מחברת של הקורס "תקשורת בין-אישית", ליאת קוליק - 2011

בחזרה לכלל החומרים

---

סוגיות נבחרות בתקשורת בין אישית – 2011 - מחברת

שיעור 1 – 23/2/2011

אנחנו מכירים מספר סוגי תקשורת:

1. תקשורת תוך-אישית: פחות מודעים לה, אך מקיימים אותה. תקשורת בינינו לבין עצמנו. יש אנשים שרואים אותם משוחחים עם עצמם ומלווים אותם בשפת ידיים ותנועות גוף. יועצים ארגוניים המדברים על ניהול זמן מדברים על "פגישה עם עצמי". להקצות זמן לדו-שיח עם עצמי.
2. תקשורת על-טבעית: טלפתיה. טל=תקשורת פתיה=רגש. התחברות רגשית בערוצים שאנחנו לא מכירים. תקשורת עם חפצים... תקשורת למרחקים, לעתיד. אותו סוג של תקשורת טלפתית יש לו הסבר פסיכולוגי במיוחד בהקשר שאנשים שיושבים זה מול זה ומישהו מביא רעיון והשני אומר "בדיוק חשבתי על זה". ההסבר לכך הוא שהטלפתיה הזו מתרחשת עקב גירויים מטרימים משותפים. יש להניח שאנשים שיושבים  זה מול זה יש להם מכנה משותף. דוגמה סטודנטים שיושבים זה מול זה ועובר המרצה ולשניהם יש אסוציאציה שעולה להם לגבי המרצה.
3. תקשורת המונים: תקשורת שמועברת להמון אנשים- לקהל יעד אינסופי, הטרוגני, אנונימי שלא מכיר זה את זה, מתכלה מאוד מהר.
4. תקשורת בינאישית: בה נעסוק בקורס הזה. זוהי תקשורת בין איש לרעהו, התקשורת הבסיסית ביותר.  למרות שסוג התקשורת הזה נראה פשוט, הוא מאוד הטרוגני. אנחנו מבחינים בכמה מעמדי תקשורת בינאישית:

1. דו שיח: הבסיסי והפשוט ביותר: שני אנשים שמנהלים סוג של תקשורת זה עם זה, מילולית או לא מילולית.

2. תקשורת קבוצתית: הגדרה סוציולוגית לקבוצה היא מטרה משותפת, אינטראקציה חברתית, מבנה והמשכיות, תחושה של זהות. כל השאר הם סמי-קבוצה.  יש סוגי קבוצות כמו קבוצה ראשונית (משפחה) שממלאת תפקיד בסיסי וחשוב כמו אהבה, ויש קבוצה משנית שהיא ממלאת תפקיד משני כמו כיתה באוניברסיטה שמטרתה לקבל תואר. יש לנו רשתות תקשורת בינאישית בקבוצה.  יש תקשורת עם "כוכב" שאחד מנהל אותה (דוג' מרצה), תקשורת רב ערוצית- ללא הנחייה. תקשורת היררכית- כמו בקבוצת עבודה- מנהל, סגן ועובדים.  מה שהמאפיין את התקשורת הקבוצתית היא תקשורת בין כמה אנשים בערוצים ורשתות שונים.
3. שיח פומבי: כשאדם מכנס הרבה אנשים בפארק ונואם. זו לא תקשורת המונים כי קהל היעד אינו אינסופי.

סוגי התקשורת השונים בעיקר בינאישית והמונים ממלאת שני סוגי צרכים: צרכי תוכן ותהליך. התקשורת בתוכן שלה יכולה לספק לנו צרכים כמו ידע, משוב, מרגיעה. או בתהליך: יציאה לסרט. לא הסרט עצמו הוא זה שמספק את הצרכים, אלא מה שקורה כשיוצאים לסרט. דוגמה נוספת: ביקור אצל רופא יכול למלא צורך של תוכן, שהרופא יבדוק אותו ויגיד מה יש לו. יש קשישים שהולכים לקופ"ח כדי להעביר את הזמן ואז הצורך שלהם הוא התהליך: עצם היציאה, ההתארגנות, פגישה עם אנשים בתור וכו'. 

התפתחות התקשורת הבינאישית:

ישנם רבדים שונים של תקשורת בינאישית:

1. אבותינו הקדומים: איך אנשים תקשרו. לפי מאובנים של גודל הלוע לדוגמה, התקשורת הבינאישית התקיימה ע"י קולות בניסיון לחקות קולות מהטבע, והקולות נתמכו ע"י שפת הגוף.
2. שפה: מערכת של סמלים מאורגנת ותלוית תרבות, צלילים שהאדם נותן להם משמעות. כשאבותינו החלו לתקשר בעזרת שפה מסודרת, חלה התפתחות במין האנושי בכלל. הטענה היא ש70% מהתקשורת מתקיימת בעזרת שפת הגוף. מצד שני השפה המילולית היא כלי עזר לניואנסים קטנים, אך לא רק. כשנשענו על מילים ולא רק על שפת הידיים זה איפשר להם לדבר גם בחושך. בנוסף, כשאנשים מתחילים לדבר ולא משתמשים רק בשפת גוף או בידיים, זה מפנה את הידיים לעשייה.
3. הופעת הכתב: אנתרופולוגים מכנים אותו "הזכרון המלאכותי"
4. הופעת הדפוס
5. טלקומוניקציה
6. תקשוב- עוד לא נאמרה המילה האחרונה.........

מאפייני התקשורת הבינאישית מול תקשורת המונים

תקשורת המונים:

1. קהל יעד אינסופי
2. קהל יעד אנונימי והטרוגני
3. אין קשר בין הנמענים. יכול להיות התקשורת תגיע לאנשים בשני קצוות העולם שאין ביניהם קשר בכלל.
4. מתנהלת ע"י אמצעים של תקשורת המונים: רדיו, טלויזיה, עיתון, אינטרנט.
5. העברת מסרים מורכבים לקהל יעד רחב בזמן קצר
6. פומביות
7. מתכלה מהר

האם יש אפשרות למעבר בין סוגי תקשורת שונים לאותו קהל יעד דוגמה: הצעת נישואין בדרכים לא שגרתיות (עיתון, אינטרנט וכו'). זוהי מוטציה של סוג תקשורת. בנוסף למאפיינים יש לתקשורת עקרונות:

1. גלובליזציה- העולם הוא כפר גלובלי...
2. דמסיפיקציה-  תקשורת המונים שמותאמת ותפורה למגזר מסויים, כמו תקשורת המונים למגזר החרדי: עיתונים, פרסומות מותאמות, וכו'.
3. עקרון הסימולטניות- עוברת בו זמנית להמון אנשים.
4. תקשורת רב ערוצית- יכולה להתרחש גם בעיתונים גם בטלויזיה, במחשב, ברדיו, אבל היא יכולה להתרחש בו זמנית בכמה ערוצי תקשורת.

ערוצי התקשורת הבינאישית:

1. שפה: סוג של תקשורת המאפיינת אותנו כבני אדם. מערכת של סמלים תלויי תרבות. מערכת של צלילים עם משמעות בהתאם לתרבות.  בעולם יש 4000 שפות. כבני אדם אנחנו יכולים להפיק 40 צלילים. אנחנו נולדים עם רפרטואר של צלילים וכשלא משתמשים בצליל הוא נכחד. יש גם תתי שפות בכל שפה: סוציולקט: שפה שמאפיינת מגזרים מסויימים. אתנולקט: שפה המאפיינת קבוצות אתניות שונות מאותה תרבות.
2. תקשורת לא מילולית: אנחנו נוטים להתבלבל ולטעון שתקשורת לא מילולית היא שפת הגוף. התקשורת הלא מילולית כוללת את כל ערוצי התקשורת המעבירים מסרים בצורה לא מילולית. הבעות פנים, שפת גוף, תנועות עיניים, קצב דיבור (אפקטים פארה-קוליים).  דוגמה: כשקוראים ספר או עיתון  אי אפשר לשים לב לאינטונציה ולכן הכותב כותב איך נאמר המשפט (בהתלהבות, בשמחה וכו').
3. מרחב בינאישי: נושא מעניין שמי שהציג אותו לראשונה הוא חוקר בשם הול. כשאנחנו מדברים זה עם זה, אנחנו שומרים על מרחבים בינאישיים שיש להם משמעות. המרחב הזה הוא מסר תקשורתי. לדוגמה: הבכיר והסמכותי יותר נוטה יותר להרשות לעצמו להתקרב ולגעת מאשר הזוטר כלפי הבכיר.
4. ריחות: אנחנו מתקשרים בעזרת ריחות- טבעיים ולא טבעיים. יש ריחות הנקראים פרמונים (הורמונים המפיצים ריח). ריחות תת מודעים שאנשים משדרים זה לזה. הריחות מלמדים אותנו על האחר בהתבסס על חוש הריח כמו היגיינה, חולי, עישון, אלכוהול, מעמד חברתי.
5. הבעות פנים: הבעות פנים הן רפלקסים, לא תלויות תרבות מכיוון שכשאנחנו הולכים לאדם שלא נחשף לתרבות המערבית, רואים שאופי ביטוי הרגשות ע"י הבעות פנים
6. שתיקות: לפעמים המילים מקלקלות, ואינטימיות רבה יכולה להיווצר ע"י שתיקות. המסרים האינטימיים מועברים בשתיקות לפעמים. לפעמים השתיקה מעבירה סוג של מחאה.
7. ארטיפקט: דברים מלאכותיים, אינם חלק מהגוף אבל מאפיינים אותנו כמו בגדים, תכשיטים, איפור, סמלי סטטוס תרבותיים: כיפה, כיסוי ראש, שטריימל. יש גם ארטיפקטים ממוסדים כמו טבעת נישואין, מדים, דרגות, חלוק לבן של רופא,
8. סטריאוטיפים חברתיים: סכימות מוכללות על קבוצה חברתית מסויימת. בתקשורת בינאישית מופעלים במקרים רבים סטריאוטיפים כמו כשאנחנו נעמדים מול אדם ומתקשרים איתו אנחנו מייחסים לו סמלי סטטוס לקבוצה שאנחנו רואים כמו: מבטא, מין, וכדומה.

בתקשורת בינאישית משתמשים בע

שיעור 2- 3/2/11

4 סוגים של תקשורת בינאישית כשההבחנה עכשיו היא אמצעי התקשורת, ולכל אחד יש מאפיינים משלו:

