צרכים בסיסיים של מטפל:

1. הצורך להשפיע – להפוך את העולם למקום טוב יותר, אפילו בקטנה. הצורך הזה עשוי לתסכל במיוחד אם לא יתמלא.
2. הצורך להשיב טובה – לעשות כמו שעשה עבורנו מודל לחיקוי כלשהו (מטפל שלנו, קרוב משפחה)
3. הצורך לטפל באחרים – יתכן שהיית מטפל מגיל צעיר, אליבא ד'פינצ'י. אבל, אפ'חד לא התייחס לצרכים שלך. באסה. אם לא תלמד להעזר באחרים זה עשוי לגרום לך להשחק מהר, מקצועית או נפשית.
4. הצורך לעזור לעצמך – למשל מטפלים, שכילדים עברו התעללות מינית עשויים לטפל בילדים שעברו התעללות מינית, נשים מוכות עשויות לעבוד כמטפלות עם נשים מוכות וכך הלאה (Rollo May אמר: "מטפלים מסוגלים לעיתים קרובות לטפל באחר מתוך מאבקם הפסיכולוגי האישי"). יש להזהר מלדחוף מטופלים בכיוון שאתה הלכת בו.
5. הצורך להיות מישהו שזקוקים לו – אחלה. לא צריך להיות אפולוגטי לגבי הצורך הזה, הוא גמול עיקרי במקצוע הזה. עם זאת, יש להמנע ממצב שבו הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. אם תחושת הערך העצמי שלך תלויה רק במטופלים שלך, זה מסוכן.
6. הצורך בכסף – חה!
7. הצורך במעמד וביוקרה – חה חה חה!!!
8. הצורך לספק תשובות – לא תמיד הפונה מחפש פתרונות קונקרטיים. לעיתים הוא רק צריך אוזן קשבת.
9. הצורך בשליטה – אתה חייב להרגע. שתה משהו.

זה טבעי ואף רצוי לחוש אמביוולנטי להיותך מטפל. המקצועות הטיפוליים אינם לכולם, ויש מאפיינים שיקשו על העבודה הזו, בעיקר חוסר כנות ופתיחות לשינוי.

תכונות המטפל האידיאלי:

1. הערכה כנה של נקודות החוזק והחולשה שלו.
2. הבנה שלא ניתן להשפיע על מטופלים לשנות בחיים שלהם מה שאתה לא משנה בחיים שלך.
3. סקרנות טבעית ורצון ללמוד, מתוך הכרה בפערים תמידיים בידע.
4. כישורים בינאישיים טובים
5. אכפת לו באמת מהמטופלים שלו, והוא עושה את הטוב ביותר עבורם, בזמן ובמקום הדרוש, לא פחות ולא יותר.
6. הבנה ששינוי לוקח זמן ועבודה קשה ודורש אמפתיה ולא כפייה של דיעותיך. הצעת תמיכה לצד העדר חשש מעימות בעת הצורך
7. הבנה על המוגבלות של שאיפות המטופלים לפעמים, ויכולת להשפיע עליהם לחלום ולעשות צעדים כדי להגשים את החלום. אמונה שיש להם פוטנציאל לעתיד טוב יותר.
8. שימוש במקורות שונים לטובת המטופלים, גמישות בהתערבות ונכונות לקבל טכניקות שונות בהתאם לסיטואציה ולמטופל
9. יודע להפעיל טיפול רגיש תרבות
10. מאבקך בבעיות שלך לא אמור להעמיס על המטופלים שלך, אלא לעזור להם.
11. אתה דואג לעצמך ולא מזניח את עצמך. אתה דורש ממטופליך רק מה שאתה דורש מעצמך. אם יש לך בעיות, טפל בהן.
12. אתה ביקורתי כלפי החיים וכלפי מערכת האמונות והערכים שלך. אתה ער לצרכים ולמוטיבציות שלך ומקבל החלטות התואמות את שאיפותייך. פילוסופיית החיים שלך היא יציר כפיך ולא אחת שנכפתה עליך.
13. אתה מסוגל ליצור קשרים משמעותיים עם כמה אנשים לפחות
14. אתה לא יהיר, למרות שיש לך חוש בריא של אהבה עצמית וגאווה

הערכה של מועמדים ללימודים לעבודה טיפולית נעשית על פי המאפיינים הבאים: רגישות, נוכחות אישית, חמלה ואמפתיה, גמישות ונכונות לקבלת משוב, כנות, רמת היותך דמות לחיקוי ורמת התובנה שאתה מפגין.

לעתים תלמידים שרוצים להיכנס לתחום מסוים מוצאים את עצמם הופכים את התחום כחיובי ביותר ואידיאלי מאוד. אך צריך לבחון את העניין מבחינה מציאותית ולראות את התחום בשטח ואיך אנו נכנסים לתוכו, ואם באמת אנו מתאימים. כדאי לשאול אנשים במה הם עוסקים במשך השבוע, מה האתגרים ומה הדרישות. כאשר אתה בוחר בתכנית לימודים מסוים תשאל את עצמך אם אכן התכנית מתאימה לך ועונה על מה שאתה רוצה לעשות בעתיד. לעיתים עבודה בשטח או תצפית שדה בתחומים שונים במקצוע מאפשרים מפגש עם סוגי לקוחות שונים ובכך יכולים לתת מידע רחב על המקצוע ולהקל על ההחלטה.

• צריך להיזהר שלא ליפול לתוך משהו כזה שנעשה שכנוע עצמי שאכן הדבר שהתחלנו בו או למדנו באמת מתאים לנו, וזהו. חשוב לתת לעצמך את המקום לראות את הבחירה במקצוע כתהליך התפתחותי, ותוך כדי חוויות שונות נקבל הכוונה לדבר שבאמת מתאים לנו.

תחום העבודה הסוציאלית

• התחום דורש התמחות לא רק באדם עצמו אלה גם בסביבה שלו. לימוד התחום כולל התפתחות סוציאלית ולא רק התמקדות באדם עצמו.
• יש מגוון רחב של כיוונים שניתן לעסוק בהם, תחת הכותרת הזו של עובד סוציאלי.
• ניתן לעבור תחומים התוך המקצוע.
• הצורך בעובד הסוציאלי גדל ומתפתח.
• בתואר שני ניתן לעסוק בקליניקה פרטית.

