חזרה למאמרי פרט א
חזרה לאתר

---

Bloom, M., Fisher, J., Orme, J.G. (1995). Evaluating practice. Boston: Allyn and Bacon. Ch 3: Specifying problems and goals: Targets of intervention

---

תודה לרעות דנאש ונעמה פלד

---

תרגום מלא

Bloom, M., Fisher, J., Orme, J.G. (1995). Evaluating practice. Boston: Allyn and Bacon. Ch. 3: Specifying problems and goals: Targets of intervention (pp. 67-96).

מבעיות כלליות למטרות ספציפיות של התערבות

יש אמת באמרה : "הגדרה טובה היא חצי פיתרון". כשאנו מזהים מה הבעיה שלנו אנו עושים צעד משמעותי לעבר פתרונה. אמירה זו מיושמת בפרקטיקה ובהערכה של הפרקטיקה כיוון שכול הצורות של שירות מקצועי מתחילות בשאלה: מהן בעיות הקליינט שצריכות פתרון ואלו מטרות יש להשיג?

אין הכוונה לכך שהפירוט של הבעיה הוא בהכרח האספקט החשוב ביותר בפרקטיקה אלא שזה צעד חיוני בתהליך ההתערבות. ברור, שאם למטפל אין כישורים או התערבויות טובות, הגדרת הבעיות לא תעזור.

ניסיון עם קבוצות רבות של סטודנטים ומטפלים מלמד אותנו שזיהוי והבהרה של מטרות ובעיות הלקוח הינן קשות, כיוון שיש הרבה דרכים בהן אפשר לראות את האירועים עליהם מספר הלקוח.

מטרת המאמר: לעזור לכם לזהות מטרות ספציפיות להתערבות. יש הרבה דאגות לקליינט ולעיתים זה יכול להיות מבלבל. הפירוט הזה לא רק יעזור לתרגול ולפרקטיקה אלא גם יקל בשימוש בשיטות הערכה שמתוארת בהמשך הספר.

אנחנו משתמשים במונח "יעדים" כדי להתייחס לאובייקט ספציפי של השירות המניעתי\ התערבותי הרלוונטי לאותה סיטואציה. בחרנו במונח נייטרלי הזה כיוון שישנם מספר דרכים לחשוב על האספקטים בסיטואציות החיים של המטופל עליהם אנו רוצים להשפיע.

נבחין בין בעיות הלקוח, מטרות, אובייקטים ויעדים. נדון גם בתהליך האופרציונלי. כשאדם מצהיר על בעיות או מטרות במונחים ספציפיים ומדידים, הוא יוצר יעדים אופרציונלים להתערבות. אופרציונליות (או הבנייה של הגדרה אופרציונלית) משמעותה שאדם מפרט באופן ברור את הפעולות שהשתמש בהן כדי לבחון או למדוד את בעיות הלקוח.

נתחיל בדוגמא: קליינטית מספרת למטפל שהיא חשה דיכאון כול הזמן, היא מזהה שאירועים מאיימים בחייה הולכים להיות קשים לשינוי, אך היא תעדיף לא להיות מדוכאת כ"כ כול הזמן. ניתן להתחיל ולזהות את הבעיה (רגשות דיכאון) ויותר מכך, ניתן להתחיל ולזהות את המטרה באופן אינטואיטיבי (ההעדפה שלה לא להיות מדוכאת או להיות מאושרת יותר מעכשיו). הניסיון הבעייתי שלה לא מדגים את עוצמת הרגשות שלה או בגין אלו נסיבות הרגשות עלו.אכן כשהקליינטית חשה דיכאון היא חווה באיזושהי מידה ערפול לגבי טבעה וכן לגבי אלו מטרות היא רוצה להשיג, המטפל צריך יותר מידע ספציפי כדי לנסח יעד להתערבות. יכול להיות שיהפוך את היעד לאופרציונלי ע"י כך שיבקש מהלקוחה לעשות מבחן סטנדרטי שמודד את היקף עוצמת הדיכאון או שאולי יבחן את מספר הפעמים שהקליינטית בוכה במהלך השעה הטיפולית, כשבכי הוא אינדיקציה לדיכאון, או שאולי, יבקש מהקליינטית לפרט לא רק לגבי הפעמים שהיא חשה דיכאון אלא גם לגבי מה שקרה לפני ואחרי תחושת הדיכאון. יש גם דרכים נוספות למדוד בעיות של לקוחות שנידונות בפר' 9. הנקודה היא שיש דרכים רבות להגיע למדידה אופרטיבית מפורטת המצביעה על היקף וטבע היעד, במקרה זה- דיכאון. מה שנבחר תלוי בטבע של המקרה, אך זה נהיה בעצם המשמעות האופרטיבית של המונח דכאון במשך תקופת הטיפול.

קשה להתמודד עם בעיות גלובליות ועוסי"ם עלולים להרגיש מוצפים או מתוסכלים בניסיונם זה. להיות ברור וספציפי בנוגע לבעיה ולמטרות מוביל לבחירת התערבויות ספציפיות וגם לבחירת אופן מדידה ספציפי ביחס לבעיות ולמטרות שזוהו. הפרק דן בשאלה: איך ניתן להגיע להגדרה מדויקת של בעיה שמבוססת על רגישות, הגיון.

כשמציעים לעובדים להיות ספציפיים אין הכוונה להתעלם מבעיות מורכבות או ממטרות, אלא, להיות ברור ומדויק ככול האפשר בפירוט הבעיות והמטרות ולמצוא דרכים למדוד או לבחון אותן. המשמעות יכולה להיות פירוק בעיה מורכבת לחלקים קטנים ביותר וכשמשנים כול מרכיב בנפרד יש שינוי בהרכב הכולל של הבעיה.

לדוגמא: הצבת מטרות לא רלוונטיות או טריוויאליות רק בגלל שהן קלות למדידה. מטרה שהיא לא רלוונטית\ טריוויאלית למצב הלקוח היא לא חשובה ואין צורך להעריך אותה. אנו מאמינים שפירוט של בעיות ומטרות יכול להיות מאוד רלוונטי וללקוחות כיוון שהוא מוביל לבחירה יותר מדויקת של שיטת ההתערבות והליכים נוספים הקשורים בכך. הערכה ברורה יותר של תוצאות-----> שירות יעיל יותר ואפקטיבי.

פירוט הדאגות של הלקוח: זיהוי והבהרה של בעיות ופוטנציאל:

בקטע זה אנו מתמקדים בבעיות ובפוטנציאל של הלקוח שיהיו היעדים של ההתערבות שלנו. המשימה היא לנוע מאזור שמדאיג את הלקוח והוא תופס אותו כבעיתי ליעד עליו מסכימים העובד והקליינט. היעד יכול לכלול פעולה התערבותית כמו: להקטין את מכלול האירועים, לבנות כוחות או שניהם.

אין דרך אחת נכונה לעשות זאת ולכן יש לשים לב לשיטה של הגישה שאנו מציעים, זה ישרת אותנו במגוון רחב של הקשרים.

צעדים ראשונים בזיהוי בעיות:

יש מספר צעדים בתהליך זיהוי בעיה. אנו נסקור זאת עם הבנה שאנו לא מנסים להתמודד עם כול השלב של ההערכה או אפילו עם כול ההשלכות של הקשרים הראשוניים עם הלקוחות. אנו רק מראים חלק מתהליך זיהוי ופירוט בעיות.

1. סקירת הדאגות של הלקוח- יש להתחיל מהיכן שהלקוח נמצא. הצעד הראשון בדרך לפירוט והגדרת בעיות מתחיל בניסיון לסקור את העניינים שמדאיגים את הלקוח. בהתייחס לסוכנות, זו לא הערכה פרופר אלא סקירה ראשונית של בעיות, ודיון עם אלה שמעורבים או מושפעים לגבי איך הם מושפעים מהבעיות.

אנו מציעים להכין רשימה של כול אלה שהעניינים נוגעים להם. יכול להיות יעיל בשלב ראשוני זה להשתמש ברשימה כדי לעזור ללקוח לזהות בעיות. הרשימה היא רשימה כללית של בעיות שהלקוח יכול לסמן אם הוא דואג או סובל מאחת או יותר מהן. יש המון רשימות שכבר קיימות בספרות. בנוסף, העובד סוציאלי או הסוכנות יכולים לרצות לפתח רשימה משלהם כדי לבסס סקירה ראשונית של בעיות אפשריות. יש מספר דרכים לעשות זאת: אפשר להכין רשימה של בעיות שנראות לעיתים תכופות בסוכנות ולשאול את הלקוח אם הוא מעוניין בעזרה איתן. סוג נוסף של רשימה, היא רשימה שמכינים מכמה רשימות קיימות ולשאול את הלקוח מה מכל הבעיות מתאים לו ומדאיג אותו (יש במאמר דוגמאות לרשימות). לבסוף, הטופס הסוקר את הבעיה הראשונית יכול לכלול מקום פתוח לקליינט שיציין בו את הבעיות או האנשים איתם יש לו את הקושי הגדול ביותר.

זכור- אתה עדיין עושה סקירה ראשונית של הבעיות, כך שבשלב זה אין זה נחוץ להיכנס לפרטים רבים לגבי כול נושא. בסוף חלק זה של הטיפול יש לעבור על הרשימה עם הקליינט כדי להבטיח שהיא מלאה.

