חזרה למאמרי פרט א
חזרה לאתר הראשי

קוד הכבוד – דפוסי תקשורת של עולי אתיופיה/בן עזר

כבוד וסמכות

ה"מנגסטים"

קוד הכבוד

  1. כריעה - ה"מכבד" כורע על ברכיו לנשיקה בברכו של בעל הסמכות (נכון בעיקר לגבי קייסים). בעל הסמכות, מצידו, עשוי לבחור באחת משתי תגובות: העמדת הכורע לנשיקה בלחי, משמעה קבלה. השטתו לנשיקה במקל – משמעה דחיה חמורה ("אפילו את הברך שלי לא ראוי שתנשק")
  1. השפלת עיניים בפני מבוגרים – במיוחד לבנות (לסבר את האוזן: בת שהיא "למופת" נקראת "צ'אווה" – כלומר, צייתנית, ממושמעת)

ציפיות כלפי סמכות

- קיום הבטחות – פתגם אתיופי אומר "עדיף שמה שילדת לא יתקיים מאשר שמה שהבטחת לא יקויים".

- "נראה"/"יכול להיות" - נתפס ג"כ כהבטחה! לכן, אם לא בטוחים – עדיף לענות תשובה שלילית, או לומר שאין זה בסמכותי לענות על אותה השאלה.

- אי התעלמות מקיומו של הנתין – סמכות חייבת להתייחס לנתיניה. כל חוסר יחס ממושך נתפס כדחיה. עצם האינטראקציה עם הסמכות חשובה, לא רק מה הצלחת להשיג ממנה.

- עלבון – השפלה בפני קבוצה היא העונש החמור ביותר שהסמכות יכולה לתת, והנענש עלול להגיב בתוקפנות קיצונית כלפי אחרים או כלפי עצמו. התגובה תהיה באמצעות מעשה, ולא ע"י מילים, וכאשר המעשה "מתפרץ" אין סיכוי להקשבה בו זמנית.

- מבעים משפילים –

  1. "כושי" – עלבון חמור. כי בתרבות האתיופית משמעו "עבד" (הדרגה הנחותה ביותר בחברה).
  2. תנועת "בוא הנה" באצבע – השפלה חמורה, (זו תנועה שמופנית רק כלפי עבדים).
 

- העדר אפליה – הסמכות היא מעין "אבא" והעדפה של "נתין" אחד על משנהו כמוה כהעדפת אב בן מסוים ודחיה של אחר

*הערה

יש מצבים שבהם נותר העולה קרח מכאן ומכאן – הוא זנח את קודי ההתנהגות האתיופיים מצד אחד, אך לא הפנים עוד את הקודים הישראלים, מצד שני, וכך הוא נקלע למצב נפשי מסוכן שבו אין לו קריטריון פנימי לשיפוט ההתנהגות.