נקודות שכדאי לשקול אותם בעת בחירת כיוון תחום העיסוק

היום יש צורך בגמישות לעבוד עם מגוון גדול של אנשים ותרבויות בכדי להסתדר בשוק העבודה. אך עליך גם לבדוק איפה תוכל להוציא את הכשרונות שלך החוצה ולממש את היכולות שלך.

עימ"ע

• עניין. למצוא את התחום שבו אתה הכי מתעניין אך צריך גם להיות מודע ליכולות שלך ואם אכן מבחינה זו התחום מתאים לך.
• יכולות. להיות מודע מהן החולשות ונקודות החוזק שלך בכדי לראות באמת מה מתאים לך. ולבחור בתחום בו תהיה טוב במיוחד. יכולת, פרושה היכולת בפעולות. כשרון, פרושו היכולת ללמוד.
• מוטיבציה. הצורך להשגיות יחד עם השגינו עד היום הם חלק מההנעה לתרגום תכניות פעולה. בנוסף-למצוא את התחום בו המוטיבציה שלך לפעול גבוהה ביותר.
• ערכים. חשוב כי נזהה את ערכינו כך שנוכל להתאימם לקריירה עצמה.

ערכי העבודה- הם התקוות אותן אנו מנסים להשיג במקצוע. ערכי העבודה הם היבט חשוב של מערכת הערכים הכוללת שלנו. זיהוי דברים אלו המביאים משמעות לחיינו הינם חיוניים אם אנו מקוים למצוא קריירה שיש בה ערך אישי עבורנו.

1. מתוך 33 מטפלים, חצי זיהו את עצמם כ"מצילים" במשפחות עם אלכוהוליזם

תגובות לגישה החדשה הזו- מטפלים הגבילו עצמם לשאלות בלבד, למטופל הזכות לפסוק, חיפוש פרשנות מוסכמת על שני הצדדים שעליה המטופל יוכל לומר ש"זה אני".

צמיחת ושינויי סיפורים אמפטיים-

אין גישה ישירה לנפש, פועלים מבחוץ בניסוי וטעייה. יש השערה ראשונית הנוצרת מסכמות וקטגוריות של המטפל. הסיפור האמפטי הוא תוצאה של השתדלות המטפל לחרוג מגבולותיו המושגיים- אי הסכמת המטופל עם השרטוט הראשוני עוצרת את הדיאלוג הטיפולי ויש לבחון את הסיפור מחדש ולהודות בכך שזהו סיפור חיצוני (לא תואם).

הצלחת המושג סיפור- ביטול ההנחה שהטיפול חושף אמת יחידה. קבלת ההנחה שהמוח מבנה את העולם הנתפס. עליית ההרמנויטיקה והפילו' של הלשון כהשקפה כללית על ידע ותרבות. אהבתם של הפסיכותרפיסטים לספור מקרה עשוי טוב (טיפול טוב=סיפור טוב) וההבנה שהסיפורים האישיים שאנשים למדו להאמין בהם ולהוציא אותם לפועל ממלאים תפקיד חיוני בחייהם.

התערבות מכרעת- לרפא את הטיפול עצמו ולא את המטופל. מבוי סתום נוצר בין היתר בגלל שהמטפל אימץ סיפור חיצוני שלא מקובל על המטופל. על המטפל להודות בטעות ולהציע סיפור מתוקן. אם ההתערבות מצליחה ממשיכים בשיח הטיפולי על בסיס חדש.

אמפטיה- בעבר הד רגשי אמיתי ומיידי, כיום תוצאה של תהליך הבנייה פעיל. תוכל להתבטא בהנהון בטקסט היפנוטי מורכב או במכתב טיפולי. המשותף לאפשרויות הוא ההשתדלות להבנות ולחוות את המציאות הפנימית של המטופל. אנו יכולים להיות אמפטיים רק כלפי הגיבורים שאנו מחברים.

תהליך האמפטיה הוא מתמשך, מהמפגש הראשון המטפל במאמץ לגבור על מגבלות סיפוריו החיצוניים הבלתי נמנעים. בכל פגישה יתכן שינוי בכיוון האמפטי.

סיפור חיצוני-נחוץ לצד המקצועי החיצוני לטיפול. שימוש במונחים דיאגנוסטיים ותיאורטיים, זה סיפור שמטופל לא מכיר בו לרוב (ההתנגדות היא כשהמטופל חושב שהמטפל חייב לקבל זאת). המטופל יכול לקבל סיפור חיצוני גם מסביבתו ואף לאמץ זאת גם אם אינו מזהה עצמו ככזה.

סיפור אמפטי- ההגיון הרגשי הפנימי. הגיון- התנהגותו סבירה ונובעת מערכיו ותנאי חייו. רגשי- התנהגות לא רק במונחי תועלת אלא באופן ההולם לערכיו ותגובותיו הרגשיות. פנימי- ההגיון בסיפור צריך להיות שקוף לחלוטין למטופל.

התשובה לביקורת- להבדיל בין טיפול כתהליך מתמשך לבין המקרה בו נמסר סיפור חדש לחלוטין.

המאמר בוחן את הבעייתיות הכרוכה בעבודה בחברה רב תרבותית ודרכי התמודדות.

2 גישות נדונות בהקשר זה:

הגישה האמית: מתמקדת בקבוצה תרבותית מסוימת ובצרכים הייחודים לה. (יתרון בהתערבות טיפולית עם אוכ' בעלת ייחוד תרבותי מובחן !! (אתיופים, בידואים) . צריך לשים לב כי גם בתוך קבוצה תרבותית ייחודית יכולים להיות הבדלים.

גישה אתית – מושגים אוניברסליים להבנת התנהגות , נק' מבט אוביקטיבית., חיצונית.

תוכן טיפול: מטרת תהליך השינוי ומוקד ההתערבות

תהליך טיפול: דרכים שבהן מתמודדים המטפל והמטופל עם הבעיות ופועלים יחדיו להשגת המטרות הטיפוליות. לתהליך הטיפול 2 רמות התייחסות:

תיאוריה פורמלית: הנחות ותפיסות המבוססות על תיאוריות פורמליות מקובלות בספרות המיקצועית.

תיאוריה בלתי פורמלית: הנחותיו ותפיסותיו האישיות של המטופל לגבי הגורמים לבעייתו מעין "מודל הסבר".

האם תיאוריות פורמליות ישימות בכל הנוגע לטיפול באוכ' בעלת שונות תרבותית? ואיזה חלק יש לתת לתיאוריות הבלתי פורמליות?

