חזרה למאמרים של ש.ה. פרט ב
חזרה לאתר הראשי

---

Counter-transference: temptation and use of self-disclosure by psychotherapists in training: a discussion for beginnings psychotherapists and their supervisors/J. Timothy Davis

Timothy, D.J. (2002). Countertransference temptation and the use of self-disclosure by psychotherapists in training. Psychoanalytic Psychology, 19(3), 435-454.

סוכם ע"י איתמר דנציגר 

אצל מטפלים מתחילים, ההחלטה לחשוף מידע או שלא לחשוף מידע אישי למטופל לרוב בא ממקום של להפחית את ההעברה של המטופל האומלל. 

הדעה שממליצה להימנע מחשיפת עצמי מקורה מפרויד שאמר שעל המטפל להיות כמראה למטופל ותו לא. רק מראה למטופל: יעני רק לשקף מה שנאמר לו. 

בעיות עם חוסר גילוי

1. זה מוריד אסוציאציות חופשיות
2. מוריד העברה – מה שחשוב לטיפול

 

יש חשש אצל המטפלים הקלאסיים שחשיפה עצמי מצד המטפל "מזהם" את הטיפול. גישה זאת מבוססת על "טיפול חד-אדם", קרי – שבטיפול מתעסקים אך ורק בקונפליקטים תוך-נפשיים -  או בלשון הקודש

"one person theory of analysis" 

גישות יותר עכשוויות – קרי שלא תקועות בימי הביניים – כמו גישות יחס, ואינטר-סובייקטיביות טוענות שגם יש מקום לבחון מה קורה בחדר הטיפולים, בין המטופל האומלל והמטפל. שהרי יש משקל למטפל ולאישיותו (במידה ויש לו אחד משל עצמו) – האישיות שלו הוא גורם אקטיבי בתהליך הטיפולי. ההנחה היא שמכיוון שאין מצב שאישיותו לא יעלה – אז במקום לטאטא מתחת לשטיח, אז להשתמש בהעברה הנגדית – קרי האישיות של המטפל - כחומר גלם לבחון מה עובר על המטופל האומלל.  יש לאינטראקציה בחדר הטיפול משמעות בהקשר של חיי המטופל האומלל. ובלשון הקודש

"two-person theory of analysis" 

אליבא הגישה השנייה, עצם עיצוב החדר,לבושו, גילו, תגובותיו הלא מילוליות (והמילוליות) הספונטאניים וכו', מעידים על כמה ותק יש למטפל במקצוע – ובהתאמה, גם הזהות וביטחון המקצועי שלו, הגב שיש לו מהארגון, וכו'. קבלת עובדה שאין מנוס מאיזה סוג של חשיפה אודות המטפל, מעידה על הגישה האינטרסובייקטיבית כיותר גמישה. מקרים שחשוב להשתמש בחשיפת העצמי של המטפל כוללים פרנואידים, נרקיסיסטים, מתבגרים – מה שאפילו הפסיכואנליסטים קלאסיים (המקובעים) טוענים. 

מאמר זה חוזר פעם אחר פעם על כך שהאינטרסובייקטיביים טוענים שאנונימיות זה דבר בלתי אפשרי לקיים. 

חוקר אחד בשם סינגר אמר שאפילו כל פרשנויותיו של כל מטפל מעידות על תכונותיו האישיות של המטפל באותה מידה שזה מעיד על אישיותו של המטופל האומלל. עובדה זאת חשובה כי זה עוזר לאמפתיה כי זה מתייחס לרובד החוויה של מה שמדובר בטיפול. 

רניק וסינגר טוענים:

לא רק שאנונימיות היא כלי בלתי אפשרית, אלה גם מזיקה:

1. זה יוצר מיתוס מוטעה שחוסר חשיפה מטעם המטפל עוזר לאסוציאציות חופשיות. אדרבא – גם השתיקה של המטופל מתפרשת. פרשנויות יכולים אף לנוע בין קמצנות רגשית לחוסר אנוכיות מטעם המטפל. מה שבטוח זה שהמטופל לא יחשוב על המטפל שהוא המסך ריק כפי שפרויד וחבריו  רצו. פרויד רצה מסך ריק. מסכם המאמר, ואינטרסובייקטיבים רצו מסך פלאזמה. בקיצור, מטופלים יתנו משמעות להכל – חשיפה וחוסר חשיפה של המטפל. בתחלי'ס, לפי גישת האינטרסובייקטיביים, פרשנויות אלה של המטופל הם החומר גלם להעברה ועל זה יש חומרים לדיון ועיבוד בטיפול – ולכן גם חשיפה וגם חוסר חשיפה של המטפל זה חשוב
2. המטפל המפתל יכול לתת פרשנויות מעורפלים, או בכלל להימנע מכך בכלל כדי לא להיחשף. זה עשוי להביא לאידיאליזציה מוגזמת מכיוון שהמטפל המפתל נראה כמו שהוא לא נגיש ומסתורי ושיש לו מידע על החיים שלמטופל האומלל אין, ושאי אפשר להעלות ספק על סמכותו

 

כאמור, יש כמה שדוחים את מוסג האנונימיות לחלוטין- אבל יש להבחין בין

1. דחיית הקטע של האנונימיות
2. לתת יש לחוסר אנונימיות

 

הכלל הוא שאין כלל. אין כלל זהב לגבי מתי כן או לא לחשוף תכנים אישיים של המטפל – זה תלוי במטופל, במצבו, ושלב הטיפול – וכמובן: יש לזכור שהטיפול הוא עבור המטופל האומלל, ולכן כל החלטה לכן או לכן חייב לעשה מתוך שיקול אחד: טובת המטופל וטיפולו 

שוב, סינגר שובר שתיקה ואומר שחוסר האנונימיות טובה לטיפול כי היא מאפשרת למטפל להיות אותנטי, כי בלאו הכי העצמי של המטפל יצא. האותנטיות לא בא עם חשיפת תכנים של המטפל אלא באופן טבעי –כמו בפרשנויותיו של המטפל – ועליו לקבל עובדה (מרה) זאת. כמו כן, יש לזכור שכמו שאנונימיות גם אינה דבר אטום, כך גם גילוי עצמי הוא תמיד רק חלקי בלבד. אסור לנו לתת יד להנחת יסוד מוטעה שאנו יכולים לדעת הכל ולא להיחשף 

לאור כל הקשקושים הנ"ל, קיימו הרבה חוקרים דיונים רבים סביב מה כן או לא להגיד ומתי/למי. מקרים שכן מומלץ חשיפת העצמי של המטפל במקרים מסוימים - למשל שיש פער בסוף השיחה בין המטפל למטופל סביב תפיסת מה שקרה השיחה (יש הדגשה פה על חשיפה תכני המטפל בתפקיד המטפל ולא במובן היותר רחב) – או בלשון הקודש:

"analytic disclosure"

יעני רק לחשוף את התכנים בראייה של מטפל, ולא בראייה אישית של המטפל כאדם פרטי 

רניק –הקשקשן הסדרתי במאמר זה - ממליץ על גילוי נאות של מטרותיו ודרכיו המודעות של המטפל

דיוויס ואראנברג דנים בחשיפת חלקים מהעברה הנגדית ע"י המטפל עצמו – אראנברג הלך רחוק ואמר שאפילו יש לפעמים סיבה טיפולית טובה שהמטפל צריך להעלות את העברות שלו, התחל מכך שהוא אינו יודע אי להתקדם ועד אפילו העלאת העברה נגדית ארוטית. החוקרים הנ"ל אמרו שגישה זאת טובה למצבי תקיעות הטיפול – אך לא רק במצבים אלה. בקיצור, גם ההעברה הנגדית זה חומר טיפולי- אפילו ברמת הכאן-ועכשיו של האינטראקציה בחדר טיפול ומשמעותו לחיי המטופל האומלל 