1. תקשורת פנים-אל-פנים מילולית: תקשורת בין בני אדם באופן מילולי יותר. הייתרון בסוג תקשורת זה הוא מיידיות. אפשר לדבר באופן מיידי- לא בטלפון, מייל וכד'. ייתרון נוסף הוא דו סטריות- אני מדבר ואתה מגיב. בנוסף, היא מספקת לנו גם צרכים ראשוניים כמו אהבה, חום, קבלה ואינטראקציה בינאישית.  ישנם מקרים שרצינו לדבר פנים אל פנים, והעדפנו להשתמש בסוג תקשורת אחר. זה יכול להיות מכמה סיבות: בזבוז זמן. פעמים רבות אנחנו יודעים שאם נתקלים במישהו במסדרון אפשר לדבר איתו הרבה מאוד זמן ומה שאנחנו רוצים להגיד יתפתח לכיוונים אחרים. חסרון נוסף- התקשורת אינה מתועדת. הרבה פעמים אנשים משתמשים בזה כיתרון- במקומות עבודה כשרוצים להעביר מסר ולא לתעד אותו מדברים איתו פנים אל פנים ואז אומרים "אבל אמרתי את זה" ואז הצד השני שואל "מה אמרת?". חסרון של חוסר תיעוד הוא בישיבות לדוגמה שלא יודעים מה היה, ואז ממנים מישהו שיכתוב פרוטוקול.
2. תקשורת פנים-אל-פנים שאינה מילולית: זה לא ריאלי שנעשה תקשורת כזאת. אבל עדיין יש מצבים מסויימים שהיא מתרחשת כמו בישיבה שלא אומרים את המסר, אבל משדרים למישהו מסר. מה הייתרון של תקשורת מסוג זה? כנראה שהיא יותר משכנעת. במקום כלשהו אנחנו מאמינים יותר לתקשורת לא מילולית מאשר למילולית, חלק מהעניין בכך שהיא בלתי נשלטת, וגם אנחנו משתמשים בכל החושים שלנו לקליטת מסרים לא מילוליים. ייתרון נוסף הוא שאפשר להשתמש בחלק מהתקשורת הזו בין תרבויות שונות. לכל תרבות יש שפה שהיא מערכת של סמלים וסימנים תלויי תרבות (סימן: בעל משמעות טבעית דוגמה דמעה=התרגשות. סמל= צליל/סימן עם משמעות תרבותית). חלק מהתקשורת הלא מילולית אינה תלויית תרבות כמו הסמקה, חלק מג'סטות (תנועות גוף). תקשורת שאינה מילולית יכולה גם לשדר מסר של מעורבות בשיח. כשמדברים עם תנועות ידיים זה יכול לפעמים להראות מעורבות ולפעמים לא. בראיון עבודה לדוגמה, כשמדברים הרבה עם תנועות ידיים, כשמישירים מבט, אדם מקבל על זה קרדיט גבוה אם התקשורת המילולית שלך גבוהה- שפה מאורגנת, מילים גבוהות, ואז הליווי הלא מילולי משדר מעורבות. אם המסר המילולי לא עונה לציפיות זה מראה על חוסר ביטחון שהאדם מפצה עליו בתנועות ידיים. המסר המילולי צריך להיות אמין ומאורגן.  החסרון של תקשורת לא מילולית: יכולה להיות פולשנית, לאיים ללא יכולת להתגונן בפניה כי היא מציפה אותנו לדוגמה: פלישה למרחב הבינאישי, ריחות שמציפים אותנו. בריאיונות עבודה, שאלו את המראיין מה הדבר שהכי השפיע עליו אצל מרואיינים, והם אמרו שהריח, כי אין לנו שליטה עליו. יש ג'סטות תלויות תרבות לדוגמא:כן ולא עם הראש בבולגריה זה הפוך ואז אפשר לפרש ולהגיב בצורה לא נכונה. בנוסף, תקשורת כזו אינה מתועדת. גם תקשורת לא מילולית היא דו סטרית וזה גם ייתרון.
3. תקשורת בינאישית מתווכת: תיווך בין המוען לנמען דוגמה טלפון, אינטרקום, מיקרופון, מגפון. החסרון: לא מתועד, אא"כ מקליטים. חלק מהאנשים פוחדים לדבר בטלפון כשהם אומרים דברים מסויימים כי הם פוחדים שיקליטו אותם.
4. תקשורת בינאישית עקיפה: בעיקרון תקשורת בכתב. היא לא מגיעה באופן ישיר. דוגמה: עיתון, לוח מודעות. תמיד קיימת סכנה שלא יקראו את זה. מייל: גם סוג של תקשורת עקיפה, כי אפשר לא לקרוא או לדלג. גם הודעות כתובות בסלולרי (SMS). כל ההודעות האלה בכתב יש סכנה שלא יגיעו. הייתרון הגדול של תקשורת עקיפה הוא שהיא מתועדת, מחושבת (אפשר לחשוב על מה שכותבים), מאפשרת לנו לארגן, לשנות, לחשוב פעמיים.  בתקשורת עקיפה יש ייתרון למקבל המסר כי הוא יכול להחליט מתי לקרוא/לפתוח את המסר ומתי ואיך להגיב. זה גם נותן מרחב למוען ולנמען. בנוסף, אחד היתרונות הוא שאפשר לחזור אל המסר כשרוצים ולהתעמק בו בזמננו החופשי.   
   בין כל סוגי התקשורת יש הבדל בצורת הארגון: פנים מול פנים- צריך לשלוט על הכל. בטלפון- יותר קל לארגן כי אם רוצים לזייף צריך לשנות רק את הקול. מתווכת-

אדם שכותב על מסוק "התינשאי לי" זה בינאישי למרות שיש עוד אנשים שרואים את זה. מרצה שמדבר בטלויזיה  במקום לבוא לכיתה- תקשורת מתווכת ויש לה סוג של פנים אל פנים. המורה רואה את התלמיד והתלמיד את המורה. אמצעי התקשורת ההמוניים גורמים למוטציות של תקשורת שלא קיימים בתקשורת הקלאסית.  

הגדרה של תקשורת: יש בתקשורת מסר, מוען ונמען.  

מסר: רגש, עמדה, רעיון המועבר בתהליך של תקשורת. הוא יכול להיות ארוך, קצר, בהיר, עמום. אותו מסר יכול להתפענח בצורה אחרת בהתאם לקונטקסט. דוגמה: נעיצת מבט. משמעותה עשויה להיתלות בהקשר. בד"כ נעיצת מבט מביעה איום. בעלי חיים שנועצים בהם מבט מרגישים איום וסכנה. עם זאת, בפגישה רומנטית כשבני זוג נועצים זה בזה מבט, זה סימן טוב שהם מתעניינים זה בזה. המסר גם יכול להתפרש אחרת בהתאם למגדר המוסר או המקבל. מסר יכול להתפרש בהטרדה מינית או כמחמאה בהתאם לקונטקסט.  

מוען: יוצר המסר. 

נמען: מקבל המסר.  המזג והאישיות של המוען והנמען משפיע על המסר. לפעמים אם אנחנו קולטים שהמוען הוא בעל אינטרס, אנחנו קולטים את המסר אחרת. בד"כ אנשי שיווק ומכירות נתפסים כבעלי אינטרס ואז אנחנו ניכנס למגננה ולא נקבל את המסר, כי נחשוב שהם בעלי אינטרס. דוגמה: יש חנות שכונתית שאנחנו מתייחסים למוכר בחשדנות מעצם העובדה שאנחנו חשים אותו כבעל אינטרס ואז אני מבינה את המסר אחרת אפילו שהמוען יודע על מה הוא מדבר. יכול להיות מצב בו מוען יתנהג בניגוד לאינטרס שלו ואז בפעם הבאה הוא יאמין לו. אולי פעם אחת לא תקנה, אבל בפעמים הבאות תחזור לשם ותיתן בו אמון כי הוא לא רק משכנע אותנו לקנות.  

הצפנה: מסר מוצפן בדרך כלל. המסרים שאנו מעבירים עוברים תהליך של הצפנה- הפיכה לקוד. כשאנחנו מדברים אנחנו מצפינים את הרעיון בשפה- צופן תלוי תרבות.  ניתן להצפין גם בשפת הגוף, בשפת עיניים, בשתיקה, בסמלי סטטוס (מעמד חברתי). כל תרבות יוצרת לעצמה מערך הצפנות כדי להראות דברים שהם מסרים ברורים לכל האנשים (דוגמה: טבעת נישואין, כיפה, כיסוי ראש, צבעים, לבוש, בגדים וכד') ושהם יבינו את המסר.  

פענוח: פענוח של מסר הוא תלוי הקשר. אפשר לפענח מסר בצורה שונה ע"י כך שהוא נאמר ע"י אנשים שונים. לפעמים המצברוח שלנו גורם לנו לפענח מסר בצורה מסוימת השונה ממצב בו היינו במצברוח אחר. דוגמה: בוס שמחזיר דוח לעובד ואומר לו "יש תיקונים". עובד 1 יגיד "תודה רבה אני אתקן"- תגובה של יחסי עבודה.  עובד 2- אתה אף פעם לא מרוצה מהעבודה שלי- תגובה של התמרמרות, כעס.  עובד 3- אני מקווה שההערות מפורטות- משוב, מעוניין באמת ללמוד, או בציניות.  

תגובה: המענה של הנמען למוען. גם חוסר מענה הוא תגובה, אך יש בעיה לפענח את זה. צורות שונות לפענח חוסר תגובה: הימנעות, אדם לא קיבל את המסר. באמצעי תקשורת המוניים אנחנו לפעמים לא מקבלים תגובה ומפרשים את חוסר התגובה כתגובה אבל לא יודעים איך לפרש- נמנע, לא קיבל וכד'. ואם קיבל- למה לא עונה? אולי מוסח, אולי לא היה לו זמן וכד'. פעמים רבות אנחנו מפענחים חוסר תגובה של האדם מהיכרות קודמת איתו: הוא עסוק, אין לו זמן וכד'.  

משוב: תגובה שהגיעה למוען. לפעמים יש סגירה של מעגל התקשורת ע"י משוב דוגמה "קבענו ליום שישי"- "בסדר, תודה" וכו'.  אם לא סוגרים מעגל, כשזה אישי, זה פוגע.  

רעש בתקשורת: יכול לקרות משהו באמצע בין המוען לנמען בזמן העברת המסר וזה משבש את התקשורת. דוגמה: שיבושים בקו הטלפון, חוסר סינכרוניזציה בין המסר המילולי ללא מילולי. הסחה. מסרים כפולים. הרבה פעמים יוצרים רעשים בתקשורת כדי שאדם לא יחשוב בצורה מסודרת (כמו בתהליכי קניות ששמים מוסיקה חזקה ואז האדם לא מתרכז במה שהוא חותם לדוגמה). דוגמה נוספת לרעש- חוסר אמון במוען. זה משבש את העברת המסר.  

ערוץ תקשורת: הגדרנו תקשורת מילולית ותקשורת על-מילולית (כל מה שלא מילולי- שפת גוף, עיניים, מרחב, סטריאוטיפים וכד').  מהשבוע הבא נתרכז בערוץ העל מילולי.

שיעור 4- 16/3/2011

הבעות פנים אינן תלויות תרבות.

עיניים- ערוץ תקשורת מרכזי שקשה לזייף בו. חלק מצורות התקשורת עם העיניים תלויות תרבות וחלק לא.  צריך להיות מודעים לנורמות של זה העומד מולנו ולא לפרש את הבעות הפנים והעיניים לפי התרבות שלנו אם הוא מתרבות אחרת.

הצפנה- הפיכת מסרים לסמל.

פענוח- הפירוש של אותו הסמל

האם בכל תהליך של תקשורת בינאישית חייב להיות הצפנה ופענוח?

מסרים שאנחנו מעבירים בעל כורחנו כשאי אפשר להצפין כמו הזעה והסמקה.

תמיד צריך פענוח, גם בדבר הכי בנאלי. צריך להיות זהירים כי לפעמים אנחנו מפענחים מתוך מציאות ותרבות שלנו ולא של זה שמולנו.

מרחב בינאישי- המרחב שסובב סביב הגוף שלנו. אנחנו סוחבים איתנו את המרחב הבינאישי שלנו. אנחנו נוטים לשמור מרחבים בינאישיים מתוך נטייה שבקשר עם אותו אדם לא ישתנה, בכל פגישה איתו יהיה אותו מרחב בינאישי. ישנה גישה של חוקר בשם הול משנות ה-1960 יש טווחים של מרחב בינאישי:

1. המרחב האינטימי: מינימום- מ-0 עד 15 ס"מ מקסימום- 15-45 ס"מ. גם מי שנמצא במרחק של 45 ס"מ מהשני מבחירה הוא עדיין נמצא בקשר אינטימי עם השני. זה המרחב הכי חשוב מבחינה סימבולית. גם במקומות כפויים כמו באוטובוס יש משמעות למרחב האינטימי כמו אם האוטובוס ריק ועדיין אנחנו יושבים אחד עם השני. למה שמור המרחב הזה? מגע בין אוהבים כמו יחסי מין. גם למגע של אמא וילד, מגע בין אנשים עם קשר קרוב. במרחב האינטימי פועלים במיוחד חושי הריח והמגע.  ישנם מקרים שהמציאות כופה עלינו מרחב אינטימי שאנחנו לא רוצים כמו אוטובוס צפוף, מעלית דחוסה. יש כאלה שבוחרים לא לעלות. על אלה שנאלצים לעלות, נכפה קשר אינטימי ואז איך הם מגיבים אליו? משפילים מבט, מתכווצים פיזית, נכנסים לתוך עצמם. כשיש פלישה לטווח האינטימי, יש לזה משמעות גם מעבר לטווח בסנטימטרים. בעידן הטכנולוגי- כשמישהו עולה לנו על הקו בטלפון. כשאנשים מדברים באוטובוס בטלפון את כל השיחות שלהם, עישון, ריח חריף. כל הדברים האלה עושים תחושה של חוסר נעימות.  אנחנו צריכים לחשוב מה המסר של אותו אדם שפולש בצורה גסה? הפלישה הכי בוטה למרחב האינטימי היא הטרדה מינית ובקצה אונס.  אנחנו יכולים לעשות תצפיות במקומות ציבוריים מי יכול לפלוש למרחב האישי של האחר- המנהל נוטה יותר לטפוח על השכם לכפופים לו מאשר להיפך. בד"כ מי שיותר סמכותי פולש יותר. בני זוג בכאסח- מתרחקים זה מזה. אישי ציבור שבאים לשוק ורוצים להתקרב ל"עמך" באים ומחבקים אנשים בשוק הכרמל לדוגמה... יש גם טרנדים כמו בתיאטרון ששחקנים יורדים לקהל וזמרים בהופעות, שחקנים שבאים להצגה מהקהל ולא מהבמה. יש אפקט של הפתעה וריגוש דרך הפלישה למרחב.
2. מרחב אישי- מינימום: 45-75 מקסימום: 75-120. מרחב שאנחנו שומרים עליו בקשר אישי שלנו עם אנשים לדוגמה חברים. לפעמים הטווח הרחוק האינטימי שמור לחברים וגם הטווח הקרוב האישי. מה מאפשר הטווח? לתת יד לדוגמה. החושים המעורבים- ראייה, ריח, מגע (עדיין יכול להיות קיים), שמיעה.
3. מרחב חברתי- מינימום:  120-220 ס"מ מקסימום: 220-350 ס"מ. שומרים עם אנשים עם קשר חברתי איתם כמו קשרי עבודה, נותני שירות.  בקשרי עבודה זה המקסימום כי מעבר לזה זה רחוק מדי כי אז אי אפשר לראות או לשמוע ואז הוא לא יהיה פונקציונלי.
4. טווח ציבורי- מינימום: 350-750 ס"מ מקסימום: 750 ס"מ והלאה. מדוע זה כזה רחוק? ביטחון אישי- פוליטיקאים, זמרים רוצים לשמור על עצמם כדי שלא יזרקו עליהם דברים וכד'. דבר נוסף- רוצים לשמור מרחק, דיסטנס. לדוגמה במשרדים של מנכ"לים יש ריהוט כבד כדי שכשאנשים יבואו גם המרחק הקרוב יהיה רחוק כי זה מסמל "אני המנהל תתרחקו ממני". בנוסף, יש אישי ציבור שלא רוצים שיקראו את מה שהם מרגישים לדוגמה.  לפעמים יש מצבים שאנחנו לא רוצים להיות בטווח קרוב מדי כמו בקולנוע שאם נהיה מדי קרובים זה לא יהיה טוב כי לא נוכל לראות את התמונה. 

