חזרה למאמרי פרט ב
חזרה לאתר

---

---

אשל, ע.
(1998). acting out
ו' הינכחות' המטפל. שיחות, י"ג(1). 4-16.

---

Acting Out ו"הנכחות" המטפל – עפרה אשל

מטרת המאמר: להראות כיצד תגובת המטפל יכולה להפקיע את ה AO מתחום ההתנגדות, וכיצד נתן לעשות שימוש ב OU במהלך הטיפול.

מקום הפעולה בפסיכואנליזה – acting out, acting in, , enacting

הפסיכואנליזה מדגישה את הדבור. והתקשתה במהלך השנים לת ת מקום לפעילות הלא מילולית. המושג המרכזי והותיק התחום הוא ה AO, במתחיל בפרויד. מאוחר יותר התווספו המושגים Acting In (AI), ובעשור האחרון – Enactment. כל הביטויים מכילים את המילה Act, ונראה שגם הם נופלים למקום הבעייתי שקבלה הפעולה בפסיכואנליזה.

Acting Out

ה – OU הוא מושג שזכה להתייחסות רבה בספרות הפסיכואנליטית.

אצ'גויין – אין מושג שקבל התייחסות רבה כל כך, וזכה ל]ירושים רבים כל כך.

סאנדלר דר והולדר – המושג שקבל כנראה הכי הרבה הרחבה ושינוי מאז ימי פרויד.

דברים אלה נכונים לגבי המשמעות הרחבה של AO, הכוללת התנהגות עבריינית, סמים נוירוזות אופי חמורות, פרברסיות ונטייה לפעולות אימפולסיביות ואי-אציונליות, והן לגבי המשמעות הצרה – התנהגות מטופלים בטיפול פסיכואנליטי. ביסוד משמעות זו – ראית ה AO כחזרה מחוץ ובתוך הסחטואציה האנליטית כעל זכרונות פנטזיות וקונפליקטים מודחקים. יש קושי בהגדרה והבחנה בין AO לבין מושגים אחרים כמו צורות של העברה, חזרה כפייתית, action ועוד.

המאמר מתמקד במעבר שחל מתפיסת ה AO כצורה של התנגדות זכירה ולקומוניקציה, וכמכשול לטיפול, לראייתי כדרך זכירה וכצורת התבטאות וקומוניקציה לא מילולית.

Acting Out – התנגדות לזכירה

AO אצל פרויד – מורכבות או סתירה פנימית –

פרויד ראה את ה AO כמכשול וכהתנגדות לזכירה. ורואה את נטישתה של דורה את הטיפול כ AO כבצוע של פנטזיית הנקמה שלה כנגד מר ק. הוא רואה ב AO כשחזור של זכרונות בלא מודע. הוא אומר שככל שהתתנגדות גדולה יותר, כך יגבר ה AO. עם זאת יחסו של פרויד ל AO היה מורכב, שזו דרכו של המטופל להזכר; החזרה על הפעולה כפויה, ואינו יכול להמלט ממנה. אצ'גויין – רואה ב AO כהתנגדות, ואומר שפרויד לא מגדיר את היחסים בינו לבין העברה באופן משביע רצון.

פלאש ופוהטליס – מושג שמקדש עמימות שנעוצה כאן המחשבתו של פרויד.

בויסקי – מדגיש את הצד קומוניקטיבי של AO, ואומר שפרויד התייחסת גם להיבטים הקומוניקטיביים של AO, וזיהה AO עם העברה בדרך זו – שניהם יכולים להוות התנגדות בזמן מסויים, או אמצעי שבלעדיו אי אפשר לדחוף את התהליך הפסיכואנליטי. בסופו של דבר רק הכפיה לחזור יכולה לעורר ולאפשר working through (שמחליפה את הרעיון הקודם של אבריקאציה¹).

במאמר הזכרות חזרה ועיבוד של פרויד² הוא מתייחס מספר פעמים לחזרה כמשהו אמיתי וממשי. גם במאמר "An outline of psychoanalysis" שכתב פרויד בסוף חייו הוא אומר שהמטופל "פועל" לפנינו חלק חשוב של סיפור חייו, שאחרת לא היה נותן לנו דיווח מספק עליו.