המטפל הצעיר והמתלהב ופיתוי ההעברה הנגדית

המאמרים העכשוויים מדגישים את חשיבות חשיפה עצמית מטעם המטפל. מעטם מדגיש נקיטת זהירות מזה, ועוד יותר מעט קישרו את שאלת החשיפה של המטפל להעברה נגדית (ראה ערך: פרויד); פרנצ'י, חברו הטוב של פרויד, קישר גם בין ההחלטה לחשוף או לא לבין העברה נגדית. הוא הזהיר את המטפלים לא להסתתר מאחורי ה"מסך הריק" של האנונימיות. בראייה כוללת של פרויד ופרנצ'י, אפשר לראות מגמה אצל מטפלים צעירים לא לחשוף כשכן מומלץ או לחשוף כשאין צורך מתוך שיקולים זרים –קרי העברה נגדית 

סיבת קיום תופעה זאת

המטפלים הצעירים חשים חוסר בטחון בעצמם כאנשי מקצוע. לכן הם מנסים להגן על עצמם מאינטנסיביות של ההעברה של המטפל שמידי קשה מנשוא (גם למטפל הצעיר, אך לא זהיר). אינטנסיביות ההעברה של המטופל האומלל עשוי לעלות את שאלת רמת הכישורים והיכולות המקצועיות של המטפל. בדרך אגב – גם לא קל לשאת העברה חיובית כי משמעותו זה לקבל את העובדה שהמטופל האומלל הפקיד את חייו בידי במטפל. לכן "עדיף" לאותם מטפלים צעירים ללכת לפי כלל "חוסר החשיפה" במקום כלל של ארון הטוענת ש"תלוי במצב". יתר מזה, שהמדריכים גם רוצים להגן על המתלמדים שלהם. גישה זאת עשויה להביא לדברים הבאים

1. מגביל את אותנטיות המטפל
2. מוסיף מיתוס מוטעה של חוסר חשיפה

 
 

לאור הנ"ל, יש לדון עם המדריך לגבי רמת וצורת החשיפה – במיוחד המטפלים החדשים שחדשים לחוויית ההעברה והעברת נגד – כי זה סה"כ כ"כ קל להתפתות לניסיון "כפיית" המציעות על המטופל טרם ההעברה התפתחה. כאמור, אנונימיות (חוסר חשיפה) היא דרך נהדרת, אך נוראית לברוח, כמטפל, מהקשר הטיפולי. לצער כותב המאמר, חבל לו שההחלטה לחשוף או שלא  לחשוף נעשית לפעמים כדי לצמצם את מלוא המפגש עם המטופל. 

המאמר מביא 2 דוגמאות כדי להדגים את הפיתוי לחשיפה או חוסר חשיפה 

מקרה א: מטופל עם אב סכיזופרן ולמטופל היה ניתוח מוחי. הוא היה כמיהה להוכיח שאצלו הכל בסדר. הוא הצליח בלימודיו באוניברסיטה. רק מה – לא הלך לא באלגברה. באיזשהו שלב אמר המטפל אמירה שהוא גם לא היה טוב בגיטרה בילדותו ולכן עזב. המטופל האומלל רתח מכיוון שאין להשוות בין תחביב למשהו שמשפיע על לימודיו ולכן על חייו. המטפל לקח את האמירה לצומת ליבו והרהר בעד כמה היה לו העברה נגדית להיות המושיע ולעזור לו בחשבון – קרי שהמטפל יותר טוב בשעורי עזר מאשר בלהיות מטפל. המטפל המתחיל התקשה בלקבל או להבין את רצונותיו התלותיים במטפל. במקום לקבל אותם או להבין אותם, הוא אמר אמירה שתסית את השיחה משאלת התלות ועד כמה שהמטפל חש שבאמת יכל לעזור לו.

היה יותר אותנטי למטפל להגיד שאכן אינו יודע מייד איך לעזור. ככלל, תמיד טוב לשאול למה ההעברה הנגדית סביב עניין החשיפה בדיוק עולה בעיתוי שהוא עולה בו. במקרה זה, החשיפה באה כהעברה נגדית כדי שהמטפל לא יתמודד עם בעיות המטופל האומלל 

מקרה ב: מטופל מדבר בדידות וחוסר דמות להזדהות – עקב אבא דפוק שלא היה קיים בפועל. כשהמטופל דיבר פעם על חוויות קשות מללמוד בבי"ס פרטי – ובאיזה שלב שאל על אם המטפל גם למד בבי"ס פרטי והמטפל היסס לענות –שהרי המטפל יצא מתוך הנחת יסוד שחשיפה זה רע.יותר מאוחר המטפל כן ענה למטופל ואז הטיפול התחיל לזרום. פה, החוסר חשיפה לא רק הוסיפה לבדידות של המטופל אלא גם הרחיקה את המטפל מהבדידות של המטופל. ההעברה נגדית באה "להגן" על המטפל מפני הבדידות של המטופל 

מקרה א: חשיפה כהעברה נגדית

מקרה ב: א-חשיפה כהעברה נגדית 
 

דיון

בעבר היה אנונימיות מטעם המטפל דבר שברור מעליו. כיום יש הבנה שזה לא רק בלתי אפשרי, אלא לפעמים גם מחבל בטיפול. חשיפה מבוקרת ע"י המטפל מפתחת את הליך הטיפולי

1. מגביר אסוציאציות
2. מגדיל את החוויה האפקטיבית
3. מגדיל את ההתייחסות להעברה בקשר

 

כאמור, העיתוי והתוכן זה העיקר העניין החשיפה. זה תלוי ב3 גורמים

1. המטופל
2. הקשר הטיפולי
3. איפה שהמטופל נמצא

 

אז במקום לחשוף או לא לחשוף כאמצעי להימנעות הדברים קשים של המטופל, יש לתת מקום לפתוח תכנים קשים במלואן כדי לעבדם, במקום להסיט את השיחה ע"י חשיפה או חוסר חשיפה. על המטפל לקבל את העובדה שהמטופל מפקיד את חייו בידו של המטפל עם כל הציפיות והתקוות שהמטופל משקיע בטיפול. חוסר בטחון של המטפל כמטפל מתחיל מקשה את זה, ולכן העברה נגדית של הסטה מהעניין המרכזי ע"י חשיפה או חוסר חשיפה. ההחלטה לחשוף או לא לחשוף נותנת מידע רב גם על המטופל (ועל המטפל) ועל התהליך הטיפולי. זיהוי ועיבוד ההעברה הנגדית היא שלב קריטי בהתפתחות המקצועית של המטפל. לפעמים, ההעברה הנגדית כ"כ חזקה, שקשה להיות ער או להתבונן בה. רניק אומר שלפעמים, אפשר לזהות העברה נגדית רק אחרי שהם התחילו לפעול כבר. גרינברג אומר שלפעמים, מכיוון שאין זמן לראות מה קורה תוך כדי, אפשר רק לזהות את ההעברה הנגדית ולעבד אותה לאחר מעשה ומזה לומדים ומתפתחים

---

סיכום נוסף

העברה נגדית הפיתוי והשימוש בחשיפה עצמית על ידי פסיכותרפיסטים בתקופת הכשרתם:

מחקרים רבים התייחסו לשאלות מתקדמות בדבר התיאוריה והטכניקה הקשורים בחשיפה עצמית בפסיכואנליזה. מאמר זה מתייחס לנושאים הקשורים לשימוש בחשיפה עצמית בקרב פסיכותרפיסטים בתקופת הכשרתם. במקום להתמודד עם השאלה האם על פסיכואנליטיקאים במהלך הכשרתם לעשות או שלא לעשות שימוש בחשיפה עצמית מאמר זה מתמקד בגורמים המביאים פסיכואנליטיקן מתחיל להשתמש או שלא להשתמש בחשיפה עצמית. תהליך זה יודגם מתוך שני מקרים שעימם התמודד כותב המאמר בתקופת הכשרתו, ישנה הנחה כי פסיכותרפיסטים בתקופת הכשרתם  מכיוון שהינם חסרי ניסיון בעבודה עם העברה והעברה נגדית הינם מתפתים יותר לעשות שימוש בחשיפה עצמית ובהימנעות מחשיפה על מנת להימנע ולהתחמק במקום לנתח את רגשות ההעברה העזים של המטופל.

