טקסים וסיום תהליכים (פרידה) – גוטהיל

 

כאשר מתחילים את העבודה עם הפונה יש אינטייק, איסוף אינפורמציה בראשית התהליך. בשלב הפרידה אין פרוצדורה מובנית, אין ריטואל/טקס.

רעיון האינטייק – תהליך שבו האדם הופך לפונה. אין משהו שהופך פונה לאדם חזרה בסיום הקשר. האינטייק משרת את צרכי ההתחלה ויש גם צרכים בסוף, משהו שיסמל את סוף יחסי העבודה והתחלת החיים בלי סיוע מקצועי. צריך להיות מיקוד, מטרות וקביעת הצעדים הבאים – כל אלה הם חלקים חשובים בתהליך הפרידה.

לפרידה אין תשומת לב בפרקטיקה כמו לחלקים אחרים בעו"ס. הרבה חלקים נשארים ללא תכנון ו"נראה מה יהיה" ולכן זה לא מנוהל בצורה תקינה.

כשמעברים לא מספיק מעובדים ומסומנים, ממשיכים להיות מקורות של כאב, לחץ וחוסר תפקוד. Guthuil מציע שיהיו טקסים פורמליים לתהליך. מאמר זה מדבר על איך למדוד ולעשות סקאלה, האם השיגו מטרות, לעזור לפונים להתמודד עם המעבר אל מחוץ לטיפול.

איך המאמר נבנה ?

שימוש בידע, בטקסים, כדי ללמוד איך להשתמש ולהעריך תהליכים אלו.

 

סיומים

סיומים הם חלק אינטגרלי בעו"ס. פרידה מוכרת כהכרחית בתהליך של עבודה ויכולה להשפיע על הדרגה שבה הפונים ממשיכים להשיג את היתרונות שהשיגו (לשמר את ההישגים ולהמשיך מאותה נקודה הלאה).

מפתיע שבכתבי עת של עו"ס אין כמעט התיחסות לפרידה (בממוצע מאמר בשנה). הספרות נותנת הרבה תשומת לב לפרידה ואנו לא שמים לב לכך וכנראה משום שפרידה זה מקום קשה. העובדה שאין הרבה כתבים בנושא זה כי זה קשה. מדוע עו"ס לא משקיעים בפרידה ?

לא מפתיע שקשה לומר "שלום" וזה קשה לעובד כמו לפונה. זה מעורר רגשות של אובדנים ישנים ופרידות אחרות ומזכיר לנו כשלונות מקצועיים שלנו. לדוג', מצבים שאנחנו לא יכולים לרפא (ובכל זאת יש פרידה).

ייתכנו רגשות אשם של העובד שיתכן ויכל לעזור יותר לפונה, ואם העבודה לא היתה מושלמת – כיצד נוכל להיפרד ??

בתרבות בכלל יש אסוציאציות לא נעימות לגבי פרידות. ברפואה – פרידה פירושה מוות וגסיסה. בעולם העסקים – פרידה מעבודה פירושה פיטורין וכו'.

קשה ליצור סיטואציות נעימות לגבי פרידה. סיומים הם דבר מורכב. יתכן ותהיה חוויה שמחה כמו סיום לימודים ויתכן שזה יהיה עצוב כמוות. סיומים מאופיינים ברגשות מעורבים. לדוג': סיום תואר מקפל בתוכו שמחה על ההישגים והתרגשות על האתגרים וכמו כן גם דכאון על העזיבה של העולם הבטוח של האוניברסיטה וחשש מפני הלא נודע שמחכה. בני משפחה שאיבדו קרוב, חשים בעצב על הנפטר אך יחד עם זאת חשים איזושהי הקלה בכך שהוא כבר אינו סובל.

פרידה מלווה בהרבה רגשות.

 

טקסים

כמו הסיומים, גם טקסים הם חלק אינטגראלי בחיים ומשרתים פונקציות חשובות. מלכתחילה הם סימנים תרבותיים המשרתים משמעות וייחוס למאורעות, ונותנים גשר בין העבר לעתיד. למשל, בר מצווה: מסורת מדור לדור שמאופיינת בטקס.

