פסיכיאטרייה דינמית/ צ'סיק

פסיכיאטרייה- הענף הרפואי העוסק בתפקודים ראשוניים ודינמיים וטיפול בהפרעות ותפקוד לא הולם של האישיות, אשר משפיע על החיים הסובייקטיביים של הפרט או על יחסיו הבין- אישיים.

האישיות היא כמסכה בה משתלבת כתבנית של התנהגות, דרכה האינדיבידואל מבטא את פנימיותו. לפעמים מוטיבציות בקונפליקט יראו בה בצורה של התנהגות מתפשרת.

הפסיכיאטרייה לוקחת את הפסיכואנליזה כבסיס המדעי שלה, לכן נקראת: פסיכיאטרייה דינמית. הניסיון להכניס תרופות כבסיס לפסיכיאטרייה תרם רבות לידע שלנו, אך לא הצליח להחליף לחלוטין את ההיבטים הפסיכו- דינאמיים של הפסיכואנליזה, כדי להיות לבסיס המדעי הבלעדי של הפסיכיאטרייה.

בראש ההיבטים הפסיכו- אנליטיים: הדטרמניזם- כל הפעילות האנושית נוצרת כתוצאה מאינרטקציה בין כוחות פנימיים, פסיכולוגיים, לבין כוחות ומגבלות מקשרים חיצוניים. אין חלומות, מחשבות או מעשים שאינם רלוונטיים, חסרי משמעות או חסרי כוונה. מחשבה אחת מובילה/ מתקשרת לאחרת, ויחד הן יוצרות שרשרת של אירועים מנטליים. השרשרת/ הקישור יכול שלא להראות לנו ולא להיות מובן- לא מודע.

ל"לא מודע" שתי משמעויות:

תואר- לפעולה/ מחשבה קיימת, שהאדם לא מודע לה.

שם- האזור המחשבתי בו מתרכזים אותן מחשבות, רעיונות או תחושות לא מודעים. ההבדל בינו לבין שאר האזורים: שהאובייקט לא יכול להיזכר או לזהות את החומר שבו.

חלק גדול מההתנהגות שלנו מושפעת מדחפים לא מודעים.

דוגמאות להשפעת התת מודע בחיי היום- יום: תשישות כתוצאה מפעולה לא אהובה גדולה מזו של אהובה (אפילו שנמשכו אותו פרק זמן), פליטות פה, העברה בטיפול, היפנוזה, זיכרונות מוקדמים (חלק מכל חקירה פסיכיאטרית, אך לא תמיד מדויקים- מושפעים ממאורעות מאוחרים או מפנטזיות), אסוציאציות חופשיות וחלומות.

2 מערכות עובדתיות על המחשבה ועבודתה זמינות לנו:

1. חים מנטליים הם פונקציה של המוח, ואלו תלויים באורגניזמים- סומאטיים. המוח הוא זירת הפעולה

שלהם. עובדות אלו נכונות, ונעשתה עבודה עצמוה בתחום, אך אין זה מספק להבנת הפעילות המנטלית כולה במושגים אלו בלבד.

2. הבנת הלא מודע דרך המודע- הנתונים המיידיים, הזמינים של המידע. דרך חקירת התנהגות, מחשבות

ורגשות מודעות- נגיע ללא מודע. הידע הבסיסי עולה מהיחסים הנוצרים בין הפסיכולוג למטופל. מדובר על היחסים בהם הפסיכולוג נוכח וגם צופה, אוסף מידע תוך תשומת- לב מודעת.

נקודות שיש לזכור בשיטה זו:

א. כמה שיחסים אלו בין הלקוח למטפל חשובים בהבנת המטופל, חשיבות גדולה יש גם ליחסים אחרים

של המטופל, עם אנשים אחרים לאורך חייו, לרגשותיו על יחסים אלו ולאמצעים שברשותו להתמודד איתם.

ב. אנו מנסים להבין את המטופל כאינדיבידואל. איננו רוצים לאבד ראייה זו, תוך שילוב דינמיקות ומבני אישיות. יש לזכור שמדובר על יצור חי, המשתנה תמידית ולא על נוסחה מתמטית נכונה תמידית.

ג. חשוב להבין את המצבים והמכניזם הבריאים במטופל, כמו גם את החולים. ההכרה במה שמאפשר ללקוח לתפקד באופן אופטימלי לפעמים מספק רמזים בעלי ערך לקראת הבנת הקשר התרפי והפתולוגי.

ד. נזכור את צרכי הפרט והקונפליקטים שלו. יש להתייחס גם ליחסים ותגובות בהווה, מצב החיים האקטואלי, העכשווי של המטופל, ולא רק עברו.

ה. אין להתעלם מסביבת החיים, פקטורים ולחצים חברתיים והאספקט התרבותי של היחסים בין המטפל והמטופל חשובים.