2. בחירת בעיה- אם אתה לא בר מזל כדי להיפגש עם קבוצה או פרט המציג בעיה אחת בלבד סביר להניח שתצטרך לעשות בחירה ראשונית מתוך מספר בעיות שהוצגו ע"י הלקוח. החשיבות של בחירה זו היא גדולה. אחד העניינים המשמעותיים שפוגעים בטיפול הוא הכישלון של מטפלים לחלק את הבעיה לחלקים ולהתמקד בבעיה אחת (בעיה אחת וניסיון להיות ספציפיים ככול האפשר בהגדרה). לעיתים קרובות בעיות מוצגות באופן ערטילאי או רחב מדיי מה שמשאיר גם את הלקוח וגם את המטפל בתסכול עצום כשהם מנסים להתמודד עם בעיה שהיא לעיתים קרובות, כפי שהלקוח מגדיר אותה- בלתי ניתנת להתמודדות. למרות שבד"כ בחירת בעיה היא בשלב יחסית מוקדם בתהליך ההערכה הכולל, חשוב לציין שזה לא הזמן היחיד בתהליך בו אפשר לבצע בחירה זו, זה יכול להיות עניין של העדפה אישית, אוריינטציה תיאורטית או גישה טיפולית.

יש מטפלים שמעדיפים לבחור בעיה אחרי ביסוס הערכה כוללת, כשהחלטה זו מבוססת על כך שרק אחרי שהערכה הושלמה אפשר לעשות שיפוט אינטליגנטי של סדר עדיפויות. מטפלים אחרים מעדיפים לבחור בעיה לפני התהליך הפורמאלי של ההערכה, החלטה זו מבוססת על כך שבחירת הבעיה מספקת מעין "מדריך" ספציפי ובהיר ללא קשר למה שיש להעריך. בכול מקרה, בחירה כשלהי והחלטה על סדר עדיפויות חייבת להיעשות אך זה תלוי בעובד באיזו נקודה לעשות זאת.

בחירת בעיה כוללת שני שלבים:

* החלטה על סדר עדיפויות במצב\ בבעיה. (מה אנו מחשיבים כשלב ראשוני).

* לנוע מתיאור מעורפל של הבעיה לפירוט ספציפי. (שלב זה מתואר באריכות בפרק זה).

כפי שהוזכר, אנו רואים בעיות כאזורים שהקליינט מודאג בקשר אליהם. לפיכך, הבעיה יכולה להיות משהו שהלקוח מעוניין להפחית (לדוגמא: התנהגות בלתי רצויה או חוסר שת"פ עם גורמי הטיפול) או כוח\ יכולת שהלקוח מעוניין לבנות או להגדיל (לדוגמא: התנהגות רצויה או כמות חברי הקהילה המשתתפים בפגישות). במקרים מסוימים תהיה אפשרות להגדיר דאגה מכול נקודת מבט- התערבות הכוללת הקטנה של חוסר תמיכה היא גם התערבות שמצריכה הגדלה של תמיכה. כאסטרטגיה כללית אני ממליצים להתמקד בכוחות וביכולות כשאפשר במקום לנסות ולהקטין חסרונות.

יש לכך 3 סיבות בסיסיות:

- בד"כ זה קל יותר (ולכן יעיל יותר) לבנות כוחות ולהגדיל התנהגות מלהקטין התנהגות שלילית לא רצויה.

- ע"י מיקוד בהרחבת התנהגות חיובית בד"כ העובד יקבל יותר תמיכה מהלקוח ומאחרים כיון שניסיון להקטין התנהגות שלילית יותר בד"כ רגש שלילי ותגובה שלילית.

- הפילוסופיה של מקצועות הטיפול היא התייחסות לכוח ולפרספקטיבה החיובית ולא לבעיה ולפרספקטיבה השלילית (יותר תואם את הערכים של המקצוע).

סדר עדיפויות בבעיות:

הצעד הראשון בבחירת הבעיה הוא לעבור על הרשימה של הבעיות שהעובד פיתח עם הלקוח. המשימה נעשית מעין מו"מ בין הבעיות בניסיון להחליט על מה לעבוד. הנקודה היא לא לבחור בעיה אחת בלבד רק למען הבחירה עצמה אלא לבחור בעיה אחת כי זו הדרך הטובה ביותר לתעל משאבים. אם יש לעובד וללקוח זמן, אנרגיה ומשאבים, אפשר לתקוף יותר מבעיה אחת בזמן נתון, רק שבהקשר הקליני, ארגוני או קהילתי, אני מציעים לנסות לבחור בעיות שתואמות כמה שיותר את הקריטריונים הבאים:

• בעיה שהלקוח מעוניין לעבוד עליה או בעיה שהלקוח מאוד מודאג בגינה.
• יש לבעיה סבירות גבוהה ביותר להשתנות.
• היא יחסית ספציפית וקונקרטית.
• בעיה שאפשר לעבוד עליה עם המשאבים הקיימים בידי העובד.
• בעיה שיש לה את הסיכוי הגבוה ביותר לייצר השלכות שליליות אם לא תטופל.
• בעיה שצריך להתמודד איתה לפני שאפשר לטפל בבעיות אחרות.
• בעיה ששינוי בה יוביל לשינויים נראים לעין ומוחשיים עבור המעורבים, ואולי יגדילו את המוטיבציה של המשתתפים לעבוד על בעיות אחרות.

כשבעיה נבחרת, הצעד הבא הוא להגדיר את הבעיה בפירוט רב ככול האפשר במונחים שעושים אותה ברורה ומדידה.

קווים מנחים למעבר מערפול להגדרה אופרציונלית ספציפית של יעד ההתערבות:

בקשר הראשוני עם הלקוחות מטפלים שומעים לעיתים קרובות בעיות כמו "הבן שלי לא בוגר". "אני לא יודע מה לעשות בחיי". "בעלי ואני לא מתקשרים". "משהו לא בסדר אך איני יודע מה". "אני ביישן" וכדו'. יש מעט מאוד לקוחות שמדברים על הבעיות בצורה ברורה, מפורטת ובמונחים שאפשר לבחון. במקום זאת, לעיתים קרובות אנשים שמים על עצמם תווית או על אחרים, מדברים בצורה כללית או פשוט משתמשים במונחים מעורפלים הקשים לפענוח.

המשימה של המטפל בסיטואציה זו היא לעזור לקליינט לעשות "אופרציה" לבעיות, ז"א, להגדיר מחדש את הבעיות במונחים יותר ברורים שאפשר לבחון. זה יעבור בהערכה של הבעיה ובבדיקה של מהם הגורמים המשפיעים עליה. זה גם יעזור לקליינט ולמטפל לקבל הבנה ברורה יותר והסכמה על טבע ההתרחשות של הבעיה כך שהם יסכימו על מה שצריך לשנות. יתר על כן, הגדרת\הצבת הבעיה במונחים שניתן לבחון משמעו שהקליינט והמטפל יוכלו להעריך ולאמוד את ההתקדמות. כך הבעיה נעשית אופרציונלית וכך גם יעד ההתערבות.

ברור שלא את כול הבעיות אפשר לפרט ולפרק בקלות כאילו שהן קורת בכמה דקות והן עם התחלה וסוף ברורים. למרות זאת שימוש במודל זה יעזור בזיהוי המצבים, ויעזור להבהיר חלק מהתנאים שעלולים להשפיע על התרחשות הבעיה. (מהם התנאים שיכולים ליצור את הבעיה ומהן ההשלכות שנגרמות בגללה).

לרוב, הלקוחות מתקשים בלהיות ברורים בתיאור הבעיה או בתיאור הזמן והמקום (מתי ואיפה), והתדירות שהיא מתרחשת. העבודה של המטפל היא לעזור בתרגום התיאור- מערפול וחוסר דיוק לתיאור מדויק וברור.

חשוב, כמה פעמים שמעת את המונחים" "עוין", "חשדני", "לא בוגר", "חרד", "אגרסיבי". מה אתה עושה עם מונחים אלו?

קודם כול, בקש מהלקוח לתת דוגמאות להתרחשות הבעיה. לדוגמא: אם מורה מתארת את ג'ין כלא בוגרת היא יכולה להתכוון לאחד או יותר דברים: היא מדברת יותר מדיי, קמה מהמקום ללא רשות, לא קמה ממקומה כשמתבקשת, רבה עם ילדים אחרים, לא מחזירה שתוקפים אותה וכו'. כשמבקשים דוגמאות קונקרטיות מהלקוח- מה ג'ין עושה כשהיא מתנהגת בחוסר בגרות?- אנו הופכים את הבעיה לאופרציונלית, הדבר ייתן ללקוח ולמטפל מושג ברור יותר מהי הבעיה באמת.

שנית, המטפל יכול לבקש מהלקוח לנסות לזהות מתי ואיפה הבעיה מתרחשת ואולי אפילו להתבונן ולתעד את ההתרחשות. זה יכול להיעשות ע"י שילוב פשוט, לנסות להיזכר בהתרחשות או אפילו להקליט או לתעד את הבעיה ע"י שימוש באחד מהאמצעים המתוארים (יותר אובייקטיבי).

שלישית, ניתן לשקול לעשות ניתוח פונקציונאלי של מערכת היחסים בין הבעיה לבין אירועים אישיים, בין- אישיים, סביבתיים, היכולים להשפיע או לשלוט בהתרחשות הבעיה. אנו קוראים לזה מודל ABC :

A: התייחסות לנסיבות הבעיה. שאל את הלקוח מה קרה בדיוק לפני התרחשות הבעיה? מי היה נוכח? ומה הוא עשה או אמר? נסיבות אלו יכולות לכלול את מחשבות הלקוח על ההתרחשות של אירועים מסוימים. המחשבות האלה יכולות להוביל לכך שהלקוח יתפוס את האירוע כשלילי\ חיובי ויוכל להוביל לצעד הבא בניתוח הפונקציונאלי.

