פרק 1 – סיוע
לכל אדם מרחב
מחייה משלו, לכל אדם – ייחודו, והדרך הטובה
ביותר לעזור לאנשים היא לאפשר להם לעשות
את שהם עצמם היו רוצים ביותר לעשות. חייבים
לעמוד על המשמר כדי לא לעזור למעלה מן המידה,
וכדי שעזרתנו לא תהפוך לבלתי רצויה או בלתי
נחוצה. איננו יודעים למי ביכולתנו לעזור,
או מי יכול לעזור לעצמו באמצעותנו, הדבר
תלוי הן בפונה והן במטפל יחד.
בהתחלה, עוד
לפני המפגש הראשוני, אנחנו חוששים. הרגשת
המטופל כנראה דומה או גרועה משלנו.
התנאים החיצוניים
והפנימיים שאנו יוצרים לקראת בואו של המטופל
ובשעה שנמצא במחיצתינו, הם בעלי חשיבות
גדולה.
תנאים חיצונייםהחדר – אין
חוקים לסידור החדר, אך אל לו להיות מדכא,
רועש או מסיח את הדעת. אין צורך להסתיר דבר
מציודו המקצועי של המראיין, המטופל יודע
שבא אל איש מקצוע, וחדר זה עשוי לסייע לו
במיקוד הדברים עליהם רוצה לשוחח.
מטרתנו היא ליצור
אוירה שתסייע ככל האפשר לתקשורת ביננו.
החדר צריך להתאים גם למטפל, שכן מבלה בו
את מרבית זמנו.
לבוש המטפל צריך
להיות הולם, מתחשב בסטנדרטים מקצועיים,
אך עם זאת בהתאם לטעמו האישי.
גם לסידור הכיסאות
אין תשובה חד משמעית, אלא בהתאם לצרכים
ולנוחיות של המטפל ושל המטופל.
הפרעות –
רצוי למנוע הפסקות והפרעות למינהן, כצלצול
טלפון, פעמון דלת, מטופלים המקדימים לבוא,
הטרדות המזכירה וכו'. הראיון המסייע תובע
רבות משני המשתתפים, נתבע ריכוז לצורך בניית
קשר ויצירת אמון. הראיון הוא אישי, וראוי
לכבוד שהיינו רוצים לבטא כלפי המטופל.
תנאים פנימיים
ואוירה
קשה להגדיר אותם,
מאחר שמצויים בנו, המטפלים.
להביא את עצמנו;
הרצון לסייע – 1. להביא לראיון הרבה ככל
האפשר מעצמנו, מבלי לעבור את הגבול ממנו
הדבר עשוי להזיק למטופל או למנוע ממנו את
העזרה הדרושה לו.
2. להרגיש כי
ברצוננו לעזור למטופל ככל האפשר, וזה הדבר
החשוב לנו ביותר באותו רגע.
כשהמטופל חש
בשני אלו, ללא מילים, יש בכך כדי לקדם את
הטיפול, וכדי שתלוו ה אותו הרגשה שאפשר
לבטוח בנו ושאנו מכבדים אותו.
בהעדר רגשות
אמון וכבוד הדדים אפשר להשיג מעט מאוד ממה
שחשוב באמת. אוירה זו נוצרת ככל הנראה בעקבות
העניין שאנו מגלים בדברי המטופל, דרך הבנתנו
לרגשותיו ולגישותיו. תכופות אלה דרכים
לא מילוליות, דרך ארשת פנינו, מחוות גופניות,
צליל קול. כל שנעשה נשקל ונבחן ע"י המטופל.
דעת עצמנו;
אמון ברעיונותינו – ככל שניטיב להכיר
את עצמנו כן ניטיב להבין, להעריך ולבקר
את התנהגותינו, וכן נוכל גם להבין ולהעריך
טוב יותר את התנהגות הזולת. ההכרה העצמית
מאפשרת לנו לחוש נינוחים יותר, ובעיקבותיה
גם לסייע לאחרים לחוש נינוחים יותר עם עצמם
ואיתנו. המטרה שלנו היא לגלות התעניינות
אמיתית, מבלי שמשהו בתוכנו יפריע לנו לקלוט
את שמגיע אלינו. לעולם לא הוכל להשיג את
המטרה הזו בשלמות, אולם אם תהיה לנגד עינינו
נהיה מסוגלים להתקרב אליה.
אמונה ברעיונותינו
היא תנאי פנימי נוסף. כשאנו מתמקדים במטופל
עולים לנו רעיונות ורגשות רבים. עלינו להאיזן
להם בקשב רב ולהחליט האם להשמיע למטופל
את הדברים, מתי וכיצד.חשוב שנשמיע את הדברים
רק כשנהיה בטוחים שמוכן לשומעם, שאין בהם
איום עליו, ושהוא בטוח בכבוד שאנו רוחשים
לו, בלי קשר לדעתו על רגשותינו ומחשבותינו.
לא אומרים למטופל מה לעשות, אך ממלאים תפקידנו
כעוזרים פעילים המשתפים פעולה עם המטופל.
להיות ישר;
מאזין וקולט – יושר עם עצמנו יוביל ליושר
עם המטופל. למרבית המטופלים נוח יותר עם
מטפלים בעלי חסרונות משלהם. הדבר מקל עליהם
לגלות את חולשותיהם הם. על כל אחד להחליט
היכן גובלת הכנות באיוולות, אל להגיד דברי
ביקורת על המטופל, גם אם נחשוב כי הוא שחצן
או תלותי...
נכונות להסתכן
– נכונות להסתכן היא חלק מן החיים.הסתכנות
היא דיבור בכנות לב, בנקיטת יוזמה, בעמידה
על דעה בתוקף, וגם כשמנסים להימנע מהסתכנות.
אווירה –
המטרה היא שכל מטופל יעז להכיר בסופו של
דבר במציאות שהוא חי בה, להתמודד איתה ולבסוף
לשנותה. הוא זקוק לתנאים שייסייעו לו לוותר
על הגנותיו ולהתחיל בהתמודדות האמיתית.
מוטב להקפיד לא לכפות את מרחב המחייה שלנו
על זה של המטופל, שלא נערבב אותו עם שלנו,
ושננהג בדרך שתאפשר לו לברר לעצמו מהו מרחב
המחייה שלו, בסיוענו ולא למרות נוכחותנו.
התמודדות
לעומת מנגנוני הגנה
מנגנוני הגנה
– אמצעים שאנו נוקטים באורח בלתי מודע
כדי להגן על האני שלנו.
מנגנוני התמודדות
– אמצעים שאנו נוקטים באורח מודע כדי להסתגל
אל תביעות המציאות. ביצירת אווירה נכונה,
יתכן שהמטופל יהיה מסוגל להתמודד עם המציאות
במקום להתגונן מפניה, להכחישה או לעוותה.
פרק 2 - שלבים
לכל אחד יש את
סגנונו שלו, המתעצב עם הניסיון, הגירויים
והמחשבה. חשוב לפתח סגנון אישי ולהשקיע
בו מחשבה.
כיצד מתחילים?
לעיתים לא מתחילים,
כי המטופל אינו מגיע לפגישה הראשונה. זה
גורם לרוגז ותסכול.
לעיתים, הראיון
הראשון הוא גם האחרון. פעמים נדרשת רק פגישה
אחת לשיפור, פעמים נמנעים נמטופלים לקפוץ
למים, יקר מדי, קשה מדי, מסוכן מדי.
הראיון הראשון
מציב אתגר, מלא תקווה וציפיות.
פתיחת הראיון
הראשון
2 סוגים:
1. כשהראיון ביוזמת
המטופל – הגיוני ביותר להניח לו להסביר
מה המריצו לבוא, גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו
יודעים מה הביאו. חשוב להקשיב בתשומת לב
מירבית למה שאומר ולא לקטוע את דבריו. כשמישהו
בא להיפגש איתנו ממניע אמיתי ויזם את הפגישה,
הוא משתוקק להתחיל. לעיתים דרוש לשבור את
הקרח בשיחה קלה. למן הראיון הראשון חשוב
לעזור לכל אדם לבטא את עצמו בדרך המאימה
לאישיותו ולהתנהגותו.
2. כשהראיון ביוזמת
המראין או המטפל – העיקרון הוא לומר מדוע
זימנת את האיש לפגישה. הסכנה בפגישות כאלה
היא שהן עלולות להפוך למונולוגים, הרצאות,
או צירוף של שניהם. אם רצוננו בשיחה ובתקשורת
טובה, עלינו לדאוג שהמרואיין יוכל להתבטא
באופן מלא ככל האפשר.
הסברת תפקידנו
מוטב לא לערב
את המרואין בכל פרטי תפקידנו, כישורינו
והרקע המקצועי שלנו. דיי שנאמר את שמנו
ונציין את תפקידנו במוסד. ניתן להסביר מה
התפקיד כולל ומה לא כול.
שימוש בטפסים
השימוש בטפסים
עלול לחצוץ בין המראיין למרואיין. לכן מוטב
למלאם במסגרת הראיון וכחלק בלתי נפרד ממנו,
או לקבוע פגישה מיוחדת נוספת למילוי. עבודה
משותפת על מילוי טפסים היאט התחלה של כינון
קשר, חשיפת מידע ויצירת אוירה טובה להמשך
הראיון.
גורם הזמן
הזמן הינו אחד
הגורמים החשובים בראיון הטיפולי (הקדמה,
איחור, משמעותם). גם המטופל ער להתנהגות
המטפל בכל הקשור לזמן.הדבר משמעותי במונחים
של אמון וכבוד. חשוב לומר ישירות או בעקיפין
כמה זמן עומד לרשותם.
גורם הזמן הוא
גם אחד המרכיבים של האוירה הכללית ומשפיע
על אופי היחסים. על כן יש להציב לגביו גבולות
ברורים.אין הכוונה להאיץ במטופל, אולם יש
להבהיר לו מהו הזמן העומד לרשותו, כדי שיתאים
עצמו למסגרת הנתונה. אין תשובה חד משמעית
לשאלה מהו אורך הפגישה הרצוי.
גם הצרכים האישיים
של המטפל הם גורם במשוואת הזמן, לערוך הפסקה
בין מטופלים, לנהל עימם שיחות טלפון.
ההמלצה היא לקחת
דקות אחדות בין פגישה לפגישה, לרישום הערות,
למנוחה ולהתכוננות למטופל הבא.
על התשלום
גם התשלום נמדד
במונחי זמן. המטופלים משלמים בעד הפגישות
– בין שמועילות או שלא, או אם לא התקיימו
ולא בוטלו מראש.
האופן שבו המטופל
משלם משקף את אישיותו.
שלושה שלבים
עיקריים בראיון:
פתיחה והצגת העניין
התפתחות או חקירה
ובירור.
סיום.
לא תמיד ניתן
להבחין בבהירות בין החלקים השונים.
פתיחה
– הצגת העניין לשמו מתקיימת הפגישה. יתכן
שבמהלך הפגישה יתעוררו נושאים אחרים. השלב
מסתיים בדרך כלל כששני המשתתפים מבינים
מהו העניין הנדון ומסכימים עליו.התפתחות או
חקירה – שלב זה הינו עיקר הראיון.מנסים
לבחון את כל היבטיו של העניין הנדון ולהגיע
למסקנות מסוימות.
נראה כי יותר
מכל אפשר ללמוד מראיונותינו שלנו, חשיבה
עודותיהם, דיון עם עמיתים, האזנה לראיונות
מוקלטים. גילוי דפוסי ראיון, בחינתם, וההחלטה
מה לשמר ומה לשנות מאפשרים צמיחה אישית
ומקצועית, שמשמעותה גדולה.
בניסיון לתת
דין וחשבון על עצמנו ועל הראיונות ראוי
להשיב על השאלות הבאות:
האם סייעת למטופל
להרחיב את שדה תפיסתו ככל האפשר? האם היה
מסוגל לראות את הדברים כפי שהם נתפסים לו,
ולא כפי שהם נתפסים לך או למישהו אחר?האם
הרשה לעצמו להביט ישירות במה שהתגלה לעיניו
ולתת לו ביטוי, או שראה עצמו כפי שהוא נתפס
בעיניי בזולת? האם ראה את עצמו כפי שהוא,
או שראה בעצמו את אותו אדם שחשב שעליו להיות?
האם יחסך אליו מנע ממנו לברר לעצמו מהו
מרחב המחייה שלו, או סייע בידו לנוע בו,
מבלי שיופרע מכוח השפעות חיצוניות? האם
עזרת לו לעבור ממסגרת התייחסות חיצונית
למסגרת התייחסות פנימית? האם עזרת לו להתקרב
אל עצמו? לחקור ולבטא את מה שגילה, או הנחת
לו לשקוע בשגרה ולהשלים עם התוויות שאחרים
מדביקים לו? האם סייעת לו לומר באמת כיצד
הוא מרגיש, כיצד באמת נראים הדברים בעיניו?האם
הנחת למטופל לחקור ולברר לעצמו את הדברים
בדרכו הוא, או הנחית אותו בכיוון שאתה בחרת
למענו? האם לא היה כל איום בהתנהגותך? האם
פחד להתבטא, ואם כן, מה עשית כדי להקל עליו?
האם באמת רצית להקשיב לו, ואולי העדפת שיקשיב
לך, מפני שכבר ידעת את הפתרון לבעייתו, או
שרצית להשמיע לו את דעתך, ושמא לא רצית לשמוע
עוד כי ממילא לא ידעת כיצד לטפל בעניין?האם
התאמת את עצמך למטופל, או אילצת אותו להתאים
עצמו אליך? מה אתה מעדיף? מה טוב יותר בשבילו?
שתיקות
לשתיקה פנים
רבות. יש לה מסרים שונים ועלינו לפענחם
ולהגיב עליהם בהתאם למשמעות המיוחדת לכל
מקרה ומקרה. רוב התרפיסטים מתקשים לשאת
שתיקה. שתיקה שהמטופל זקוק לה כדי להבהיר
לעצמו את רגשותיו ומחשבותיו עשויה להיות
רבת ערך אם אינה מעוררת בתרפיסט תחושה של
איום או אי נוחות, ואם הוא מסוגל לראות בה
חלק מהתהליך הטיפולי המתמשך. לעיתים הצורך
הוא בשתיקה הדדית. באם המטופל מתקשה לחדש
שיחה לאחר השתיקה, ניתן לעזור לו בתיאור
רגשותיו או לשאול מה מרגיש או על מה חושב.