לקריאה של המרחב הבינאישי יש מסר תקשורתי. קל וחומר כשיש ציפייה לטווח מסויים והוא משתבש.

טריטוריה בינאישית: שטח קבוע בו אנחנו עושים שימוש. יש סוגים שונים:

טריטוריה ראשונית- טריטוריה בבעלותנו בה אנחנו משתמשים באופן קבוע. לדוגמה הבית הוא טריטוריה אישית שלנו. גם בתוך טריטוריה יש טריטוריה ראשונית משנית כמו כיסא בבית- לכל אחד המקום שלו.

טריטוריה משנית- אינה בבעלותנו, אנחנו עושים בה שימוש תכוף אבל לא קבוע. הכיסאות שיושבים עליהם באוניברסיטה. הרבה פעמים אנשים מתנהגים התנהגות טריטוריאלית- בכל שיעור יושבים באותו מקום.

טריטוריה ציבורית- שייכת לציבור. לפעמים אנחנו רוצים לתפוס מקום בטריטוריה הציבורית, לדוגמה ספרייה ואז כדי לתפוס מקום צריך להשאיר חפץ. ככל שהחפץ יותר אישי כך אנשים יבינו שמישהו תפס את המקום. אם משאירים בספרייה עיתון מישהו יכול להרים אותו ולשבת, אבל אם ישאירו מעיל אנשים ידעו שמישהו יושב שם. כל עוד ההצפנה לא מקבלת לגיטימציה ומפוענחת בצורה אחידה אנחנו לא יכולים לתפוס את המקום. היום ישנן דרכים בהן נוכל להקנות לעצמנו מקום במרחב הציבורי: הזמנת מקום במסעדה, כרטיסים לתיאטרון/קולנוע וכד'. יש נורמות של "שמירת הלוקאלי בתוך הגלובאלי" אבל צריך לראות שזה באמת מקובל ומבינים את זה. 

טריטוריות זה מסר תקשורתי. מקום עבודה שמכבד את עובדיו נותן להם טריטוריה.

מגע: אנחנו מייחסים אלמנטים שונים של נגיעה: מי נוגע (גבר/אישה) במי, עוצמה, אורך, מקום הנגיעה.  כעיקרון, אנחנו כבני אדם אוהבים נגיעות שאינן מאיימות. כנראה שהנגיעה מספקת צורך מאוד בסיסי בנו, מעבר לקשרים אינטימיים.  מחקר שבוצע בארה"ב בקרב מלצרים. היו מלצרים משת"פים עם החוקר שהוא תדרך אותם ואמר להם לגעת בלקוח כשמגישים את החשבון. היו 3 תנאי ניסוי: הושטת חשבון ללא נגיעה, הושטת חשבון עם נגיעה של שנייה, הושטת חשבון עם נגיעה בכתף. המשתנה התלוי היה גובה הטיפ. הטיפ היה גבוה יותר כשנגעו בכתף מאשר ללא מגע בכלל. רמת השירות הייתה קבועה. המשמעות הייתה שלמגע יש תרומה אנושית כשהוא לא מאיים.  בהקשרים מסויימים המגע תורם מאוד, לדוגמה בזמן כאב כמו לידה או רופא שיניים זה עוזר להפחית את הכאב. המגע נפוץ מאוד בטקסי לידה וברכה, כשנפגשים ונפרדים. נותנים יד- אפשר לאבחן דברים לפי לחיצת יד: משך הלחיצה, עוצמה, אם נתינת היד היא מיוזעת או מעוררת תחושה נעימה. מתוך מחקרים שנעשו על לחיצת יד נראה שכשאדם משדר מסר של אמינות ולחיצת ידו רפה, אנחנו מאמינים למסר של לחיצת היד ולא לאדם. זה יוצר תחושה של דיסוננס, זיוף, דחייה.  יש נגיעות בטקסי פרידה וברכה כמו חיבוק, נשיקה. בארץ נפוץ כן להתקרב במיוחד מעדות המזרח. הבדלים בין המינים- לחיצת יד זה יותר אקט גברי. גברים נוגעים יותר בנשים מאשר נשים בגברים. מגע הוא אקט יזמי, וגברים הם יותר יוזמי חיזור. בד"כ גברים מצויים בפוזיציות בכירות יותר, ואז הם אלה שיוזמים מגע.   מחקרים מצאו שגברים כשהם צעירים בקשר אינטימי עם אישה רוצים להיות יותר בחיבוק צידי, זה מראה על שליטה, גם נשים נ וטות להתחתן עם גברים מבוגרים וגבוהים מהן.  לקראת אמצע החיים גברים מרשים לעצמם להחצין את החלק הנשי והנשים מרשות לעצמן להחצין את החלק הגברי, ולכן יש שינויים במגע. לקראת גיל הזקנה זה משתנה לגמרי ונשים יותר לוקחות את המושכות.

לגבי המגע, יש נורמות ב"למי מותר לגעת במי ובאילו הקשרים". צריך לראות שלא חוצים את הנורמות כדי לא להגיע ל"תאקלים". צריך ללמוד את הנורמות כי זה לא נעים להושיט יד למישהו שלא רוצה.

ג'סטות:

מחוות גוף בהן אנחנו משתמשים, והן תלויות תרבות. ג'סטות זה כמו לעשות כן/לא עם הראש, תנועות כמו "חכה", שקט. צריך ללמוד את הג'סטות  וללמוד תרבויות אם הן מרבים להשתמש בג'סטות. יש הרבה אנשים שתומכים בדבריהם בידיים. חלק גדול מהג'סטות הפוכות בין תרבויות.

מסרים אקסוסומטיים- מסרים שלא שייכים לגוף, אך עדיין מהווים מסר תקשורתי. יש עלינו כל מיני דברים שמהווים ארטיפקט כמו איפור, ריחות מלאכותיים (בושם), תכשיטים, בגדים, צבעים. על מה הם מעידים? מצב כלכלי, סמל סטטוס (כיפה- דתי, טבעת- נשוי), טעם אישי, היגיינה, אוריינטציה, מקוריות.  

שיעור 5- 23/3/2011

סטריאוטיפים שמים את הפוקוס יותר על הפיענוח מאשר על ההצפנה.

ריחות

גם ריחות, גם קולות וגם מבנה הגוף שלנו הוא סוג של תקשורת לא מילולית. האם לריחות יש משמעות אוניברסאלית?  פענוח של ריחות הוא גם מולד וגם נרכש. יש ריחות מסויימים שהם תלויי תרבות ופרשנותם תלויה בחוויה האישית שלנו. לדוגמה: ריחות של בושם- אותו בושם יכול לעורר אצל אחד סלידה כשהאחר יגיד שזה בושם טוב.  דוגמה נוספת: ריח של עשב. מישהו שגר בכפר זה שגרה אצלו, אך לאנשים עירוניים זה מעורר משמעות של חופשה. יתירה מזאת, אנחנו יודעים שריחות מסויימים קשורים לאירועים מסויימים מתוך התנייה קלאסית. ריח שקשור לאירוע לא נעים, כשהוא יהיה הוא יעורר רגשות לא טובים כי הוא מזכיר לנו את האירוע הקשה.  עם זאת, יש ריחות שאינן תלויי תרבות. אף אחד לא יאהב ריח של ריקבון, כי זה לא הישרדותי. אנחנו מבחינה גנטית סולדים מריח של ריקבון. לכן במשמעות של הריחות יש חלק מולד וחלק נרכש. 

גם בתקשורת בינאישית לריח יש השפעה רבה. בריאיונות עבודה שאלו מרואיינים מה הכי השפיע עליהם אצל המראיין והרבה אמרו שהריח. למה? כי ריח זה דבר שמאוד מציף, לטוב ולרע, ואי אפשר להימנע ממנו. יש סיבה נוספת להשפעה של הריח בתקשורת בינאישית: לריח יש משמעות הישרדותי. אנחנו יודעים שחוש הריח הוא אחד הקדומים שהתפתחו אצל האדם. לאנשים עם נכויות כמו בעיות ראייה ושמיעה מחדדים את חוש הריח. אנחנו כבעלי כל החושים קצת איבדנו מהיכולת שלנו להריח כי לא מייחסים לזה כ"כ חשיבות.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהערוץ התקשורתי שמשדר הריח? 

1. היגיינה- אנשים ששומרים או לא שומרים על היגיינה. העלמת ריחות לשמירה על היגיינה היא תלויית תרבות. יש שוני בין תרבויות בהרגלי רחיצה ובשימוש בדאודורנט.
2. טיפוח- טעם אישי. אפילו מאפיין אישיותי של צורך בבולטות כמו בושם כבד (אפילו אם זה ריח טוב). זו הצפנה (שפך בקבוק בושם) אבל הפענוח יכול להיות שונה מאדם לאדם.
3. מצב כלכלי ומעמד חברתי- אם מישהו משתמש בבושם יוקרתי ואופנתי זה יכול לשדר סמל סטטוס.
4. בריאות טובה- חולי סיסטיק פיברוזיס יש להם זיעה מלוחה, ריקבון בשיניים עושה ריח פה רע, וכדומה.
5. מוצא עדתי- ריח של תבלינים דבק בתרבויות מסויימות (אתיופים, תימנים)
6. הרגלי עישון ושתייה- למעשנים ואלכוהוליסטים יש ריח שדבק בהם אפילו אם יהיה יום אחד שהם לא ישתו או יעשנו.
7. פרמונים- הורמונים שמפיצים ריח ומאוד משפיעים אצל בעלי חיים בתהליכי חיזור והזדווגות. יש היום גוף של ידע מדעי שטוען שגם אנחנו כבני אדם נמשכים זה לזה באמצעות פרמונים- ריחות שגורמים לנו להימשך זה לזה. הומוסקסואליות- יש תיאוריה שאומרת שזו הפרה של הקוד הגנטי של הריחות ואז גברים נמשכים לריחות גבריים ונשים לריחות נשיים.  מהם הפרמונים? חומר כימי שמפיץ ריח. אין לו צבע, צורה וגם אין לו ריח. הם גם לא מודעים. הם מגיעים ישירות להיפותלמוס ושם באופן לא מודע אנחנו מפענחים אותם וכך דוחים או נמשכים אליהם. הפרמונים האלה מופרשים בבלוטות המין והזיעה. באופן פרדוקסלי אנשים לפני דייט הולכים להתקלח ואז מרחיקים את אותו חלק שאמור כן לגרום למשיכה בין אישית.  יש טענה שמכניסים פרמונים גבריים או נשיים לבשמים של גברים או נשים כדי ליצור אפקט של גבריות או נשיות.   
   