B: ההתייחסות להתנהגות או להתרחשות של הבעיה. מה בעצם קרה? מה הלקוח או אנשים אחרים עשו\אמרו שהוביל להגדרה של B כבעיה? העובד והלקוח יכולים לעשות משחק תפקידים של הבעיה כדי לקבל תמונה ברורה יותר שלה.

C: ההשלכות: כשמבקשים מהלקוח לציין מה קרה כתוצאה מהתרחשות של B. מה עשה הלקוח ומה עשו או אמרו אחרים? האם היו גורמים סביבתיים שאולי אילצו את הלקוח וכך התרחשה הבעיה.

לא רק שניתוח ABC עוזר להבהיר את הבעיה, הוא גם יכול לתת רעיונות ראשוניים לגבי ההתערבות. לדוגמא: אם נסיבות מסוימות יצרו באופן עקבי את הבעיה (B) או גורמות לה (C ) העובד יכול לקבל רעיונות שיכולים לכוון לעשיית שינויים בנסיבות או בהשלכות.

"ספירות":

גוטמן ולילבלום מציינים: כול מה שקורה, קורה בשכיחות מסוימת ולכן אפשר לספור אות. אם אתה חושב שספירה היא כמו לבדוק או לעקוב אחר כול התרחשות של בעיות, תראה כמה זה יכול להועיל בפירוט של בעיה כשאתה חושב במונחים של ספירה. ספירה ז"א לחשוב במונחים של : באיזו תדירות הבעיה מתרחשת? במשך כמה זמן? תשובות לשאלות כאלו מספקות רקע ברור לבעיה ע"י כך שהצהרות מעורפלות וגלובליות הופכות למידע מפורט וספציפי באופן שעוזר להצביע בדיוק על הבעיה. הפוקוס בספירה הוא על הלקוח או על האדם שהלקוח מודאג בקשר אליו. הפוקוס הוא על ל"מה ההמשך?", "מה התדירות?" יותר "מה" ו"איך" מ"מדוע" כי הם עניין של אובייקטיביות. אין קשיים לענות עליהם.

התהליך הזה מתמקד על התרחשות ספציפית יותר מהתרחשות או מניעים. הבעל שמתלונן שלאשתו לא אכפת ממה שקורה כוונתו שהיא לא עוזרת עם הכלים אחרי האוכל. האב שמודאג מכך שבנו לו ממש את הפוטנציאל שלו מתכון לכך שבנו לא מסיים את כול שיעורי הבית שלו.

אימות משאבים:

דרך אחת לחשוב על הפרט היא לנסות לאמת- דרך לדעת, כשאפשר, שהבעיה קיימת ולתעד מתי, איפה ובאיזו תדירות היא קורת.

זה יכול להיות בבקשה מבן הזוג להסתכל על התנהגות הלקוח.

ע"י שימוש ברקע שיש לסוכנות אפשר לאמת רשמים. (שימוש ברקע שיש לבי"ס כדי לתעד הישגים\ציונים של ילד).

אם יש מקורות ספציפיים-שבהם יש רישום על התועלת של הקווים המנחים האלה, אם יש אנשים פנויים שיכלו להתנהג כמו מקורות מאמתים, האם יכלו לתעד את התרחשות הבעיה. במילים אחרות לחשוב על הבעיה במונחים של האפשרות ששני אנשים או יותר יסכימו לדווח על ההתרחשות שלה. למרות שזה לא אפשרי בקשר לכול הבעיות (מחשבות פרטיות) כשאפשר ויש הסכם בין הלקוח למטפל, אפשר לקבל מידע יותר מדויק על טבע הבעיה. אם לא, הבעיה תוגדר באופן מעורפל מדיי.

"פישוט"- אחת המגבלות להגדרת בעיות במונחים ספציפיים עם עצמים מהעולם האמיתי, היא להפוך משהו מופשט למוחשי (להתייחס אליהם כאילו הם דברים אמיתיים).

קונספטים שאנו משתמשים בהם כדי להסביר בעיות הם דוגמאות להפיכת משהו מופשט למוחשי ולעיתים קרובות מונעות מאיתנו לפרט את הבעיה ולפעול כדי לפתור אותה. לדוגמא:

"הבעיה של גברת ג'ונסון באות מאגו פגוע".

"את'ל הוזה כי היא פסיכוטית".

"ביל נטש את משפחתו כי הוא אבא לא משכיל".

"סם מכה כי הוא עוין".

בכול הדוגמאות הבעיות תוארו והוסברו ע"י תווית שאין לה התייחסות בעולם האמיתי. ז"א ההסבר הוא הסבר מעגלי. את'ל הוזה כי היא פסיכוטית והיא פסיכוטית כי היא הוזה. באף אחת מהדוגמאות לא ניתן למצוא התערבות מתאימה בגלל הסבר זה. מצד שני, תוכל להתערב אם תתמקד בהתנהגות או בבעיה הספציפית המופיעה בהצהרות. יש דרך פשוטה לעשות זאת. אם יש לעובד קושי בפירוט בעיות, הוא צריך לבדוק האם הוא ממחיש אותן, האם יש התייחסות למופשט כדבר אמיתי? אם כן, אז באמת אי אפשר לעשות פעולה. יש להפוך את המושג המופשט לתואר, במקום לומר- מרי אגרסיבית יש לומר- מרי מתנהגת באופן אגרסיבי.

הצעד הבא הוא בזיהוי התנהגויות והתרחשותן.

הגדלה והפחתה

דרך אחת שיכולה לעזור בפירוט הבעיות היא לחשוב עליהן במונחים של ערכים שיש להקטין או להגדיל. זה קשור לרעיון שתרצה להפחית מצב לא רצוני או להגדיל את המצבים הרצויים.

חשיבה כזאת באופן אוטומטי עוזרת לך להצביע ולפרט את הבעיה.

אוריינטציה כזו יכולה לעזור להנחות איך להיות ספציפיים, כי היא דורשת תשובות לשאלות: "איזה כוחות ספציפיים יש להעלות\ לחזק?" "איזו בעיה יש להפחית?". ככול שההגדרה יותר רחבה ומעורפלת כך הקושי לענות על השאלה יהיה רב יותר. להגדיר בעיות במונחים של הגדלה\ הפחתה, עוזר גם בבחירת טכניקת התערבות, כיוון שמספר טכניקות פיתחו ותוארו במונחים המתמקדים בהפחתת\ הגדלת התנהגויות\ מחשבות\ רגשות.

מדידות

ההצעה הסופית היא לקחת פרספקטיבה – איך לחשוב על בעיות.

להתחיל לחשוב בדרכים שונות על איך אפשר למדוד בעיה. כשאנו דנים בהגדרת בעיות במונחים שאפשר לבחון ולמדוד. הרבה בעיות הן לא התנהגות גלויה, אך יש דרכים בהם אפשר כן לבחון ולמדוד את ההתרחשות של הבעיה. אחד הקווים המנחים כשעוזרים ללקוח להגדיר את בעיותיו הוא איך אפשר למדוד אותן באופן רגיל אך אובייקטיבי, כולל איך מטפלים אחרים מדדו אותו בעבר. אנו מדגישים שאנו רוצים מדדים שהם רגישים למציאות של בעיות הלקוח, לעולם לא להקריב משמעת רק למען העבודה, אך יש לנסות להיות אובייקטיבים ככול הניתן. תחת הנסיבות, אנו מציעים לחשוב על מדידה במונחים של הפרקים בספר.

לדוגמא: אם הבעיה של בן היא שהוא מרגיש מדוכא מכוון שהוא ומאות מהקולגות שלו להוראה פוטרו בגלל קיצוצים בתקציב אז המדידה של רגשות הדיכאון יהיו מוגבלים למה שהקליינט רואה או מדווח עליו.

בכול זאת יש מספר דרכים למדוד את הבעיה. הקליינט יכול לספור מחשבות שליליות או מדכאות (הדגש בהתערבות פה יכול להיות ניסיון להרחיב את מרווחים אלה, יעד עם אוריינטציה חיובית וגם להרחיב אוריינטציה מציאותית ע"י ניסיונות למציאת עבודה).

העובד יכול לתכנן סקלת דירוג אינדיבידואלית בשיתוף עם הלקוח כדי לשמור על המסלול של המרווחים הלא דיכאוניים.

יש גם מדדים סטנדרטים כדי לעזור לבן ולמטפל לשמור על מסלול מדויק של היקף וטבע רגשות הדיכאון של בן.

הלקוח יכול להחזיק יומן ולתעד וכך לעקוב מתי התנהגויות לא דיכאוניות או דיכאוניות קורות, מתי הן קורות בתדירות גבוהה ומתי בתדירות נמוכה, באיזה שכיחות הן מתרחשות ביום נתון, מי נוכח כשהן מתרחשות, מה קרה לפני התרחשותן, תוך כדי ואחרי המרווחים הלא דיכאוניים או הדיכאוניים . סט השאלות הזה מייצג את סוגי הנושאים שהמדידה מחפשת לזהות.

תיאורי מקרה של בעיות שעשו להן אופרציה:

איך אפשר לעשות אופרציה ליעדים מסוימים בהקשרים שונים. הנקודה בחלק זה היא להציג דוגמאות אמיתיות ויעדים שעברו אופרציה.

