חזרה למאמרי פרט ב
חזרה לאתר

---

קייסמנט, פ. (1988). מחשבות מוקדמות על לימוד מן המטופל. בתוך ללמוד מן המטופל. פרק 1, עמ' 15 – 40. תל – אביב דביר

---

  בחינה מחדש של יחסי עזרה

  קייסמנט מתמקד בטכניקה ולא בתיאוריה ומבקש מקוראיו להתאים את הטכניקות הנלמדות לצרכיו המשתנים של כל מטופל.

  הטיפול: עולם של פרדוקסים

  לכל אדם שתי  מציאויות: חיצונית ופנימית. המציאות  החיצונית נחווית לאור המציאות הפנימית, דהיינו לאור חוויות העבר והנטייה לראות  את חוויות ההווה לאורן. על המטפל להתוודע לשתי מציאויות אלו של המטופל ולאינטראקציה המתמדת שביניהן. בטיפול צפים זיכרונות טובים ורעים מן העבר. הדבר קורה בהכרח ע"י עזרה של אדם אחר העוזר להתגבר על מנגנון ההדחקה ולהעלות זיכרונות מן הלא-מודע אל המודע.

  לא רק המטפלים  עסוקים בלא-מודע של המטופל. המטופלים עוסקים בלא-מודע של המטפל. המטפל משדר אודות  עצמו ללא הרף. על המטפל לעשות 'הדרכה  פנימית', דהיינו, ניתוח של מה שאני חושב שמתרחש מנקודת מבטו של המטופל. 

  ידיעה והשימוש באי-ידיעה

  מטפלים צריכים אורך רוח כדי 'לחיות' עם אי-ידיעה. אין  למטפל להילחץ ולהראות ביטחון כאשר הוא לא בטוח. ביון עודד את חרדת המטפלים  מהבלתי-ידוע ואת הצורך להישאר בזה. תפקידן של תיאוריות אנליטיות הוא שפרשנות אנליטית לא תישאר בגדר ניחוש-מתוך- השראה. תפקידן גם למתן את חוסר הידיעה הנ"ל. בקלות ניתן להשוות בין אי ידיעה לבורות וטעות זו תוביל מטפלים להשלות עצמם שהם בטוחים ומבינים. המטפל נדרש שלא להתאים את תכני השיחה עם תיאוריות מקובלות אלא תמיד להאזין ללא צפוי.

  דמיות וזהות 

  המטופל מבקש להקל מעליו את החרדה של הימצאו במחיצת אדם שנותר בלתי-ידוע, וגם המטפל  נמצא במצב דומה (אך הפוך). בשל כך נח לשניהם לחשוב על הבלתי ידוע כידוע. כלומר  לראות בפרטים מסוימים - סימנים שפירושם  מוכר וידוע. ביון עודד מטפלים ל'ראיה כפולה', כלומר עין אחת רואה את הדברים שהמטפל יודע שאינם ידועים לו, ועין שנייה על הדברים שהוא מרגיש שהוא יודע.

  קבוצות, תת-קבוצות וסימטריה

  'סימטריה לא-מודעת'  או הגיון סימטרי הוא 'חשיבה ראשונית' האומרת שאם למשל פלוני כועס על אלמוני, בהכרח שגם אלמוני כועס על פלוני. התינוק יוצר את האם היוצרת את התינוק ולהיפך. גם בטיפול החלק מזוהה עם השלם והפנים מזוהה עם החוץ. אנו משייכים מצבים לקבוצות ולתתי-קבוצות לא מודעות. לפיכך דרושות דרכי האזנה מיוחדות הפתוחות להיגיון הפרדוכסאלי של הלא מודע.

  קבוצות, העברה והעברת-נגד

  לא רק המטופל אחראי לתהליך העברה, תהליך שבו  הוא מייחס מרכיבים של חוויות עבר  למטפל והוא מגיב כאילו העבר גלש  להווה. גם המטופל אחראי לכך כאשר הוא  מתנהג באופן שהוא מעין הד למשהו  מעברו של המטופל. שורשה של תופעת ההעברה הוא בתפיסה המוטעית של דמיות כזהות, כלומר, איזור החפיפה בין חוויות עבר לחוויות הווה מייצג דמויות גם מאז וגם מעכשיו ובלא-מודע הן אותו דבר. אותן דמויות נחוות כאילו הן למעשה מציאותיות ממש.

