חזרה למאמרי פרט ב
חזרה לאתר

---

ויניקוט, ד.ו.(1971). אוביקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך: משחק ומציאות, 35-56. הוצאת עם עובד

---

אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר – ויניקוט

ו. מציג את הקשר בין הגירוי הארוטוגני האורלי לסיפוק יצרים, לבין משחק בבובות וחפץ שהתינוק מחזיק ו"מתמכר" אליו.

ו. מציג את רצף איורים בין אגרוף בפה לבין התקשרות לאובייקט: דובון או בובה, רכים, ואולי קשים, ואומר שיש ברצף זה גיוון רב.

ו. טוען שיש בהתקשרות זו דבר מה שהוא מעבר לסיפוק האוראלי, למרות שהוא יכול להיות הבסיס לכל השאר. גורמים בעלי חשיבות שניתן לחקור:

1. טבעו של האובייקט
2. מקומו של האובייקט – בחוץ , בפנים או על הגבול
3. יכולתו של התינוק לברוא, לגלות, לחולל, להמציא ולהפיק אובייקט
4. תחילתם של יחסי אובייקט רוחשי חיבה

אובייקטים של מעבר (transitional objects) ותופעות מעבר (transitional phenomenal): מושגים שו. טבע לציון תחום הביניים של החוויה, בין הבוהן להין הדובון, בין ארוטיות האוראלית לבין יחסי האובייקט האימיתיים, בין פעולה יצירתית לבין מה שכבר הופנם.

לפי הגדרה זו – מלמול של תינוק לפני השינה, וחזרה של ילד גדול יותר על שירים מוכרים, הן תופעות מעבר, שאינן מהוות חלק מגופו של התינוק, אך גם לא מזוהות כשייכות למציאות החיצונית באופן מלא.

התיאור הרגיל של טבע האדם אינו מתאים

ו. טוען שהגדרת טבע האדם במונחים בין אישיים אינה טובה דיה, גם אם מביאים בחשבון את הפנטזיות המודעות והלא מודעות. הוא אומר שבנוסף להגדרה הבינאשית, ולהגדרת המציאות הפנימית של האדם, יש מקום להגדיר תחום ביניים – בין שניהם, שהוא החוויה, שתורמים לו הן המציאות הפנימית והן החיים החיצוניים. לאדם שהגיע לשלב בו הוא בעל גבולות בין הפנים והחוץ, זהו של מקום מנוחה – מנוחה מהמאמץ לשמור שהמציאות הפנימית והחיצונית תשמרנה כנפרדות, אך גם בעלות יחסי גומלין ביניהן.

בוחן מציאות – הבחנה ברורה בין:

• התפסה (apperception) - תפיסה הנצבעת על ידי עולמו הפנימי של התופס
• תפיסה (perception)

ו. טוען למצב ביניים, בו אי יכולתו ויכולתו ההולכת והגוברת של התינוק להכיר ולקבל את המציאות. הוא חוקר את האשליה, הנתפסת כלגיטימית אצל התינוק. בחיי המבוגר היא נצבעת באמנות ובדת, אך כשהמבוגר תובע בכוח רב מדי את אמונתם המוחלטת של אחרים ומאלץ אותם להודות בשותפות ולאשליה שאינה האשליה שלהם, היא נתפסת כשגעון. אנו יכולים לרחוש במשותף כבוד לחויה אשלייתית, ולהתקבץ סביב הדמיון בחוויה האשלייתית שלנו.

ו. אינו חוקר את האובייקט הראשון של יחסי האובייקט, כי אם בתחום ביניים בין הסובייקטיבי לבין מה שנתפס כתפיסה אובייקטיבית.

התפתחותו של דפוס אישי

הספרות עוסקת בהתפתחות האובייקט מהפה לאברי המין, איך אינה עוסקת בתפתחות לטיפול באובייקטים שהם "לא אני". יש נטייה של התינוק בשלב מסוייים לשזור אובייקטים שאינם אני לתוך הדפוס נאישי. האובייקטים מייצגים במידה מסויימת את השד, אז בזה לא עוסק הדיון.