אנתרופולגים וחוקרי תרבות מסכימים כי פעולות אנושיות יכולות להיות מוסברות רק בהיקשרים התרבותיים הייחודיים שלהם למרות שיש מידה מינימלית של אוניברסליות שרלוונטית לכל בני אנוש.

(דוגמא – "פסיכולוגיית העצמי" רלוונטית ומתאימה לתרבויות שונות אך בתרבויות מסורתיות דוגמת המסורת ההינדית פסיכולגיית העצמי תקבל משמעות אחרת לגמרי...)

המציאות כיום היא שמרבית ההכשרות נותנות מקום לתיאוריות פורמליות ותשומת לב מועטה מידי לתיאוריה בלתי פורמלית.

גישה זו נגזרת מהפסיכולוגיה החברתית וגורסת כי אין יכולת להכיר מציאות אוביקטיבית אחת ללא הדגשת ההיבטים התרבותיים והחברתיים שלה. עמדה זו קוראת תיגר על הגישה כי עקרונות אוניברסליים להבנת התנהגותם של בני אנוש מכירה בקיומו של השונה, אינה מתכחשת לו או מדכאת אותו. גישה ההבניתית מובילה לפתיחות ועשויה למנוע היווצרות סטיראוטופים. המטפל רגיש לשינויים תרבותיים ומתייחס אליהם כחלק מהמערך הטיפולי.

תהליך הטיפול ע"פ גישה זו בעל 5 שלבים:

1. זיהוי הבעיה: תיוג מצב כבעיה מושפע מהמשמעות שמייחס האדם לאירועים בחייו, חומרתן וחשיבותן של בעיות תלויות תרבות (לדוגמ: אלימות נגד נשים בחברה מסורתית מול חברה מערבית)
2. ההכרה בקיום הבעיה: זיהוי הבעיה אינו בהכרח הכרה בקיומה. חשיבות מכרעת בהכרת היררכית הערכים התרבותיים של המטופל והשפעתם על תפיסת הבעיה וזיהוייה
3. מקורות עזרה: 4 מקורות עזרה עיקריים: האדם עצמו (מנגונני הגנה והסתגלות ועוד ), רשתות חברתיות (משפ', חברים ), בעלי מקצוע, סיוע תרבותי (לדוג- גלגל רפואה אצל אינדיאנים). קבוצות ממוצא תרבותי שונה נבדלות במקור אליו הם נוטים לפנות (וגם סדר הפנייה) !! בהקשר זה מודעות המטפלים לקיומן של מערכות טיפול נוספות ובלתי פורמליות עשויות להגביר את נטייתם לפנות אליהם בעת הצורך.
4. ניתוח טיבה של הבעיה וסיבותיה: " המודל המסביר" שהמטופל מביא לטיפול משקף במידה רבה את השפעת המרקם התרבותי על הבנת "המצב הבעייתי". (דיכאון: חוסר איזון כימי, ערעור מערכת האיזון בגוף, מעשה כישוף. כל תרבות תופסת בעיה זו באופן שונה.) ז"א תפיסת הבעיה מובנית ע"י המטופל ועל המטפל לכבד את אמונות המטופל ולהפעיל שיטות שונות ( הקשבה פעילה, תשאול מעגלי ועוד ) כדי להבין כיצד תופס את בעייתו. תהליך פסיכולוגי של הפנמה היא תהליך בסיסי בהתפתחות, והתרבות מספקת את התוכן ואת התהליך הקשור להפנמה ולכן על המטפל להכיר בכך, לעבוד על בסיסה ולא לפעול נגדה או להתכחש לה.
5. פתרון הבעיה הנתפסת: תפיסת הבעיה הנשענת גם על מערכת אמונות תרבותיות משפיעה על מציאת הפתרון המתאים ועל בחירת המומחה לפתרון הבעיה.. (לפעמים יכול להיות שילוב של מס' גישות מסורתיות ומודרניות יחדיו). למטפלים החולקים אותה תרבות של המטופל יותר קל כי שותפים להשקפה על ,פתולוגי" ו"נורמלי". במקרה של שונות תרבותית המטופלים עלולים להגיב באמביולנטיות לפתרון המוצע ע"י המטפל כי יכול להיות סותר לערכים תרבותיים מוכרים.

מטפלים הנוקטים גישה הבניתית יחפשו פתרון שיתאים לערכים התרבותיים של המטופל או לפחות לא יתנגשו בהם. גם במחיר הכרעה בין "פתרונות מיקצועיים" לפתרונות המתאימים לתפיסת המטופל (בייחוד – אלימות במשפ', התעללות, טכסים תרבותיים קיצוניים ועוד)

לסיכום: הבנת עולמו של המטופל צריכה להיות מוזנת בתוך התהליך הטיפולי, לשמש בסיס לבדיקת פתרונות בעלי זיקות תרבותיות רלוונטיות למטופל. זאת ועוד - ראיית הבעיה בהתייחסות לרקע התרבותי עוזרת למטפל לאבחן את מקורות הבעיה, אפשרויות מניעתה, מקורות העברה השונים ומכאן תשפיע על כל התהליך הטיפולי.

הגישה ההבניתית מבוססת על מס' עקרונות: הבעיה היא הבניית מציאות של המטופל. היא אינה סטטית מתפתחת ודינמית בתגובה לסביבה. תהליך הטיפול הוא הדדי, המטפל אינו מומחה אלא שותף בעל שיטת התערבות - שנכנס באופן זמני לעולמו של המטופל כדי לסייע לו. התהליך הטיפולי נבנה מתוך רגישות, פתיחות והתחשבות תרבותית המבוססת על אמפטיה וכבוד הדדי.

1. הפגת מצוקה – המצוקה היא המניע הראשון של המטופל להגיע לטיפול, צורך להתמודד עם אובן שליטה. 2 סיבות לספקנות ויאוש בתהליך הטיפולי: א. מאמץ הכרוך באינטרוספקציה ב. המחיר הכרוך ביישום שינויים.
2. כמיהה להד- כמיהה להשמע על ידי האחר כמתן משמעות לקיומו של האדם, מאבקיו וקשייו.
3. רצון לחופש ומנוס ממנו- מבטא את הרגשות המעורבים של המטופל: בין רצון לעצמאות, התנסויות חדשות והרצון להתלות בסמכות חיצונית, להיצמד לבטוח.
4. סיפוקים- בתהליך הסוציאליזציה לומד האדם לדחות את סיפוקיו. רבים מהמטופים מגיעים לטיפול עם תחושה של חסך והם מצפים שהמטפל ימלא את אותם צרכים שלא טופלו. נוכחותו היציבה של המטפל וההתנסויות בטיפול יציידו את המטופל ביכולת להגשים סיפוקים במציאות.

