חזרה למאמרים של פרט לעובדים קהילתיים
חזרה לאתר הראשי

---

קרומר-נבו, מ. (1997). מה עוזר בעזרה? הסתכלות מחדש על סוגיית העזרה לנשים ממשפחות רב-בעייתיות. חברה ורווחה, י"ז, 261-281

---

מה עוזר בעזרה? הסתכלות מחדש על סוגית העזרה לנשים ממשפחות רב בעייתיות /

מיכל קרומר נבו (1997)

בספרות המקצועית מייחסים לאוכלוסיה של משפחות רב בעייתיות מספר מאפיינים, הממוינים לפי שלושה מישורים¹:

1. המישור הקוגניטיבי � נתפסו כבעלי חשיבה המאופיינת באסוציאציות, נטיה לפישוט יתר ולהערכות לא ריאליסטיות. מתאפיינים ברמה מילולית נמוכה, וביכולת מצומצמת למיקוד תשומת הלב ולהתבוננות עצמית.
2. המישור הפסיכופתולוגי � במשפחות אלו ניכרת פסיכופתולוגיה הקשורה בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות על מאפייני היחסים התוך משפחתיים. באופן כללי, היחסים בין בני הזוג והתפקוד ההורי נחשבים כפגועים ביותר. הדבר גורם לכך שהילדים חיים בתנאים שאינם מאפשרים גדילה פסיכולוגית תקינה.

תוכניות טיפול בעבר ניסו לשפר את היחסים במערכת הזוגית והמשפחתית, להקנות מיומנויות תקשורת והורות, תוך דגש על פעולה אינטנסיבית בפרקי זמן קצרים. היתה הנחה שאוכלוסיה זו מתקשה להתחייב לאורך זמן, ולכן מתאימים לה טיפולים קצרי מועד, ממוקדים והתנהגותיים.

3. מישור היחסים עם החברה � משפחות אלו מתאפיינות בתחושת חוסר הזדהות עם החברה הגדולה ובניתוק מערכי המעמד הבינוני המקובלים. השו�ל�יו�ת החברתית הופכת את בני המשפחה הרב-בעייתית ל"סוטים" מבחינה חברתית.

תוכנית 'יחדיו'

שיטת הפעולה של התוכנית: בשנה הראשונה מדגישים את צורכי הנשים והתוכנית מוצגת עבורן כפינוק. בשנה השניה מודגשים תכנים הקשורים להורות ומיומנויות הור�יו�ת. בשנה השלישית מודגש כוחה של הקבוצה כמקור לעזרה עצמית והדדית.

(בניגוד לתוכניות שהוזכרו לעיל,) התוכנית מהווה דוגמא להתערבות מקיפה וארוכת טווח. במחקר נמצא כי הנשים שהשתתפו בתוכנית עברו שינוי משמעותי בארבעה מישורים עיקריים: במישור ההורות, במישור היציאה השו�ל�יו�ת, ביחס לעובדות הסוציאליות, ובמישור תחושת העצמיות.

שיטת המחקר: המחקר נערך בשיטה האיכותנית, המאפשרת לנשים לבטא את עצמן באופן מלא ולא לכפות עליהן דרישות מחייבות של שיטת מחקר כמותית.

כלי המחקר: ראיון פתיח-נאראטיבי � מאפשר למרואיין לספר על חייו או על אספקטים מסוימים באופן חופשי ככל האפשר. לפיכך יש בראיון רק מספר מועט של שאלות, המנוסחות כשאלות פתוחות.

