חזרה לאתר הראשי
רוזנהיים, א. (1990). אדם נפגש עם עצמו. פסיכותרפיה: החוויה ותהליכיה. ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן
רוזנהיים פרק
ז': תפקידי המטפל
מומלץ לקרוא
הכל � הכל קריא וזורם. הובאו כאן עיקרי
הדברים
המטפל עוזר למטופל
לעזור לעצמו ולא עושה במקומו ולמטופל
- זה גם יהירות שלילית וגם עלול לגרום
לייאוש ...המטפל הוא המסייע, והעושה העיקרי
הוא המטופל.
פונקציות שהמטפל
ממלא בתור איש סיוע:
1. קליטה אמפתית:
תהליך אמפתי ניזון מתוכן ומדרך התבטאות המטופל
אמפטיה מבוססת על מנגנון השלכה-מטפל מתאר לעצמו איך היה מרגיש אילו היה במקום המטופל... אך זה בגדר השערה כי לא כולם מגיבים זהה לאותם מצבים בחיים (פיטורים יכולים להתפרש שונה אצל 2 - אחד יתעצב והשני ירגיש הקלה) ועל כן יש לבדוק תקפות ההשערה עם המטופל.
זוהי לא הזדהות - בה נפגמת הבנה אני-אתה ובה נפגמת יכולת המטפל לבדוק אלטרנטיבות שכן הוא עם המטופל באותה סירה ומאבד מיכולתו לתרום להיחלצות.
אי אפשר להגיע לחפיפה טוטאלית עם הפנימיות הייחודית של המטופל אלא להתקרב מאוד.
על המטפל לראות בו זמנית את הפנים-חוויה של המטופל ואת החוץ-כיצד הוא נתפס ע"י הסביבה אשר המטפל הוא הנציג שלה.
על המטפל להכיל
מצוקת המטופל המושמעת הקול רם אך גם עליו
להפעיל סבלנות אמפתית להמתין עד אשר
יהיה מוכן להשמיע כאב מודחק... על המטפל
האמפתי לשמוע מה שהמטופל מוכן להשמיע אך
גם להשאיר פתח רחב ככל הניתן ע"מ שתעלה
הסבירות שהמטופל ייכנס בו.
אמפתיה היא כמו
חשיפת סרט מצלמה-ככל שהוא רגיש יותר, כך
יקלוט יותר, על מנת שהמטופל יוכל גם להסתכל
עליו יחד עם המטפל (ראה הרחבת דוגמה בעמ'
93)
המטופל צריך
להיות מודע שהמטפל מבין את מצוקתו. על האמפתיה
להיראות ולא רק להיעשות.
2. כבוד ואמון
קבלה-לא בהכרח
מהווה הסכמה עם המטופל, ולכן עדיף להשתמש
במונח "כבוד"- על המטפל לכבד את הדברים
ותחושות המטופל לא בגלל מה שהם אלא למרות
מה שהם. גם כשכולו לא מסכים-זוהי זכותו של
המטופל להרגיש ולפעול כראות עיניו. על המטפל
להיות ניטרלי ורק כך הוא יוכל לעזור במקום
בו קרובים לא יכולים- כי הם מעורבים ולהם
אינטרס בבחירת דרך מסוימת.
כבוד זה לא רק על דרך השלילה-הימנעות מתגובות פוגעות אלא יש גם ביטוי פעיל של כבוד והוא בנכונות לקלוט את שידורי המטפל בלי מחסומים-כמותית ואיכותית:
כמותית-לאפשר לו לקחת את כל הזמן שהוא צריך ע"מ להבין את מה שבתוכו ולבטא אות זה בעוצמה המתאימה לו.
איכותית- להבטיח אוירה עם הערכה לכל התגובות שיצאו ממנו. לא להירתע, לא להתווכח ושיוכל להגיד כל מה שרוצה-מצמרר, מרגיז ומגעיל.
המטופל שיראה
שמקבלים את הדברים שלו בלי תנאי ובכבוד
הראוי להם-ילמד לכבדם בעצמו.
במטופל זקוק
לקבלה-כבוד במיוחד בהתלבטות ומבוכה כשלא
השיגו משהו- על המטופל לקבל עזרה פעילה
להיחלץ ממחשבה של הכל או כלום
אם מטופל משדל
את המטפל לנקוט עמדה "אתה איתי או נגדי",
ערך העמדה מועט ביותר שכן היא מחזקת את
בטחון המטפל לתקופה קצרה אך לא מחזקת את
תחושת האוטונומיה שלו לטווח רחוק. יש לשאול
מדוע חשוב למטופל עמדת המטפל?למה לא יכול
להחליט בעצמו לגבי חייו?