אנג'ליקה היא סטודנטית שסיימה שנה שנייה בעבודה סוציאלית, היא עושה הכשרה מעשית במרכז לקשישים. התעוררה בעיה בקשר להגשת ארוחת הצהרים במקום. המתנדבים שמחו להגיש את האוכל לקשישים אך צוות המקום חשב שמנהג זה מעודד תלות לא בריאה כיון שרוב הסועדים יכלו להגיש לעצמם את האוכל. בנוסף, המבוגרים התלוננו על תור ארוך. לכן הזמנת תור לארוחת צהרים בשעה X היה הפתרון התערבותי והמתנדבים עזרו למי שלא יכול להגיש לעצמו אוכל.

היעד האופרציונלי הראשון היה למנות מספר קשישים שעמדו בתור לקחת לעצמם אוכל בהשוואה למספר הקשישים שמסוגלים לעשות זאת.

שבועיים לפני ההתערבות התזונאי במרכז, ספר את הקשישים שלקחו לעצמם אוכל. הוא המשיך לעשות זאת במהלך תקופת ההתערבות.

היעד השני היה מידת הסיפוק של המשתתפים בתוכנית ארוחת צהרים. יעד זה נמדד פעם בשבוע ע"י סקר קצר שנעשה בשעה שיצאו הקשישים מהארוחה. השאלות היו: האוכל היה טעים היום (סקאלה של תשובות), חיכיתי בתור היום לאוכל? האם נהניתי לשהות עם חבריי במהלך הארוחה? כמות הלקוחות המרוצים סוכמה וצוינה בטבלה במשך כול תקופת ההתערבות.

(יש עוד דוגמאות לא כתבתי אותן).

נקודה חשובה לגבי מדדים- לעיתים דיווח עצמי הוא לא אינדיקציה מספקת לגמרי.

לכל הדוגמאות יש מאפיינים בסיסיים ( בנוגע לשאלה איך לעשות הגדרה אופרציונלית לבעיה):

1. המדדים שצריך להשתמש בהם צריכים להיות קשורים לבעיה והם צריכים להיות גם הגיוניים בהתייחס לטבע הבעיה. כול המדדים הם אינדיקאטורים לבעיה וכדי שיהיו מוצלחים עליהם להיות קרובים ככול האפשר לבעיה מבלי להיות קשים מדיי לשימוש.
2. המדדים קשורים לרגשות, מחשבות ומעשים של האדם. כמו גם בעיות קולקטיביות של קבוצות או תרבות. המטפל ניסה, כשהיה ספק, לאמת תוקף ומהימנות של הכלי. אין היגיון במדידה כאשר יש ספק לגבי מה שמודדים וביצוע המדידה.
3. כשמסתכלים על הפרטים בפרקים 5-10 המטפלים היו צריכים להיות זהירים לגבי השאלה- מי מבצע את איסוף המדידה. הם עושים זאת בעצמם אך לעיתים יותר קרובות עם עירבו את הלקוח או מישהו אחר במצב. חלק מנתונים היו צריכים להיאסף ע"י הלקוח כי אף אחד אחר לא יכול לדווח במקומו על המצב הרגשי וכדו'. במקרים אחרים היו אופציות לגבי מי יבצע את המדידה והוא נבחר ע"פ כמות המשאבים הפנימיים: רצון ומוכנות.
4. אין ניסים בבחירת המדדים. רוב המדדים הם הגיוניים "תוצרת בית". ברור שמדדים סטנדרטיים שכבר נמצאים בשימוש יתאימו לפעמים לצרכים של המדידה במקרה הספציפי. אך הנק' של קטע זה להדגיש שכול מטפל יכול להביא מדדים הגיוניים שיזהה בעצמו והמותאמים לסיטואציה. זה דורש מחשבה אך זה סוג של חשיבה הנדרש להערכה הכוללת של הבעיות והמטרות של המקרה.

פירוט מטרות ויעדים:

מטרות בד"כ צומחות מדיונים לגבי בעיות הלקוח, אך חשוב לשמור על שני רעיונות אלה מובחנים. בעיות בד"כ קשורות במה שמכאיב או מפריע ללקוח. מטרות הן העדפות לעתיד. מטרות מצביעות על מה הלקוח יעדיף שיקרה כשההתערבות תסתיים. מטרות מפרטות איזה סוגים של שינויים הינם נחשקים וכך לאיזה כיוון ההתערבות תוביל. אולי הכי חשוב, מטרות מספקות סטנדרטיים או מסגרות של התייחסות להערכה האם הלקוח בתנועה והאם הוא קרוב/ מגיע ליעד. מטרות מספקות הזדמנות למשוב ולהמשכיות תוך כדי תהליך ההתערבות. בנוסף, הן מספקות נקודת התייחסות לגבי ההחלטה- האם הסוף הגיע? לרוע המזל, לעיתים קרובות מטרות מוצבות ע"י מונחים מעורפלים ומופשטים מה שנקרא ע"י מייג'ר "מטושטש". הן עלולות להצביע לכיוון תוצאות רצויות אך הן שואלות- כיצד אתה יודע כשאתה רואה אחת כזו.

דוגמא למטרות מטושטשות:

"לתקשר באופן ברור עם המשפחה", "לפתח מודעות עצמית" וכו'.

כול אלו הם אולי מאפיינים נחשקים אך אנחנו לא יכולים לדעת באמת מתי הן הושגו. לכן, עלינו להבהיר איך צריך להשתמש במטרות בפרקטיקה של ההערכה.

הגדרת מושגים: מטרות ויעדים:

קודם הגדרנו בקצרה מטרות כהצהרות לגבי מה שהלקוח ואחרים (משפחה, עמיתים, חברים, מטפל) ירצו שיקרה, שהלקוח יעשה כשההתערבות מסתיימת. ההגדרה של מטרות נלקחת כסוף האולטימטיבי של הפעילות אליו מושוות תוצאות ההתערבות. אנו יכולים להגדיר זאת כמטרות האולטימטיביות או מטרות הקשורות לתוצאות האולטימטיביות עבור הלקוח. רוב הזמן למרות זאת, אין זה אפשרי להגיע מהבעיה למטרה האולטימטיבית. במקום לזוז מA לZ אנו נעים מA לB לC וכן הלאה. אנו משתמשים במונח יעדים כדי להתייחס לתת המטרות או לאמצעים להגיע למטרות האולטימטיביות באופן המנוסח בדיוק במונחים של המטרות. לדוגמא, מטרה יכולה להיות – להגביר תקשורת ב-50% בתקופה של חודשיים כשהיעד יכול להיות להעלות את התקשורת ב-25% תוך חודש. חשוב שיהיה ברור שמטרות ויעדים מוגדרים במונחים יחסיים. מה שיכול להיות יעד עבור לקוח אחד יכול לשמש כמטרה כללית עבור לקוח אחר, בהתאם לחלק הארי הרחב בספרות. כול מטרה ויעד מתייחסים להישגי הלקוח. משימות התערבותיות, פעילויות וצעדים יכולים להיות מפורטים בהקשר אחר. קו מנחה חשוב בבחירת מטרות הוא: צריך שתהיה סיבה הגיונית לצפות שלהתערבות תהיה השפעה על היעדים שנבחרו. לדוגמא, אם ידוע על סיכון של פגיעה בילדים, נבחר יעד וצריך שתהיה סיבה להאמין שההתערבות שלך תגביר ותעלה את היעד הזה. לא יעיל למדוד משהו שהוא לא באמת המרכז או שלא סביר שישתנה תחת המאמצים הספציפיים של ההתערבות. חשוב יותר, יעדים שאינם מוקד ההתערבות לא יהיו אינדיקציות בעלות תוקף לאפקטיביות של ההתערבות והם יכולים לגרום לרושם מוטעה לגבי הצלחת ההתערבות. מה שלא במוקד ההתערבות לא סביר שישתפר בתגובה להתערבות. (ז"א, אם משהו שלא ניסית להשפיע עליו משתנה לטובה זה כנראה לא בגלל ההתערבות ולכן יש להשתדל לא לזקוף זאת לזכות ההתערבות.).

המשך הפרק מתמקד בשאלה: איך לבסס יעדים ומטרות ספציפיים ללקוח. קודם נתאר את המרכיבים של מטרות ספציפיות ואז נציין בקצרה איך להשתמש בסטטיסטיקה ובפרוצדורות אחרות כמו- דירוג השגת מטרות, כדי לבסס מטרות. הפרק ממשיך בסקירה של חלק מהבעיות והנושאים הקשורים בקביעת מטרות.

ישנם הבדלים בין מטפלים שונים בנקודה בה הם מבססים מטרות בתהליך ההערכה\ התערבות, חלק מהמטפלים עושים זאת מוקדם, במיוחד כשהמטרות מאוד ברורות, ואז שומרים על ההערכה ממוקדת באזור המטרה. מטפלים אחרים מעדיפים לחכות עד אחרי שההערכה ותקופת קו הבסיס מסתיימות והמטרה היא לקבל מידע מדויק יותר לגבי הגורמים המשפיעים על הבעיה (ומכך גם המטרה).

ע"י הצבת מטרות באותו פרק של בעיות- אנו לא מתכוונים שבחירת מטרות הן בהכרח הצעד הבא בתהליך. מה שאנו מציעים – שיהיה קשר ישיר בין המטרות לבעיות ושקשר זה ישקף את מערכת היחסים ביניהן.

מרכיבים של הצהרת מטרות ספציפיות:

עם הרבה לקוחות סביר שתוכל להגיע למטרה כללית בקלות יחסית. לדוגמא: המזכיר של התוכנית ירצה להפוך את הסוכנות ליותר אפקטיבית, האישה רוצה שבעלה יהיה יותר נענה מבחינה מינית, האב ירצה שבנו יהיה פחות חרד.