ג'ונסון אומר שטקסים קשורים עם זמנים של לחץ, שינוי וחוסר וודאות  ונותנים צורה לזמן. למשל, חתונה. טקסים עושים את העבודה במעברים כגון מסטטוס אחד לסטטוס אחר. הם משרתים שם חלק חשוב בסימן של המשכיות ונותנים הרגשה של יציבות בעולם החברתי. טקסים של מעברים הם מאד מסובכים. טקס יכול לתפוס שני צדדים של הסתירה, מה שעוזר לאנשים לקבל את השינוי בסטטוס של השני ונותן בטחון בקשרים שיש באדם זה (שני משפחות שבאים בקשרי נישואין למרות שלא הכירו קודם, ומבינים שיש המשכיות לקשר למרות שעוברים סטטוס).

הטקס נותן אפשרות לקבל מעבר ושינוי ולתפוס את האדם במקום אחר, ולמרות זאת עדיין יש קשר.

הוא נותן את "השורה התחתונה" של הבניין החברתי בשליטה של הסדר ומנסה להסביר תכלית.  טקסים משרתים גם תכלית נפשית. במעברים הטקס נותן לנו משמעות איך להתמודד עם רגשות חזקים כמו: טקסים למוות. מסגרת בטוחה לבטא את הרגשות החזקים שיש באובדן. הטקסים עוזרים לעבור מהבהלה ולעשות סגירה לתהליכים קשים. יש תוצאות לטקסים בגלל שהם נוגעים ברגשות קשים או שזה יגרום לאדם להישבר (הטקס הוא לטוב ולמוטב).  

כל טקס נוגע ברגש. מאד עוזר באתגרים חדשים, נותן לאדם הרגשת שליטה, יציבות, מדריך. ע"י טקסים קל יותר לכוון את הכאב. טקסים שקשורים במוות מכוונים את האדם בזמן הקבורה.

יש טקסים של אוריינטציה בעבודה: כדי לשלב עובדים חדשים בארגון חדש, כך העובד מקבל מידע באופן מובנה.

בכל טקס יש חלק של תקשורת. שליחת כרטיסי ברכה לימי הולדת זהו מסר. זה נותן לאדם להיות בקשר, משתף את השני בידע בחיי המשפחה. טקסים מחזקים תקשורת או עלולים לעצור תקשורת (אם אחד מבני הבית קורא עיתון בבוקר לדוגמא).

תקשורת יכולה לתת החלטה על שיחות. טקסים יכולים להיות טובים לחברים במשפחה שרוצים תקשורת, אבל רוצים להימנע מויכוחים או לא יודעים או רוצים לשמור על פרטיות. לטקסים יש כח לעשות שינוי. יש טקסים (לפי סלוני ופלזוני) שעשו במשפחות שעבדו איתם.

במאמר זה נעשה שימוש בתהליכי הערכה מתמשכים כדי להשיג סיומים תרפויטיים.

 

5 מאפיינים בטקסים שמשמעותיים בתהליך פרידה:

1. הרגשת ייחודיות
2. קשר בין עבר לעתיד
3. האפשרות לתפוס את 2 הצדדים של הסתירה
4. אפשרות להתמודד עם רגשות
5. חלק תקשורתי

 

פרידה היא מעבר ושינוי לפונה וגם עבור המטפל. רגשות חזקים עלולים להפריע לתרפיה, לפוטנציאל של תהליך הפרידה, ולגרום לאיבוד תכלית הפגישה.

שילוב מרכיבים 1 ו – 2 נותן מיקוד ותכלית בתהליך הפרידה. מסגרת פרידה היא כחלק ייחודי של העבודה. הרגשה של חשיבות השלב, סגירה של העבודה. לחלק זה יש זהות וייחודיות. יש דרישה לשים לב ולחשוב על כל התהליך.

גם כשזה מסתיים הערך של התהליך נמצא ואפשר להשתמש בכלים אלו גם בעתיד.

הקשר וההמשכיות מחזקים את הכוחות שהפונים הביאו לעבודה, השיגו במהלך הטיפול וימשיכו ליישם גם א"כ. אפשר לבקש מהפונה להראות מה השיג באמצעות משחק תפקידים של מצב קשה של מה שאולי יקרה בעתיד, איך הוא יתמודד איתו, ולעשות השוואה לאופן שהוא היה מגיב בעבר. זה נותן לשני הצדדים מחשבות ופתרונות לעתיד .