יצירת האווירה בה יוכל המטופל להגביר תחושת כבוד עצמי שלו תלויה ביחסי אמון המתפתחים בין המטופל למטפל-אין מדובר באקט חד פעמי של הצהרת אמון מצד המטופל אלא בתהליך שיכול להתחזק ולהתרופף ויש לעקוב אחרי השינויים האלה.
המטפל לא יכול לטעות אמון אלא ליצור אוירה שתניע את המטופל לטעת זרעי אמון,ואם הם יפלו על קרקע פורייה-הם ינבטו ויגיעו להיות אילן והטיפול יכול להתלות בו בהצלחה(איזה תיאור יפה!)
מול תחושת אי
אמון ראשונית-עמדת המטפל תהיה "טוב שאתה
מרגיש שאתה יכול לבטא את הספקות שלך פה"
גם אי אמון מפורש זה מידה מינימאלית,של
אמון-כי נפתחת דרך למשא ומתן על התנאים
הדרושים למטופל כדי שיפתח את האמון שלו.
אינפורמציה עובדתית אינה תמיד ניטרלית כי המטופל עורך עריכה סלקטיבית באופן מודע ולא מודע ועל המטפל לשמור את זכות התמיהה לעצמו, עליו להשאיר סימני שאלה להמשך שאת התשובה להם ייתן המטופל בסוף.
המטפל לא יושב
בבית דין להבין למה מטופל חושב שהוא נפוליון
אלא מנסה להבין מדוע דבק המטופל בטיעון
זה ומה הקונפליקט הרגשי שגורם לו להאמין
בכך?
אמון זה דבר
סלקטיבי יש לשאול "במה יש לך אמון?"
יש לאתר מוקדי אי אמון משמעותיים ולראות
אם זה לא "העברה" ואם כן-מהם גורמיה?
יש להאמין באופן עקרוני כי השינוי יכול לקרות.
המונח אופי זה רמז של המטופל והסביבה לחוסר סיכוייו להשתנות ("ככה אני-קמצן").
אופי זה תיאור דרכי תגובה שהמטופל עושה אותן עד שנהיות אוטומטיות ובלתי גמישות. כמו שריר: הוא מקשיח לאחר שמשתמשים בו הרבה, והקשיחות עשויה ליצור רושם שמדובר בעצם, אבל זה עדיין שריר ואם הוא כואב, הוא ניתן להרפיה - אך רק אם האדם ירצה לעבוד על החזרת גמישותו הראשונית למקומה (שיחק אותה הרוזנהיים הזה בתיאורים שלו...).
האדם קיבל חיזוקים ובכך התכונה התבססה.
מטופל יכול להגדיר משהו כ"אופי שלי" ע"מ לא לעמול על השינוי שכן זה מעבר לשליטתו ורק ניתן לעבוד על זה כשהמטופל מבין שהתכונה הפכה לו לנטל, כשמתגברת המצוקה המתלווה לאותו "אופי", גובר הסיכוי שהמטופל יבקש להסתייע במטפל כדי להיחלץ מ"חיבוק דוב" של התכונה.
לא משנה מה המטופל
אומר בהתחלה-הוא מגיע עם חוסר אונים באשר
ליכולתו לשלוט בתחום מסוים בחייו, ולכן
נכונות המטפל להצטרף אליו לבירור הבעיה
זה כמו הגשת עזרה ראשונה. חוזה טיפולי מהווה
מסר שיש תקווה.
מטפל יכול לשמור
תגובותיו ומחשבותיו לעצמו אם הוא חושב
שכך רצוי. זהו- "שיקול קליני" (משתנה
ממטפל למטפל).
מטופל � יכול
להאמין לא רק ביושרו אלא בכושרו, לא פעם
מבקש המטופל שלמטפל שלו יהיו כוחות על מנת
שיוכל להציל אותו ממצבו, על המטפל להיזהר
מלחוש חוסר אונים או להיפך-אומניפוטנטיות
(=כל יכול, מושיע) כי הוא יכול לעשות הרבה
אך לא הכל!. יש לערוך משא ומתן סבלני ופתוח
לגבי יכולתו לסייע ברגע נתון זה, והדבר
יחזק אמון במטפל למרות העצב באובדן דמות
מאגית של כל יכול ומושיע. ובכך המטופל יראה
שרגשות כמה שהם חזקים- הם לא חולשה ובוודאי
לא חוסר אונים, הם גלים זמניים שאפשר לעמוד
בהם ולשרוד (מומלץ לקרוא בהרחבה ע"מ 10
בסוף עד 102).
3. ליווי
אדם שיוצא למסע אל עצמו, הדבר הינו מסובך ואף מפחיד, ומומלץ כי יתלווה אליו אדם שכבר התנסה בהליכה ביערות הסבוכים של עצמו ושל הזולת, למרות שאף פעם יעד לא זהה לאחר (כל בני אדם שונים) המלווה מכיר את הפחדים המתעוררים ויודע דרכי התמודדות לעמידה מולם.
