חזרה למאמרים של ש.ה. פרט ב
חזרה לאתר הראשי

---

Goldstein, E. (2001). Object relation theory and self psychology in social work practice. Ch., 3, 53-78. New York: The Free Press

מונחים בסיסיים הקשורים לתיאורית יחסי אובייקט:

"אובייקט" - הכוונה לאדם בעולם הכללי שקשור לתינוק, ילד ומבוגר הבאים איתו ביחסים ואינטראקציה. חלק מהתיאורטיקנים מאמינים שבהתחלה תינוקות יכולים לתפוס ולהתייחס לאחרים רק כחלק ולא כאובייקט שלם.לדוגמא: קליין כתבה שתינוקות מפתחים מערכת יחסים עם האימא דרך השד, שנהפך להיות אובייקט חלקי. "אובייקט חלקי" מתחבר לניסיונות טובים או רעים. התינוק אינו מסוגל לזהות את האם בכללותה ושהשד של האם או כל חלק אחר בגופה יכול להיות דבר טוב או רע עד שלב מאוחר יותר.

הישג חשוב בהתפתחות הוא כאשר הילד הצעיר מסוגל לחבר ביחד את הניסיון שלו בחלקי אובייקט לאובייקט שלם תלת מימד. וזה קורה כאשר מסוגל לעשות אינטגראציה בין החלקים הטובים והרעים המשויכים לאותו אובייקט.

בגלל שקליין וקרנברג מאמינים בחשיבות ההנעה, במיוחד אינסטינקט המוות והתוקפנות, כמוטיבציה לפיתוח מע' יחסים בין התינוק לאחרים. התיאוריה שלהם הציגה את הפנטזיות המוקדמות של התינוק ואת המערכת היחסים לחלקים מאובייקט כשדה עם דמויות של טורפים ולכן חש בתחרות עם חלקי גופה של אימו.

האובייקט האמיתי והאובייקט הדמיוני:

זה אפשרי להבחין בין מאפיינים אובייקטיבים בעולם החיצוני(האובייקט האמיתי) ובין הניסיון הסובייקטיבי של התינוק לגבי אחרים(האובייקט הדמיוני). תיאורטיקנים כמו Mahler , winnicott, Fairbairn וgutrip הסתכלו על האנשים האמיתיים בסביבה של התינוק כהשפעה חשובה על התפתחות האישיות. לעומת זאת כותבים כמו Jacobson klein ו- kernberg שמאמינים בכוח ההנעה, בד"כ ממעיטים בחשיבות ההשפעה של האנשים האמיתיים בסביבתו של הילד על פרשנותו של הילד למרות זאת ידוע שהאובייקט האמיתי משחק תפקיד חשוב בחיזוק או באתגר הדמיון והציפיות של התינוק. לדוגמא: תינוק שמתכנת את אימפולס האלימות לאובייקט של האם ואז רואה בה כמאיימת ומפריעה יכול להיות בעל מצב רוח אם האם היא מרגיעה ובכללי מגיבה.

האני-האובייקט והצגה עצמית:

תינוקות מתחילים לשנות את התמונה של עצמם (ההצגה העצמית של האני) ושל אחרים (ההצגה העצמית של האובייקט)ע"י ניסיונות שלהם עם אלו הקרובים אליהם.

כאשר בוצע שינוי ההצגה העצמית של האני ואובייקט זה קבוע ולצמיתות ומשפיע על כיצד היחיד רואה את עצמו ואת האחרים. בגלל שמערכת היחסים עם אובייקט אמיתי וחיצוני מבוססים על ניסיונות סובייקטיביים ויכולים להיות מושפעים ע"י דמיונות , בהחלט יכול לקרות שהתפתחות הצגה העצמית של ה"אני" וה"אני והאובייקט" לאו דווקא משקפת את הסיטואציה האובייקטיבית. לדוגמא: אנשים אינטליגנטים מאוד יכולים לחשוב על עצמם כלא חכמים במיוחד למרות העובדות האובייקטיביות בגלל שבתחילת התפתחותם הרגישו טיפשים במערכות היחסים הראשוניות שלהם.

אבן חשובה בדרך זה כאשר לילד יש את היכולת למזג בין כל ניסיונות עם האובייקט החלקי.

AFFECTS –השפעה:

כתיבתו של Jacobson מציגה את הרעיון שניסיונותיהם של תינוקות בהקשר של השפעת רגשות ודאיים מצביעה על אינטראקציה עם אחרים. כאשר מערכות היחסים החיצוניים מופנמים, התוצאה על הצגה העצמית של ה"אני" וה"אני והאובייקט" ועל המערכת יחסים ביניהם מכילה צבעים אפקטיביים. לדוגמא: התינוק יכול להפנים הצגה עצמית של אובייקט של אימא אוהבת להצגה עצמית חיובית של התינוק עצמו לתחושות אוהבות . כמובן שזה יכול גם היות לכיוון השלילי כאשר ההצגה העצמית של האם קשורה לכעס ושליליות-ההצגה העצמית של התינוק יכולה להפוך להיות לתלותית.

THE EGO:

האגו הוא המבנה שאחראי על התמודדות עם העולם, פיתוח מנגנון ההגנה,לצורך הפנמת אובייקט חיצוני, ובשביל ועל שילוב ובנייה של הצגה העצמית של ה"אני" וה"אני והאובייקט.

האגו הוא לא הפוקוס העיקרי עליו מסתכלים בהקשר של תיאורית יחסי אובייקט, וישנו בלבול מסוים וחוסר עקביות על כיצד זה נבדק. חוקרים כמו JACOBSON נתנו לאגו תפקיד חשוב,ראו בהצגה העצמית של ה"אני" וה"אני והאובייקט" כחלק מהאגו.

תיאורטיקנים שבודקים את יחסי האובייקט בודקים את האגו גם כבנייה חיצונית וגם כפנימית ואם הוא נשאר קבוע מהלידה או מתפתח כתוצאה מניסיונות חיוביים.

הפנמה וזיהוי עצמי:

האגו אחראי על התהליך ההפנמה אשר תינוקות וילדים שואבים ומקבלים מהעולם החיצוני ומעבדים לתוך חייהם. עבודת האגו על ההפנמה והזיהוי העצמי הוא המפתח בהתפתחות. ההפנמה של דמיונות שמגיעה לפני הזיהוי עצמי , או תסכול אמיתי וסכנות במערכות יחסים עם אחרים נגרמים בגלל גורמים פרימיטיביים של אימפולסיביות,ניסיונות אלו בד"כ נחשבים מפחידים.לדוגמא: תינוק יכול להתייחס לפנים כועסות של האם כדבר המבשר רעות שנקשר אצלו ללחץ לגבי רעב, ה"אובייקט החלקי" יכול להכניס את התינוק לחרדות.(אותו דבר יכול לקרות גם לכיוון החיובי). הפנמות הקטנות הללו של ניסיונית של הנאה ותסכול מקבצים ויוצרים את "האני הטוב" ו"האני הרע" .