במהלך האבולוציה איבדנו את יכולת הריח לדברים מסויימים. בנוסף, חוש הריח לא פועל בזמן השינה, לכן כשיש שריפה ואנשים ישנים זה מסוכן כי הם יכולים להישרף בבית במצב שאם הם היו ערים והיו מריחים שרוף היו יכולים לברוח. 

הריח נצרב בזיכרון. הזיכרון החושי חזק מאוד בנושא הריח.  

קול

האם גם קולות נצרבים בזיכרון?  אנשים בעלי חוש מוזיקלי מפותח יכולים לזהות יותר קולות מאשר אנשים אחרים. במקרים קיצוניים לקול יש אימפקט חזק אבל פחות מריח. במקרה של קולות קיצוניים הם ייזכרו יותר מקולות "רגילים".

הקול הוא אחד מההדלפות הלא ורבאליות. בקול אי אפשר לזייף. כשאנחנו מאוד מתרגשים הקול מסגיר את זה- הוא נשבר, אנחנו מגמגמים, הקול נעתק.

הקול מבטא שני ערוצי תקשורת:

1. מילולי- לא רלוונטי כרגע.
2. על מילולי- אפקטים פארא-קוליים. לא מה שאומרים אלא איך שאומרים. האפקטים האלה מתחלקים לשניים:

1. מאפייני קול- אפשר ללמוד המון על האדם מניתוח מאפייני הקול שלו. האם הקול מתרגש או לא? האם הוא מעורב בשיחה? בריאות, עירנות, מבטא.  אפשר ללמוד מהקול גם על שיעמום- קול מונוטוני, פיכחון. כל האפקטים שחיבור שלהם יחד מלמדים אותנו על דברים מסויימים. אנחנו יודעים את חשיבות האפקטים הפארא-קוליים לפי הספרות הכתובה- מביעים את הרגש שבמילים על ידי הכתיבה ("היא אמרה בפליאה"). יש האומרים שאפשר לרגש מבלי להרגיש כשאתה יודע להביע את עצמך.

2. ביטויי קול- חלקם תלויי תרבות וחלקם לא. בכי וצחוק- לא תלויי תרבות. כשאדם בוכה או צוחק אנחנו יודעים אם הוא בוכה או צוחק בכל התרבויות. הפענוח הוא כן תלוי תרבות אבל לא הביטוי עצמו. מה כן תלוי תרבות? קשרי ויסות כמו "אהה", "כן?", לא, וואלה, אוללה. דברים שהם לא מילה אלא נועדו להראות ש"אני עוקב אחריך ומקשיב לדבריך". גם את קשרי הויסות האלה אנחנו מאמצים מתרבות לתרבות. לפעמים אין לנו אצמעי לתחזק את השיחה אלא רק בביטויי קול.

גוף

אפשר להתייחס לגוף משלוש נקודות ראות:

1. פגימות הגוף- נכות: על פי גוד סטייה חברתית יכולה לכלול גם סטייה גופנית- אדם נכה. בריאיון עבודה לדוגמה- איזה אימפקט יכול להיות על אדם נכה? רחמים, יעילות נמוכה. בהתייחס לנכים, חלק גדול ממחקרים שבוצעו מראים שנכים מקבלים קרדיט נמוך יותר מאנשים רגילים, למעט מוטיבציה. מנמיכים יכולות ומגבירים מוטיבציה. אנשים עושים את זה לפעמים כדי להרגיש טוב עם עצמם. הנמכת היכולות של הנכה נעשית כדי להגן על המראיין- הוא חושש שהוא לא יעבוד. כדי שהמראיין ירגיש טוב עם עצמו הוא מעלה משהו אחר על חשבון מה שקיפח. עם זאת, יכול להיות שנכים, כדי להגיע למקום שאנשים בריאים מגיעים אליו הם משקיעים מאמץ גדול יותר מאחרים.  בנוסף- יש נכויות שמרתיעות. מדוע? כנראה שיש איזשהו פחד קמאי מנכות, מחריגות גוף. בחברות קדומות בהן אסתטיקה הייתה חשובה מאוד היו ממיתים ילדים נכים מצורך לשמור על שלמות ואסתטיקה (רומא, יוון). הפחד מהחריגות נובע גם מעוד דברים- פחד שזה יקרה גם לי, וגם הצורך לעזור להם- זה יבוא על חשבוני. אם הוא יעבוד אצלי אני אצטרך לעזור לו ולהקדיש זמן אליו כשאני יכול לעשות דברים שלי. 
2. הפרה של קודים אסתטיים-  אנשים יפים מקבלים יותר קרדיט מאנשים לא יפים. דיון חקרה החל משנות ה-70 את היופי, ובדקה את השפעת היופי של אנשים מסויימים על החברה. מגיל הגן עד הבגרות היופי משפיע. מלכת הכיתה- הילדה הכי יפה והכי אסתטית בגן. מחקר שעשו- נתנו למורים לראות גיליונות של ילדים, כשבסוף הריאיון היה כתוב שהילד עשה משהו חריג, אלא שבחלק מהגיליונות הראו תמונה של ילד יפה ובחלק תמונה של ילד לא אסתטי. ראו שבגיליונות עם הילד היפה המורים נטו יותר לסלחנות כלפי אותו הילד מאשר לאלה עם התמונות של הילדים הלא אסתטיים. מדוע אנחנו נמשכים ליופי? ראשית, ישנו החוש האסתטי. פירמידת הצרכים של מאסלו- ליד הצורך בהגשמה עצמית מוסיף מאסלו את הצורך הקוגניטיבי והצורך האסתטי. הצרכים לפי מאסלו מתחלקים לצרכי חסר וצרכי צמיחה. מה שרלוונטי בשבילנו הוא שהצורך באסתטיקה הוא צורך קיומי. האסתטיקה היא גם לגבי חפצים- אנחנו נמשכים לתמונות ומוצרים יפים, וגם לאנשים יפים שמספקים לנו צורך קיומי. אנשים יפים נותנים לנו חוויה ויזואלית מהנה.  הסבר נוסף- יש בנו אמונה שאם נהיה בקרבה של אנשים יפים הזוהר שלהם יגיע גם אלינו. זו תמונת ראי  לכך שאנחנו נמנעים מקרבה לנכות כדי שלא "נידבק".  יכול להיות מצב של אפקט הנגדה. אם נכנס אדם זוהר מאוד לריאיון עבודה ואחר כך אדם עם יופי בינוני, הבינוני ייפגע מהיופי של זה שלפניו. אבל- אם הצפייה היא בשניהם בו זמנית, ההשפעה היא אותו דבר כי אז כביכול חלק מהזוהר שלהם נדבק גם בנו.  הסבר נוסף: יכול להיות שאנחנו נמשכים לאנשים יפים מעצם העובדה שאנשים אסתטיים יש בהם היבטים אישיותיים מיוחדים מאשר פחות אסתטיים. אנחנו יודעים שלאנשים יפים קל יותר בחיים, וזה נותן להם הערכה עצמית וביטחון עצמי גבוה. ילדים מאוד לא אסתטיים בגן- יכולים להתפתח להיות תוקפניים כדי להשיג תשומת לב. אם הסביבה מחייכת ומקבלת האדם גם יחייך יותר ויהיה נעים יותר לסביבה. במובן הזה יכול להיות שאנחנו נמשכים לאנשים יפים כי יש בהם היבטים אישיותיים שמשפיעים עלינו. מתי אדם יפה יקבל ציון נמוך בתקשורת בינאישית? אם אנחנו מרגישים שהאדם עושה מניפולציות ביופי שלהם. מחקר- בית דין מבויים בו נתנו לגברים לראות סרט על פורצת יפה שפעם אחת פרצה ופעם אחת פיתתה כדי לגנוב והם גזרו גזר דין חמור יותר על המפתה כי היא השתמשה ביופי שלה לדבר רע. סטריאוטיפ היפה והטיפשה- היום זה כבר לא נכון, יש אפשרות גם לשלב את שניהם. (ליאת טוענת שיכול להיות שמישהי מכוערת המציאה את זה...). היום לפעמים היופי משמש לרועץ. אם היופי הוא קיצוני ולא רלוונטי הוא יכול להסב את תשומת הלב מהתפקיד האמיתי. 
3. מבנה הגוף- מחקר של שלדון משנות ה-40 מצא קשר בין עבריינות למבנה גוף. הוא עשה מחקר על נערים בארה"ב וזיהה מבנה גוף אקטומורפי, אנדומורפי ומזו מורפי. הוא מצא שמבני הגוף של אותם ילדים קשורים למאפייני אישיות. לדוגמה: מבנה גוף מזומורפי הוא מבנה גוף אתלטי- אנשים שריריים, גבוהים, ללא שומן עודף. הוא מצא שאנשים אלו נחושים, בעלי ביטחון עצמי גבוה, חברותיים. מבנה גוף אנדומורפי- שמנמנים, זזים לאט, חביבים אבל לא הכי חרוצים. מבנה גוף אקטומורפי- אנשים מאוד רזים, לא עושים ספורט אבל גם לא נהנתנים. אנשים שמבליטים את האינטלקט, לא אוכלים הרבה, פחדנים, נסגנים. מפתחים את האינטלקט. אם לוקחים את נתוני המחקר ורואים שמבנה הגוף שלנו גורם לסטריאוטיפ לגבי האישיות שלנו, אפשר לראות את ההשפעה של התקשורת הבינאישית משתנה. איזה סטריאוטיפ מתקשר לבעלי גוף מזומורפי- ספורטאים, אך לא עם אינטלקט מפותח. פעם הייתה תפיסה שמי שמקדיש מאוד לגוף לא מקדיש מספיק לאינטלקט. צריך גם לקחת אבטיפוס כדי להבין את התופעה.  עם זאת, לגבי הנושא של מזומורפיות התפיסה כיום השתנתה. מכוני הכושר והאוכל הבריא הראו שאפשר להיות גם וגם- להשקיע בגוף וגם ברוח.  לגבי האנדומורפי- עשו סטטיסטיקה ומצאו ששמנים מרוויחים פחות. פוליטיקאים ששמנו- התקשורת דיברה על זה גם מהבחינה לא רק של האוכל אלא של השדר. יש שדר של חוסר משמעת- אם אין לך משמעת לגוף שלך, איך תהיה לך משמעת בעבודה? סטריאוטיפים נוספים לגבי שמנמנים- חוש הומור מפותח כחלק מהצורך לתפוס במה. הרבה פעמים הם שמים עצמם לצחוק כדי לפצות על השומן. חביבות, נחמדות.

סכימות קוגניטיביות

זהו ערוץ קצת שונה משאר ערוצי התקשורת, כי הוא שייך יותר לנמען, למי שמקבל את התקשורת. כל ערוצי התקשורת האחרים התמקדו במוען, במוסר המסר. איך הסטריאוטיפים שיש לנמען יכולים להשפיע על התקשורת הבינאישית. הסכימות הקוגניטיביות שיש לו ואיך הן משפיעות על פענוח המסרים שיש לנמען.

סכימה קוגניטיבית- הכלל קוגניטיבית שיש לנו לגבי אנשים, תפקידים, מקומות, גירויים בהם אנחנו נתקלים או חווים אותם. הסכימה הקוגניטיבית היא מנגנון קוגניטיבי מבורך שיש לנו, כי אם הם לא היו כל הזמן היינו צריכים לשאול מה משמעות הגירויים שמופיעים לנו. חלק מהמשמעויות כבר קיימות אצלנו מתוך אותם מבנים קוגניטיביים שקיימים אצלנו. יש גם הרבה בעיות עם זה שיש סכימות. בגדול קיימות ארבע סכימות קוגניטיביות:

1. סכימת אדם
2. סכימת תפקיד
3. סכימת קבוצה (סטריאוטיפ)
4. סכימת מקום

הסטריאוטיפ החברתי שהוא הסכימה הידועה והמוכרת ביותר היא סכימת קבוצה. אנחנו מייחסים אלנמטים זרים לתהליך המיידי של התקשורת הבינאישית.

שיעור 6- 30/3/2011

שיער

אפשר ללמוד ממנו על גיל- אם רוצים להסתיר אותו (צבע) או לא (טרנד, פמיניזם). השתייכות למגזרים (דתי, ערבי- לפי כיסוי ראש). צבע של שיער- ג'ינג'י אומרים שזה אופי. בלונדיניות- טיפשות, במיוחד אלו שצובעות לבלונדיני (מנסות לשדר מסר של צבע בלונד). אפשר ללמוד גם על היגיינה/הזנחה, מודרניות (תספורת מודרנית או מיושנת), בריאות (חולי סרטן ללא שיער, מחלות נשירת שיער). 