מטפל מלווה אינו מדריך, שכן אין הוא קובע את המסלול והמטופל הוא זה שקובע, ומה שהמטפל מבטיח-זה לא לנטוש כשהמסלול יהיה מפחיד וחשוך.
ההליכה אינה ליניארית אלא לעיתים מעגלית-הם יחזרו לאותה נקודה בכוונה (=להסתכל שוב) ו/או בלית ברירה (היתקעות מחמת בלבול בקשר לדרכים שכדאי להמשיך בהן).
הליווי הטיפולי הוא ליווי אל וליווי דרך.
מטרת ההליכה-להגיע לפנימיות האדם, ודרוש ליווי במיוחד בהתחלה, כי יש פיתוי רב להפסיק בגלל המכשולים. ליווי מספק תחושת צוותא.
על המטפל להתמקם
במרחק מדויק-לא קרוב ולא רחוק מידי ע"מ
לא לפגום ביכולת ניווט עצמי של המטופל.
תחושת ליווי שונה בקטעים שונים של הדרך-ככל שאדם מתקרב למרכיבי אישיותו שנהג להדחיק ולסלוד מהם-כך הליווי חשוב יותר. הליווי אינו רק תנאי הכרחי להיווצרות קשר טיפולי אלא MODELING למטופל כיצד להתלוות לעצמו.
על המטופל לחוש
כי מלווה ע"י אדם שיכיל "ים של רגשות"
ע"מ שהמטופל לא יחוש שיטבע בהם (שהרגשות
יציפו אותו והוא יתפרק בגלל זה) - כמו למשל
אדם שפוחד לבכות כי חושש מההתפרצות ושיאבד
שליטה, המטפל יכול להגיד "אני פה איתך".
ליווי לא יכול להיות פאסיבי לחלוטין, כי גם אם המלווה לא עושה שום דבר מיוחד, עצם היותו קשוב מהווה אקט של נוכחות.
רק לאחר שהמטפל
מבין את דברי המטופל - ישתף את המטופל בכך,
אין צורך למהר למצוא פתרונות - המטפל מציע
עצמו כהרחבה זמנית למטופל - עוד עיניים,
עוד אוזניים, עוד נפש. נמנע מגלישה להזדהות
אלא משאיל שמנית עד שהמטופל ילמד לזהות
בעצמו את מה שלא מוכן כרגע לראות.
אי אפשר לקצר
תהליכים ולחתוך פינות במקומות כואבים ומפחידים,
כי ריצה לעבר תובנה עלולה למנוע הבנה בנימים
הקטנים והעדינים ביותר של הנפש, ורק במקרים
קיצוניים כשיש סכנה-אפשר להיות תקיף וללחוץ
יותר כדי להגיע לבירור של תמונת מצב. על
הליווי להיות רגיש וגמיש ולהתאים עצמו
לצב.
4. הזרימה פנימה-שיקוף תרגום ופירוש
כשמוקדש מאמץ לזרימה של המטופל מהשכבות החיצוניות פנימה, זהו תהליך תובנה - למידת האדם על עצמו מעבר למה שידע על עצמו עד כה.
מדובר בזיהוי
החלטות קדומות, חוזרות על עצמן שקיבל המטופל
באורח לא מודע והן מקשות עליו לפתור באופן
מציאותי יותר בעיות חדשות, כמו כן מטרת
התובנה גם מתן משמעות פנימית לאירועים
גם כשאי אפשר לשנותם, אך המטופל נשאר חופשי
לקבוע עמדה רגשית/מחשבתית כלפיהם.
שיקוף: המטפל הינו מראה,המחזירה למטופל את דמותו, מסייע למטופל לראות כיצד הוא נתפס ע"י המטפל. ברור שזה לא צלול לגמרי ולא אובייקטיבי כי המטפל גם בן אדם עם תפיסות סובייקטיביות.
שיקוף לא מסביר דבר! אלא רק מציין עובדות התנהגותיות ורגשיות, מטפל קורא לחויה בשמה
השיקוף נועד
להרחיב טווח ראייתו העצמית של המטופל וגם
כדי להראות לו שהמטפל איתו.
יש שיקופים של
מצב נוכחי ויש שיקופים של דברים שחוזרים
על עצמם, יש שיקוף שמציג קשר בין התגובות
השונות-המטופל יכול להיות מודע לכל תגובה
בנפרד אך לא לרצף שלה-כל פעם שמתרחש X הוא
יגיב בדרך Y. ואם להראות לו את הקשר העקבי-זה
יכול לעזור לו להגדיר מחדש את מערך תגובותיו.
