חזרה לאתר הראשי
שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית- "צילו של האובייקט" פרק 12
בולס, כ., (1987). צילו של האובייקט. הסדרה הפסיכולוגית, הוצאת דביר, 2000.
שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית- "צילו של האובייקט" פרק 12
בולאס סבור שמסיבות שונות ובדרכים שונות המטופלים משחזרים את חיי הינקות שלהם בהעברה בצורה נחרצת ומושלמת בלי להיות מודעים לכך, עד שהמטפל נאלץ לחיות מחדש חלקים מההיסטוריה הזאת באמצעות העברה נגדית, שהיא התגובה שלו למטופל.המטופל מציג קטעים של הוריו,ומזמין אותנו באופן לא מודע ללמוד בדרך חווייתית איך מרגיש להיות בן להורים כאלה.
המטפל הנתון בחווית ההעברה הנגדית,מצוי בתוך אזור בלתי ידוע.האנליזה אינה מתקדמת בדרך כלל בבהירות המאפשרת למטפל לדעת מראש מה ומי הוא עתיד להיות0גם המטפל וגם המטופל יודעים היטב שחייו הפנימיים של המטפל הם אובייקט של התביעה הבין סובייקטיבית של המטופל.מטופלים מופרעים או כאלה המצויים במצוקה נפשית קשה יודעים שהם גורמים למופרעות אצל המטפל.
מוכנות להעברה נגדית
אם אנליטיקאי סבור שהרגשות, הפנטזיות, הפירושים הלא מתאימים והנסתרים שלו והתחושות העולות בו בנוגע למטופל פוגעים בתשומת הלב המאוזנת או בניטרליות שלו, אז נראה שהוא סיים את יחסו האנליטי לחיים הלא מודעים של המטופל. פרויד אמר " שהאנליטיקאי חייב להפוך את הלא מודע שלו לכלי קיבול ללא מודע המעביר של המטופל".
הניטרליות הנפשית שהפסיכואנליטיקאי יוצר,דומה לדעת בולס למרחב הפוטנציאלי פנימי הפועל כמסגרת שבאמצעותה המטופל יכול לחוות מחדש את חיי הינקות שלו ללא החדירה המטרידה של השיפוט של המטפל.
ההבנה העכשווית של ההעברה גורסת שהאסוציאציות החופשיות של המטופל הן ההעברה הנגדית של המטפל,עד כדי כך שכדי למצוא את המטופל על המטפל לחפשו בתוכו.התהליך הזה מצביע באורח בלתי נמנע על העובדה שבפגישה הטיפולית מצויים שני "מטופלים" וכן שני מקורות משלימים של אסוציאציות חופשיות.
המטפל כמטופל של עצמו
עיסוקו של הפסיכואנליטיקאי בעצמו במהלך הפגישה הטיפולית,כאילו הוא המטופל השני,עולה בקנה אחד עם רוח הפסיכואנליזה,המשתמשת ביחסי גומלין אנושיים כדי לגלות את אופי החיים הלא מודעים של המטופל.המטפל יגשים זאת בכך שיאפשר לתהליכים הנפשיים שלו,המשלימים את האסוציאציות החופשיות של המטופל, להתרחש.
בשמירה על מרחב פנימי לקליטת ההעברה של המטופל,המטפל ממלא את תפקיד הראי במושגיו של פרויד.
מה שהמטפל מרגיש,במחיצת המטופל,עשוי להיות יסוד כלשהו בחיי הנפש של המטופל כהזדהות השלכתית .בולס מעדיף להשתמש במושג ,ההחצנה,של ג'יובקיני, כדי להגדיר את הסביבה שבה המטפל והמטופל חיים את "חייהם" יחד.
מטופלים יוצרים סביבות.לכל סביבה דפוס משלה ועל כן היא ייחודית.אנו נבלעים בתוך השפה הסביבתית של המטופל,איננו יודעים כלל מי אנו,איזה תפקיד אנו אמורים למלא ומה יהיה גורלנו כאובייקט של המטופל.אי ודאות בלתי נמנעת,מתמידה והכרחית זו בנוגע לשאלה מדוע אנו מרגישים כפי שאנו מרגישים,מעניקה למחשבות על ההעברה נגדית תכונות של אחריות.
