חזרה לאתר הראשי
הטב,י.(2003).פסיכואנליזה הלכה למעשה. פרק 12 205-222, דונלד ווד וניקוט ותורתו-מרחב ביניים לפסיכואנליזה ולעושים בה שמוש.ת"א:דיונון.
הטב - דונלד וויניקוט- מרחב ביניים לפסיכואנליזה ולעושים בה שימוש, סיכום של ליטל
-המאמר מתחיל במן סיכום אודות חייו של ויניקוט
עמדתו של ויניקוט אודות הפרעה גופנית או רגשית: לכאורה דחפית ותוך-אישית, אך נעוצה בקשר הראשוני עם האם. התנהגות אנושית הינה בלתי נפרדת מהקונטקסט בו היא מתחשת.
יצר תיאוריה חדשנית: קבוצת האמצע/הקבוצה העצמאית.
שתי תצפיות אודות אנושיות לא אינסטינקטואלית:
- נוגעת לתוקפנות- מתייחסת לפוטנציאל תוקפני שהוא כוח חיים חף מכוונות רעה.
- 'אין דבר כזה תינוק'- קשר אנושי רחב ועמוק מהתקשרות דחפית.
אחדות התינוק ואמו אינה
מסתיימת. האדם חי כל חייו בתוך סביבה, מגלה
את העולם מתוך שהוא בורא אותו, תלוי בזולת
ודרכו מגבש את זהותו ואת ומייחד
את עצמיותו.
קשר אנושי- זיווג של סובייקט ואובייקט-
אין הן שתי מציאויות סותרות, אלא שני מרחבים
עם יחסים של בריאה הדדית וביניהם מרחב שלישי-
מרחב ביניים של החוויה הסובייקטיבית- מרחב פוטנציאלי המאחד תופעות שלכאורה
סותרות זו את זו, בו מתרחשים החיים האנושיים
שהמניע שלהם הוא תחושת ממשות ומשמעותיות.
- פוטנציאל תוקפני חף מכוונה רעה: "אגרסיה היא בראשית חלק מן התיאבון או מצורה אחרת של אהבה אינסטינקטואלית".
פרויד, אנה פרויד ומלאני קליין תיארו אדם יצרי כאדם השואף לסיפוק דחפיו, דיברו על שני יצרים: ארוס (החיים) וטנטוס (המוות). השקפתו של ויניקוט: היעדר דחף מוות, התנגד למושג: envy הקלייניאני. ע"פ ויניקוט- מה שטבעי לתינוק הוא טוב בעיקרו. לכל אדם פוטנציאל מולד ועל הסביבה לעזור לו להתפתח. כישלון הסביבה הוא מקור הרע.
ע"פ המודל המאוחר של פרויד, פסיכופתולוגיה היא תוצאה של יצריות אנושית המתנגשת בתוכה ונאבקת בתרבות והיא אחראית לקונפליקט בין דחף לבין פונקציה נפשית, בין ה'סתמי' ל'אני' או לקונפליקט בין שני הדחפים. טבע האדם הוא מקור החולי והאנושיות היא ההתגברות עליו.
ע"פ ויניקוט, כישלון הסביבה היא המקור לחולי ולעיוות התפתחותי. האדם של התיאוריות המוקדמות הוא אדם המחפש סיפוק או פורקן לדחפים ושהקדמוניות שלו היא חטא. האדם הויניקוטיאני הוא אדם ייחודי המחפש מימוש של עצמיות ושהראשוניות שלו היא יצירה.