הזיהוי העצמי- המנגנון השני והמאוחר יותר שמשפיע על תהליך ההפנמה, עוזר לילד בתהליך ההפרדה שלו מהאם ולהתחיל להבין את משמעות התפקידים השונים שדמויות אחרות בחייו ממלאות ולהשתמש באם כמודלינג. לדוגמא: אם ששרה לבתה כל ערב לפני שמשכיבה אותה לישון והבת שקולטת את זה כדבר מרגיע ,נעים וחיובי ,תעשה את אותו הדבר לבובה שלה כאשר משחקת איתה ומדמיינת שהיא עייפה.

השלכה:

כמו שתינוק מפנים אל תוכו ניסיונות חיצוניים כך גם הוא משליך חזרה גם אל אחרים כאשר תחושות טובות וחיוביות מושלכים , הניסיונות של התינוק בהקשר של ההשלכה היא חיובית.וההפך קורא כאשר תינוק משליך תחושות לא טובות ,הניסיונות של השלכה הופכים להיות שליליים. ההפנמה וההשלכה הם מה שבונה בסופו של דבר את ההפנמה הכוללת של יחסי אובייקט.

הגנות חלשות ופרימיטיביות:

לפי klein ו- kernberg האגו של התינוק מלידה יש לו את היכולת לארגן את כל הניסיונות של התינוק ולהגן על התינוק מפני חרדות הקשורים לדמיונות שלו.ההגנות הפרימיטיביות של האגו כמו splitting והשלכה הם מובנים. ב splittingשני מצבים מנוגדים כמו שנאה ואהבה הם מחולקים לשני דברי שונים ואין שום קשר ושילוב ביניהם. התינוק מפריד בין החוויות החיוביות שלו , הדברים "הטובים" לבין תחושות התסכול והחרדות שלו הדברים "הרעים".

נהוג לחשוב שהסיבה שכך זה מתבצע כי זה מאיים על התינוק לחשוב על האובייקט גם כ"טוב" וגם כ"רע". ברגע שמנגנון הפיצול נעלם מתחיל התינוק להסתכל על אובייקט כמכלול ורואה בו גם את החיובי וגם את השלילי. ברגע שמנגנון זה נשאר קיים והחלוקה ממשיכה להתקיים- היכולת של התינוק, ליצור מערכות יחסים תקינות עם אחרים היא לא אפשרית.

עוד מנגנון הגנה מוקדם זה השלכה של הזיהוי העצמי – הזדהות השלכתית, שהוא יותר קיצוני מהשלכה בלבד. בהשלכת זיהוי עצמי לא רק ההסתכלות של האדם המשליך יוצאת החוצה אלא גם האובייקט שמושלך אליו מגיב בהתאם לכך.לדוגמא: אישה שמרגישה שהיא בלתי נסבלת,היא לא תוציא את הזעם שלה בצורה ישירה, אבל היא תתנהג בצורה כזו שבעלה יגיב אליה כבלתי נסבלת ואז היא תוכל תגיב אליו בהתאם ואז הזעם הופך להיות כתגובה להתנהגות בעלה ולא תחושותיה.

הסופר אגו:

הסופר אגו מבסס אצל האדם את ערכיו, המדריך האתי והאידיאלים ומשחק תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכופתולוגיה. התיאורטיקנים האמריקאים שחוקרים את הנושא רואים בסופר אגו חשיבות גדולה להתפתחות. לפי ג'יקובסון שהוא אחד החוקרים הגדולים של הסופר אגו טוען כי הסופר אגו מתחיל להתפתח בשלבים מוקדים ונבנה ע"י שלבים רבים של הפנמה של התינוק של חוויות-חלקם דמיוניים וחלקם מציאותיים. יתרה מזו הילד למקבל את האידיאלים של הוריו ומקבל את הסטנדרטים שלהם ללא עוררין.

לג'קובסון ישנן 2 תפיסות חשובות בהסתכלות על התפתחות הסופר אגו בשלב מוקדם: המבנה כולל "אידיאל האגו"(ego ideal) והמנגנון "תגובת המבנה" (reaction formation)

בתחילת ההתפתחות הילד קושר באופן ברור את האידיאל האהבה בהקשר אחד ללא בדיקת המציאות. כאשר הילד גודל הוא מוותר על חלק מאידיאל האגו ומתחיל להסתכל בצורה יותר מציאותית על תפיסות ההורים. כאשר אדם מצליח לעמוד בציפות אידיאל האגו מתפתחת ההערכה העצמית. חלק חשוב וחיוני בתהליך ההתפתחות היא בהדרגתיות להתחיל להסתכל על הדברים בעיניים מציאותיות בעיקר על ההורים. ילד שמקבל יותר אהבה,קבלה, מפתח מערכות יחסים בריאות יותר. המצב האופטימאלי שהילד ימשיך לפי כיוני הוריו אך שלא יעתיק אותם. הסופר אגו הופך להיות פחות נוקשה . בסופו של דבר כאשר הילד מגיע לגיל 6-7 בערך אידיאל האגו מגבש בין החלקים השונים של האובייקט שמבססים את המקום לסופר אגו.

כאשר האינטראקציה עם הסופר אגו לא תופס את מקומו , הסופר אגו נשאר פרימיטיבי ולא מתפתח. הפנמת דמיונות שנתפסים אידיאלים ופרפקציוניסטים כדבר נדרש וכאלו שהם קשים ובעיתיים כלל לא הסופר אגו נהפך להיות יותר נוקשה ולא מתפתח. לדוגמא: כאשר מישהו מתנהג בצורה לא נאותה וקשה אבל מיד אחר כך חש מאוד אשם ומטיל על עצמו עונש (הענשה עצמית). הסופר אגו הוא מעין וסת של המצב רוח והערכה עצמית ויכול להיות קשור למקרים קשים של מצב דיכאון.

מעמדה שונה מג'קובסון,מתארת קליין מצה של התפתחות של סופר אגו נוקשה שמופיע בשלב מאוד מוקדם וכתוצאה מהפנמת דמיונות של מצבים של כעס,לחץ ולפעמים גם אשמה של ההורים אשר משפיעים ע"י הפנמת הדמיונות הסדיסטים של הילד.

בהרבה דוגמאות של כמה וכמה פסיכולוגים הסופר אגו רודף ומעניש את היחיד ומחליש את היכולת שלו או שלה לנהל מערכת יחסים מספקת עם האחר.

תהליך הספרציה- אינדיבידואציה של מאהלר

בהתבסס על מחקריה של אינטראקציות אם- תינוק, מאהלר מתארת תהליך כרונולוגי של שלבים התפתחותיים שמראים את ההתפתחות של התקשרות ההתחלתית של התינוק ובהדרגה תהליך ההיפרדות מהאם. היא מדגישה את תהליך ההיפרדות ההדדי המתרחש בין האם לילד והחשיבות של תמיכה אמהית ועידוד של מאמצי הילד בתהליך הספרציה- אינדיבידואציה (ס"א) בהשגת תוצאות אופטימאליות בתהליך זה. למרות זאת, מאהלר מצביעה על 6 שלבים, שני השלבים הראשונים הם שלבים מקדמים לתהליך הס"א.

השלב האוטיסטי, זהו שלב מקדים שמתרחש מלידה עד שהתינוק בן חודש.