כשהתינוק מוצץ את הבוהן, האצבעות הנוספות מלטפות את הפנם והופכות לחלק מהחוויה. לעיתים נתפס חלק מאובייקטים חיצוניים ונוספים לחוויה האוטו – אירוטית. האובייקט נמצץ יחד עם האצבע, או הופך לחלק מהפעולה הליטופית של האצבעות האחרות. לפעולת ההכנסה לפה נלווים קולות, מלמול, רעשים אנאליים או צלילים מוזיקליים ראשונים. ניתן להניח שחשיבה או פינטוז נקשרים להתנסויות האלו.

לאלה קורא ו. תופעות מעבר. מכל אלה יכולה לבלוט תופעה מסויימת, שחיונית לתינוק כשהוא מתכונן לישון, ומהווה הגנה מפני החרדה. אם תינוק מוצא לו חפץ רך או אחר שהוא משתמש בו, הוחפץ הופך לאובייקט מעבר. האובייקט ממשיך להיות בעל חשיבות.

טווח הופעת התופעה רחב: מתחיל בין 4-6 חודשים, ומסתיימת 8-12 חודשים. בהתפתחות בריאה חלה התרחבות של תחומי העניין וזו קיימת גם כשהחרדה הדכאונית קרבה, אז הצורך באובייקט פוחת. יחד עם זאת יש ילדים שממשיכים להזדקק לאובייקט לפני השינה, ולעיתים קיימת נסיגה לדפוס בגיל מאוחר יותר, כשמתעורר איום של חסך.

בקניין הראשון (אובייקט המעבר הראשון) משתמשים בשילוב עם בטכניקות מיוחדות שלפעמים קשורות לפעילות האירוטית הראשונית. לאחר מכן יש מעבר לאובייקטים אחרים – בנים נוטים לעבור לאובייקטים קשים יותר, ונשים הופכות להיות לבעלות משפחה, אך אין הבדל ממשי בשימוש שהם עושים בקניין "לא אני" שו. מכנה אובייקט מעבר.

כשמתחיל שימוש בשפה, יכולה להופיע מילה עבור אובייקט המעבר.

לעיתים אין אובייקט מעבר לבד מהאם עצמה. יש תינוקות שמופרעים עד כדי כך שאינם יכולים ליהנות ממצב מעבר, או שרצף האובייקטים נקטע – עם זאת יתקיים הרצף בדרך נסתרת.

סיכום תכונות מיוחדות של היחס אל אובייקט המעבר

1. התינוק נוטל זכויות על האובייקט, ואנו מסכימית. הפרה מסויימת בלבד של האומניפוטנטיות מאפיינת את המצב מלכתחילה.
2. התינוק מגפף את האובייקט או מטיל בו מום.
3. אסור לאובייקט חלהשתנות, אלא אם התינוק משנה אותו
4. האובייקט חייב לשרוד מול אהבה יצרית, שנאה, וגם בתוקפנות
5. האובייקט צריך להיראות בעיני התינוק כמעניק חום, או נע, או בעל מרקם: כאילו יש לו חיות או ממשות משלו.
6. מנקודת מבטנו האובייקט בא מבחוץ, מנקודת מבטו של התינוק אין זה כך, אך הוא אינו בא גם מבפנים. הוא לא הלוצינציה.
7. האובייקט מתפרק בהדרגה מהטעינות הרגשית שלו: הוא לא נשכח, אלא מאבד ממשמעותו – חוויות המעבר מעשות דיפוזיות, ומתפרשות על פני הטריטוריה שבין המציאות הפנימית לעולם החיצון כפי שבני אדם תופסים אותו – שדה התרבות כולו.

כאן הופך הנושא לתחומי המשחק, יצירתיות אמנותית, רגש דתי, חלימה וגם לפטישיזם שקר וגניבה, אבדן רגש חיבה, התמכרות וכו'.

זיקתו של אובייקט המעבר לסימליות

נכון שאובייקט המעבר מסמל אובייקט חלקי – כגון השד, אך ערכו הסמלי אינו חשוב, אלא הממשות שלו. חשוב שהיא ממשית, למרות שאינה השד (או האם) לא פחות מכך שהיא מייצגת אותו. סמליות מייצגת משמעות סובייקטיבית, יכולת הפשטה ופנטוז. השימוש במושג אובייקט מעבר נותן מקום להווצרות היכולת לקבל שוני ודמיון. הוא מתאר את מסעו של התינוק מהסובייקטיבי הטהור אל האובייקטיביות.

