חזרה למאמרים של ש.ה. פרט ב
חזרה לאתר הראשי

אשל,ע. (2009). להיות "כלולה בשתיקה: על המטופל השותק ו'הינכחות' המטפל.שיחות כ"ג (3), 221-233.

להיות "כלולה" בשתיקה:

על המטופל השותק ו'הינכחות' המטפל

* להזכירם... אני = אגו. סתמי = איד. אני עליון = סופר אגו.

אדם חיי בחברה, אך חייו הפנימיים שייכים לעולמו האישי שהוא קשה לביטוי ובאמצעות תקשורת, דיבור הוא משיג מידה של מגע עם אחרים וחולק עימם רגשות ומחשבות. כך הוא יוצא אל החוץ אך בו בזמן נחדר כלפי פנים ונחשף. קיימות שתיקות שונות. שתיקה בין אנשים יכולה לשקף הרבה מצבים רגשיים והרבה איכויות של רגש. הרבה פעמים שתיקה נוגעת ברגש ראשוני או חזק עד שאין מילים לתאר את הכאב הגדול.

רקע: סוגיית המטופל השותק בטיפול פסיכואנליטי:

הטיפול הפסיכואנליטי דוגל בריפוי בדיבור היות וחוק היסוד שלו הוא אסוציאציות חופשיות. לכן, השתיקה זהה להתנגדות ונהייתה לאויב טבעי של תובנה והצלחה טיפולית. השימוש הראשוני של פרויד באסוציאציות חופשיות כלל שכנוע, לחצים ותוכחות מתוך הצורך שלו שהמטופל ידבר.

אשל מביאה דוגמת טיפול של פרויד אשר נתקל בשתיקה מצד מטופל. בתחילה ראה בשתיקה זו כהתנגדות והפסיק לטפל באותה הפעם. לאחר מכן שם לב שהשתיקה היא התנגדות לעליית המודחק והדחקה מחודשת שהמטפל נלחם בה. לתפיסת השתיקה בטיפול הפסיכואנליטי  יש 3 תקופות עיקריות של התפתחות.

תקופה ראשונה ההתייחסויות הן של פרויד ופרנצי. פרויד מתייחס לשתיקה ע"י שני גילויי התנגדות קלסיים. 1. שתיקה כהתנגדות למחשבות העברה ביחס למטפל. 2. שתיקה כהתנגדות לזכירה בניגוד לחזרה כלומר אקטינג אאוט. פרנצי התייחס לשתיקות כהגנה נגד משאלות אנאל ארוטיות: כהגנה וזכירה נגד ביטויי מילים גסות. עצירת הדיבור כתוצאה של שיוויון הדיבור עם פעולה. ופטפטנות יתר כתוצאה של שתיקה ואי אמירה. טכניקת טיפול מומלצת בתקופה זו לאחר שמוצו תהליכים חינוכיים לעידוד אסוציאציות חופשיות ופירוש שתיקה כהתנגדות המטפל צריך להגיב בשתיקה נגדית.

תקופה שנייה לא הייתה פריצה מבחינת התייחסות טכנית של המטפל ועד שנות ה 50 שתיקה נגדית נשארה הטכניקה הטיפולית שרווחת. ברגלר, ראה שתיקה כתופעת התנגדות הקשורה לשלב ההתפתחות לבידינאלי דומיננטי והמליץ להשתמש בשלוש שיטות טכניות שונות. מטופל פובי מזוכיסטי המטפל צריך לוותר על השתיקה ע"י פירוש ועידוד ולעולם לא לשתוק שתיקה נגדית. מטופל עקשן בעל אוריינטציה אנאלית פאלית המטפל צריך לפרש וגם להציב שתיקת נגד. מטופל בעל קיבעון אוראלי זקוק לפירוש וטכניקה של נתינת מילים עד שתיווצר העברה חיובית וכך יהיה בסיס לעבודה אנליטית. סטרבה, דן בשתיקה עיקשת באמצעות מושגים: 'הפיצול התרפויטי של האני', 'הברית הטיפולית' ו'סינטזת האני'. הוא מתאר את תהליך הטיפול כשיתוף פעולה של המטפל עם המטופל כנגד משהו בעצמו (של המטופל) וקורא לכך 'דיסוציאצית אני (אגו) תרפויטית': המטפל והמטופל משתפים פעולה כנגד החלק האחר הפנימי (של המטופל) הַחוֹוֶה experiencing.