יש מטופלים שמזהים מיד השתקפותם ויש המתכחשים לה-או כי זה לא מייצג או שהם מתגוננים מפני הכרה בה.
המטפל אחראי
על השיקוף והמטופל חופשי לדחות או לקבלו-כולו
או חלקו.
פירוש מעבר
לתמונה הנצפית, נועד להסביר אותה-להציע
תשובה לשאלת הסיבתיות: מדוע מגיב המטופל
איך שהגיב?
פירוש במובן
הפסיכואנליטי, בסיסו כפול: הסברת
ההווה על בסיס העבר, וחשיפת מקור בלתי
מודע של ההתנהגויות.
גישות פנומנולוגיות
(=גישה זו מחפשת אחר מהות של תופעה, השאלה
העומדת בבסיס גישה זו היא, כיצד מצטיירת
תופעה מסוימת בתודעת האדם) ואקזיסטנציונליות,
רוג'רס (=מאבות הזרם ההומניסטי) ואנשי
הגשטלט (=פירוק תבנית כלשהי לחלקיה אינו
מסייע להבנת התבנית, שבני האדם בנויים מהמון
תבניות, אותן אספו במהלך חייהם. חוויות,
זכרונות, פרשנויות על חוויות עבר, אפילו
דעות של אחרים נכנסו לתוך התבניות של הפרט.
תרפיית הגשטלט עוסקת בעיקר בפנומנולוגיה
- היא מדגישה את החוויה הסובייקטיבית של
היחיד ותהליך צמיחתו, תוך יחסי גומלין מתמידים
עם הסביבה.) רואים את הפירוש כמיותר ואף
כמזיק בכך שעשוי להטות את המטופל מחוויותיו
המיידיות, שרק היא רלוונטית להשתנותו.
יש מחלוקת על
הפירוש - מי שדוגל ב"כאן ועכשיו" חושבים
שאין להכניס את העבר, לעומתם בעלי הגישות
הקלאסיות דינאמיות מאמינים כי רק חשיפת
התנסויות, שנאגרו בשכבות הלא מודעות, יכול
האדם להיות חופשי לפילוס דרך רציונאלית
אל ההווה שלו. כולם מסכימים - שיש להכיר
בצורה אמיתית ומלאה את עולם החוויות הייחודיות
של המטופל ואם צריך לחזור אל העבר ולשחזרו,
יש לעשות זאת על מנת לאפשר למטופל לחיות
הווה ועתיד שונים.
שיקוף מתאר את
ה"מה" והפירוש את ה"למה" ויש ביניהם
שתי נקודות מגע עקרוניות: 1. שיקוף אינו
טכני ואוטומטי-מטפל בוחר מה לשקף בצורה
סלקטיבית על מה שנראה לו משמעותי להבנת
המטופל. 2. השיקוף מתייחס למה שהמטפל קולט,גם
כשהמטופל לא מודע לזה ולכן כשמטפל משקף
- הוא צועד צד מעבר למודעות המטופל, כי הוא
מראה משהו שהמטופל לא ראה בעצמו ועל כן
זה יותר לכיוון הפירוש.
פירוש יכול לעקוף
שיקוף אך לא יכול לבוא בלעדיו-כי לא ניתן
להסיר משהו לפני שקיומו מוסכם ע"י הצדדים.
רק כשהמטופל רואה-המטפל יכול להציע סיבות
למה שהוא רואה על בסיס ההיסטוריה האישית
של המטופל.
"תרגום לשפת הרגש": תחבולות הגנתיות של המרת רגשות ודחפים לשפת גוף, לשפת מעשה, לשפת מחשבה או רגש חליפי, ונדרש תהליך של תרגום מחדש - כשהמטפל מבין שהמטופל מסווה או מעוות את מה שהוא מרגיש מתחת מפני הגנותיו.
התרגום הוא מעבר לשיקוף אך עדיין לא פירוש
סוגי התרגום:
1. מתגובה התנהגותית להרגשה.
רגשות רבים מבוטאים ע"י שפת גוף או אקטינג א�או�ט (-הצגה ופעולה כלפי חוץ) שמסווה את החויה הישירה ומסיחה את הדעת ממנה.
יש מקרים בהם המטופל מודע למה שמשדר לו גופו ויש מקרים בהם לא שם לב,לא מודע לתגובה הגופנית או למשמעותה וסיבתה.
2. ממחשבות להרגשה.
המטופל יכול לגונן על עצמו מהרגשה בפניה למחשבה שנועדה לבודד אותו מהרגשה. הוא מוציא דברים מהקשרם הרגשי ומעביר אותם למישור שכלתני-אובייקטיבי, המקביל מישור חוויתי � סובייקטיבי אבל מנטרל מתחושת רגש.