תיאור קליני

שני אחים, ניגוד בשימוש מוקדם בקניינים (=אובייקט מעבר)

א'.

אמו של א' לקחה את תפקיד האמהות ברצינו רבה, והיניקה אותו עד לגיל שבעה חודשים. גמילתו היתה קשה, הוא לא מצץ אצבע או אכל בבקבוק. לא היה לו דבר להשען עליו למעט האם עצמה. כשהיה בן שנה אמץ בובת ארנב שהיה מתרפק עליו. הארנב הזה היה אובייט מנחם, ולא מרגיע, והמשיך לשמש כאובייקט להתרפקות עד שהיה בן חמש או שש. אח"כ עברה חיבתו לארנבים אמיתיים.

האובייקט מעולם לא רכש את התכונות של אובייקט מעבר אמיתי – כלומר חשוב יותר מהאם עצמה, וחלק בלתי נפרד מהתינוק. החרדות של א' גרמו לו לאסטמה בעת הגמילה. בבגרותו נסה להתרחק מהאם על אף שהיה קשור אליה מאוד ועבר מעיר הולדתו. הוא מעולם לא נישא.

ב'

אחיו הצעיר של א', ב', התפתח באופן תקין, ויש לו שלושה ילדים משלו. הוא נגמל לאחר ארבעה חודשים, ונגמל בלי קושי. הוא מצץ את הבוהן בחודשים הראשונים של חייו – זה הקל על הגמילה. לאחר הגמילה הוא אימץ את קצה השמיכה, ודגדג את האף שלו באניצי הצמר שיצאו מהשמיכה. לאחר מכן החליף אותו באפודה. החפץ הזה לא היה מנחם כמו של אחיו, אלא מרגיע, ובכך היה לאובייקט מעבר. הוא היה נרגע מיידית כשמישהו היה נותן לו אותו, ובשעת השינה - נרדם.

• יש כאן טבלא של כל שבעת ילדי ונכדי המשפחה: כל ילד, מה האובייקט שלו, והדפוס שלו בבגרות. זה לא מפורט, ולא לגמרי ברור, אז אני משמיטה.

בייעוץ להורה יש ערך רב בקבלת מידע על שיטותיהם וקנייניהם של הילדי המשפחה. זה מעורר את האם לעשות השוואה בין הילדים, ומאפשר לה לזכור ולהשוות את תכונותיהם בגיל המוקדם.

גם מהילדים אפשר לקבל מידע על האובייקטים שלהם. ו. מספר על אנגוס שהיה לו חבל עם פעמון שהיה תלוי לו על הצוואר (!!?) והיה מרגיע אותו. לאמגוס היה גם ארנב ארגמני שהוא התבייש בו. אנגוס לא אהב את הארנב והיה זורק אותו בכל מקום. בסוף נתן את הארנב לאחיו, כי הוא היה "רע" ונפל תמיד מהשידה. אנגוס היה בן אחת עשרה וחוש המציאות שלו היה טוב מהרגיל. ו. מספר שכשדבר על אובייקט המעבר, נראה כאילו חוש המציאות שלו לוקה בחסר.

ו .אומר שבכל תולדות מקרה ניתן לראות משהו מעניין שקשור לתופעות מעבר.

מחקר תיאורטי

על יסוד התיאוריה האנליטית המקובלת ניתן לומר:

1. אובייקט המעבר מייצג את השד, או את האובייקט של מערכת היחסים הראשונה.
2. אובייקט המעבר קודם לבוחן מציאות מבוסס
3. ביחס לאובייקט המעבר, התינוק עובר מן השליטה האומניפוטנטית – המאגית, לשליטה על ידי הפעלה (בה מעורבים ארוטיות של השרירים ועונג מקואורדינציה)
4. אובייקט המעבר עלול להתפתח מאובייקט מעבר לאובייקט פטיש, ולהתמיד כמאפיין לחיי המין של המבוגר.
5. לעיתים בשל ארגון אירוטי אנאלי, אובייקט המעבר יכול לייצג לפעמים את הצואה (אך לא זו הסיבה בגללה הוא נשאר לא רחוץ)