התקופה השלישית רלוונטית עד היום. יש בה פריצה משמעותית ביחס להבנת המטופל השותק ומגוון הצורות בהן מופיעה השתיקה ובהתאם לכך שינויים בגישה הטיפולית. הדחיפה העיקרית להתקדמות הייתה הופעתה והתפתחותה של פסיכולוגיית האני. כבר באמצע שנות ה 50 הועלו הצעות טכניות חדשות לטיפול במטופל השותק. גלובר, קרא לגישה גמישה, התנגד לשתיקה הנגדית בטענה שזה מוריד את האנליזה לדרגת התגוששות. לוי, הדגישה שהיצמדות לחוק הנוקשה אינה נכונה היות והשתיקה נובעת מכוננות חרדה חזקה ויש צורך בהורדת החרדה אשר דורשת סבלנות מצד המטפל ושימוש בפרוצדורת אנליזת ילד. וייסמן, הדגיש היבט בין אישי בשתיקה וטען כי בכך הם מראים רגישות מיוחדת לאיום של רגשות חיוביים ואינטימיות רגשית, פחד מעזיבה, השתלטות והכחדה. שתיקתם היא מכניזם הגנתי ופרובוקטיבי. לכן, יש צורך להבין את השתיקה ושורשיה בעבר ובהעברה, לגלות כלפיה סובלנות להכיר ולעודד במאמצי המטופל להתגבר עליהם. פרידה פרום רייכמן, מבדילה בין שתיקות קונסטרוקטיביות (של אמון במטפל או של עיבוד פנימי) ובלתי קונסטרוקטיביות (מתוך חוסר אונים ועוינות כלפי תקשורת) המצריכות התייחסויות שונות מצד המטפל. ציון דרך מרכזי בהתייחסות למטופל השותק היה בכנס אנליטיקאים 1958. התייחסות לשתיקה נעשתה מנקודת מבט של פסיכולוגיית האני בעיקר מהעמדה הסטרוקטורלית בדגש על מצבי העברה והעברה נגדית כשהשתיקה נראית כאמצעי אפקטיבי ביותר של המטופל לעורר העברה נגדית.

השתיקה כהתנגדות וכהגנה:

השתיקה תוארה ע"י משתתפי הכנס כמצב אני מורכב. הרצון לשיתוף פעולה בין מטופל למטפל משמשים לא רק את כבמה שעליה מתרחשת הדרמה הטיפולית. אלא, כלחץ מוטיבציוני מתמיד על האני להשתפר ולכן לדבר. אולם, כאן נכנסים כוחות רבים שעשויים להוביל לשיתוקה או התמוטטותה של החלטת האני לדבר או יכולתו לדבר. בעקבות היחסים שמתפתחים כלפי המטפל כאובייקט להעברה עשוי להתפתח רצון להסתיר אינפורמציה מתוך תחושות שליליות (אשמה, בוז, כעס...), ובתהליך הרגרסיה עשויים להופיע חלקים מחוויות טרום מילוליות שהן מבלבלות היות ולא תמיד יש עבורן דימויים וביטויים מילוליים. לעיתים השתיקה עשויה להיות תגובה הגנתית לפירוש המטפל בין אם היא לא נכונה או נכונה אך מינונה או עיתויה לא מתאים. פירושים שמיועדים לחשוף איד וסופר אגו עלולים לחזק את המשכיות השתיקה. בניגוד לכך,פירושים שתומכים במאמצים הגנתיים של האגו דווקא יספקו את הביטחון ההכרחי ויגרמו למטופל לדבר באופן חופשי. במהלך השנים השתיקה הורחבה וההתייחסות אליה כהגנה מפחדים רודפניים וכניתוק, כגון: הצפת חומרים מעומק הלא מודע גרמה לשתיקה בשל תחושת מותקפות, תחושת חלל גדול של ריקנות פנימית וחוסר יכולת התמודדות עם חרדות דיכאוניות, שתיקה עקב טראומות עבר, או כזעקה שתוקה בגלל חסך וטראומטיזציה ביחסים ראשונים.