קישור ה – Acting Out לחוויות מוקדמות, טראומטיות, חסרות מילים

עיגון ה AO בחוויות טראומטיות מוקדמות וחסרות מילים חיזק את ההיבט הקומוניקטיבי שלו, ואת התפיסה הרואה ב AO דרך של התבטאות וזכירה לא מילולית, באמצעות פעולה, כשהפעולה מבטאת את החוויה הפנימית.

פנישל – הראשון שקישר חוויות מוקדמות להעברה. הבחין בין העברה ל AO בכך שבהעברה שולטים הרגשות, וב – AO מעשים. AO נסמך על שלושה תנאים:

1. נטייה אלופלסטית³ לפרוק
2. קבעונות אוראליים צורך נרקסיסטי גבוה ואי סבילות למתחים
3. טראומות מוקדמות

טראומות מוקדמות יוצרות התנהגות חזרתית שבה ה AO פועל כמנגנון אבריאקטיבי הדומה לזה של נוירוזות טראומטיות.

• גיראנקר, בעקבות פנישל – מדברת על חוויה מיוחדת של זכירה בה הזכרון הישן מבוטא בפעולה, באופן פחות או יותר מאורגן, ולעיתים קרובות מוסווה רק במעט. לדעתה הנטייה המאוחרת ל AO שכיח היא בעיקר תוצאה של הפרעות בשנתיים הראשונות של החיים. היא ממקמת את הנטיה ל Aם בשנה השניה מכיוון שאז מתגבשות שלוש פעולות משמעותיות: דבור, הליכה ושליטה על סוגרים. כשהטראומות של השנים הראשונות מצטרפות לקונפליקטים בשנה השניה, התפתחות הדבור מעוכבת, בעוד הנטייה לפעילות מוטורית מתחזקת.
• הקשר בין חוויות טרום מילוליות ל AO מודגש בעיקר על ידי ממשיכיה של קליין – ביון, רוזנפלד ומלצר, ואח"כ גרינברג, ובאופן שונה ע"י בוש וגאדיני.
• בוש – AO כדרך של זכירה וביטוי קונפליקטים בצורת חשיבה מוקדמת יותר באופן התפתחותי.
• גאדיני – אירגון נפשי מוקדם יותר בהתפתחות, וקישור בעיקר לתקופה הקריטית של חווית ההפרדות, ולחרדה הגדולה שמציפה בצורות פאתולוגיות של פרידה. בדומה לגרינברג – חוויות עזיבה ואי יכולת לעבד אותן כגורם מרכזי ב AO.
• קינסטון וכהן – מקשרים AO למצבי טראומה ול"הדחקה ראשונית" שנוצרה בגלל היעדר ייצוג מתוך כשלון סביבתי מתמשך להיענות לצרכי הילד שהוא מהות הטראומה – באיזור הזה שולטים טראומה סכנה ופעולה ולא דבור רגשות וחלומות.

מתוך כל אלה ניתן לראות ש AO יכול לשמש כצוהר לחווויות מוקדמות בילדות, להפרעות ולמצבי טראומה, שבמהותן כמעט ואינן נתנות לקומוניקציה מילולית, ובעיקר כשערוצי הקומיניקציה הרגשית הישירה והעולם הפנימי – חסומים ומנותקים. מכאן מנסים מחברים רבים לכלול רצף שעובר מההתייחסות השמרנית למושג כהתנגדות לשינוי ולחלוקתו למושגים אחרים. מכאן צמחו מושגי ה AI וה – Enactment.

• אצ'גוריין – משמר את ההתייחסות הרואה ב AO כהתנגדות, ומצטט את אלזה גראוזלי: "AO נותן אינפורמציה, אך אינו דרך לקומוניקציה".
• לעומתו לימנטני – מציע הערכה מחדש של המושג בו AO שמרת את העבוד. הוא מדגיש את המשאלה של המטופל לתקשר עם האנליטיקאי, או לקרוא לעזרה בדרך לא מילולית. הוא אינו מתעלם מההיבטים השליליים של ה AO, וטוען כשה – AO מופיע במשך תהליך העבוד יכולה להיות לו פונקציה עוזרת לתהליך האנליטי, ובנוסף – שהוא יכול למנוע מחלה פסיכוסומטית רצינית.