השלב הסימביוטי, מתרחש כשהתינוק בן חודש עד ארבעה, חמישה חודשים, מסמן את היכולת ההתחלתית של התינוק להיקשר לאדם אחר ולראות באם כ"אובייקט מספק צרכים" בגבולות האגו של התינוק. הבסיס של ספרציה ואינדיבידואציה מתרחש במהלך השלב הסימביוטי, כאשר האמא מתחילה להגיב לתינוק או לשקף (MIRROR) את המאפיינים/ התכונות הייחודיים של התינוק, וכאשר התינוק מתחיל לזהות ולהכיר את אימו, אשר מספקת את צרכיו. תגובות אופטימאליות במהלך שלב זה, לא עוזרות רק לילד לרכוש ליבה של התנסויות חיוביות, אלא גם מעודדת ספרציה מהמסלול הסימביוטי.

תת-שלב ראשון- דיפרנסציה, אשר מתרחש בערך מגיל ארבעה, חמישה חודשים עד עשרה חודשים, מתחיל כאשר צומת הלב של התינוק נעה מהפנים/ ממנו (מהסתכלות פנימה/ מתוך תוכו) אל החוץ, והתינוק מתחיל להפריד את דמות העצמי שלו מהאמא או הדמות המטפלת העיקרית.

תת שלב שני- אימון, מתרחש בערך מגיל 10 חודשים עד 16 חודשים, מראה את ההאצה של תהליך הספרציה אינדיבידואציה בהקשר של קירבה/ סמיכות לדמות המטפלת, אשר נמצאת שם כדי לספק תמיכה מתמשכת ועידוד. בתת- שלב "אימון מוקדם", הילד חווה בו זמנית משיכה/ השפעה של העולם החיצון וקירבה לאמא, והילד מנסה לעקוב אחרי האמא אפילו כאשר הוא זוחל הרחק ממנה ומנסה למקם אותה מחדש אם היא אובדת לרגע. חרדת ספרציה עלולה להחמיר עד שהילד מקבל חיזוק/ ביטחון שהאמא עדיין שמה. רק בהדרגה הילדים יותר מסוגלים להיות לבדם בלי לראות את האחר. במהלך תת שלב "האימון", ילדים חוקרים בהתלהבות ובשמחה את העולם סביבם ועלולים להראות כאילו הם מתעלמים/ לא חשים/ לא מרגישים את ההיעדרות הזמנית של אימם. תחושת הילד בכוח ובגרנדיוזיות נמצאת בשיאה. הנאה מפונקציות האגו שמתפתחות במהירות וביטחון שלאמא איכפת והיא זמינה מאפשרים לילד לשאת/ לעמוד בספרציה מהאמא אשר נובעים ממאמציו באינדיבידואציה.

תת שלב שלישי- התקרבות מחדש, מתרחש בערך מגיל 16 חודשים עד 24 חודשים, מאופיין ע"י תנועותיו של הילד קדימה ואחורה בין אוטונומיה ותלות. הילד יכול להיות יותר עצמאי אבל גם מדגים/ חווה פחדים מנפרדות ואובדן האובייקט. זה יכול לנבוע מחוסר הביטחון המתגבר אשר ילדים חווים כאשר הם מתחילים להכיר בכך שהם לא כל- יכולים ולא המרכז העולם. הילד פונה לאמא לעזרה אבל מפחד "להיבלע" מחדש על- ידה, דורש דרישות הולכות וגדלות מהזמן של האמא, רוצה לחלוק הכל איתה, ומשתוקק לקבל חיזוקים בנוגע לאהבתה, בזמן שלעיתים, הוא דוחף/ דוחה אותה ומראה אי-שקט/עצבנות כלפיה. מאהלר השתמשה במונח ambitendency בתאורה את הדחיפה- משיכה של הצרכים הדחופים/ המיידיים והמתחרים של קרבה ואוטונומיה (מרחק) אשר מאפיינת את תת שלב התקרבות מחדש.

(תת שלב ארבע- גיבוש זהות) בדרך ל"קביעות אובייקט רגשי", אשר מתרחש בערך מגיל 24 חודשים עד 36 חודשים ואפילו מאוחר יותר, משתקפת היכולת הגדלה של הילד להיות לבדו ללא דאגה מופרזת באשר למקום הימצאותה של האם. הילד רוכש בהדרגה (באופן הולך וגדל) ייצוג פנימי יציב של האמא אשר מאפשר לילד לשאוף/ להמשיך/ להתמיד ולגלות את ההבעה/ הביטוי של האינדיבידואליות שלו ולתפקד באופן עצמאי ללא חשש מנפרדות או נטישה. במקביל, הילד מקבל את העובדה שהאמא היא אדם בזכות עצמו עם צרכים משלה. הילד מתגבר על הפיצול ולכן מפנים ומגבש/ מחזק זווית ראיה בעלת שלושה ממדים של האם, אשר אוהבת ושונאת, מתגמלת ומענישה, ויש לה מאפיינים ייחודיים. הילד יכול לחוות קרבה ללא חשש להיבלע. ההישג של קביעות אובייקט מרמז על היכולת לתחזק ייצוג נפשי חיובי של האם בהעדרה או מול תסכול.

הכישלון, של הצמד אמא- תינוק, לנהל משא ומתן על השלבים השונים של התהליך ספרציה- אינדיבידואציה יכול להביא לפסיכוזה, בורדרליין, הפרעת אישיות נרקיסיסטית, או סוגים אחרים של עיכובים התפתחותיים. מאהלר, בעצמה, מתארת את הסבירות להתפתחות פסיכוזה כאשר בעיות קשות מתרחשות בשלב הסימביוטי אשר משבשות/ פוגמות ביכולתו של התינוק להבדיל עצמו מאחרים ולכן מונעות את ההתפתחות של בוחן מציאות ותחושה של עצמי נפרד. בדומה לכך, היא חשבה שבמהלך תקופת האימון, ילדים מאוד פגיעים למכה בתחושת הגרנדיוזיות והכל יכול שעלולה להביא לידי פגיעה בנרקיסיזם בריא.

מספר תיאורטיקנים נעזרו/התבססו בתיאוריה ההתפתחותית של מאהלר כדי להסביר עיכובים התפתחותיים שקשורים לבורדרליין והפרעות אישיות שונות. לדוגמא, גרטרוד ורובין בלאנק, הראו איך ליקויים בתת-שלבים ספציפיים בתהליך הספרציה אינדיבידואציה מובילים לבעיות במבניות האגו וליכולת לקויה/ מוחלשת ליחסי אובייקט. הם טענו שליקויים בתת- שלבים מוקדמים מביאים לבעיות במבניות האגו ולרמה נמוכה יותר של פתולוגיה, מאשר ליקויים בתת- השלבים המאוחרים יותר, כך שהטבע של הפתולוגיה בורדרליין משתנה בהתאם ל: האם בעיות באינטראקציה "אמא- ילד" התרחשו בתת- שלב הסימביוטי, דיפרנסציה, אימון, התקרבות מחדש או בדרך לקביעות אובייקט רגשי. בלאנק השתמשו במונח "בורדר-ליין" בהתייחסותם למגוון רחב של פתולוגיות שאינן תמיד מובדלות/ מובחנות באופן ברור מהנוירוזות והפסיכוזות ואשר מאופיינות על ידי תפקוד לקוי של האגו, אפקטים קיצוניים (OVERWHLMING), שליטה דלה בדחפים ויכולת לקויה ליחסים בין- אישיים.