סטריאוטיפים

זה נושא שמדברים עליו הרבה בתקשורת בינאישית.  הייחוד של הסטריאוטיפ הוא שכל הדברים האחרים משודרים ע"י המוען, אבל הסטריאוטיפ מתמקד בנמען. כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא הצפנה- מאפיינים שיש אצל המוען והוא מצפין אותם. סטריאוטיפ הוא איך שהנמען מפרש את ההצפנות של הנמען.

סכימה קוגניטיבית- אסטרטגיה לעיבוד מידע. הקוגניציה שלנו בנויה עפ"י סכימות- גירויים על הכללות תלויות תרבות. יש ייתרון בסכימות כי הן מקצרות תהליכים- אם לא היו סכימות היינו צריכים לשאול על כל דבר מה המשמעות שלו. בגדול קיימות ארבע סכימות קוגניטיביות:

5. סכימת אדם- תפיסות לגבי אדם שאנחנו מכירים- איך הוא נראה, תכונות אופי, קשר רגשי שלנו איתו. אם מנסים להתייחס להיבט הקוגניטיבי בלבד, זה כל מה שהוא מעורר אצלנו לגבי אופי ומאפיינים פיזיים. מה אנחנו חושבים על אדם מסויים.  דוגמה: חבר הרבה שנים, סכימת האדם שלנו לגביו מגובשת. נגיד שקבענו איתו בבית קפה והסכימה שלנו לגביו היא שהוא מאוד דייקן. אם הוא מאחר, אנחנו מתחילים לחשוב שאולי משהו קרה, או לחשוב דברים שליליים לגביו או שהוא סתם מפר סכימות. ראייה לכך שאנחנו מופעלים מסכימות אדם היא האמירה "לא מתאים לו". נושא של אמון וחשיפה. רמת התקשורת שלנו עם אדם תלויה בסכימות.
6. סכימת תפקיד- תפקיד הורי או מקצועי ומגדרי- סטטוסים חברתיים בולטים. אמא- אילו אסוציאציות יש לנו לגבי סטטוס של אמא? רגש, דאגה, איכפתיות. אבא- יותר מורכב כי יש היום סוגים שונים של אבות. (דוגמה על סקנדינביה שנותנים חופשת לידה של יותר משנה ואם האבא משתתף נותנים עוד כסף וזה כדי לעודד ילודה בקרב האוכלוסייה). גננת- רוך, סבלנות, בגרות, נשיות. מה יהיה אם נראה גנן בגן? או גננת צעירה מאוד? סכימות מגדר- מקצוע הרפואה- היום יש רסגרגציה- נשים שנכנסו למקצוע הרפואה, אבל לנישות מסויימות. מעטות מאוד רופאות אורטופדיות. ראיית חשבון- פעם לא היו כמעט נשים. כשחוקקו את חוק חשבונית מס היו צריכים  עוד רואי חשבון ולא היו מספיק גברים אז המקצוע נפתח הרבה בפני נשים.
7. סכימת קבוצה (סטריאוטיפ)- לסטריאוטיפ יש יסוד תרבותי חזק מאוד. בישראל יש סטריאוטיפים לגבי כל עדה. לסטריאוטיפים עדתיים יש צדדים חיוביים (ספרדים חמים) ושליליים (פרסים קמצנים). לכל סטריאוטיפ יש עיוות תפיסה ולפעמים נזק. כשהסטריאוטיפ שלילי, מי שאוחז בו יכול להזיק לאינטראקציה חברתית בכך שאני לא אקבל אותם לעבודה ואני אפסיד עובד טוב, או שזה יזיק למושא הסטריאוטיפ בכך שתהיה "נבואה שמגשימה את עצמה". מרוב שאומרים לו "אתה X" הוא באמת הופך להיות כזה. לפעמים חברה מתוקנת כשאוחזת בסטריאוטיפ שלילי היא עושה "העדפה מתקנת". חלק מהפמיניסטיות טוענות שהאחיזה בסטריאוטיפ גורמת למושא לחשוב שהוא מתקבל לא בגלל כשרונותיו אלא בגלל העדפה מתקנת. לכן יש פוליטיקאיות שלא רוצות שיבחרו אותן רק מעצם היותן נשים. יש סטריאוטיפים חברתיים חיוביים. האם גם הן יכולות להוות פגם?  זה עושה עוול למושא הסטריאוטיפ. אדם לא רוצה שיחשבו עליו דברים מעבר למה שהם באמת. הוא לחוץ בגלל הציפיות שבהן עליו לעמוד כביכול. לפעמים בשל ההכללה אנחנו עלולים לא לשים לב לדברים השליליים. גם לדעות קדומות יש חלק בתקשורת בינאישית, אבל היא עמדה שלילית שיש לנו כלפי ציבור מסויים. יש שני הבדלים בין סטריאוטיפ לדעה קדומה: 1. דעה קדומה היא רק שלילית וסטריאוטיפ יכול להיות גם חיובי. 2. דעה היא עמדה, ולעמדה יש 3 מרכיבים: שכל, רגש והתנהגות.  3. סכימה היא רק קוגניטיבית ולדעה קדומה יש גם פן רגשי והתנהגותי.   המושג סטריאוטיפ בסוציולוגיה נוצר סביב סטטוס חברתי. במהלך החיים שלנו יש הרבה סטטוסים: גיל, מגדר, הורות. כדי לעזור בתהליך של תקשורת בינאישית הקנינו לסטטוסים מסויימים סמלי סטטוס שהם הצפנה של מהות הסטטוס- ארטיפקט כמו כיפה לדתי, טבעת נישואין לנשוי, כפייה לערבי, מדים- חייל, מקום עבודה. לפעמים גם סמלי סטטוס בזירה מסויימת כמו רופאים עם סטטוסקופ או חלוק לבן. ע"י סמל הסטטוס אנחנו מצפינים משהו כדי לעזור בתקשורת בינאישית. לסמלי הסטטוס נלווים גם דימויי סטטוס. סמל הסטטוס של כיפה יכול להסתיר דעות פוליטיות לדוגמה- ימני, מתנחל, יחסי אנוש נעימים, הרמוניה מתוך ערכי הדת, מוסריות. בחור עם טבעת נישואין- תפוס, רציני יותר, ממוסד, מיושב. אוטו מנקר עיניים- איש עסקים, עשיר. סוציולוגים מגדירים סטריאוטיפ כמצרף של סמלי סטטוס ודימויי סטטוס. יש פקטור אישיותי שמנבא שימוש בסטריאוטיפים שנקרא "סובלנות לעמימות". יש שאלונים שבודקים עד כמה יש לנו סובלנות למצבים של חוסר ודאות. נמצא שמי שפחות סובלני למצבי עמימות, ייטה לחשוב בצורה סטריאוטיפית. מה עושה החשיבה המוכללת? משלימה לנו מידע. מי שיש לו צורך במידע, ישלים מידע מעצמו לפי דברים שהוא כבר יודע.  אצל מראיינים מקצועיים ומעריכים מקצועיים מעבירים קורסים ומדגישים את הסכנה בחשיבה סטריאוטיפית.
8. סכימת מקום- מתייחסת למקומות מסוימים. דוגמה: שיעור באוניברסיטה. מקום לימוד באוניברסיטה היא כיתה. אם אנחנו רואים אנשים יושבים על הדשא ולומדים זה מערער את הסכימה. דוגמה נוספת: אופקים- עיירת פיתוח, יכול להשפיע אם לדוגמה נקבל אדם כזה לעבודה או לא. עצם המקום מעורר דינמיקה.

 

בתקשורת בינאישית שאינה מילולית קיים ערוץ נוסף והוא ההתנהגות. גם ההתנהגות שלנו הוא מסר בתקשורת בינאישית. לדוגמה: מצב בכיתה בו אנשים מסויימים מתנהגים בצורה חריגה לאחרים. חלק גדול מההתנהגויות שלנו הן מסר שאנחנו מעבירים לאחרים בזמן תקשורת. כדי להבין את זה צריך להבין את המושג הפסיכולוגי ייחוס.

מושג הייחוס אומר שאנחנו צופים בהתנהגות של האחר ומייחסת לאדם מאפייני אופי. התנהגות חריגה של אדם הוא מסר תקשורתי. הייחוס מגבש שדר תקשורתי.

שיעור 7- ב' ניסן

התנהגות

אנו מבינים את ההתנהגות של אדם עפ"י ייחוס. זהו התהליך שאנחנו מבינים את האופי של האדם עפ"י ההתנהגות שלו. המודל של קלי מכונה "מודל הייחוס". לפי המודל ננסה להבין את התהליכים שאנחנו עושים כדי להבין את האופי על סמך ההתנהגות. קלי טוען שבתהליך הייחוס אנחנו עושים עבודת בלשות, לא תמיד במודעות מלאה, ואז עושים אינטגרציה לשאלות ולתשובות שקיבלנו ומקבלים את התשובה לגבי אופי האדם.  לפי קלי התוצר של תהליך של ייחוס הוא

1. ייחוס פנימי- מניעים שמקורם באדם. אפשר להצביע על כמה תכונות אופי של האדם.
2. ייחוס חיצוני- מניעים שמקורם בסביבה. 
   * יש מבחני ייחוס שעוזרים לנו לבדוק את המניעים של הייחוס בצורה מדוייקת יותר.

קלי טוען שבייחוס אנחנו עושים לאדם שמולנו שלושה מבחנים, כאשר לכל מבחן עשויות להיות שתי תוצאות- גבוה או נמוך, כאשר המצרף של שלוש התשובות יוצר לנו ייחוס חיצוני או פנימי מובהק:

1. מבחן הייחודיות- האם ההתנהגות היא ייחודית לסיטואציה או לא? אם כן- ייחודיות גבוהה (סטודנט שמפטפט בהרצאה הזו בלבד). אם ההתנהגות שלו בכל המצבים- ייחודיות נמוכה (סטודנט שמפטפט בכל ההרצאות).
2. מבחן העקביות- האם ההתנהגות של האדם עקבית כשהוא מוצא את עצמו באותה סיטואציה (עקביות גבוהה- מפטפט כל הזמן רק בהרצאה אחת. אם הייחודיות נמוכה שהוא מדבר בכל ההרצאות, זה אומר שהוא מדבר תמיד בכל השיעורים כל השנה. העקביות תלויה בייחודיות).
3. מבחן הקונצנזוס- תמימות דעים. ציון גבוה=כולם מבצעים את אותה התנהגות. אם כל הכיתה מפטפטת, הקונצנזוס גבוה. אם רק אותו אדם מפטפט וכולם שותקים, זה קונצנזוס נמוך=ציון נמוך.

 

כדי שנגיד שהייחוס הוא פנימי, צריך שתהיה ייחודיות נמוכה (מדבר בכל השיעורים), עקביות גבוהה (מדבר כל הזמן בכל השיעורים), וקונצנזוס נמוך (כולם שותקים)- אדם מפטפט בכל השיעורים כל הזמן וכולם שותקים === > זה נובע ממניעים פנימיים.  

כדי שנגיד שהייחוס פנימי, צריך שהייחודיות תהיה גבוהה (מפטפט רק בשיעור הזה), עקביות גבוהה (מפטפט כל הזמן בשיעור הזה), וקונצנזוס גבוה (כולם מדברים בשיעור הזה)=== > סיבה שקשורה במצב- לא חד פעמי, רק במקרה הזה, כל הסביבה עושה את זה.  

אלו הם המצבים שמביאים אותנו לייחוסים קיצוניים. כל שאר המצבים מביאים אותנו למצבי ביניים.  

גם בייחוס פנימי וגם בייחוס חיצוני העקביות צריכה להיות גבוהה. זה אומר שכדי לעשות תהליך רציני של ייחוס, אנחנו לא יכולים לראות את האדם רק במצב אחד. אנחנו צריכים לראות את האדם לאורך זמן כדי ללמוד על האופי שלו.

האם בחיי היומיום אנחנו עושים את המבחנים האלה? כן. אנחנו שואלים "ואיך אחרים?" (קונצנזוס), "הוא תמיד ככה?" (עקביות),  "האם זה רק במקרים כאלה?" (ייחודיות).  אנחנו מנסים בסיטואציות שונות שהייחוס הוא גורלי וצריך לעשות אותו מדוייק, שואלים אדם על ההיסטוריה שלו כדי לדעת על העקביות. 

