חזרה לאתר הראשי
אוגדן,ת. (2003).מצע הנפש. פרק 8 מרחב פוטנציאלי. 161-168.ת"א:תולעת ספרים
אוגדן- מצע הנפש, פרק 8: מרחב פוטנציאלי, סיכום של אורן
מושגים: מרחב פוטנציאלי, אובייקט מעבר
ויניקוט- מרחב פוטנציאלי מתייחס לאיזור ביניים של חוויה השוכן בין פנטזיה למציאות מרחב פוטנציאלי כולל איזור אובייקט והתופעות המעבריים, המרחב האנליטי, איזור החוויה התרבותית ואיזור היצירתיות. למרות שהמרחב הפוטנציאלי נובע מהמרחב הפיזי והנפשי שבין האם לתינוק הרי שמאוחר יותר במהלך ההתפתחות הנורמאלית מתאפשר לתינוק, לילד או למבוגר לפתח משלו מרחב פוטנציאלי. מבוססת על מערך של פעילויות פסיכולוגיות.
שפתו של ויניקוט-
מדבר על הצורך לקבל את הפרדוקס לכבדו ולא ליישבו. ישנה משמעות גם בצורת הכתיבה של ויניקוט. מדבר על המרחב הפוטנציאלי כתחום שקיים לאחר שלב ההתמזגות, כלומר, בשלב דחיית האובייקט כ"לא אני" (הבנה שאני ואמא נפרדים). המרחב הפוטנציאלי שוכן בין מציאות נפשית פנימית למציאות ממשית חיצונית, בין הרחבות של אני ובין הלא אני. באזור זה ישנו פרדוקס של יצירת האובייקט ע"י יוצרו (באופן סובייקטיבי) לעומת האובייקט שהמתין להיווצר (באופן אובייקטיבי) (יוצק לתוכו תוכן, משמעות), (יצירה בדמיון לעומת יצירה במציאות). המרחב הפוטנציאלי מפריד בין התינוק והאם, אך גם מקרב אותה אליו (ע"י משחק, אשליה וסמלים). בשפה של וינקוט ישנה פשטות אך פשטות זו גם מקשה על חקירה, הרחבה ושינוי.
תופעת המשחק-
ילד שנרתע משהייה במים גילה התנגדות לרחצה. בשעת הרחצה הילד דרוך ומנסה להשאיר את גופו מחוץ למים. האם מנסה להרגיע את הילד באמצעות משחקים אך לא מגלה בהם עניין, עד שמבקשת לשתות תה, ובאותו רגע הילד נכנס למצב נפשי וגופני חדש. המים הותמרו ממשהו מפחיד למדיום גמיש (שנתגלה ונוצא ע"י הילד) עם משמעויות הניתנות לתקשור. אין בהתמרה זו הכחשת המציאות אלא ייצוג של המים במשחק. איכות ה"היות אני" גם שונתה (מההיאחזות הנואשת של הפעוט מאימו). כאשר מסתיים המשחק גופו של הילד חוזר לדריכות.
מרחב פוטנציאלי ותהליך דיאלקטי-
החשיבות בסובלימציה וסובייקטיביות
דיאלקטיקה הינה תהליך שבו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות יוצרת את האחרת מיידעת, משמרת ושוללת אותה. כל אחת מהן מצויה ביחסים דינמיים עם האחרת. הם נעים לקראת אינטגרציה שאף פעם לא מושגת. פרויד מדבר על דיאלקטיקה מרכזית של מודע ולא מודע. מבלי האחת השנייה אינה יכולה להתקיים והן מתמלאות רק זו ביחס לזו. (הלא מודע רוכש תוכן נפשי כל עוד לאירוע פסיכולוגי יש איכויות של מודעות ולהיפך). לתהליך הדיאלקטי תפקיד מרכזי ביצירת סובייקטיביות. הכוונה היא לקיים רמות שונות של מודעות עצמית מהבסיסית ביותר של "היות אני"
(אני חושב מחשבותיי ומרגיש רגשותיי) ועד לרמה הגבוהה יכולת להתבוננות עצמית מכוונת. זאת בניגוד לתגובתיות דמוית רפלקס. סובייקטיביות קשורה למודעות, אך אינה זהה לה. חוויית המודעות ואי המודעות נובעת מהשגת הסובייקטיביות. הסובייקטיביות משקפת את ההבחנה בין הסמל (אובייקט מעבר) לבין אובייקט מפרש (ילד). כך בעצם נוצרת המשאלה שמאפשרת את ההבחנה בין חוויות המודע ללא מודע.