הממצאים: זוהו שלושה דפוסי היעזרות עיקריים:

1. הדפוס ההרגעתי: ההיעזרות נחווית כאפשרות לרו�ג�ע, לבריחה או למציאת מסתור. נשים אלו תופסות את עצמן כמלאות בסבל, בצרות ובכאבים, ווהן לא מצליחות לעמוד בתביעות הבלתי פוסקות של החיים. בשביל נשים אלו התוכנית היא "מקום אחר", מעין מקלט. "מקום אחר" נתפס כאנטיתזה למקומות המוכרים � בית משפחת המוצא, בית המשפחה הנוכחי או המחלקה לשירותים חברתיים. הנשים מהדפוס ההרגעתי ממעטות לתאר רגשות ספציפיים שהרגישו ב'יחדיו', ובמקום הן חוזרות בתיאורן את חווית ההשתתפות על הצירוף "כיף כזה". תחושת הכיף מכילה את ה"הרגשה האחרת", את מה שאין בבית.

בתיאוריהן של נשים אלו, חברות הקבוצה והעובדת הסוציאלית נותרות מעורפלות, תיאור החברות תופס מקום שולי והן נתפסות כישות קולקטיבית שעיקר תפקידו הוא להקשיב ולהרגע. כמו כן אין התייחסות למרכיבים ספציפיים באישיותן או בהתנהגותן של העובדות הסוציאליות שיצרו את ה"כיף" הזה. סיום התוכנית נתפס אצלן כאיום, על אף שהן מודעות לעובדה שהן תוכלנה להיפגש גם ללא המנחה לאחר סיום התוכנית. נשים מדפוס זה מתארות את השינוי שחל אצלן בעיקר כרגיעה � הן מרגישות ש�ל�וו�ת, רגועות יותר, דבר שמאפשר להן לטפל טוב יותר במשפחתם.

2. הדפוס ההעצמתי: ההיעזרות נחווית כאפשרות ללמידה, קבלה והתחזקות. התוכנית עבורן אינה מקום מקלט. החויה העצמית שלהן היא כשל נשים בעלות חסכים גדולים � בידע, בתמיכה ובבטחון. נשים אלו מתייחסות ל'יחדיו' כאל משאב, כאל מקור להזדמנויות ולאפשרויות גדילה והתפתחות ומילוי החסכים. הן באות ללמוד, להתנסות בחוויות חדשות, להתעשר בחומר וברגש ולהתקדם. ישנה חלוקה: מקצת הנשים רואות ב'יחדיו' מקום שניתן לקבל בו עצה, השכלה, ידע או דברים חומריים. האחרות רואות ב'יחדיו' מקום שניתן לקבל בו תמיכה, הערכה או עידוד.

נשים אלו מתייחסות לאירועים ספציפיים, מפרטות ומתארות אותם ומסבירות מה אירועים אלה תרמו להן. החברות לקבוצה מתוארות כשותפו�ת, היחסים הדדיים ושיוויוניים � כל אשה נעזרת ועוזרת, מתייעצת ויועצת, נתמכת ותומכת. את העובדות הסוציאליות מתארות הנשים כדמויות פעילות, משמעותיות ומשפיעות. הן נתפסות כמי שעיצבו מערכת "נותנת", המאפשרת לנשים לקבל. את השינוי הנשים מתארות בכיוון של התחזקות, למידה והעצמה. הן מתמקדות בעובדה שב'יחדיו' הן קיבלו או למדו דברים שלא ידעו או שלא היו להן קודם.

3. הדפוס הר�ה-ביוגרפי²: ההיעזרות נתפסת כאפשרות להכרה עצמית מחודשת. אצל נשים בדפוס זה השינוי הוא תהליך המתרחש במרחב הפנימי שבינן לבין עצמן ולא במרחב שבינן לבין העולם. נשים אלו חו�ו�ת את עצמן כבעלות פוטנציאל ויכולת שאירועי החיים לא איפשרו להם להתממש, ויכולת זו דוכאה והודחקה. עבור נשים אלו, התוכנית היא מקום שבו מסירים את הכיסוי מעל יכולותיהן החבויות, מקום של מהפיכה, שינוי וגילוי עצמי. התוכנית איה מתוארת כמשאב המגיש עזרה, אלא כאמצעי המאפשר להשתנות � כמצע שאפשר לגדול עליו.