שיטת "הגזר והמקל" החברתית- גוברים סיכויי האדם לקבל יותר אם יתן יותר.

דוגמא לחרדה נוירוטית- לאחר שאדם הפנים את ציפיות החברה, החרדה עולה בו כאשר הוא מגלה רצונות פנימיים שאינם מקובלים חברתית.

• שלב ההתחלה של טיפול הוא חשוב ביותר. על המטופל לקבל דוגמה והצגת תכלית של הצפוי לו, כדי שיבין את האינטראקציה בינו, הבעיה שלו והכוחות שיסייעו לו בפתרונה. לשם כך השלב ההתחלתי חייב להיות יותר מסימון של הבעיה והצעה לעזרה, יותר מעזרה למטופל לבטא את עצמו והצעה של נחמה. על המטופל להיות שותף פעיל בתהליך הטיפולי, גם כשהוא מתגונן ומוחזק.
• השלב ההתחלתי מתחיל ברגע בו המטופל מציג את עצמו לגורם המטפל, ומסתיים כאשר נחתמה מעין "ברית" לשיתוף פעולה טיפולי בין המטפל למטופל. הגעה לברית הזו יכולה להמשך פגישה אחת בלבד, ויכולה להמשך גם מספר פגישות.

• האדם בשלב ההתחלתי: האדם המגיע ללשכת הרווחה הוא במצוקה כלשהי. עבורו היא מצוקה נוראית, הגורמת לו לאבד את תחושת הבטחון ו/או את תחושת הערך העצמי שלו. התקשרותו ללשכת הרווחה מייצגת החלטה של האדם לבקש עזרה חיצונית לו (או לסביבתו), אך לאו דווקא הו חש שהוא מלא תקווה או קונסטרוקטיבי בעשותו כן. הוא לאו דווקא יודע בדיוק מה זה המקום הזה אליו הגיע. הוא עשוי לחוש תלוי, לא עצמאי, כעוס, זר למקום. בנוסף לבעיה שאיתה הוא מגיע, הוא ניצב בדלת וחש תחושות של חוסר ערך ואשמה כלפי "הם" (כלומר, אנשי הרווחה), על שהוא צריך להתמך בהם. גם אם הוא לקוח ותיק של שירותי הרווחה, עדיין זו התחלה חדשה בשבילו, שאינה דומה למה שהוא מצפה או למה שהוא רגיל, בין אם העבר בסוכנות היה חיובי או שלילי.

• הבעיה בשלב ההתחלתי: הבעיה המרכזית שמביא איתו המטופל אינה בהכרח זו שהוא בוחר להציג בשלב הראשוני של הטיפול. הבעיה שהוא יציג ואופן הצגתה תלויים במטופל, במטפל ובקשר ביניהם. לרוב יביא המטופל את מה שמטריד אותו עכשיו, ולאו דווקא את הבעיה המרכזית שלו. בנוסף קיימת הדואליות של הבעיות של המטופל אל מול הקושי שלו להכנס לטיפול. המטפל ידגיש את אחד הצדדים, כתלות במוכנות ובמוטיבציה של המטופל להתחיל בתהליך הטיפולי.

• המקום והמטפל בשלב ההתחלתי: על המטפל להציג את חוקי המקום בהקדם, כדי שהמטופל יוכל להחליט אם הוא מעוניין להתחיל בתהליך הטיפולי במקום הזה. כמו כן, רצוי שתהליך האבחון הראשוני יעשה מהר ככל האפשר, כדי לבדוק האם בכלל יש באותה לשכה מענה מתאים לפונה. המטפל הוא הייצוג האנושי של לשכת הרווחה. בין אם המטפל והמטופל מחליפים הרבה מילים בפתיחת הפגישה הראשונה, ובין אם הם מחליפים רק מילות נימוסין, המטופל רוצה לומר שלושה דברים למטפל: הוא רוצה שיכירו בו, יקבלו אותו וינהגו בו מתוך אמפתיה כאדם בצרה, הוא רוצה לספר מהי הבעיה שלו ומה הוא רוצה מהלשכה בקשר אליה, והוא רוצה לדעת אם ואיך עשויה הלשכה לעזור לו.
• התהליך בשלב ההתחלתי: בתהליך יצירת הברית המטפל אינו רק מאזין קשוב, אלא גם חוקר אקטיבי. עליו לבחון את יכולתו ורצונו של הפונה לשתף פעולה עם הטיפול. לפיכך עליו לענות לשאלה הלא-נשאלת של הפונה באשר למידת היכולת של הלשכה לעזור לו, ובאילו תנאים, וכן עליו לעזור לפונה להחליט אם ברצונו להתחיל לשתף פעולה עם הלשכה.

1. טיבה של הבעיה הנוכחית:
   

• מדברים קודם כל על ה"עכשיו".

• לעובדות יש שתי פנים: מציאות אובייקטיבית – מה שרוב בני האדם יתפסו כ"נכון", ומציאות סובייקטיבית – האופן המיוחד בו תופס הפונה את הבעיה. שתי הפנים הללו תלויות אחת בשניה – למציאות האובייקטיבית אין קיום בלי המציאות הסובייקטיבית, בעוד שאת השניה אי אפשר לתפוס ולשפוט בהעדר מציאות אובייקטיבית, לכן על המטפל להתייחס לשתי המציאויות.
• יש לשים לב לכך שלעיתים הפונה יעלה פתרון שהוא מצא במקום להעלות את הבעיה עצמה. קבלת הפתרון בלי בדיקתו יכולה לגרום למטפל להיות טועה ומטעה (אמא שרוצה סיוע מהרווחה בלשלוח את הילדים למחנה קיץ, למשל. יתכן שמסתתרות כאן בעיות התנהגות של הילדים בבית, אמא שמחלימה מניתוח או מישהי שאין לה כסף לשלוח את הילדים לחופשה).
• בעיה נוספת הניצבת בפני המטפל – לעיתים הוא ממהר להסיק מסקנות על סמך נסיון העבר שלו.
• כמו כן, לפעמים נוטים להתחיל לאבחן את הפונה בלי שיודעים את הפרטים המלאים על הבעיה.
• בעבודה הסוציאלית התרחשה תנועה מתחקור הבעיה ע"י דיבור עם אנשים בסביבתו של הפונה (מתוך מחשבה שהם אובייקטיביים יותר ממנו) לדיבור עם הפונה עצמו, שמכיר את הבעיה שלו הכי טוב. בסופו של דבר נמצאה פשרה טובה – כשיש צורך פונים לגורמים חיצוניים, אך יש להסביר לפונה למה זה נעשה. ישנם חריגים להתנהלות הזו – כאשר הפונה הוא מפגר או חולה נפש, יתכן שאי אפשר יהיה לקבל ממנו את העובדות ולכן הוא יהיה "מקבל טיפול" במובן המלא של המילה