בצעד הראשון במטרות כלליות יש לפרט איפה בדיוק הבעיה. ברגע שזה הושג המשימה של המטפל היא לפתח יעדים ספציפיים היכולים לשרת ולהנחות את המשך תהליך ההתערבות.

מטרות ויעדים צריכים לכלול 4 מרכיבים: מי? יעשה מה? באיזה היקף? באילו תנאים?

נסה לפתח מטרות ספציפיות לכול בעיה שבה אתה נתקל. כך תצטרך מטרות רבות לאזור בעיה כללי.

לדוגמא: בעיות ביה"ס יכולות להוביל למטרות ספציפיות בקשר ללמידה, הגעה, יחסים עם מורים וכו'. כול אחד מהם יכלול כול אחד מ-4 המרכיבים שצוינו:

• מי? יעדים ומטרות צריכים להיות מוצהרים במונחים של אמצעים ותוצאות אולטימטיביות עבור הלקוח. בעיה אחת היא שאנו לעיתים ממהרים למטרות (מה צריך לעשות?) ואלה לא מטרות מתאימות, הן יכולות להיות שיטות התערבות או יעדים תהליכים- זה מה שיעשה המטפל על מנת לסייע בהשגת תוצאות. המטפל צריך להיות מסוגל להבחין בין מטרות פרוצדוראליות לבין מטרות תוצאתיות, ולהיות מודע לכך שמטרות תוצאתיות מוצהרות במונחים של מה הלקוח יעשה כשההתערבות תושלם. לא תהיה זו מטרה מתאימה לומר: "אספק טיפול תמיכתי על מנת להפחית את דיכאון הלקוח"- הפחתת דיכאון היא מטרה מצוינת אך לספק טיפול המיועד להפחית דיכאון הוא חלק מתוכנית ההתערבות ולא מטרה של הלקוח.
• יעשה מה? חלק חשוב מאוד בביסוס מטרות הוא לנסות להצהיר אותן במונחים של ביצוע. במילים אחרות- ניסיון להצהיר מה הלקוח יעשה על מנת להראות שהשיג את המטרה. נקודת המפתח פה היא שהביצוע צריך להיות מנוסח במונחים מדידים. אם אי אפשר לצפות במטרה בדרך כלשהי (או ע"י ספירת התנהגויות בפועל או ע"י שימוש בסקלה וכדו') אז זה יהיה בלתי אפשרי להעריך את הצלחת ההתערבות (האם המטרות הושגו?). כשאנו מדברים על "הופעה מדידה" אנו לא אומרים- שכל הביצועים צריכים להיות נראים לעין כי יש כאלו שאינם כאלו. (פעילות מחשבתית, לדוגמא: אוכלוסייה מבוגרת- היזכרות בשמות מכרים). הכי טוב לחשוב במונחים של אינדיקאטורים כשמנסים להחליט האם המטרות קשורות בביצוע או במשהו מופשט. כמו שנידון בפרק 2 אינדיקאטור מתייחס למושג שיש לך דרך ישירה שתביע על הנוכחות של הביצוע לכאורה. הדרך הישירה הזו נעשית המפתח לאינדיקציה למדידה ויכולה לערב צפייה בפועל בהתנהגות גלויה, ציון במבחן או דיווח עצמי של אדם בסקלה אינדיבידואלית. זה יכול לסייע לחשוב במונחים של העלאת\ הפחתת בעיות. זה יכול לעזור בהצבת מטרות במונחים של מה הלקוח יעשה, יחשוב או ירגיש התערבות שקשורה במטרות ולהציע דרכים למדידת תוצאות. לדוגמא: לקוחה מאמינה שיש לה בעיות בהתחברות לאנשים ולכן היא לא יכולה לפגוש גבר מתאים. מטרתה היא להיעשות מסוגלת להתחבר כדי להעלות את האפשרות למציאת בן זוג מתאים. "מסוגלת להתחבר"- היא מינוח של הלקוחה והמטפל ביקש שתספק אינדיקאטורים לגבי מתי היא מרגישה שהיא כזאת. הלקוחה עבדה עם המטפל על מספר אינדיקאטורים: מתי היא תהיה מסוגלת ליזום שיחה עם זר שתימשך לפחות 10 דקות ושהשיחה תסתיים באפשרות של המשך בפעם אחרת. פירוט זה של המונח- "מסוגלת להתחבר" עזר למטפל לתכנן התערבויות המכוונות ליוזמה, החזקת שיחה וסיומה. המדידה של האינדיקאטורים האלה כללו את הדיווחים העצמיים של הלקוחה לגבי פעילות חברתית. במסיבות, האם יזמה שיחה עם זרים? כמה זמן השיחה נמשכה? האם היא מגדירה זאת כשיחה שיהיה אפשר ליזום מחדש מאוחר יותר? הסט של הפעולות יצרה הגדרה אופרציונלית "למסוגלת להתחבר". על אף שהאינדיקאטורים מאוד סובייקטיביים, יש לנסות להציב את המטרות במונחים חיוביים ולא שליליים. זה נותן ללקוח הסתכלות חיובית. זיהוי המטרה והגדרתה במונחים שהם יחסית ברי השגחה כך שכול צעד קדימה הוא בעצמו חיזוק עבור הלקוח ומאמציו. נקודה זו היא חשובה במיוחד עבור לקוחות שהם חסרי "אישור חברתי", מתעללים בילדים, אלכוהליסטיים, מכורים לסמים וכו'. במקום לשאול כמה פעמים ההורה הכה ילד או כמה משקאות אדם שתה באותו יום תוכל לשאול כמה דקות אתה ובנך ביליתם בהנאה משותפת היום? או כמה פעמים צלצלת לחבר שלך מא"א שחשת דחף לשתות? יעדים מדידים כאלו מחזקים באופן ברור כמה תוכניות התערבות אפשריות באותו זמן ומשיגים מידע שימושי לגבי תהליך ותוצאות המדידה.
• באיזה היקף? המטרה היא לנסות לבסס את השאלה- באיזה תכיפות האירועים מתרחשים? במילים אחרות, תרצה לבסס רמה של הופעה שנקראת- רמת קריטריון, שתהיה מקובלת. בלי זה אתה עלול לא לדעת לעולם האם המטרה הושגה. למשל רמת הקריטריון יכולה להיות: לרצות ספציפית לענות על 80% מהשאלות בהצלחה או להצליח לנהל שיחה רבע שעה. קו הבסיס ותשומת הלב אליו חשובים מאוד, קו הבסיס מבסס את רמת ההתרחשות של אירועי היעד לפני ההתערבות והשימוש בהם הינו להשוואה עם שינויים במהלך תוכנית ההתערבות. רמת הקריטריון או הרמה הרצויה של ההופעה, יכולה להיות מוצבת בהשוואה עם רמת הבסיס או יכולה להיות מוצבת במונחים של סטנדרטים אחרים – משקל בטווח נורמאלי, ציון עובר ועוד. המושג של היעדים התוצאתיים (תת מטרות/ תוצאות מתווכות) .שאלת המפתח בהתייחס לרמת הקריטריון היא: האם הלקוח יכול להשיג את המטרה? לעשות את הפעילות? להתנהל בצורה נכונה? וכו'. בהערכה של זה חשוב להציב יעדי ביניים שהלקוח יכול להשיג. תוודא שהיעד הראשון הינו ריאלי. אם אתה טועה בקביעת יעדים (נמוכים מדיי) השגה של יעדים אלה תשרת כחיזוק חיובי ומוטיבציה כדי להמשיך הלאה לצעד הבא. תחת רוב הנסיבות, היעד יוגדר בדיוק כמו המטרה רק במינון נמוך יותר. לדוגמא: אם המטרה האולטימטיבית היא כמו בדוגמא עם הלקוחה חסרת הכישורים החברתיים וניסיונותיה לשוחח עם גבר, היעד הראשון יכול להיות לומר שלום לגבר חולף, הבא, לבקש מגבר הכוונה ועוד. (באופן שמפעם לפעם זמן האינטראקציה עולה) או אם המטרה האולטימטיבית היא ציון 90 בסקאלה של דיכאון (תוצאה גבוהה יתור- יותר דיכאון). היעד לשבוע השני יכול להות ציון : 75 והיעד בשבוע 4 ציון 50. יעדים אלה או תוצאות מתווכות צריכים להיות מיישומים בצורה שקרובה להשגת המטרות ככול האפשר ויחד עם זאת נוחים וריאלים עבור הלקוח. יותר מכך, כול היעדים לא צריכים להיות מוכנים מראש באותו זמן. כיוון שהצלחה וכישלון בהישג יעד יכולה לספק מידע לגבי מה צריך להיות הצעד הבא .
• תחת איזה מצב?? המרכיב הרביעי בהגדרת המטרה הוא להיות ספציפי וממוקד בתנאים או בסיטואציות בהם ההתנהגות הרצויה תתרחש. יתכן ונמצא שההתנהגות הרצויה תתרחש רק במקרים מאוד מסויימים. יש להגדיר באופן ברור מתי התנהגות זו אמורה להופיע ע"פ המטרות. מה השאיפה.

אם ההתנהגות הרצויה לא תופיע במצבים הרצויים יתכן ותתבטל המטרה הסופית מתוקף הנסיבות, וגם מטרות הביניים יקבלו משמעות קטנה יותר בגלל רצף האירועים בהם התרחשה התנהגות מסויימת.