זיקה לאובייקט פנימי (קליין)

אובייקט המעבר אינו אובייקט פנימי (לפי קליין). התינ וק יכול להשתמש באובייקט המעבר כשהאובייקט הפנימי חי וממשי וטוב דיו (ואינו רודפני מדי), אבל סגולותיו של האובייקט הפנימי תלויות בסגולותיו של האובייקט החיצוני. כשלונו של האובייקט החיצוני מוביל למוות או להווצרות אובייקט פנימי רודפני. כשהאובייקט החיצוני אינו מתפקד, האובייקט הפנימי הופך לחסר משמעות, ואז מאבד גם אובייקט המעבר את משמעותו. אובייקט הצעבר יכול לייצג את האובייקט החיצוני, אבל בעקיפין, על ידי ייצוג האובייקט – השד – הפנימי. אובייקט המעבר אינו נתון לשליטה מאגית כמו האובייקט הפנימי, אבל אינו מחוץ לשליטה כמו האובייקט החיצוני.

אשליית ההתפכחות מאשליה

אין לתינוק אפשרות להתקדם מעקרון העונג לעקרון המציאות או אל ההזדהות הראשונית, אלא אם יש "אם טובה דיה" (לאו דוקא אימו יולדתו של התינוק). היכולת הזו טמונה בהתאמה פעילה של האם לצרכיו של התינוק, זו פוחתת בהדרגה, בהתאם לצמיחת היכולת שלו לעמוד בכשלון ההתאמה ולשאת בתסכול של תוצאות הכשלון.

ההתאמה הפעילה הזו דורשת את קיומה של מסירות, ולא נאורות אינטלקטואלית או פקחות.

לתינוק יש מספר אמצעים להתמודד עם הכשלון בהתאמה:

1. התנסותו בכך שיש גבול זמן לתסכול. בתחילה גבול הזמן צריך להיות קצר.
2. תחושה גודלת והולכת של תהליך
3. ראשיתה של פעילות נפשית
4. שימוש בסיפוקים אוטואירוטיים
5. זכירה, החיאה, פינטוז חלימה: אינטגרציה של עבר הווה עתיד.

בהתפתחות נורמלית, התינוק יכול לצאת נשכר מחווית התסכול, כי ההתאמה הלא מושלמת הופכת את האובייקטים לממשיים, כלומר שנואים כמו אהובים. אובייקט מושלם הוא כמו הלוצינציה – בתחילה התאמתו צריכה להיות כמעט מושלמת כדי לאפשר לתינוק את היכולת להתחיל לחוות קשר אל מציאות חיצונית, או להיות מודע למציאות כזו, בשלב מאוחר יותר.

אשליה וערכה של אשליה

בתחילה האם, וההתאמה המוחלטת, מעניקים לתינוק אשליה אומניפוטנטית של שליטה. האשליה שהד הוא חלק מהתינוק. אותו הדבר ניתן לומר על הטיפול בתינוק בן ההתרגשויות. בסופו של דבר, תפקידה של האם הוא לסיעע לתינוק להתפכח מהאשליה, אך אין היא יכולה לעשות זאת אם היא לא מספקת לו הזדמנות מספקת לאשלייה עצמה.

השד נברא בידי התינוק שוב ושוב, מתוך הצורך. מתפחת אצל התינוק חוויה סובייקטיבית "שד האם" – שמייצגת על פי ו. את כלל הטיפול בתינוק, כמו את האיבר הממשי. האם מציבה את השד הממשי בדיוק במקום בו התינוק מוכן ליצור, וברגע הנכון.