בפועל אנחנו לא תמיד עושים את המבחנים מטעמי עצלות והדוניזם (נהנתנות). אנחנו עושים מקסימום את הייחודיות ואולי גם קונצנזוס.  מכיוון שאנחנו עושים קיצור של תהליכי ייחוס, אנחנו מקבלים לפעמים תמונה לא ברורה. אנחנו עושים את הייחוסים באופן לא מודע במלואו. רוב עיוותי התפיסה נובעים מכך שאנחנו לא עושים את כל התהליך, אלא רק חלק ממנו.

יש הטיות ועיוותי תפיסה וייחוס:

קלי טוען שאנחנו רציונליים והמודל הוא רציונלי. עם זאת, בגלל שאנחנו אנושיים אנחנו עושים ייחוסים מעוותים. לפעמים אנחנו נוטים למצבי רוח, עייפות, הדוניזם, נוטים למצבי רוח.

הטיות=טעויות שמקורן בטבע האנושי.  

הטיות בייחוס 

ייחוס מתייחס להתנהגות. 

1. טעות הייחוס הבסיסית- זו ההטייה הבולטת ביותר. כשאנחנו צופים בהתנהגות הגלויה של האדם ונוטים לייחס את הסיבה להתנהגות למניעים פנימיים של האדם ולא לסביבה, אנחנו עדים לטעות הייחוס הבסיסית. 
2. הטיית הרלוונטיות ההדונית- ראש ממשלה שאומר שנשים יכולות לקחת חופשת לידה של שנה וחצי, יתנו לו קרדיט יותר גדול מלאחר, גם אם באופן כללי אחרים חושבים שלא. אם להתנהגות של אדם יש שייכות הדונית בשבילנו, אימפקט הדוני עלינו, אנחנו נכיר בו וניתן לו קרדיט יותר מלאחרים. עפ"י רוב האדם לא יתכוון אלינו באופן ישיר, אבל אנחנו נייחס לו מאפיינים חיוביים יותר, כי הוא עשה משהו טוב עבורנו. אותו דבר להיפך- מישהו שאין לנו קשר אליו, אבל הוא עשה משהו שמשפיע לרעתנו ולכן נייחס לו מאפיינים יותר שליליים מלאחרים.
3. הטיית משרת העצמי- קשורה לאדם שעושה את הייחוס. "כשהרקדן לא טוב- הרצפה עקומה". כשאדם מצליח- הוא מייחס את זה לעצמו. כשאדם לא מצליח- מייחס את זה לסביבה (לא ידע במבחן- היה קשה, הייתי חולה, המרצה שאל על מה שהוא לא לימד).
4. הטיית הקונצנזוס המוטעה- כשאנחנו מתנהגים בצורה מסויימת יש בנו מחשבה שכולם שותפים לאותן דעות ומתנהגים באותה צורה. "לכולם היה מבחן קשה". דוגמה- כששואלים מעשנים כמה אנשים מעשנים, אלה שמעשנים ייטו לחשוב שיותר אנשים מעשנים מאשר אלה שלא מעשנים.
5. הטיית הייחודיות- אמונה של אנשים שרגשותיהם ייחודיים רק להם. לכל אחד יש רצון להרגיש ייחודי. ההטייה הזו קורית בפרט בדברים רגשיים. פעמים רבות אימהות צעירות חושבות שהקשר שלהן עם הילד הוא הכי ייחודי, התינוק שלהם הכי חמוד. רק אצלי זה קיים.  אחרי שבודקים רואים שזו תופעה קיימת.
6. הטיית מצב הרוח- מצב הרוח שלנו משפיע על תהליכי תפיסה, תקשורת וייחוס בינאישי. אצל רובנו ההטייה מתבטאת בזה שכשאנחנו במצברוח טוב- העולם ורוד, אנחנו סלחניים יותר. כשאנחנו במצברוח רע- מייחסים תכונות שליליות לכל דבר, העולם רע ואכזר. במצברוח רע כל מה שאנחנו עושים יהיה מועד לפורענות.

 

ככל שנהיה יותר מודעים להטיות, האינטראקציות התקשורתיות עם הסביבה יהיו יותר יעילות.

תקשורת מילולית- שיעור 9- 11/5/2011

תתי לשון

דיאלקט:

שפה שמשתנה בהתאם לאיזורים גיאוגרפיים. לדוגמה: יידיש של פולנים נשמעת אחרת מיידיש של הולנדיים- יש מילים שבאות מהולנדית או פולנית.

סוציולקט:

שפה שמשתנה בהתאם לקבוצות חברתיות. גם למקצועות שונים יש מילים ייחודיות. לחרדים, לדוגמה יש מילים מסויימות שכשהם אומרים אותם אנחנו חושבים שהם מדברים על משהו אחר כמו "מחזור"- תפילה, ואחרים חושבים שמדובר במחזור כספים, מחזור הדם וכו'.  נטילה- נטילת ידיים. קיבוצניקים- פעם הייתה שפה חדה ועניינית ולא צבעונית ועשירה.  חיילים- מדברים בקיצורים... יש שני סוציולקטים ייחודיים שיש להם קיום בפני עצמם:

• ג'נדרלקט- שפה של גברים לעומת שפה של נשים. נשים נוטות יותר להשתמש בחיוך כדי לתקשר, נשים טובות יותר בהצפנה ופענוח של מסרים. השפה של נשים יותר צבעונית, מעצימה (נהדר, נפלא, מהמם).
• סלנג- שפה של צעירים. כולנו משתמשים בה כי כולנו רוצים להיות צעירים..... מה שמאפיין את הסלנג הוא שהוא משתנה מאוד  מהר. דוגמאות לסלנג: חבל על הזמן, "כאפות".  מכל מיני סיבות נוצרים מילים וביטויים חדשים:  שירים, שיבושי מילים (בפנוכו), חצי עברית חצי אנגלית (טופסולוגיה), מילים משפות אחרות (סבבה), קללות משפות אחרות, קיצור של מילים (חבל"ז).  לשפה צבאית יש כמה סיבות: חוסר זמן ולכן יש קיצורים, שפה שתהיה ייחודית שרק הצבא יבין ואנשים מבחוץ לא יבינו. אצל הצעירים זה משהו אחר, הם רוצים להיבדל מהמבוגרים ולכן הם ממציאים להם שפה משלהם. לפעמים מכיוון שלא רוצים להגיד משהו לא נעים על האדם כמו "שתהיה בריא". לפעמים מילים עם משמעות שלילית הופכת לחיובית בסלנג כמו "מורעל". מילים עם משמעות נייטרלית שמקבלות משמעות כמו "לדפוק ברז". או מילה עם משמעות חיובית ושלילית גם יחד כמו "חבל על הזמן" שהפך גם לחבל"ז.  לפעמים אם אדם מבוגר משתמש בסלנג של צעירים רואים את זה כמשהו פתטי ודוחה.

 

אתנולקט: 

שפה שמאפיינת עדה מסויימת. מה שמאפיין הוא הצורה, הביטויים, מבטא שמייחדים עדה מסויימת. תימנים- ביטויים תנכיים, עברית מדוייקת. הגייה נכונה. היום כמעט אין תימנים שמדברים ככה אבל יש עדיין מעטים כאלה.  אתיופים- יש פחות אתנולקט אבל יש מבטא, שימוש במשלים שנכנסים לשפה.   

אידיולקט: 

שפה שאופיינית לאדם מסויים. יש כאלה שהשפה שלהם ייחודית מאוד, שאפילו אם קוראים טקסטים שכתבו יודעים שזה שלהם.  

מצב לשוני: איך להתנהל מבחינת תקשורת במצבים מסויימים: 

דיגלוסיה- שתי שפות של אותו אדם? 

אנטי-לשון: קללות. משתמשים הרבה בקללות של חיות: כלב, נחש, שועל, חמור, חזיר כמעט אי אפשר לשמוע בארץ כי זו בהמה מאוד טמאה.  עוד הגדרה- שפה ייחודית שיוצרות קבוצות מסויימות שתהיה נגד הלשון התקנית כדי שהיא תהיה מובנת רק להם. גם בקרב אסירים התפתתחה אנטי-לשון (להלשין=לזמר). זה כדי לשבש את ההבנה הלשונית כדי שרק מי שמדבר את השפה יבין.

משלב:

שפה תלויית הקשר. זה מושג שמגיע ממוזיקה. יש אינסוף משלבים, כי לכל הקשר יש צורת שיח משלו. יש משלב אקדמי: ביטויים מסויימים, צורת ביטוי. בבתי משפט יש שיח של בתי משפט "כבוד השופט", "חברי המלומד".  בחדשות: "והרי עיקר החדשות".  יש משלב אבל- איך להתנהג, מה להגיד וכו'.

צבעים- יש שפות שיש מילים רבות לצבעים רבים. זה תלוי בפיגמנטים של העין. בתרבויות המסויימות הללו יש לאנשים בעיה גנטית בעין ואז הם לא יכולים לתרגם את הצבע כמו שאחרים רואים.  דוגמה נוספת- תרבויות שיש מילה לסבא/דוד מצד האבא או האמא, אולי יש להם תפקידים שונים והסבא מהאמא מקבל יותר כבוד.

יש אנתרופולוגים שטוענים שהשונות בין השפה לא נובעת בגלל שהמציאות שונה בין התרבויות, אלא השוני הוא דרך המשקפיים מהם אנחנו רואים את המציאות. לפעמים אנחנו לא רואים מציאות עד שאנחנו ממשיגים אותה. רק כשאנחנו לומדים מושג אנחנו יודעים עליו ושמים לב אליו. כשלומדים לדוגמה על איזו מחלה, מתחילים לשים לב לאילו אנשים יש את אותה מחלה לדוגמה. 

איך אפשר ליישב את הגישות הסותרות הללו- המציאות יוצרת שפה או שפה יוצרת מציאות. כנראה שהכלל הוא שהמציאות יוצרת את  השפה, אבל ברגע שהשפה נוצרת היא כופה את עצמה על המציאות. זה שיש הרבה שלג אצל האסקימוסים באופן בלתי נמנע צריך להיערך לקראתו, ואז נוצרות מילים שונות לסוגי שלג שונים, אבל ברגע שהשפה קיימת, המציאות מתרחשת לנגד עינינו דרך המושגים.  

תקשורת מילולית 

תקשורת משכנעת:

אריסטו טען ששכנוע הוא סוג של אומנות. הנושא הזה קיבל פרופגנדה מאוד גדולה. בשנות ה-60 היה ניסיון לשכנע אנשים בצורה תת סיפית. בקולנוע היו מציגים סרטים עם פרסומות סמויות- מראים לשבריר שנייה קולה ואז אנשים רצים לקנות קולה אחרי הסרט.  יש שני זרמים תיאורטיים מרכזיים שמסבירים איך מתרחשת תקשורת מילולית משכנעת:

1. הזרם המסורתי: מבוסס על אריסטו. למה מסר אחד משכנע והשני לא? יש לכך שלושה פקטורים:

1. המוען- כדי שמוען יהיה משכנע מה שתורם לכך הוא מומחיות. אנחנו ניטה להשתכנע ממוען מומחה ממוען שאינו מומחה. אבל זה לא תמיד. כשאנחנו תופסים את המומחה כבעל אינטרס, אנחנו מפסיקים להשתכנע. כשהמומחה נתפס לא כבעל אינטרס, אנחנו ניטה יותר להאמין לו.  מאפיין נוסף של המוען הוא אם אנחנו מזדהים עם מה שהוא אומר.

2. המסר- איך מסר יכול להיות משכנע? אם משתמשים בשאלה רטורית בהתחלה, זה עלול להיות לא משכנע כי לפעמים התשובה דווקא לרעת השואל, לא כפי שהוא ציפה. אם יש הרהב מלל אדם ישתכנע כי הוא לא יתאמץ לחשוב. יש אנשים שכל מה שאומרים להם יהיו כבדים ואי אפשר יהיה לצאת מהם. יש כאלה שאפשר להחליק אותם. מסר ארוך יגרום לכך שאנשים פחות יקשיבו כי זה הרבה מידע. כשהקהל הוא עם עומק עיבוד קוגניטיבי חזק המסר הארוך יהיה פחות טוב. לקהל עם עומק עיבוד קוגניטיבי חלש יהיה טוב מסר ארוך כי הם לא יקשיבו יותר מדי וישתכנעו.  מסר מאיים ולא מעודן, שגורם לרגש איום- האם עושה את העבודה? הייתה פרסומת למלחמה בתאונות דרכים שהייתה מאוד מזעזעת והורידו אותה כי היא הייתה קשה מדי. כנראה שזה לא כ"כ עבד. החוקרים מתחלקים לשניים: כאלה שטוענים שככל שהמסר יותר מאיים העבודה נעשית יותר טוב. עשו בארה"ב ניסויים על סטודנטים שנתנו להם מסרים מאוד מאיימים לצחצוח שיניים לדוגמה, אבל בשורה התחתונה נמצא שהקשר בין מידת האיום לשכנוע הוא קשר של U הפוכה. ככל שהמסר יותר מאיים עד נקודה מסויימת הוא גורם לשינוי. אחרי הנקודה הזו האדם נאטם כי קשה לראות את התמונות הקשות ולשמוע את הקולות המאיימים. לכל מסר יש נקודת מפנה שאחריה הוא מפסיק לעשות את העבודה.
3. הנמען

2. הזרם הקוגניטיבי

 

שיעור 11- 25/5/2011

עמדה- שכל, רגש, התנהגות

מה משפיע על שינוי עמדה?