כמו מאהלר, גם הזוג בלאנק מדגישים את תרומת האמא לעיכובים התפתחותיים. לדוגמא, עם ילדים שסובלים מבורדרליין, אי- יכולתה של האם להכיר בצרכיו הסימביוטיים של התינוק עלולה להרע/ להעלות את צרכיו של הילד לקרבה ולהשאיר את הילד עם תשוקה אינטנסיבית לסימביוזה. כתוצאה מכך, ילדים מסוימים יפחדו ממיזוג ויהדפו את המשאלות האינטנסיביות לסימביוזה על ידי התרחקות מהאם. בדומה לכך, אי יכולתה של האם לתמוך בדיפרנסציה (בנפרדות) עלול להוביל לרגישות/ נטייה של הילד למיזוג עם אמו ועם אחרים במערכות יחסים קרובות, גבולות אגו עדינים/ חלשים ורגרסיה פסיכוטית. חרדה אינטנסיבית/ עזה מספרציה עלול להתרחש בשלב במוקדם של תהליך הספרציה- אינדיבידואציה, והילד עלול להשוות/ לראות באינדיבידואציה כאיבוד האובייקט. כישלון בתת- שלב אימון עלול להוביל לפגיעה נרקיסיסטית חמורה כאשר הילד מתעמת עם חוסר היכולת שלו להיות כל יכול. האלטרנטיבה, קשיים בתקופת האימון עלולים להשאיר את הילד חסר שמחת חיים בהתמודדות מול אוטונומיה, חוסר יכולת לאינדיבידואציה ותלוי על אינטראקציות זוגיות.

בעיות בתת- שלב התקרבות מחדש, לרוב, קשורות להתפתחות המאפיינים העיקריים/ מרכזיים של הפרעת אישיות בורדרליין. במקום לעודד ולתמוך במאמציו של הילד לאוטונומיה/ לעצמאות במהלך תקופה זו, האמא נסוגה רגשית מ, מראה התייחסות שלילית כלפי, או דוחה בגלוי את הילד. אם הילד השיג דיפרנסציה חלקית מהאם, הוא עדיין לא הפנים ייצוג יציב ואינטגרטיבי של האם. כישלון הדיאדה "אם- ילד" במשבר ההתקרבות מחדש, פוגע/ מחליש את יכולתו של הילד להשיג קביעות אובייקט ותחושה אינטגרטיבית של העצמי. הילד הופך להיות מוטרד מפחדים של טביעה/ בליעה ונטישה, מראה קושי לווסת דחפים/ כעסים אימפולסיביים ובאופן כללי מראה תפקוד לקוי של האגו והסופר- אגו.

אם הילד נפגש עם בעיות בתת שלב התקרבות מחדש, הילד עלול להמשיך להשתמש בפיצול ומגנונים פרימיטיביים אחרים כמנגנוני הגנה עיקריים, ללא יכולת לנטרל אגרסיה, חוסר יכולת להרגעה עצמית, נטייה לפעול במקום לדבר, ליקוי בהפנמת תחושת עצמי יציבה, וכישלון לפתח קביעות אובייקט. (מנגנוני הגנה מרמה גבוהה יותר וקשיים חרדתיים יכולים ללוות את החוסרים הללו).

מאסטרסון ומאסטרסון ורינסלי גם כן בנו על התיאור של מאהלר של תת- שלב התקרבות מחדש בהקשר של הפרעת אישיות בורדרליין. אמהות לילדים אשר סובלים מבורדרליין נהנות מהשלב הסימביוטי שלהן אבל אינן יכולות לסבול את מאמציהם הגוברים של ילדן באינדיבידואציה במהלך תת- שלב ההתקרבות מחדש. בתגובה לניסיונות שכאלה (לאינדיבידואציה), האמא הופכת להיות ללא פניות רגשית (לא פנויה מבחינה רגשית), נסוגה, או לא מעודדת את מאמציו של הילד לאוטונומיה, ובמקביל היא מתגמלת את הילד על התנהגות רגרסיבית ותלותית. בהתנסותו של הילד בקונפליקט איום שיש לו שתי אלטרנטיבות גרועות (במידה שווה), הוא יכול להפוך להיות אינדיבידואל אך לשלם מחיר ולחוות דיכאון ונטישה או להישאר תלותי ולהרגיש טוב (מתוגמל). לכן הילד מפנים מה שמוגדר כ"יחסי אוביקט מפוצלים" המורכבים מ"חצי יחידה נסוגה" ומ"חצי יחידה מתגמלת". החצי יחידה נסוגה מורכבת מחלקי אוביקט אימהיים מתקיפים, הוליסטים, כעוסים ונסוגים מול מאמציו של הילד לעצמאות, לאינדיבידואליות (בהקשר לחלקי עצמי לא הולמים, פגומים, רעים, חסרי אונים, אשמים, מכוערים וריקים). מנגד, החצי יחידה מתגמלת משקפים חלקי אוביקט אימהיים מאשרים ותומכים מול הרגרסיה וההתנהגות התלותית של הילד (בהקשר/ביחס לחלקי עצמי טובים, הולמים וסבילים). הילד מתחמק מהדיכאון של הנטישה שעלול לנבוע מאינדיבידואציה מוצלחת של אגו בריא, באמצעות חיפוש אחר הנעה או אגו פתולוגי שמחפש תלות. האגו הפתולוגי עוזר לילד להכחיש את המציאות של ספרציה ולתחזק כמיהה באיחוד עם האמא. התנהגויות רגרסיביות ותלותיות נותנות הרגשה טובה בגלל שהן מגנות על הילד מתחושות רעות שיגרמו עם הילד ירצה לפעול יותר באופן אוטונומי. אם הילד או המבוגר חווים ספרציה או מעשים של אינדיבידואציה בנקודות שונות בחיים, החצי יחידה נסוגה עלולה להיות מופעלת והאדם יחווה דיכאון נטישה משתק. ההתפתחות הזו, בתורה, מפעילה את החצי יחידה מתגמלת ביחד עם עוד התנהגות תלותית. לכן "יחידת יחסי אובייקט מפוצלים" משויכת/נקשרת להגנות נוקשות ומפריעה להתפתחות בריאה ועל תפקוד מבוסס מציאות.

בפורמולציות שונות שגם מבוססות בחלקן על הרעיונות של מאלר, אדלר – אדלר ובוי טענו שכשלון האם לספק חווית החזקה (holding) מספקת עלול לפגוע ביכולת של בילד להעלות זיכרונות (היכולת להיזכר בזיכרון מסוים או בדמות של האמא בהיעדרה). הם האמינו שהמחסור הנ"ל הוא אשר אחראי (ולא יחידת אובייקט מפוצלים) על חוסר היכולת של ילדים ומבוגרים שסובלים מבורדרליין להיות לבד, עם פחדים מנטישה ואיבוד עצמי יציב אשר אינו מסוגל להתמודד מול ספרציה.