האדם עסוק מיום הוולדו בשאלת היחס בין מה שנתפס תפיסה אובייקטיבית לבין מה שנוצר ונהגה באופן סובייקטיבי; סוגיה זו אינה נפתרת באופן בריא לאדם שלא שולח לדרכו על ידי האם באופן טוב דיו. תחום ביניים שו. מתייחס אליו הוא תחום הביניים בין יצירתיות ראשונית לבין תפיסה אובייקטיבית המבוססת על בוחן מציאות. תופעת המעבר מייצגת את השלבים הראשונים של שימוש באשליה, בלעדיה אין משמעות לאדם ביחסים עם אובייקט שהאחרים תופסים אותו כאובייקט חיצוני לו.

ציור 1 – התאמהתה של האם הטובה דיה נוטעת בתינוק את האשליה שיש מציאות חיצונית התואמת את מה שביכולתו ליצור. יש חפיפה בין מה שהאם מיספקת לבין מה שהתינוק מייצר בעיני רוחו. אך אין חילופי גומלין בין האם לבין התינוק. פסיכולוגית, התינוק יונק משד שהוא חלק מעצמו, והאם מיניקה תינוק שהוא חלק ממנה. בפסיכולוגיה רעיון חילופי הגומלין מבוסס על אשליה אצל הפסיכולוג.

ציור 2 – נתנת צורה לאיזור האשליה. כשי להמחיש את תפקידם העיקרי של אובייקט המעבר ותופעות המעבר. אלה משלחים את האדם לחיים עם איזור נייטרלי של חוויה שלא יהיה נושא לערעור – חוויה סובייקטיבית אישית. אפשר לומר שהוא עניין של הסכמה בינינו לבין התינוק שלעולם לא נשאל: "האם בראת אותו בעצמך, או שהוא הוצג לפניך מהחוץ?"

שאלת ההתפכחות מאשליה מלווה את האדם כל חייו. השאלה הופכת מסומיה לגלויה באופן הדרגתי . אף אחד לא פותר אותה באופן סופי עבור עצמו: הבנה התאורטית יכולה לספק פתרון תיאורטי לסוגיה. כאשר הדברים מתנהלים כשורה, זה מכין את התינוק למה שאנו מכנים "גמילה". אנו מדברים על מקבץ של תופעות סביב התהליך שאנו מכנים גמילה (מה שקליין מכנה "העמדה הדכאונית"), שלא יכולות להתקיים אם תהליך האשלייה וההתכחות ההדרגתית ממנה אינו מתקיים. הפסקת ההנקה עצמה איננה גמילה.

אנו יכולים לראות את החשיבות העצומה שיש לתהליך הגמילה אצל ילד נורמלי כשאנו עדים לתגובה המורכבת שהיא מפעילה. אנחנו יודעים שדבר זה יכול להתרחש באותו הילד, מפני שתהליך הראשליה וההתפכחות היה מוצלח כל כך, עד שאנו יכולים להתעלם ממנו כשאנו מדבירם על הגמילה הממשית.

התפתחות התיאוריה של אשליה-התפכחות מאשליה

או. מניח שמשימת קבלתה של המציאות אינה מסתיימת לעולם, ושהמתח הקשור בקישור המציאות הפנימית והחיצונית מלווה אותנו תמיד. תחום הביניים של החוויה מספק הפוגה מהמתח, בדמות דת, אמנויות וכו'. זה המשכו הישיר של התחום המשחק של הפעוט.

בימי הינקות נחוץ תחום זה להתחלת הקשר בין התינוק לעולם. מהותית לכל זה ההמשכיות של הסביבה הרגשית החיצונית, ושל יסודות נבחרים בסביבה הפיזית כמו אובייקטים של מעבר. תופעןת המעבר מותרות לתינוק בשל ההבנה האינטואיטיבית של ההורים במתח הטבוע בתפיסה האובייקטיבית, ואז אין מציגים אתדר לתינוק בכל הקשור לסוייקטיביות אובייקטיביות – בדיוק במקום בו נמא אובייקט המעבר.

כשאדם מסוגר תובע להכיר באובייקטיביות של החוויות הסובייקטיביות שלו, אנו מכנים זאת שגעון. כשהמבוגר מצלליח ליהנות מתחום הביניים האישי שלא ללא העמדת תביעות להכרה כזו, אנו מסוגלים להכיר התחומי הביניים המקבילים שלנו, ואנו שמחים למצוא מידה של חפיפה ביניהם: חוויה משותפת של אנשים בתחום האמנות הדת או הפילוסופיה.