השאלה ברמה התיאורטית והטכנית של השימוש בחשיפה עצמית על ידי פסיכואנליטיקאים העסיקה מחקרים רבים. מניסיוני בתור אחראי על פסיכואנליטיקאים בהכשרה ומתוך ניסיוני האישי במהלך תקופת הכשרתי עולה השערתי כי חשיפה עצמית היא גם נושא חשוב למטפלים בתקופת חיים זו בה הם מתחילים לתפוס את התיאוריה הפסיכו דינאמית והטכניקה שלה.

מאמר זה נכתב הן למטפלים פסיכו דינאמיים ופסיכואנליטיים בהכשרה והן למדריכיהם. מטרת המאמר היא לא להתווכח באופן קטגורי האם כדאי שמטפלים בתקופת הכשרתם יעשו שימוש בחשיפה עצמית או לא אלא המיקוד עובר להתייחס לתפקידו של הפיתוי שבהעברה נגדית בהשפעתו על החלטת המטפל האם להשתמש בחשיפה עצמית או לא. במיוחד כותב המאמר טוען שהפיתוי גדל באופן החזק ביותר אצל מטפלים בתחילת דרכם במטרה לחסום ולהימנע במקום לנתח ולהכיל את רגשות ההעברה העזים של המטופל. 

אנונימיות וחשיפה עצמית 

מטפלים ע"פ הגישה הפסיכואנליטיקאית עדיין חושבים בתחילת דרכם כי הפסיכואנליזה החמורה ביותר הטיפול הפסיכותרפויתי אנליטי מבוצעים על ידי המטפלים באופן שנמנע לחלוטין מחשיפה עצמית. תפישה זו מבוססת על ההנחה הרווחת כי הטכניקה האנליטית דוגלת בכך שלאורך האנליזה של המטופל השאיפה היא לשמור על חיי היום יום של המטפל וכן על מחשבותיו,רגשותיו דאגותיו והקונפליקטים שחווה כלא נודעים למטופל. מצב זה ניקרא אנונימיות, נמצא כי שורשיה של האמונה לפיה יש צורך לשמור על אנונימיות של המטפל נמצאים אצל פרויד שאומר כי על המטפל להישאר נאלם למטופל וכמו מראה עליו לשקף למטופל רק מה שמראה לו המטופל.

לפי התומכים בגישה האנונימית יש להימנע מחשיפה עצמית וזאת משום שכל חשיפה עצמית פוגעת ביכולת המטופל לאסוציאציות חופשיות. חשיפה עצמית על חייו של המטפל חוסמת את התפתחותם של פנטזיות העברה אשר סותרות את העובדות שנחשפו על ידי המטפל. בנוסף חשיפה עצמית מסוימת (כגון מחלה חמורה של המטפל) עלולה לחסום את האסוציאציות החופשיות שיעלה המטופל, זאת כתוצאה מהחרדה שתעלה חשיפה זו. מה גם שמצב של אנונימיות משמר בצורה טובה יותר את האנליזה של ההעברה. בצורה זו שאין למטופל כל ידע על המטפל יהיה לו קל יותר לזהות שהמחשבות והרגשות שלו כלפי המטפל מייצגות העברה וזאת לאור העובדה שאין כל בסיס אחר להתפתחותם של תגובות אלו.

גישה זו של אנונימיות נתפסת על פי התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית כחלק מהמטרה המרכזית של הימנעות מ"זיהום" תהליך האסוציאציות החופשיות של המטופל. מטרת הפסיכואנליזה הקלאסית היא שהקונפליקטים וההעברות של המטופל יושלכו בצורתם ה"טהורה" ביותר לתוך "המסך ריק" שהאנונימיות של המטפל מספקת. מתוך העמדה האובייקטיבית שמחוץ לתהליך יכול המטפל להסביר את המשמעויות הלא מודעות של האסוציאציות. כל ההשפעות של אישיות המטפל או הפסיכו דינאמיקה שלו נחשבות בלתי רצויות. לכן הפסיכואנליזה הקלאסית נחשבת תיאוריה של "אדם אחד" משום שאובייקט של האנליזה היא ה” intrapsychic dynamics”  של היחיד, המטופל. התיאוריות, relational ו- intersubjective, מבינות בדיוק את ההפך. הם רואות את התהליך כתהליך של "שני אנשים". לשיטתם המטפל באופן הכרחי, בלתי נמנע וייחודי משפיע על התהליך. במקום לנסות להימנע מהשפעת המטפל שיטות אלו רואות בהשפעה כפולה של המטפל על המטופל ולהפך מושא לחקירה אנליטית.

ההשפעה של גישות אלו על הפסיכואנליזה גרמה לכך שההתייחסות לחשיפה עצמית תהיה גמישה יותר ומגוונת יותר. גם אלו שעדיין רואים באנונימיות גישה טיפולית טובה יותר יודו כי במקרים מסוימים לא ניתן להימנע מחשיפה עצמית (פרנואידים, נרקיסיסטים וכו'). עם מטופלים אלו רבים מהמטפלים נוקטים בגישה של ראשית לענות על השאלה ואז לבחון את המשמעות הקשורות לה.

רבים מאלו המטפלים בשיטות relational ו- intersubjective דוחים את הקונספט של אנונימיות לחלוטין.  הם גורסים כי זה בלתי אפשרי לשמור על אנונימיות מוחלטת. לדבריהם אפילו מטפלים הנאמנים לגישה האנונימית באופן מוחלט חושפים חלק מעצמם באופן בלתי נמנע. הם עושים זאת בדרך הלבוש שלהם, סגנון השיער, ומראה המשרד בנוסף לעוד דרכים אחרות. מטפלים צעירים  חושפים את עובדת היותם יחסית חסרי ניסיון דרך המחסור בתארים מתקדמים ומשרד אשר אותו חולקים או משרד הנראה פשוט מאוד. מטפלים חושפים פרטים על עצמם בדרכים שונות. ההתנהגות במהלך הפגישה, על אילו אסוציאציות בוחר המטפל להגיב, מה הוא אומר כאשר הוא מגיב וכן מה שמעורר במטפל תגובת רגשיות אשר חושפות הרבה על המטפל ועל הערכים, הרצונות, החרדות והקונפליקטים. אפילו פירושים אינם רק על המוטיבציות העמוקות יותר של המטופל אלא הם קודם כל על תגובות אשר חושפות את המטפל. מצב זה הוא בלתי נמנע מכיוון שכדי להבין אדם ברמה שתאפשר פירוש נכון הוא צריך להיות ברמה מסוימת ואז התגובה של המטפל תבוא ממקום שהמטפל הוא המטופל אך גם המטפל (מאוד מסובך בגדול אין תגובה שהיא נטו אובייקטיבית).

רינק וסינגר אומרים שלא רק שאנונימיות היא בלתי אפשרית להשגה אלא גם פוגעת בתהליך הטיפולי, אפילו בחתירה לאנונימיות חלקית. אחת הבעיות היא המיתוס שמייצרת האנונימיות אשר לפיה יכול המטפל להפחית ואפילו לבטל את השפעתו על האסוציאציות החופשיות של המטופל דרך שתיקה והימנעות מחשיפה עצמית (בכך שלא עונה על השאלות). אלא שבשתיקה או הימנעות מחשיפה עצמית זה לא שהמטפל לא עושה כלום אלא הוא גורם לכך שהמטופל כתגובה לשתיקת המטפל נותן לשתיקה פירוש משל עצמו, הוא עלול להחוות על ידי חלק מהמטופלים כמתרחק ועל ידי חלק כאנוכי. בכל מקרה זה לא סביר שהמטופלים יחוו אותם כ"מסך ריק". מטופלים נותנים לחשיפה עצמית והן להימנעות מחשיפה עצמית פירושים משלהם אשר יתבטאו על ידי ההעברות שלהם, ולכן כדאי לבחון את התגובה של המטופל לשניהם בתהליך האנליטי. הקונספט אנונימיות מתעלם מהעובדה שהימנעות מחשיפה וחשיפה הינם פעולות בתהליך הטיפולי.