לעיתים שתיקה מצביעה על התנגדות, עוינות
או תוקפנות. זוהי שתיקה המעוררת בתרפיסט
תחושה של דחייה. חשוב להבין את המתרחש ולא
להגיב כאילו ההתקפה היא אישית. כשהמטופל
יווכח שאנו מוכנים לקבל את צורת התנגדות
זו, ייקל עליו לשבור את שתיקתו. תכופות שתיקה
מבטאת בלבול, חוסר כיוון ואובדן עשתונות.
במקרה זה ככל שהשתיקה תקצר כן ייטב, כדי
שהבלבול לא יעמיק ע"י בלבול נוסף. ישנן
גם השתיקות הקצרות, בהן המטופל תר אחר רגשות
או מחשבות נוספים להביע. זה רגע שבו אנו
מפריעים לו בהתערבותנו, ומנתקים את חוט
מחשבתו. עדיף להמתין ולהתכונן למה שעתיד
לבוא.
לא בכל מקרה
שתיקה שווה זהב, לעיתים היא רק ציפוי...
ניסיון אישי
לעיתים קיים
פיתוי עז להשתמש בדוגמאות מחייך האישיים.
בידיך ההכרעה אם להיכנע לפיתוי או לא. הדעות
חלוקות. הניסיון הוא בעל משמעות עבור המטפל,
אך לא תמיד גם עבור המטופל. הוא עלול להסס
לבטא את דעתו על ההתנסות מחשש לפגוע, והדבר
עלול גם לאיים עליו ולעורר את כעסו. כשצצות
שאלות שאינן במקומן, עדיף לא לפתח שיחה
בעקבותיהן. המטרה היא להגיב על שמשתמע מתוך
הדברים, ולא על ההערה עצמה. ניסיונם של אחרים
בהחלט עשוי לעזור למטופל, גם באמצעות הכללות
והדגמות בלתי אישיות. בכך מצטמצם העימות.
עלינו להימנע
מתגובות כמו "אילו הייתי במקומך" או
"אני מבין בדיוק מה אתה מרגיש". אם
אנו באמת חשים מה מרגיש, אין צורך שנאמר
לו מפורשות, אלא נעביר לו בהתנהגותנו.
במהלך השיחה
עלינו לשאול או להנחות מדי פעם, אך בהפרזה
איננו מאפשרים למטופל לבטא עצמו במידה
הרבה ביותר שהוא מסוגל לה, ומונעים ממנו
את האפשרות לצבור ניסיון שיעזור לו להתמודד
עם מצבים חדשים בעתיד.
סיום
שלב הסיום דומה
במידה רבה לשלב יצירת הקשר, אך הפעולה היא
הפוכה. יש קושי לאותת למטופל שהזמן עומד
להסתיים, כדי למנוע תחושה של המטופל שמאיצים
בו לסיים ולצאת. הפרידה עשויה להיות קשה
לשניהם. 2 עקרונות: 1. על שני המשתתפים לדעת
שהגיעה שעת הסיום ולקבל זאת. חשוב שהתרפיסט
יהיה זה שיסיים. 2. אין לדון בחומר חדש בסיום
הפגישה, הסיום מוקדש למה שהועלה עד עתה.
כשהפגישה מגיעה לסיומה ניתן לרמוז על כך
בעקיפין או להגיד ישירות.
דרכי סיום
בדרך שנבחר בה
תלויה בראיון עצמו, במטופל ובתרפיסט. לעיתים
די בדברי נימוס שגורים. לעיתים נראה שרצוי
לחזור בשעת הסיום על עניין שנידון בראיון
או לסכם את דרך הטיפול. לעיתים יש צורך בסיכום
מפורט, לבדוק אם הבנתם כראוי זה את זה. דרך
נוספת היא לבקש מהמטופל לסכם את הדברים,
לשאול כיצד הבין את מה שהתרחש בפגישה. לעיתים
נזכיר דברים שהועלו אך לא נידונו מפאת חוסר
זמן. אם נקבעו תכניות מסוימות במהלך הראיון,
רצוי לחזור עליהן בקצרה בזמן הסיום, מעין
משוב הדדי לבדוק אם כל אחד מהמשתתפים יודע
את שמוטל עליו.
לסיום חשיבות
מיוחדת, כי מה שקורה בשלב האחרון עשוי לקבוע
את הרושם הכללי שקיבל המטופל מהראיון. חשוב
להקצות מספיק זמן לסיום, כדי שלא נצטרך
למהר ולהוליד בלב המטופל תחושה שאנחנו
מסלקים אותו מעלינו.
תקופת ניסיון
במקצועות הסיוע
שלטת הגישה של החלטה מיידית. המטופל, אם
מסוגל לשאת את מזגו של התרפיסט נשאר, והמטפל
– ההנחה שהוא יכול לעבוד עם כל אחד. המחבר
מציע תקופת ניסיון לשני הצדדים, לבדוק כיצד
מרגישים יחד. היא יוצרת תחושת נוחות, מכירה
בהעדפות אישיות, ומסירה את השלט "אין
יציאה". ההחלטה הסופית אינה מתקיימת
באופן רשמי, אך שני הצדדים יודעים כי תקופת
הניסיון הסתיימה.
באים והולכים
במשך הזמן מתקיימת
תנועה – אל הטיפול וממנו, ומתרפיסט אחד
למשנהו. מטופלים עוזבים מסיבות שונות. עם
מטופלים שהיו בטיפול בעבר חשוב לבחון את
הסיבות שבגללן החליפו תרפיסט. עזיבת מטופל
איננה כישלון אישי, ומעבר של מטופל אליכם
– הצלחה.
האם אפשר
ללמד כיצד להיות מטופל?
רק לעיתים רחוקות
. האדם נולד מתאים לטיפול או בלתי מתאים
לטיפול... לכולנו יש דרכי לימוד אישיות מאוד
משלנו. הטיפול אינו מדבר אל לב כולם.
כך גם התרפיסטים.
אי אפשר ללמד כיצד להיות תרפיסט. לימוד,
מיומנות, ניסיון והתמדה יכולים לתרום רבות
לתכונות הטבעיות הנדרשות כדי להצליח בטיפול.
אמנות זיווגם
של התרפיסט המתאים עם המטופל המתאים, גם
היא עדיין מסתורין, נובעת בראש ובראשונה
ממזל. 2 לקחים: 1. לא לאבחן, אלא לסמוך על השיפוט
האישי. לשאול את עצמנו האם אני יכול ליצור
קשר עם המטופל והאם הוא איתי. 2. אנחנו מייצגים
סמכות בעיניי המטופל. כשהוא מאמין בנו ונשען
עלינו זמנית, ביכולתנו לעזור לו להתגבר
על כאבו, לצבור כוחות, ובאופן פרדוכסלי
– להיעשות במשך הזמן אדם עצמאי יותר.
פרק 3 – גישות
והתנהגות
לכל תרפיסט יש
גישות שעל פיהן הוא מתפקד – מה עושה ומה
לא עושה והאופן שבו מבצע את המוטל עליו.
גישותיו והשקפותיו משרקפות במידה רבה את
התנהגותו בראיון, ולפיכך גם את התנהגות
המטופל. כשמטפל מודע להתנהגותו, הוא יכול
להחליט אם ברצונו להמשיך ולנהוג בדרך זו,
או להעדיף התנהגות אחרת.
גישת המחבר
מתבטאת בכל מה
שכתוב וייכתב בספר.
במקרה הטוב הראיון
המסייע מעניק למטופל את חווית הקשר עם המטפל.
אנו מקווים כי בעקבותיה יחול שינוי בתפיסותיו,
ברגשותיו כלפי עצמו וכלפי אחרים, במידע
על התמורה שחלה בו כאדם. 2 שאלות בסיסיות:
1. מהו השינוי שהיינו רוצים לסייע בהיווצרותו?
2. מהי הדרך הטובה ביותר להשגתו?
כיצד מגיעים
לשינוי הרצוי?
מטרתו העיקרית
של הטיפול הינה שינוי. המטופל מעוניין לעורר
שינוי בחייו, והתרפיסט מנסה לעזור לו להגיע
לשינוי זה.
ישנם מספר סוגי
שינוי: עניין בשינוי אך ציפייה לנס, מוכנות
לשינוי התנהגות כדי להגיע לשינוי הרצוי,
או רצון ללמידה עצמית. יש כאלו המגיעים
לטיפול ע"מ לחולל שינוי מוגדר, לעיתם
לא למען עצמם, אלא למען אחרים.
דרושים כמה נתונים
ע"מ ליצור שינוי, המסייעים למטופל לחקור
ולהכיר את עצמו, ומסייעים לו לגדול. בתחילה
השינויים מכוונים להשתחררות ממשהו: כאב
גופני, חיים ללא כיוון, פחדים וחרדות, חוסר
שמחה – עיסוק בהווה ובעבר מאפשר לנו להפנות
פנינו אל העתיד.
השינוי נועד
לסייע למטופל לתפקד ביתר הצלחה בעתיד, אך
כרוך בלמידה.
חשוב שנהיה מודעים
לצורך שלנו שיזדקקו לנו, כדי שלא יחבל במאמצנו
לעזור למטופל לחדול מלהזדקק לנו בבוא העת.לדעת
המחבר אפשר לעזור למטופל בשלושה תחומים
עיקריים: מידע ומשאבים, מודעות עצמית ומודעות
לזולת וצמיחה אישית.
סיוע בהשגת
שינוי
הדרך הטובה ביותר
סייע למטופל לעזור לעצמו היא יצירת אוירה
של אמון ויחס של כבוד אמיתי כלפיו. ניטיב
לעזור לו אם נראה לו בהתנהגותנו, כי לדעתנו
הוא אחראי לעצמו, וכי אנו מאמינים כי ביכולתו
להשתמש במידה הולכת וגדלה במשאביו. אנו
מעוניינים לעזור לו ללמוד כי השינוי אפשרי,
אך הוא זה שיחליט אם, מתי וכיצד להשתנות.
התנהגותנו מוכיחה
לו שאנו מעריכים מחשבות ורגשות, שלו ושלנו
כאחד, וככל שייטב להכיר אותם יקל עליו לנהוג
לפיהם או לשנותם אם ירצה. קרבה אך עצמו תעזור
לו להתקרב אל אחרים. אם נתייחס אליו כאל
אדם אחראי, כך הוא ילמד להתייחס אל עצמו,
ולהמשיך ולצמוח מבחינה אישית.
כיצד למלא
תפקיד חיוני ופעיל?
המחבר רואה בתפקיד
המטפל תפקיד אקטיבי – הוא חייב לדאוג שהמטופל
ירגיש בלי הרף את נוכחותו והתעניינותו.
המטפל נדרש להתנהג כל הזמן כאדם המעורב
עמוקות עם אדם אחר.
התרפיסט מתנהג
בגילוי לב. אין הוא נרתע משימוש בסמכותו,
אך מפעיל אותה כדי לסייע למטופל להיעשות
לבעל הסמכות בחייו הוא. התרפיסט עוזר למטופל
בדרכים שונות לגלות את האני הפנימי שלו-
ולא כדי לכפות עליו את פירושיו ולומר לו
כיצד לנהוג.
התרפיסט לא מעוניין
שהמטופל יפתח בו תלות, אלא שיישען יותר
ויותר על עצמו. הוא נוהג באחריות ומעניק
את המידע והמשאבים העומדים לרשותו, אך אינו
מסיר אחריות מהמטופל.
אנחנו מביאים
ידע, ניסיון, כישורים מקצועיים, מידע ומשאבים
העומדים לרשותנו. וכמובן – מביאים את עצמנו.
אך המטופל אנו קולט כל זה, אלא רק לאחר שעזרנו
לו להבין את עצמו תחילה, ואולי אחרי שקלט
את האופן בו אנו קולטים אותו. כלומר – מטפל
יצליח לחדור לעולמו של המטופל רק כשהמטופל
יוכל וירצה להרשות זאת. כשהוא עצמו יהיה
מסוגל לחדור אל עולמו הפנימי הוא יותיר
גם לאחרים לעשות זאת. הדרך הטובה ביותר
לעזור לו בכך הוא לגלות כלפיו כבוד אמיתי.
כך יעשה יותר מודע לעצמו, יעריך מה שביכולתנו
לתרום או שידחה זאת, אך יוכל להתקרב אל מה
שמתאים לו ולהחליט בעצמו.
מתן כבוד
יחס של כבוד
מחייב התעניינות אמיתית במטופל ובעולמו-
דרך התייחסותנו אליו, מניעת הפרעות חיצוניות,
הקדשה של שעת הפגישה לו בלבד, ובהראותנו
כי כל מה שחשוב לו חשוב לנו. קו דק מבדיל
בין התעניינות לסקרנות. מרבית המטופלים
מעריכים התעניינות (למענם) ונפגעים מסקרנות
(למען עצמנו).
קבלה: עניין
של כבוד
הקבלה היא משהו
פעיל וישר, היא קשורה ב"חתירה לקראת",
בהתמודדות, בשינוי וביחס של כבוד. היא כוללת
את היסודות הבאים: כבוד עמוק כלפי כל בני
האדם במין האנושי, ראיית המטופל כשווה ערך
, והתייחסות למחשבותיו ולרגשותיו בכבוד
אמיתי – יש לו זכות להם, גם אם איננו מסכימים,
ולכן עלינו לעשות ככל שנוכל להבין את מרחב
חייו במונחיו הוא.
רעיון או רגש
של המטופל צריכים להיות מובעים לידיעת
המטופל בדרך כלשהי – להראות לו מה שהראה
לנו, על מנת שיכול לבחון את הדברים, האם
מבטאים את האני האמיתי שלו, או שמע רוצה
לשנותם. התהליך הזה של השיקוף מעיד על כבוד
ועל קבלת המסר במלואו.המטפל כאן מאזין,
צופה ומדווח נאמן.