סיכום החלק התיאורטי

• הקניין הראשון קשור לתופעות אוטו אירוטיות ולמציצת אגרוף או אצבע, ומאוחר יותר לצעצוע הרך הראשון או לבובה, ולצעצועים הקשים. הוא קשור הן לאובייקט החיצוני (השד) והן לאובייקטים פנימיים (השד שהופנם באופן מאגי) אבל הוא נבדל משניהם.
• אוביירטים של מעבר שייכים לממלכת האשליה, המצוי ביסוד ראשית החוויה. שלה מוקדם זה מתאפשר בזכות יכולתה של האם לייצר התאמה לצרכי התינוק, התאמה המאפשרת לו את האשליה שמה שהוא יותר קיים במציאות.
• תחום ביניים זה של החוויה שאין מציכגים לו את האתגר בדבר היותו שייך למציאות הפנימית או החיצונית, מהווה חלק חשוב מחווית התינוק. בחווית המבוגר נשמר תחום זה בחוויה העזה הקשורה לדת, אמנות לחיים עתירי דמיון ולעבודה יצירתית.
• אובייקט המעבר מתפרק בהדרגה בדרך כלל ממטענו הרגשי, בייחוד כאשר מתפתחים תחומי עניים קבוצתיים.
• הפרדוקס שהתקבל יכול להיות בעל ערך חיובי – הוא תורם לארגון של הגנה, שאצל המבוגר ניתן למצוא בדמות ארגון עצמי אמיתי וכוזב.

יישום התיאוריה

האובייקט אינו "מעברי". הןא מייצג את המעברו של התינוק ממצב של מיזוג עם האם אל מצב חיצוני ביחס לאם, ראיה שלה כמצב חיצוני ונפרד.

פסיכופתולוגיה הנגלית בתחום תופעות המעבר

למרות שתופעת המעבר הינה נורמלית, ניתן לראות פסיכופתולוגיה במהלך בחינה קלינית של מקרים. ו. מבקש להפנות את תשומת הלב לאופן שבו פרידה יכולה להשפיע על תופעות המעבר. התינוק מפנים ייצוג או דימוי של האם גם כשהיא נעדרת לפרק זמן מסויים. אם האם נעדרת פרק זמן החורד מכך, הייצוג או הזכרון נמוגים, ואז תופעת המעבר הופכת לחסרת משמעות. אז יש הדלדלות של האובייקט (היעלמות הקתקסיס). זמן קצת לפני אבדן אנו יכולים לראות הפרזה בשימוש בתופעת מעבר, כחלק מהכחשת העובדה שנקשפת לו סכנה שיעשה לחסר משמעות.

דוגמה קלינית – שימוש ילד בחוט

ילד בן שבע, שהוריו הבירו אותו למרפאה. אחותו הגדולה של הילד לוקה בפיגור, אימו דכאונית. המשפחה גרה רחוק מה שהכתיב פגישות מועטות ובפערים גדולים עם ו. הילד חווה מספר פרידות מהאם עקב הדכאון, לידת אחותו ועוד. הוא הפגין מספר התנהגויות מדאיגות – הוא היה מסרב לעשות צרכים ואז היה מלכלך את עצמו, הוא הפגין תורך כפייתי ללקק אנשים וחפצים, היה משיע קולות כפייתיים ועוד. במשחק של שרבוטים עם ו. הסתבר שהילד כפייתי בעניין חוטים וחבלים, ושהיה עסוק בלקשור חפצים זה לזה ומאורח יותר היה כורך חבלים לצווארה של אחותו (שבגלל לידתה היה צריך להפרד מהאם בפעם הראשונה).

ו. עודד את האם לדבר עם הילד על הפרידות, השיחות הפסיקו את ההתנהגות הזו. כל פעם שעלה קושי סביב הפרידה, העיסוק וההתנהגויות הקשורות לחבלים חזרו. מודעות של האם ושיחות חוזרות היו מפסיקות שוב את ההתנהגות.