המטפל יכול לסייע לו להפגיש את המסלול העליון-הרציונליסטי (-השכל) עם המסלול המקורי-העמוק יותר (כלומר להפגיש את השכל עם הרגש, ולא להישאר עם השכל המנותק).
3. מהרגשה להרגשה.
תגובה של הרגשה מוכרת נוחה על חשבון התייחסות להרגשה שונה, שקשה לנו איתה יותר. רגש אחד מגונן עלינו מפני הכרה בקיום רגש אחר.
לדוג', פחד מכעס
חזק כל כך שאנו חווים אותו כדיכאון-שמופנה
כלפי עצמנו ולא כלפי מישהו חיצוני.
מטרה עיקרית
של שיקוף- מיקוד תחושות והבאתן לביטוי
חי ולא ככל האפשר - לעיתים מטפלים משקיעים
מאמץ רב לספר סיפורים מפורטים ומייגעים,
כדי לא לומר מה חשוב להם באמת, שיקוף מוצלח
עשוי לשחרר אנרגיה רבה שהתבזבזה על
הגנה עצמית מיותרת.
שיקוף טוב נופל
על החוויות המשמעותיות באמת של המטופל,
נועד לסייע ו/למנוע 2 דברים מנוגדים שנועדו
לאותה תכלית הגנתית-הסתרת מה שחשוב: 1. התפזרות
רגשית, קפיצה מהתנסות להתנסות, מאסוציאציה
לאסוציאציה שמקשה להבין מה באמת גועש (מרוב
היער לא רואים את העצים). 2. חיטוט אובססיבי
בפרטי פרטים, ניתוחי סרק, שמונעים ראייתה
של ה"נשמה" מאחורי אלפי חלקיקי אלה
(מרוב העצים לא רואים את היער) - פרטים מלאים
ולא מה שבאמת חשוב. המטפל מנסה לנוע מהפרט
אל הכלל ולהיפך.
צריך לבטא הכל במונחים ברורים - לא פשטנות שטחית אלא פשטנות בלתי מסורבלת - על המטפל להציג הבהרה כשאלה ולא להציג מס' הסתכלויות מעורבות זו בזו בעת ועונה אחת.
כמו כן יש להימנע משימוש במילים כוללניות לציון רגשות - מתוסכל יכול להיות עצב, רוגז, חרדה מפני חוסר אונים.
מתייחסים בשיקוף
לדברים ברורים או כאלה שמסתתרים בין השורות,
כמו כן מתייחסים למה שאין, כגון כשמצופה
תגובה רגשית אך היא לא נראית לעין.
מהי שעת הכושר לשקף ולפרש?
קרוב כמה שיותר למה שהמטופל חווה באותה עת, כמה שיותר מיידי ומוחשי.
העיתוי האופטימלי יהיה כאשר: 1. תוכן מסוים מצוי קרוב לתודעתו של המטופל. 2. צורת הביטוי של אותו תוכן מעידה כי משמעותו הרגשית קרובה לעיני המטפל והחלקים אצלו אינם פזורים.
בשיקוף ופירוש האדם עשוי להיווכח במשהו אשר עד כה טרח בקפידה לכסותו ולשתקו, והיה תקוע בקדם מודע או בלא מודע. דבר זה עשוי לאיים על המטופל ולהרתיעו מלקבלם.
שלב זה עשוי להיות רגיש שכן המטפל מעריך שתובנה מדומת היא בהישג יד מעבר לפינה, ואילו המטופל נוטה להסתלק מפגישה אפשרית עם עצמו. המטפל יכול לנסות לחזור ולהזמין בעדינות את המטופל לברר אם מוכן להציץ בפינה החשוכה. אם המטופל ממשיך להתגונן ולהתנגד ייסוג המטפל מתוך כבוד למטופל. המטפל צריך להיות רגיש ומיומן כדי לדעת מתי להשמיע ומתי לפרוש. העיתוי של השיקוף ובוודאי הפירוש הוא בעל משמעות רבה להגברת ההסתברות כי מה שנכון יהיה גם מועיל. קריטריון הכרחי לשיקוף ופירוש הוא מה יכול המטופל לקלוט באותה שעה במחיר סביר, כלומר עם פחות חרדה, ובלא שהמערך ההגנתי שלו יקשיח ויתחדד יותר.
זכות הווטו על שמיעה והשמעה נשארת תמיד בידי המטופל וייתכן שטרם בשלה השעה להיחשף.
מטפל ישקול עד כמה יש בידיו "עדויות" היכולות לסבר את דעתו של המטופל ביחס לשיקוף או הפירוש. רק אם תהיה הצטברות של שיקופים ופירושים השגויים אובייקטיבית תהיה לכך השפעה שלילית, שכך יכולה להיפגם מהימנותו של המטפל בעיני המטופל. פירוש לפי מה שהמטפל חושב שהוא יודע ולא לפי מה שהמטופל יכול ומוכן להבין, עלול להביא ליצירת ניכור בין השניים.