רבים ניסו ליצור חלוקה בין AO שמסייע לטיפול ולכזה שמחבל בו.

רוזנפלד:

• Partial AO – הכרחי, וחלק מהותי מכל אנליזה אפקטיבית
• Excessive AO – שמחבל בטיפול, מסכן את האנליזה והמטופל. לדעתו, פרויד דבר על סוג זה כשדבר על הגבלת ה AO.

גרינסון מבדיל בין:

• AO – שהיעדרו במהלך הפסיכואנליזה הוא איתות שהמטפל מחמיץ מזהו או שהמטופל שומר משהו מחוץ לסיטואציה האנליטית
• AO נמשך ובלתי משתנה – שמצביע על חומרת הפתולוגיה של המטופל ו/או על כשל בטכניקה של המטפל.

גאדיני מבחין בין:

• AO - בשירות התהליך האנליטי, פועל כמווסת יעיל של מתחים שמתלווים להתהליך האינטגרטיביים.
• AO - הפועל כהגנה נגד התפתחות ונגד התהליך האנליטי, הנוטה לסלק מתחים ולא לווסת אותם ולכן להשאיר מצב של אי-אינטגרציה.

כל הדוגמאות שהוא מביא – למעט הפסקת טיפול – מוגדרות על ידו כ – AO בשירות התהליך האנליטי למרות שלעצים הם נראים אחרת (ישיבה באמצע התהליך האנליטי, איחור לטיפולים) מאחר שמאפשרים למטופלים מלאי החרדה מאבוד עצמם להמשיך בתהליך האנליטי.

• קינסטון וכהן – מבחינים בין:
• AO הגנתי ואימפולסיבי
• AO התפתחותי – כאשר בהיעדר ייצוג באזור הטראומה וההדחקה הראשונית, האדם מוכרח לבטא משאלות צרכים ומצבים פנימיים באמצעות פעולה ובאמצעות הפעלת הסביבה, כולל האנליטיקאי.

Acting in ו - Enactment

הוספת המושגים מהווה חלק ברור מהנסיון להשתחרר מהמטענים השליליים של AO, ולראות במרכיב הפעולה חלק מזרם טוטאלי יותר של קומוניקציה בין המטפל למטופל.

AI – פירושו Acting בתוך ההעברה ובתוך הסיטואציה הטיפולית, ובכך מפתח את ההבחנה של פרויד בין AO מחוץ להעברה לבין AO "שימושי", המתבצע בתוך ההעברה.

הינשלווד – AI בתוך המילון לחשיבה קלייניאנית:

• אינה אנליזה של התנגדויות והגנה, אלא גילום (עם המטפל) של יחסי אובייקט עדינים ומעורפלים זו הסתכלות בדרך בה מטופלים משתמשים אנליטיקאים כדי לעזור להם עם החרדה.
• המטופל מבטא עצמו לא רק במילים, אלא גם בפעולות.
• האנליטיקאי מקשיב צופה ומפרש את הקומוניקציות של המטופל, בוחן את תגובתיו ומנסה להבין את השפעות המטופל עליו, ומבין זאת כקומוניקציה מצד המטופל בעודו ער לתגובות שנובעות מאישיותו שלו.
• התפתחות ילדית מוקדמת משתקפת בחלק הילדי של ההעברה. כשהיא אינה באינטגרציה, זה גורם ל AI בצורה פריטמיטיבית של קומוניקציה.

בארה"ב, קודם לכן, קבל AI משמעות אחרת:

• זליגס - הפעילות הלא מילולית של המטופל במהלך הפגישה האנליטית (תנוחה, פעילות גוף...)
• רוזן – תופעה פסיכוטית, הפעולות מתעוררות כתגובה לחלומות ומאורעות בעולם הפנימי, ללא קשר למציאות. בשבילו ה – in מסמל את העולם הפנימי בעוד AO מתאר את הפעולה הנוירוטית.

ההגדרות ל AI בעייתיות ומאולצות, מאחר שאינן מתייחסות למהות ואינן מספיק תיאורטיות אלא תלוייות מיקום וסיטואציה. עלייתו של מושג ה Enactment היא נסיון מחודש להגדיר מחדש את המושג.