המצב הרגיל של העברה נגדית הוא מצב של מהסוג של לא יודע אך חווה.אני יודע שאני שרוי בתהליך של חוויה כלשהי,אך עדיין לא יודע מה היא וייתכן שיהיה עלי להישאר זמן רב במצב זה של אי ידיעה. בולס טוען,שכדי לגלות היכן אני(המטפל),מה אני,מי אני,כיצד עלי לתפקד ובאיזו תקופה פסיכו התפתחותית של המטופל אני חי,דרושים חודשים ואולי אפילו שנים.היכולת לסבול ולהעריך את אי הוודאות הנחוצה הזאת ,מגדירה את אחת החובות הקליניות החשובות ביותר של המטפל כלפי המטופל והיא היכולת ללכת לאיבוד בתוך הסביבה המתפתחת של המטופל, כשהמטופל משתמש בהעברה של זהות אובייקט כלשהו. אם הזהות העצמית של המטפל בטוחה,יהיה האובדן שלה במרחב הקליני חיוני לגילוי העצמי של המטופל.
אם המטפל יהיה מסוגל לסבול את אובדן תחושת הזהות האישית שלו בתוך טיפול,הדבר יאפשר למטפל לקבל את ההעברה של המטופל.בהתירו למטופל להשתמש בו כאובייקט,נעשה המטפל לחלק מתהליך המאפשר בסופו של דבר למטופל לגבש תחושת עצמי משלו.כדי שהתהליך יפעל,על המטפל להיות מוכן להעברה נגדית,תוך כדי האזנה למטופל העושה בו שימוש.
על פי רוב משתמשים בנו באמצעות הרגשות שלו,כשהמטופל מעורר בנו את הרגשות הדרושים.מבחינות רבות זה בדיוק האופן שהתינוק "מדבר" אל אמו. התינוק מעורר באם הרגשה הממריצה אותה אותה לעשות מעשה כלשהו למענו,או מביאה את האם לבטא במילים את השימוש של התינוק באובייקט,תוך שהאם מוליכה את התינוק במסע לקראת ייצוג מילולי של מצבים נפשיים פנימיים.היסוד התינוקי המצוי במטופל המבוגר מדבר אל המטפל באמצעות השימוש באובייקט,שניתן "לראותו" בצורה הטובה ביותר באמצעות ההעברה הנגדית של המטפל.אולם התינוק המצוי באדם המבוגר אינו יכול למצוא דרך לבטא את עצמו,אלא אם המטפל יתיר למטופל להשפיע עליו ולכן בלתי נמנע שהמטפל חיייב להיהפך למופרע על ידי המטופל.
לכן,כל אנליטיקאי העובד עם ההעברה נגדית ולא נגדה,צריך להיות מוכן לעיתים להיעשות חולה לזמן מה.נכונות המטפל לחיות מחדש את ההעברה של המטופל פירושה שהמטופל יחווה את ייצוג החלקים המופרעים של האם,האב או העצמי הילדי שלו,בשימוש שהוא עושה במטפל בההעברה.
ברגעים אלה נשאלת השאלה מי הוא החולה ? לדעת בולס חלק ניכר מעבודת האנליזה צריכה להעישות באנליטיקאי,כי בשל המחלה הזמנית שלו,הוא החולה בעל הצורך הגדול ביותר.לכן, כדי לקדם את הריפוי של המטופל,יזדמן למטפל לעיתים קרובות לטפל קודם במחלה שלו.בטיפול בעצמי של המטפל המטפל מטפל גם במטופל, משום שההפרעה של המטפל משקפת בדרך כלשהי את ההעברה של המטופל.כך, כשהמטפל פנוי לעצמו כאל החולה האחר, המטפל מכיר בכך שייתכן והוא עושה אנאליזה למשהו באימו או באביו של המטופל או למצב כלשהו בנפש המטופל שהוא אינו יכול לשאת. (יש פרשן בקהל?)
השימוש של המטפל בגורם הסובייקטיבי
מכיוון שהמטפל הוא החולה האחר המקיים בתוכו שיח בין סובייקטיבי עם המטופל, חשוב מאוד למצוא דרך כלשהי להעמיד לבחינה אנליטית את מה שמתרחש בתוכו כחוויה אישית סובייקטיבית טהורה.זאת, כדי לאפשר למטופל להתמסר בצורה אמיתית יותר לתהליך האסוציאציות החופשיות.
אחד הקשיים הוא להעמיד לרשות המטופל חומר שגם האנליטיקאי עצמו אינו יודע מה היא המשמעות הלא מודעת שלו.אם יחכה המטפל למסר שהמטופל יעביר לו באמצעות ההעברה,עשויים לעבור חודשים רבים לפני שיפתח את פיו.מאחר שהמטפל מגביל את הפרשנות שלו למה שהוא יודע,סביר יותר כי המשמעות הלא מודעת תלך לאיבוד.