מוען- מומחיות, היותו נטול אינטרס, אטרקטיביות

תוכן המסר: גוון רגשי-מאיים, או חבוי הרגשה טובה.

הנמען:

1. מאפייני מין: מי יותר ניתן לשכנוע? מחקרים שדיברו על זה התחלקו לשניים: מחקרים שבוצעו עד שנות ה-70 אמרו שנשים יותר ניתנות לשכנוע מגברים, ומשנות ה-70 זה עמום יותר. עד שנות ה-70 הסוציאליזציה בתפקידי המגדר גרמה לנשים להיות יותר קששובות, אמפטיות ומתחשבות ברצון האחר. משנות ה-70 והלאה, ממצאי המחקרים לא חד משמעיים. חוקרים שבדקו התחקו אחר שיטות המחקר עד שנות ה-70 וגילו שבאותם מחקרים בהם מצאו שנשים ניתנות יותר לשכנוע בנושאים גבריים יותר- נושאים שהנשים פחות הבינו בהם כמו עבודה, כסף, שיוויון בתפקידי המינים.  אגב, במחקרים על נושאים נשיים יותר, הגברים היו יותר ניתנים לשכנוע. זאת אומרת שניתן לשכנע אדם בנושא שהוא לא מבין בו. יש כאן ביקורת על השיטה כי יש כאן ארטיפקט- סממן מלאכותי. אין כאן משהו מובהק בנושא מין אלא באופן כללי אתה ניתן לשכנוע בנושאים שאתה פחות מבין בהם.
2. מאפייני גיל: מי יותר ניתן לשכנוע? אין דעה אחידה. מחד, ילדים, עצם העובדה שהיסטוריית החיים שלהם קטנה יותר ישתכנעו מהר יותר. מצד שני, לילדים אין עכבות, ואומרים מה שנראה להם, והם לא תמיד יודעים שצריך לפעמים להשתכנע מהמבוגרים. לכן אין ממצאים מוחלטים.
3. אינטליגנציה של קהל: אין יחס ליניארי בין אינטליגנציה לנטייה להשתכנע, אלא זה תלוי במורכבות המסר. כשהמסר פשוט, אנשים פחות אינטליגנטיים ניתנים יותר לשכנוע, אך כשהמסר הוא מורכב, דווקא אלה האינטליגנטים יותר יהיו ניתנים יותר לשכנוע. מדוע זה? כשהמסר מורכב, אדם לא מנסה להתמודד איתו ומעביר את האחריות למישהו אחר, או שהוא לא משתכנע. לעומת זאת, אדם אינטליגנט, יתמודד לפחות עם חלק מהמסר, ואולי כן ישתכנעו.
4. רמת הערכה עצמית: תשובה טריוויאלית יותר, כשהממצאים תואמים את ממצאי רמת האינטליגנציה, וזה מראה גם על קשר בין אינטליגנציה להערכה עצמית. אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה לא משתכנעים. מכיוון שהם לא מנסים להתמודד הם נוטים להעביר את האחריות או דוחים את המסר ולא נוקטים עמדה. אנחנו מניחים שאנשים אינטליגנטים, בעלי הערכה עצמית גבוהה יותר, וינסו לפענח ולהתמודד עם המסר וישתכנעו יותר מכאלה עם הערכה עצמית נמוכה.

 

הניסיון לפרק את תהליך השכנוע לאמצעים בדידים ומדידים לא כ"כ מצליח ולא מצליחים לאבחן מימד מובהק לתהליך של שכנוע.  

עד כה עסקנו במודל המסורתי של תהליך השכנוע, אבל הוא לא עונה על השאלה איך תהליך השכנוע מתרחש. התשובות שהוא נתן הן מהם המשתנים שמשפיעים על תהליך השכנוע, אבל הוא לא הסביר מה קורה לנו בתוכנו בתהליך שכנוע בתקשורת בינאישית.  

מודל התגובה הקוגניטיבית.  

מוסיף נופך מעניין לתהליך השכנוע. הוא מדבר על הקוגניציה בתהליכי שכנוע, על מה שקורה בתוך האדם. כשאנחנו חשופים למסר תקשורתי אנחנו יכולים לעבד את המסר בשני מסלולים קוגניטיבים:

1. הערוץ המרכזי- ערוץ מרכזי בתהליכי עיבוד מידע. מה שמאפיין את הערוץ הזה הוא עיבוד קוגניטיבי מעמיק. רק אחרי שהמסר עובר את הערוץ הזה, האדם מקבל את המסר ומשתכנע. כשמסר מועבר בערוץ המרכזי והתגובה הקוגניטיבית היא תגובה של קבלה, יישאר איתנו לאורך זמן.
2. הערוץ ההיקפי: מסר קליל, שלא דורש חשיבה מעמיקה. לדוגמה: מופע סטנד-אפ. דורש עיבוד קליל בשביל ההנאה.  עושים את זה בפרסומות בצורה נעימה ומעניינת ואז תוך כדי האדם משתכנע. הפרסומת מסיחה את הדעת ואחרי שאנחנו מוסחים אנחנו מעבירים כדרך אגב את המסר המרכזי "תקנה".

 

מה גורם להעביר את המסר בערוץ המרכזי או ההיקפי?

1. המוען: אם המוען מומחה, אנחנו פחות מחוסנים.  צריך שהמוען יהיה נחמד, ואז אנחנו לא מעבירים את המסר דרך ערוצים מרכזיים. זו הסיבה לכך שמעבירים פרסומות דרך אנשים ידוענים, ובגלל שאנחנו אוהבים אותם, יש סיכוי שנשתכנע. 

 

המודל הקוגניטיבי משלים את המודל המסורתי. כשמסר מתקבל בערוץ המרכזי זה נעשה באמצעות הפנמה- היה עימות עם המציאות והאדם הבין והפנים שזה מה שצריך לעשות. כשמסר עובר בערוץ ההיקפי זה מתוך הזדהות- אנשים לא מעמתים את זה במבחן המציאות: "אם היא עשתה, גם אני יכולה". אין עימות עם המציאות. אדם לא עשה את זה בעצמו.  

קשה לנו להשתכנע ולשנות עמדות, כי זה מכניס אותנו לסוג של דיסוננס: אני טועה וצריך להשתנות. יחד עם זאת יש כמה מצבים מובהקים של כישלונות בשכנוע- דברים שצריך להימנע מהם כשמנסים לשכנע:

1. אזהרה מוקדמת- כשהקהל יודע שאנחנו עומדים לשכנע אותו, זה מועד לכישלון, בגלל "אפקט החיסון"- כמו מחלה שכשיודעים עליה מפתחים רמה נמוכה של נוגדנים ואז כשהמחלה מתפרצת הגוף יודע להילחם בה.
2. כשהעמדה אותה רוצים לשנות עומדת בטווח הדחייה של האדם-  כמו שמנסים לשכנע אנשים דתיים לאכול חזיר זה מראש כישלון כי הם לא יעשו זה.
3. כשמאפשרים סלקציה בין שכנוע לאי-שכנוע- כשאפשר להעביר ערוץ כשיש פרסומות.

 

תחבולות שכנוע 

עד עכשיו דיברנו על מה שצריך להקפיד בתקשורת כדי שתשכנע. עם זאת אנחנו לעיתים קרובות משתמשים במניפולציות כדי לשכנע. לפעמים התחבולות האלה לא אתיות.... 

1. תחבולות "רבות שלבים"

1. רגל בדלת- כמו שאנשים רוצים להיכנס למקום ושמים את הרגל בדלת ואח"כ יש סיכוי שיפתחו להם את כל הדלת. מתחילים בבקשה צנועה, ואחרי שהנמען קיים את הבקשה, אומרים את הבקשה הגדולה.  כמו שאומרים למרצה "תבטלי את המאמרים באנגלית, ואחרי שהיא מבטלת אותם אומרים לה שגם העברית זה הרבה ושתבטל חצי".  האדם נענה, כי הוא רוצה להיות עקבי ולשמור על דימוי חיובי שלו.

2. דלת בפרצוף- מתפרצים פנימה. המניפולציה דומה לתיאור המטאפורי. מתחילים עם בקשה לא ריאלית. אחרי שהנמען דוחה את הבקשה, מביאים את הבקשה האמיתית. זה כמו בשוק- אומרים מחירים מופקעים וכשנכנסים למו"מ מורידים את המחיר. צריך שהבקשה לא תהיה מדי גדולה כי אז היא עלולה ליפול בטווח הדחייה.  מה שמסביר את ההצלחה של השיטה הזו היא קיום נורמה של הדדיות.
3. הכדור הקטן- לקוח ממשחק ספורט... זו אסטרטגיה שמשתמשים בה הרבה בשיווק. כשחותמים חוזה ואומרים שצריך לקרוא את האותיות הקטנות. מובאת הבקשה הדומיננטית ואח"כ באותיות קטנות כתוב "לא כולל...". אם היינו מודעים לכל גודל הבקשה איך שהיא התפתחה כשהתחייבנו אולי לא היינו מתחייבים לבקשה. זו שיטה רב שלבית שמה שמאפיין אותה הוא שהבקשה הגדולה היא האמיתית. זו אסטרטגיה מאוד מעצבנת. כשחתמנו על הבקשה הגדולה אנחנו מחוייבים נפשית לדבר, ומה זה עוד כמה מאות שקלים כדי להוסיף אבזור לרכב? חשוב מאוד לעצור ולבדוק האם באמת כדאי לנו? שיטת ה"לא כולל". קפה- ללא כולסטרול, ללא קפאין- אז מה נשאר בקפה?

 

תהליך השכנוע הוא שלם, ולפעמים הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, יש דברים רבים ומורכבים בתקשורת משכנעת ולא תמיד הם מתחלקים לחלקים ברורים.....

שיעור אחרון-  15/6/2011

תקשורת תוקפנית, תקשורת בהומור, רכילות- לכולם יש קרבן.

1. תקשורת תופקנית- יש שני סוגים:

תקשורת מילולית תקפנית- נועדה לפגוע, ובעלת אופי מילולי. יש ספר שקוראים לו "מילים הורגות", ועוד חז"ל אומרים "חיים ומוות ביד הלשון", "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים".  התקשורת המילולית באינטראקציה בינאישית מתרחשת כשאנחנו מדברים עם הזולת ומרגישים רע, אפילו אם הוא לא מקלל אותנו לדוגמה.  בתקשורת כזאת משתמשים באמצעים שונים כדי לפגוע. הרבה פעמים זה אמירות סקסיסטיות:

1. שאלות רטוריות כמו "את לא מסוגלת לשים דבר במקום?".
2. שאלת ציווי: את יכולה להכין לי אוכל במקום לדבר בטלפון?
3. משפטי תנאי: אם היית חוסכת יותר היינו עוברים דירה
4. קביעות שיש בהן הנצחה: כמו תמיד, אף פעם וכו', כל מכשיר חשמל שאת נוגעת בו מתקלקל, את הורסת כל חלקה טובה, איך את תמיד מצליחה לשרוף את האוכל? שום דבר לא מעניין אותך, את לא עושה שום דבר בשביל הבית, כרגיל הבית הפוך אצלך.
5. שימוש באמצעי ציווי: צריך לקנות אוכל, צריך לנקות את הבית.
6. הטייה ובלבול בנוסח: מסר שלילי שיש בו דרמה כמו "המקרר מפוצץ אצלך את מתכוננת למלחמה?" זו יצירת דרמה במקום לא נכון.
7. היתממות: מה כבר אמרתי? לא פוגעים בעצם האימרה אך עצם העובדה שמיתממים ולא אמפטיים לצרכי האחר.
8. נטייה לוכחנות: יש אנשים שיש להם צורך להתווכח.