בעיה אפילו יותר גדולה היא העובדה שמטפל עלול להימנע מפירוש כל שהוא מתוך חשש כי פירוש זה יהיה חושפני מידי לעצמו. כמו כן עלול מטפל לתת את הפרשנות אך להשתמש בשפה לא אבסטרקטית ולא ברורה על מנת לטשטש את החשיפה העצמית. שפה לא ברורה שכזו עלולה להוביל לאידיאליזציה של המטפל ולכן להבנה כי יש לו ידע ייחודי אובייקטיבי של המטופל או אולי אפילו על החיים בכלל. לכן המטפל האנונימי יהפוך להיות סמכות בלעדית אשר לא ניתן לשאול עליה.

למרות ההוכחה שהביאו רינק וסינגר לכך שאנונימיות לא מצליחה לתאר במדויק מה שמטופל יחוש כלפי המטפל בעקבות הימנעות מחשיפה, ובעקבות כך יש לדחות את הקונספט של אנונימיות אין היא מובילה באופן ישיר לכך שיש להגביר את השימוש בחשיפה עצמית. קריס מציע שככלל על המטפל לשמור את העניינים האישיים שלו בחוץ לא מתוך סודיות אלא מתוך כבוד לזכות של המטופל לאסוציאציות חופשיות. לדוגמא המטופל רשאי לשאול שאלות בלי שהמטפל יתערב בתהליך האסוציאציות (?).חשיבות שיטה זו היא בכך שאין צורך להחביא את האישיות של המטפל יותר. אך הנוכחות האותנטית של המטפל איננה בהכרח נעשית על ידי חשיפה עצמית. המפתח הוא בכך שעל המטפל לקבל את זה שזה בלתי נמנע שהמטפל יביא את עצמו מתוך כך שיעשה פעולות אנליטיות מסוימות כגון פירוש. גרינברג טוען כי זה בלתי אפשרי להשיג חשיפה עצמית טהורה בכוונה (כמו באנונימיות) וזאת משום שתמיד חשיפה זו מסתירה יותר משהיא מגלה. השימוש שנעשה בחשיפה עצמית מבוסס לפי גרינברג על ההנחה המוטעית כי המטפל זכאי לדעת אבל הרבה פחות לחשוף כל מה שהוא מרגיש או חושב.

לאור הביקורות על אנונימיות, אנליטיקאים רבים החליפו את התפיסה השוללת חשיפה עצמית בדיון על: איזה מידע שימושי לחשוף,לאיזה סוג מטופלים ובאילו תנאים. קופר טוען שזה יכול לסייע לפסיכואנליטיקאי לחשוף את האופן בה חווה הוא את הפגישה, במיוחד כאשר זה שונה מהאופן בו חווה אותה המטופל. הוא מציע לשנות את המינוח-חשיפה עצמית למינוח " חשיפה של האנליטיקאי", ע"מ להדגיש שמה שחשף המטפל הינו החוויה שלו מתוקף תפקידו כמטפל ולא כאדם פרטי. רינק מאמינה שהאנליטיקאי צריך באופן עקבי לחשוף למטופל תמונה ברורה של המטרות וכלים הקשורים לטיפול לפי החומר המודע של המטפל. דייויס וארנברג מדברים על היעילות שבחשיפת אספקטים מסוימים מתגובות העברה הנגדית של המטפל. לפי תפיסתה של ארנברג חשיפת ההעברה הנגדית מתייחסת  למגוון רחב של חשיפות, מחשיפה למטופל כי המטפל מבולבל ממה שקורה במהלך פגישה ועד לחשיפה של חומרי העברה נגדית פרובוקטיבי מאוד כגון נגטיביות או רגשות ארוטיים. למרות שהם אומרים שחשיפת העברה הנגדית יכולה להיות יעילה במיוחד בהתמודדות עם מבוי סתום בטיפול הם גם מוסיפים כי אין להגביל את השימוש הנ"ל לתקופות בהם נתקלים במבוי סתום בלבד. הם טוענים שניתן לעשות שימוש בחשיפת העברה הנגדית ככלי רגיל בטיפול אשר יכול לסייע במיוחד למטפל ולמטופל בניסיונם לבחון את האינטראקציה של כאן ועכשיו בין המטפל למטופל . 

צעירים ובעלי מוטיבציה תרפיסטים והפיתוי שבהעברה הנגדית- 

באופן כללי, המאמרים שנכתבו בתקופה האחרונה טוענים ליעילות שבשימוש שבחשיפה עצמית בקידום התהליך הפסיכואנליטי. רק מספר מועט של כותבים ממשיכים להעלות התראות על פוטנציאל לבעיות הקשורות לשימוש בחשיפה עצמית. עוד פחות מאמרים עדיין מתמקדים על תפקיד הפיתוי שבהעברה הנגדית בהחלטה האם להשתמש בחשיפה עצמית. פרויד כותב כי המטפלים הצעירים והלהוטים ללא ספק יתפתו להביא את האישיות שלהם באופן חופשי לתוך הדיון ע"מ להעלות את המטופל מעבר למגבלות של האישיות הצרה שלו. פרנזי גם כן האמין שהפיתוי שבהעברה נגדית הוא נושא חשוב בקבלת ההחלטה האם להשתמש בחשיפה עצמית. בכל אופן לפרנזי הפיתוי הבעייתי ביותר איננו טמון בחשיפה העצמית אלא הפיתוי שבהסתתרות מאחורי האנונימיות המקצועית.

כאשר מאחדים את הגישות של פרויד ופרנזי יחד מתגלה שיש פיתוי הן לחשיפה עצמית כאשר אין צורך בה והן לפיתוי להימנע ממנה כאשר היא עשויה להביא תועלת. פרויד מציע עוד שפיתויים אלו עלולים להיות חזקים יותר בקרב הצעירים והלהוטים. זה מעלה את השאלה מה כה מיוחד במטפלים הצעירים והלהוטים שעושה אותם לרגישים במיוחד לפיתוי בהעברה נגדית הקשור בהחלטה האם להשתמש בחשיפה עצמית או להימנע ממנה.

העבודה הפסיכותרפיסטית אנליטיקאית היא מאוד מתגמלת אבל גם בעלת דרישות גבוהות. קוגניטיבית, תפקידו של המטפל דורש ממנו לאבד כמויות גדולות של אינפורמציה- התכולה של האסוציאציות של המטופל, ההשפעות שנגרמות מהם, הדינאמיקות האפשריות והמשמעויות של העברה, העברה הנגדית של המטפל וכו'-להגיב למטופל בזמן אמת . רגשית התרפיסט נדרש להכיל באופן אמפאתי את הכאבים והאכזבות של המטופל ובמקביל לא לבקש מהמטופל לאותה תמיכה. התרפיסט גם נדרש להיות מודע לקונפליקטים הפנימיים שלו דרך טיפול ואנליזה עצמית, זאת ע"מ שהנקודות הנעלמות של התרפיסט לא ישפיעו באופן שלילי על האנליזה של הקונפליקטים של המטופל.

הלימודים לקראת העיסוק בפסיכואנליזה עלולים להפחיד. צבירת בטחון עצמי בכל תחום מורכב וחדש יכול להביא לחרדה משמעותית והטלת ספק ביכולות של האדם עצמו. עם זאת הפסיכותרפיסט בהכשרה חייב גם כן להיאבק עם גודל המגבלות האישיות והמקצועיות אשר נחשפות באופן טבעי למטופלים ומודרכים דרך השגיאות הבלתי נמנעות של מתחילים. מדריכים רגישים אשר מזהים את החולשה שחש המטפל בהכשרה יכולים לספק תמיכה ועידוד חשובים, עם זאת אפילו עם ההבנה האמפאתית, מטפלים צעירים ולהוטים עלולים לעיתים קרובות לחוש חסרי ביטחון עם היכולות שלהם כמו גם חשופים אישית.