Enactment

לראשונה הופיע אצל ג'קובס והתקבל בחיוב על ידי רבים הניגוד להתייחסות ל AO. שפר רואה את המושג ככזה שיוכל לשחרר אנליטיקאים וגם מטופלים מהעריצות של המילה המדוברת, ומתפקידה שמעבירת התוכן היחידה. מושג שקשור ל AI וגם ל AO, ללא האימפליקציה השלילית - המוטעית אבל שכיחה - של המושגים.

עם זאת הבעייתיות של מושג ה AO חלחלה גם ל Enactment (EN) - מושג כלאיים שכולל בתוכו את המושגים האחרים (כולל העברה) ואין עליו הסכמה רחבה. ה – enactment בלתי נמנע, אך אין הסכמה האם וכיצד יכול לתרום לתהליך הפסיכואנליטי.

בדרך כלל, שני מאפיינים מבחינים בין ה – EN ל – AO:

1. EN הוא מושג אינטראקטיבי ובינאישי, הקורה ביחסים, ומדגיש את השתתפות המטפל בתהליך. קיים רצף של הסתכלות של התייחסות למטופל או למטפל בתהליך:

• קצה אחד של הרצף – המטופל – שפר: מסתכל על המטופל (קומוניקציות של הפנטזיות ששולטות בחווית המטופל)

• המשך הרצף - צ'וסר איגל ורפטון – מסתכלים על השתתפות האנליטיקאי, אך כתגובה לפעולות המטופל
• בקצה השני של הרצף – מקלפלין, בטמן ובעיקר ג'קובס ו-ורניק, רואים בו תהליך הדדי בין המטפל ומטופל, שמתחיל באחד מהם, ומתמקדים בתרומת המטפל ובהשפעות ההעברה הנגדית שלו. בטמן למשל מתייחס לתופעה לכשלון בעבודצ ההעברה הנגדית. הדגשת תרומת המטפל מדגישה את השוני בין המושג לבין מושג המקור של פרויד.

2. EN כולל אינטראקציות עדינות, מילוליות ולא מילוליות, בתהליך האנליטי, ולא רק פעולות בולטות וחריגות כמו AO. ארון אומר שמילים הן פעולות או מניעים לפעולה, ולכן למרות שה EN מתייחס ללא מילולי הוא אינו צריך להיות מוגבל לכך: לעיתים המילים עצמן מהוות EN.

שפר - תחת EN ניתן להכליל דברים שנוגעים לאמירת הדברים או אי אמירתם, בתוך הפגישה האנליטית ומחוצה לה, השימוש או אי השימוש בפירושים, איחורים היעדרויות וכו'.

לאור סקירת הספרות בוחרת אשל להשתמש ב AO כמושג גג, עבור כל ההתנהגויות, גם כאלה שיכולות היו להכלל תחת EN או AI, בגלל שהמושג נכנס לליבה של המקום המורכב של פעולה בטיפול האנליטי.

אשל מביאה במאמר דוגמה של AO המתבטא בשתיקה והעברת סודות. לדעתה – יכולת המטפל לעמוד ב AO למרות הקושי, לעבד אותו וללמוד ממנו, היא הקובעת. לעיתים תגובת המטפל היא זו שיכולה להעביר את ה AO מתחום ההתנגדות לתחום הזכירה והקומוניקציה. דנה מוזס הרושובסקי – אומרת שהיא מרגישה שכאשר היא מתייחסת ל AO EN ו – AI כקומוניקציה, המטופלים החלו לזכור יותר זכרונות ממקודם.

אשל אומרת שמעבר לכך, עצם הנוכחות – "הינכחות" בלשונה של המטפל בחדר, מהווה גורם חשוב שמכוח היותו משנה את שדה העצמי ואת תפיסת האובייקט של המטופל, את מאזן האימה הפנימי ואת חווית ההיעדר והכשלון שהיא מהות הטראומה. ההינכחות העמידה, המתקיימת והמצטברת של המחזיקה של המטפל עם המטופל מהווה פונקציה מחזיקה מכילה ומגנה, מאפשרת להגיע, לדעת, לגעת, לדעת ולהוציא לאור את הפנטזיה האימה היאוש והפאניקה הפנימית שחדחפו את המטופל ל AO. המרחב משתנה כי החסר וההיעדר מתמלאים.