מנקודות אלו ניתן להבין למה משך ה- 50 שנים האחרונות 2 נקודות מבט שונות, ולעיתים ניגודיות, על המחשבה החלו:

1. הגישה האינטר- פרסונלית (אדלר, פרום, סאליבן): הפרט נצפה כאישיות המתפתחת תוך ניסיונות

להתמודד עם אנשים אחרים או עם מצבים תוך- אישיותיים. נקראת גם פסיכולוגיה חברתית. עפ"י גישה זו בלב האנטומיה, הבונה את האישיות המנטלית, עומד ה- self. זה נבנה מתוך התנסויות של אישור או אי- אישור, תגמול ועונש. ה- self מסרב להכיר בביטויי האישיות שלא אושרו בידי האובייקט המשמעותי, וצרכים, רצונות ודחפים אלו הופכים ללא- מקושרים. הפרדה בין האני- האמיתי, לבין הטוב, האני- הרע והמזויף. האני הטוב- האספקטים המאושרים ע"י ההורה; האני הרע- דחפים, רצונות וצרכים שלא אושרו ע"י ההורה, אך גם לא גונו בחריפות, כמות מסוימת של חרדה מקושרת אליהם;

הלא אני- המערכת הגדולה יותר של הדחפים, הרצונות והצרכים הלא מקושרים, שהפרט לא יכול לקבל בהבנה כחלק מעצמו. חרדה אינטנסיבית עומדת מאחורי ההכחשה בקיומן. ה"אני" נבנה מהערכה מועברת. כל הגבלה ב- self עלולה להפריע בדרישה לסיפוק צרכים ביולוגיים.

תפקוד המבנה המנטלי: כל התופעות הנפשיות נקבעות עפ"י העיקרון של "מצבי חיפוש- הסוף". כל אלו מתחלקים לקבוצות: א. סיפוקים- הקשורים לארגון הגופני של האדם (אוכל, שתייה, שינה, הפחתת הבדידות, את האחרון טעה להכניס לקטגוריה נפרדת, קטגוריית ביניים)

ב. מצבי סיום המעורבים בדרישה לביטחון- יותר קרובים לציוד התרבותי של האדם ומתקשרים לרדיפה אחר היוקרה והכוח. ניתן לקשרם לאדלר, שראה בבסיס הצרכים של האדם את הצורך לפצות על תחושות של חוסר- בטחון ואובדן העדיפות. קבוצה זו הן מולדת והן מעודדת ע"י התרבות להתפתח עוד.

3 חוויות לא נעימות שיכול הוולד לחוש- כאב, פחד וחרדה. חרדה היא חשובה מאוד בתפקוד האישיות, שכן היא הקובעת איזה פרט יהיה מקושר ואיזה "יעלם" ללא- אני. מכאן שככל שההורים יותר חרדים לגבי צורך או דחף מסוים, כך החלק של הלא- אני של הילד יהיה גדול יותר ותגדל יותר הבעייתיות בקשרים תוך- אישיותיים אח"כ.

סיכום:

1. ה- self נבנה כדי לשמר את תחושת הביטחון, ובעיקר נבנה על אלמנטים אישיותיים, שנלמדו דרך המגע עם אנשים משמעותיים אחרים.
2. Self מאושר ע"י האחר- המשמעותי, וכל נטייה אחרת של האישיות שלא כ"כ מאושרת, או באופן קיצוני אינה מאושרת- מנוערת מהמודעות.
3. אותם חלקי אישיות לא מאושרים לא נעלמים לחלוטין- יראו בפעילויות בהן האדם עצמו מצוי במצב לא- מודע
4. אותם חלקים לא- מקושרים רודפים אחר סיפוק והשגת בטחון.
5. ישנן נטיות שבתחילת החיים היו מאושרות, אך ככל שהאדם גדל הוא חייב להיפטר מהן (כגון: בכי, התקפי זעם).
6. אפשר לטעון שכל מה שחיוני בשלב אחד של ההתפתחות ינוער בשלב הבא, אלא אם "נושאי התרבות המבוגרים" יעודדו את המשכיותו.
7. בכללי, ההתפתחות הבריאה של האישיות נמצאת בפרופורציה הפוכה לכמות הנטיות שמופיעות בלא- מקושר. ככל שהאנרגיה המושקעת מחוץ למודעות האדם גדולה יותר, גדל הסיכוי שבמפגש עם משבר נפשי הוא לא יוכל להתמודד אתו בצורה נפשית בריאה. ככל שהלא- אני גדול יותר- ההפרעה חמורה יותר.