שתיקה מֵחזרה כפייתית לתקשורת:

 שתיקה כחזרה כפייתית על דפוסים קודמים בחיי המטופל או שתיקה של מישהו שהייתה משמעותית (השתיקה הייתה משמעותית ובעלת חשיבות מיוחדת). השתיקה היא ביטוי של חזרה לחוויות ראשוניות שבאה לידי ביטוי בחדר הטיפול בהעברה והעברה נגדית. מסעוד חאן, מדבר על השתיקה כתקשורת בו פגש צעיר בן 18 שבמשך 6 פגישות שלמות שתק שתיקה מוחלטת ובכך החייה את הסיטואציה הרגשית כבנה של אם דכאונית מאוד השותקת. באמצעות כך נוצרה העברה שבה המטפל חש ברגשותיו ותגובתו הלא מודעים של המטופל כילד קטן ודחוי וכך יכול היה להוות לו "אני מסייע".

השתיקה שמעבר למילים ומעבר לצורך בתקשורת מילולית:

השתיקה היא אמצעי להגעה אל ראשוניות ההוויה האנושית. מצב של אינטגרציה מיסטית בין מטפל מטופל, שיוצרים חוויה משותפת של התמזגות בשלב טרום האובייקט וטרום מלל (יחידת האם ילד) בהתפתחות האדם. "יחס לא מילולי זה שנולד פעם בשתיקה... יכול לחזור שוב לחיים רק כשתיקה". זהו גורם ריפוי הכרחי עבור מטופלים שיש להם חסך לא מודע ולא פתור להתמזגות עם אובייקט ראשוני (אם). ועל כן, יש צורך שמטופל יכנס לתוך השקט ושהמטפל יוכל להיות בשקט עמוק ספוג אהבה ראשונית אל המטופל. יש לקבל את השתיקה בלי פירושים כדי שהמטופל יוכל להגיע אל עצמו ולמצוא את דרכו אל עולם האובייקטים.

השתיקה כהגנה על העצמי וכביטויי לעצמי:

ויניקוט מדבר על השתיקה כהגנה על גרעין העצמי. העצמי האמיתי, אצל כל בני האדם, לא מתקשר ותמיד יישאר שותק כלפי מציאות חיצונית. באנשים חולים נוצר פיצול עוד בילדות המוקדמת בין עולם פנימי סובייקטיבי שנחווה כאמיתי לעולם חיצוני שהתקשורת איתו נחווית ככוזבת. ולכן, אין אפשרות לתקשורת באמצעות מילים.

לסיכום: ניתן לראות עד כמה הלכה והתחזקה במשך השנים ההתעמקות בהבנה של מורכבות המצב הנפשי והסיטואציה הטיפולית של שתיקה נמשכת של המטופל, והצורך בהתייחסות גמישה, אמפאטית, מורכבת, קשובה, ומאפשרת אליה. השתיקה נתפסה, מצד אחד, כהתנגדות, הגנה, ניתוק, ביטוי של פחדים רודפניים, חוסר יכולת להתמודד עם היעדר רגשי, ריקנות, דיכאון, חזרה כפייתית, הגנה על עצמי, ובעיות ביחסי העברה העברה נגדית. ומצד שני, השתיקה תוארה כאופנות תקשורת ראשונית או פרטית מגרעין העצמי וכזיכרון וכמיהה לעולם הראשוני הטרום מילולי, להתחברות ואיחוד ראשוניים שהם מעבר לצורך בתקשורת מילולית.

להיות "כלולה" בשתיקה:

אשל מבחינה בין  מושגים: שתיקה, השתתקות/הדממה. השתתקות עוצרת בחובה כל המילים שנחסמו מתוך תגובה לכשל סביבתי ומתוך תחושת חוסר אונים, בדידות, פגיעה, כאב והכחשת רגשות. השתיקה עבורה הוא מצב שלא צריך למלל אותו. השתיקה יכולה לאפשר מגע עם מקומות אליהם המילים לא מגיעות ולאפשר מגע עם "נוכחות של היעדר", לאפשר מגע עם מצב פנימי של "נוכחות עם היעדר". בטיפול צריך להיות בתוך שתיקת התהוות. לנסות להבחין בין שתיקה שמאחוריה לא עומד כלום (ריקה ממחשבות) לבין שתיקה שיש בה תכנים וצריך לכבד אותה, להכיל אותה ולהיות בה ולראות מה יצא ממנה (מה יתהווה).