השלבים של קרנברג להפנמת יחסי אובייקט ופתולוגית בורדרליין ונרקיסיסטית

קרנברג בדומה למאהלר מתאר סט של שלבים, ומתמקד פחות על תהליך הספרציה- אינדיבידואציה וההשפעה של הדמות המטפלת ויותר על ההתפתחות הפנמתו של האדם את יחסי האובייקט שחווה, התפתחות בניית המנגנון הנפשי וגיבוש הזהות של האגו. קרנברג מתאר את השלבים הבאים:

שלב ראשון: "אוטיזם" נורמאלי, או השלב הראשוני של חוסר מובדלות, בו התינוק מתקיים במצב שהוא ללא אובייקט (לא מודע לאובייקט), בלתי קשור אליו, או לא מובחן/ מובדל ממנו עם הבט לאמא או הדמות המטפלת העיקרית. באופן אופטימאלי, התינוק מתחיל לבנות ליבה/מרכז של חוויות מהנות.

שלב שני: "סימביוזה" נומאלית או השלב של עצמי (SELF) וייצוג אובייקט ראשוני/בסיסי לא מובדל, בו התינוק מתחיל לרכוש תדמית עצמי- אובייקט (תינוק- אמא) פנימית "טובה" תחת ההשפעה של סיפוק, אשר הופכת לגרעין של האגו ותדמית עצמי- אובייקט פנימית "רעה" תחת ההשפעה של תסכול.

שלב שלישי: הבדלה/ הבחנה של העצמי- מייצוג האובייקט, בו הילד מצליח להבחין בין ייצוג העצמי לבין ייצוג האובייקט אבל עדיין לא מצליח לחוות באופן טוטאלי/ שלם את העצמי או את האובייקטים בגלל חוסר היכולת של הילד לעשות אינטגרציה וגם בגלל חוסר הבשלות הקוגניטיבית. הילד ממשיך להפריד עצמי וייצוג אובייקט "טוב" מעצמי וייצוג אובייקט "רע" (חסרה שורה). בגלל שתסכול מופרז יוצר חרדה עזה, התינוק מנסה להרחיק או להשליך ולא להפנים את התוצאה- עצמי-ייצוג אובייקט "רע". הילד מתייחס לכך שהעצמי והייצוג אובייקט ה"רע" שלו יהרסו את העצמי והייצוג אובייקט ה"טוב", ומתחיל להתנסות בקונפליקטים חמורים. פיצול והגנות פרימיטיביות אחרות (כגון: הכחשה, דה- וואלואציה (פחות), אידיאליזציה, הזדהות השלכתית ותחושת אומניפוטנטיות) יוצאות החוצה כדי להדוף קונפליקטים וחרדה על ידי שמירת הפיצול בין עצמי וייצוג אובייקט "טוב" לבין עצמי וייצוג אובייקט "רע".

שלב רביעי: אינטגרציה של ייצוג העצמי ושל ייצוג האובייקט והתפתחות רמה מתקדמת, תוך נפשית, של יחסי אובייקט, בו הילד מסוגל לעשות אינטגרציה ולשלב גם ייצוג עצמי "טוב" וגם ייצוג עצמי "רע" לתוך עצמי אחד שלם, ובנוסף לכך, לשלב ייצוג אובייקט "טוב" וייצוג אובייקט "רע" לתוך תפיסה אחת (בעלת שלושה ממדים) של אחרים. הילד יכול לחוות רגשות רעים ביחס לעצמי או האובייקט בלי לאבד את כל הרגשות החיוביים. פיצול והגנות דומות אחרות, בהדרגה, מפנים את הדרך להדחקה כהגנה העיקרית של הילד. לכן, חוויות/ התנסויות שמעוררות אשמה וחרדה הופכות להיות חלק מהתת- מודע, ולא עוברות פיצול או השלכה. המנגנון התוך- נפשי מתחיל להתגבש במהלך השלב הזה, בייחוד כאשר הסופר אגו הופך להיות יותר מובנה. התפתחות הסופר אגו כוללת טרנספורמציה או עידון של העצמי וייצוגי האובייקט המאוד שליליים וכן עידון של העצמי וייצוגי אובייקט המאוד חיוביים או שעברו אידיאליזציה (באופן פרימיטיבי). התוצאה של הפנמת עצמי וייצוגי אובייקט ריאליים יותר בתוך הסופר אגו- מפחית/ ממעיט את השליטה הקפדנית על הילד, ובמקום ניתן להבחין בדרישות ואיסורים יותר תואמים למציאות.

שלב חמישי: גיבוש הסופר אגו והאגו האינטגרטיביים, שבו האינטגרציה של הסופר אגו מושלמת/ מסתיימת וזהות האגו מתגבשת בעזרת/ תחת ההשפעה של חוויות אמיתיות עם האמא. עולם פנימי הרמוני, שעוצב על ידי אינטראקציות אובייקטים חיצוניים, מייצב את האישיות ומשפיע על כל המערכות הבין אישיות המאוחרות יותר.

(חסרות כמה שורות)

ברמה הנמוכה ביותר, (במבנה הפסיכוטי/ פסיכוזה), הילד לא מסוגל להפריד ייצוג עצמי מייצוגי אובייקט ולכן אינו יכול להבדיל את עצמו מאחרים. גבולות אגו יציבים והיכולת לבוחן מציאות לא מתפתחים.

ילדים אשר מפתחים ארגון אישיות בורדרליין מסוגלים להפריד עצמם מאחרים ובעלי יכולת לבוחן מציאות וגבולות אגו יציבים אבל הם לא מסוגלים להתגבר על השימוש הנורמטיבי בפיצול אשר משאיר את ייצוגי האובייקט והעצמי (הטובים והרעים) מופרדים. פיצול והגנות פרימיטיביות אחרות ממשיכות מעבר לשלב הנורמטיבי, והילד אף פעם לא מצליח לרכוש נקודת מבט ריאליסטית של אחרים ותחושת עצמי אינטגרטיבית. במקום זאת, הזהות נשארת "מפוזרת" ופונקציות אגו אחרות נפגעות, לדוגמא היכולת לנטרל כעס, שליטה על התנהגות אימפולסיבית, סבילות לחרדה, יכולת הרגעה.

בניגוד לאנשים אשר מפתחים מבנה פסיכוטי או בורדר ליין, ילדים אשר מפתחים מבנה נוירוטי לא משתמשים בפיצול כהגנה העיקרית אלא בארגון הגנתי המתמקד בהדחקה ומנגנוני הגנה מרמה גבוהה יותר. יש להם זהות אינטגרטיבית, כוחות אגו טובים, יכולת בוגרת ליחסי אובייקט, וסופר אגו מפותח (שאינו נוקשה מידי או משוחרר מידי).

לדבריו של קרנברג, זה הכרחי אבל לא מספיק לדעת האם פציינט הוא בעל מבנה נויירוטי או בורדר ליין כדי להבין את הטבע של הפסיכופתולוגיה של האדם ולתת טיפול. זה גם חשוב להעריך את הסוג הספציפי של אישיות, לדג'- תלותית, אובססיבית- קומפולסיבית, נרקיסיסטית, סכיזואידית, או אנטי- סוציאלית שהאדם רכש. (סוג האישיות מגלה את הדפוס של קונפליקטים פסיכו סקסואליים והפרעה ביחסי אובייקט). לדעת קרנברג, גם המבנה הנויירוטי וגם המבנה הגבולי (בורדר ליין) יכול להימצא באנשים עם סוגים שונים של הפרעת אישיות ותסמונות קליניות אחרות, כמו- הפרעות אכילה ותוכן שקשור בהתעללות.

בנוסף לתיאור שלו ארגון אישיות בורדר ליין, קרנברג כתב ארוכות על אנשים עם אישיות נרקסיסטית, בעלי מבנה בורדר ליין בסיסי או מוסתר אבל יש להם תפקוד חברתי טוב יותר, שליטה על דחפים, והיכולת לעבוד באופן יותר אפקטיבי מיתר האנשים בעלי מבנה בורדר ליין. לכן, אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית יכולים לממש חלקית את השאיפות שלהם (אלא אם כן יש להם מבנה בורדר ליין יותר גלוי ובעלי תפקוד אגו לקוי).

קרנברג האמין שאישיות נרקיסיסטית היא בעלת עצמי גרנדיוזי, שהוא שילוב של העצמי האמיתי של הילד, העצמי האידיאלי, ואובייקט אידיאלי. הוא טוען כי העצמי הגרנדיוזי הוא מבנה פתולוגי גבוה/ מתקדם. העצמי הגרנדיוזי מתוחזק על ידי מנגנוני הגנה של פיצול והגנות פרימיטיביות אחרות ולא מפנים שום דבר שסותר את זה. הוא מתאר אישיות נרקיסיסטית כמרוכזת בעצמה, נטולה יכולת לאהוב ולדאוג לאחרים, אמביציוזית מאוד, מונעת בחיפוש אחר זוהר, עושר, יופי ומושלמות, בעלת תלות יתר בהערצה/ מחמאות של אחרים, משועממת בקלות, ריקה, חוסר אמפטיה לאחרים, לא בטוחה בעצמה ולא מרוצה מעצמה ולרוב נצלנית ביחסים עם אחרים.

גישתה של יעקובסון על אובדן יחסי אובייקט מוקדמים ודיכאון

יעקובסון התעניינה במוצא ובדינאמיקה של מצב דיכאון אשר נובע מאובדן או מהתפכחות.

היא ראתה שדיכאון נובע מהערכה עצמית נמוכה ותיארה כיצד בשלב מוקדם של ההתפתחות, תינוקות מתחילים להרגיש ,לראשונה, בדרכם האידיאלית והבלתי מתפשרת, אהבה עזה לאובייקטים, כך שהעצמי והאובייקטים הייצוגיים מתמזגים והם לא מסוגלים להבחין פיזית בין עצמם לבין האובייקטים אשר הם אוהבים. בזמן הזה, תדמית פנימית טובה של העצמי והאחרים מופרדת מהתדמית העצמית הרעה שלי. עקב הנטייה לקראת מיזוג עם האובייקט, כאשר הניסיון העצמי מלווה בתחושת אהבה לקראת אובייקטים, גם העצמי מרגיש טוב. הערכה עצמית נובעת מחיוביות או יצרים הנטענים מרגשות, אשר ניסיונם ,במקור,לעבר אחרים, נובעת מייצוגם העצמי ולהפך. כאשר העצמי מרוגז על האובייקט,העצמי מרגיש רע וחווה חששות ענישה. יעקובסון טוענת שהאובדן בהערכה עצמית יופיע כאשר יש הרבה כעס לאובייקט אפילו עם רגשות אהבה, אבל דרך תהליך הזיהוי, התינוק/ האדם יפנים את הכעס כלפי עצמו.

לפי יעקובסון, אובדן יחסי אובייקט או רגשות של כעס או אכזבה כלפי אלו שאנו אוהבים נובעים מתוך פגיעות מתגובות דיכאונות בחיים המאוחרים. כאשר ניסיון טראומטי מתרחש, מתקפת כעס ,לקראת האובייקט, גוברת על רגשות אהבה. כתוצאה מכך, האדם נהיה משולל יכולת להתמזג עם הגורם שמהווה עבורו סיפוק ומהדימוי האידיאלי רב העוצמה של האובייקטים, ובמקום זאת, מפחית את האובייקט. המיזוג בין העצמי לתדמית האובייקטים נובע שהעצמי נהיה מושמץ גם כן, והאדם חש חסר חשיבות. נוסף על כך, הסופר אגו מעניש את האדם כתוצאה מכעס חשאי ישיר לאובייקט וגורם לאדם להרגיש אפילו גרוע יותר.

במילים אחרות, ניתן לתאר את התהליך התוך נפשי אשר מוביל לדיכאון במונחים של ציות לדיאלוג פנימי:

אני אוהב אותך וזקוק לך, אבל אתה לא כאן.

אני חיכיתי לך שתהיה פה ותגרום לי להרגיש טוב ובטוח.

אני מאוד כועס ומאוכזב על כך שלא היית פה.

אני לא אוהב אותך יותר. אני לא חושב שאתה טוב בכל. אני לא אוהב את עצמי במיוחד. במה אני טוב?

אני אדם דיי איום וחסר חשיבות. לא מגיע לי להרגיש טוב. אני צריך להיענש.

עמדותיה של קליין על פרנויה ודיכאון

קליין עיצבה את התפיסה של עמדות הפרנויה והדיכאון. היא מתארת את אותן עמדות כמתרחשות בחצי שנה הראשונה של חייהם, כאשר יש בתינוקות זעם, קנאה, וחמדנות גבוהים כתוצאה מניסיון של תסכול והם מכוונים את הדחפים שלהם לאובייקט או חלק ממנו אשר אכזב אותם.

כיוון שהאגו שלהם הוא חסר בגרות ומאוים בקלות, תינוקות נהיים חששנים לדחפים כלפי האובייקטים אשר עליהם הם נשענים. הם מסוגלים להשתמש בהגנות כדי להגן על עצמם ולהשליך את החרדה ותחושות הזעם כלפי האימא. זה נובע מהתפתחות החששות של הסביבה.

כאשר הדחפים הם מושלכים, ניסיון התינוק בעולם החיצוני נהיה מאוים כמו דחפיהם המקוריים, אבל כעת הם לא יכולים לשלוט באויביהם החיצונים .

בתחילת גיל 6 חודשים בקירוב, התינוקות נהיים יותר מסוגלים להבחין שהאימא כאדם(אובייקט) מופרד וחיצוני אליהם וזה מכניס את עמדת הדיכאון. רגשות אהבה כלפי האימא ממתנים את אי- הנוחות ואת האגרסיביות והשנאה שהתינוק מפנה אליה. במקום קשר של חששות, ילדים מרגישים אשמה וחרדה על נזק אשר הם עשו או יכולים לעשות בפנטזיה. המטרה לשמר את האימא כאובייקט טוב. התינוקות עושים תיקון לפנטזיות האגרסיביות, לדחפים ולאשמה. התינוקות, לפיכך, מפנימים יותר יחסי דאגה וחדורי אשמה עם האימא. העמדה הדיכאונית מחזקת את האגו של התינוקות ויכולה להתקשר למציאות, אבל זה לעולם לא יחליף את עמדת הפרנויה, כאשר יהיו כאלה שימשיכו להיאבק בזה לאורך חייהם.

קליין מאמינה שניסיון התינוקות ממשיך את הקונפליקט בין דחפי הזעם שלהם והחששות לקשר האימהי עם עמדת פרנויה והצורך לאהבה והגנה. כתוצאה מכך, החשש שלהם הוא שהם לא יצליחו "לשמור את האימא והיא תיהרס". התינוק הבוגר עלול לנצל את ההגנות המוקדמות של פיצול,הזדהות השלכתית, אידיאליזציה והכחשה יחד עם רמה גבוהה יותר של הגנות אשר שואפות לגונן על התינוק הבוגר מתחושות של תלות,אובדן או התאבלות על האובייקט. אלו כוללים את ההגנות של אומניפוטנציה (תחושה של כל-יכול) אשר בעקבותיה התינוק מרגיש בעל כוח על האובייקט ושהוא יכול לשלוט באובייקט. ההגנה של הכחשה מובילה את התינוק להימנע מלהודות שהוא תלוי או צריך את האובייקט. בתפיסת ה"ניצחון" על האובייקט התינוק מנסה להביס או לבוז לאובייקט.

קליין טוענת שהעמדה הפרנואידית/ המפוצלת היא נורמאלית במידת מה, לעומת פתולוגיות התפתחותיות, אבל אם החוויות המוקדמות הן רבות עד שהתינוק לא מסוגל לרכך את האגרסיות שלו, יכולים להופיע פחדי הרדיפה שלו והגנות פרימיטיביות בהתפתחות האישיות אשר יסלפו ויעוותו יחסים בין אישיים עם אחרים.

מבנה האישיות בעלת המצבים הפנים-נפשיים (( endopsychic והאובייקט הרע לפי Fairbairn

Fairbairn פסל את הרעיון של קליין שהאינסטינקטים ההרסניים של התינוק והפנטזיות ההרסניות כלפי האימא עלולים, באופן בלתי נמנע, לגרום להגנות פרימיטיביות ולהפנמות שליליות וגווני הפנמה שליליים. במקום זאת, הוא מאמין שהאגו האינפנטילי (הילדותי) או העצמי, יישאר ללא נזק ויישאר בשלמותו בקרבה עם משגיח חיובי אך כשל סביבתי יוליד פיצול באגו ותוצאות של הפנמת אובייקט רע אשר רודף את האינדיבידואל. נוסף על כך, הוא חשב שלילד אין צורך להפנים אובייקט טוב ושההפנמה יכולה לקרות רק כאשר הסביבה קיימת. בגלל ש Fairbairn חשב שזה לא אפשרי שילד (שצריך אחרים) ייסוג לגמרי מאובייקטים כאשר מקופח או מתוסכל, הוא ראה את האגו של הילד כמתמודד עם כשל סביבתי ע"י פיצול של חוויותיו עם אובייקטים רעים לתוך החלקים הפנימיים השונים. המכלול מיוחס למבנה האנדו פסיכי.

אובייקט אידיאלי- משקף כמה אלמנטים של חוויות האובייקט הטוב וגורם סיפוק אשר מדחיק את האובייקט המתסכל.

האובייקט הדוחה- אשר מתייחס להתעלמות של האימא, מהצרכים העצמיים של התינוק.

האגו העיקרי- אשר מסתגל לעולם החיצוני ומתייחס להורה כאובייקט אידיאלי.

האגו האנטי ליבידינאלי- מופנה לאגרסיות לעבר האגו ומתקשר להורה כאובייקט דוחה/פסול.

האגו הליבידינאלי – רודף אחר האובייקט מעורר הרגש ומרסן רגשות של צורך או כמיהה.

היווצרות הפיצול במבנים הנפשיים, מופיעה כדי להקל, אך לא כדי לפתור את הבעיה של תסכול הילד. הם מודחקים ע"י האגו המרכזי אשר ימשיך להתייחס לסביבה. העולם הפנימי המודחק הופך למערכת סגורה אשר מפעילה כוח רב עוצמה על היחסים עם אחרים בעולם האמיתי. הוא פועל כדי לפתות אדם לתוך מערכות יחסים כי נועדנו לחזור על התסכול של היחסים המוקדמים.

הילד, ומאוחר יותר המבוגר, לא יכול לברוח מהשליטה של האובייקטים הרעים אשר מחבלים ביכולת להשיג את הצרכים. האינדיבידואל ממשיך להחזיק באדיקות תפיסה חיובית כלפי האובייקט הרע ,בעוד וכלפי אובייקט חיצוני הוא מפנה את התסכול. כך האובייקט הרע ממשיך להיות אידיאלי. ויתור על תפיסה זו ,היה משאיר את האדם עמוקות לבד. מבנה הפיצול פנים-נפשי, מעכב את התפתחות האדם ומונע התקדמות בודדים מן התלות הילדותית לעבר הקמת יחסים בין אישיים אוהבים ומספקים עם אחרים. לדוגמא: אדם עשוי להימשך לאישה אידיאלית ומרגשת שהיא גם חמקמקה ובלתי זמינה, ואיתה הוא לא יכול לחוות באופן הדדי מערכת יחסים אוהבת. מה גם שהוא יכול לדחות אישה שקשובה להיענות לצרכים הרגשיים שלו. בדוגמא זו, נוכחותה של אידיאליזציה פנימית מרגשת אבל מתסכלת, מניעה אותו לחפש אישה שאינה זמינה ושמאכזבת אותו ואילו האנטי- אגו שלו דוחה בבוז אישה אחרת שאוהבת יותר ומעוניינת בו.

Fairbairn הציג מצב שסוע בכך שדן בחולים שהציגו עמדות של אומניפוטנטיות, בידוד, ניתוק ושהיו עסוקים בפנטזיה ומציאות פנימית (1940). אחרים יכולים להיות לא מעורבים באמת לעולם, הם אף עשויים ללמוד לשחק תפקיד חברתי כראוי. ברמה העמוקה, הפחד של האדם הסכיזופרני הוא שאהבתם תהרוס אחרים והם גם מחזיקים באמונה שהם יכולים לשלוט באובייקטים הרעים שלהם (סיינפלד , 1996).

נסיגת אגו ובעיית סכיזופרניה לפי Guntrip

כמו Fairbairn גם Guntrip התעניין בתופעת הסכיזופרניה אבל הוא לא הסכים עם הרעיון של Fairbairn כי אנשים עם סכיזופרניה נשלטים ע"י האובייקטים הפנימיים הרעים שלהם. הוא טען כי המצב הסכיזואידי משקף את הפיצול הסופי באגו (או העצמי) שבה הילדים, ומאוחר יותר המבוגרים, נסוגים מאובייקטים לגמרי. Guntrip קרא לפיצול זה בשם "נסיגת אגו", אשר מציג עמדות של אומניפוטנטיות, בידוד, ניתוק וחוסר תקווה. נסיגת אגו היא הפיצול מן הצורך של האדם את האחרים, אך הצורך הזה עדיין קיים עמוק בתוך האדם. Guntrip חשב כי נסיגת האגו אחראית על מגמות סכיזופרניות באישיות ובכל הוא ראה בסיס לכל הפסיכופתלוגיות.