2. חשיבותה של הבעיה:
   

• המטפל והפונה לא תמיד רואים עין בעין באשר לחשיבותה של הבעיה. בשל חוסר מידע, יתכן שהמטפל יפחית מחומרתה של הבעיה, ולא כך הוא הדבר בעיני הסובל מהבעיה. מצד שני, יתכן שהפונה יפחית מחומרתה של הבעיה (למשל נער עבריין שחושב שהפשעים שהוא מעורב בהם והתוצאות שלהם הם רק מקרה של "מזל רע" ולא רואה את ההשפעה שיש לדברים הללו עליו ועל הסביבה שלו) ואז תפקיד המטפל לראות אותה בחומרתה המלאה.

• אין הדבר אומר שעל המטפל לשתף את המטופל בכל היבטי חומרת הבעיה שלו. הדבר יכול להיות פוגע במקרה הרע, או סתם חסר תועלת במקרה היותר טוב.
• הדיון המשותף בדבר חומרת הבעיה הוא בעצם העלאת "רעיונות באשר לעובדות" – רעיונות שמצביעים על הדברים שיש להבין ולעשות.

3. הסיבה/סיבות לבעיה, איך התחילה, משקעים:
   

• קשה מאד לברר את הסיבות לבעיה מסויימת, משום שלרוב מדובר בצירוף משתנים מורכב מאד. עדיין, משחר ההסטוריה ניסו מטפלים להבין את מקורות הבעיה. זה מכניס סדר בכאוס. זה נותן תחושת שליטה. אפילו הבנה של פריט מידע מסוים לגבי מקורות הבעיה יכול לתרום למציאת השלב הלוגי הבא בדרך לפתרון.

4. המאמצים להתמודד עם הבעיה ולמצוא לה פתרונות:
   

• הפונה משפיע על טיב הבעיה ועל תוצאותיה באמצעות הפעולות שהוא נוקט או ההמנעות מפעולות מסוימות. הצלחתו או כשלונו בהתמודדות הזו ישפיעו בתורם על ערך העצמי של הפונה, ויגרמו לו לראות את עצמו כבעל יכולת, או לחלופין כחסר אונים.

• הפונה כבר החל לעבוד על (או להתעלם מ) הבעיה בזמן שהגיע ללשכה. לכן בהתחלה הפונה והמטפל מסתכלים על מה שקיים כרגע ומה שנעשה (או לא נעשה). עכשיו הם צריכים להתחיל להסתכל על מה ש"עשוי להיות", מונח שתלוי בשלושה מקורות דינאמיים של שינוי: המשאבים שיכולה להציע הלשכה/המטפל, המשאבים בסביבת הפונה ולבסוף המשאבים בפונה עצמו.

5. הפתרון שהפונה מבקש למצוא בלשכת הרווחה:
   

• חל שינוי בתהליך האינטייק מכזה שמערב את הפונה בצורה מינימלית (מסתיים כשהלשכה ועובד האינטייק חושבים שיש להם את כל המידע הדרוש כדי להחליט אם לקבל את הפונה או לא) לכזה שמכיל בתוכו גם את הבעיה של שילוב הפונה בתהליכים השונים של פתרון הבעיות, כולל השלב הראשוני.

• התכנים של הדיון לגבי פתרון הבעיות ולגבי המשאבים הזמינים נחלק לארבעה חלקים עיקריים:

1. מה רוצה המטופל מהלשכה
2. ההסבר של המטפל לגבי האפשרויות של הלשכה בקשר לבעיות שמציג הפונה ובקשר לפחדיו ותקוותיו (זה צריך להיות הסבר אינדיבידואלי ולא כתוב מראש). כאשר מסבירים למטופל את תנאי הלשכה לקבלת סיוע, יש להזהר משני דברים – להציג את התנאים כמשוכות שעל הפונה לעבור כדי לקבל את הסיוע ולהתייחס לתנאים האלה כאל רוטינה ("אמרתי לה שתצטרף לקבוצה שעולה דולר למפגש והיא שאלה אם היא יכולה לשלם שני דולר ואמרתי לה שאין צורך") – עבור פונים רבים קבלת סיוע חינם (או כמעט חינם) אינו דבר פשוט דווקא.
3. תגובות הפונה לגבי העבודה המשותפת עם המטפל – לרוב תהיינה אמביוולנטיות, גם אם צד אחד של האמביוולנציה (ההסכמה או ההתנגדות, השליטה או הפסיביות) רדום למראית עין בתחילת הטיפול.
4. ההכרה באמביוולנציה והסיוע לפונה להתמודד איתה.

6. טיבה של הלשכה הספציפית והכלים שיש לה לפתרון בעיות בהקשר של הפונה הזה והבעיה שלו:
   

• קודם כל יש לקבוע שלוש רמות של אפשרויות סיוע:

1. בחירת הבעיה או ההבט של הבעיה אשר הפונה מרגיש שהיא החשובה ביותר מבחינתו – לא רק מתוך נימוס, אלא מתוך הבנה שהשינוי יוכל להתחיל רק מהמקום בו נמצא הפונה עכשיו.
2. איזה חלק מהבעיה הכוללת "נופל" בתוך מרחב העזרה האפשרי של הלשכה.
3. מתוך החלק הזה, איזה חלק הוא (לדעת המטפל) זה שהכי מצריך מענה והכי נתון לשינוי.

- יכולה להשתנות במהלך הטיפול אבל היא נכללת כבר בראיונות הראשונים.

השיטה:

1. להעלות את הבטחון של המטופל, את תקוותיו

2. לעזור לו לחשוב על בעיתו

3. לעזור לו לכוון את צרכיו ביחס לשירותי הסוכנות ולמטרה.

4. לגייס את המטופל להשתתף בפתרון הבעיה.

התיחסות ללקוח

שילוב עיקבי של קבלה, הכלה, תגובתיות ומקצועיות. לפעמים הלקוח יהיה כ"כ שקוע בעצמו וישכח מי עומד מולו. יש להזכיר לו.