כשחושבים על תנאים להופעת ההתנהגות הרצויה יש לשקול 3 תנאים:

1. מקום הופעת ההתנהגות
2. זמן הופעתה
3. ובאיזה חברה, עם מי היה האדם באותה עת.

מיקוד זה יעזור בפיתוח הגדרת מטרה מדויקת יותר.

שימוש בסטטיסטיקה להגדרת מטרות: using statistics to set goals

אחד הקשיים המתסכלים של מטפלים, ע"מ להיות מדויקים בהגדרת המטרה, היא איפה לקבוע את קריטריון ההצלחה. כשאפשרי, כדאי להיות ספציפי ומוגדר בשאלה לאן אני מכוון בטיפול במושגים של מטרות אקטואליות. לעיתים זה קל. לדוגמא: בתוכנית להורדת משקל, קל לכוון בירידת במס' קילוגרמים, או במצבים אחרים שבהם המטרה ברורה כמו, שילד לא ירטיב את המיטה בלילה וכו'. אם נשווה לקבוצת הביקורת, תהיה לנו מידת ביטחון לבחון האם הבעיה דעכה.

בכל הסיטואציות הנ"ל יהיה אפשרי לבחור מטרות ספציפיות עם קריטריונים מסוימים. אבל, יש מקרים רבים בהם קשה לאמוד הצלחה. מקרים שקשה לומר "אני רוצה להגביר את השתתפות המטופל או אני רוצה להוריד את רמת הדיכאון". אין דרך לכמת את המשתנים האלה.

במצבים כאלה מומלץ להשתמש בסטטיסטיקה. בלי להיבהל, אין הכוונה למשהו נורא ומסובך. המרכיב החמישי מכיל כמה פרוצדורות לניתוח הנתונים ע"מ לראות אם יש שינויים סטטיסטיים משמעותיים, אם יש שונות מתמטית בין הנתונים לפני או בעת ההתערבות. המטרה בפרק זה היא ליידע אותנו על האפשרות ולהסביר את המשמעות ביחס למטרות.

כשאנו מדברים על פרוצדורה סטטיסטית שמסייעת בעיצוב מטרות, הכוונה די ספציפית. הגדרת מטרות נעשית בד"כ בהקשר של הלקוח, ערכים חברתיים או במציאות הפיזית. לדוגמא: אדם לא יוכל לגדל את ילדו (keep your child) אם יחרוג בסטנדרטים חברתיים ובפעולות המשמעת שלו. או, אדם לא יוכל להיות טייס אם ראייתו לא תקינה.

עם זאת, לפעמים אין ערכים חברתיים ברורים כמו: "כמה ויכוחים בין בני זוג נחשבים יותר מדי?" איזה אינטנסיביות בין שניים נקראת אהבה?איזו רמה של מוסר צריכה להיות לחברה כדי ליצור סביבת עבודה טובה? המטפל צריך לקבל החלטות על בסיס אירועים וסיטואציות גם במקרים שערכים חברתיים אינם ברורים דיים.

סטטיסטיקה מספקת דרך אחת לקבלת החלטות במצבים כאלו. אני מקשרים בין משתנים סטטיסטים (כמו שינויים בהתערבות בשליבים השונים של הטיפול) ובין שינויים חברתיים או מעשיים שלא היו יכולים לקרות לולא ההתערבות, ולכן עלינו לשים לב לגודל השינויים הללו.

הערך של הגדרת כמות השינויים בין שלב הבסיס וההתערבות לכיוון הרצוי, הוא לא הערך שאליו אנו שואפים להגיע, כשלעצמו. אלא ההגדרה המדויקת של שינויים אלה לא הייתה קוראת באופן עצמאי. אם זה שינוי משמעותי בחיי היומיום של הלקוח כשאין שום נורמות או חוקים חברתיים נוספים שמכתיבים שינוי זה, זו כבר שאלה נפרדת שדורשת פידבק מהמטפל. לדוגמא: אם בן הזוג מוזכר רק חצי מהפעמים שהוזכר לפני ההתערבות, האם זה שינוי משמעותי? לפיכך, הסטטיסטיקה מספקת רק טיפול חלקי כשמטודות אחרות לא מספיקות. (פסקה קשה..)

תיאור שיטת הסטטיסטיקה כמגדירה מטרות – מרכיב שישי

עם כלים סטטיסטים ניתן לחשב כבר משלב הבסיס כמה שינויים דרושים ע"מ שיהיו משמעותיים מבחינה כמותית סטטיסטית. בפרוצדורה זו נשתמש במידע שנאסוף בשלב הבסיס ונגדיר רמת התערבות מתאימה כדי שהשינוי הבא יהיה משמעותי. אחרי קבלת מידע נוסף משלב ההתערבות לפי תוכנית המטפל, נרשום בטבלה סטטיסטית ובחן אם זהו שינוי משמעותי. (יש שיטות שונות לעשות זאת, חלקם פשוטות כמו לצייר קו). אם השינוי אכן משמעותי להתקדמות הלקוח, ניתן להחשיב זאת כהשגת מטרת ביניים. למעשה, השגת שינוי משמעותי נחשבת כמטרה בפני עצמה.

עד כה הבנו שבחיים הם יותר מסטטיסטיקה ושחשיבות הפרקטיקה שבהתערבות יכולה להיות משמעותית יותר (נידון כבר בחלק 6). אך בתור מדריך מקוצר נציע את אופן השימוש בסטטיסטיקה להגדרת מטרות. שיטה זו יכולה למזער את הקושי בהגדרת מטרות שרירותיות.

הגדרת מטרות בקבוצות:

במהלך הספר אנו מודעים לעובדה כי הרבה פרקטיקנים משתמשים במודל חד- מערכתי פרטני בקבוצות. אכן אנו מנסים להדגים שיטה זו עם יחידים, קבוצות, משפחות, שכונות, ארגוני עובדים ואפילו קהילות גדולות יותר. העיקרון הבסיסי הוא משותף ללקוח/מערכת אבל הניסיון לימד אותנו שחייבים לספק הבחנה נוספת בשימוש מודל הערכה זה בקבוצות מסיבות הקשורות לעיקרון ולתהליך.

זה קשה לזהות ולנתח מטרות לכל לקוח, אבל כאשר מדובר במטרות קבוצתיות זה נראה אפילו קשה יותר. הסיבה לכך היא כנראה כי פחות פרקטיקנים הוכשרו לחשוב על קבוצה כקבוצה או על בעיה או מטרות של קבוצות גם אם מדובר בקבוצה שאורגנה בצורה פורמאלית/לא פורמאלית. אפילו אם ברמה מסוימת ניתן לחשוב על מהי מטרת הקבוצה, יכולות להיות בעיות נוספות בתהליך הניתוח של המטרות מאחר ומדובר במעורבות של פעולות של כמה אנשים.

יש הרבה קשיים אך ניתן להתמודד עימם ברמה מסוימת. הדיון הבא כולל חלק מהמחשבות והמחקר מהספרות בנוגע להשגת מטרות בקבוצות.

ראשית עלינו להבחין בין מטרות קבוצתיות אמיתיות לבין מטרות של יחיד שהוא חלק מקבוצה. מטרה קבוצתית אמיתית יכולה לכלול משפחה שבה ההורים גרושים, כאשר המהלך החוקי של הגירושים יש השפעה על כל חבר בקבוצה כשהכללים משתנים בתוך המשפחה. בנוסף זה ישפיע גם על רגשות, מחשבות ומעשים של כל אדם. אבל כקבוצה משפחתית יהיו מטרות שישקפו את המערך של הקשרים הפנימיים התוך משפחתיים בנוסף למטרות המשקפות את הרגשות של הבעל והאישה כמו של הילדים. "להשאר נשואים" יהיה דוגמא למטרה כוללנית כזאת, "מספר ויכוחים בין אחאים", "כמות הזמן המושקעת בסיפוק פעילויות משפחתיות", "חלוקה פרופורציונלית של מטלות הבית בין כל חבריו" אלו דוגמאות נוספות. אין דבר מסתורי במאפייני הקבוצה(או משפחה) הזאת, הם טבעיים למשפחה בכך שהם חלק מחיי משפחה רגילים ומפונקציות משפחה רגילות. חלק מפונקציות אלה יחשבו כ"חיי משפחה" והמשבר יכול להצביע על טבעיותם והרחבתם של בעיות שנאלצו להתמודד איתם יחד עם מחשבה על ייעוץ(טיפול) בנושא גרושים.

סוגים אחרים של קבוצות כמו- חיי משפחה, קבוצות חינוכיות, פיזור מידע, קבוצות אימון למתן עזרה. למשתתף בפגישות חינוכיות משפחתיות יכולה להיות מטרה משלו ומידת ההתקדמות שלהם בתהליך נמדדת גם כן. כקבוצה אפשר למדוד את התוצאה הממוצעת בהדגמה של כל אחד מהמשתתפים עפ"י סולם מדידה סתנדרתי. יש כמה בחירות שרירותיות שעושים הפרקטיקנים בזמן שמטרתם לשקף בצורה מלאה ונאמנה ככל האפשר את הערך הטבעי של הקבוצה.

מספר סממני הצלחה בטיפול בילדים תוארו ע'י וויטאקר וחבריו, התאוריה שלהם מעניינת בגלל כמה סיבות:

1. הם רואים הצלחה כמתרחשת ברמות שונות במעגל השרות, החל מאינטק וכלה בpost .discharge placement
2. הם מציעים מגוון של נק' מבט על שירותים קהילתיים (שקשורים למקום מגורים).