קבלה היא גם
היכולת לנהוג מתוך כבוד ושוויון כלפי אדם
שונה ממך. הקבלה אינה מחייבת קיום חיבה
עמוקה, אך איננו מסוגלים לעזור לאדם אם
לא נקבלו. במקרה כזה – עלינו לעזור לו למצוא
מישהו שיקבלו כפי בהוא.
במסגרת הטיפול
עלינו ללמוד לקבל גם את עצמנו, רעיונותינו
ורגשותינו, רק כך ביכולתנו להרחיב את טווח
קבלתנו ולעזור למטופלים.
חיבה אמיתית
ודחייה
חיבה אמיתי לבני
אדם חיונית במקצועות הטיפוליים. מי שאוהב
בני אדם נוטה להיות אופטימי לגביהם, חש
מעורבות איתם, נוטה לגלות סובלנות לחולשות
ולחסרונות אנושיים ומשוכנע כי האדם ניחן
מטבעו ביכולת לנהוג בגבורה ובחוסר אנוכיות.
הוא בדרך כלל אהוב, כי חמימות גוררת חמימות.
במקצועות הסיוע יכולים אנשים כאלה לפתח
את מה שנחנו בו מלידה. מי שבאמת אוהב אחרים
אינו יכול שלא לאהוב את עצמו.
אין כל מתאם
בין חיבה למטופל לבין תוצאות הטיפול. חיבה
אישית עלולה לקדם או לעכב את הטיפול, ואין
היא הכרחית לשינוי. ישנם התעניינויות משותפות,
תכונות מועדפות ו"כימיה", אשר מתפתחת
או אינה מתפתחת.
נושא החיבה האמיתית
הוא חיוני – אם חוסר החיבה הוא הדדי, קרוב
לוודאי שבתום תקופת הניסיון לא ימשך הטיפול.
אך יש הבדל הין לא לאהוב את האדם כאדם ובין
לא לאהוב צורות התנהגות מסוימות, בלי להכיל
זאת על כל אישיותם. לעיתים מאתגר לעבוד
דווקא עם אלו שהתנהגותם אינה נעימה למטפל.
הבנה
ההרגשה כי הוא
מובן, הוא אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול,
כשהקשר בין המטופל למטפל טוב.
3 צורות של
הבנה
1. הבנת הנאמר
על המטופל, כלומר, כפי שהוא נראה בעיניי
אחרים, לא בעיניי או בעיני עצמו (ישיבות
צוות, דוחות, וכו'.). זוהי הבנה מרוחקת.
2. הבנת האדם
כפי שהוא נראה בעינינו. זו הדרך בה אנו מבינים
את הזולת בדרך כלל. להבנת או חוסר הבנת הזולת
אנחנו מסתייעים בעצמנו – רקע, ניסיון, דמיון.
דוגמא: "אני לא מבין אותך. כל כך חם פה
ואת מתלוננת על קור". או "אני מבין
אותך מצוין, אילו הייתי במקומך, הייתי נוהג
בדיוק כמוך". במקרה זה יש נטייה להבין
את האדם רק כשהוא מדבר במושגים שלנו. כשאיננו
מבינים אדם אחר, חשוב לדעת מה יצר את החיץ
בינינו, לאחר מכן נוכל אולי להתמודד עם
מה שאיננו מבינים.
3. הבנה עם הזולת
– לנסות להבין עם הזולת מה הוא חושב, מרגיש
וכיצד רואה את העולם סביבו. כלומר להשתחרר
ממסגרת ההתייחסות הפנימית שלנו ולאמץ לעצמנו
את זו של הזולת, להבין מה פירוש הדבר להיות
הוא. זוהי הדרך הקשה ביותר להשגה.
קשב: כלי חיוני
הקשב מחייב שדעתנו
לא תהיה נתונה לאחרים, מחייב להתאמץ לשמוע
גם מה שלא נאמר, שנאמר ברמז, שהוסתר או שנאמר
מתחת לפני השטח. המטרה היא להקשיב מתוך
הבנה. זאת יש ללמוד ולתרגל. בדרך כלל אם
מצליחים לחזור על דברי המטופל במילותיך
שלך, ולתאר באוזניו את הרגשות שביטא, והוא
אכן מכיר בשיקוף – כנראה שהקשבת והבנת.
ככל שנשפר את יכולת ההקשבה מתוך הבנה לזולת
כך נשפר את יכולת ההקשבה מתוך הבנה לעצמנו.
לבסוף נהיה מסוגלים להקשיב למטופל ולעצמנו
בעת ובעונה אחת, בלי לחוש בלבול. הסכנה היא
שההשתדלות הגדולה להבין את המטופל תגרום
לקושי בהבחנה בינינו. כך לא ניתן לסייע
לו. עלינו להישאר עם עצמנו כדי לסייע לו
להתקרב אל עצמו – לגלות לו דברים שטרם התגלו
לו, להגיע לתובנה לגביו ולחלוק אותה עימו.
קשב והבנה
הקשבה מתוך הבנה
היא מחד הניסיון להיות הוא, ואחר כך לחזור
שוב אך עצמנו. אך מאידך, ישנה עוד דרך להקשיב
מתוך הבנה והיא לחדול מלהקשיב. כלומר, נסיו
ן להבין את המטופל בלי להתרכז בדבריו. הרבה
ממה שאומר הוא חסר משמעות, מכוון לאחרים
או מטעה. חשוב לשים לב כיצד הוא מתנהג ומגיב,
מעבר לתקשורת המילולית.
בניסיון לבדוק
אם הבנו את דברי המטופל יש שני מבחנים פשוטים.
האחד הוא לנסות לחזור על דבריו, ולוודא
איתו כי הגרסה מקובלת. השנייה היא לנסות
לחזות מראש את התנהגותו.
הבנה אין פירושה
בהכרח הסכמה. עלולות להתעורר בעיות מוסריות
שעל התרפיסט להתמודד עימן, לעיתים אף להביע
את דעתו בפני המטופל (לדוגמא שימוש בסמים).
למה להקשיב?
חשוב להקשיב
כדי להבין מה המטופל חושב, מרגיש וכיצד
נתפס בעיני עצמו, מה חושב או מרגיש על אחרים
משמעותיים ועל אנשים באופן כללי, כיצד נתפסים
בעיניו אנשים שיש להם קשר איתו – מה חושבים
עליו ומרגישים כלפיו, כיצד נתפסים בעיניו
נושאי השיחה בטיפול, מהן שאיפותיו ומטרותיו,
באילו מנגנוני הגנה משתמש, באילו מנגנוני
התמודדות משתמש או מסוגל להשתמש, מהם ערכיו
ופילוסופיית החיים שלו.
אמפתיה
אמפתיה פירושה
לקחת חלק בעולמו הפנימי של הזולת מבלי לאבד
את עצמיותך. אמפתיה זהה לדרך ההבנה השלישית
– ההבנה עם הזולת. בלי לשכוח שהוא נבדל
מהמטופל התרפיסט מנסה להרגיש את מחשבותיו
ורגשותיו ולהתמצא בעולמו הפנימי של המטופל,
כדי שיוכל להתקרב אליו ולהבין יחד עימו
את המתרחש., ולעזור לו על ידי כך, להתקרב
אל עולמו ולאני שלו. המטפל, בהימצאו במרחב
הפנימי של המטופל הוא מסוגל להבין יחד איתו,
אך רק בחוזרו אל עצמו הוא מסוגל לעזור. הבנה
כזו נעשית חלק מיחסי הגומלין בין המטפל
למטופל.
אמפתיה אינה
השתתפות. השתתפות כרוכה בשיתוף ברגשות,
אינטרסים ונאמנויות. השתתפות חשובה ולעיתים
נחוצה, אך לא תמיד מסייעת לטיפול.
אמפתיה היא גם
אינה הזדהות. בהזדהות יש ויתור על העצמיות.
קשר אמפתי מחייב הפרדה ברורה בין העצמי
שלי לזה של הזולת. חריגות, לדוגמא, הן מההיבט
הפנומנולוגי והן מההיבט החברתי, מחייבת
הבנה אמפתית.
התנהגות
שלנו
כיצד נעביר את
כל הדברים שתוארו עד כה למטופל? – כבוד,
האזנה, הבנה, קבלה ואמפתיה. התשובה היא שכל
זה עובר בהתנהגותנו המילולית והבלתי מילולית
הראיון. המטופל קולט את זה ומגיב על זה.
אז כיצד צריך התרפיסט להתנהג?
העיקר האנושיות
בראש ובראשונה
על המטפל לנהוג יצור אנושי, ולבטא את אנושיותו
במידה הרבה ביותר שהוא מסוגל לה. עליו לוותר
על "מסכה", העמדת פנים או "עזרים
מקצועיים" אחרים היוצרים חיץ עם המטופל.
עליו לנהוג בפתיחות ובגילוי לב, בלא חשש
מחשיפה עצמית. הוא מעוניין שאף המטופל יעשה
כן, ומקווה שילמד ממנו משהו וייעזר בו בדרך
זו או אחרת.להיות אנושי פירושו, מלבד יחס
של כבוד, התעניינות, הבנה, קבלה, חיבה אמיתית
ואמפתיה, הוא גם אותו משהו בהתנהגותנו,
העושה את הדברים הללו לממשיים. אם נהיה
מוכנים לגלות למרואיין מי אנחנו נעודד
להתבונן בעצמו ולגלות לעצמו, בלי להסתיר,
מי הוא. עלינו להיות כנים, גלויי לב, עקביים
– לא להתנהג כך, אלא להיות כאלה. כך ירגיש
המטופל, כי אינו מסתכן בחושפו את עצמו לפנינו
בביטוי כן וגלוי לב של מחשבותיו ורגשותיו
הוא.
עלינו ללמוד
לגלות רגישות מרבית למתרחש בראיון, ולמצוא
דרכים להעביר למטופל כי אנחנו רגישים ומודעים
למתרחש. גם המראיין הינו אדם, ואינו יכול
להיות יותר מאדם.
אובדן ידידות
והיווצרותה
המגיעים לטיפול
בתקווה למצוא ידידות צפויים לאכזבה. בטיפול
מתקיימים היבטים מסוימים של ידידות, אך
נעדרים יסודות חשובים כהדדיות, יחסי גומלין,
ספונטאניות, חוסר רשמיות ועוד. התרפיסט
והמטופל בדרך כלל לא הכירו לפני הטיפול,
ולא יפגשו שוב עם השלמתו.
מוטב לא לערב
טיפול עם ידידות. יחסי תרפיסט-מטופל הם
מיוחדים במינם, ומוטב לכבדם ולא לנסות לשנותם.
אתיקה אישית
ומקצועית
ערינו כאנשי
מקצוע משפיעים בהכרח על השקפותינו ועל
התנהגותנו עם המטופלים, עם עמיתים למקצוע,
עם החוק, עם החברה ועם עצמנו. מטופלינו לא
תמיד מסכימים עם ערכינו. תפקידנו לעזור
למטפל לתפקד טוב יותר ולהחליט החלטות משמעותיות
שתהיינה מתאימות לו יותר. עלינו לעזור לו
להחליט איזה ערכים לאמץ ועל אילו לוותר.
אל לנו לכפות על מטופל את ערכינו, אולם אל
לנו להסתיר אותם, אם עשויים לסייע לו להשיג
את מטרתו. עלינו לתארם כערכינו שלנו, על
מנת שיוכל לבחון את ערכיו שלו. קיימים שני
גבולות שאין לעוברם: 1. סודיות – מבחינה
מוסרית עלינו לעודד גילוי ערכים, השקפות
ומעשים רק אם ביכולתנו להבטיח את סודיותם.
עלינו לומר במפורש מה ניתן לשמור בסוד ומה
לא יישמר בשום מקרה.
2. חוסר מסוגלות
לא רק לקבל את ערכיו של המטופל, אלא גם להבינם
– ההתנגשות עם הערכים שלנו היא כל כך גדולה,
עד כי נצטרך לשקול אם אנו מסוגלים לעזור
לו. עלינו לעזור לו למצוא מישהו אחר שיהא
מסוגל.
גם יחסי גומלין
עם העמיתים למקצוע מעוררים לעיתים בעיות
מוסריות – עלינו להסתגל לעקרונות המוסריים
הנהוגים במערכת בה אנחנו עובדים, לנסות
לשנותם, או להחליף את מקום העבודה. המטופל
זכאי לדעת באיזו מידה נשמרות פרטיותו וסודיותו.
קשה מאוד ליצור אמון, וקל מאוד לאבדו.
עלינו גם לנהוג
בהתאם לחוקים על זכויות המטופלים לפרטיות
וסודיות. החוק הבסיסי מחייב אותנו להגנה
על מטופלינו וגילוי דברים ר בהסכמתם. הדילמה
המוסרית נמצאת ביחסנו לחברה בכלל ולעצמנו
– עמדנו לאירועים חברתיים שונים, אל מול
עמדות מטופלינו, פער הדורות בין מטופלינו
אלינו, להוריהם, לילדיהם, לעמיתנו למקצוע,
למעסיקינו. דעת המחבר נחושה, שעל אף כל אלו,
אין לשנות את המסגרת האינטימית של הראיון
המסייע. הוא משתדל להיות פתוח לשינויים,
סקרן ביחס למתרחש סביבו ומעודכן, על אף
שאין זה קל בשל ריבוי השיטות, התורות והראיות.
הוא מאמין בכל ליבו בטוב הגלום בטבע האדם,
אף שתכופות אנו עדים דווקא לרע.
פרק 4 – רישום
הראיון וזכירתו רשימות
אנחנו זקוקים
לרשימות ע"מ לרענן את זיכרוננו, לזכור
את חלקנו בתכנית, לדון בראיון עם עמיתים
למקצוע וכו'. חשיבותן העיקרית של הרשימות
היא אולי בהיותן עוזרות לנו לעקוב אחר צמיחתנו
והתפתחותנו האישית דרך מצבים שונים עם
מטופלים שונים. הרישום עשוי להיות גשר בין
התנהגותנו בעבר לבין התנהגותנו בהווה ובעתיד,
המושפעת מהניסיון שרכשנו בעבודתנו האישית.
גישות רבות
ושונות
לרישום הרבה
גישות. נראה, כי כשמטופל יוצר קשר טוב עם
מטפל, הוא גם מקבל את שיטת הרישום שלו. אם
הרישום נעשה בתבונה, אין בו כדי לעורר תרעומת.