ן. המשיך בקשר עם המשפחה. בגיל אחת עשרה הילד היה ילד "קשוח", ביישן שמסמיק בקלות. יש לו דובונים שבעצם הם ילדיו. הוא מטפל בהם כמו בילדים, נאמן להם, מעניק להם חיבה, תופר להם בגדים ומשכיב אותם לישון כשבאים אורחים. אף אחד לא רשאי לדעת שיש לו את ה"משפחה" הזו, ואף אחד לא מעז לומר לו שהם בעצם צעצועים. יש לו עדיין רתיעה מפני הטלת צואה, ונטייה לאצור את צואתו. ניצן לראות שיש לו הזדהות אימהית, המבוססת על חוסר הבטחון ביחס לאמו, ועל פי ו. זו יכולה להתפתח להומוסקסואליות. ו. מניח שהתעסקותו בחוטים יכולה להתפתח לכדי פרברסיה.

הערות קליניות

1. אפשר לראות בחוט הרחבה לשיטות התקשרות אחרות. החוט מחבר. לחוט משמעות סמלית לכל אדם מהחינה הזאת. שימוש מופרז יכול להשתייך לתחושת חוסר בטחון, או לחוסר תקשורת. במקרה זה היה חשוב למצוא דרך כדי למנוע מהשימוש בחוט להפוך לפרברסיה. תפקידו של החוט במקרה זה השתנה מתקשורת להכחשת הפרידה. במקרה זה החוט הפך למשהו בעל תחושות מסוכנות שיש לשלוט בו. במקרה זה נראה שהאם הצליחה לטפל בשימוש בחוט ברגע האחרון, כשהשימוש בחוט עדיין הכיל תקווה. כשהתקווה נעדרת והחוט הופל להכחשת פרידה – נוצר מצב מורכב יותר וקשה לריפוי בשל הרווחים המשניים הנובעים מות המיומנות המתפתחת כל אימת שיש לטפל באובייקט כדי לשלוט בו.
2. מן החומר הזה ניתן ללמוד על השימוש שניתן לעשות בהורים. כשאפשר להשתמש בהורים הם מסוגלים לפעול בחסכנות רבה. במקרה זה היתה משפחה בעלת קשיים רבים (אבטלת האב, הבת בעלת הפיגור, דכאון האם) אך שהצליחה להתמודד והיתה בעלת כוחות, דוקא משום שהצליחה לעמוד בקשיים המרובים. הם היו זקוקים להנחיה, והיו זקוקים לזה שהצלחתם תזכה בהערכה, ושהתהליך כולו ינוסח במילים. העודה שהצליחו לסייע לבן במחלתו עודדה את ההורים ונטעה בהם בטחון ביחס ליכולתם להתמודד עם קשיים.
3. הערה מאוחרת יותר: ן. נוכח שאי אפשר לרפא את הילד ממחתו: הקשר עם הדכאון של האם נותר בעינו, והוא תמיד שב אל ביתו. טיפול אישי לא היה מעשי, ובבית הוא תמיד שב אל הדפוס הראשוני. בגיל ההתבגרות פיתח התמכרויות חדשות – בעיקר לסמים, ולא היה מסוגל לצאת מהבית כדי ללמוד. הוא לא מיצה את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלו (IQ 108), והוציא את ימיו בבטלה.

חומר קליני – היבטים של פנטז¹

ו. מביא תיאור מקרה ארוך של מטופלת שחוותה אבדנים רבים בעת חייה. אישה אינטילגנטית, שהיכולת האינטלקטואלית שלה מכסה על חרדה מפני ליקוי נפשי. היא הופרדה ממשפחתה עקב המלחמה. הוא מביא פרטים רבים מהטיפול, כולל חלומות וסמלים. הפרשנויות שמביא עוסקות כולן בקשר בין הממשות לחלומות ולסמלים. בשל האבדן, הדבר הממשי היחדי שיש בחיי מטופלת הוא ה"אין". הממשות היחידה שיש בחיי המטופלת היא לדברים שאינם כבר, כמו למשל האנליטיקאי הקודם שלה .

התיאור מדגיש את החשיבות הרבה של התייחסות לתופעות המובן של מקומן בין המציאות הקיימת והמשותפת, והחלום האמיתי.

View My Stats