לעזור למטופל לספר על בעיותיו

הסוכן לא רק מקשיב, הוא גם צד פעיל בעזרתו ללקוח לספר על עצמו ועל בעיתו: דרך הכוונה ומיקוד. לפעמים יספיק הינהון בראש, אך במידה וללקוח קשה לבטא את הקושי, הסוכן ינקוט בצעדים פעילים יותר: שאלות ישירות, הכלה. הבעת ההבנה מצד הסוכן היא כבר צעד לעזרה.

מיקוד מול פיזור/הטייה

1. כאשר קיימות כמה בעיות, הלקוח עלול למצוא עצמו אבוד.

2. גם לבעיה אחת יש כמה רבדים.

3. במצוקה, מתח- הלקוח "יורד מהפסים".

דרך שאלות, הערות והצעות, אחריות הסוכן היא לעזור ללקוח להתמקד.

באיזה מהקשיים להתחיל לטפל קודם? הקריטריונים:

- הדחיפות

- החלק שקשור בצורה הכי אינטימית וישירה לבעיה כולה

- החלק בבעיה שהלקוח מרגיש שהוא יכול לנהל.

היכולות והמוטיבציה של הלקוח לקבל עזרה מהסוכונות יבואו לידי ביטוי בדרך שיבחר לטפל בבעיה.

לעזור ללקוח "לשכור" את שירותי הסוכנות

לא פחות חשוב מהגדרת הבעיה של הלקוח היא להבין את טבע הפתרון שהלקוח מחפש. יהיו לקוחות שיצפו לדברים שאינם אפשריים/שלסוכנות אין את המשאבים ויהו לקוחות שלמעשה לא רוצים את עזרת הסוכונות. יש לברר את הדברים הללו כבר בפגישות הראשונות. ניתן ללמוד הרבה על הלקוח עפ"י הפתרון שהוא מציג.

הסוכן עוזר ללקוח להגיע להחלטה לטפל בבעייתו. עליו ליגוע כבר בפגישות הראשונות בכל הספקות שעלולים לעלות אצל הלקוח(- וזאת מכיוון שישנם לקוחות שיראו מוטיבציה גבוהה ולא יחזרו עוד מכיוון שהספקות יעלו בביתם. )

- לא מוותרים גם על הלקוחות המתנגדים, יש לעשות מאמץ ולהגיע גם אל אלה, לברר את ההתנגדויות, להתחבר למקורות המוטיבציה של הלקוח, להכיר בזכות הלקוח להתנגד. אפשר להציע "תקופת מבחן".

טכניקות טיפול

הטכניקה היא הדרך הספציפית שבה מפורשת מתודולוגיה לפעולה.

כל סוכן בוחר בדרך הטיפולית שלו. ככלל 2 סוגי תקשורת מדוברת של הסוכן:

1. שאלות והערות שמטרתן ליצור כמה שיור שית"פ של הלקוח

2. אינפורמציה וייעוץ כדי לתת הכוונה ללקוח.

הלקוח מצפה לעצה מהסוכן. נהייתה נטייה לא לתת עצה- במטרה שהמטופל יגיע לפתרון לבדו. אולם חשוב לא להתעלם ולהקשיב לחרדה הנסתרת מאחורי השאלה "מה עלי לעשות".

מצד שני, אם שאלת הלקוח באה מהצורך לדעת הסוכן לא יחשוש להביע את דעתו על פי המתודולוגיות והכישורים שלו.

"הבנה"- תגובה מעט פרדוקסלית המשלבת רגישות והערכה מקצועית של הלקוח.

“partializing the problem”- כשהבעיה מורכבת- לקחת חלק מסויים ממנה לטיפול ממוקד.

ככלל, הדרך של האדם להתמודד עם בעיות הוא על ידי חלוקתו- הפיכת הבעיות לברות-ניהול ויצירת תחושת בטחון.

. השאלות מופנות להגיון וההערות לרגשות הלקוח ולהבעת האמפטיה ע"י הסוכן.תפקידי ההערות:

1. להראות שהסוכן עם המטופל.

2. עוזרות להכניס את המטופל לפוקוס

3. שיקוף רגשות

4. עידוד חשיבה נוספת

5. לקשר בין הדברים

6. פרשנות

7. תמיכה באדם.

• לכל פגישה ראשונה עם מטופל צריך לגשת המטפל כאילו הוא טירון – וללמוד מחדש את הדברים שהוא כבר יודע. תפקיד הפגישה הראשונה אינו רק הערכה הדדית של המטפל והמטופל, אלא אינטראקציה שבה שני אנשים מנסים ליצר בה משהו משמעותי מבחינה אנליטית.
• לפני הטיפול חשים הן המטופל והן המטופל חרדה - המטפל חש חרדה מהנפש הבלתי מודעת אותה הוא עומד לפגוש – המטופל חש חרדה מהדמות שתצטייר בעיני המטפל ומהחידוש המצוי בחוויה האנליטית.
• הפגישה הראשונה היא תחילתו של התהליך האנליטי מהווה חלק מהאנליזה, ולא הכנה אליה. המטפל מעביר למטופל את המשמעות של להיות באנליזה באמצעות ההתנהגות שלו כאנליטיקאי. הנסיון להרגיע את חרדתו של המטפל באמצעות שיחת חולין פוגעת במטופל ומעבירה לו מסר שגוי לגבי המשמעות של האנליזה.
• בין המטופל למטפל נבנה מרחב אנליטי – המרחב אותו ממלא המטופל בחוויות ובתחושות שלו. יש להניח למטופל למלא את המרחב , למרותש הוא נוטה לגרום לאנליטיקאי למלא את המרחב הזה (למשל: באמצעות שאלות, מידע על הטיפול האנליטי)
• המטופל מציג למטפל "סיפורי אזהרה" – הוא מניח שהחוויה של מערכת היחסים עם האנליטיקאי תהייה זהה לזו שהוא הפנים מינקותו. המטופל מעביר אזהרות מדוע לא כדאי לו להכנס למערכת יחסים אנליטית איתו ומנסה להגן בכך הן על עצמו והן על המטפל.
• ההיסטוריה של המטופל מספקת נתונים למטפל ומאפשר לו לפרש את חוויות המטופל: הן באמצעות הפערים אירועים המודעים שמביא המטופל, והן באמצעות תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית המתרחשים בה.
• העברה והעברה נגדית עבודה עם התנגדויות זהו כלי חשוב בו עושה שימוש המטפל החל מהפגישה הראשונה.