"היות אני" מתאפשר באופן פרדוכסלי ע"י האחר- דימוי השתקפות העצמי בעיני האם (דיאלקטיקה בין אישית שבה היות האני והאחרות יוצרים זה את זה ומשתמרים זה בזה). האם יוצרת את התינוק ולהפך (*מדובר על המושג ולא הישות החומרית), לא יתכן תינוק ללא אם ולהפך. השתקעות של האם יכולה להיחשב כמחלה אם אובדן עצמי כזה היה מתרחש בהקשר אחר.
המשמעות נוצרת מהשוני, כמו שלא ייתכן מילון עם מילה אחת.
- בהתחלה יש את היחידה אם-תינוק ועוד חלק של האם שנמצא מחוץ לו (לתינוק עדיין אין חלק כזה), חלק זה של האם מהווה את הפוטנציאל לסובייקטיביות. יחידת האם- תינוק מהווה אשליה/הזיה כי האם והתינוק אינם נפרדים. האם מהווה סביבה מחזיקה בלתי נראית שבו צרכי התינוק נענים -> התינוק אינו חווה את צרכיו כצרכים -> אין עדיין תינוק, אין נפרדות.
אם יש התאמה טובה כזו, נוצרת אשליה ואין צורך בסמלים (אובייקט מעבר) היות ויש מצב בלתי מופרע של להמשיך להתקיים שבהמשך הוא עמוד התווך של החוויה. צורך בסמלים נדרש כשיש תשוקה, כשיש מענה לצרכים אין תשוקה. אך היות ואין יחידת אם תינוק מושלמת ההזדמנות למודעות לאחרות נובעת מהתסכול המתון. כלומר, אותו היבט אימהי שאינו חלק מיחידת אם-תינוק תפקידו ליצור מודעות אצל התינוק לנוכחותה (הנפרדת) באופן שאינו מפחיד שלא יגרום להכחשת האם / התגוננות מפניה.
מצב זה של מודעות מוקדמת לנפרדות קיים בגילאים 4-12 ח' ונמצא במוקד עבודתו של ויניקוט.
על מנת שהמעבר בין יחידת אם תינוק לאם ותינוק לא יהיה חד מדי ולכן פתוגני ישנו צורך במרחב הפוטנציאלי החייב להתקיים בין האם והתינוק. זהו מרחב לא ממשי כיוון שמייצג פרדוקס, את הפרדוקס בין אחדות האם ותינוק לנפרדותם. לצורך המעבר הזה נדרשת יכולת לדיאלקטיקה פסיכולוגית של אחדות ונפרדות, שבה הן יוצרות ומיידעות האחת את השנייה. - בתחילה לא ניתן לחלק את היות שניים (TwoNess) לשני פרטים נפרדים. זהו שלב שמאפיין את האם תינוק המדבר על היכולת של התינוק להיות לבד בנוכחות האם. האובייקט המעברי הינו סמל לנפרדות בתוך האחדות ולאחדות בתוך הנפרדות. כשבעצם האובייקט המעברי הוא באותה העת התינוק ולא התינוק. יחסים עם אובייקט זה משקפים הבשלה של היכולות לשימור תהליכים דיאלקטים. החשיבות של האובייקט המעברי היא ביכולת להפיק משמעויות המיוצגות בסמלים.
- מתהליך זה נוצרות משמעות אישיות המיוצגות בסמלים ומתווכות על חוויות העצמי (סובייקטיביות). נוצרת בעצם היכולת ל"היות שלושה" (threeness)- שהוא משחק גומלין דינמי בין שלושת היישויות המובחנות: סמל (חפץ), מסומל (משמעות – אמא) ואובייקט מפרש (ילד). יחידת אם תינוק מהווה בעצם נקודה והמשולש מהווה מרחב , מרחב זה מאפשר יצירתיות בניגוד להוויה של יצורים תגובתיים-רפלקסיביים. מעבר ליצירת האם והתינוק נוצר גם התינוק כצופה וסובייקט הצופה באם ובתינוק כאובייקטים. נוצרת בעצם יכולת אישית ליצירת מרחב פוטנציאלי, התינוק הוא כעת היוצר והמפרש של סמליו שלו.
View My Stats