להיפך, לעיתים היעדר רישום עלול להתפרש
כזלזול או חוסר התעניינות. בדרך כלל אין
צורך להסביר למטופל את שיטת הרישום, ואולם,
אם מישהו מעוניין בהסבר, יש לספקו.
מצוות "לא
תעשה"
אל תהפוך את
הרישום לחקירה צולבת, אל תניח לרישום להפריע
לזרימתו החופשית של הראיון, אל תסתתר מאחורי
הרישום ואל תברח אליו, אל תנהג סודיות ברשימותיך,
פן תעורר חרדה או סקרנות בלב המטופל, וכשאתה
רושם דברים בנוכחות המטופל, אל תרשום דברים
שאינך מוכן להראותם לו.
כל אחד מטפח
סגנון רישום ייחודי לו, וגם בו חלים שינויים,
עם הזמן ועם הניסיון.
האתיקה של
הרישום
מקובל שהראיון
המקצועי הוא חסוי, וחובתנו היא לשמור על
אמונו של המטופל. כך גם ברשימותינו.יש לשומרן
במקום שלנו בלבד י גישה אליו, ואין להשאירן
גלויות לעין כל. מותר להראותן רק לאנשי
מקצוע שתפקידם לסייע לנו להשיג תוצאות
טובות ככל האפשר.
חיוניותה
של הכנות
עלינו להיות
כנים. אל לנו להבטיח סודיות אם לא נוכל לשומרה.
אין טעם להבטיח לא לספר, בלי לדעת במה מדובר.
הקלטה
הקלטת ראיון
אינה זהה לרישומו. הי משמשת דו"ח מדויק
על הנאמר. השימוש העיקרי בהקלטה נעשה לצרכי
למידה ומחקר, אך הוא גם האמצעי הטוב ביותר
להמחיש לתרפיסט באופן אובייקטיבי את אופן
עבודתו. ניתן ללמוד מכך רבות. רוב המטופלים
מקבלים את עובדת ההקלטה ללא הערה או מחאה,
ולאחר מכן שוכחים אותה או מתעלמים ממנה.ההקלטות
יכולות להיות לעזור ולקדם את למידת המטופלים.
וידאו
עם הוידיאו נוספים
תמונות לצלילים, מראות לקולות, התבוננות
להקשבה. יש גישה גם לעולם העשיר והמשתנה
ללא הרף של שפת הגוף. סרט הוידיאו מאפשר
לנו לעמוד בעת ובעונה אחת על התקשורת המילולית
והבלתי מילולית שלנו. הוא מאפשר לנו להשוות
עד כמה דברינו תואמים את התנהגותנו. הוידיאו
הוא אמצעי מעולה להוראה וללמידה.
הדרכה
נראה כי הקלטה
היא המכשיר הטוב ביותר להוראה וללמידה.ככל
שנצליח לעזור ליותר תרפיסטים צעירים לשפר
את מיומנויותיהם, כך ייטיבו הם לעזור למטופליהם.
ההדרכה היא כעין טיפול עקיף.בשעת העבודה
מצויים התרפיסטים לבדם. על אף הקושי, זהו
ניסיון חשוב וחיוני. בטחון הינו תוצאה של
פקפוקים, ניסיון נרכש ע"י העזה וויתור
הדרגתי על הגנות מוכרות אך בלתי נחוצות.
מטרת ההדרכה לדעת המחבר היא לעזור למודרכים
להיות מודעים יותר למה מתרחש בנפשם ובינם
לבין המטופל. גם רשימות מוצלחות הן בגדר
התרשמות בלבד. למידה גדולה יותר ואובייקטיבית
יותר היא החומר המוקלט.
כולנו שוגים.
אחת ממטרות ההדרכה היא לדאוג שהשגיאות
תהיינה מועטות ככל אפשר, ושתמעטנה לפגוע
במטופל ובתרפיסט.
תרפיסטים מנוסים
מפיקים תועלת רבה מהדרכה הדדית. הם משתפים
איש את רעהו בקשיים, בספקות, בדברים שלמדו.
משוחחים על מטופלים, מנתחים קלטות ורשימות
ומדברים על עניינים מקצועיים.
פרק 5 – השאלההצורך לשאול
והצורך לספר על עצמנו
לכל אדם צורך
בסיסי לשאול ולהישאל.אנו שואלים כדי לבטא
התעניינות ויחס, לספק את סקרנותנו, לאסוף
מידע, להבהיר לזולת שאנו זוכרים מה אמר
לנו. מאותן סיבות אנו גם מעוניינים להישאל:
להרגיש שאנו אהובים, שזוכרים אותנו, שמתייחסים
אלינו ברצינות, שמחשיבים אותנו. אלו הן
גם ציפיות המטופל מפגישה טיפולית ואולי
אף גדולות יותר.
הציפיות החברתיות
והמקצועיות מפעילות את לחצן גם על התרפיסט.על
ידי שאילת שאלות אנו נכנסים לטריטוריה
מסוכנת.
חיוני ביותר
להמחיש למטופל כי הטיפול הוא ניסיון מיוחד
במינו. הוא עוסק בו, מתקיים למענו ומתמקד
בו. ראוי להבהיר לו כי הוא האחראי למתרחש,
וכי כך צריך להיות אם ברצוננו להתמודד כראוי
עם הדברים שהביאו אותו אלינו.יתכן שנשאל
שאלות מדי פעם כדי להקל עליו אך איננו רוצים
לעמוד בדרכו אלא רוצים שירגיש כי הוא חופשי
ככל האפשר להגיע למטרתו בדרכו ובסגנונו
הוא.
המחבר מבהיר
כי אינו שואל שאלות רק למען הנימוס ולא
מזכיר את הפגישה הקודמת, אלא אם המטופל
חוזר לכך ביוזמתו. הוא הולך איתו לכל כיוון
שיתווה.
יש מטופלים הזקוקים
להנחיה רבה יותר מצדנו. אם השאלות אכן חיוניות
למטופל, עלינו לשאלן, אך לצמצמן ככל האפשר
ולנסחן בצורה בלתי מנחה ככל האפשר.עלינו
להיות סובלניים, עקביים ולא דוגמאטיים.
למזלנו, קיים
גורם המסייע לנו, והוא הצורך של המטופל
לפרוק את המעיק עליו. בנו תלוי הדבר אם ירגיש
נינוח ובטוח על מנת להתגבר על פחדיו והיסוסיו
הראשוניים.
כשמתברר למטופל
כי מותר לו לדבר ככל העולה על רוחו, וכי
המילה "הולם" אינה קיימת בפגישות,
לרוב הוא נפתח.גילוי לב קשור בתחושת היטהרות.
היוונים הקדמונים תיארו היטהרות זו של
הנפש כקתרזיס. הוידוי משחרר אותנו.
הטלת ספק
בשאלה
המחבר מסתייג
משימוש בשאלות במסגרת הראיון ומשוכנע שלעיתים
קרובות אנו שואלים יותר מדי ושאלותינו
חסרות משמעות- שאלות שמבלבלות את המטופל,
שאינו מסוגל לענות עליהן או שאיננו רוצים
לדעת את התשובות עליהן. התחלת ראיון בהצגת
שאלות ובקבלת תשובות יוצרת דפוס שקשה להיחלץ
ממנו.
יש להציע למטופל
דרכים חלופיות מזו שאנו שואלים והוא המשיב
אחרת יראה בעצמו אובייקט המשיב כששואלים
אותו ושותק כשאין שואלים אותו וכך גם מוחו
ולבו.דפוס כזה מעמיד אותנו במקום של בעלי
סמכות, מומחים, היודעים מה חשוב ומשמעותי
בשבילו.
לעיתים אחרי
שאילת שאלות וקבלת תשובות נרגיש חובה להציע
פתרון. לעיתים גם המטופל סבור כי זו הדרך
היחידה בה תוכל לעזור לו, אך דפוס שאלות
ותשובות אינו מסוגל ליצור אוירה שקשר חיובי
וחם יכול להתפתח בה, שבה המטופל יכול לחוות
חוויה משמעותית, לגלות דברים נוספים על
עצמו ולצמוח.
ברור שעלינו
לשאול שאלות מדי פעם, אבל עלינו להכיר בעובדה
שאנו שואלים שאלות, לבדוק ולשקול את השאלות,
לבחון את סוג השאלות שאנו נוטים לשאול ואת
סוגי השאלות השונים,לנסות למצוא דרכי הידברות
חלופיות ולגלות רגישות לשאלות המטופל.
המבחן האחרון
של השאלה הינו האם היא מסייעת לזרימתו החופשית
של הראיון או מעכבת.
שאלות פתוחות
לעומת שאלות סגורות
השאלה הפתוחה
מאפשרת למטופל להרחיב את היריעה והשדה
התפיסתי שלו, לגלות את השקפותיו, דעותיו,
מחשבותיו ורגשותיו ולהעמיק את הקשר הטיפול.
השאלה הסגורה
מגבילה לתשובה מסוימת אחת, מצמצמת את השדה
התפיסתי ומגבילה ותוחמת את הקשר הטיפולי.
ישנן שאלות הכוללות
בחובן את התשובה.זו שאלה יותר סגורה מהשאלה
הסגורה הרגילה ויש לה רק תשובה אחת- זו שנתן
השואל בעצמו.
שאלה דומה היא
זו המחייבת תשובה אבל נשאלת בצפייה שתסכים
עם דעתו של השואל. הנשאל חייב לענות כמצופה
או שיסתכן בהרגזת השואל, באי שביעות רצונו
ובעונש.
שאלות ישירות
לעומת שאלות עקיפות
שאלות ישירות
עניינן בירור דברים ישיר ואילו עקיפות
מבררות דברים בעקיפין.
שאלות פתוחות
ניתן לעשות פתוחות יותר אם ננסחן כשאלה
עקיפה, בסופן בדרך כלל אין סימן שאלה, אם
כי ברור כי הוצגה שאלה ומתבקשת תשובה לדוגמא:
" מה דעתך על עבודתך החדשה?" לעומת
"מעניין אותי לשמוע מה דעתך על עבודתך
החדשה".
שאלות אלו לא
תמיד נראות כשאלות אך מביעות התעניינות,
משאירות מגרש רחב למטופל ומותירות את הכדור
בידיו.
שאלות כפולות
מוטב לא להשתמש
בהן לעולם. במקרה הטוב מגבילה שאלה כזו
את המטופל לבחור בין שתי אפשרויות, במקרה
הגרוע, מבלבלת אותו ואת המראיין כאחד.אף
על פי כן, כולנו משתמשים לעיתים בשאלות
כפולות. נצטרך כנראה לקבל את העובדה שאנו
טועים לפעמים ולנסות לתקן את המצב לאחר
מכן, ולחזור ולהפריד בין השאלות. אלו הן
שאלות "או-או" (האם היית מעיף לבוא
מחר או מחרתיים?) הבעיה בשאלות כאלה היא
שאולי קיימות בכל מקרה אפשרויות נוספות
(על כן מוטב לומר "מה שאוכל להציע לך זה
את מחר או את מחרתיים. האם היית מעוניין
באחד מאלה? אם לא, נחפש מועד אחר").
דוגמא לשאלות
כפולות מבלבלות: " מה שלום אביך ואיך
העבודה של אמך?" לא ניתן להשיב תשובה
ברורה אחת על שתי שאלות שונות ומוטב לשאלן
אחת אחת אם הן אומנם חייבות להישאל.
"הפגזות"
הפגזת שאלון
היא מכשיר נשק כנגד המרואיין, ואין בו כדי
לתרום להיווצרות אמון הדדי, קשר טוב ואווירה
הדרושים לסיוע. במקום זה מוצא את עצמו המרואיין
לכוד בבד שאלות. הפגזה יכולה לבוא גם בצורת
חקירה. החקירה יכולה לנבוע מכוונות טובות,
אך הפגזת השאלות מונעת מהמטפל את היכולת
לעזור ומהמטופל את היכולת להיעזר. בצורה
זו לא נעשה כל ניסיון לאפשר למטופל לומר
את שעל ליבו, לעודדו להגיע לפתרון בכוחות
עצמו או להעניק לו הרגשה שמסוגל לכך.
הנעל על הרגל
השנייה
מה אמור מטפל
לעשות כשמטופל מנסה לחטט בעניינים אישיים
או מפגיז אותו בשאלות? קיימות מספר צורות
תגובה הולמות:
1. אין צורך להשיב על כל שאלה,
אך יש להגיב עליה ולהתייחס לכל שאלה בהאזנה
מרבית ובנכונות לעזור כמיטב יכולתנו. בדרך
כלל עלינו להגיב עליה באופן אישי, גם אם
איננו עונים עליה ישירות.
2. לעיתים תרפיסטים שואלים שאלות
באופן חופשי, אך מופתעים מכך שהמטופל שואל
גם הוא, ולעיתים חוששים מכך. ככל הנציג שאלות
בצורה פחות מאיימת, כך שאלות שיוצגו לנו
יאיימו פחות. המרואיין מרגיש מייד בעמדתנו.
3. המרואיין עלול לשאול אותנו
בעיקר על 3 דברים: על אחרים, עלינו ועל עצמו.
עלינו להגיב בדרך שתסייע לו , ותגובתנו
חייבת להיות רגישה וכנה, בין אם אנו משיבים
ישירות על השאלה, ובין אם איננו משיבים
עליה.
4. לעיתים השאלה היא ניסיון להשיג
מידע (ל"מה השעה?" יש משמעויות נוספות
במסגרת טיפולית). עדיף לא להסתפק במסירת
המידע, אלא לתת תשובה רגישה למסתתר מאחורי
השאלה (כמו "הזמן חולף מהר היום..."),
אם נדרשת.
שאלות המטופל
על אחרים
קיימים הקשרים
רבים בהם המטופל עלול לשאול על אנשים אחרים.
3 אפשרויות עיקריות: 1. התרפיסט והמטופל
הכירו את האדם המדובר לפני הטיפול. במקרה
כזה עדיף לחוזר למסגרת ההתייחסות של המטופל.
דוג': "מה אתה חושב על הרופא?" "אישית
אני מחבב אותו, אבל אני מבין כי התייחס אליך
בקרירות, יותר מאשר כל אדם אחר...".