• חרדת העברה- (כנראה: נוירוזת העברה (Transference Neurosis) מעין אזור ביניים בין החולי לבין החיים האמיתיים, אשר נגיש להתערבות טיפולית.
• העברה – העברה נגדית (transference– counter transference) - התהליך בו מטופל מרגיש ומתנהג כלפי המטפל כאילו הוא היה מישהו מעברו של המטופל, במיוחד הורה. הרגשות עשויים להיות חיוביים או שליליים, אך בכל מקרה הם אינם מתאימים למטפל. העברת-נגד היא תגובתו של המטפל למטופל.
• סיפורי אזהרה – הסימנים אותם שולח המטופל למטפל שאומרים לו כי לא כדאי להכנס עימו למערכת יחסים אנליטית
• המרחב האנליטי – בין המטפל למטופל, בו מתרחשת הדרמה האנליטית, ואותו ממלא המטופל ברגשות בחוויות ברגשות ובכל מה שמביא לאנליזה.
• הזוג האנליטי - המטפל, המטופל ומה שביניהם.

• הראשוניות בכל טיפול, כניסה של של מטפל ותיק לטיפול כאילו הוא טירון.
• החרדה של המטפל – אצל מטפלים מתחילים (זה אנחנו) "החרדה (של המטפלים) נוטה להיות מזוהה באופן מוטעה .... היא נפפסת כאילו החשש הוא שהמטופל יעזוב את הטיפול. למעשה המטפל מפחד שהמטופל ישאר".
• סיפורי אזהרה.
• החשיבות של הפגישה הראשונה כמודל לחוויה הטיפולית כולה (לא לקיים שיחות חולין, לא לנסות להתנחמד למטופלים...)

כללים בסיסיים:

שמירה על כבוד, מניעת פגיעה בגוף, מאמץ הדדי לדבוק במסגרות הזמן והמקום, שמירת סודיות. מכיוון שקיים פער בין ה"צרכן המוצהר" ל"צרכן האותנטי", החוזה צריך להיות גמיש ביחס לתכני הטיפול.

הוא מבחין בין שלושה מרכזים אליהם צריך המטפל לשים לב. 1: התקשורת הבין אישית בין המטפל למטופל.

2. האזנה ודיבוב כמסיעים בראיון.

3. טכניקות דיבוב.

התחושה הכללית שעולה מהמאמר היא שזאת רשימת מכולת של דברים שיש לעשות בטיפול אבל מצד שני זה יכול להוביל לתגובה הפוכה , אז תשברו את הראש מה לעשות..... או כמו כל מטפל טוב להיוןת סופר קשובים למטופל ולראות מה כל התערבות שאנועושים מעוררת בו והאם היא מתאימה לו, כי למרות שכל ישראל אחים עדין כולנו שונים זה מזה....

התקשורת הבין אישית .

רעיון מרכזי: המטופל מביע את עצמו בצורה מילולית ולא מילולית המטפל מגיב לכך ע"י שיפוט הנאמר/ הסקת מסקנות בצורה ריגשית קוגנטיבית היכולה להופיע גם בהתנהגות מילולית ולא מילולית. המטופל קולט את מכלול הרגשות ומגיב בצורה רגשית קוגנטיבית משל עצמו. במידה והמטפל מצליח לקלוע בול לפירוש הנכון של סיפור המטופל ומשקף בצורה נאמנה נוצר מצב של שיתוף- ספירלה שהולכת ומתקדמת אך לא חוזרת על עצמה.

כדי להצליח וליצור את תהליך הספירלה ישנם כמה סוגי הקשרים שהמטפל צריך לשים ליבו עליהם(מושגים בצהוב): הקשר תרבותי - קובע את צפיות המטופל, התנהגותו, שפת דימוים ואסיטואציות שבולטת במיוחד בתקשורת הבלתי מילולית.

הקשר תפקודי: כדי להבין את מניעי המטופל צריך לדעת באיזה הקשר הגיע לטיפול האם הגיע מרצונו או שמא נכפה עליו( לא יודעת מאיפה הדוגמה לכך צצה בראשי אולי קצינת המבחן שלו מחיבת אותו להיות בטיפול?) כך נוכל להבין את המוטבציה של המטופל לטיפול.( מדוע לא מגיע, עוינות).

האזנה ודיבוב בראיון המסייע.

רעיון מרכזי: בראיון שמים דגש על תפקיד המטפל כשואל שאלות ומזניחים את תפקיד המטפל כמאזין .

1950 פרויד טען כי האזנה נכונה יכולה לחשוף ולעלות למודע תכנים בלתי מודעים. פריס וריכמן מתיחסים להאזנה כאל המיומנות המרכזית בטיפול. ולכן יש חשיבות להאזנה ולשם כך המציאו כמה טכניקות . בד בבד אין לשכוח שלהיות בקשב במאה אחוזים במהלך כל הפגישה הינו קשה מאוד, ולשם כך המציאו הפסיכלוגים מגוון תירוצים כדי לישב את מצפונם הקורע בשעה בה הם נרדמים בטיפול. להלן מגוון תירוצים: המטפל יכול לנדוד במחשבותיו כי משעמם לו, חושב על תגובה, רגשותיו מציפים אותו. הוא יכול להדביק את הפער מכיון שהמוח מעבד מידע מהר יותר מתהליך הדיבור בו נמצא המטופל. חלק מהבעיה בהאזנה נובע בגלל הצורך שלנו כבני אדם להגיב ולכן יש לזכור שזהו טיפול ואין לשפוט את דברי המטופל אלא לתת להם מקום, להבין מה המטופל משדר. דברי המטופל יכולים לפגוע בנו רגשית ובכך לעורר תקפנות, התגננות ולכן יש צורך לזהות את התחושות הללו מראש כדי שלא יפגעו בטיפול, אך מה לעשות כולנו בני אדם ולעיתים המטופלים מעוררים בנו חרדה( במיוחד שאתה בתחילת הדרך...) כדי להמודד איתה כדי לחשוב על 2 נושאים בהם ידונו בשיחה. אם מאבדים את חוט השיחה משעמום או המטופל מעורר בנו תקופנות זה לא הבעיה שלנו אלא של המטופל, זוהי הדרך בה הוא מתנהל בעולם וחווה אינטרקציות עם אנשים.

1. האזנה כהתנהגות קליטה.

א. המטפל צריך להיות מרוכז במטופל ולא לחכות להתערבות הבאה.