"הינכחות" (המציאה את המילה מהינתנות ונוכחות) הסכמתו של המטפל ויכולתו להינתן רגשית ללפיתת תהליך הטיפול עם המטופל ועולמו ולהוות שם נוכחות יציבה של הקשבה, הזדהות, החזקה, הגנה והכלה. בטיפול עלינו להיות נוכחים ולרכוש כבוד. נתונים ופתוחים אל המטופל להיות איתו בתוך הסיטואציה הטיפולית גם ובעיקר במקומות הקשים ביותר הבלתי נסבלים, בלתי מובנים מוטרפים להיות נוכחים עד כמה שנוכל. בהינכחות נוצר קשר עמוק בין המטפל והמטופל ברמה רגשית חווייתית. זהו מימד התקיימות חדש, עמוק שבה השניים הופכים להוויה טיפולית בלתי נפרדת לשני המשתתפים. התהוות הביחד (התחברות קוונטית). הטיפול יוצר מציאות נפשית שבה הוא חושף ומפענח מציאות קיימת מודחקת ונסתרת. הביחד יוצר חוויה מיסטית שבה מגיעים לתכנים שלא הייתה גישה אליהם בנפרד. לפי אוגדן, אדם שאינו יכול לחלום את חוויותיו הרגשיות (ביעותי לילה) או שיכולתו לחלום אותם נעצרים (סיוטים) הוא אינו יכול להשתנות, להתפתח ולהיות משהו אחר ממה שהיה. בשיתוף פעולה בטיפול פסיכואנליטי המטופל יהיה מסוגל לחלום את החלומות / לחוות חוויות שקודם לא נחלמו בעזרתו של המטפל המשתמש ב reverie. בכך שהמטפל משתתף בטיפול הוא מתחבר לאותם מקומות שהנפש הודפת אותם שלמטופל שקשה, או אי אפשר לשאת אותם. ובאמצעות תהליך הרוורי מחזירם מעובדים למטופל.

יש שתי דוגמאות. הראשונה של אוגדן המדברת על חוויה קטסטרופלית שהובילה מטופלת לשתיקה ארוכה בטיפול ונפתרה כאשר המטפל הכיל אותה ע"י השתתפות שותקת ונוכחת בחדר הטיפול, שאפשרה לשניהם חוויה גופנית ונפשית עמוקה.

דוגמא שנייה של אשל עם מטופל, עוסקת בקשר של יחסי אובייקט מוקדמים. שתיקה ואימת הסודות שבו המטפל צריך להיות כמיכל שיאפשר הבנייה מחודשת של יחסי אובייקט תקינים.

'הינכחות' המטפל, התחברות ושינוי:

משמעות הביטוי הינכחות באה לידי ביטוי בשני אופנים. הראשון, שתיקת הביעותי הדיסוציאטיביים פסיכוטיים הלא נחלמים. והשני, בהשתתקות במקומות המסויטים שחלימתם וחווייתם נקטעה.

  1. הינכחות והתחברות לשתיקת ביעותי הלילה לתוך הסודות האפלים והמנותקים: בסיפור המקרה שני של המטופל רובן רק נוכחות המטפל המתקיימת ומצטברת יכלה המטפלת לאפשר למטופל להיפגש עם הצורך שלו לעזרה, הפחד מנטישה ולהוות חוויה חדשה מתקנת חיובית. ילדותו הייתה בסביבה רגשית של שתיקה, חוסר התייחסות לרגשות, דחייה והיעזבות מוקדמת. למעשה בתהליך הטיפולי ברובד הסמוי בא לידי ביטוי התחברות המטפל לאזורים המפוצלים והפסיכוטיים של המטופל ביעותי הלילה הלא נחלמים. מטופל לא יכול ללכת לבדו לתוך הזיכרון הקשה אלא רק עם התווספות נפשו של המטפל שנותנת לו מקום להיות בתוכו (בנפש של המטפל) להתפרק ולהיבנות מחדש. מקום שהוא מקבל ללא עוררין.
  2. 'הינכחות' והתחברות לשתיקת סיוטי הלילה לתוך האהבה הנסתרת:

אלו הם נקודות של מבוי סתום שהחלומות עשויים לחזור שוב ושוב תוך פגיעה באני. השתוקקות ואימה, רגשות חזקים שעלו ונחלמו ואח"כ נעלמו ונחסמו במשך שנים רבות, לפתע נפתחים ומדוברים שוב. כאשר אותו חלום קשה (לרצוח את בעלה של המטפלת) עולה בטיפול יכול המטפל למלוק אותו כפרובוקטיבי ופרוורטי או לאפשר לו להיות ולהמשיך להיחלם- לעבד אותו.



View My Stats
Locations of visitors to this page