כאשר פרטים בהכרח מעורבים, השימוש במדדים מצביע על תופעה קולקטיבית שאליה התנהגות הפרט תורמת ומשקפת איך כל הקבוצה מגיבה להתנסות במכלול השירותים. הסממנים הללו מהווים סיכום של individual scors.

סממנים אחרים יכולים לשקף לגמרי את הקבוצה בצורה טובה יותר מהסיכום הנ'ל.

לדוגמא- מורל קבוצתי יכול להימדד עי' הסתכלות על האינטראקציות בין חברי הקבוצה ולא רק הסכום של חיבתו של כל אחד מהחברים לקבוצה עצמה.

יכול להיות מועיל גם לשים לב לדפוסי תקשורת- מי מדבר עם מי וכמה, כשהתבניות האלה יכולות להשתנות כשהקבוצה מקבלת מבנה משלה. דוגמא נוספת למטרה של הקבוצה היא כשקבוצה שמטרתה שעשוע משלבת בתוכה נערים המועדים לעבריינות שיחשפו לדמיות עם נורמות חיוביות. התבנית של ההתנהגות הבסיסית בקבוצה משקפת את הנורמות הדומיננטיות. השוואות נעשות כשפרטים מזדהים עם הנורמות האלה במשך הזמן, זאת כשהמטרה היא להיות קבוצה עם מטרות גבוהות יותר (הזדהות גדולה יותר) בממדים של הנורמות אלה.

באופן כללי אנו מציעים אפשרות שהשאיפות והמטרות של הקבוצה יהיו מזוהים ומנותחים. בנוסף, יכול להיות מועיל לאסוף תוצאות של פרטים בנושאים יחסיים כך שהסטטוס היחסי של כל הפרט יהיה מושווה לקבוצה כמכלול. אם נורמות קבוצתיות ייוחסו להתנהגותו של יחיד בדרכים מהנות אבל בלי לשים יחיד בקונפליקט רציני בקבוצה, אז תוצאה של יחיד המראה תאור כזה של הנורמה יכולה להציע את הצורך של יעוץ נוסף או הרחבה של מאמץ קבוצתי לעזור לפרט המסוים. דוגמא מעניינת של מקרה של סטודנט המעורב בייסוד של קבוצת תמיכה של קשישים בדיור מוגן חדש שבו אף אחד לא 'הרגיש בבית'. מדד ללכידות הקבוצה היה המספר בנוכחות בפגישות השבועיות. מדדים של יחידים בנוגע לאי שביעות רצון מהמצב בבית הושגו ע'י שאלות סטנדרטיות שנשאלו התושבים ע'י הסטודנט מידי שבוע. שתי התופעות השונות ניצפו-לכידות ואי שביעות רצון, אבל הסטודנט שיער כי שינויים חיוביים שקרו קודם עתידים להמשיך גם אחר כך.

שיטה נפוצה מאוד בהשגת ומעקב אחרי מטרות נקראת "סולם השגת מטרות"(gas). שיטה זו פותחה ע"י קירסוק ושרמן 68' על מנת לסייע בהגדרת מטרות ומדידתן. Gas פותחה במקור כגישה מערכתית ללקוח יחיד. מאז לעומת זאת גישה זו שויכה לפעולות הקשורות בקביעת מטרות, לא רק לפרטים אלא גם לארגונים וסוכנויות. הגישה הפכה לנחלתם של פרופסיות טיפוליות שונות כמו- פסיכולוגים, עו"סים, יועצים, פסיכו-תרפיסטים ואחיות.

הגישה בבסיסה מערבת זיהוי בעיות הלקוח, המשקל שנותן הפרט לבעיותיו, הערכה של ציפיות הלקוח(המטרות) לכל סוג של בעיה, השגה של מעקב על תוצאות ממשיות בנוגע לכל סוג של בעיה ועשיית ממוצע של תוצאות לאורך כל הבעיות עבור כל לקוח או עבור כל הלקוחות ביחס לבעיה אחת.

מטרת החלק הבא הוא להדגיש את הפרוצדורה הבסיסית המנחה את השימוש ב gas כדי להוסיף לחומר הקודם ובכדי לסייע לך בהגדרת מטרות. מידע נוסף נמצא בסוף המאמר ובספרו של קיאסטר ומינץ.

קווים מנחים בסיסיים לשימוש ב gas:

ארבע שלבים בסיסיים של ה gas תוארו ע"י קירסוק וגרוויק:

1. איסוף מידע על האדם או הארגון שמטרותיו נמדדות.
2. יעוד של האזורים העיקריים בהם שינויים יכולים להראות ולהיות לסיוע.
3. פיתוח של סדרה של רמות תפוקה לכל איזור עיקרי
4. מדידה של התפוקות במעקב.

הרחבה של הצעדים:

איסוף המידע- שלב זה של התהליך נעשה ע"י פרקטיקנים, הסטינג וסוגי בעיות שיתכן שתעבוד איתם. משתמשים במקורות סטנדרטים של הערכת מידע(gas לא מתאר מתודולוגיות ספציפיות), כולל ראיונות, הבחנות ישירות, שאלונים, דיווחים מהשטח ו/או כל שיטת איסוף מידע המתוארת ע"י סוכן ייחודי.

יעוד של האזורים הבעיתיים- ברגע שהערכת המידע נאספת, פורמט ה gas מציע כי תפרק אותה לסדרה של "איזורים בעיתיים".

קירסק וגרוויק גורסים, שבאמצעות תרגול ניתן להרכיב מדריך שכזה תוך 15-30 דקות. המשתנים האופרציונאליים שמרכיבים כל סולם הם בעלי פוטנציאל לשימוש במערך המחקר היחידני. זאת, משום שכל תחום בעיה (משתנה) אמור להיות מתופעל על פי מידות נצפות וספציפיות. ניתן להשתמש במשתנה אחד או יותר כדי לאסוף מידע בשלב הבסיס, להכניסו לטבלה ולהשיג ממנו משוב לתכנון המשך ההתערבות.

מכאן,שניתן להשתמש ב"גאס" כמסגרת שעוזרת להגדיר מטרות ואילו התוצאות שנבנות מתוך איסוף מידע מתמשך ורציף על הבעיה, משמשות לפיקוח ומעקב בתקופת הזמן שבין בניית המדריך לשלב של המעקב.

ראיון מעקב- החלק האחרון של התהליך הוא הערכת התוצאות. חלק זה מתבצע על ידי העובד עם הלקוח, או חברי צוות אחרים או אחרים בסביבה. כיוון שאורך ההתערבות נקבע מראש, שלב זה לא מגיע כהפתעה ובכל זאת, ההערכה נעשית על ידי אדם שאו לא מכיר כלל את המקרה או מעורב יותר מדי במקרה. על כן, יש להכשיר את המראיין לעשות הכל כדי להימנע מהערכה סובייקטיבית או מוטית.

תיעוד- על מנת לתעד את ההצלחה שהושגה ניתן להוסיף סעיף ולסמנו במדריך המעקב. לדוגמא, אם "מידת ההצלחה הצפויה" הושגה בסולם ההערכה העצמית, ניתן לסמן את הריבוע באותו הסולם.

בשלב זה, חשוב לאשר את התוצאות על ידי הצלבה בין הדגם של המחקר היחידני והליכים נוספים. כך, יתקבל מבחן מובנה שבודק את התוצאות שהתקבלו במדריך המעקב. למעשה, אם נפרק את תחומי הבעיה למשתנים פחות או יותר אובייקטיבים, או ספציפיים מאוד, ניתן יהיה להגדיר את התוצאות ביתר קלות וניתן יהיה לצמצם את ההפרעות.

אחת הבעיות עם "גאס" היא שהיא לא כוללת מערכות מובנות למשוב- בעיה פוטנציאלית אם ישתמשו מבה יחד עם מערך מחקר יחידני. מכאן, בעוד שעובדים מסוימים יחכו עד ש"ראיון המעקב" יספק משוב, "גאס" לא מציגה מסגרת מאורגנת לאיסוף מידע שכזה. מכאן שהשימוש במדידות חוזרות ונשנות על לפחות אחת מהבעיות שנקבעו, בדגם של מערך מחקר יחידני, יספק משוב מתמשך על השאלה: "האם הבעיה משתנה?"

סוגיות בקביעת מטרות

ישנן מספר בעיות וסוגיות בקביעת מטרות שעלולות לעכב התקדמות. חשוב להיות מוכן להתמודד איתם בדיון עם הלקוח על המטרות.

1. צפה לתוצאות שליליות- אתה תרצה לסייע ללקוח להתכונן למשמעות של השגת מטרותיו. יחד, עליכם להעריך מה יהיו ההשפעות של השינויים בלקוח על הסביבה שלו. האם אחרים קיבלו חיזוק או הכרת תודה בעקבות התנהגותו הלא רצויה של הלקוח? האם השינויים שהלקוח עושה בחייו עלולים להביא להשלכות שליליות עבורו? ( לקוח שמפוטר בגלל שנהיה יותר אסרטיבי). נניח ומנהל הסוכנות רוצה להגדיל את מספר הלקוחות בני המיעוטים בארגון. האם הצוות מוכן לעבודה בסוג ועומס עבודה שונה? המטרה של כל אלה, היא לצפות ולבחון תוצאות עם הלקוחות או עם אחרים בסביבתם. ככה, או שניתן יהיה לצמצם השלכות שליליות או לפחות להיות מוכנים לקראתם.