ע"י פרידה עוזרים לפונים להתייחס לרגשות קשים. יש רגשות של אובדן וגם רגשות חיוביים. פונים חווים גאווה על הישגים וגם הרגשת הקלה על העבודה שנגמרה. אפשר לעשות רשימה של רגשות חיוביים ושליליים ולדון בהם. תהליכים בפרידה עוזרים לפונה ולמטפל לשלוט ברגשות ומהווים מסגרת מוגדרת ובטוחה לבדוק את התגובות והרגשות לתהליך הפרידה.

 

להלן יפורטו שלושה תהליכי סיום: משוב, הערכת השגת יעדים ומפה אקולוגית.

1. משוב:

דרך משוב על תנאי הטיפול, כגון יחס הלשכה, תנאים סביבתיים, איכות השירות וכדומה, ניתן להתקדם לשוחח על הרגשות של המטופל ביחס לטיפול, כגון איך זה היה לקבל עזרה, מה היה שלילי או מה היה חיובי בלהיות מטופל, ואיך זה יהיה להמשיך הלאה  בלי הקשר הטיפולי. ניתן גם לבטא תסכול וכעס במקרה שהטיפול לא כל כך הועיל. המשוב מאשפר למטופל לספר על חוויות שליליות וחיוביות שהיו לו בטיפול.

דוגמאות לשאלות: איך היתה ההרגשה לבקש עזרה?, מה הכי אהבת בעבודה שלנו ביחד?, מה הכי פחות אהבת בעבודתנו יחד?, למה תתגעגע בעבודה שלנו ביחד?, למה אתה מצפה כשהטיפול יסתיים?

דרך שיחה על החוויות והרגשות, מתקדמים לעבר סיום מוצלח של טיפול.

 

2. סולמות למדידת השגת יעדים: 

ניתן להשתמש בסולם מדידה להשגת יעדים בכל טיפול שבו קביעת יעדים היתה חלק מהתהליך הטיפולי. לכל לקוח קובעים יעדים שמיוחדים לו. היעדים צריכים להיות ברורים, אובייקטיביים, ולכל יעד צריך להגדיר רמות של השגתו (כל רמה מוגדרת ע"י התנהגות מסוימת). בתאריך שנקבע מראש, עורכים בדיקה של העמידה ביעדים.

מתוך התחלה בשיחה על היעדים שהושגו, המטופל יכול להתחיל לספר על רגשותיו ביחס למה שהשיג, מה שלא הצליח להשיג, או האופן שבו ימשיך לבד לאחר סיום הטיפול. מטופל יחוש יותר בטחון בפרידה, ככל שיחוש שהפנים את הכוחות שרכש בטיפול. בנוסף, הצלחה חלקית יכולה לסמן למטופל תחומים שבהם עדיין נדרשת עבודה בעתיד, ודיון באסטרטגיות עבודה בעתיד. בכך, טכניקה זו כוללת את שני הקצוות, כמו בטקס סיום.

 

3. מפת אקו – eco map:

מפת אקו היא הערכה בצורת דיאגרמה של איזור המחיה של מטופל שמראה קשרים עם המערכות אשר סביבו.

זהו כלי סיום מאוד יעיל כאשר מציירים אותו עם מטופל ומשווים אותה עם מפת אקו שנעשתה בתחילת הטיפול.

השוואה בין מפת ההתחלה ומפת הסיום יכולה לפתח דיון בכל הקשור ל:

1)      שינויים בעולם החברתי של המטופל.

2)      תמיכה פוטנציאלית (מהסביבה) שהמטופל יכול לקבל כשהקשר עם המטפל יסתיים.

מכיוון שמערכת היחסים עם המטפל נכללת במפה החברתית של המטופל, אפשר להשתמש במפה כנקודת התחלה למטפל ולמטופל לזהות שינוי בחייו החברתיים לאחר סוף הקשר הטיפולי.

הייצוג החזותי של הסיום יכול להביא למטופל רשות לדבר על האובדן, איך זה ישפיע על חייו ומה יכול להיעשות על מנת להקל על השינוי.

התכנון המקדים של החיים ללא מטפל והזיהוי של משאבים שאפשר להתחבר אליהם, הנובעים משימוש נכון במפת האקו מהווים חלק הכרחי בתהליך הסיום.   

 

מספר אזהרות

כשמשלבים את "הליך הסיום" בסוף הטיפול חשוב מאוד להימנע ממס' מלכודות:

 

1.      הליך סיום כמו בטקס (Ritual) יכול לכלול התבטאויות של "רגש" (אמוציות), ויש אפשרות להיתקע שם מבלי להתמודד עם ה"תחושות".