אפשר לומר שהדבר חשוב ביותר בהתפתחות מטפלים בהכשרה זה הלמידה להיות פתוח להעברות של מטופלים ולעבוד באופן לא מתגונן עם רגשות אלו. חלק יטענו שהעברה שלילית של כעס, עוינות ואכזבה של מטופלים הם התגובות הקשות ביותר למטפל בהכשרה להתמודדות. כמה שזה יהיה קשה לאפשר את היותך האובייקט לכל התחושות השליליות הללו הם לפחות עקביים עם הדאגות המודעות והבלתי מודעות של המטפל בהכשרה. קריס הציע שזה יהיה יותר מסובך במיוחד בשלבים הראשונים של הקריירה ללמוד לקבל העברה נגדית חיובית של מטופלים, רגשות של אידיאליזציה, תלות, אהבה וערגה. זה לא פשוט לשום מטפל לחוש שלם עם החשיבות הגדולה שמוענקת לו ע"י המטופל אבל זה עלול להיות קשה במיוחד למטפל בהכשרתו אשר יש לו הרבה פחות אמונה בכישוריו. המטפל המתחיל אשר לעיתים חש בלתי מוכן לאתגרים שבעבודה הטיפולית עלול לחוש חסר אונים עם העובדה שהמטופל שם את חייו בידיו שלו.

מתוך הקושי שבלימוד של פסיכותרפיה, דורות קודמים של מטפלים פסיכואנליטיקאים בהכשרתם, בעקבות החוקים הנוקשים שהיו קיימים אז כגון, " אל תשתמש בחשיפה עצמית", גישה אשר סיפקה תחושה מסוימת של וודאות. זה הרבה יותר פשוט מאשר הגישה הקיימת היום אשר לפיה כל התלבטות לגבי חשיפה עצמית צריכה להיפתר מתוך ההקשר המסוים של המצב. חלק מהמדריכים מתפתים לטפל במושג חשיפה עצמית כמושג מתקדם. הם מעודדים מטפלים מתחילים- לעיתים מתוך מטרה להגן עליהם ועל המטופלים שלהם- לשמור על דברים בפשטות ע"י הימנעות משימוש בחשיפה עצמית. עם זאת להציע למטפל המתחיל להיות אנונימי עלול לגרום ברגעים של שתיקה או הימנעות מחשיפה עצמית לתחושה אצל המטופל של חוסר השתתפות מצד המטפל וכן מסכן את התגובה הספונטנית והאותנטית של המטפל המתלמד.

זה בלתי נמנע למטפל בהכשרה ולמדריכים להתמודד עם השאלה של טבע השימוש בחשיפה עצמית מתוך כבוד לכל מטופל. עניין בעל חשיבות גבוהה הוא לספק סיוע למטפלים המתחילים בהזדהות ההשלכתית ובטיפול בפיתוי שבהעברה נגדית, אשר לעיתים משפיעה על החלטות בקשר לשימוש בחשיפה עצמית. בגלל הניסיון המוגבל עם העברה והעברה הנגדית והכמות המצומצמת של האופציות הידועות תרפיסטים בהכשרה רגישים במיוחד לפיתוי שבשימוש בחשיפה עצמית לכפיית המציאות על הפסיכותרפיה ובכך להימנע או לא לעודד את התפתחות העברה אצל המטופל. באופן דומה מטפלים צעירים מתפתים ע"י תגובות של העברה נגדית לא להשתמש בחשיפה עצמית ובכך להסתתר מהעוצמה של הקשר עם המטופל דרך שימוש במעטה של אנונימיות. בשני המקרים הפיתוי הוא לעשות שימוש בחשיפה עצמית או להימנע ממנה בכל אחד מהם במקרים שונים ע"מ לצמצם את חוסר הניסיון אבל גם את ההתלהבות שהמפגש שלהם יביא.

בשני המקרים שאני יציג, ניסיתי להדגיש את הפיתוי של המטפל בהכשרה לעשות שימוש הן בחשיפה עצמית והן בהימנעות מחשיפה עצמית, כאשר בכל אחד מהמקרים המטרה היא להימנע במקום לנתח רגשות עזים של העברה והעברה נגדית. במקרה הראשון מר א' הא אחד המטופלים הראשונים שראיתי במהלך הלימודים לתואר שני, ומר ב' הוא מטופל שעימו עבדתי בזמן הפוסט דוקטוראט שלי. לא בחרתי בדוגמאות אלו על מנת להדגים מתי כן או לא להשתמש בחשיפה עצמית, אלא בחרתי מקרים שידגימו את התפקיד של הפיתוי שבהעברה נגדית בהחלטה האם להשתמש בחשיפה עצמית או להימנע ממנה, באופן שהיא קיימת ועימה מתמודד הפסיכותרפיסט בתקופת הכשרתו. 

מקרה לדוגמא של מר א': הפיתוי לשימוש בחשיפה עצמית: 

מר א', גבר ממוצא אפרו-אמריקאי, היה בשנות העשרים המוקדמות שלו כאשר התחלתי להיפגש עמו בטיפול פסיכותרפי. למרות שזה היה חלומו, הוא לא למד בקולג' והיה מובטל בשנתיים האחרונות. מר א' גדל, ועדיין מתגורר בשכונת עוני ופשע הסמוכה לאוניברסיטה בה אני למדתי לקראת התואר שלי. כאשר היה בן 11, לאביו הייתה התפרצות סכיזופרנית אשר גרמה לכך שכעבור שנה האב עזב את משפחתו. טרגדיה נוספת התרחשה בשנתו האחרונה בתיכון. בזמן זה שבו מר א'  הצליח בלימודיו, החלו להתפתח אצלו סימפטומים שלבסוף הובילו לניתוח קשה על מנת לטפל בגידול שנמצא בראשו.

בתחילת עבודתי עם מר א' התקשיתי להבין מה הוא אומר לי. המנחה שלי חשב שלמר א', כמו אביו, ישנה נטייה לסכיזופרניה. בפגישות עמו הקלטתי את שיחותינו ובמהלכן כתבתי כל מה שנראה לי שיכול להוות רמז למה שמר א' מנסה לומר לי. זה היתרון בפגישות עם מטפל צעיר ונלהב. לאחר 3 חודשי טיפול עם מר א' הוא החל לדבר בצורה יותר מובנת ועקבית על משפחתו. כאשר שאלתי אותו על השינוי בתוכן דבריו הוא סיפר לי שהוא בחן אותי עד כה כדי לראות שאני באמת מעוניין לעזור לו.

המקרה עליו אתמקד קרה לאחר 10 חודשי טיפול. מר א' הצליח להגשים את חלומו ללמוד בקולג' וסיים בהצלחה את הסמסטר הראשון. החיסרון היחיד בסמסטר המצוין שעבר היה נשירה מקורס אלגברה לאחר שקיבל ציון נכשל. בסמסטר הבא הוא נרשם בשנית לאותו הקורס והתחיל את הפגישה בכך שאמר שהוא סובל מכאבי ראש וקשיים בהירדמות שקשורים לפחד והחרדה שלו מקורס האלגברה שאותו הוא מתחיל. לפני שהוא חזר להתמקד בפחד שלו מהקורס, מר א' דיווח לי שקיבל את התעודה של הסמסטר הקודם ויש לו ממוצא של 4.0 (כנראה שזה נחשב טוב...) בירכתי אותו על כך והוא המשיך לספר על כך שהוא חש שהוא חייב להצליח בקורס במתמטיקה על מנת שיוכל להרגיש כשיר. הוא סיפר על חוויות מעברו בתיכון כאשר מורים ניסו ללמדו אלגברה אך "זה פשוט לא הצליח לחדור ולהיספג" מר א' ניסח את הדילמה שלו בצורה כזו: " אני יודע שאינני טיפש, אך בצורה עקיפה זה אומר שאם אינני מצליח בכך אז אני אכן טיפש". הצעתי למר א' שאולי הפחד שלו מכך שהמוח שלו בעל פגם קשור לניתוח שעבר בראשו ולסכיזופרניה שבה חלה אביו- ושהפחד מתבטא עכשיו בהקשר של הקורס. כתוצאה מכך, ייתכן שהוא חש לא רק פחד שלא יעבור את הקורס, אלא גם צורך להוכיח לעצמו שהמוח שלו אינו פגום. מר א' המשיך לדבר על כך שהצורך שלו להוכיח לעצמו בקורס באלגברה מעסיקה את מחשבתו וגורמת לו לכאבי ראש וחוסר יכולת להירדם בלילה.