2. כשהאדם מוכר
למטופל בלבד. במקרה זה קל יותר לחזור למרחב
המחייה של המטופל. דוג': "אינני מכיר את
ד"ר לוי, אבל אני מתרשם שמצא חן בעיניך
ולכן קשה לך לעזור את בית החולים..."
3. כאשר התרפיסט
נפגש עם האדם, שהיה מוכר בתחילה רק למטופל,
בעקבות הקשר הטיפולי. במקרה הזה 3 אופציות
תגובה. הראשונה היא שהתרפיסט אומר ביושר
מה יגלה ומה לא יגלה ("אינני יכול לומר
מה אמרה אימך, כשם שאינני יכול לומר לה על
מה אנו משוחחים"). השנייה היא שהתרפיסט
מביע את רגשותיו ומחשבותיו בכנות ("אימך
רואה את הדברים באופן שונה. היא חושבת...").
והשלישית היא שבסיום דבריו הוא חוזר למסגרת
ההתייחסות של המטופל (לאחר התגובות הנ"ל
– "האם המשכת לחשוב על מה שדיברנו בשבוע
שעבר?").
שאלות המטופל
עלינו
מה שמציע המחבר
זו גישה, בה טוען שעדיף לענות על שאלות ישירות,
אך לא להישאר יותר מדי זמן במרכז הבמה, ולחזור
ישירות אל המטופל. דוג': "האם התגרשת אי
פעם?" "לא, אתה רומז כי מי שלא עבר את
זה לא יוכל להבין אותך?"
שאלות המטופל
על עצמו
כיצד להשיב על
שאלות המטופל, מתי ואם להשיב, כל אלה תלויים
המידה רבה באישיות התרפיסט ובאישיות המטופל.
למה?
המילה הכי נפוצה
לשאילת שאלות. פעם שימשה להשגת מידע, לחיפוש
אחר סיבה או חוקיות. היום משתמשים במילה
הזו גם המשמעות של אי הסכמה ואי שביעות
רצון, ואז משתמע כי המטופל שגה או התנהג
רע. באופן טבעי יגיב למילה זו במהלך הראיון
כפי שהגיב עליה במשך שנים, גם כשהתרפיסט
השתמש בה לבירור מידע. הוא עלול לחוש צורך
להתגונן, להסתגר או להתקיף. ילדים מתגוננים
מפני השאלה המאיימת ב"ככה" – תשובה
חסרת משמעות, כשם שהשאלה חסרת משמעות בעיניהם.
התשובות מורות כי הילדים לא רק מתגוננים,
אלא לומדים לשחק את המשחק – הם יודעים שכוונת
המילה היא בקשה לשינוי התנהגות, כי המבוגרים
ה"חזקים" דורשים, ומתנהגים בהתאם לכך.
לאחר מכן הן לומדים לא להשיב בכלל. כך גם
הראיון, בלי קשר לכוונת המראיין, המילה
"למה" נתפסת כ "אל תעשה" ולכן
ישנה התנגדות עמוקה של המחבר לשימוש בה.
גם כשהמילה משמשת
רק לאיסוף מידע, המטופלים רואים בה תכופות
חיטוט, והמראיינים משתמשים בה כדי לבטא
תסכולם מהמרואיין, מעצמם או גם יחד. השאלה
תובעת מהמרואיין תשובה שאינה ידועה לו,
או שעדיין אינו מוכן לגלותה. הוא עשוי להתבייש
או להיות מבולבל. חיטוטינו ולחצנו אינם
מועילים. גם אם ישיב, קרוב לוודאי שתהיה
זו תשובה שנועדה לסבר את אוזננו, והיא לא
תקרב צעד משמעותי אחד להבנת עצמו. לעיתים
קרובות נזכה בתשובה שהשתוקקנו לה, אך המחיר
יהיה גבוה מדי. אנו עלולים לגרום למטופל
להיסגר במקום להיפתח, להתגונן במקום להתבונן,
לספק תירוצים במקום להתמודד עם האמת. דוג'
: "למה איחרת שוב הבוקר?" "האוטובוס
היה מלא ולא עצר" זוהי תשובה שמספקת את
השומע, אבל לא תמיד זו האמת. אפשר להגיד
"שמתי לב, שאת מאחרת בימים האחרונים.
האם משהו לא בסדר? אולי אני יכולה לעזור?
היית מסכימה שנשוחח על מה שקורה?"
זה בלתי אפשרי
כמעט לא להשתמש במילה "למה". אך עלינו
להשתמש בה מעט ככל האפשר, ורצוי להשתמש
בה לבירור עובדות ומחשבות ולא רגשות ודחפים
(לדוג': "למה עברת לעיר הזו?").
כיצד להשתמש
בשאלות
בכל הנאמר לעיל,
אין הכוונה לכפור בקיומה של השאלה. השאלה
היא מכשיר יעיל כשמשתמשים בו בעדינות ובצמצום.
כשמשתמשים בה ללא הבחנה היא מחבלת בהתקדמות,
וכשמשתמשים בה לשם איום היא מסוכנת. אז
איך ומתי משתמשים בה לקידום הראיון המסייע?
להוציא שאלות
שמטרתן בירור מידע עובדתי, יש לשאול שאלות
פתוחות ורחבות ככל האפשר. יש לשאול שאלות
יחידות ולא כמה בו זמנית. עליהן להיות קצרות,
ברורות ומובנות. מוטב לשאול בעקיפין ולא
ישירות. מוטב להימנע ככל האפשר משאלות "למה".
אחרי ששאלנו את השאלה עלינו להפסיק ולחכות
לתשובה.
מתי לשאול
עלינו לשאול
כשמסיבה זו או אחרת לא הבנו את הנאמר או
לא שמענו אותו. עדיף לשאול בצורה גלויה
וכנה מאשר לנחש. כך אנו מביעים את דאגתנו
למטופל, התעניינותנו וטעויותינו האנושיות,
וזה עשוי לקרבו אלינו.
מצב נוסף להצגת
שאלה הוא מצב בו איננו בטוחים שהמטופל הבין
אותנו. מוטב גם פה שנביע את ספקותינו במקום
שלא נאמר דבר.
לעיתים נציג
שאלה כדי לעזור למטופל להבהיר לעצמו מחשבה
או רגש שביטא.כאן אין הכוונה להשפיע עליו
לשנות נושא, אלא לעזור לו עם הנושא בו החל
("למה התכוונת כש...?", "מעניין מה
הרגשת...".).
לעיתים מתעורר
הצורך במידע נוסף כדי לסייע לנו להבין טוב
יותר את המתרחש, את כוונת המטופל או את מסגרת
ההתייחסות שלו. חשוב לנסח את השאלות לא
שיתאימו לצרכינו, אלא כך שלא יפסיקו את
רצף מחשבותיו, רגשותיו ודבריו של המטופל.
לעיתים מתקשה
המטופל להמשיך בדבריו, אף שנראה כי יש לו
עוד הרבה מה לומר. במקרה כזה נוכל לעזור
לו ע"י הצגת שאלה ברגע המתאים ("האם
יש עוד משהו שהיית רוצה לשוחח עליו היום?",
"אני רואה שקשה לך להמשיך. אינני מבין
את שתיקתך. ואתה?").
השאלה –
מבט לאחור
אם עלינו לומר
משהו כדי לסייע למטופל להתחיל, ואם הכרחי
שנציג לו שאלות, עדיף שיהיו ניטרליות ככל
האפשר ("מה נשמע?"). אחרת אנו עלולים
למנוע ממנו להעלות מה שהכי חשוב בעיניו
באותו רגע. את דאגתנו העמוקה ביותר למטופל
אנו מביעים כשאיננו עומדים בדרכו.
המטופלים בעצמם
ימשיכו לשאול שאלות אם לא נפריע להם. ניתן
להשיב על השאלות בקיצור ובאופן עובדתי,
לחזור לשקפן לאחר מכן, או לא להרחיב יותר
מדי ולהיות פחות נחפזים ונינוחים בתשובותינו.
ניתן להשתמש
במילה "למה" גם בצורה פרובוקטיבית,
בתקווה לעורר בסיועה רגשות ומחשבות שהמטופל
מתקשה לבטאם.
פרק 6 – תקשורת
ועזרה
בלי תקשורת אין
ראיון. אך קיימים ראיונות שהתקשורת בהם
לקויה. המסגרת לתקשורת כוללת שני מושגים
בסיסיים: הגנות וערכים.
מערכי הגנה
וערכים
ככל שנתגונן
פחות כמראיינים, כן יסייע הדבר יותר למרואיינים
לוותר על הגנותיהם. ככל שנהיה מודעים יותר
לערכינו ונחוש פחות צורך לכפותם על המטופל,
כן נעזור לו להיות יותר מודע לערכיו הוא,
לדבוק בהם, לשנותם או לדחותם, כפי שימצא
לנכון. כתוצאה מכך משתפרת התקשורת בינינו.
רוג'רס מציין
כי הצורך שלנו להעריך, לאשר או להכחיש מהווה
מכשול גדול לתקשורת טובה. גילוי עניין בדברי
המטופל, גם אם נוגדים את עמדתנו, מאפשרים
לו להתחיל ללמוד משהו על עצמו, ואולי גם
את רצונו לשמוע את דעות האחר. בהסכמה גורפת
התקשורת אינה משתפרת בהכרח – כך לא מבהירים
דבר ולא לומדים איש על רעהו. תיאור העמדות
הוא החשוב.פחד מחשיפה עצמית ומשינוי גורם
קושי בקיום תקשורת ברורה וישירה.
סמכות כאמצעי
הגנה
לעיתים משתמשים
תרפיסטים בסמכותם כהגנה. נוצרות שתי הפרעות
קשות לתקשורת תקינה: שימוש המראיין בסמכותו
והתגוננות המרואיין מפניה בדרכים שונות.
וודאי שיש קשר
לתפקודנו בחברה ובחיי המטופל ולסמכות.
השאלה היא כיצד ולאילו מטרות אנו משתמשים
בסמכותנו.אפשר ליצור אווירה של "אני
יודע יותר טוב ממך" לעומת אווירה של שוויון.
לא שוויון בידע, ניסיון או מיומנות מקצועית,
אלא שוויון כבני אדם, ויחס של כבוד הדדי
ביניהם. אמנם המראיינים הופכים פגיעים
ואינם מגלמים את כל המעלות האנושיות, אך
כך המטופל יוכל לבחון את האני האמיתי שלו
הוא, ולוותר על המסוות.באווירה של שווה
מול שווה שנינו יכולים לוותר על הביטחון
בצדקתנו ולאמץ לעצמנו גישה של "הבה נראה".
כל שנעשה בטיפול – נעשה יחד עם המטופל ולא
בשבילו.
תוצאות המבחנים
כאמצעי הגנה
אבחונים ותוצאות
מבחנים מהווים אמצעי הגנה נוסף. במקום לראות
את האדם העומד לפניהם הם רואים את הסוג
שהוא מסווג בו. לעיתים רחוקות בלבד ניתן
לראות את פסק דינם ללא עוררין. דרכי האבחון
הן שונות ושיטות הפירוש שונות, ומומחים
המיומנים באותה מידה עשויים להיות חלוקים
בדעותיהם. גם אם יש הסכמה על האבחון דרכי
הריפוי שונות ואף מנוגדות. בטיפול, עלינו
ללכת לקראת המטופל ולהגיע אליו. האבחונים
ותוצאותיהם עלולים להרחיק את המטופל מעצמו,
ומעימות אנושי ישיר וגלוי.
שיפוטיות כאמצעי
הגנה
התייחסות שיפוטית
למטופל מפריעה לתקשורת חופשית, כי היא גורמת
לנו לתרץ את התנהגותנו באמצעות רציונליזציות
במקום שננסה להבין את משמעותה הפנימית.
אנו מסווגים את המטופל ("לא משתף פעולה",
"תוקפני", "כנוע", "יוצא דופן"
וכו'), מתייחסים אליו בהתאם לתווית, ולעיתים
אף הוא נוטה לראות עצמו באור כזה.רק כשמוותרים
על שריון ההגנה מתחילה ההתמודדות האמיתית,
ואי ההבנות, הבלבול, הרצון לנצח, הרצון להשמיע
את עצמנו וכו' נוטים להיעלם.
ככל שקיימות
יותר הפרעות בתקשורת קיימות יותר הבעיות
לעיל. זהו מצב של לקבל או לתת, ולא של לתת
ולקבל. אין היווצרות של מגע אמיתי. אם מצליחים
לזהות שזה קורה, ניתן להכיר בעובדה הזו,
ולנסות שוב.
התרפיסט
כמסייע
חסרונותיו האנושיים
של המטפל עלולים לעכב לעיתים את הטיפול
מחבלים בו, אך אלו חסרונות המובנים למטופל,
היות וגם הוא לוקה בהם. פגישתנו, בלתי מושלמת
ככל שתהיה, היא אנושית.
מטרתנו לעזור
למטופל להתגבר על סבלו באמצעות צמצום הגנותיו.
כך יוכל להתמודד עם המציאות ביעילות רבה
יותר, ולעצב לעצמו ערכים שיקנו יותר משמעות
לחייו.
יש מטופלים שבחרו
לשתוק. אין הם רוצים אפילו להיחשב מטופלים.
מטופלים המרגישים שנדחפו לטיפול ע"י
אחרים עשויים להסכים לשתף פעולה, או להפסיק
כעבור זמן קצר. כל מטופל המעוניין בטיפול
יתחיל לדבר במוקדם או במאוחר.
תיאור חלומות
וזיכרונות ילדות מסייע לתקשורת, בעיקר
כשהמטופל מעוניים להתקדם, אבל איננו מסוגל
להתמקד בחומר בעל ערך. זיכרונותינו המוקדמים
ביותר מגלים תכופות איך אנו תופסים את העולם
בבגרותנו. למטופל עשוי תיאורם לסייע בניסיונותיו
לחקור ולהבין את עצמו. גם מסירת עובדות
שהתרפיסט יודע ולמטופל חשוב לדעתן עשויה
לעזור מאוד (דוג' שיחה עם מטפל קודם או בן
זוג). לעיתים בקשה פשוטה, המתבטאת במידע
שהמטופל מבקש כבדרך אגב גורמת התקדמות
בטיפול (לדוג' שינוי שעה).