בזמן שהמטפל והמטופל יכולים להרגיש מאוד בנוח עם המרכיב הקוגניטיבי של ההליך, הם עלולים לחוות קושי רב בהתמודדות עם המרכיבים התחושתיים. במקרים כאלה, כל הליך הסיום נהיה בעצם דרך לעקוף את ההתבטאות והאבחון של התחושות.

 

2.      סיום יכול להיות בעייתי כשהמטפל לא מבדיל בין "השגת מטרה" ו"סיום קשר".

יכול להיות שמטופלים השיגו את המטרות שלהם אבל לא רוצים לסיים את הקשר עם המטפל. אם המטפל מתמקד רק במטרות שהושגו בסוף הטיפול, הוא עלול להתעלם מהכאב הנוגע לפירוד הקרוב.

זוהי מחוייבותו של המטפל להשתמש ב"הליך הסיום" ככלי להשגת תחושות ורגשות הנוגעים לסיום הקרֵב, ולא לגרום להליך להיות מחסום לתחושות אלו.

דוג' לטכניקה המופנית להתיחסות לקשר:

המטפל והמטופל ישתפו את הדבר העיקרי שיבלוט כשהם נזכרים אחד בשני.

דבר זה עוזר להשאיר את התחושות והרגשות בקו הקדמי של הסיום.

 

3.      מטופל חייב להיזהר לא להתמקד רק עם האובדן בהליך הסיום.

·        ישנם 3 שלבים של "טקס" (Ritual) שעוזרים בהבהרת הדרך של המטפל בתהליך העזרה כולה:

בשלב הראשון: מתפתחת רמה של אמון וקבלה.

בשלב השני – המסורתי: מטופלים לומדים מידע חדש ומנסים לראות דברים בזוויות חשדות .

בשלב השלישי והאחרון: מחברים את המטופלים שעברו שינוי ומוכנים להמשיך ולבנות את עצמם, בחזרה לקהילות שלהם.

כשמטופלים רואים את עצמם נעים לעבר הזדמנויות חדשות ואפשרויות מגוונות הסיום הוא זמן של חגיגה וגם של אובדן (ולא רק אובדן).

 

4.      לא להפוך את הסיום לשטחי.

שילוב  יעיל של "הליך הסיום" בסוף טיפול יהיה הכי מוצלח כאשר ההליך הוא חלק ממדיניות השירות המטפל. כמו "תהליך האינטייק", גם "הליך הסיום" יכול להיות חלק משיגרת הטיפול של כל שירות. מכל מקום, בזמן שהם צריכים להיות חלק מהשיגרה הטיפולית, אסור להם להיהפך לשטחיים, דבר אשר יגרום להליך לאבד מכוחו.

 

למרות שהערך הרב של תהליך הסיום משתרע על פני כל המסגרות והלקוחות, אין הליך סיום אחד שהוא הכי טוב לכולם. ולכן חשוב מאוד שטכניקת הסיום תיבחר בצורה קפדנית שתתאים לשירות ולצרכים של המטופל.

 

דוגמא לטקס סיום בקבוצה

עוסי"ת שעבדה עם קבוצה של ילדים להורים גרושים, שירטטה על בריסטול לבן קו זמן ארוך, שבתחילתו הדביקו הילדים תמונות וציורים עם כתוביות שציינו את המריבות של הוריהם ורגשות בתחילת הטיפול. כשהטיפול הקבוצתי הגיע לסיומו, הקבוצה ערכה דיון והשוואה למקום שבו הם התחילו, לבין המצב שלהם עכשיו, והמקום שהקבוצה השפיעה על חייהם.

 

סיכום

הסיום הוא מפנה חשוב בעבודה עם מטופלים. הוא מסמן את סוף תהליך העזרה ותחילת החיים ללא המטפל. שינויים בחיי היום יום מסומנים רבות ע"י טקסים. עו"סים יכולים לשפר את יכולת הטיפול שלהם ע"י ישום ידע בקשר לטקסים.

תחילת הטיפול כבר מאופיין ע"י טקס, תהליך האינטייק. השימוש של הליך הסיום יכול לספק כלי לגעת ברגשות ותחושות שלפעמים מעורבבות בסיום קשר.

הליך הסיום צריך להיבחר בקפידה באופן שיתאים לכל מטופל ושירות.

חשוב מאוד לשים לב במהלך הסיום לכל ה"מוקשים" שיכולים לצוץ.