תיאור מקרה – בתוך עולם המוות

(מוצגות חמש שנים של אנליזה)

אדם, אונקולוג בן 33, הגיע לאנליזה כי לא היה יכול ליצור קשר נמשך עם נשים. בעבודה היה מנותק ויעיל, אך ראה זאת כקושי.

באנליזה התברר שהוא בן לאם ניצולת שואה. על עברה לא ידע כמעט כלום. סבתו מתה מסרטן כשהיה בן שש. הוא גילה זאת רק בשנה השביעית של הפסיכואנליזה, כל חייו היה בטוח שהיא מתה בשואה. אמו לא הניקה אותו, ובגלל אקזמה כמעט ולא נגעה בו כשהיה תינוק. היא היתה חולה כשהיה צעיר בכל מיני תחלואים, והיתה אובססיבית לנקיון. בנוסף, היו לה סיוטי לילה, התקפי זעם, והיא היתה מסוכסכת עם השכנים. אדם התבייש וחשש שישמעו את ההתקפים בחוץ ונסה להרגיע אותה ולפייס אותה. אביו שהה הרבה מחוץ לבית, בתקופה מסטויימת עבד במקום רחוק והגיע הביתה רק בסופי שבוע. אדם נשאר לבד עם אמו, נתון למכאוביה ופחדיה.

לאחר שנה באנליזה הוא מתרחק פחות, ומתחיל ליצור קשר עם מטופלות במחלקה. יש מספר מטופלות שהוא הופך להיות מעורב באופן אינטנסיבי בחייהן, מלווה אותן לבדיקות ולטיפולים, ומנסה לתת להן כוח להתמודד עם המחלה. לאחת מהן יש בן קטן, והוא נכנס למצוקה כשאינו יכול לספר לבן על מצבה בגלל בקשת המשפחה. כשהיא מתה, הוא הולך להלוויה, ונכנס לדכאון – תגובה שלא הכיר לפני כן.

מאוחר יותר מגיעה רופאה מבוגרת וערירית למחלקה, הוא נקשר אליה ומלווה אותה עד מותה. מתחנן בפניה שתשאר בחיים, שלא תלך, שתסתכל בו. בתקופה בה הוא מלווה את הרופאה המבוגרת – האנליזה כמו מתרוקנת מתוכן. הפרטים היחידים שמצויים באנליזה – הם הפרטים הקשורים לטיפולים בסרטן. עם זאת, מרגישה אשל שהנוכחות שלה במקום, והיכולת של האנליזה להחזיק ולעמוד ולספק הכלה מאפשרת לאדם את השקיעה המוחלטת בעולם המוות, כפי שאף אחד לא העז לעשות קודם לכן. יש כאן re-enactment של העבר, ומימוש של הפנטזיה של להציל ולהחיות את האישה הגוועת. הנושא עולה בחדר הטיפול רק פעם אחת כשמגיעה למחלקה של אדם חברת ילדות שחלתה בסרטן. המטפל אומרת שהיא מרגישה שהחדר מלא בסרטן. אדם אומר שהוא מתמלא חשש שהיא תעזוב אותו, שהוא מרגיש שהיא נמצאת קרובה לנפשו, ושהוא צריך אותה כדי לעמוד בזה. הוא צריך אותה כנוחות עמידה ומתקיימת, חסרת הצטרכות או תביעה, סופגת פנימה ומעבדת לבדה את השלכותיו הקשות של עולם המוות שלו ושלה – כך היא הייתה בשבילו. כשהמאבק נגמר, והחולה מתה, הוא נותר מובס, אך לא אשם. הוא עשה ככל שביכולתו. האשמה פגה.

לאחר מותה לא נותר כלום, רק תחושה שלך אבדן דרך. אז מכיר אדם רופאה צעירה במחלקה, נישא לה ומקים עמה משפחה. הדברים קורים לאט, ותוך התלבטות רבה, אך מתוך תחושה שהקשר טוב, ושיש בו אהבה ונתינה.