אמת כי תפיסותיו של מטפל יכולות להוות מכשול בטיפול אם אין הם הולמות את המקום בו המטופל מצוי. לא פעם בולט הדבר ביחס להתערבויות חפוזות הנעשות בידי מטפל בטרם הכיר בצורה רצינית את המטופל.
עם זאת, תקפותה של ההתערבות הטיפולית אין עומדת בהכרח עם הסכמה מיידית של המטופל ואינה נופלת עם דחייה מיידית שלו. מידת הסיכוי שההתערבות הלמה את מציאותו הפנימית של המטופל גוברת ככל שהמטופל עצמו מוצא לה סימוכין מתוך עצמו. מאידך, גם אם דוחה מטופל על הסף מה שהוצע לו אין זה שולל את האפשרות כי השיקוף או הפירוש ימצאו את דרכם אליו בהדרגה בעתיד.
מטופלים שונים
זה מזה במידה בה הם זקוקים לשיקוף ופירוש,
וכן מטופל עשוי לרצות בהתערבות פעילה יותר
של המטפל בשלב אחד יותר מאשר בשלב אחר. בכל
אופן, רצוי לעודד כל מטופל לשאול יותר בעצמו
את השאלות עבורו ולנסות להשיב עליהן בעצמו
לפני שהמטפל יציע את הבנתו.
כיצד לשקף ולפרש?
מלאכת התובנה עשויה להיות מפחידה ומביכה עבור המטופל. אין התפקיד של המטפל "להראות" למטופל דברים, אלא די לו בהצעת אפשרויות ואלטרנטיבות למטופל. חשוב שהמטופל ירגיש חופשי ויקבל עידוד לבדוק את התערבויות המטפל ללא לחץ ישיר או מרומז. רצוי שההתערבות תעשה בדרך טנטטיבית ולא החלטית. ניסוחים כמו "אולי", "נראה לי", "קרוב למדי" וכו'. כך המטפל מפנה את תשומת ליבו של המטופל להיבטים של חייו שהוא עשוי להיות מעוניין להבין ולברר וממשיך בחשיבות של שמירת מעמדו של המטופל כשותף (בכיר!) של הבירור הטיפולי.
לא ישכח המטפל כי כל הזמנה למטופל להיפרד מהגנה היא הזמנה לוויתור או "חסך". אמנם זו נטילה-לצורך-נתינה אולם נטישתם עשויה להיות קשה מאוד. המטפל צריך להצטייד בענווה וכבוד להתלבטות המטופל שהרי הוא זה שישלם את מחיר הויתור על הגנותיו. לא אחת מטופל עשוי להרגיש מותקף על אף הכוונות הטובות של המטפל, ויתפוס אותו כמי שמטיל ספק באמינותו.
טיפול הוא זירה
לשיפור הבנת עצמו של הפרט כדי שיוכל לכלכל
את צעדיו על בסיס הכרת אמיתותיו הפנימיות
והערכה מהימנה של איכות קשריו עם סביבתו.
5. תיווך
המטפל צריך לפתח תובנות אצל המטופל ולמודעות גדלה לש "הנפשות הפועלות" בתוך המטופל. אולם אין די בזיהוי פסיבי אלא יש לסייע למטופל ללמוד את "אמנות הדיאלוג הפנימי". הטיפול נועד לקדם עימות חיובי ויעיל, אשר משמעותו פשרה של "סטטוס קוו פנימי".
בדוח שיח ומשא ומתן זה ממלא המטפל תפקיד של מתווך, תפקיד רב פנים.
ראשית, עצם מעורבותו של "צד שלישי" במשא ומתן הפנימי עשוי להשרות ביטחון. הצדדים בנפש הנתונים בקונפליקט יעזרו במתווך לחשיפת פתרונות שיאפשרו תזוז מהקיפאון. כמתווך יכול המטפל לסייע לצדדים לסגת בכבוד מעמדות שבהן התחפרו. התיווך הטיפולי מעודד את הצדדים להכיר זה בקיומו של זה וכי הם שרויים בשותפות פנימית שאינה ניתנת לפירוק וינסחו כלל דו קיום. הכלל יהיה באילו תנאים וצרות יבוא כל חלק לידי ביטוי בלא לאיים על האחר. הצורך במשא ומתן פנימי מתעורר בתחומים רבים מספור.
בתחילת תיווכו עמל המטפל להגיע לאבחנה בדבר הצרכים השרויים בקונפליקט: כיצד הם מאיימים ומאוימים זה על זה, מה דרוש לצדדים כדי לחיות בניחותא, ורצוי אם אפשרי כי המטפל יגיע להערכה טנטטיבית בדבר מידת ההתקדמות שניתן להשיג בהידברות בין הצדדים החלוקים בזמן נתון.