מר א' היה תחת לחץ רב ודאגתי לו מאוד. הייתה לי פנטזיה שמר א' יביא לפגישתנו את ספרי האלגברה ואני אנסה ללמד אותו בעצמי. סמוך לסיום השעה הטיפולית התרחש הדיאלוג הבא:

א': אני שוקל לעבור אבחון לדיסלקציה. אני לומד קשה כמיטב יכולתי, אבל אני פשוט אצטרך לעבוד אפילו יותר קשה.

מטפל: אתה נאבק על מנת לעשות משהו שמהווה קושי גדול עבורך, אך כל כך הרבה מתח מתווסף לכך משום שאתה חושב שאם לא תצליח זה יעיד על כך שאתה טיפש או שאינך מסוגל לחשוב בצורה טובה.

א' הסכים איתי ואמר: זה יותר סימבולי ממש שזה אמור להיות.

ברגע זה של הפגישה עשיתי שימוש בחשיפה עצמית: נכון, ישנה הפרדה. לא להיות טוב במשהו ספציפי איננו מעיד שישנו משהו לא טוב בך. פעם ניסיתי ללמוד לנגן בגיטרה, אך הייתי צריך לקבל את העובדה שאני פשוט לא מוצלח בזה ועזבתי.

למזלי, הקשר שלי עם מר א' היה מספיק חזק על מנת שהוא יוכל לספר לי עד כמה הגילוי העצמי שלי היה לא מתאים: אבל הצלחת באלגברה. המקצוע שאני לומד הוא חינוך אז אני צריך לדעת ללמד אלגברה. אני לא יודע אם לימודי הגיטרה היו חשובים לך כמו שלימודי אלגברה חשובים לי. קשה לי עם העובדה שזה "מנצח" אותי ואני לא אוהב לחשוב על עצמי כמרים ידיים, במיוחד בדברים שמצריכים חשיבה.

בפגישה זו מר א' הביע בפניי עד כמה הוא זקוק לחברים, הורים, ומורים על מנת שיעזרו לו וכמה שהם אכזבו אותו. מר א' בעצם תהה האם אני אוכל לעזור לו, או שאאכזב אותו כפי שכולם עשו בעבר. הפנטזיה שלי על כך שמר א' יביא את ספריו לפגישה השתקפה בהתלבטויות האישיות שלי האם אוכל לעזור לו בטיפול הפסיכותרפיה. היה לי יותר ביטחון בעצמי כמורה למתמטיקה מאשר ביכולותיי כתרפיסט.

בפגישה זו עם מר א', חוסר הנוחות שלי בקבלת התקוות שהוא תולה בי ע"י העברה, בנוסף לחוסר ההכרה שלי בספקות שהיו לי בהעברה הנגדית שלי, הובילו אותי להתפתות להשתמש בגילוי עצמי כדי למשוך את עצמי החוצה מהתלות שלו בי במקום להישאר היכן שהוא נמצא ולהבין את תחושותיו ורגשותיו. המתח שחש מר א', בנוסף לספקות שהיו לי באשר ליכולתי לעזור לו, עוררו בי תחושות שהיו קרובות לחוסר אונים. בפגישה זו, חשתי גם תחושת אשמה שחשתי לעיתים קרובות בפגישות עם מר א'. הוא חש שלימודיי וצבע עורי הלבן מקנים לי כבוד ומעמד שהוא מעולם לא חווה. בחשיפה העצמית שלי, ניסיתי להתעלם מהתחושות של חוסר האונים והאשמה שלי ובנוסף להימנע מתחושת חוסר הנוחות שמתעוררת בעקבות התלות שלו בי והרצון שלו להיעזר על ידי וליצור עמי קשר.

אני לא אומר על ידי מה שהצגתי שזה היה טעות להשתמש בחשיפה עצמית. ייתכן שחשיפה עצמית שהייתה מבוססת בצורה טובה יותר על הבנת רגשותיו של מר א' ושל ההעברה הנגדית שלי, הייתה יכולה להיות מועילה. התזמון והתוכן של הגילוי העצמי שלי לא התאימו למה שמר א' אמר לי. למעשה, זה לא היה גילוי עצמי כלל. אם לפי גרינברג (1995) גילוי עצמי תמיד מגלה דברים על המטפל באותו הזמן שהוא מגלה דברים נוספים, הגילוי שלי בעיקר כיסה על הרגשות האמיתיים שלי. ייתכן שדייויס (1994) או ארנברג (1995) יאמרו שזה היה יכול להיות יותר אותנטי, ובעל פוטנציאל להיות יותר מועיל למר א' אם הייתי מגלה שיש לי בעצמי חששות לגבי היכולת שלי להיות אי פעם תרפיסט מוצלח ושם גם לי היו לילות חסרי שינה שעברו בדאגה על כך.

בהתחשב בכך שלא הייתי מודע וערני לטבע העברה של מר א' ולהעברה הנגדית שלי שהייתה להימנע מרגשותיו של מר א', היה עדיף אם הייתי מתמקד במה באמת קורה בפגישה במקום להיכנע לאימפולסים של דיבור. אם הייתי משקף לעצמי את המשמעות של הפיתוי לחשיפה עבורי ע"י השאלה: "מדוע אני חושב לבצע חשיפה עצמית כעת?" ואם הייתי מתמקד בתוכן של מה שהיה לי בראש להגיד- התוכן של הגילוי לפני שאמרתי אותו, ולחשוב מה באמת אמורה להיות התוצאה של גילוי עצמי במקרה של מר א'- לתקשר עם מר א' לגבי התחושות שלי שהדרישה הכל כך גדולה שלו ממני גורמת לי לחוש חסר יכולת לעזור, אשמה וחוסר יכולת ללמד אותו- הייתי יכול להשתמש באינפורמציה זו כדי למצוא את הדברים הנכונים לומר שיהיו קשורים לחששותיו. בהתבסס על ניתוח עצמי מעמיק זה אני חושב שהייתי יכול לפתוח דיאלוג עם מר א' סביב תחושות של חוסר יכולת, תסכול והשפלה, שהתלוותה לאמונתו שאנשים לא יכולים, או לא רוצים, לעזור לו. בהסתכלות אחורה על פגישה זו, היה יכול להיות מועיל לבחון עם מר א' כיצד החשיפה העצמית שלי הייתה קשורה למערכת היחסים שלנו. אולי, ברמה כלשהי, זה שיקף את הפחדים של שנינו לגבי עד כמה הוא תלוי בי וכמה שהוא יהיה מאוכזב אם ירגיש שאני מאכזב אותו.  

סיפור מקרה 2: הפיתוי לא להשתמש בחשיפה עצמית. 

עם מר א' השתמשתי בחשיפה עצמית על מנת לברוח ממנו ומהעברתו החזקה של רגשות תלות. במקרה של מר ב' אציג דוגמא להעברה נגדית שמפתה להימנע מחשיפה העצמית מאותן הסיבות. מר ב' היה סטודנט לבן למשפטים בשנות ה-20 לחייו כאשר הגיע לטיפול בגלל רגשות הדיכאון שתקפו אותו לסירוגין במהלך השנה שעברה. 6 חודשים לפני שהגיע לטיפול אצלי, הוא עשה ניסיון אצל מטפל אחר. הוא עזב את הטיפול לאחר כמה שבועות בלבד בגלל שהוא חש שהפגישות לא היו ממוקדות מספיק.

הוריו של מר ב' התגרשו כאשר היה בן 8. לאחר קרב מלוכלך על חזקת הילדים, הוא התגורר עם אמו ואחיו הגדול נשאר עם אביו. מר ב' לא היה קרוב לאחיו או אביו לאחר הגירושים. במבט לאחור, הוא הרגיש שאמו "הרעילה" את דעתו על עליהם. אמו של מר ב' הייתה מאוד ביקורתית על אביו שהיה מפרנס דל, ולא הסתדרה עם בנה הבכור שהיה לדעתה עקשן מדי. אביו של מר ב' נהרג בתאונת דרכים כאשר מר ב' היה בתיכון. הוא חש אשם על כך שלא בילה מספיק זמן במחיצתו בשנים שלאחר הגירושין.