לעיתים המטופל
מעוניים שניפגש עם אחרים משמעותיים בחייו,
או שהם רוצים להיפגש עימנו. מוטב להימנע
מכך. קשה אז להציב את הגבול (על מה מדברים
וכו'). אין הכוונה לטיפול משפחתי או לייעוץ
נישואין. הכוונה לקשר דיאדי מטפל – מטופל.
נוכחותם הממשית של ה"אחרים" איננה
נחוצה, אך חשובה השפעתם על המטופל. התרפיסט
יכול לסייע בצורה הטובה ביותר כשהוא עובד
עם המטופל בלבד. אם עליו להיפגש עם אנשים
משמעותיים אחרים בחיי המטופל, צריכה להיות
לכך סיבה מספקת ועל הפגישה להיות קצרה ככל
האפשר.
זוגות בטיפול
ייעוץ נישואין
יכול להצליח כששני בני הזוג מעוניינים
להישאר יחד. הבחירה הזו היא מה שמאפשר את
התהליך הטיפולי. מספר הנחיות למשימה המשותפת:
1. להיפגש לא פחות מאשר אחת לשבוע. 2. למטפל
מותר להעלות , ע"פ שיקול דעתו, כל שנאמר
בטלפון, במכתב או בפגישה ביחידות. 3. אפשר
לקיים פגישות עם אחד מבני הזוג ביוזמתו
או ביוזמת המטפל, אך בידיעה ובהסכמה של
בן הזוג השני.הטיפול מעודד את בני הזוג
להדברות בינהם ולהתייחס זה אל זה במסגרת
הטיפול באופן חופשי וגלוי.
פרידה
הצורך להתמודד
עם פרידה הוא אחת הסוגיות המרכזיות המביאים
אנשים לטיפול.
אהוב שהלך לעולמו
היא אחת הטרגדיות הגדולות של החיים. אנשים
מגיעים לטיפול כדי שנעזור להם להתאבל, להתמודד
עם צערם ולהפיק את המיטב ממה שנותר בחייהם.
באופן כללי עלינו להאזין למטופל בשתיקה,
להתייחס בכבוד לפחדיו, וכך לאפשר לו להגיע
לקתרזיס. בעדינות אנו משתדלים לכוונו חזרה
אל החיים, אל מה שנותר לו עדיין, ושראוי
לחיות ולהיאבק למענו.
פרידה מחלק
של האני
על כולנו להתמודד
עם תהליך הפרידה – אנשים שונים מתקשים
להיפרד מדברים שונים.לעיתים המטופל מוליך
אותנו בשביל בו תגובתנו המיידית לצרכיו
היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה. יש המצפים
לא למילים, אלא ליחס ניטרלי, סובלני וסבלני,
סוג של תיבת תהודה. לעיתים התגובה הנכונה
ביותר היא להניח את האדם לנפשו. לעיתים
האזנה קשובה ואישור בלתי מילולי כי שמענו.
לעיתים הבנה, לעיתים שאלות הבהרה, ולעיתים
תפקידנו הוא לסייע לפתוח דף חדש.
פרידה בעקבות
גירושין
כשבעל ואישה
מחליטים יחד להתגרש וממשיכים ביחסים טובים,
אין הם פונים בדרך כלל לתרפיסט, אלא כדי
להתייעץ בעניין הילדים.
אם הטיפול הוא
רק של אחד משני הזוג נדרש מאיתנו לכוונם
מחדש אל ההווה ואל העתיד.
התמודדות
עם הפרעות תקשורת
ניתן לברר האם
קיימות הפרעות בתקשורת הבין אישית ע"י
בדיקת רשימותינו, האזנה לקלטות ושיחה עם
עמיתים על הראיונות שערכנו.אך גם זה אינו
מהימן לחלוטין. בכל ראיון קיימות במידה
זו או אחרת הפרעות בתקשורת. מטרתנו אינה
לסלקן, שכן זה בלתי אפשרי ומייאש, אלא להיות
מודעים להתנהגותנו, כדי להבחין מתי אנו
מפריעים לתקשורת תקינה ולצמצם הפרעות אלה.
5 דרכים לצמצום ההפרעות:
דיבור מועט
מדי או דיבור מרובה מדי
אם למטפל יש
נטייה לדבר כמו המטופל או אף יותר, קיים
חשש לחסימת התקשורת ממנו אליך. אתה עלול
להתנהג כבעל הסמכות ולהיתפס כך גם ע"י
המטופל.
אם אתה נוהג
לקחת חלק מאוד קטן בשיחה חשוב לבדוק מדוע.
אם מתברר כי הדיבור המועט מסייע למטופל
להביע רגשות ומחשבות, ויחד עם זאת מאפשרת
לך ללוותו, פירוש הדבר כי נוצר קשר טוב.
את כמות הדיבורים יש לראות בהקשר של התהליך
כולו.
קטיעת דברי
המטופל
זוהי אחת ההפרעות
התקשורת העיקריות. היא מפסיקה את תהליך
ההידברות בשעת התהוותו. כוונותינו יכולות
להיות טובות, אבל למעשה אנו חונקים כל מה
שמגיע אלינו מהמטופל. לעיתים גורמות ההפרעות
כעין דואט: שני המשתתפים מדברים בעת ובעונה
אחת, או מפסיקים אחד את השני. במקרה כזה
מוטב לעצור, להתנצל, ואם יש צורך לתאר בבהירות
ובקצרה מה התרחש.
עלינו לשים לב
בייחוד למקרים שבהם המטופל מפסיק אותנו.
ניתן ללמוד מהם כי לא הבנו אותו כהלכה, כי
החליט להוסיף משהו על דבריו או לתקנם, או
כי מסיבה זו או אחרת הוא מתקשה להמשיך להקשיב
לנו. כשמרואיין מפסיק אותנו, חשוב שנגיב
למתרחש ברגישות. רגישותנו תסייע לנו לברר
את הסיבות להתנהגות זו. הדבר הטוב ביותר
שנוכל לעשות הוא להאזין למטופל. למרבה הצער
הצורך שלנו לדבר גדול לא פעם מהיכולת שלנו
להקשיב. זהי חולשה אנושית שכיחה, אך היא
גורמת להיווצרות הפרעות תקשורת ולכן יש
למצוא דרכים להתגבר עליה.
תגובותינו
חשוב לבחון האם
תגובותינו מסייעות או מפריעות למטופל להתבטא
בצורה שוטפת.
כוחות והיבטים
לכל נושא העולה
בראיון פנים רבות. כשאנו שוקלים מהלך מסוים
פועלים בדרך כלל כוחות המושכים אותו בעת
ובעונה אחת לכיוונים שונים. חשוב לסייע
למטופל לברר לעצמו את כל ההיבטים של הקונפליקט,
ושהתנהגותנו לא תפריע לו במאמציו. לא תמיד
אנחנו מצליחים, אך עצם המודעות מסייעת למניעת
הפרעות תקשורת בינינו.
מבחן תקשורת
יעיל
רוג'רס הציע
מבחן זה לראשונה – שני אנשים מתבקשים לדון
בנושא שדעותיהם חלוקות עליו. כל אחד יכול
לומר את העולה על רוחו בתנאי שלפני הוא
חוזר על הרעיונות והרגשות שהובעו מפי קודמו,
לשביעות רצונו של האחר. ההנחה היא שיכולת
החזרה היא סימן לכך ששמענו והבנו את האחר.
לעומת זאת, אם אינו מסוגל לחזור על הדברים,
אזי או שאני גרמתי להפרעות תקשורת בינינו,
או שהאחר לא הבהיר את עצמו דיי הצורך. המבחן
עוזר לדובר להבהיר את חשיבותו ולמאזין
להתרכז בנאמר ולא בתשובתו הצפויה על הדברים.
ככל שמתלהטות
הרוחות כך קשה יותר לקיים את התנאי.
בראיון המסייע,
כשאנו מצליחים לשחזר מה שניסה המטופל לומר
לנו, זוהי אות כי התקשורת טובה וההפרעות
מזערית. באווירה כזו יוכל גם לקלוט רגשות
ומחשבות של המטפל, והתוצאה תהא ראיון אמיתי.
כשהמטופל
מסרב לדבר
הראיון עשוי
מתקשורת מילולית ושאינה מילולית. אך כשאין
דיבורים גם אין ראיון. ברוב המקרים, אם המטופל
מעוניין בפגישה הוא ידבר אם רק נניח לו
או נעודדו קמעה. אם אינו מעוניין בפגישה,
והגיע עקב לחצים של אחרים או שלנו, נאמר
כי אנו מקבלים את התנהגותו, ונמנע מללחוץ
עליו. לא כל אחד מעוניין להיעזר.
אם המטופל נעצר
ואינו רוצה להמשיך לדבר, יש להניח כי נוצרה
תקשורת, אך הופרעה על ידינו או בשל מעצורים
פנימיים של המטופל. נוכל להציע רכים לפתיחה
מחודשת של ערוצי התקשורת ("היית רוצה
לומר עוד משהו?", "אני רואה שאתה מתקשה
להמשיך...")
התרפיסט
עסוק בעצמו
התנהגות התרפיסט
היא אחד מגורמי התקשורת החשובים ביותר.
התרכזות יתרה בתפקיד המטפל (מה להגיד או
מה לעשות) עלולה לגרום שלא נהיה מסוגלים
להקשיב כראוי למטופל, אלא נקשיב לקול הפנימי
שלנו. הקול שמתעקש לדעת מהו הצעד הבא יוצר
חיץ בין מטפל למטופל. הקול הזה הוא חשוב,
אך עלינו להקשיב לו רק כשהמטופל מסיים לדבר.
כך ישתררו תמיד רגעי שתיקה בין דברי המטופל
לתגובתך, והיא לא תהיה מתוכננת, אבל תהיה
כנה ואמיתית. לא תהיה ה"תרפיסט המושלם"
(אשר איננו קיים), אבל תהיה עצמך. המטופל
יחוש זאת, ואף יוכל ללמוד מזה.
אם המטופל חש
כי דעתנו נתונה לתגובתנו לדבריו ולא לדבריו,
עלול הדבר לפגוע ביחסינו ההדדיים. הוא ילמד
שהתגובה היא החשובה, וכך ינהג בהתאם גם
אלינו.
התנהגותנו משפיעה
על התנהגות המטופל יותר משאנו נוטים לחשוב.
אם ננהג בגילוי לב, נעודד אותו להתנהג כמונו.
מסירת מידע
שהמטופל זקוק לו
היבטים מסוימים
של תהליך מסירת המידע למטופל עלולים ליצור
גם הם הפרעות תקשורת. מדובר בד"כ במידע
שהמטופל חושב שלא יוכל להשיגו בעצמו. המצבים
כאלה ראוי להשיב תשובה ישירה ופשוטה, ולהמשיך
לכוון את הדברים אל מסגרת ההתייחסות הפנימית
של המטופל ("האם יודעים בעבודה שהייתי
מאושפז?" "למיטב ידיעתי לא. הייתי רוצה
לדעת מה הרגשתך בעניין זה.")
ניתן גם לעזור
באמצעות מידע שהמטופל לא ביקש כלל. לעיתים
זה כדי להפיג את המתח ("הכסף טרם הגיע,
אתה ודאי מודאג").
ניתן למנוע הפרעות
תקשורת ע"י אמירה גלויה מה אנו עושים
או מה אנו מציעים לעשות ומדוע.כך נסלק כל
הילה של מסתורין האופפת את מעמדנו, ונבהיר
כי אף הוא יכול להיות גלוי לב באותה מידה.
פרק 7 – תגובות
והנחיות
קשה להגיר את
ההבדל בין תגובה להנחיה, משום שתגובה עלולה
להפוך להנחיה, והנחיה מתפרשת כתגובה. אך
בכל זאת קיים הבדל יסודי.בתגובה אנו מדברים
במונחים המתייחסים לדברי המטופל, מתייחסים
למרחב המחייה שלו, המטופל במרכז. בהנחיה,
אנו נותנים את הטון, משתמשים במרחב המחייה
שלנו, התרפיסט המרכז.
היום יודעים
שהנחיה ישירה עשויה לעזור, כאשר אין די
בהכרה ברגשות המטופל או בשיקופם עבורו.
אין קשר בין
תגובה והנחיה לבין פאסיביות ואקטיביות.
ההבדל נעוף במידת מעורבותו של התרפיסט
במה שעובר על המטופל. התרפיסט יכול להיות
מעורב בלי שיאמר כמעט דבר, ויכול להיות
פאסיבי למרות העובדה שמדבר ומנחה רוב הזמן.
כולנו נוטים
לכיוון מסוים של תגובות או הנחיות, המתבטא
בסגנון עבודתנו.
תגובות והנחיות
המתרכזות במרואייןשתיקה
לעיתים היא משמשת
כתגובה, אף כי איננו מודעים לכך. זוהי תגובה
בלתי מילולית, אשר ניתן לבטא רבות באמצעותה.
למחוותינו ולשפת הגוף שלנו משמעות רבה.
לעיתים מצביעה השתיקה על אי הבנה, לעיתים
בלבול, לעיתים ניטרלית ולעיתים אמפתית
מאוד. לעיתים יש בשתיקה החלטה לא להתערב
מילולית, אך להגיד דרכה למטופל שאנו יודעים
כי זו הדרך היחידה לעזור לו עכשיו.
על התרפיסט להימנע
משתיקות ממושכות, אלא אם הוא בטוח כי זו
ההתנהגות הנכונה במצב מסוים.חשוב להיות
מודעים לרגשותינו כשמדובר בשתיקה בראיון,
ולהחליט כיצד להשתמש בהם. השתיקה עשויה
להיות התנסות חשוב למטופל, או התנסות לא
נעימה.
הממ...
"הממ..."
הוא תגובה מילולית. בדרך כלל הוא מביע מעין
היתר שמשמעו "המשך, אני איתך", אך הוא
אינו מוגבל רק לזה. הוא עשוי כך להביע הסכמה
לדבריו, אישור לאופן התמודדותו עם המצב,
עידוד, אך גם ביקורת ("אז זה מה שאתה מרגיש!")