במצב הסכיזואידי האינדיבידואל יכול להיות מודע או לא מודע לכמיהה ליחס מאחרים ,אבל הוא כ"כ מפוחד מהחוויות הפוגעות והמתסכלות שחווה ביחסים עד כדי כך שהוא לא יכול להתגבר על תחושת הבידוד שלו ועל תחושת הריקנות.

ה"אמא הטובה דיה" וה"עצמי האמיתי והעצמי המזויף" לפי וויניקוט

וויניקוט השתמש במושג "קידום סביבתי" כדי לשקף את גישתו הטוענת כי הסביבה החיצונית היא חיונית לצמיחת האדם והיא חייבת לאמץ לעצמה יכולת הסתגלות להיענות לצרכים של הילד בהתאם לצרכים האישיים והייחודיים שלו. לפי וויניקוט, אימו של התינוק היא הנציג הראשון של ה"קידום הסביבתי" וה"אמא הטובה דיה" היא זו אשר מסתגלת ומגיבה בהתאמה אישית לצרכים המשתנים של הילד ובכך היא עוזרת לו לגדול. אין סוג אחד של אמא אופטימאלית בגלל שכל ילד מציג מגוון של צרכים בזמנים שונים, הדורשים טיפול אינדיווידואלי או היענות. למרות שוויניקוט מציג את תפקידה של האימא האידיאלית , הוא לא חושב שהאימא צריכה להיות מושלמת. עם זאת, הוא חשב שהאמהות שחוות הריון מתכוננות באופן ביולוגי להורות, כפי שהוא כינה זאת כ"הצגת העיסוק האימהי הראשי בצרכי התינוק". לאחר הלידה, הן מסוגלות להקים סביבה מחבקת ואימהית וזה עוזר לילד להרגיש קשור, בטוח ,מוגן וחופשי מחדירות לא רצויות של רגשות שליליים ויצרים. חלק מהתכונות החשובות האלו של הסביבה התומכת נובע מהעובדה שהאימא רגישה לתינוק ומהיכולת שלה להימנע מחסכים או מחדירה מוגזמת לנפש התינוק. העדר מיומנות זאת גורם לאימא להרגיש שהיא בשליטת התינוק ובאופן בלתי נמנע יש כשלים בעקביות ובאמינות שלה.

וויניקוט הניח חשיבות ניכרת על תפיסת שייכות האגו בין האימא והתינוק, אשר מגדירה את היכולת של הילד לפתח תחושה חזקה של העצמי של הילד. שייכות האגו היא סוג של קשר אמוציונאלי בין שני אנשים אינדיבידואלים ,אשר שניהם קיימים כאנשים נפרדים אבל מחוברים באופן אינטימי. קשר זה מתחיל כאשר ה"אימא הטובה דיה" והילד נמצאים באינטראקציה. וויניקוט טען שקיבולת הילד שגדל להיות לבד יכולה להיות מיוחסת לשייכות האגו , או במונחים אחרים, לחוויות הילד להיות "לבד" בנוכחות אחרים. הוא גם הפנה את תשומת הלב, לקיבולת הילד ל"דאגה", מושג שדומה לתפיסת הדיכאון לפי קליין. וויניקוט חשב כי קיבולת לדאגה היא תוצאה של תחושה בסיסית של התינוק בתפיסת שייכות האגו עם אימו וההבנה שהאמא שיכולה להיות לפעמים מתסכלת, היא אותה אמא שמזינה ומחזיקה.

אובייקט המעבר בא כדי לייצג את אימו של הילד ובאותו זמן יכול להיות מתופעל על ידי הילד. מה שהופך להיות אובייקט המעבר חייב במקור להיות קשור לחוויות הילד עם אימו. וויניקוט תיאר איך ילדים משתמשים בחפצים אלו, כדי לשמר את האשליה האומניפוטנטית, כאשר הם יודעים שהאמא לא תמיד זמינה מיידית כדי לענות על צרכיהם או תחת שליטתם הישירה. וויניקוט גם ציין, כי הילדים היו מסוגלים ליצור סוגים אחרים של חוויות מעבר. לדוגמא, השמיעו קול לעצמם בדרך שדומה לאופן שבו האימא מדברת או שרה אליהם כאשר היא נוכחת.

לפי וויניקוט העצמי האמיתי מייצג את ליבת פוטנציאל האינדיבידואל והוא מתפתח כאשר יש אמהות טובה-דיה. הוא חשב כי כישלון אימהי , במיוחד בצורה של חדירה לתוך הילד , כפי שאולי משתקפת כרף ציפיות קפדני מהילד, מובילה את הילד ליצור עצמי מזויף שמותאם לאימא ולסביבה המקיפה אותו, על חשבון העצמי האמיתי. כאשר העצמי המזויף ,שנועד לרצות אחרים, הופך להיות יותר נוקשה, נוצר פיצול והאדם הופך להיות מנוכר לעצמי האמיתי שלו אשר נשאר חבוי. לפיכך, העצמי המזויף הוא מנגנון הגנה כי הוא "מסתיר ומגן" על העצמי האמיתי על חשבון ביטוי מלא שלו. חומרת הדבר יכולה להיות תלויה, פחות או יותר, באופי האינטראקציות המוקדמות עם האימא ובמקרים קשים זה מוביל לפסיכוזה.

וויניקוט תיאר כיצד הילד מתפתח מתלות לעצמאות:

שלב 1: תלות קיצונית או מוחלטת -בה התינוק אינו מסוגל לזהות את האם כאדם נפרד.

שלב 2: תלות שבה התינוק מתחיל את הדיפרנציאציה.

שלב 3: מיקס של תלות ועצמאות- נע לקראת עצמאות אך חוזר למצבי תלות.

שלב 4: מיקס של תלות ועצמאות- הפעם הוא הופך להיות יותר ויותר אוטונומי אבל במקביל גם פגיע יותר.

שלב 5: לקראת עצמאות- הילד משיג אוטונומיה במובן החברתי. הוא מרגיש שהחיבור לקבוצה חברתית הוא אפשרי מבלי שהוא יאבד את תחושת העצמי שלו.

המושגים העיקריים שתוארו במאמר זה לגבי תיאוריית יחסי האובייקט מציגים גישות חופפות ומגוונות לגבי תהליכי התפתחות של פסיכופתולוגיה. קשה לשלב את כל הגישות יחדיו מאחר וקיימים ביניהם גם הבדלים, אך עם זאת הן יכולות לשמש זו לצד זו. מחקרי אורך של דפוסי ילדות מוקדמים ופתולוגיות מאוחרות עשויים להבהיר את הקשר הקליני שביניהם.