2. מי קובע את המטרות- כיוון שקביעת מטרות היא עניין של שיפוט ערכי- הכרזה של מה רצוי- כל עוד אפשרי, הלקוח צריך להיות הקובע העיקרי אם לא היחיד בקביעת מטרות. זה לא אומר שלעובד אין חלק גדול בהחלטה- לדוגמא, חשוב לעזור ללקוח להיות יותר ספציפי לגבי מה הוא רוצה. יתר על כן, עזרה זו גדלה אם הלקוח מבולבל, לא בטוח, לא מסוגל לדבר עבור עצמו או פשוט לא מסוגל להחליט. כמו כן, הלקוח יכול להגיע לקשר הראשוני עם מטרה ספציפית אך מומחיות העובד באיסוף מידע ראשוני תסייע לו להרחיב את תפיסתו ואף לבחון מטרות נוספות.

יתכן כי נקודת המפתח כאן היא כל עוד אפשר, על הלקוח לקבל עמדה מכריעה בקביעת מטרות. כשזה לא אפשרי, העובד צריך להיות רגיש מספיק לאינטרסים ולרצונות של הלקוח. לפחות, עליו לוודא שבכל החלטה לגבי מטרות, האינטרסים שלו נשמרים במידה גבוהה. זה נכון במיוחד, אם מופעל לחץ חיצוני על הלקוח או העובד ( לדוגמא, מאחרים משמעותיים או גורם מפנה) לגבש מטרות שמתאימות לרצונות ולצרכים שלהם.

סוגיה נוספת קשורה להאם המטרות מקובלות על הלקוח ועל העובד. חשוב להתייחס ולדון בטיפול להתנהגויות לא חוקיות או הרסניות. זה יכול לקרות אם הלקוח מופנה מגורם אחר או שנכפה עליו לבוא לטיפול. כמו כן, זה יכול לקרות כשהלקוח פשוט מקבל החלטות גרועות. לכל הפחות, זאת אחריותו של העובד לספק לו מידע כן ומדויק על סיכוייו להשיג מטרה מסוימת.

3. צפה מגבלות- כיוון שסוגיות רבות עלולות לעלות בשלב קביעת המטרות, רצוי לצפות בעיות. בחלק זה, ניתן לשאול מספר שאלות (הותאמו משאלון של גמבריל) על מנת לבחון האם התנאים העיקריים לקביעת מטרות ספציפיות התקיימו:

- האם זוהו התנהגויות, מחשבות, רגשות או פעילויות ספציפיות?

- האם נקבעו יעדי ביניים ראשוניים?

- האם המטרות והיעדים ניתנים לביצוע?

- האם זה ברור מי הוא הולך להשתנות?

- האם שני אנשים או יותר יוכלו לקבוע האם משימה מסוימת מולאה?

- האם זה ברור תחת אילו תנאים פעילות רצויה תתבצע?

- האם המטרות נקבעו באופן חיובי ולא ככזה שבודק מה הלקוח "לא יעשה"?

- האם צוינו מאפייני ביצוע ( כיצד יהיה ברור שמטרה הושגה?)?

- האם קיימת דרך שבה מטרה תושג בדרך לא רצויה ( מילוי שיעורי הבית על ידי העתקה ממישהו)?

- האם קיימות השלכות שליליות אפשריות בהשגת המטרות?

- האם המטרות והיעדים מנוסחים כתוצאות הלקוח ולא במה העובד יעשה?

- האם המטרות מוסכמות על ידי הלקוח, העובד ואחרים משמעותיים?

תיאורי מקרה על מטרות בהקשר של בעיות והתערבויות

לא ניתן להציג את כל הבעיות שהלקוח מביא. במקום, הבאנו מסגרת עבודה לאבחון בעיות ומטרות כאמצעי להבנת מקומו של הלקוח ושאיפה לעזור ללקוח לפתור את בעיותיו וכך להשיג את מטרותיו.

בנוסף, מומלץ להתחשב במקרים הבאים המתומצתים בטבלה הנ"ל (בהמשך, אביא דוגמא מהטבלה- במאמר "טבלה 3.2" עמ' 90). שילבנו אלמנטים רבים מעבודה מחקרית, תרגום של חששותיו של הלקוח לבעיה מוגדרת ואובייקטיבית, ומטרות ויעדים שאנו רוצים להשיג כפתרון לבעיה. התערבויות מובאות כקשורות לבעיה המוגדרת.

אצל חלק מהדוגמאות, יש הקבלה ישירה בין חשש- בעיה- מטרה ואילו באחרים יש כמה מטרות ויעדים לבעיה אחת או שיש כמה בעיות לדאגה כללית אחת. הרעיון הוא לתפוס את המצב כך שמערכת הבעיות מציגה באופן אמיתי את תפיסת הלקוח. לא ניתן למדוד הכל על בעיותיו של הלקוח אבל יש לקוות להדגים אותם כך שההתערבויות יעסקו בסימנים מייצגים של הבעיות והתקוות. אם יחולו שינויים רצויים תחת תנאים אלו, אזי אנו אמורים להבחין בשינויים סוציאליים משמעותיים בלקוח או בבעיה- למרות שלא הכל נפתר.

דרכים נוספות לייצג מטרות ויעדים באופן ספציפי מוצגים בתרשים 3.8-3.10 (עמוד 94). 3.8- מציג יעד של שמירה על טווח משקל מסוים, בוחנים השגת מטרות על פי נורמות שנקבעו מראש. 3.9- שימוש בנקודת ציון קלינית המבחינה בין אנשים שציוניהם מעידים על תנאים בעייתיים לבין אנשים שלא משדרים בעייתיות. בגישה זו, משתמשים בנורמות שהוגדרו על פני מספר רב של אנשים בכדי לקבוע מטרות במקרה הנתון. 3.10- יצירת התנהגות רצויה דרך השגת מספר רב של צפיות מתחת לנקודת הציון ככל האפשר. כלומר, נקבע בתחילת התהליך קו שהוא הערכה של מה שאנחנו יודעים על הלקוח לשינויים שצריך לקרות כדי שיעבור את הקו אל עבר התנהגות לא בעייתית. תרשים 3.11 (עמוד 95)- זוהי הגישה החלשה ביותר כדי לגלות יעדים לשיפור לפני תחילת ההתערבות. במציאות, אנו מנחשים באופן יעיל למה אנחנו שואפים בסיטואציה נתונה. אנחנו עלולים להצדיק את הניחושים בדרכים רבות, אך כיוון שאין לנו בסיס של יעדים, היעד שקבענו הוא שרירותי.זה יותר טוב מכלום, כי זה עוזר לנו לכוון לאנשהו, אך עדיף שיהיה בסיס יציב לבחירת היעדים והמטרות.

סיכום-

ספציפיות בזיהוי בעיות ומטרות היא חלק קריטי בהערכה והתערבות. התחלנו עם חששות הלקוח- אלה שאינם רצויים ויש להפחיתם ואלה הרצויים ויש להגבירם. אחר כך סקרנו את הרציונאל בלהיות מדויק וספציפי בהגדרת בעיות ומאוחר יותר בקביעת מטרות ויעדים. הצגנו את האמונה שלנו שכל עוד לא תוכל למדוד בעיה, לא תוכל להעריך באופן אובייקטיבי, עד כמה וכיצד אתה פותר אותה. בתחילה התמקדנו בהגדרת בעיות- הצענו מספר קווים מנחים שמשמשים הגדרת בעיות מדויקת יותר כגון: בהירות, שימוש במקורות אישור, ספירה, מיקוד בבעיות נחלשות ומתחזקות וניתנות למדידה. כמו כן, הצגנו כמה דוגמאות מתוך מקרים אמיתיים.

בחלק על קביעת מטרות ויעדים, הבחנו בין בעיות (מה יש) לבין מטרות (מה נעדיף). דנו בהבדלים בין מטרות (תוצאות סופיות) ליעדים (תוצאות ביניים). הבהרנו כי יעדי תוצאה הם ציוני הדרך לקראת המטרה הסופית. דנו במרכיב העיקרי של קביעת מטרות שכולל מי יעשה מה, באיזו מידה, תחת אילו תנאים. תיארנו כיצד להשתמש בסטטיסטיקה כדי להגדיר מטרות וכיצד להגדיר מטרות בקבוצות והצגנו סקירה קצרה של "סולמות השגת מטרות" (גאס), שיטה נפוצה לקביעת מטרות. סיכמנו את הפרק בתיאור סוגיות בקביעת מטרות, עם רשימה שבאמצעותה נצפה את הבעיות. התיאורים האחרונים שולבו עם חששות הלקוח, בעיות מוגדרות באופן אופרציונאלי כשיטות התערבות, מקורות לווידוא שיטות אלה, מטרות ויעדים וההתערבויות שהשתמשו. חשוב לציין כי אפשר להגיע לשיטות התערבות או מניעה ספציפיות מכל בעיה או מטרה. טבלה 3.3 (עמוד 96) מסכמת שני דרכים אלו לאבחון שיטות. השאלה השלישית בטבלה מחברת בין שני הדרכים ומביאה את הדיון להערכת מסגרת להתייחסות שבה דגמים של מערך מחקר יחידני הופכים לכלי יעיל לענות על שאלות אלו. מערך המחקר היחידני כוללת הכרזה מושגית (שם המשתנה) ומרכיב אמפירי (ההגדרה התפעולית של המשתנה). כל דרך, או שתיהן יחד, יסייעו בזיהוי שיטות ספציפיות והגדרה תפעולית

טבלה 3.3- מקורות לקביעת שיטות ההתערבות

חיבור בין השניים: כיצד תדע שהיעד (בעיה או מטרה) מושג ושינוי קורה בכיוון הרצוי?

---

View My Stats