  העברה איננה  רק לגבי דמויות דומות כ"א גם לגבי מצבים דומים. למשל מטופל יחוש תלות במטפל – הדבר יתחבר אצלו לקבוצה לא מודעת של חוויות תלות מן העבר – דבר שיכול להתחבר עם קבוצת מקרים בהם היה קשר בין תלות לבין איום פרידה – דבר שיעורר זיכרונות מתגובותיו שלו לאותן פרידות וכו'. ולכן, למשל, הפסקת טיפול אפי' לזמן קצר יכולה לקבל כעת תוקף חמור יותר מחוויית פרידה כלשהי בעבר.

  דוגמא 1.1 – אם שבוכה לאחר שצרחה על בנה הקטן ושלחה אותו לישון עם בעלה. חוויות העבר של אימה שלה צורחת עליה והיא נשלחת לפנימייה בעוד אחיה זוכה להישאר תחת כנפי אימו עלו כאן והזכירו לה כיצד אז הייתה מדוכדכת, ובשל החיבור לחוויה מן העבר נהייתה מדוכדכת גם עכשיו.  

  תגובות  העברה שכנגד כלפי המוכר

  כשיש יסודות של דמיות בין מצב קליני בו טיפל המטפל בעבר לבין המקרה הנוכחי – נוטים מטפלים לדמות ולנהוג בהתאם למה שנהגו אז. זה בנוסף לנטיית המטפל להשיל מעליו את החרדה מהלא מודע ולהיראות יודע ובוטח.

  דוגמא 1.2 – גברת שמספרת שקשה לה לדבר היום כי נפצעה בלשונה אצל רופא השיניים. המטפל ממהר לקשר זאת לעובדה שהטיפול עומד לפני סיום ומציע כי היא שותקת כדי להקדים את עזיבתה לפני עזיבתו. בדיון המובא מציע המחבר שרופא השיניים שייך לקבוצת הלא מקצועיים שעושים טעויות וכך גם היא רואה את המטפל שלה. כתוצאה מתגובה לא מותאמת של המטפל שלא כרה את אוזניו לשמוע יותר, נוצר פער גדול ביניהם, דבר שהביא להפסקת הטיפול.

  [בספר מובא תרגיל נחמד בשינוי-כיוון פרשני. כדאי לקרוא בפנים (עמ' 26). לא ראיתי צורך להעתיקו]

  שינוי כיוון בפגישת-טיפול

  חשוב להמשיך להניח שאיננו יודעים, למרות הרושם  הראשוני שכבר הבנו.

  דוגמא 1.3 – מטופלת שעסוקה רבות בלברוח מהתערבות של אימה בחייה, שהרתה וסובלת כאבי ראש החל מאותו רגע בו סיפרה לאחותה על הריונה. בתחילה המטפלת ייחסה את הכאבים לחדירת האחות לפרטיותה. אבל לאחר שהמטפלת הציעה לה שהיא חשה איום מחודרנות העובר עצמו לחייה, יכלה המטופלת לחשוב בעצמה על הקונפליקט בין אהבתה לעובר מחד, לבין חששה מחדירתו לחייה מאידך. לאחר שעיבדה את הפירוש בתודעתה פחתו הכאבים.

  תובנה מוצעת או כפויה

  מטופלים חוששים מקביעות של מטפלים. הם נסוגים כאשר המטפלים  נעולים על כיוון מסוים. המטפל צריך להיזהר מעמדת הכוח שלו. ביון אומר שיש  לבוא לפגישה ללא תשוקה (לרפא או להשפיע), ללא זיכרון (אקטיבי של הפגישה הקודמת), וללא הבנה (אשליה על סמך תיאוריה  מוכרת).

  התנגדות מצד מי?

  כשאין התקדמות  בטיפול אנו רגילים לייחס זאת להתנגדות לא מודעת של המטופל. ייתכן אבל שעל המטפל לשקול את הבנותיו הראשוניות מחדש. חיפוש סימטריה לא מודעת בדברי המטופל עשויה להועיל כאן.

