חזרה למאמרי פרט א
חזרה לאתר הראשי

---

התערבות בגישת הכוחות בעבודה סוציאלית
בן ציון כהן, אלי בוכבינדר. מתוך הספר "מן הכוח אל הפועל" (2005)

---

התערבות בגישת הכוחות בעבודה סוציאלית / בן ציון כהן, אלי בוכבינדר

א. מבוא :

בעשור האחרון נראה כי ישנו שינוי המתבטא בספרים ומאמרים – המציגים גישה אידיאולוגית פרקטית חדשה לעבודה עם בני אדם. גישה זו נקראת "גישת הכוחות", שורשיה מצויים בעבודה הסוציאלית הקלאסית. כוונתה של גישת הכוחות היא לאחד את הרעיונות לכלל גישה ולהופכה לאידיאולוגיה ייחודית של מקצוע העו"ס.

הנחת היסוד של גישת הכוחות גורסת שבכל בן אדם יש כוחות המהווים גורם עיקרי המתווה את אופי המפגש המקצועי. כוחות אלו הם שאפשרו לשרוד, להתמודד ולבנות חיים עד כה. האדם הפעיל את כוחותיו בעבר ומפעילם גם בהווה. ייתכן שלא כל הפעולות משיגות את המטרה, ייתכן שבמצבו היום יותר קשה לו ולנו להבחין כיצד כוחותיו יעמדו מול האתגרים והלחצים של מחר. היותו פונה אינה שוללת ממנו את כוחותיו הקיימים. לכן ההתערבות בגישה זו תהיה בנויה על הכוחות. הטיפול יעשה דרך כוחותיו ולא דרך בעיותיו. גישת הכוחות מלמדת, שככל שנמקד את מאמצינו בחלקים הבריאים ונסייע להם לגדול, לשגשג ולגבור על החלקים האחרים כך תהיינה ההתערבויות מועילות יותר.

גישת הכוחות ישימה לכל מטופל כי מבחינה בסיסית היא אינה קושרת בין מצב אובייקטיבי של האדם (חולה נפש, מכור) לבין כוחותיו. היות האדם במצב קשה מעיד רק על הצורך ועל ההכרח להשיג כוחות. כל מצבי החיים הם חלק מתהליך הסתגלות והתפתחות של יכולות ומסוגלות גם בהקשר של מצוקות חיים. בכל מצב נדרש הלקוח להתמודד באופנים ובתחומי חיים שונים והעובד צריך להתבונן כדי למצוא לו כוחות, פנימיים וחיצוניים באחד האופנים והתחומים הללו.

שורשי הגישה מצויים עמוק בהיסטוריה של העו"ס, אחד ההבדלים בין האסכולה הפונקציונלית לאסכולה הדיאגנוסטית הוא שע"פ הדיאגנוסטים המיקוד הוא במהותו של המטופל = התמקדות במבנהו הפיזיולוגי פסיכולוגי בצירוף פתולוגיה וסימפטומים, כלומר פירושו התמקדות בתופעות שמחוץ לשליטתו, בעוד שע"פ הפונקציונלים הדגש הוא על תפקודו של המטופל, כלומר דגש על מעשיו, פירושו התמקדות בדברים שאדם יכלו בעקרון לשנותם בכוחות עצמו.

החפיפה בין עקרונות של גישת הכוחות וערכי העו"ס היא תופעה ייחודית. לאורך ההיסטוריה של המקצוע קיימת אמונה ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהתפתח כדי לממש את מלואר הפוטנציאל האנושי שלהם, לכן תרומתה המרכזית של הגישה היא בהצבת גבולות בין העו"ס לבין מקצועות אחרים. במיוחד ביחס למעמד הקליינט נוסף לכך היא מדברת על ערכים למשל "להתחיל במקום שנמצא הלקוח" ומכוונת להתחיל בכוחות ולא בפתולוגיה.

ההטרוגניות של אוכלוסיות המטופלים, והעובדה שביניהם קיימות קבוצות שאינן נוחות במיוחד לטיפול, מעידות על התרומה הפוטנציאלית של גישת הכוחות למקצוע כולו. כמו כן ישנה עדות מחקרית המצביעה ברוב מכריע של המקרים על היתרונות של גישת הכוחות במסגרות השונות.

ב. הפתולוגיה כמרכז הוויית השפה המקצועית :

העיסוק המופרז בבעיות ובפתולוגיות הביא לכך שהעו"סים סיגלו לעצמם השקפת עולם ושפה מקצועית רוויות במצוקה סטיגמתית. התרגלנו להתייחס אליהם (מטופלים) כאל מסוממים, מובטלים וכו' כאשר דרכי ההשפעות ודרכי ההתמודדות של אנשים עם מצבם החברתי עלולות להיתפס כסיבות להתנהגות ולמצבם הכלכלי של הקליינטים. התוצאה תהיה "האשמת הקליינט" במצבו. הכל נעשה בשימוש בשפה המקצועית ובטענה של מימוש ערכי המקצוע הבסיסיים.

השפה אינה רק משקפת מציאות, אלא גם מעצבת מציאות בכך שהיא מאורגנת ממסגרת ובעלת כוח לממש דרכי תפיסה מסוימות.

אחת התוצאות הדומיננטיות של החשיבה הפתולוגית היא פיצול בין שימוש בתיוגים מקצועיים לשם אפיון המטופל מבלי שהוא יודע לבין השפה שמדברים איתו, היא בעיה אתית. על העו"סים להבין שנעשו תלויים בשפה ושנהיינו מתייגים ע"פ פתולוגיות וכך יוכלו להשתחרר מהדיבור ב 2 לשונות. כיוון ששפה היא הכלי העיקרי שבאמצעותו בני אדם יוצרים מציאות, שינוי בשפה עשוי לגרום לשינויים מרחיקי לכת בתהליך שבו המקצוע יוצר את המציאות שבה הוא פועל.

ג. מהות הקשר מטפל - קליינט ע"פ גישת הכוחות :

הבדלים בסיסיים –

הטבלה מבליטה את ההבדל בין גישה מסורתית לגישת הכוחות באשר לתפיסת הפונה. המסורתית רואה בו מקרה שאותו יש לאבחן. לימים אמרו שיש "לאבחן את האדם ולא את הבעיה" . בהמשך המונח "הערכה" החליף את המונח "אבחון". שמירה על גישת הפגמים משאירה את אנשי המקצוע בעמדת המומחה בעל הכוח, במיוחד ע"י הסתמכות על דיאגנוזות ותוכניות טיפול המדגישות פגמים יותר מאשר עבודה מתוך שותפות, כך נשמרת העמדה שהמטופלים הם מקבלי שירותים יותר מאשר שותפים אקטיביים ובעלי יכולת עיצוב בתהליכי שינוי. ויותר מזה מטופלים שאינם מקבלים את התפיסות וההמלצות של אנשי הטיפול נחשבים "כמתנגדים".

גישת הכוחות רואה בשותפות מרכיב אתי מהותי במקצוע העו"ס, לכן רואה במטופל שותף וכמומחה בענייניו, יחד הם יבדקו את המשאבים ואת מה שיש למטפל להציע. יכולתו

ד. הערכת הפונה ע"פ גישת הכוחות :

תחום הערכה -

גישה המתמקדת בפתולוגיות :

1. המיומנות הדרושה מהעובד היא היכולת לסווג ולגלות פתולוגיות. DSM הבנת הסיבתיות תביא לטיפול ה"נכון". הקליינט חווה את הDSM כמשהו שלילי, מכיוון שזהותם נתפסת דרך הפתולוגיה, וזו מעצבת את היחסים והתקשורת מצד אנשי מקצוע.
2. הסיפור של האדם משמש מקור להבנת אישיותו ע"י המטפל באמצעות פירושים. איש המקצוע בתפקיד בלש מחפש רמזים דרך סיפורו של הקליינט. ניתן לעשות זאת ע"י פתיחת מרחבים להבנות אחרות של חוויות או מצוקות ע"י שאילת שאלות שמטרתן להעביר מסר שאנשים אינם פסיביים בסיפורי חייהם ובכך לעצב משמעויות שונות ללקוח. יבקש להרחיב את הדיבור על מצבים בהם הבעיה לא מתעוררת או שהאדם מצליח להתגבר עליה.
3. טראומות הילדות מנבאות פתולוגיות. גישה זו רואה באירועים אלה כגורמים לפתולוגיה בשלבים מאוחרים בחיים.
4. עיקר העבודה בהערכת הקליינט היא לנתח לעומק את מצוקותיו ומקורותיהן.

גישת הכוחות :

1. המיומנות הדרושה מעובד היא היכולת לגלות כוחות ומשאבים בבני אדם ובסביבתם. ואין כל חשיבה אם כתבו עליהם בספרים. כל קליינט הוא יותר מהסימפטומים שלו. הספרים (DSM) מונעים הכרה של מטען חיובי, כישרונות ויכולות הקיימים בלקוח. או ראיית המטען החיובי שווה לאי ראיית האמצעים העיקריים שיכולים לעזור לאדם לשפר איכות חייו.

סליבי מציע להוסיף ציר נוסף לDSM שייקרא "איכויות אישיות הראויות לציון" חלק מהתכונות שיכללו בציר זה הם אמינות, סבלנות, יוזמה ותובנה. צירוף זה יכול להביא לשינוי מהפכני בעולם התוכן של בריאות הנפש, משום שאנשי מקצוע יתייחסו לשוני בין כוחות של בני אדם ולא לשוני בהפרעותיהם.

חשוב להכיר במצב שבו השפה שקיימת לתיאור כוחות הינה שפה דלה מאוד. אנו זקוקים לשפה חדשה, שתעזור לנו להסביר את הכוחות הקיימים בלקוח. השפה צריכה להיות חיובית, מדויקת, עליה להסביר את הכוחות המצויים בלקוח, עליה להיות מסוגלת לתאר את הדקויות ולא להיות רחבה ומושלמת.

2. הסיפור של האדם משמש בסיס בלתי אמצעי להכרת המשמעויות שהוא נותן לחוויותיו, להצלחותיו ולאתגרים שהוא עומד בפניהם. קבלת הגדרת הבעיה של הלקוח. איש המקצוע בתפקיד תלמיד לומד מהאדם על חייו, הוא מנסה להחכים עם האדם, להבין את משמעויות סיפורו. יש חשיבות להאזין למשמעות הסיפור מתוך עמדה של אי ידיעה ושל קדם הבנה. כדאי שהפונה יציג קודם את מצוקותיו, לא את כוחותיו כיוון שהמצוקות הן אמיתיות ולכן העדיפות להתייחס את הרגשות ואל המחשבות של האדם ביחס לבעיותיו. רק הבנה ואמפתיה יאפשרו לו לחלוק עימנו את הלחצים ולהקל על מצוקתו. רק בשלב שבו חלה הקלה מסוימת בלחץ נוכל להתמקד ברגשות ובמחשבות ביחס לכוחות. ע"י הצמדות לסיפור הקליינט מתפתחים יחס שיתוף פעולה ותמונה מהירה של מטרות המטופל. יש להתמקד במה בר שינוי ובר השגה יותר, מה מפריע. המטרה לסייע ללקוח לוותר על שפה המקבעת שליליות ולעבור לשפה של התמקדות ואמונה ביכולות ובכוחות.

תגובתו של איש המקצוע לאדם המציג לראשונה את בעייתו תהיה בקשה להרחיב את הדיבור על מצבים שבהם הבעיה אינה מתעוררת או שהאדם אינו מצליח להתגבר עליה. רואים בכישלונות חלק מהדברים עליהם הלקוח נשאל באשר לניסיונות התמודדות בחייו.

3. הטראומות של הילדות אינו מנבאות דבר באופן אוטומטי, לעיתים הן מקור של חוסן נפשי. ידיעת העבר חשובה כדי להעריך את הקוטב השני שהמצוקה מעוררת והוא הכוחות שנדרשו מהאדם כדי לחפש ליצור ולייצב את התמודדות כוחות ולמידה. להתנסויות טראומטיות יש כוח לתוצאות מזיקות ויש כוח גם למשמעויות מעניקות כוח. אנשים זקוקים לזכור אירועים טראומתיים וליצור להם משמעות כדי להשתחרר מהאחיזה שיש לאירועים אלה בחיים. אנשים שואלים שאלות קיומיות כמו "למה זה קורה לי ?" חוויות מצוקה וטראומה נוטות לגרום לאנשים להתבונן על העולם באופן שלילי מתוך אובדן ביטחון מובן ומדגישים חוסר הוגנות וכוונות רעות וכו', לכן בטיפול המקצועי ע"פ גישת הכוחות יש עידוד חשיבה על החוויה הטראומתית מתוך משמעות המכילה את הניגודים שבין מצוקה ליכולת לעשות שינויים משמעותיים ובעלי ערך לעצמי. אין הכחשה של הסבל והמצוקה אלא "אתגר" לאופנים שבו הוא נתן לעיתים מחוסר ברירה את הכוח, והשליטה לאירועים קשים אלה להשפיע ולעצב את חייו. הקליינטים מוזמנים ע"י העובד לבחון מציאות אחרת שאבדה תוך התמקדות יתר בבעיה תוך כדי תיקון החולשות. המציאות שאותה מנסה העובד היא שקידום הכוח הנמצא ביכולות של שישנן ושכבר נרכשו במהלך החיים ואת חלקן יש לגלות אך באופן כללי יש לשמור ולחזק. גישת הכוחות תומכת בקביעה האקזיסטנציאליסטית שלפיה אין מהות קודמת ואין ידע קבוע שיכולים להגביל את אפשרויות הבחירה ולעצב את אירועי החיים ע"פ דפוסים או חוקים ונתונים הקבועים מראש מעשה הבחירה הוא שמעצב את האנשים, ורק באמצעות מעשי הבחירה הם נעשים מה שהם. מובן שבחירה חופשית לחלוטין אינה קיימת משום שבחירות נעשות במצב חיים קונקרטי. המטפל מעמיד לפני הלקוח את העמדה שהמצב הקונקרטי לא משפיע על בחירותיו באופן סיבתי, שכן תמיד הוא חופשי לפרש את המצב ע"פ דרכי פרשנות רבות ולהתנהג בהתאם לכך. זוהי החירות לבחור ולהשליך באופן חופשי את הפירושים על כל סיטואציה שבה הלקוח מוצא את עצמו.

אמונה בעתיד הוא מרכיב מהותי ועתיד אופטימי תלוי בתפיסת העבר וההווה. היכולת לתפוס תקופות רעות בעבר ובהווה לא מעידים על עצמי פגום אלא על עצמי פגוע זמנית היא מכריעה, לכן חשוב לעשות מיסגור מחדש ולפרש מחדש את ההתנהגות הסימפטומית. יש קושי לזהות את הכוחות כי הם מוסווים ע"י תוצאות הטראומה למשל ערך עצמי נמוך, דיכאון וכו'. ניתן להצביע ללקוח שזה חלק מאסטרטגיות התמודדות והסתגלות. באופן זה מציגים את העבר כמשאב המאפשר מו"מ מחודש ואפשרויות ללמידה. העבר ניתן להבנה, למשמעויות אחרות חדשות.

4. עיקר העבודה ב"הערכת הקליינט" היא לבדוק בשיתוף עימו, כיצד התמודד עד עתה ומה הפוטנציאל להמשך התמודדות. סליבי הציע לכוון את העבודה לחמישה תחומים עיקריים והציע לכל תחום שאלות לדוגמא. הישרדות – שאלות הקשורות להתמודדויות שונות בחיים. תמיכה – שאלות על האנשים התומכים בו. חוויות – שאלות לגבי תקופות טובות בחייו. אפשרויות – שאלות על חלומות שאיפות וכיוונים בחיים. דימוי – במה האדם גאה בעצמו, ושאלות על אמונה בעצמו.

ה. עקרונות ההתערבות עפ"י גישת הכוחות:

ע"פ פתולוגיות:

1. אפשרויות הבחירה, הצמיחה והשליטה תחומות ע"י הפתולוגיה. ישנו קשר ישיר בין חומרת הפתולוגיה לבין חוסר היכולת של האדם להתגבר ולהתמודד בכוחות עצמו. מוקד הטיפול הוא הפתולוגיה.
2. "להתחיל במקום שבו נמצא הקליינט" פירושו להתחבר למצוקותיו. העו"ס מפנה את הידע שלו כדי לעזור ללקוח לפתח תובנה מעמיקה ככל האפשר ביחס למקורות בעיותיו בשלב האבחנה. בשלב ההתערבות הלקוח לומד אותם ויכול להביא אותו למצב פסיבי.
3. מקורות העבודה הטיפולית הם הידע והמיומנות של המטפל. הדרך היעילה לעודד צמיחה היא ע"י תובנה.
4. העזרה ממוקדת בפתרון בעיות. אם זה איננו אפשרי אזי בחיסול סימפטומים או בהפחתת השפעתם על התנהגות, רגשות, מחשבות ויחסים עם הזולת.
5. גם כשהתנאים החברתיים, כגון עוני או אפליה משפיעים על הקליינט באופן חמור, הטיפול מתבסס על ראיית הפרט ובעיותיו. אין התייחסות למציאות החברתית הרחבה יותר כגורם שצריך להילקח בחשבון בהתערבות.