או ביטוי להשהיית השיפוט ("נראה מה עוד
יש לך להוסיף..."). כדאי לדעת כיצד אנו
משתמשים בביטוי זה, וכיצד מפרש זאת המטופל.
הצליל "הממ..." הוא ניטרלי כביכול, אך
מכיל גוני משמעות רבים.
חזרה על הנאמר
החזרה יכולה
להיעשות בדרכים שונות, אך מטרתה אחת: לשמש
הד, לאפשר למטופל לשמוע את דבריו בתקווה
שהדבר יעודדו להמשיך לדבר, לבחון ולהעמיק
את התבוננותו.
4 דרכים לחזור
על דברי המטופל:
1. לחזור מילה במילה על דבריו,
בלא לשנות אפילו את שם הגוף. ("היה לי
קר").
2. לחזור מילה במילה על דבריו
ולשנות רק את שם הגוף. ("היה לך קר").
הדרך הזו אמיתית יותר.
3. חזרה על חלק מן הנאמר – החלק
שלדעת התרפיסט הוא החשוב ביותר וחשוב שהמטופל
ישוב וישמענו.
4. חזרה על תמצית דבריו של המרואיין,
סיכום הדברים. המטפל נשאר בלתי מעורב מבחינה
רגשית ואינטלקטואלית, אך כבר אין חזרה על
מילותיו כפי שהן.
השפעת תגובה
של חזרה היא יותר קוגניטיבית מאשר רגשית.
היא מעודדת מחשבות והתבטאויות נוספות ומעוררת
לדיבור. זוהי תגובה רבת השפעה, במיוחד כשהמטופל
מנסה לבחון קונפליקט.
הבהרה
הכוונה כאן היא
בדרך כלל לניסיונות התרפיסט להבהיר למטופל
מה אמר או מה ניסה לומר, או בצורך של התרפיסט
בהבהרה.
הראשון יכול
להופיע בשתי צורות:
1. התרפיסט ממשיך להיות צמוד
לדבריי המטופל, אך מפשטם כדי להבהירם.לאחר
מכן על המטופל להחליט אם התגובה באמת הבהירה
מה שהתכוון לומר.
2. התרפיסט מנסה להבהיר במילותיו
הוא מה שהמטופל מתקשה לבטא בצורה ברורה.
המטופל יכול לאשר, לתקן או לדחות. זה כאילו
תרגום דברי המטופל לשפה המובנת לשניהם.
גם התרפיסט לעיתים
זקוק להבהרה, הו א לא מבין הכל, הוא אדם והוא
עשוי לשגות. גישה זו מסייעת לתקשורת.
שיקוף
שיקוף רגשותיו
וגישותיו של המטופל מצריך הקשבה והאזנה
מתוך אמפתיה עמוקה. כדי לשמש מראה, יש צורך
להבחין ברגשות ובגישות ולתת להם ביטוי
מילולי. השיקוף אומר למטופל מה הוא הרגיש,
אך אין לבלבל בינו ובין הפירוש. המטפל משמש
הד לרגשות שהשתמעו מתוך דברי המטופל. אין
הוא מוסיף דבר משל עצמו. השיקוף דומה לחזרה
על הנאמר, אך עמוס יותר מבחינה רגשית. הוא
מעודד את המטפל לבטא רגשות. בשיקוף אין
ניחושים ואין השערת השערות, אלא מציג את
התוכן הרגשי שהיה בדברי המטופל. אבל למרות
זאת השיקוף עלול להיות מוטעה ולהידחות
ע"י המטופל. במקרה זה, היה זה קרוב לוודאי
פירוש.אולם המטופל יכול לדחות גם שיקוף
נכון, אם הוא מאיים עליו. בד"כ אם השיקוף
נכון המטופל יקבלו.
פירוש והסבר
כאן הדגש עובר
למסגרת ההתייחסות של התרפיסט, לאט לאט עוברים
מתגובות להנחיות. הסכנה ברורה – אנו עלולים
לתפוס את מקום המטופל.
קיימים שני סוגי
פירושים: הראשון מתבסס על מסגרת ההתייחסות
הפנימית של המטופל, והשני על זו של התרפיסט,
ובה יש צפייה שהמטופל יתייחס אליי.
הסבר
הסבר הינו אמירה
מתארת. הוא עלול לכלול כוונות נסתרות, בין
שהתרפיסט התכוון לכך ובין שלא, וייתכן שהמטופל
יחוש בהן. התרפיסט יכול לנצל את ההסבר להנחיה
או לתגובה על דברי המטופל. יש לומר את ההסבר
בצורה ניטרלית ככל האפשר. הסבר נוטה להיות
בלתי אישי, הגיוני ועובדתי. אפשר לחלק את
ההסבר לארבעה היבטים: 1. התמצאות במצב (הסבר
טכני של צורת טיפול, של צורת פעולה וכו'.
"עד כמה שזה תלוי בי, כל מה שקורה בחדר
נשאר פה. אתה רשאי לומר כל מה שתרצה, בכל
צורה שתבחר"). 2. התנהגות (הסבר על התנהגותנו
שלנו או של אדם אחר. "לטענת המורה, אינך
יושב בשקט. הייתי רוצה לשמוע מה יש לך לומר
על כך"). 3. סיבות (הסברת סיבות להתנהגות,
רגש או מחשבה. "אני רוצה שתגידי לי למה
את מפחדת מפניי") 4. עמדת התרפיסט (הסברת
עמדתנו או מדיניות, באם הדבר רלוונטי).
תכופות מתמזגים
הפירוש וההסבר, והתגובה הסופית מכילה יסודות
של שניהם. לעיתים קרובות לובש הפירוש אופי
של הסבר, ומסייע למטופל לראות דברים מבלבלים
ולעיתים אף מסתוריים. ההסבר מבהיר את ההיגיון
הטמון במצבים או התנהגויות הנראים חסרי
פשר לחלוטין, מפשט, מסווג ומשליט סדר באנדרלמוסיה.
הוא מבהיר למטופל שנדחף ע"י כוחות שביכולתו
להבינם ולשלוט בהם, ומקרב אותו למציאות
(לדוג': מטופלת הבינה כי היא פוחדת להוריד
את רמת חייה, ולכן לא רוצה שבעלה יעזוב את
הבית, על אף שלא יכולה לשאת את נוכחותו).
הנחיות ותגובות
שהתרפיסט במרכזן
כשאנו מנחים,
אנו צריכים לדעת את מי ולאיזה יעד להוליך.
בהנחותנו, אנו מעודדים את השני להיות מונחה.
זה עלול להיות בעייתי, עלולה להתפתח תלות,
אנו עלולים לקחת אחריות. לכן עלינו להביא
בחשבון את תוצאות מעשינו, ולהיזהר.
עידוד
גם העידוד, כמו
האמפתיה, אינו נאמר במילים, אך יחסנו, גישתנו
ותגובותינו – כולם נועדו במטרה לתמוך במטופל
ולחזקו במאמצו להשתנות שינוי משמעותי ומועיל
לו. אם לא נרגיש כך, לא תוכלנה לבוא המילים
במקום המציאות, והמטופל יחוש בכך.
ישנו עידוד המובע
מפורשות בתגובת או הנחיה. אך איננו יודעים
מה מעודד את המטופל, והאם מילותינו מועילות
לו.
מעתה ואילך העיסוק
יהיה בהנחיות שמשתמשים בהם הרבה מתוך הנחה
שהן מועילות, ועיתים הן אכן כך, אולם הן
גם נוטות ללחוץ ולדחוף את המטופל מתוך מסגרת
ההתייחסות שלנו כבעלי סמכות. לא בטוח שהמטופל
יפנים הנחיות אלו, יתכן שירגיש שהם דוחקים
אותו לפינה. במקרים אחרים יכולות מילות
העידוד לעזור לאדם לפעול ביתר נכונות וביתר
הצלחה.
תמיכה מילולית
השימוש בתמיכה
מילולית הוא כדי לומר למטופל שאנו בוטחים
ביכולתו לפעול, להתגבר על מכשולים, ולהתמודד
בהצלחה עם מצבו. כך אנו מראים לו שיכול לבטוח
בנו ללא חשש, אנו רומזים לו שזקוק לתמיכה
חיצונית שתסייע לו להמשיך, ושאנו נספקה
לו. תמיכה מילולית נעה על רצף של ישירה ("אל
תדבר שטויות, היא אוהבת אותך...") עד עקיפה
(אולי אין זה נורא כפי שזה נדמה לך").
התמיכה המילולית
עלולה לגבול בהטפת מוסר, כשהיא מדגישה מדי
את ההיבט המצפוני. במקרה זה עלול להשתמע
ממנה חוסר אמון. ("אמך אוהבת אותך, ואני
יודע שאתה רוצה להתייחס אליה יפה...").
הצעה
הצעה היא צורה
מתונה יותר של עצה. הדברים המשתמעים ממנה
בדרך כלל בלתי מחייבים הסכמה, ואינם מאיימים
על המטופל בדחייה, אם לא יקבלם. ההצעה מבהירה
למטופל את דעות התרפיסט אך משאירה לו חופש
פעולה לקבלה, לדחותה, או להציע פתרונות
משלו. לא פעם מטרתה לעורר את המטופל לחשוב
ולתכנן באופן עצמאי. בהצעה יש דיבור בין
שווים. ייתכן שאחד מהם מצויד ביותר ידע
או ניסיון, אך אין הכוונה לכפות אותו על
השני.. אפשר להעלות הצעה בעקבות בקשה של
המטופל או ביוזמה עצמית.
עצה
עניינה של העצה
הוא לומר למישהו איך להתנהג ומה לעשות.
ניתן לייעץ ישירות או בעקיפין. יש סיבות
שונות לבחירה לייעץ למטופל, וכדאי לברר
אותן לעצמו- אנו סבורים כי זה אכן יעיל למטופל,
ברצוננו להיחלץ ממצב לא נוח, אנו מספקים
את יצר השלטון שלנו או את הצורך לציית וכו'.
לעיתים מטופל מבקש עצה. הצעד הראשון הוא
לא להיענות לבקשתו, אלא לגלות תחילה מה
חושב הוא על המצב, ומה האפשרויות שחשב עליהן.
יש לעודדו לבטא במילים את פחדיו ותקוותיו
בהקשר זה, ולברר לעצמו את מצבו. לעיתים דיי
בכך כדי לסייע לו להגיע להחלטה. אדם יכול
להפיק תועלת מעצה רק אם היא מובנת לו במונחים
של מסגרת ההתייחסות הפנימית שלו. אם אנו
כתרפיסטים חושבים שאין לנו זכות לייעץ
מבחינה מוסרית, מקצועית, או אפילו אישית,
עלינו לומר זאת בגלוי ובמלוא הבהירות.
לעיתים מטופלים
מבקשים לשמוע עצה, כשיודעים בדיוק מה תהיה
תשובה זו. הם רק זקוקים לאישור ועידוד מבחוץ
למה שחשבו בעצמם. זוהי דרך נוספת להשגת
עידוד.
צורך של המטפל
לייעץ עלול להפריע למטופל להחליט מה טוב
בשבילו, ולהפסיק בטרם עת את הבחינה המשותפת
של הדבר שעל הפרק.
חשוב גם שהתרפיסט
יבדוק באיזו מידה חש המטופל כי אינו מסוגל
להחליט בעצמו. יתכן שהורגל לראות בעצמו
מישהו שלא מסוגל לבחור ושצריך להיות תלוי
ב"מומחה".
תכופות קל לייעץ
מאשר להיות מעורבים עמוקות במאבקי הזולת
. לעיתים, כשהמגע הוא קצר ושטחי ואנו מאמינים
כי אין ביכולתנו לעזור למטופל לחולל את
השינוי המבוקש, אין ברירה אלא לייעץ ולסיים
בזה את העניין.
לפני נתינת העצה,
צריך לוודא שידועות לנו דיי מחשבות, רגשות
ועובדות, כדי שהעצה תתאים ותהיה בעלת משמעות.
אחרי שניתנה
העצה, כדאי לשמוע את תגובת המטופל עליה.
תגובותיו יכולות להיות רבות.
לעיתים מטופלים
מבקשים עצה כדי להוכיח שהיא חסרת ערך, וכך
גם מי שנתן אותה. האם אנחנו מקבלים זאת כעלבון
אישי או נהנים מן הביטול כדי שהמטופל יוכל
להחליט בעצמו?
לעיתים עצתנו
מתקבלת ובדיעבד מתברר שלא הייתה מוצלחת.
לעיתים מאוד עוזרת ואז המטופל מבקש עוד
עצות.
כשמראיין אינו
חש צורך לשלוט בזולת, הוא אינו חייב לחוש
דחייה כשעצתו אינה מתקבלת, וייתכן שימצא
לנכון לייעץ גם ללא בקשה מפורשת, אם גילה
משהו שמטופל לא יודע, לא שקל או חשב שאינו
בא בחשבון. אם עצה ניתנת מתוך שיקול דעת
והתחשבות בהסתייגויות לעיל, אין בה כדי
לסכן את הקשר.
חשוב לעקוב אחר
תוצאותיה של עצה. חשוב להשאיר את הדלת שלנו
פתוחה לאחר נתינת עצה. ככה תוכל להמשיך
להיות תקשורת. עצה לא חייבת להיות השלב
האחרון הקשר, אף כי מטופלים רבים נוהגים
כך. המשוב עליה חשוב להתקדמות מקצועית וצמיחה
אישית.
הַמְרָצָה
ההמרצה קרובה
במשמעותה לשכנוע או פיתוי. היא הנחיה או
תגובה שמטרתה להמריץ את המטופל ולא להניח
לו להתחמק מדברים שלדעתנו אל לו להתחמק
מהם. בהמרצה כלולה תמיכה שנועדה לעודד את
המטופל להמשיך במה שיש בו כדי לעזור לו.
תכופות משתמשים בהמרצה אחרי שהמטופל קיבל
את עצתנו, או לא דחה אותה באופן חד משמעי.
דווקא ברגע זה ההמרצה עלולה להיות מסוכנת,
כי עלינו ראשית לבדוק את מרחב המחייה של
המטופל, לבדוק מדוע אינו פועל ע"פ עצתנו,
אם קיבל אותה. ייתכן כי סירובו לפעול משמש
אמצעי לומר לנו משהו. (לדוג': "הסכמנו
שתכתבי את המכתב. לא כתבת אותו עד עכשיו.