  דוגמא 1.4 – מטופל שצועק על המטפל. אנו מניחים שהמטפל אינו מצליח להגיע אליו מחמת הצעקות ולכן אין התקדמות. אם יתברר שלמטופל יש קושי להגיע למטפל כי המטפל 'לא מתרגש מצעקות', נבין שבעצם המטופל עושה מאמץ להגיע למטפל, וכשהמטפל יהיה יותר מוכן ופחות מתנגד, המטופל פחות יצעק.

  סוגיית  השליטה

  כשם שמטופל שלוקח  את הטיפול שלו לידיו, גורם למטפל לחוש אימפוטנט, כך מטפל ששולט בנעשה גורם לתחושה דומה אצל המטופל. לפעמים לקיחת  השליטה ע"י המטפל תעביר את התחושה למטופל שהמטפל לחוץ מכך שהמטופל ייקח ממנו את השליטה.

  היענות  המטפל לאותות שמשדר  המטופל

  מטופלים חשים אמון כאשר הם רואים שהמטפל נכון ללמוד  מהם.

  דוגמא 1.5 – מטופלת שנכוותה קשות כשהייתה תינוקת מספרת למטפל ששערה החל להאפיר בעקבות הזיכרונות מאז. המטפל מחפש שיער אפור ומשלא מוצא הוא משער שהמטופלת רוצה שיתקרב אליה. לאחר שהמטופלת החלה לבכות הוא הבין שבאמירתה הנ"ל כיוונה לצלקות נפשיות שיצרה הכוויה, צלקות שגורמות לה תחושת הזדקנות בטרם עת. הבכי היה בעצם הדרכה של המטופלת לשוב ולחשוב על הדברים מזווית שונה.

  אז מה עדיף? להיות אנאליסט שמרן, או אחד כזה הלומד מן המטופל ומתאים את טכניקת הטיפול באופן אינטואיטיבי לכל מטופל באופן אינדיבידואלי? ברור שיש לשלול את הקצוות של הסקאלה: נוקשות זו התנהגות של בטחון מדומה, ואילו גמישות יתר תשבש את ההעברה הנגדית.

  האנליזה ומשולש האומנות

  וויניקוט מדבר על-כך שהאם המחזיקה את תינוקה צריכה החזקה ותמיכה בעצמה. רק כך תוכל להיות פנויה ללמוד מילדה איך להיות אם טובה דיה עבורו. לולי תמיכה זו היא עלולה לשנוא את תינוקה ולראות בו גורם לחוסר ביטחון ולתחושת אשמה שמופנית אליה מהסביבה. לפיכך גידול של כל ילד בבית שונה משל אחיו. הכל ביחס לחווית התמיכה של האם עצמה. גם לאב תפקיד מכריע כמחזיק ומגבה. הילד יוצא נשכר לפי רמת התמיכה של האב באם.

  מה זה קשור לאנליזה? סטודנט שלומד לטפל צריך החזקה  בעצמו. גם מצד ידיעת התיאוריה אך גם מאיש מקצוע שיבטח בו. יש לאפשר  לסטודנט לפתח סגנון עבודה התואם  את אישיותו שלו, ולא כמותאם לאישיותו של המדריך. מדריך שיציג דרך בקיצוניות, יגרום לתלמידו לחשוש מפני השתלטות  המדריך על הטיפול.

  קייסמנט מסביר שכתולדה מהדרכה טובה דיה נוצרת בתוך המודרך-המטפל לעתיד מן הדרכה פנימית מובנית. הדרכה פנימית פירושה אינטואיציה מבוססת על תיאוריות אנליטיות אך מתגמשת לפי הסיטואציה ומתאימה עצמה איכשהו לתיאוריה. א"א ללמד שתיאוריה זו עדיפה על אחרות. על המודרך ללמוד בעצמו מה מתאים לו.

  סיכום: לימוד מן המטופל פירושו פתיחות ללא מודע של המטופל. אמון נוצר כאשר המטופל חש שהמטפל למד ממנו. דבר זה מאפשר פתיחות וזרימה למקומות בהם תצמח תועלת מן הטיפול. 

View My Stats