האנליטיקאי צריך להיות מוכן לסובייקטיביות שתתגלה אצלו בבחירת דרכים בהיותו במחיצת המטופל,כדי שהמטופל יוכל לעשות שימושים במצבים הסובייקטיבים שלו.איך עושים זאת ? הדבר תלוי במידה רבה מאוד ביחסו של האנליטיקאי לרגשות ולמחשבות של עצמו.בולס סבור שאפשר בהחלט להיות תקיף ונמרץ בפרשנות מבלי לתרגם את המטופל לעצמו,אלא אם כן התרגום נועד לשתול במוחו של המטופל רעיון שמקורו בסובייקטיביות של האנליטיקאי ולאו דווקא בסמכות המקצועית שלו.ויניקוט אמר שהמטפל צריך לשחק עם המטופל,להעלות רעיון כאובייקט הקיים בתוך המרחב הפוטנציאלי שבין המטפל למטופל,אובייקט שנועד לעבור מיד ליד בינהם ואם יתברר שהוא עשוי להועיל למטופל,יישמר כמין אובייקט אובייקטיבי שעמד במבחן.
אם הפסיכואנליטיקאי
יתייחס בצורה מיוחדת לפרשנויות שלו
כאובייקטים העשויים לחשוף את האמת
וכך לשחרר את המטופל לחוויות עצמי
חדשות,אז יש טעם שיגלה את המצבים הנפשיים
הסובייקטיביים שלו למטופל.
דרכו של בולס להודיע להודיע על הגורם הסובייקטיבי שלו ,היא באמצעות ביטויים כגון : " מה שעולה בדעתי הוא..." ,"אני חושב ש....", "יש לי רעיון..".אם ידוע שהפרשנות תערער קצת את המטופל,בולס יאמר " אני לא יודע אם מה שעולה בדעתי ימצא חן בעינך,אבל...." אם מה שמתרך בתוך המטפל הוא מחוץ להקשר של התוכן הגלוי של מה שהמטופל מדבר עליו, בולס יאמר, "זה עלול להישמע מטורף באוזנייך,אבל...." בולס תמיד חותר להציג את מחשבותיו למטופל באופן שלא ירגיש שדוחפים אותו לפינה או מציגים לו גרסה רשמית של האמת הפסיכואנליטית.
השימוש שעושה האנליטיקאי בסובייקטיביות שלו,היא רק חלק מהתמונה האנליטית הכוללת,מגדיל את האמון של המטופל באמירות בלתי מבוססות לכאורה.הואיל וחלק גדול של החיים הנפשיים במסגרת הקלינית מתרחש בפנימיותו של המטפל,אחד הקשיים הטכניים טמון בשאלה כיצד להביא לידיעת המטופל חלקים של עצמו שלא הכיר מעולם.
התייחסות של האנליטיקאי אל עצמו.
כל אחד מאיתנו עסוק תמיד ביחס אל עצמו כאובייקט והמטפל מציג את צורת ההתייחסות שלו אל עצמו לפי האופן שבו הוא תופס את הפרשנויות שלו ומתייחס אליהן בנוכחות המטופל.דוגמא : אם בולס מגלה שהוא טעה הוא יאמר למטופל: "לא,אני חושב שאני טועה, אפילו שזה מתקבל על הדעת,זה לא נכון". זאת מודעות לכך שהמטפל חווה סוג של יחס אל עצמו בנוכחות המטופל.המאבק לנסח באופן מילולי את המצבים הסובייקטיבים של בולס הוא מאפיין חשוב של הטכניקה שלו.בולס מכניס אל תוך המרחב הפוטנציאלי בינו למטופל את האסוציאציות הנעות בחופשיות בתוכו שנגרמות מהמטופל.
הביטוי המילולי שנבחר בקפידה,שבולס נותן לתחושה הסובייקטיבית שלו אודות מצב הרוח או הכוונה של המטופל,הוא תנאי מצטבר הכרחי לאותו רגע שהמטפל עושה שימוש ישיר בהעברה נגדית.
לחוש
השימוש ההדרגתי בסובייקטיביות הוא יסוד חיוני בעבודתו של בולס בעיקר עם מטופלים מופרעים בצורה קשה.בגלל שהוא מעוניין לעבוד עם הגרעין הרגשי של המטופל בכל פגישה יש חשיבות רבה ליכולת להבחין מה,מתוך האסוציאציות של המטופל,מצביע על פעילות עצמי אמיתית.
בולס מתייחס לאותם
רגשות העולים אצל האנליטיקאי בעבודה
עם מטופל שניתן לתארן
לפי השקפתו של בולס,התערבות תרפויטית מסוג זה היא שימוש בלתי ישיר בהעברה נגדית.המטפל אינו מבין באורח מודע מה כוונתו של המטופל,אך יש לו תחושה של משמעות קיימת הזקוקה לתמיכה שלו כדי חמצוא את דרכה לקראת ביטוי ולקראת המשימה החשובה של האנליזה.במשך זמן מה מוטל על האנליטיקאי "לעבוד עם" הרגשות והמצבים הסובייקטיבים של עצמו,כשהוא מתפקד כל הזמן כאובייקט מתמיר של עצמו,העסוק במשימה של פיתוח הלא נאמר לקראת ביטוי מילולי בעל משמעות וטעון רגש.