האירועים שנשים אלה מתארות מתרכזים סביב הפן האנושי ולא סביב האירועים הקונקרטיים. התוכנית לא מוערכת על פי חומר הלימוד, אלא על פי יכולתה לעורר ולפתוח אפשרויות חדשות. האספקט התקשורתי-דיאלוגי נתפס כמחפש הבנות ותובנות הגורמות לשינוי בראיית העולם. ההתיחסות לחברות הקבוצה תופסת מקום רב יותר מאשר בשאר הדפוסים. הן מתארות אותן מתוך הזדהות עמוקה, מתוך עמדה אקטיבית של שינוי, והן מקבלות כח לא מהתמיכה שמעניקות החברות אלא מהעובדה שהן רואות אותן מתקדמות. הנשים שאבו כח אחת מהשניה ומאחדות את כוחותיהן כדי לפעול לשינוי מערכתי וקהילתי.

התכונות העיקריות של העובדות הסוציאליות, שמתארות הנשים בדפוס זה, הוא יכולתן לראות ולהבין את המתחולל בתוך נפשן של הנשים, ולהסביר להן באופן שגם הן תוכלנה להבין ולקבל. השינוי שעוברות נשים אלו מתבטא באופן שבו הן תופשות את עצמן ואת חייהן. התוכנית משנה ומעצבת מחדש את סיפור חייהן ואת הביוגרפיה האישית שלהן.

דיון וסיכום

בספרות המקצועית רגילים להתייחס למשפחה הרב בעייתית בהשוואה עם המעמד הבינוני, ולכן מאפיינים אותה באמצעות חסר�יה או ליקוייה. אליצור מכנה גישה זו בשם "פרספקטיבת הדפיציט" (-החסר). מנקודת מבט זו האוכלוסיה הרב בעייתית חסרה יכולות קוגניטיביות והיא בעלת ליקויים ניכרים בתחום ההתפתחות והבריאות הנפשית. כמו כן היא נתפסת כבעלת סיכוי קטן לשינוי.

לפי תיאוריית מאסלו, מי שצרכיו הבסיסיים אינם מסופקים, כמו במקרה של אוכלוסיה במצוקה, לא פנוי לחוש בקיומם של צרכים מדרגה גבוהה יותר, כגון צורכי שייכות או מימוש עצמי. משום כך נבנו תוכניות ההתערבות כמענה לצרכים הבסיסיים ביותר: מצבי המצוקה המורכבים מפורקים לשורה של בעיות קונקרטיות, שניתן להתמודד איתן.

שור ושור (1988) חולקים על דעה זו שפירוק הבעיות יכול להביא לפתרונות יעילים. לדעתם, הפירוק לבעיות קטנות לא מסייע לפתור את קונטקסט המצוקה הכללי, ולכן דרך הפעולה הנכונה היא עבודה מתמשכת לאורך זמן, וסיפוק שירותים לא ממוקדים ובהיקף נרחב.

המחקר הנוכחי הראה שלמרות שהנשים סבלו מבעיות אובייקטיביות, הן לא היו עסוקים רק בחסרים הפיסיולוגיים שלהן, אלא גם בצרכים עמוקים בהרבה, כגון מימוש עצמי, שייכות והערכה � בניגוד לתיאוריית מאסלו.

כדי להכיר ביכולת ההיעזרות של הנשים, יש לאפשר להן לבטא את עצמן באופן חופשי ואותנטי, ככל האפשר, הן בטיפול והן במחקר. יש לאפשר לפונים הגדרה עצמית שתיצור "ברית של היעזרות", במקום לקבוע עבורן מה הטיפול שמתאים להם לפי הנחות מקובלות (ולעתים מוטעות) ביחס לאוכלוסיה זו.

סיכום דפוסי ההיעזרות: