חזרה למאמרי פרט א
חזרה לאתר הראשי
באום, נ. (2006). סיום מאולץ של קשר טיפולי. חברה ורווחה, כו, 355-375

סיום מאולץ של קשר טיפולי- נהמי באום

ישנם מקרים בהם סיום הטיפול נכפה ע”י נסיבות חיצוניות בחיי המטופל או המטפל. במקרים אלו הקשר מסתיים לא בגלל השגת המטרות הרצויות אלא בגלל אילוצים שונים כגון העברת העובד לתפקיד אחר וכו'. רוב הטיפולים שלהם סיום כפוי הינם טיפולים של סטודנטים שסיימו את שנת ההכשרה המעשית. לסיום כפוי מאפיינים שווים לסיום רגיל אולם ישנם מאפיינים ייחודיים למצב זה.

סיום כפוי הדומה במאפייניו לסיום ההכשרה הוא יציאה לחופשת הלידה משום שבשניהם המועד ידוע מראש. אולם ישנו שוני מובהק בין 2 המצבים משום שלאחר חופשת הלידה לרוב המטפלת מקבלת בחזרה את מטופליה ולכן אין זה סיום כפוי אלא הפרעה בטיפול.

סיום מאולץ עפ”י רוזנפלד- “סיום שנגרם בשל עזיבתו של המטפל ולא בעקבות שיפור והתקדמות אצל המטופל או החלטתו”. תיאור זה מדגיש את החד- צדדיות שבסיום המאולץ.

סיום מאולץ עפ”י מיקלסן ונותהייל- הרחיבו את ההגדרה ופירטו את המאפיינים של הסיום המאולץ:


סיום כפוי פוגע בכלל מהותי בטיפול- על המטפל לגלות סבלנות ולעודד את נוכחות המטופל.

למרות ההתייחסות המעטה לסיום זה בספרות, מרבית הגישות הטיפוליות נתנו דעתן על סוג זה של סיום. כל הכותבים ללא קשר לגישתם התיאורטית מדגישים את חשיבות הסיום ועיבודו, אך כל גישה רואה במטרות אחרות ואופן עיבוד שונה.

רוב הכותבים מתייחסים לסיום מאולץ כמקשה אחת ללא הבדל בין הסיבות השונות. ישנם דברים שאכן שווים בין סיום תקופת הכשרה לבין עזיבת המטפל את תפקידו, אך יש הבדל חשוב שראוי לציין- סיום תקופת ההכשרה של הסטודנט אינו דבר מפתיע וידוע מראש, לעומת עזיבותו של המטפל שיכולה להיות מפתיעה.

ישנם הבדלים בתגובות המטופלים לעזיבתו של מטפל מוסמך לבין עזיבתו של סטודנט בהכשרתו.

אופן סיום הטיפול משמעותי מאוד עבור המטפל והמטופל. על מנת שיוכל המטפל להתמודד עם הסיום בצורה מועילה עליו לדעת את התגובות האופייניות של המטופלים והמטפלים ולזהות את המקורות הפוטנציאליים של אותם תגובות.

תגובות המטופלים

תגובות רגשיות ומקורותיהן:

ממצאי מחקרים נראה שסיום טיפול מעורר הן רגשות חיוביים והן רגשות שליליים. ברוב המחקרים נמצא שמטופלים חווים הכחשה, כעס וזעם, וכן רגשות עצב, אובדן וחרדה. כמו כן מעלים המחקרים שהמטופלים חווים תחושות של גאווה והשג ותחושה של בגרות ועצמאות.

הספרות התיאורטית מצביעה על התנהגויות שליליות כמו התנהגות רגרסיבית, פיתוח סימפטומים חדשים והתנהגויות שמעידות על הימנעות מסיום טיפול (אי הגעה לפגישות, ביטויים לצורך בהמשך הטיפול וכו').

מרבית ההתנהגויות שמופיעות בסיום טיפול רגיל יופיעו גם בסיום טיפול מאולץ אך עצם היות הסיום מאולץ, ללא משא ומתן וללא קשר להשגת המטרות, הוא מעורר ביתר שאת חלק מתגובות המטופלים.

  1. אי נכונות לבטא רגשות:
לעיתים קרובות מסרבים המטופלים לבטא לחוות רגשות לגבי הסיום המאולץ. במיוחד מטופלים שהתקשו להיות מודעים לרגשות במהלך הטיפול. כאשר תגובת המטופל לסיום היא הכחשת הרגשות היא יכולה להתבטא בחוסר אכפתיות או כהבנה רציונאלית וקבלה, ללא קשר להתייחסות לתגובות הרגשיות.

  1. ביטויי כעס:
מטופל שתגובתו הראשונית לסיום מאולץ היא כעס יכול לבטא אותו בצורה ישירה או עקיפה ומסוות יותר של תקשורת תוקפנית- פסיבית (ביטול פגישות, חוסר דיבור). כעס מציאותי על הסיום יכול להיות מועצם ע”י נסיבות החיים של המטופל (תמיד עוזבים אותי, אתה תמיד בגדת בי וכו'...). כלפי סטודנטים ישנה האשמה שהשתמשו במטופלים כ”שפני ניסיון”. מטפלים יכולים לחוש שאם באמת היה למטפל אכפת הוא היה מוצא דרך להמשיך להיפגש עימו. לפעמים רגשות אינם מבוטאים מייד, תוך התייחסות לסיום, ובמקום זה מופיעה עוינות כלפי המטפל/ הטיפול.

  1. רגשות חרדה ואובדן:
במקרים רבים מתחת לכעס יש תחושת עצב ואובדן או תחושה חריפה של חרדה. התגובות אופייניות בכל סיום אך בסיום מאולץ עקב ה”פתאומיות” הן מתעצמות. נלן מדגיש שהתגובה הרגשית השכיחה ביותר לפרידה מתקרבת היא חרדה. הוא חרד מהמטפל החדש, חרד מהתלות וחוסר האונים וחרד לגלות שאינו יכול לשלוט על העולם החיצוני. התגובות יכולות להיות מועצמות על סמך אישיותו ונסיון חייו בפרידות של המטופל. הספרות מדברת על כך שישנה התאמה בין תחושת החרדה לבין מטופל שחווה בעבר פרידות שלא תאמו את צרכיו ההתפתחותיים ולאובדני חיים מאוחרים יותר. מטופל שחווה נטישה או פרידה מכאיבה, הסיום המאולץ יכול להיות אישור לכך שכדאי לא להיקשר ולהשקיע רגשית באדם אחר.

  1. האשמה עצמית:
לעיתים כתגובה לסיום מוקדם מדי, המטופל מאשים את עצמו, בצורה לא רציונאלית, בעזיבת המטפל. הם תולים את הפרידה במומים שלהם וחושבים שאם הם היו אחרים הכל היה אחרת. לעיתים ישנה השלכה של בוז עצמי על המטפל, כל שהמטופל חושב שמה שחשף בפני המטפל היה כל כך לא מקובל ודוחה שהמטפל היה חייב לברוח. מטפלים יכולים אף לחשוב שהפחד המוקדם שלהם על המטפל או איומים שלהם לסיים את הטיפול הם שהביאו “למשאלתם” להתגשם, והם חשים אשמה לא רציונאלית בשל כך.

  1. רבדים מורכבים של רגשות:
ניתן להניח שהתגובה הרגשית של המטול מורכבת ממה שנראה בתחילה. לעיתים תגובה אחת היא בולטת במיוחד ומותירה רגשות אחרים- חשובים באותה המידה- לא נראים. אי הבחנה בין רגשות יכולה להתלוות לרגשות חזקים של חרדת פרידה.

תגובות התנהגותיות:

התגובות הרגשיות יכולות להתבטא בתגובות התנהגותיות שונות.

  1. חזרה של סימפטומים ו/או בעיות:
חזרה של הסימפטומים או העלאת בעיות שכבר נידונו וקיבלו התייחסות רבה לטיפול לרוב עולות שוב בסיום הטיפול, במיוחד בסיום שהמטפל יזם. ייתכן וזהו ניסיונו האחרון של המטופל לעבוד על תכנים אלו, וייתכן וזוהי התנהגות תוקפנית כלפיי המטפל שבאה להגיד “לא פתרת לי את בעיותיי” או כלפי הסטודנט “אם היה לי מטפל אמיתי...”


  1. עליית תכנים חדשים:
בסיום טיפול ובסיום מאולץ בפרט, עשוי המטופל לעלות תכנים חדשים, לעתים קשים ומשמעותיים ביותר, שלא עלו עד כה. ייתכן וזה כדי לגרום להמשך הטיפול וייתכן שהתכנים עולים מפני שישנה הרגשה שזו ההזדמנות האחרונה להעלות את החומר הלא מודע.

  1. רצון לשמור על קשר לאחר סיום הטיפול:
לעתים קרובות שהסיום מאולץ, ובמיוחד בסיום תקופת ההכשרה של סטודנטים, ישנו רצון מצד המטופל לשמור על קשר תחת הכותרת “חברים”. במקרים רבים הסטודנטים לא עומדים בלחצים ומבטיחים לשמור על קשר, אך מרביתם אינם עושים זאת.

  1. התנגדות לפרידה:
מטופלים המתמודדים עם הסיום המאולץ מפעילים לעיתים מנגנונים שונים על מנת להימנע מחוויית אובדן פתאומי והרגשות הכרוכים בו. הם עושים ע”י מגוון התנהגויות: אי הגעה לפגישות, איחורים, קיצור המפגשים, שינויי של מועדי המפגש, סיום ע”י המטופל ועוד. התנהגויות אלו נובעות מרצונו של המטופל להימנע מהכאב שכרוך בסיום המאולץ, אך יש בהם גם ניסוין מצד המטופל לא להיות פסיבי אלא ליטול חלק מהשליטה במצב לידיו.

תגובות המטפלים

תגובות רגשיות ומקורותיהן:

גם המטפלים חשים רגשות בקשר לסיום.בעיקר רגשות של הכחשה, כעס, עצב, והרגשת ספק ביחס ליעילותם המקצועית, וכן רגשות אשמה, אובדן וחרדה. המחקרים מראים שהם חווים גם רגשות חיוביים ובעיקר רגשות גאווה והשג על הצלחת המטופל.

בסיום המאולץ ישנם התמודדויות שונות מהסיום הרגיל. הם עוזבים את המטופלים ולא “קוצרים את הפירות” הם עוזבים את מקום העבודה, המדריכים וכו'. הם חווים את אותם הרגשות רק בצורה מועצמת יותר וגם רגשות שונים מהסיום הטבעי.

  1. רגשות דאגה למטופלים:
מטופלים מנוסים, וכל שכן סטודנטים מביעים דאגה למצב המטופלים ביחס לסיום המאולץ. דוואלד מדגיש כי מטפלים רבים מביעים דאגה שהמטופל לא יוכל לעמוד בפרידה המוקדמת ושזו עלולה לגרום לו נזק. אחרים דואגים שמהטופל לא יוכל לדאוג לעצו ללא קשר טיפולי.

אחד המקורות העיקריים לדאגה זו היא החשיבות שנותנת הספרות לסיום. מהכתוב משתמע בבירור כי ניהול לא טוב של הסיום עלול לסכן את התוצאות החיוביות שהמטופל השיג. כפי שכתבו סטראפ ובינדר, “ללא קשר לשאלה האם הטיפול הוא קצר טווח או ארוך טווח, סיום הוא אחד האתגריים הקריטיים ביותר למטפל. האופן שבו ינוהל היבט זה יקבע במידה רבה עד כמה הטיפול יהיה הצלחה או כישלון”. אזהרות אלו מדאיגות גם מטפל בסיום טבעי. הדאגה מתעצמת כמובן אצל מטפל שיוזם באופן חד צדדי את סיום הטיפול.

  1. כעס וספק באשר ליכולת המקצועית:
פעמים רבות המתמחים עוזבים בתחושת כעס וספק באשר ליכולתם המקצועית כאשר הם עוזבים בטרם עת בלא שראו את פירות עבודתם. ממחקרם של דה בוסה וסטירסקי שבחנו את התנסותם של מתמחים בפסיכיאטריה בתום תקופת התמחותם, עולה שרבים נותרו עם תחושת תסכול או עם הרגשה שהעבודה עוד לא נסתיימה. קרוב לרבע דיווחו על תחושת כעס, בעוד שתחושת שביעות רצון מהטיפול הייתה נדירה יותר. גם במחקרם של פייר וברסלר נראה שמרבית המתמחים סיימו בתחושה של פחד וחוסר אונים. ממצאים במחקרו של גולד מצביעים על נתונים דומים (המחקר הוא על עו”ס בסיום שנה שנייה להכשרתם). נראה שבתום ההכשרה הסטודנטים יוצאים עם תחושה לא נעימה, תחושה של ספק באשר ליכולתם.

אחד המקורות לתחושות אלו הוא שסיום הטיפול נגמר אצלם כמעט תמיד בטרם עת, לפני שהושגו המטרות, ומשאיר בעקבות כך הרגשה של עניינים לא פתורים. ההכרה בכך מעוררת רגשות אכזבה אצל המטפל ביחס להישגי המטופל ולעצמו. עבור המטפל בהכשרה, הסיום המאולץ עלול לעורר חוויה של אובדן התפקוד המקצועי וערעור הזהות המקצועית המתגבשת.

  1. רגשות עצב, צער, חרדה ואובדן:
מטפלים רבים מרגישים עצב בסיום הקשר עם מטופל, שכן גם הם לקחו חלק בקשר טיפולי חשוב ואינטנסיבי שנגמר מוקדם מדי. הם עוזבים מטופלים שאכפת להם מהם ושלא יוכלו לדעת מה קורה איתם בהמשך חייהם. מטפלים מנוסים גם הם מדווחים הצפה רגשית מתמשכת בשלב הראשון לאחר ההודעה על הסיום.

ההרגשה כמובן מתעצמת בקרב סטודנטים מתמחים שאצלם ההשקעה הרגשית תופסת חלק ניכר ומרכזי בטיפול. הסטודנט מפצה על חוסר הידע בהשקעה רגשית כמו התלהבות והתעניינות. השקעה רגשית זו הופכת את הסיום לטראומתי במיוחד עבור המתמחים, כשבסיום הקשר הם מאבדים יחסים שבמהלכם חוו רגעים ייחודיים, גדילה מקצועית ותחושה מתגמלת.

בסיום בכל ובסיום מאולץ בפרט, ישנו קשר בין עוצמת הרגשות לרגישות המטפל לאובדני העבר. חוויות העבר (פרידות, מוות) קובעות עבורו את תגובותיו הרגשיות בשלב סיום הטיפול. (תיאוריה זו אינה מאוששת עפ”י כל המחקרים אלא עפ”י רובם).

  1. תחושות קשות של אשמה ונטישת המטופלים:
בסיום מאולץ המטפלים, ובעיקר המתמחים, חווים רגשות אינטנסיביים של אשמה. דוואלד אומר שזהו אחד מהרגשות הקשים ביותר שחווה המטפל בסיום מאולץ. לדעתו רגשות אלו הן תוצאה ישירה של בגידתו ונטישתו של המטופל: הוא זה ששכנעה את המטופל לסמוך עליו ולהיכנס ליחסים אלו, ועכשיו הוא זה שמפרק אותם. אצל סטודנטים התחושה מתחזקת בעקבות ההרגשה שאם הם היו מקבלים מטפלים אמיתיים הטיפול היה נגמר אחרת. תחושה זו מלווה לרוב את הסטודנט לאורך כל ההכשרה. הסטודנט מרגיש הוא פיתה את המטופל להיכנס לקשר עימו על מנת לשרת את צרכיו הלימודיים. הסיום המאולץ מעורר אשמה גדולה עקב תחושתם שהם ניצלו את המטופלים.

תגובות התנהגותיות:

התגובות הרגשיות יכולות לעיתים להתבטא בתגובות התנהגותיות שאינן מאפשרות עיבוד כהלכה של הסיום.

  1. הכחשת ערכו הרגשי של הסיום:
בהתמודדות עם אי הנוחות המחייב הסיום המאולץ ישנם מטפלים שיכחישו כל תוגבה רגשית וייסוגו ממטופליהם על מנת להגן על עצמם מפני תגובות רגשיות אינטנסיביות. ההכחשה באה לידי ביטוי בהתנהגויות שונות: שכחה על הודעה בזמן של תאריך הסיום, הפחתה בערך הטיפול עבור המטופלים, הימנעות מנגיעה ברגשות שהסיום מעלה, או עיוורון חלקי או מלא של המסרים הרגשיים המגיעים מצד המטופל. מתמחים מגלים יותר תגובות כאלה מאשר מטפלים מנוסים. בוסטיק ואחרים שבדקו את תגובותיהם של מתמחים מדווחים שרובם מכחישים את חשיבותם עבור המטופלים, נוטים שלא לגעת בחומר כואב שמעלה המטופל בשלבי הסיום. פייר וברסלר מצאו שמרבית המטפלים הודיעו על הסיום רק בפגישות האחרונות. הם טוענים שהתנהגו כך כדי לא להתמודד עם חוסר הנוחות שהם חשים ביחס לסיום הטיפול. מחקר שבחן את סוגיית הסיום המאולץ מנקודת מבטם של המטופלים העלה שמרבית המטופלים תפסו את הסטודנטים כמי שרצו לסיים את הטיפול בצורה “יפה” והתקשו לנהל דיאלוג פתוח על הסיום והפרידה.

  1. העברת האחריות לאחר:
כמה כותבים מסבים את תשומת הלב להתנהגות שכיחה בקרב מטפלים בסיום מאולץ, המתבטאת בהעברת האחריות לסיום לגורם אחר. פמפיין מינדלין מציין כי במקרים רבים מציג המטפל את הסיום כדבר שנכפה ע”י סמכות גבוהה יותר, ובכך הם מעבירם למטופל את רגשות העוינות והחרדה שלהם. המטפלים מציגים את עצמם כקורבנות פסיביים וחסרי אונים, שאינם יכולים לעשות דבר. התנהגות כזאת יכולה להרוס את ההישג שהגיע אליו המטפל בתהליך הטיפולי. כאשר הם מוצגים כחסרי אונים ופסיביים, כפי שהמטופלים הרגישו את עצמם לעיתים קרובות, המטפלים מבטאים את הטינה והחרדה שלהם בדרך הרסנית. המטפל צריך להציג את הטיפול בצורה אקטיבית ע”י ידו ולקבל אחריות על סיום הטיפול. מטופלים שהסיום הוצג בפניהם ע”י קבלת אחריות מראים פחות הפרעות עם המטפל הבא שלהם ופחות התנגדות לקבל טיפול ממנו.

  1. העברה מיידית של המטופל למטפל אחר:
כדי להפחית את הרגשות הקשים שסיום מאולץ מעורר במטפלים, הם עלולים לעשות ככל שביכולתם כדי להעביר את המטופל במהירות למטפל אחר. הדעות לגבי תגובה זו חלוקות וניזונות מהגישות השונות. בהמשך תהיה התייחסות לנושא זה ביתר הרחבה. כאן המקום לציין שהתנהגותו של המטפל, המתבטאת בהעברה “אוטומטית” של המטופלים למטפל אחר, ראוי שתיבחן בקפידה.

לעיתים המניע הוא הפחתת רגשות אשמה שנובעים מעזיבה מוקדמת שאינה עונה על צורכי המטופל. התנהגות כזאת עלולה לחסום את העיבוד הרגשי של הפרידה, מפני שמירב האנרגיה, הן של המטפל והן של המטופל, מוסטות למפגש עם הדמות החדשה. יתרה מכך, העברה מיידית למטפל אחר עלולה לפגוע בקשר הטיפולי עם המטפל החדש.

המלצות ליישום

התכוננות המטפל העוזב:

על המטפל העוזב להכיר בשני מרכיבים בולטים- 1. מודעות לרגשות ולצרכים שהוא עצמו חווה, 2. אחריותו שלו, מנקודת המבט של הדיאדה הטיפולית, לסיום זה.

  1. בדיקה הכרה וקבלה של הרגשות שהסיום מעורר:
מודעות המטפלים לרגשות ולצרכים של עצמם עשויה לאפשר התייחסות מכילה לצרכיו של המטופל בשלב הסיום. חשוב שהמטפל יקבל שנורמאלי לחוות רגשות אלה ולא להכחישם, ושאפשר לבטא אותם בפגישות עם המטופלים.

מטפל אדיש בשלב סיום הטיפול יוצר מצב בעייתי, ע”י ניתוקו הרגשי של המטפל המטופל ננטש מוקדם מדי. במצב כזה אין המטופל מתאבל על האובדן העתידי של מטפלו אלא על התרחקותו בהווה. לכן חשוב שהמטפל, בעזרת מדריך, יבדוק את תחושותיו לגבי הפרידה המאולצת.

  1. קבלת אחריות לסיום קשר טיפולי:
גם כאשר אין זאת אשמתו של המטפל שהוא עוזב (כמו בסיום תקו' הכשרה), הוא חייב לקבל את העובדה שהוא מפרק קשר שהוא עצמו עודד לפתח. הכרה בכך שהוא הביא לסיום המוקדם של הטיפול היא אמצעי רגשי חשוב למטפל העוזב לקחת אחריות על סיום הטיפול.

  1. חשיבה לפני ההודעה על הסיום הצפוי:
לפני ההודעה, רצוי שיחשוב המטפל על כל מטופל וידמיין מה משמעות הסיום לגביו. סקירה זו יכולה לעזור לשער את היקף חוויית האובדן עבור כל מטופל. מס' שאלות יכולות לעזור בהכנה זו:

ע”י העלאת השאלות יכול המטפל להתכונן לתגובות צפויות מצד המטופל ולהבין תגובות שאינן צפויות.

  1. שימוש בהעברה נגדית ככלי:
הגישות הטיפוליות הרואות תגובות לא מודעות העוברות על המטופל ו/או מבוטאות על ידו במהלך הטיפול (העברה נגדית), עשויות להיות בעלות פוטנציאל רב להבנת הדקויות בתגובותיו של המטופל, והן בעלות ערך גם בסיום מאולץ. בסיום מאולץ תגובות הרגשיות של המטפל עשויות להוות מפתח לתגובותיו הלא מודעות של המטופל (העברה). אם הן מודעות הן יכולות להוות מרכיב חשוב וניתן לעשות בהן שימוש. דוג': אשמה שמרגיש מטפל כלפי מטופל שמביע חוסר אכפתיות יכולה להוות מרכיב לזיהוי תחושת נטישה שחש מטופל תחת ההגנה שלו.

ניהול המפגשים בשלב הסיום:

בשלב הסיום עולות שאלות שנראות כטכניות גרידא: 1. מתי להודיע למטופלים? 2. מה לומר בעניין העזיבה? 3. איך לנהל את מפגשי הסיום?

קיימים הבדלים ניכרים בספרות באופן ניהול סיום מאולץ שמושפעים מהגישה התיאורטית השונה. כל עוד הגישה מציבה את טובת המטופל וצרכיו במוקד ההתייחסות הטיפולית, דיינו.

  1. מתי להודיע?
מטופלים הנמצאים זמן ממושך יותר בטיפול ויחסיהם עם הטפלים אינטנסיביים יותר, דורשים יותר זמן לסיום.

למטופלים הנמצאים בטיפול יותר משנה יש להודיע לפחות 3 חודשים מראש על מנת לעבד נושאים הקשורים לאובדן, לסקירת התקדמות המטופל ולפרידה. יש להודיע על הפרידה רק כאשר ההחלטה היא סופית. הודעה שלבסוף לא מתממשת יכולה להשאיר את המטופל בחוסר ביטחון שייתכן שכל רגע עלול המטפל לעזוב.

בקשר שנמשך כ-7 חודשים כמו בתקופת ההכשרה בעבודה סוציאלית, רצוי להודיע למטופלים בערך חודש וחצי מראש. אך כאשר מדובר באמת בתקופת ההכשרה והזמן ידוע מראש, רצוי להודיע על מועד הסיום כבר בתחילת הקשר הטיפולי. עפ”י מחקרו של גולד, במקרים שבהם סטודנטים הודיע למטופלים כבר בתחילת ההכשרה על מועד הסיום, מרבית המטופלים היו פחות מופתעים ותגובותיהם היו מתונות יותר. גם הסטודנטים עצמם חוו רגשות יותר מתונים.

  1. מה לומר ועד כמה לחשוף מידע?
עפ”י הגישה הפסיכואנליטית או הפסיכותרפיה הדינאמית מומלץ למטפל שלא להסביר ולידע את המטופל לגבי תוכניותיו (לאן הוא עובר וכו') על מנת לאפשר גילויי העברה, פנטזיות ורגשות של המטופל שאותן יש לעבד. לעומת זאת, בטיפול קצר מועד יכול המטפל לתאר בצרה לאן הוא עובר ומהן תוכניותיו. עפ”י תפיסה זו, הסתרת מידע משאירה את המטופל עם הרבה שאלות ללא מענה, וכיוון שהנטייה של המטופלים היא לדמיין את האפשרויות, רצוי שהמטפל יהיה פתוח לשאלות המטופל. יתרה מכך, מי שאומר שיש לשתף את המטופל טוען, שככל שהסיום המאולץ דומה יותר לאבדנים קודמים של המטופל, כך עליו לדעת יותר על העזיבה על מנת שתהיה לו מידה של שליטה על רגשות ההעברה האינטנסיביים והפנטזיות. ככל שיסופק לו יותר מידע על העזיבה הנוכחית, כך יוכל להבחין בין היחסים האמיתיים ויחסי ההעברה.

כאשר מדובר בסטודנט גילוי מידע יכול להועיל. יש להיזהר שלא להטיל את האחריות על האוניברסיטה או מקום ההכשרה כמי שכפו את הסיום, כדי שהמטפל לא ייתפס כחלש וחסר אונים.

חשוב ששיתוף המטופל במידע ייעשה תוך התחשבות והקצאת מקום לצרכיו של המטופל. המטפל צריך לזהות עד כמה המטופל רוצה לדעת, וגם אז רצוי שהמטפל לא יחשוך את המידע מהר מדי, אלא ייבחן קודם את רגשות המטופל, את הפנטזיות שלו, את חלומותיו ואת ציפיותיו.

  1. איך לנהל את המפגשים בשלב הסיום?
המטלות בסיום מאולץ דומות לאלו שבסיום הדדי- סקירת התהליך הטיפולי והתקדמות המטופל, סיום היחסים הטיפוליים ודיון בתוכניות שלאחר הסיום. בטרם יפורטו ההמלצות לניהול המפגשים חשוב לציין שיש לבחון את התאמתן של המלצות אלה לכל מקרה ולהתייחס לנתונים של המטופל (כמו כוחות אגו) וכן למשתנים שקשורים לטיפול וליחסים הטיפוליים (כמו שלב הטיפול).

המלצות לניהול המפגשים:

עצב וחרדה ריאליים מאיבוד אדם שחשוב לך ואכפת לו ממך, יכולים להיות מועצמים ע”י ההעברה המעוותת של המטופל. אבדנים קודמים יכולים להתחבר לאובדן הנוכחי, כך שעוצמת הרגשות והאבל מושפעים משני האבדנים. כשרגשות אלו נבחנים, מתרחש תהליך התאבלות על דמויות מהעבר, לעיתים לראשונה, ועוצמת רגשות ההעברה יכולה במידה רבה להיעלם.

חוסר אכפתיות לרוב מחפה על רגשות אחרים חבויים שהמטופל בוש בהם. על המטפל לגלות רגשות אלו.גילוי הרגשות ע”י המטפל יגרמו למטופל לחוש פחות מבוכה בקשר לתחושותיהם ומכאן יוכלו יותר לקבלם ולהכיר בהם. על אף הקושי שבהתמקדות רגשית בסיום המאולץ, הכרה ברגשות אלו יכולה להיות בעלת חשיבות מרכזית לטיפול. הבנת הרגשות החבויים מסייעת למטופל להתמודד איתם טוב יותר.

כנות המטפל חשובה למטופל והיא מעבירה לו תחושת כבוד. עם זאת יש לציין שכנות אין משמעה הפיכת היחסים עם המטופל לאישיים או לחברתיים.




חוקרי ע”ס או אלה המתייחסים לטיפול קצר מועד רואים בהפניה למטפל אחר כפעולה שיכולה להיות עזרה משמעותית וצעד חשוב שמונע נטישה של המטופלים. הפנייתו של המטופל מביע אכפתיות מצד המטפל הנוכחי ומאפשרת למטופל להבחין בין עזיבת המטפל לבין עזיבה של דמויות בעברו. מתן אפשרות למטופל ועידודו לקבל החלטות בנוגע להמשך הטיפול לשלו מאפשרים לו לשלוט במידה מסוימת על הטראומה והדחייה. בכל מקרה, כאשר המטפל שקול להעביר את המטופל למטפל אחר עליו לקחת בחשבון עד כמה קרוב המטופל לסיום, ולשקול את היתרון שבהתחלת טיפול אחר לעומת “סיום” פרק זה של העבודה.


סיכום

אף שסיום מאולץ של קשר טיפולי נגרם בשל עזיבת המטפל ולא בשל התקדמות המטופל או החלטתו, ניתן לנהל אותו ברגישות ובהתחשבות בצורכי המטופל. ההנחה הבסיסית שעשויה לסייע למטפל לממש זאת היא שגם כאשר מערכת היחסים בינו לבין המטופל מגיע לסיומה בשל אילוץ שאינו הדדי, יש לראות בו תהליך, ולא אירוע יחיד שקוטע את התהליך באופן פתאומי.


Locations of visitors to this page