ב. האזנה טובה דורשת מאמץ רגשי ומחשבתי.

ג. מאזנים הן למסרים המילולים והלא מילולים.

מידת ההתאמה בין שני ערוצי התקשורת.

האזנה למה שלא נאמר.

הגעת המטפל מוכן לפגישה ע"י התרכזות בציר המרכזי שמענין את המטפל אך צריך גם לשמור על ראש פתוח לעבור לנושאים שהמטופל מעלה .

2. האזנה כהתנהגות שידור- קליטת מסרים והעברתם ע"י האזנה.

טכניקות האזנה:

האזנה כשידור- פידבק. המדבר צריך משוב והמאזין צריך לספק אותו.

האזנה וסינכרוניזציה-

האזנה כמשוב חוזר- מהטפל משדר משוב חוזר בלתי מילולי , מעביר את התחושה שהוא מקשיב ובכך מראה למטופל שדבריו חשובים.

טכניקות העברת מסרים בצורה לא מילולית: 1. מרחק בינאישי- המרחק בין המטפל למטופל מעיד על טיב הקשר.

2. תנוחת ישיבה- מטפל שיושב בידים ורגלים משולבות משדר סגירות. יש אפקט חזק למעבר בין תנוחה לתנוחה של המטופל ולכן יש לשים לב לכך, יותר מידי תנועות משדר למטופל שהמטפל לא רוצה להיותשם.

3. קשר עין: יוצר תחושה של קרבה מתן תשומת לב, אמפתיות. אך מצד שני מבטים ממושכים יוצרים תחושה של חודרנות וחוסר נוחות.

3 הגורמים הנ"ל מצביעים על אינטמיות ויש צורך באיזונם, שינוי אחד מבין הגורמים מוביל לשינוי בכולם.

4. הבעות פנים: האמצעי החשוב ביותר. מהוה עבור המטופל משוב מידי ולכן הבעות פניו של המטפל צריכות להתאים לתוכן השיחה.

5. הנהון ותגובות מילוליות קצרות: משפיע באופן חיובי, מראה למטופל שהמטפל נמצא בקשב.

6. האזנה כהתניה: חיזוק חיובי ושלילי ע"י התגובות של המטופל. אך יש לשים לב כי נושאים מסוימים גורמים לנו לרתיעה ואנו עושים התניה בלי שלים לב והמטופל יכול שלאלעלות את הנושא יותר.

דיבוב.

רעיון מרכזי: דיבוב הוא כל הפעולות שהמטפל מבצע כדי לאפשר למטופל לשתף אותו בעולמו. התנהגות הדיבוב צריכה להיות מכונת בהתאם לצרכי המטופל. דיבוב נעשה על פי האינפורמציה( כללית, ספיצפית) שאותה מבקש המטפל לקבל. מהי התועלת בדיבוב: 1. הדיבור מהווה שיחרור

2. הדיבוב מעורר במטופל שאלות , תהיות , גילוים שלא היה מודע להם. המרכיב החשוב כאן הוא תהליך הבדיקה ולא התשובה.

הקשר עם המטופל יקבע אם וכיצד המטפל יוכל לדובב אותו ברגעים רגשים קשים. לכל מטפל סגנון דיבוב שונה.

מושגים סגנונות דיבוב:

1. האזנה- השתיקה מאשפרת למטופל לבחור עד כמה רוצה לדבר, שימוש סלקטיבי בתגובות הנהון יכול לכון את המטופל לנושא ספציפי. המטפל צריך להשצמש בכמה מתודות וע"י משוב מהמטופל להחליט איזה הכי מתאימה.

סינגמן: חוסר תגובה של המטפל יכול לגרום לתגובה מילולית אצל המטופל למרות שיכול להתפרש כאי קבלה והתנגדות למטופל.

2. תגובת דיבוב מינמאלית: תגובות קצרות עם הבעות פנים תואמות , חזרה על מילה או משפט קצר בטו שאלה או הדגשה עשוי לעודד את המטופל להרחיב בדיבור.

3. שאלות- שאלה יכולה להיות כהבהרה , בקשה למידע כללי נוסף , עזרה לפתח נושא, עידוד להמשך השיחה. ניסוח השאלות נשעה בשפה המתאימה למרואין, לא ליצור תחושה של איום או הפצצה, להמנע משאלות ארוכות. למה: נחשב בעל אפקט שלילי.

שאלה מנחה: מעלה הסתברות לקבל תשובה אחת שאינה בהכרי הנכונה, אנו נוטים לשאול שאלות מנחות על פי ההשערות שלנו שמכונות לאישורם. ולכן יש לזהות את ההשערה שלנו ולשאול שאלות הפוכות כדי לקבל תמונה רחבה יותר. כמו כן נאפשר למטופל לתקן אותנו ע"י שאילת שאלות פתוחות ולא מובנות מה שיכול להוביל לתשובות לא מובנות....

פתוחות- מזמינות תשובה מפורטת ומאפשרות למטופל בחירה במה יתמקד, נשאל ע"י איך? מה? .

אם סתם מחרטט צריך למקד אותו.

רשימת כביסה: אם שאלה פתוחה לא מביעה תשובה עשירה יש מקום להציג אלטרנטיביות של כיוני תשובה , או כמה כיונים שלא קושרים כדי שיבחר מה כן קשור.

4. ספציפיות , קונקרטיות מיקוד: כאשר רוצים שהמטופל יעבור מהתיחסות כללית לספציפית נעשה ע"י: בדיקת הבנה, והבהרת מושגים – שהמטפל יראה אם הבין את המשוגים בהם משתמש המטופל.

התמקדות במטופל- להתמקד בו כאשר מדבר על אנשים אחרים ועל רגשותיו שלו .

התיחסות לרגש ספציפי ולא כללי.

התיחסות לנושאים שקשורים ליחסים בין אשייים.

. כאן ועכשיו- לקשר בין חוויות העבר שמדבר למצבו העכשוי.

5. דיבוב ושתיקה: יש 2 סוגי שתיקות .: זרם טבעי של מחשבה ושיחה.

2. שתיקה בעקבות מצב נפשי.( פחד להיחשף, שתיקה עוינת- לא אישית כנגד המטפל צריך להבין את הסיבה לכך ולדבר באופן ישיר על כך עם המטופל)

יש צורך להבדיל ולהבחין בינהם. לא להתפרץ לשתיקה כיח בשתיקה מתרחשים תהליכים ריגשים קוגנטיבים חשובים.