2. הומור- קשה להגדיר את המושג הומור אבל אפשר להגיד מה זה אדם עם חוש הומור: לוקח את החיים בקלות, יודע ליצור בדיחה. האם הומור הוא מולד או נרכש?  צריך להבחין בין סוגי הומור שונים:

1. הומור לא מכוון: מי שלא התכוון להצחיק אבל יצא לו (נפילה, פליטת פה). לפעמים אנשים כאלה לא אוהבים להיות מושא לצחוק.  האם אנחנו תמיד צוחקים מקרבן של הומור לא מכוון? לא תמיד. מה צריך להיות כדי שאנחנו נצחק מאדם שמצחיק אותנו מהומור לא מכוון? ההומור הלא מכוון מצחיק בגלל תיאוריית חוסר ההלימה- דבר לא צפוי, סביר להניח שאדם ידבר בצורה מכובדת איפה שצריך.  מה צריך להיות כדי שנצחק? הקרבן לא יהיה קרוב אלינו מאוד, שלא יקרה לו משהו כשהוא נופל לדוגמה. השאלה אם ההומור נלמד או מולד לא רלוונטית כי ההומור הזה לא בכוונה.

2. הומור מכוון: אנשים שמתכוונים להצחיק אותנו. יש שני סוגים:

1. הומור מכוון מתוכנן: המרצים שיש להם את הבדיחה מוכנה, סטנדאפיסטים שיש להם בדיחות מוכנות מראש. זה הומור שלומדים אותו.
2. הומור לא מתוכנן: אדם משתמש בהומור לא מתוכנן, יודע לספר בדיחות בזמן הנכון ובמקום הנכון. יש קשר בין זה לאינטליגנציה כי אדם שיודע לקשר בין תופעות, להתארגן מחשבית ולספר את הבדיחה בזמן ובקצב הנכון, יש לו יכולת אינטליגנטית גבוהה.  
    
   האם הצחוק הוא אוניברסאלי? אנחנו יודעים שהוא מתפתח באופן אוניברסאלי בקרב בני אדם. אפשר לראות בקרב  אנשים התפתחות של חיוך: תינוק בין שבועיים, יש לו רפלקס של חיוך. החיוך הרצוני הראשון שמביע אמצעי תקשורת  מופיע בגיל חודשיים בערך. בגיל 4 חודשים מתפתחת אצל התינוק תקשורת  אחרת- הוא מתחיל לצחוק בקול רם במיוחד כשמדגדגים אותו. בגיל שנה התינוקות מגיבים בצחוק כשמסתתרים ומופיעים (קוקו).  בגיל 16 חודש יש התפתחות נוספת- כשהאמא עושה משהו לא הלים- כשהיא מתחילה לעשות פרצופים, ללכת על ארבע, כמו הומור לא מכוון. התינוק יודע מה מתאים ולכן הוא צוחק ממה שלא מתאים. השלבים הם אוניברסאליים, אבל יחד עם זאת אנחנו יודעים על נורמות סביבתיות בעניין. יש גם פן תרבותי. יש תרבויות בהן יש דברים שהם טאבו שאסור לצחוק עליהם. יש היום תהליך שאנשים צוחקים גם על דברים עצובים כמו השואה. הטיעון הוא שהדור הצעיר מתרחק מהשואה וכדי שהם ילמדו עושים זאת בצורה בידורית. השכול בארץ- אסור לצחוק זה טאבו. אצל יפנים- כדי לא להביך מישהו שמספר משהו גרוע הם צוחקים כדי לא להעליב אותו.   
   מדוע אנחנו מבטאים צחוק בקול? מדוע יש עוויתות של הפנים בצחוק?  אבותינו הקדומים כשהיו מכים מישהו היו משמיעים קולות ומעוותים את הפנים. כשהוציאו כאלה קולות זה עשה להם הרגשה טובה של "הבסתי את היריב". כשפוגשים אדם מוכר שאנחנו אוהבים, אנחנו מרגישים טוב, ויש את המקור הפיזיולוגי הזה כשמישהו מנצח הוא צוחק. לפעמים כשאנחנו צוחקים ובוכים, הפנים מתעוותים באותה צורה, ואפילו יש קולות דומים.

לפי הגישה הפונקציונליסטית לכל דבר יש פונקציה, אחרת הוא נכחד. מה הפונקציה של הצחוק?  יש שש פונקציות:

1. שחרור אנדורפינים- הורמון האושר, מדכא כאב. זה עושה טוב למחזור הדם, למערכת העיכול.
2. הצחוק הוא סוג של פעילות טוטאלית- אם אנחנו צוחקים אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר אחר. בזמן בכי, לדוגמה, אפשר לעשות דברים נוספים. הצחוק מנער את כל הגוף שלנו. גם כשמתעטשים זה פעילות  טוטאלית. כשפעילות טוטאלית תופסת אותנו במקום וזמן לא נכונים זה יכול להיות גם מסוכן.
3. פרויד- הפונקציה המינית  והפונקציה התוקפנית: פרויד טען שמה שמלווה אותנו הוא מין ותוקפנות. מין הוא יצר החיים של האדם, ותוקפנות היא יצר המוות.  חלק גדול מהבדיחות הטובות הן סביב נושא מין ותוקפנות. חלק מהמטרה שלהם היא לעשות סובלימציה למיניות. גם מי ששומע את הבדיחה עושה סובלימציה כי הוא תומך במין ותוקפנות בצורה מעודנת. מי מגיע לקתרזיס- שומע הבדיחה או מספר הבדיחה? מי ששומע, כי מי שמספר משתמש באנרגיות...  יש לנו סכום כסף ששמנו בצד, ואח"כ קנינו. כשקנינו לא התאמצנו הרבה ואפילו נשאר לנו עוד.... ידוע שאבות לא נוהגים לספר בדיחות מיניות לפני בנותיהם. אם נלך לפי פרויד- הבדיחה היא סובלימציה לאקט עצמו, אבל זו עדיין סובלימציה שעושים מתוך מודעות שלא יהיה לזה אפקט של גילוי עריות.
4. שחרור תסכולים: זו תוקפנות מנקודת ראות אחרת. לפי הנחת התסכול-תוקפנות. כשמגיבים בהומור מענישים את הגורם המתסכל. חלק גדול מהבדיחות הן על אנשי מקצוע שמתסכלים אותנו- פסיכיאטרים, מורים, שוטרים, פוליטיקאים.
5. פונקציה אינטלקטואלית: מתבטאת יותר בשומע הבדיחה. יש בדיחות שצריך להבין אותן, ואם מבינים אותן- יודעים על מה מדובר. השומע בהתחלה דרוך וכשהוא מבין, יש הרפייה אינטלקטואלית, לא צריך להתאמץ.  יש פן חיובי נוסף שמבטא פונקציה אינטלקטואלית של ההומור: מבוגרים שמשתטים עם ילדים קטנים- משתחררים מכבלי המחשבה הכבדה, המעמיסה שנכפית עלינו ע"י החברה. כשאנחנו משתטים יש הרפיה של האינטלקט, אפשר להיות כמו ילדים קטנים.
6. פונקציה חברתית: להומור יש פונקציה מלכדת. יש סוג מסויים של הומור שנקרא "הומור פרטי"/"בדיחה פרטית"-  רק סוג מסויים של אנשים מבין. זה נותן תחושה טובה כי זה "אנחנו מול האחר". יש גם שבירת מתח חברתית. כשמנהלים ישיבה מתוחה ומספרים בדיחה במקום, זה גורם להרפיה ושחרור מתח.  מעצם הפונקציה של ההומור גם אפשר להפוך לכוכב חברתי.  להומור יש פונקציה נעימה יותר במקום להצליף, לבקר- כמו סאטירה על פוליטיקאים. משטרים טוטאליטרים שלא נותנים לעשות סאטירה וזה עושה רע כי לאנשים אין איך לשחרר תסכולים.   יש אנשים שצוחקים על עצמם כדי לקבל מעמד חברתי (כמו שמנים).  יש גם אנשים עם ביטחון עצמי גבוה וצוחקים על עצמם ולא איכפת להם שצוחקים עליהם בנושא זה (כמו הפרופסור המפוזר).
7. הומון כמנגנון הגנה- הומור מקאברי, הומור שחור. נוגעים בדברים הכי מפחידים אותנו ומגנים על עצמנו באמצעות בדיחות- נותנים להם ביטוי והופכים אותם ליותר קרובים, מספרים אותם בקונוטציה מצחיקה. בנוסף, להומור השחור יש פונקציה של מנגנון הגנה.
8. עליונות- יש גם פונקציה של הקטנה של מפקד, מורה וכו' וכך אנחנו מגדילים את עצמנו.

מי משתמש ביותר הומור, גברים או נשים? היה נהוג לחשוב שגברים יותר הומוריסטים מנשים. זאת מכיוון שהיו בדיחות מיניות רבות שראוי שגברים יספרו אותן ולא נשים.  בנוסף, כדי לספר בדיחה מתוחכמת צריך העזה. הטענה שלפני 30-40 שנה גברים הרגישו יותר בטוחים ולכן הרשו לעצמם לספר יותר בדיחות ולקחת סיכון. לכן בעבר גברים השתמשו ביותר הומור מאשר נשים. גם בחו"ל, רוב הסטנדאפיסטים היו גברים. היום יש גם הרבה נשים שמתפרנסות מהומור. מה שמעניין שיש גם סטנדאפיסטים דתיים- אנשים שיוצרים תקשורת הומוריסטית מתוך הבסיס של הדת. קיום גם הנושא של שימוש בהומור משתנה עם התפתחות התנועות לשוויון בין המינים.  
 
יש הומור פולקלוריסטי- בדיחות על עדות. כל עדה שהגיעה יצרה גל של הומור סביבה. מדוע? אולי סוג של איום של הזרים על הותיקים?  בכל עדה יש גם את הלץ שלה (כמו הרשלה וג'וחה). הפונקציה של הדמויות הללו היא להעביר מוסר השכל לאומי בצורה הומוריסטית ויותר נעימה לאוזן. יותר נעים לשמוע על פאדיחה של הרשלה מאשר להטיף מוסר.

3. רכילות- במקורה לא פעילות שלילית. אחותה התאומה השלילית היא הפצת שמועות רעות. רכילות היא פעילות לא תכליתית- אין לה תכלית מסויימת חוץ מהפעולה עצמה. יש סוג של פעולות שמטרתן היא הפעולה עצמה. יש מי שקורא ספר כי הוא צריך ללמוד למבחן, אך יש אחר שקורא את הספר מעצם ההנאה שבפעולה עצמה.  הרכילות אינה מוסרית, אך אין מטרתה לפגוע. זה לא כמו הפצת שמועה רעה שבאמת רוצים לפגוע. כשמרכלים על אנשים קרובים, זה לא תמיד כדי לפגוע. אז למה אנחנו מרכלים?

1. כדי לפרוק מתח

2. להעביר מידע
3. ליצור אינטימיות
4. הפרת שעמום
5. יצירת רשת חברתית
6. יוקרה- מעמד חברתי. יש אנשים שמשמיעים פיסות מידע בעצמם רק כדי לקבל מעמד חברתי.

על מי אנחנו מרכלים? על אנשים שקרובים אלינו, על אנשים מפורסמים, על אנשים חריגים (שמעת ש...?). כשמרכלים רכילות פיקנטית על אנשים שקרובים לנו, זו רכילות חריגה לא מה שהם עושים ביומיום. כשמרכלים על מפורסמים מרכלים על חיי היומיום. אולי זה מקרב אותם יותר אלינו- אולי אנחנו מזדהים איתם, הם מסקרנים אותנו. אנחנו לא רואים אנשים מפורסמים לעיתים קרובות ולכן זה מה שמעניין. לעומת אנשים קרובים לנו שאנחנו מכירים את מעשיהם היומיומיים ולא רגילים לחריגויות.

הרכילות- תמיד יש בה פגיעה, אפילו אם היא לא מכוונת. בחברות סגורות יש הרבה פעמים רכילויות כדי להעביר זמן לדוגמא. גם אם הרצון של התוקפנות הוא לא לפגוע זה בעייתי לרכל כי: יש פלישה לצנעת הפרט, סיפור סוד, האדם לא יודע שמרכלים עליו וזה פוגע, הרכילאי לא לוקח אחריות, וכנראה שכל הדברים הללו יחד הופכים את הרכילות לזדונית ולא מוסרית גם אם מיסודה אין לה כוונה לפגוע.

---

View My Stats