2. הגישה האינדיבידואליסטית (פרויד): התפתחות האישיות תוך מאבק בין כוחות פנימיים וחיצוניים,

כתוצאה מאירועים מחשבתיים במודע ובתת- מודע, לאחר "המשחק" הפנימי של כוחות מנוגדים וקונפליקטים. המטפלים עפ"י שיטה זו צריכים להתרכז בגילוי החוקים השולטים בתוצאות האירועים המחשבתיים ובמשמעות כל אירוע מחשבתי. התרכזות בפרט ובתופעות פסיכולוגיות פנימיות. בגישה זו האנטומיה של האישיות בנויה מ:

איד- דחפים ביולוגיים של הגוף, מהם נובעים הזעם והתשוקה. בבסיסו אנרגיה, הנובעת מהתהליכים הביו- כימיים ודורשת סיפוק התהליך והצורך, כדי להגיע לשו"מ. מאפייני האיד:

א. כולו בלא- מודע ב. בו דחפים, המספקים אנרגיה ודורשים סיפוק מיידי. מחוסר סדר או רצון.

ג. אין שלילה באיד ד. אין "טוב" או "רע", מחוסר ערכים או מוסר.

ה. דחפים מנוגדים חיים בו בשלום, זה לא צד זה, לא מבטלים האחד את השני.

ו. לא קשורים למציאות. סובייקטיביים בלבד, חיים עפ"י עקרון העונג. ז. מחוסר מיקום, התקה

ח. מחוסר זמן, לכן צרכים שלא מסופקים נשארים כך ללא שינוי לאורך השנים, כל עוד לא סופקו.

אגו- התקדמות משלב האיד, כתוצאה ממפגש של הסובייקט עם העולם החיצון. מתווך בין האיד והעולם החיצון. קיים ויכוח האם מתפתח (פרויד. נוצר כדי למנוע מהאדם להיות נשלט ע"י לחצים מבפנים או מבחוץ, הגנה מפני אירועים קיצוניים באיד) או מולד (הרטמן. מולד, אבל אינו מפותח. מתפתח דרך הבגרות, ללא השפעה מהסביבה החיצונית). תפקודי האגו:

א. פונקציה פנימית: מי מדחפי האיד לחוץ יותר לסיפוק בזמן הנתון

ב. פונקציה חיצונית: מהו המצב המציאותי בו מצוי האדם בזמן נתון

ג. פונקציה מאחדת: אילו מדחפי האיד יכולים להיות מסופקים במצב הריאלי, הספציפי, בו מצוי האדם.

ד. פונקציה מעכבת: שדרים לתוך הגוף להפעלת פעולות עיכוב של שאר דחפי האיד, שאינם מתאימים לסיפוק במציאות הספציפית.

מייצג הגיון, בניגוד לאיד, המייצג תשוקה. הסתגלותי. יכול להיות גם אגו צופה- לצפות על עצמו ולבקר.

סופר אגו- 2 אספקטים, ששניהם לוחצים על האגו, כדי שיביאם לידי יישום:

1. חוקי מוסר- נלקחים מהמגדלים ומופנמים. כך הסופר- אגו, כשוטר פנימי, משדר אשמה ובעזרת תחושה לא נוחה זו, משדל את האגו לשנות את פעולתו.
2. אידיאל- איך צריך האדם להיות. בד"כ המטפל המשמעותי הוא המודל לחיקוי. תחושת בושה לא- נעימה כשמתרחקים מאידיאל, היא שלוחצת לשינוי או לתיקון מצד האגו.

האגו צריך לרצות תמיד 3 אירגונים קשוחים: האיד, הסופראגו והמציאות. לא פלא שהוא מידי פעם נכשל...

תפקוד המבנה המנטלי: פרויד מציג מצבים של תפקוד נפשי וניסיון להראות שרשרת של אירועים מנטליים. התהליכים באיד פועלים לפי השלב הראשוני, אשר מעביר את אנרגית הדחפים בחופשיות מאלמנט דחפי אחד לאחר, מהשד לאצבע כשזה לא בנמצא, הן לאלמנטים קיימים והן לבעלי ייצוג- סמלי. כל דחף הוא מקור אנרגיה, מטרה ואובייקט. כאן העיקרון המוביל הוא עקרון העונג.

באגו, לעומת זאת, מדובר על תהליך חשיבה שניוני- ארגון הגיוני של המחשבות והרעיונות לתוך מצב קוהרנטי מכוון- מטרה, יש לו היכולת לדחות סיפוקים. עובד עפ"י עקרון המציאות.

בנוסף לאלו מציג חלוקה לפי איכות החשיבה: המודע, טרום- המודע (אירועים שלא נזכרים בהם בקלות, אך בעזרת קישור מתאים יכולים לעלות למודעות) והלא- מודע. כל החומר שבאיד אינו מודע, האגו והסופראגו מחולקים על כל השאר (החלקים שהאגו מעביר ללא- מודע נתקלים במנגנוני ההגנה. בכל מקרה של הפעלת מנגנון הגנה מעורבת חרדה- זהו הכוח המניע המרכזי של האישיות, אות אזהרה מהאגו למצבים העלולים להוות עליו איום. תחושה לא נעימה, שהאגו חייב להסירה ע"י פעולה).