יש פה נייר ועט. למה שלא תנסי לכתוב?"
"אני פשוט לא מסוגלת...").
לעיתים יש להמרצה
תוצאות חיוביות. תמיכתנו ואמונתנו במטופל
עשויות לחזק אותו כך שירגיש שמסוגל לפעול.
כאן עלינו לבדוק אם אנו מאמינים באמת במטופל,
או מאמינים בעצתנו.
לסיכום, כשממריצים
את המטופל צריכים לבדוק כיצד ההמרצה משפיעה
עליו.
הטפת מוסר
הטפת מוסר היא
תערובת של ייעוץ והמרצה, בה התרפיסט מסתמך
על שיפוטו הוא. כלי הנשק שהתרפיסט בוחר
להשתמש בהם , הם אלו שהמטופל יתקשה ביותר
להתמודד עימם: המצפון של התרפיסט או כל
אדם אחר והמוסר – הנורמות החברתיות ששום
אדם לא יעיז להתנגד להן או להטיל בהן ספק.
המטופל לכוד, וקרוב לוודאי שינקוט בהעמדת
פנים , וידאג להסתיר את המתרחש בתוכו באמת,
כי האויב מפחיד מדי והלחץ כבד מדי. (דוג':
"לא יפה לדבר כך על אמך אחרי כל מה שעשתה
ועושה למענך...").
לעיתים הטפת
מוסר היא כלי נשק יעיל. ה"עבריין" עלול
באמת לחוש אשמה ולהיות מזועזע מהתנהגותו
והתרפיסט ניצח. אך בכך כנראה לא עזרנו למטופל
שילמד להיות זהיר או להיכנע ללמוד את האויב
ולחקותו, במקום לברר לעצמו מי הוא. אם המטופל
מסרב להיכנע, הוא לומד כי כדי לנצח את האויב
עליו להיות חזק ממנו. גם כאן – לעולם לא
יתקרב לאני האמיתי שלו.
הנחיות ותגובות
סמכותיות
כאן התרפיסט
רואה עצמו במודע ומתוך בחירה כבעל הסמכות
ופועל בהתאם לכך. הוא הופך להיות הדמות
המרכזית. לסייע לדעתו פירושו להנחות ולהדריך,
ואם יש צורך גם לכפות. התרפיסט מאמין כי
הוא מסוגל לפתור את בעיית המטופל לאחר שאבחן
אותה. התנאי ההכרחי הוא שיתוף פעולה של
המטופל, האזנה כשיש צורך וציות כשמורים
לו לעשות כן.
הסכמה ואי
הסכמה
התרפיסט אומר
למטופל אם הוא צודק לדעתו או לא. הוא מביע
את דעתו, אחרי שקיבל מידע מהמטופל וממקורות
אחרים לפי הצורך, ומתוך הסתמכות מרבית על
ניסיונו ועברו. הוא מניח ששיפוטו נכון ומצפה
שהמטופל יתייחס אליו ברצינות. ("אני לא
בטוח שרק הם אשמים" "אתה טועה לחלוטין.
כשתגדל ותקרא יותר על הנושא תבין את הדברים
טוב יותר").
אישור ומניעת
אישור
השאלה היא אינה
נכון או לא נכון, אלא מה טוב ומה רע. התרפיסט
מביע שיפוט ערכי, על פי מסגרת ההתייחסות
הפנימית שלו, מן הסתם. הוא מאשר או מסרב
לאשר את התנהגות המטופל, תכניותיו או השקפותיו
על החיים.
מניעת אישור
אינה מעודדת יחסי גומלין פוריים, אך היא
עשויה למנוע היווצרות מצבים בלתי רצויים,
מזיקים או אף מסוכנים. היא אומרת למטופל:
"איני מוכן לאשר דרך פעולה זו ואמנע אותה
אם אוכל".מניעת אישור צריכה להיעשות
במודע, בעיקר כדי להגן על המטופל ועל פרטיותו
(לדוג': לא לתת לבעל מידע על אשתו המטופלת).
התנגדות וביקורת
התנגדות היא
אמירת "לא" לדרך פעולה מוצעת. בביקורת
מובעת באופן חד משמעי אי שביעות רצונו של
המבקר מהתנהגות "רעה" או מעשים "מוטעים".
מנקודת ראותו של המטפל, כשמביע התנגדות
או ביקורת דבריו מבוססים היטב, אולם יש
לפתח מודעות אליהם.
אי אמון
באי אמון הכוונה
שהמטופל תופס בצורה לא מדויקת או מעוותת
מצב מסוים, וכי התרפיסט מסוגל להבחין בכך
מנקודת התצפית שלו, ולתאר תמונה אובייקטיבית
ונכונה יותר. כשהתרפיסט משתמש באי אמון
כתגובה או הנחיה, הוא בד"כ מעודד את המטופל
בהצביעו על כך שהדברים אינם כה גרועים כפי
שתיארם. בקצרה, התרפיסט מודיע למטופל כי
ביכולתו להעריך את המצב הערכה נכונה ומוסמכת
יותר ממנו, וכי המטופל ייטיב לעשות אם יסכים
להיות מודרך על ידו. (לדוג': "היא פונה
אל כל האחרים, אבל אף פעם לא אליי" "אני
לא מאמין זבה. אתה זוכר רק את הנזיפות ושוכח
את השבחים.").
לעג
הלעג חריף וסרקסטי
יותר מאי אמון. באמצעותו מועיל התרפיסט
בטובו להבהיר למטופל כמה מגוחכים הוא ותפיסותיו.
הלעג מתגרה, והוא מבייש את המטופל, כדי שינהג
"בהגיון", כ"אנשים אחרים", כמו
התרפיסט למשל. התרפיסט מבטיח למטופל שגם
הוא יראה את הדברים האור דומה אחרי שישתחרר
מהתפיסות המגוחכות שלו. ("לא הצלחתי להודיע
לך בשבוע שעבר שלא אוכל לבוא" "ודאי.
הטלפונים היו מקולקלים והדואר לא עבד").
הכחשה
התרפיסט אומר
"לא", "טעות", "רע" למה שמביע
המטופל, ומניח למטופל לחוש בעמדתו. אין
מקום לספקות או לשתי נקודות ראות. ("חם
לי נורא כאן" "לא יכול להיות, כל החלונות
פתוחים").
מניעה ודחייה
אלו התגובות
הקיצוניות ביותר. התרפיסט דוחה את רעיונותיו,
מחשבותיו ורגשותיו של המטופל, וכך הוא עלול
לדחות גם את המטופל עצמו. הוא משדר למטופל
, כי אם כל אלו לא ישתנו, לא יושג דבר בראיון,
וכל עוד לא יתאים עצמו לתרפיסט, לא יהיה
זכאי לתשומת ליבו וזמנו. עליו להשתנות או
ללכת. ("אתה טוען שניסית ואינך יכול. אני
טוען שאתה יכול, אבל ניסית די. אין טעם להמשיך
בכך. תוכל לחוזר אליי אם תהיה מסוגל להוסיף
משהו חדש").
שימוש גלוי
בסמכותיות
התרפיסט נוטל
על עצמו אחריות מלאה למתרחש בראיון ושולט
לחלוטין במצב. הוא מפעיל את סמכותו בהתנהגות
גלויה ומדרבן את המטופל בכיוון שנראה נכון
בעיניו. הוא אינו רואה כל אפשרות אחרת, ודבק
בדרך שבחר בה כאילו היא המוצא האחרון.
נזיפה
נזיפה היא פרשנות
והערכה של רעיונות, רגשות ומעשים ותגובה
שלילית עליהם. על המטופל לתקן את דרכיו.
איום
באמצעות האיום
המראיין מודיע על הצעדים שינקוט, אם ימשיך
המרואיין בהתנהגותו הנוכחית. כלומר, יפעיל
את הכוח בידיו, שגדול בהרבה מזה של המרואיין.
זו אזהרה ברורה מפני התוצאות הצפויות, באם
ימשיך המרואיין בדרכו המוטעית.
הוראות
התרפיסט מורה
למטופל באופן חד משמעי לציית להוראותיו.
הוא מניח כי יש לו הכישורים לנהוג במרואיין
ביד תקיפה ("התאוששי, נגבי את עינייך
וקנחי את אפך. יש לנו דברים רבים לדבר עליהם").
עונש
שימוש בכוח ובהשפעה
הנובעים מתפקידו של המראיין, על מנת להעניש
את המרואיין על מעשה או יחס בלתי הוגן. יתכן
והמטפל יטען אפילו כי עוזר למטופל בדרך
זו, גם אם המטופל אינו מעריך זאת כרגע. קיים
שוני רב בכוונות ובגישות של המראיינים
השונים בשימוש באמצעי זה ("אני שמח שסיפרת
לי. תצטרך לשלם בעבור הנזק. אוכל להסדיר
לך עבודה, אם אין לך מספיק כסף" לעומת
"אני אוסר עליך להשתתף בכל הפעילויות
במשך שבוע").
הומור
הומור מועיל
לא פחות מהנחיות ותגובות אחרות, ולעיתים
אף יותר. הומור הוא איננו סרקזם, לעג או
ציניות, אלא הומור הנובע מהאזנה אמפתית
והסתכלות חיובית על החיים. זוהי תגובה אינדיווידואלית
ואישית מאוד.היא יכולה להתבטא בצחוק משותף,
בניסיוננו לעורר את המטופל לצחוק, ובכוחה
להפיג את המתח ולהקל על האווירה. הכוונה,
כמובן, להומור ספונטאני, טבעי, ולא מתוכנן
מראש. כשהומור מצליח לחדור אל המטופל, מתקרבים
שני השותפים לראיון ונוצר קשר הדוק יותר
של חיבה הדדית אמיתית ואמון ברצון האנושי
לעזור.
פרק 8 – דברי
פרידה
לעולם איננו
יודעין מראש מי יהיה המרואיין, אך התנהגות
התרפיסט משפיעה ביותר , הן על תגובות המטופל
לתהליך הראיון והן על אופן תפיסתו את התרפיסט
כאדם. גם אנו, התרפיסטים, צריכים להאמין
ביכולת אדם להשתנות. אנו נוכל לשנות התנהגותנו
אם נבין תחילה כיצד אנחנו מתנהגים. נוכל
לבחון מקרוב את דרכי עבודתנו בדרכים רבות
– קלטות, רשימות, משקיפים, מדריכים, דיונים,
משוב של המטופלים ובדיקה עצמית. תמיד ימצא
פער בין מה שאנו עושים למה שהיינו רוצים
לעשות באופן אידיאלי. השינוי כרוך במאמץ
בלתי פוסק שעל כל אחד מאיתנו לעשות בעצמו.
חלופות לטיפול
טיפול הוא רק
אחת הדרכים לחולל שינוי עצמי. לא כולם מודעים
לאמצעי זה, ולא כולם מוכנים להתמודד עם
קשייו. תכופות הטיפול הוא עניין של תזמון
נכון. מטופלים חוזרים אליו כשהם בשלים יותר,
מוכנים יותר, מעוניינים יותר. יש המנסים
טיפולים אחרים, יש המפסיקים טיפול ומנסים
פעילויות מפעילויות שונות, יש המשתמשים
בגלולות הרגעה, טיפולים רפואיים או אשפוז.
מתנות
מתנות הן תופעה
המלווה תכופות את הפרידה. אם המטופל חש
צורך להביע את תודתו בצורה מוחשית, ניתן
לקבל זאת בלי לחפש סיבות או נימוקים נסתרים.
במהלך הטיפול המתנות נדירות יורת. מרביתן
הן חלק מטקס הפרידה.
פרידה
קיימות צורות
פרידה רבות. חופשות של המטפל במקרים מסוימים
גורמות סיבוך בתהליך הטיפולי, מעוררות
חרדה, תרעומת, ויש המגיעים למסקנה כי אם
הסתדרו לבדם, אין צורך בהמשך טיפול.
הפרידה הינה
חלק מהותי מהמעורבות. אחת ממטרות הטיפול
היא לאפשר להמשיך לבדו בלב קל וברוח חופשית
יותר. מיד בתחילת הטיפול ניתן לשוחח עם
המטופל על סיום, כדי שיבין שאחת ממטרותינו
היא לעזור לו ללכת לדרכו בבוא השעה, מבלי
להיות תלוי בטיפול או בתרפיסט. לעיתים ניתן
אפילו להגיד כמה זמן דרוש. עם התקרב מועד
הפרידה חשוב להתכונן לקראתה. הסיום הוא
תהליך בדיוק כמו יצירת קשר. הגילוי, השיתוף,
הלמידה, יחסי בגומלין – כל אלו מסתיימים
עכשיו. לא באופן מוחלט, נקווה שהמופל ימשיך
לבחון, לבחור ולצמוח מבחינה אישית, אך לא
תהיינה עוד פגישות סדירות והתרפיסט לא
יעמוד לרשותו.
ככל שהתהליך
הטיפולי עמוק יותר, כך שה יותר לסיימו, לדבר
על הפרידה, ולתכננה ולבצעה.
סיכום
חשיבתנו על הראיון
המסייע אינה סטטית, היא משתנה שאנו מתנסים
ומבינים יותר את השפעת התנהגותנו על אחרים.
כוונת הספר הייתה לעורר מחשבה ולגרום לשינוי,
אולם על כיוון המחשבות והשינוי כל אחד יחליט
בעצמו.
בראיון אנחנו
יכולים להסתייע רק במה שיש לנו. אנו לבדנו
עם האדם שבא לבקש את עזרתנו. האם נתגלה כפי
שאנחנו? האם נשתדל להאזין בכל חושינו? במסגרת
איזה מסגרת התייחסות נפרש את התנהגותו?
האם נשפוט אותו וכיצד? האם נתמוך בו עד אשר
יכול לסמוך על כוחותיו הוא? האם ננחה לכיוון
שאנו חושבים כי הוא הנכון עבורו? האם נרגום
לו להרגיש כי אנו אחראיים למה שקורה וניתן
לו את הפתרון המבוקש? האם נדחה אותו ונעמוד
על כך שיהיה כמונו? - התשובות של היום אינן
התשובות של מחר. הבחירה בידינו.