בתור "צד שלישי" מביא עימו המטפל תחושה ביחס לכוחה הפוטנציאלי של הידברות. כלומר ליכולת של חלק פנימי אחד לדבר עם חלק אחר המקום על האחר או במקומו. המטפל עורך "מסע דילוגים" ובו הוא מאזין תחילה למה שמטריד כל חלק פנימי. מנסה ליצור אווירה כי פשרה אינה נחשבת לכניעה והצגת משאלה אינה שווה לתוקפנות. תפקיד המטפל הוא בעיקר להניע את החלקים המנוגדים לבטא את עצמם �במקום לבטל את זולתם.
מה מניע את המטופל להיענות להזמנתו של המטפל לתווך בין החלקים הפנימיים?
קונפליקטים תוך אישיים נוטים לגרום לחוסר נחת, חוסר מנוח וחוסר כוח. חלקים אלה מנסים להגיע לתוך המודעות ואילו ההגנות הודפות את ההתקפה, כך שמאבק זה עלול להתיש את המטופל ולהותיר אנרגיה מועטת יחסית לשאר תפקודיו. נוצרים גם סימני מצוקה בצורת חרדות ועם הזמן נוטה להיווצר הסלמה.
המטפל יכול להביא את עצמו כמתווך ניטראלי רק כאשר אין לו אינטרס בהגברת כוחו של אחד הצדדים או בהחלשתו של האחר. ככל שהמטופל ירגיש כי אין המטפל מנסה לכוף אותו אלא לאפשר את עצם קיום המשא ומתן, יגדלו הסיכויים שיתקבל את דעת המטופל.
לכן, חשוב כי המטפל לא ישא פנים לחלק מסוים. מתוך ממילא פטור מלהכריע בין שני הצדדים והעדפותיו האישיות הן חיצוניות.
יש מטופלים שאינם זקוקים להצעה מצד המטפל כי ישמש מתווך אלא מקדימים ומפנים אליו הזמנה לתווך לאחר שהוכחו כי אינם מסוגלים לבד.
תהליך המשא ומתן רלוונטי לא רק לרגשות ספציפיים אלא גם לתכונות אישיות וכוללניות יותר, למשל לעזור להגיע להסכמה מאוזנת, בין הנטייה לספונטניות לבין נטייה לשליטה שכלתנית. מידת נוקשותה של כל תכונת אישיות היא מעין מדד או נגדרה של מידת נירוטיות של האדם. ככל שאדם סגור יותר מפני היזון חדש הוא נשלט יותר ע"י כפייתיות אשר מעתם הגדרתה מגבילה את חופש הבחירה שלו.
יש מטופל שיבקש
תיווך בין תקופות או שלבים שונים בחייו.
כמתווך מזמין המטפל את הצדדים לפתוח בהידברות
ולנהל דיאלוג פנימי לאחר התעלמות או מאבק
עיקש שהיה במשך שנים.
6. ייצוג המציאות
התיווך הטיפולי משפר את ההידברות הפנימית של המטופל וגם את איכות המגע החיצוני שלו � הדרך שבה הוא תופס ומתייחס לסביבה. למשל, מטופלת חששה להשמיע זעקה באוזני א�מ�ה�, ולאחר שהמטפל עזר לה להבין מה המחסומים הפנימיים שלה, היא הרגישה מוכנה לומר להוריה חלק ממה שרצתה לומר להם.
הידברות יעילה עם הסביבה דורשת תפיסת המציאות כראוי (בוחן מציאות תקין) � לפי עובדות בשטח ולא לפי רצונות ומשאלות לב.
לפעמים פעילות הגומלין עם הזולת היא קבועה מראש, עם גמישות מוגבלת, וממילא אין ממש הסתגלות לסביבה. אין ממש נכונות לשמוע ולהשמיע, ולקבל את דעת הזולת, ויש רצון להכתיב תנאים לזולת.
דרך הטיפול (בתור מודל) אפשר ללמוד לנהל משא ומתן בינאישי בצורה שוויונית, מכבדת ויעילה. המטפל יכול לשקף ולהראות למטופל את צורת התקשורת שלו עם הסביבה, ואת המחיר שהוא עלול לשלם בעקבות מעשיו ומחדליו. למשל, מטופל שמיד בתחילת הטיפול מזיז את המאפירה שבשולחן המטפל, ואח"כ מתלונן שלאחרים לא איכפת מדעותיו, המטפל אמר לו שהוא הזיז את המאפירה בתחילת הטיפול, מבלי לשאול אם זה בסדר. יתכן שזה מעיד על כך שהוא לא מספיק חושב על רצונות הזולת, ולמעשה מחליט בשבילם.