לאחר לידת הילד, הם מחליטים לעזוב את האונקולוגיה להתמחות אחרת, מתוך תחושה שגידול תינוקות ואונקולוגיה אינם הולכים יחד. החיים חודרים לתוך עולם המוות של אדם.

דיון ומחשבות לסיכום

המאמר נכתב מתוך תפיסת הביטוי בפעולה כתוצאה של מפגש בין זכרון חוויתי לבין הנסיון של האדם, וחוסר היכולת שלו להתמודד איתו. מצויה באיזור המפגש בין העבר להווה, המתהווים בטיפול - שרק בו נוצרת האפשרות לחוויה למשמעות ולתוצאה אחרת.

1. אשל מנסה להראות כיצד AO הופך לאופן התבטאות וקומוניקציה כשהמטפל נמצא כקולט ומפענח. מספק ערוץ כניסה לעולם הנפשי והאפל, חסר המילים, של המטופל.

אצל מטופלים עם מבנה אני סכיזואידי והדחקתי, שזו דרכם היחידה לעיתים להעביר היסטוריה ילדית ומעורביות אובייקט, זו לעיתים הדרך היחידה לראות את הדברים ולאפשר למטופל לתפוס את מה שמטפל רואה.

יש בפסיכואנליזה נסיון בלתי פוסק לחפש אחרי טכניקות שירחיבו את האפשרות להגיע לעולמות פנימיים של המטופלים.

• פרויד – בטכניקה האנליטית תלויה האפשרות להוציא את מה שלא נראה – הודחק ואינו נגיש לסובייקט, אך השתמר אי שם – לאור.
• גרוטשטיין (לגבי BPD) – בחוויה הפסיכו אנליטית מוכרח להיות שלב חוויתי דרמטי, בדומה לחזרת המודחק, לפני שניתן יהיה להשתמש בסימון מילולי של הכאב.
• ויניקוט – אחת הפונקציו העיקריות של AO היא לתת מידע על חתיכה של מציאות נפשית שאינה נגישה, אבל שהמטופל צריך להיות מודע לה.
• חאן (AO אצל אישיות סכיזואידית) – AO נותן רמזים לגבי הממשיות והמציאות של אובייקטים והסביבה בילדות. מנגנוני ההגנה כשנושאים מאובנים של זכרונות וחוויות ילדות.

באנליזה של אדם הוא מגיע מנותק, ואז באמצעות ה AO הוא גורף את האנליטיקאית איתו לתוך העולם המוות החדלון שלו. הוא מכריח אותה לראות מה זה להיות עם אנישה גוועת, להרגיש את השיתוק מול אדם שאי אפשר לתקשר איתו באמצעות הבנה, אלא רק במוות ובעשיה, לחוש את הריק והחדלון, את חוסר האונים במצב חסר שליטה. ידיעה ממשית של לפיתתו של השואבת והבולעת של עולם המוות, כשעצם הזכות להתקיים נחמסת על ידי עולם אחר.

2. חשיבותו של האנליטיקאי היא לא רק לקלוט להכיר או להבין, אלא גם בעצם ההינכחות (הנתנות+נוכחות) היא מחיזקה מכילה ומגנה בעת המפגש, היא קרובה לחוויה ומאפשרת למטופל לפגוש ולשאת את ההיחוות מחדש של מצבים ורגשות, וכך לפרוץ את המעגל של יחסי עצמי והאחר שנבנה במהלך החיים, ושב דוקא באמצעות החזרה ב AO. בתוך המוחזקות באנליזה, אדם מחייה את ב AO את החוויה המרכזית והעמוקה של חייו, לפיתתה של האם המתה, ולחיות את האם ממוות בצורה קונקרטית ביותר, וגם את עצמו. המוות והחדלון משתלט את המטופל ועל האנליטיקאי, ושניהם נאבקים כדי לפרוץ את מעגל החדלון והמוות. הנוכחות המטפל ממוקדת בפונקציות של ההגנה וההכלה בתהליך הטיפולי, ללא התמקדות אובייקטלית במטפל, וללא התייחסות אליו כאובייקט או סובייקט באינטראקציה.