במפגשנו הראשון, מצאתי שמר ב' מתקשה לעקוב. הוא לא היה בפוקוס כפי שהיה נשמע גם מהתיאור שלו על הניסיון הטיפולי הקודם שלו, והייתי מודאג שעבודתנו יחד תסתיים באותה הצורה. מר ב' פתח בפגישה השנייה שלנו בכך שאמר שלא היה לו חשק לבוא לפגישה בגלל שהרגיש תפל ולא מעניין. שאלתי אותו האם ייתכן שהתחושה הזו  נובעת מפגישתנו הראשונה. הוא ענה שהוא חווה אותי בפגישה הקודמת יותר מדי שקט ועמום. מצב רוחו של מר ב' התרומם כנראה בגלל התעניינותי ברגשותיו של חוסר הנוחות עם העמימות והשקט שלי ובגלל הרצון שלי לעזור לו לחוש בנוח איתי.

השבועות הראשונים של המפגשים עדיין התאפיינו בקושי מצידי ליצור איתו קשר בצורה אפקטיבית. בערך בשלב זה, מר ב' התחיל לדבר בפגישה על כך שהמעבר שלו לבית ספר פרטי היה תהליך כואב וקשה. הוא היה תלמיד מצטיין בבית ספר ציבורי , אך כאשר עבר לבית ספר פרטי הוא לא הצליח באותה המידה בגלל הדרישות הגבוהות והתחרות. דיברנו על האופן שבו הוא שיקר, לאור התעקשותה של אמו, על הסיוע הכספי שקיבל על מנת לממן את בית הספר הפרטי. מר ב' אמר, " הייתי צריך להעמיד פנים שאבא שלי (שהיה עדיין בחיים) איננו קיים". אחר כך הוא המשיך לדבר על הקושי בלהיות הילד שקיבל מלגה בבית ספר פרטי מבוסס". הוא עצר באותה הנק' ושאל אותי בהתרגשות אם גם אני היית בבית ספר פרטי. היססתי לרגע, ולפני שהספקתי להגיב, הוא אמר בייאוש, "אני משער שאתה רק רוצה לשמוע את דעתי על העניין". (מסתבר שהכוונה היא שאתה לא רוצה לשתף אותי בחיים שלך אלא רק רוצה לשמוע מה יש לי לומר).

בהסתכלות אחורה , אני רואה שההיסוס שלי היווה תקשורת משמעותית עבור מר ב'. זו הייתה "חשיפה עצמית" רשלנית  מהסוג שהופמן (1983) מתייחס אליה. במידה מסויימת הייתי כפוי ע"י האמונה שהחזקתי באותו הזמן שחשיפה עצמית מייצגת טכניקה גרועה. בנוסף, בכך שלא הגבתי להתלהבותו, העברתי, שלא בכוונה, מסר למר ב' שיש לי היסוסים לגבי רצוני להיות הנמען של רצונו להיות בקשר.

בתחילה, מנעתי את תשובתי, והעדפתי לחקור את המשמעות של שאלתו. שאלתי את מר ב' מדוע לדעתו השאלה עלתה רק עכשיו. הוא ענה שהוא שאל זאת על מנת שידע האם אני אוכל להבין את חווייתו. כאשר ראה מר ב' שאינני הולך לענות לו על השאלה, הוא העלה באסוציאציה הבאה את הבושה שחש כאשר לבש בגדים מיד שנייה בעוד חבריו לכיתה לבשו בגדים ממותגים. למרות שהאמנתי באותו הזמן שהשתמשתי בטכניקה אנליטית נכונה, האסוציאציה של מר ב' שהייתה הבושה שחש כאשר לא הרגיש מתאים וראוי לבית ספר פרטי המחישה לי שהוא חווה את העובדה שלא עניתי לשאלתו כדחייה.

שאלתי את מר ב' כיצד זה ירגיש בשבילי לא לענות לשאלתו. הוא ענה והעלה את הקושי שלו לחוש איתי בנוחות כאשר אני כל כך עמום ולא ידוע בעבורו. הוא תיאר כאילו יש בינינו  חומת פלסטיק שקופה. מר ב' אמר שחברו הטוב ביותר היה גם כן ילד עני בבית ספר פרטי וששניהם התחברו יחד סביב חווייתם הדומה.

בנקודה זו, למרות דאגתי מתגובתו של המנחה שלי אותו אפגוש בהמשך השבוע, החלטתי שאענה למר ב' לשאלתו באופן ישיר. לאור עברו בו לא חווה נוכחות של דמות גברית חזקה ובגלל חוסר ההצלחה בטיפול הקודם, והעובדה שלא אראה אותו למשך שבוע שלם מהפגישה, החלטתי שלא לעשות כלום יהיה גרוע יותר להתפתחות הקשר הטיפולי שלנו מאשר לענות לו על שאלתו. מר ב' היה זקוק שאהיה יותר נוכח איתו והתיאור שלו על היותי מאחורי פלסטיק  היה תיאור חזק שהראה את חוסר הנגישות שלי בעבורו. אמרתי למר ב' שלמדתי בחטיבה ובתיכון בבית ספר פרטי

ושמשפחתי הייתה מהמעמד הנמוך ביותר שהיה בבית הספר. מר ב' אמר בהתרגשות שזה עזר לו לדעת זאת. הוא אמר שעכשיו הוא יודע שאני יכול להבין ולהתייחס ברגישות למה שעבר עליו. בנוסף הוא אמר שזה גרם לכך שאהפוך לאדם יותר אמיתי עבורו.

כמו בדוגמא על מר א', אני לא מציג את הדוגמא על מר ב' כדוגמא לשימוש נכון בחשיפה עצמית. במקום זאת, אני משתמש בדוגמא כהמחשה שנייה של הקשיים והדילמות שאיתן המטפל מתמודד במהלך הכשרתו שנוגעות לחשיפה עצמית. מר ב' ניסה ליצור איתי קשר, אך הוא מצא אותי עמום, לא ידוע, ומאחורי מחיצה. כאשר עזר אומץ, הוא ניסה להגיע אליי ושאל שאלה. אני היססתי בתשובתי ולאחר מכן דחיתי אותה מאחורי מעטה של "חקירת המשמעות". הדחייה הראשונית של התשובה נבעה מאמונתי, באותו הזמן, באידיאליות שבאנונימיות התרפויטית. בכל אופן, בגלל שלא הייתה לי פרשנות כתגובה לשאלתו של מר ב', חוסר התגובה בהכרח לבש צורה של חקירה מעורפלת ועמומה שהתפרשה ע"י מר ב' כהתחמקות ודחייה. דבר חשוב נוסף היה ההעברה הנגדית שלי. הרעב של מר ב' לדמות אבהית היה מאוד חזק –הוא איבד את אביו לראשונה בגיל 8. על מנת "לסבך" את מצבו הקשה של מר ב' , אמו העבירה ביקורת על עקשנות גברית והתעקשה על כך שיכחיש את קיומו של אביו (ובצורה עקיפה את הרצון שלו לאבא). הוא הרגיש אשם ורגשות מנוגדים באשר לרצונו ותשוקתו לקשר עם אביו. למרות שעוצמת הרצון שלו לקשר היה מאוד מוחשי, הביקורת של מר ב' על רצונו לקשר, בנוסף לרגשות האשמה שלו שהוא מכביד עליי בגלל זה, גרמו לו לחוש אבוד, מבולבל ורגיש לתחושות של דחייה.