עפ"י הכוחות:

1. האפשרויות הקיימות והגבולות אינם ידועים מראש. הפתולוגיה עושה את העבודה לקשה יותר. הפתולוגיה אינה הגורם המכריע בגורל האדם. למערך הכוחות וליכולת לשרוד יש השפעה חזקה יותר. המטרה העיקרית היא לעודד הגדרה עצמית שמשמעה קבלת החלטות המבוססות על כוחותיו של הפרט. לכוון את האדם לבחון את עצמו ואת מצבו ואת ההיסטוריה כיותר מהיסק הכולל של המצוקה.
2. "להתחיל במקום שבו נמצא הלקוח" פירושו להתחבר לכוחותיו. הקליינט הוא המומחה והזרקור מופנה פנימה כדי להאיר את כוחות ההתמודדות, לא את סיבות המצוקה. התרומה שלנו היא ביכולת לסייע להם להכיר את ה"עצמי" מתוך גישה של אמונה ביכולות גם אם הם מוכיחים ההפך. לעזור ולממש יכולות ולתמוך בתהליך. זה מעין דיאלוג של משא ומתן הדדי בין הלקוח והעו"ס על הבנת אירועי החיים ותפיסתם ועל יחסי העזרה. כך גם סיום הטיפול הינו החלטה משותפת.
3. המקורות הם יכולות ההתמודדות של היחיד, המשפחה, הקהילה, צמיחה. יש לעודד ע"י זיהוי הכוחות והפעלתם.
4. העזרה ממוקדת בגילוי ובפיתוח כוחות ומשאבים לשם שיפור איכות החיים, יצירה או העמקה של חברויות, ערכים ומחויבויות. גישה זו מחפשת דרכים לאפשר ללקוח להפעיל כוחות ומשאבים לשיפור איכות חייו האינדווידואלים והחברתיים. העו"ס מפתח עמדה של אי ידיעה אבחונית ומטרת הקשר היא דיאלוג מו"מ משותף לגבי משמעויות הסיטואציה של האדם, כשלב בהגדרה מעצימה יותר ביחס לחיים. הגדרת הבעיה היא לא מעצימה מול מייאשת. המוקד הוא איתגור האדם להשתמש בשפה אחרת בעיצוב ניסיונות חייו. פיתוח מודעות עצמית לסיפורי חייו של הלקוח חיונית לבניית כוחות, משום שהיא מאפשרת ללקוח לרכוש דרך להסתכלות עצמית שבה הוא מזהה בקלות רבה יותר את כוחותיו.

קריטריונים להצלחת הטיפול הם מימוש ההסתכלות ומימוש כוחותיו כאשר הקליינט מתאר מצבי חיים שונים שבהם לסייע לאחרים להכיר בכוחותיהם ולממשם. כל זה הופך את הקשר לפחות פטרנליסטי, התייחסות ללקוח כמומחה, שאיש המקצוע צריך ללמוד ממנו, מצמצמת את הפער בין מעמד המטפל למעמד הלקוח ותורמת לקשר של שותפות. משום ששיוויוניות מוחלטת אינה רצויה בטיפול, השלב הראשון הוא חינוך הלקוח לגבי תפקידו ותפקיד העו"ס.

5. כשתנאים חברתיים כגון עוני או אפליה משפיעים באופן חמור על חיי הקליינט, תכנון ההתערבות יכלול זיהוי האמצעים שהפעיל בעבר מול תנאים אלה, וחיפוש משאבים חדשים להילחם במציאות החברתית המגבילה. אנשים שמפנימים לתוכם תוצאות של אפליה וקיפוח ומפתחים אמונות של כישלון אישי, שגיאות ופגמים ואחרים בעלי כוח מעודדים אותם לעשות כן. ע"י הכרה בכך תוך כדי שהקליינט מספר את סיפורו והמטפל מקשיב ומזהה את הכוחות מתאפשר לאדם להעריך את כוחותיו, להעריך מחדש סיטואציות חיים ולמסגר מחדש כוחות גלויים וסמויים. המטרה היא לעזור לאדם בשחרור מנרטיב של ייחוס פנימה של האשמה, בושה ע"י בחינתן בטיפול כנושאים של דיכוי פנימי וכוח חברתי.

ו. מסקנות והשלכות :

במצב שבו השיח מתרכז ביכולות ולא בבעיות נפתחת אפשרות ל"שיא של כוחות". דבר זה מתאפשר כאשר העו"ס נמנע משפה מתייגת ומשתמש באוצר מילים המדגיש כוחות ומשאבים ומשקף לקליינט את יכולת ההתמודדות שלו בכל הזדמנות.