חזרה לאתר הראשי
רוזנהיים, א. (1990). אדם נפגש עם עצמו. פסיכותרפיה: החוויה ותהליכיה. פרק ג': החוזה הטיפולי הרצוי והמצוי (עמ': 44-48). ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן.
החוזה
הטיפולי: הרצוי והמצוי (רוזנהיים)
המאמר מתאר את אופן הטיפול הפסיכותרפי ומציג שתי גישות שונות ל"חוזה הטיפולי" בין המטפל למטופל.
- חוזה טיפולי- הסכמה התחלתית בין המטפל למטופל בנוגע לכללי שיתוף הפעולה ביניהם, עקרונות בסיסיים לדרכי עבודתם ולהתנהגותם.
חומר הגלם העיקר בטיפול פסיכותרפי הוא ההרגשות ההדדיות בין המטפל למטופל. המטפל מנסה לסייע למטופל " לנווט את דרכו" בתוך נפשו, להבין וללמוד אותה , עד שיחוש בטוח ושולט באופן מלא בנפשו.
בתחילתו של הטיפול, מועבר מסר מרכזי מהמטפל למטופל בסגנון של: אתה יכול לדבר איתי על הכול, אני אקשיב ואגיב כאשר תהיה לי הערה... מסר זה בעצם מעביר את הכדור לידיו של המטופל וכעת תפקידו הוא להגיב כדי שהטיפול יתחיל לזרום.
בשלבים הראשונים של הטיפול, המצב הסביר הוא שהמטפל " ייבחן" על ידי המטופל, כל מנת לברר מהי יכולתו של המטפל לסייע לו, האם הוא חש מולו בנוח. במידה וישנן תהיות לגבי אופי הטיפול, על המטופל להעלות לבירור תהיות אלו אל מול המטפל.
עם היציאה לדרך, ראוי לקבוע " חוזה טיפולי". קיימות שתי גישות בנוגע לאופי החוזה:
- קביעת פרמטרים ( כללי " עשה ו" אל תעשה") נוקשים ומוגדרים כגון: הגבלת הקשר למילולי בלבד, שימוש בספה, קביעה מראש של הפגישות השבועיות תוך הימנעות מעשיית שינויים קיצוניים וכו'. ההיתרון בחוסר הגמישות של שיטה זו הוא שכל שינוי , עשוי לסמן כי מתחולל במטופל תהליך פנימי ( למשל: מטופל אשר פתאום יבקש להאריך או לקצר טיפול, יתבקש לברר מה המניע הפנימי שמאחורי בקשה זו).
- גישה הנתמכת בידי אנשי הגשטלט-הגבלת החוזה למינימום כגון קביעת מועדי הפגישות, תנאי תשלום ואורך הפגישות. היתר, ייקבע במהלך הטיפול, על פי מה שיראה למטפל ולמטופל כרצוי.
הטענה בנוגע לגישות היא שמצד אחד, חייבת להיות הסכמה על דרכי הפעולה על מנת להשיג מטרה ומצד שני, לא ניתן להגדיר מראש עמדה לגבי כל המצבים האפשריים.לכן, יש לקבוע מראש רק חלק מ"כללי המשחק" ואת היתר, להגדיר תוך כדי טיפול. קיום גבולות מסוימים הוא הכרחי על מנת לא לפגום בקשר מטפל- מטופל.בנוסף,ישנו צורך לאפשר "משא ומתן" על שינויים בכללים מכיוון שמה שהתאים בתחילת הטיפול לא בהכרח יתאים בהמשכו.
הכללים הבסיסיים בכל טיפול הם: שמירה על כבוד שני הצדדים, מניעת פגיעה גופנית, מאמץ לשמור על מסגרת הזמנים שהוגדרה ושמירת סודיות.
המטפל מודע למה הוא יכול להציע בטיפול, אך המטופל, מגיע לטיפול מבולבל ,נבוך ומוצף רגשות.לכן, יש לצאת מנק' הנחה ש"הצרכן המוצהר" (מפורש או גלוי) איננו מייצג בהכרח את "הצרכן האותנטי" (הפנימי או הסמוי). משמע, הצהרת הכוונות ההתחלתית של המטופל לרוב תבטא רק חלק ממה שהוא מבקש להשיג במהלך הטיפול.
לסיכום: ישנו
צורך בבניית "חוזה דינאמי" בין הצדדים
מכיוון שתכני הטיפול עשויים להשתנות פעמים
רבות, עד שייחשפו המצוקות האמיתיות של המטופל.
במקרים בהם אדם
מגיע לטיפול שלא מרצונו ( למשל: בעת דרישה
מבן הזוג) הוא מצפה לחוזה של אי מעורבות
רגשית. במקרה כזה המטפל צריך לברר עמו שתי
סוגיות: האחת,במה הוא אינו רוצה כלל לעסוק
והשנייה, באילו עניינים ירצה לעסוק, שאינם
בהכרח קשורים לסיבה בגללה נשלח לטיפול.
גישה כזו עשויה ליצור נכונות למעורבות
טיפולית שתתחיל כמהוססת וספקנית ותתפתח
להיות ברצון. במקרה והמטפל לא מצליח לגרום
לשת"פ, עליו להעביר את הכדור לידי המטופל
על ידי המסרים: "אני מכבד את זכותך לבוא
או לחדול" ו" דלתי פתוחה בפנייך גם
בעתיד".