התנסות "מקומית" עם המטפל יכולה לפתוח את הדרך לראייה בהירה יותר של תכונה שכיחה וכללית יותר, עם אנשים נוספים.
משא ומתן בטיפול יכול להביא לזיהוי מעגל סגור פנימי של המטופל, שרבים מהסובבים אותו נתקלים בו, והוא לא מודע לכך.
לפעמים אדם מגיע מראש למשא ומתן עם הזולת עם אקסיומה קשיחה, שלא מאפשרת לזולת להוכיח את עצמו בזכות מה שהוא בפועל. למשל, אדם שקובע שאין מה לצפות מהזולת, או שאפשר לצפות ממנו רק לפגיעה. או אשה שצריכה לקבל חיזוקים מפורשים ומפורטים שהיא רצויה ונאהבת בטרם תהיה מוכנה לדבר עם אחרים על עצמה, ובלי זה היא מסתגרת במהירות.
מטפל יכול לסייע למטופל לבדוק איך יכול או עלול הצד השני לראותו ולשומעו. המטפל פורש את ה"המפה" הסובייקטיבית של אחרים לצד זו של המטופל או מולה. למשל מטופל שמתאר את חברו כיהיר ומתנשא, המטפל העלה אפשרות שאולי חברו פשוט חושש ממנו.
אפשר לסייע למטופל לזהות נטייה להימנע מלדון בדברים ולהעלות אותם למשא ומתן, כגון להבין למה הזולת התכוון בדבריו. (ואז למשל ממהרים להניח שהזולת התכוון לבקר אותי).
משא ומתן עם הבריות צריך להתמקד בחשיפת הציפיות ההדדיות, בעיקר עם הציפיות הסמויות, ובלי הבנת הציפיות נוצר תסכול והתנגשות.
בטיפול צריך לשאת ולתת על הנושא של תקיפות ותוקפנות, וההבדל ביניהם. תקיפות פירושה עמידה על שלי תוך התחשבות בזכויות המקבילות של הזולת (-אסרטיביות). ואילו תוקפנות פירושה עמידה על שלי ביחד עם הפעלת כח נגד הזולת וזכויותיו (-אגרסיביות), תוך פלישה לטריטוריה הלגיטימית שלו (גופנית, רגשית, כלכלית). צריך לברר במפורש מה הטווח והצורה של הביטוי העצמי של כל צד, שמתקבל ע"י הצד האחר בלי לחוש מאוים, מנוצל או מותקף. הטיפול מאפשר להכיר בהבדל בין עמידה על זכויות לבין שלילת זכויות הזולת, וכן ללמוד שהזולת לא יכול או רוצה לספק כל רצון לגיטימי של המטופל מיד או במלואו, וכן ללמוד שהזולת לא אמור לנחש מה אני רוצה, וזה לגיטימי לבקש ממנו דברים.
למטפל יש גם תפקיד לסייע למטופל לפתח פרספקטיבה ראויה לתפיסת אירועים: עד כמה הם מרכזיים, גורליים ועוצמתיים, יחסית לתמונת החיים הכוללת, איזה אפשרויות עוד נשארו פתוחות וכו'.
חשוב להעריך ולתת מקום גם לכוחות ההסתגלותיים והחיוביים של המטופל, כגון חוויות חמות, תומכות וטובות שהיו לו, שיוכלו לסייע לו להתמודד עם חוויות קשות של כאב בעברו.
לפעמים מטופל
זקוק לקבל לגיטימציה לרגשותיו מהמטפל (-לדעת
שהוא "נורמלי"), כגון רגישות לזולת
בגלל אובדן קרובי משפחה בשואה.
ייעוץ התנהגותי בתהליך הטיפול הדינמי
באופן כללי, מטפל צריך להימנע מהבעת דעה או המלצה בדרך הדרך שמטופל צריך לנהל בה את חייו. על מטפל להתערב רק במקרים נדירים, כשנראה שהמטופל עומד לנקוט צעד שיסכן את עצמו או זולתו, וקשה מאוד (אם בכלל) לתקן אותו אח"כ. וגם אז, עדיף שההתערבות תהיה בצורה של בירור, ומורכבת מכמה צעדים עוקבים:
- שיקוף הרצינות והסכנה של המצב.
- בירור הבסיס לצעד של המטופל (יתכן שהוא מוטעה).
- יש לדון באלטרנטיבות לפעולה, שאיתן ניתן אולי להשיג מטרה דומה עם פחות נזק וסכנה.
ככל שהמעשה חמור יותר, וככל שנראה שהוא חפוז ונמהר, המטפל יביע בבהירות רבה יותר את מעורבותו הרגשית, כגון: "נראה לי חשוב מאוד להבהיר את הדבר, כדי שלא יקרה משהו שאח"כ אולי תצטער עליו. אני עומד לרשותך לדבר על כך".