כשהאנליטיקאי מדבר על מצב סובייקטיבי שלו,הוא עושה זאת במידה מסויימת כדי לשקף יסוד תינוקי במטופל שלו ולהתמירו ע"י דיבור כזה או אחר.
מתוך נסיונו של בולס המטופלים מפיקים תועלת מהיותו של המטפל נטוע בצורה אחראית ונינוחה בתוך החוויה הסובייקטיבית.
משימוש עקיף לשימוש ישיר בהעברה נגדית
ברור עד כמה עושה בולס שימוש עקיף בהעברה נגדית,ע"י ייצוג מילולי של מצבי הרוח הסובייקטיבים שלו והצגתם למטופל כחומר למחשבה.כך,הוא מבסס את הסובייטיביות שלו כמקור מועיל.מטרת השימוש העקיף הזה בהעברה נגדית היא,לעודד ביטוי של יסודות בחיי הנפש שלא באו לביטוי עד כה או "הידוע שאינו נחשב".
שימוש ישיר בהעברה נגדית ,זה כשהאנליטיקאי מתאר את החוויה שלו כאובייקט.
בולס מדגיש שבשום מקום,ביחס לשימוש בהעברה נגדית אינו מתכוון לפורקן רגשי שהמטפל עושה ללא מחשבה.המטופל צריך לחוות כל חשיפה של האנליטיקאי על אודות הרגשתו, כחלק טבעי ולגיטימי של התהליך האנליטי.יש מטופלים שאי אפשר לבטא באוזניהם בצורה מועילה את החוויה שהם מותירים במטפל כאובייקט שלהם,ויש להשלים עם עובדה זאת.
דיון
מטופלים מעבירים את
עולמם הפנימי ע"י יצירת סביבה
בתוך המצב הקליני,ומתמרנים את האנליטיקאי
לקבל על עצמו תפקידים ותפקודים שונים
ע"י השימוש בו כאובייקט.מקומם של
הרעיונות שמקורם באסוציאציות חופשיות(המחשבות
הרושמות באורח ספונטני את תוכן
חיי הנפש)הוא אצל
לדעת בולס,יש ערך לכך שהמטפל ידווח למטופל על מצבים סובייקטיביים נבחרים לשם בחינה משותפת ואנליזה.ע"י גילוי מקצת המצבים הנפשיים הסובייקטיבים של המטפל עליו להעמיד לרשות המטופל באמצעות אסוציאציות חופשיות,מצבים,רגשות או עמדות פנימיות שלו שנגרמו ע"י המטופל.
בולס סבור שמרבית הפירושים צריכים להיות הצהרות של רגשות או תחושות המצויים במטפל או גילויים של עמדות שלו.הפחד מפני הטכניקה הזאת בתוך הפסיכואנליזה גובל לדעת בולס בפוביה ולדעתו על המטפל להשתמש בהתערבויות מסוג זה מעט ורק כדי להקל במשהו את התהליך האנליטי.חשוב מאוד שהמטפל ינתח את התגובות של המטופל שהן בגדר תגובות או התייחסויות לא מודעות שלו לתופעה של האנליטיקאי המשתמש במצב הסובייקטיבי שלו או מדווח על חווית העברה הנגדית הישירה שלו.לדוגמא: " לדעתי אתה חושב שאמרתי זאת משום שנמאסת עלי והתגובה שלך היא בעצם בקשת סליחה".
בולס איננו מצדד בכך שהמטפל יעשה שימוש ישיר בהעברה הנגדית שלו,מבלי שבחן את המצבים הסובייקטיבים שלו מדי פעם. הוא מתכוון להתערבויות בנוסח "נראה לי..." אני חש ב...."זה במידה שהמטפל חש אמון למצבים הנפשיים הסובייקטיביים שלו.
חשיפתם של מצבים סובייקטיבים אצל המטפל אינה שוות ערך לביטוי של רגש כמו "אתה מרגיז אותי" , עבודה נפשית רבה יותר מושקעת באמירה המתחילה במילים "אני מרגיש" מאשר בפרשנות גרידא.
בולס סבור כי אם ברצונו של האנליטיקאי להגיע למטופלים רבים,חשוב כי יעשה שימוש ישיר יותר בעצמו כמקור לידיעה משותפת באמצעות החוויות שלו.