אפשר לראות ב AO נסיגה מהמטפל אך -

• ויניקוט אומר שהמטופל מחזיק את העצמי שלו בתוך הנסיגה (withdrawl), ושאם המטפל מוכיח שהוא בתוך הנסיגה שהוא מסוגל להחזיק את המטופל ולשים עצמו כמדיום מחזיק סביב העצמי שנסוג, המטופל יכול לותר על השריון שכבר איננו נחוץ, ולעבור למצב של רגרסיה תלות, שבה יש הזדמנות לתיקון הכשלון הדפטיבי הראשון בהיסטוירת חייו.

לדעתה של אשל כך גם קורה ב AO – חווית הנוכחות היציבה של המטפל כסביבה מחזיקה ואמינה (שמשמשת כסטינג יותר מאשר יחסי אובייקט) ובאותו זמן כפונקציה מכילה. האנליטיקאי מתמודד עם החרדות וההשלכות שמעורר האקטינג אאוט, והופך אותו למשהו שאפשר להכיל אותו – אז המילים שלא דוברו והזכרונות שקרסו כי אי אפשר היה לעמוד בהם, נעשים אפשריים וברי קיום, ונוכחותו המכילה והמגנה של המטפל מהווה משקל נגד לאימה מול החוסר וההיעדר.

• איידן – המטופלים, כמו גוזל, מנקרים כדי להוציא תגובה מתאימה. אשל - AO מהווה סוג של ניקור כדי לעורר ידע או התפתחות מתאימה אצל המטפל.

חזרה – re – petition – תביעה מחדש – החזרה שוב ושוב של צורך, בקשה לתיקון יחסי אובייקט פגומים.

רעיונות נוספים ודומים לגבי יחס טיפולי שמדגישים נוכחות בסיסית ועמידה של המטפל:

• ויניקוט : להיות שם, באופן בלתי נהרס. הימצאותו, עמידותו והישרדותו של האובייקט הופכת את ההרסנות לחשובה. העך של האובייקט לסובייקט הוא בכך שעמד בהרסנותו של הסובייקט.
• באלינט: המטפל כאובייקט ראשוני ביחסים ראשוניים. אנליטיקאי כסביבה אקלים שקט ובטוח – לא אקטיבי, לא מפרש, לא עסוק בגבולות שלו ובנפרדותו – חיב להיות שם ולהשאר בלתי נהרס.
• חאן: הפונקציות של האם כ"שדה מגן" וכ"אגו מסייע" – שבונות בטחון בסיטואציה ובתהליך האנליטי.
• מודל, ואח"כ סלוקובר – עוד פיתוחים של סביבה מחזיקה והחזקה, לגבי מטופלים נרקסיסטיים ו BPD.
• פסיכולוגיית העצמי – המטפל כזולתעצמי אשר משרת פונקציות של רסטורציה למבני העצמי הפגומים.
• מקלפלין – המטפל מוריד שוב ושוב את משקפיו – EN של המטפל שמפזיר לחפש נקודות להתערבות מדוייקת וחדת ראיה, ועובר אינטואיטיבית לשלב של הינכחות בלבד.
• בטמן – מתאר טיפול בו המטופלת התדרדרה, ולדעתה של אשל ההינכחות הוא מה שהיה חסר בטיפול. בטמן מציע פירושים שנופלים על אזניים חרשות, המטופלת מתחילה לחתוך את עצמה ומאיימת עליו כשהוא מציע לה אשפוז. הוא מאשפז את המטופלת, ושומר את הסכין במגירה – ואז משתנה הטיפול. לדעתה של אשל – כי הכניסו סביבה עמידה ומחזיקה, ואז האנליזה היתה יכולה לשמש מקום של בטחון.

אשל מתארת במאמר אנליזה של זמן, סבלנות הכלה והחזקה, שמאפשרת למטפל להיות שם ללא doing, להתבונן, להכיל, ולחכות עד שהפער בין ההווה לעבר יצטמצם וישתנה, ועד שכוחה של ההינתנות והנוכחות של המטפל עם המטופל בתוך ה – AO יכרסמו בלפיתת עולם המוות בחייו של האדם ובעצמת חוסר המילים, הכאב החסום, הסודיות והניתוק, ויאפשרו כניסה של חיים וקשר לחיי האדם.

View My Stats