בתיאור זה אני ממחיש כיצד ההעברה הנגדית שלי שפיתתה אותי לדחות את כמיהתו של מר ב' לקשר, גרמה לי לשתף פעולה עם הקונפליקטים שלו לגבי רצונו ע"י כך שבתחילה התחמקתי משאלתו. אני מציע שוב שפיתוי זה היה חזק במיוחד עבורי בתור  מטפל צעיר ונלהב. ברמה כלשהי הרגשתי, בתגובה לכמיהתו של מר ב', "כיצד אוכל לשמש אבא בהעברה? גם אני מרגיש לעיתים כמו ילד שכמהה לאביו". כמו עם מר א' היה עדיף לו הייתי פועל בניגוד לאימפולס של ההעברה הנגדית שלי- שבמקרה הזה היה לא לענות על שאלתו בצורה ישירה על ידי הימנעות מחשיפה עצמית. אם היית בוחן מדוע אינני עונה על שאלתו, ייתכן והייתי מבחין ב ההעברה הנגדית שלי שיצרה אצלי חוסר נוחות עם העוצמה החזקה של כמיהתו ליצור עמי קשר. לכל הפחות אני מאמין שהייתי מבחין, מהניגודיות, שאני שומר מרחק ממטופל שהבהיר כבר בהתחלת הקשר שהמיקוד המרכזי בטיפול הוא הקושי שלו ביצירת קשר. אם היית מהרהר בכך, אולי הייתי עונה לשאלתו בצורה מיידית, לפני שההיסוס שלי היה גורם לו לחוש דחוי ומבויש. או שאפילו הייתי בוחן את מה שקורה בינינו ומה ההעברה שמתרחשת בינינו ומתאים את עצמי למר ב'. השאלות של ההעברה וההעברה נגדית בפגישה זו (כתגובה לאסוציאציה שבהעברה לבית ספר פרטי) כנראה היו:  עד כמה הוא היה צריך להכחיש א עצמו ואת רגשותיו על מנת שתכנים אלו יעלו בהעברה בטיפול? כמה בושה הוא היה צריך לספוג בתהליך? כאשר הייתי מסוגל לעבור את ההתנגדות הראשונית שלי ולענות למר ב' , תגובתו והמשך האסוציאציות העידו על כך שחשיפה עצמית הייתה תגובה מועילה. 

דיון 

בעבר, אנונימיות של המטפל אל מול מטופליו הייתה תיאוריה בפסיכותרפיה וטכניקה טיפולית. תיאורטיקנים עכשוויים (גרינברג, 1995)- שכותבים על מודל של 2 אנשים בתוך התהליך הפסיכו תרפי- טוענים שבלתי אפשרי עבור מטפל להיות אנונימי. רניק (1995) וסינגר (1977) לוקחים צעד נוסף ומציעים שאפילו הניסיון להיות אנונימי הוא בעייתי משום שזה עלול לדכא ולחסום את הטיפול בצורה ניכרת. הדחייה של רעיון האנונימיות מכירה שהימנעות מחשיפה עצמית של המטפל אינה אפשרית וכתוצאה מכך פתחה את האפשרות לחקור את השימוש בחשיפה עצמית ככלי להתערבות טיפולית.

כמו שאר ההתערבויות, חשיפה עצמית מכוונת צריכה להיות בשימוש על מנת לקדם את התהליך הטיפולי. העמקה זו של התהליך הטיפולי מתואר בצורות שונות כמגביר את העוצמה של האסוציאציות החופשיות (קריס, 1982), כהעצמה של היעילות במשך השעה הטיפולית עבור המטופל (פישמן, 1996) וכהגדלת ההשפעה באופן ניכר על יחסי ההעברה (גיל, 1982). בנוסף, כמו בכל התערבות טיפולית אחרת, התוכן והתזמון הם פקטורים משמעותיים בקביעת ההצלחה של החשיפה העצמית כמקדמת את התהליך הטיפולי. זה מפתה לחפש אחר חוקים או כללים מנחים שיתייחסו לנסיבות בהן חשיפה עצמית תועיל או שאינה תועיל. בכל אופן, בין אם חשיפה עצמית תביא להתקדמות או רגרסיה של התהליך הטיפולי בסופו של דבר, זה ייקבע בעיקר ע"י האיכויות המיוחדות לאנשים ששותפים לדיאדה הטיפולית בנוסף לשלב הטיפולי בו הם נמצאים.

טענתי, שהפיתוי של ההעברה יכול לגרום לחשיפה עצמית או אי חשיפה עצמית שיכולים יותר לעכב מאשר לקדם את התהליך הטיפולי. בעקבות דבריו של פרויד (1912/1958), אני הצעתי שפיתוי זה יהיה חזק יותר בעיקר אצל המטפלים המתחילים. באופן ספציפי ביחס לחשיפה עצמית או אי חשיפה עצמית , כל אחד בתורו על מנת להימנע מרגשות חזקים כמו אהבה, שנאה,כעס, תלות, אידיאליזציה, משיכה מינית וכו', שהחלו להופיע בטיפול. אחד מהכללים החשובים ביותר בהתפתחות של התמחות בטיפול בפסיכותרפיה הוא ללמוד להיות פתוח לרגשות השונים והחזקים שהטיפול יכול להעלות אצל המטופל והמטפל. במיוחד קשה להתמודד עם התקווה שמהטופל תולה בך כמטפל , ולהרגיש ראוי שחיי אדם אחר נמצאים בידיך. לקבל את העובדה שהינך עד כדי כך חשוב עבור המטופל קשה במיוחד למטפלים צעירים, שבגלל ניסיונם המועט וחוסר ביטחונם ביכולתם הטיפולית, יכולים להרגיש בקלות לא יעילים בהתמודדות עם העוצמה וחוסר הוודאות של היחסים הטיפוליים.

בשימוש בדוגמאות מהכשרתי, הראיתי כיצד הנטייה לפעול על פי ההעברה הנגדית שלי השפיע עליי לחשיפה עצמית או אי חשיפה עצמית. פיתוי זה מהווה בעיה, ובכל זאת, כמו שאר תגובות מהעברה נגדית, זה יכול להוות מקור חשוב לאינפורמציה על המטופל ולגבי המתרחש בקשר הטיפולי. חשיבה על הפיתוי לפעול על פי ההעברה הנגדית ,בתורה, הופכת לחלק מהמידע שמטפל משתמש בו על מנת להחליט האם להשתמש בחשיפה עצמית או לא, או להשתמש בהתערבות אחרת. ללמוד לזהות ולשים לב לתגובה שנובעת מההעברה הנגדית שלך למטופל חשובה מאוד להתפתחות של היכולת הטיפולית של המטפל המתחיל.  

למרות שחשיבה וניתוח של ההעברה הנגדית של המטפל עשויה להיות יעילה מאוד כאשר מתלבטים האם להשתמש בחשיפה עצמית או לא, לרוב זה פשוט בלתי אפשרי. ברוב המקרים, המטפל פשוט "כלוא" בתוך ההעברה הנגדית שלו כך שאינו יכול להיות מודע אליה בצורה מלאה, ובמקום זאת מגיב על פי האימפולס. למעשה, רניק (1995) טוען שחלק מהתגובות של העברה נגדית חייבות להתרחש על מנת שבכלל יהיה אפשר להיות מודע אליה. במקרים אחרים, כפי שגרינברג (1995) מנסח זאת, ישנם רגעים בטיפול שאין זמן לחשוב והמטפל חייב, באופן רפלקסיבי, להחליט כיצד עליו לפעול. בין אם ההחלטה להתערב ע"י חשיפה עצמית נעשתה בשיקול דעת, עפ"י כללים, או כתגובה רפלקסיבית, ההשפעה הסופית של החלטה זו על התהליך הטיפולי יכולה להיות מוערכת רק לאחר שנעשתה ההתערבות. חשיבה אחורה וניתוח של "הטעויות" וההחלטות זה כלי חשוב נוסף שעל ידו אפשר ללמוד על עצמך כמטפל ועל התהליך הטיפולי עם המטופל. שני המקרים שהצגתי מתארים אירועים, שכאשר הסתכלתי אחורה, גיליתי ששפכו אור רב על מה שהתרחש בתוכי באותו הזמן ובתוך התהליך הטיפולי עצמו.  חלק גדול מההבנה של הפסיכותרפיה מגיע לאחר מעשה כאשר המטפל לבדו, בהדרכה, או עם המטופל בהמשך, כאשר המטפל נאבק להבין מה ההעברה שמתרחשת ביניהם.