ע"פ ויניקוט, הדחפיות האנושית היא דואלית, אך שורש האגרסיה אינו דחף מוות מולד, אלא תנועה אשר מתחילה ברחם, דחפים של העובר מייצרים תנועה, מהווים את חיוניות הרקמות ומבדילים את החי מהצומח. לתינוק אין כוונה להרע. בשלבים המוקדמים התנהגותו כלפי האם עשויה להיראות אכזרית, אך מקורה ביצר בחיים- היא נעדרת דאגה לזולת כי התינוק עוד לא פיתח הכרה רגשית וקוגניטיבית בסובייקט אחר. הרסנות מולדת אינה זדונית, אלא בעלת ערך התפתחותי. אם הסביבה לא מגיבה נכון, היא עלולה להטעין פעולה של יצר קיום- רגש אלים או כוונה רעה. עם התפתחות יחסי האובייקט, השורש האינסטינקטואלי שלהתוקפנות מתעצב לרגשי כעס, זעם קנאה.. הם מעידים על הישג התפתחותי- הילד מכיר בדמות הנפרדת של ההורה וביכולתו לא להיכשל. אם הילד לא מפריד בין אני ללא אני, הוא לא יוכל לחוות את הכשל ההורי כנפרד וגם לא כמכעיס. הכשל עלול להתגלגל לעיוות או עצירה התפתחותיים כמו הסתרת העצמי האמיתי ותגובה מתוך עצמי כוזב, נשללת מהילד תחושה של ממשות, אמיתיות וחיות ונוצר קיפוח וצמצום הפוטנציאל האישיותי. התנהגות זדונית, כולל אלימות, היא הרסנות תמימה שהתעוותה בקשר סביבתי ובינאישי.
ויניקוט קורא להתנהגויות אלה התנהגות אנטי חברתית (הרטבה, גניבה, שקר, התנהגות אלימה, פעילות הרסנית, אכזריות קומפולסיבית ופרוורסיות. נטייה אנטי חברתית קשורה עם deprivation (מניעה, חשך) בשלב התלות היחסית. חשך מתרחש כשהילד יודע מהי תלות וכשהוא יכול להבחין בכשל הסביבה. ילד חשוך- ילד שיש לו זיכרון פנימי של משהו טוב, זיכרון לא נחווה או לא ידוע, של היותו אהוב. ילד זה מחפש לאשר את הקיום של טוב בעולם ויקווה לזכות בו שוב.
הרצף בין חשך להתנהגות אנטי-חברתית: סביבה שהיתה טובה בשלב התלות המוחלטת, תמכה באני הינקותי ואפשרה אינטגרציה, כשלה. כאשר התמיכה באני הילדותי נעלמת לזמן ארוך מידי, מתעוררת בילד חרדה ארכאית, הוא חווה התייסרות ובלבול ונאלץ להתארגן מחדש על בסיס דפוס הגנתי. ההבשלה של פוטנציאל מולד וייחודי נפגעת.
הכשל מופיע באחת משתי צורות:
- האם איבדה את האיכות של הלימה או התאמה לצרכים ההתפתחותיים של הילד- אובד המגע עם אובייקט אחדותי ועמו היכולת ליצור.
- הסביבה איבדה את האיכות הבלתי נהרסת ואינה מאפשרת די חופש של התנהגויות הרסניות תמימות הקשורות לחוויות אינסטינקטואליות- אובדת תחושת הביטחון, הדחפים והרעיונות
ההרסניים הופכים מסוכנים, הילד מזדהה ונוטל
על עצמו תחושה שהעצמי הינו היבט סביבתי
שאבד, הוא מאבד את האימפולסיביות והספונטניות
פועל תוך זהירות יתר ושליטה עצמית מוגברת.
הילד מתעצב כילד טוב, נענה כיוון שאינו
מספיק חזק לחיות את עצמו, ילד שהוא hopeless,hapless, harmless (נואש, אומלל
ובלתי מזיק). מצב זה יכול להיות קצר או ממושך
(עשרות שנים). שינוי יתאפשר רק אם יחול שינוי
בסביבה או כשתיווצר סביבה חדשה.
במקרה האחד, ישאף לאהבה דרך גניבה (של זמן, מין, חפצים, כסף...), זאת תוך תקווה לזכות בזולת אוהב שיהיה לו אובייקט סובייקטיבי. במקרה השני, הוא ישאף לביטחון דרך התנהגות הרסנית, השחתה של רכוש, מריבות מקלקלות יחסים, או פגיעה בזולת- כל מה שיזכה אותו בהחזקה יציבה שתאפשר לו לנוח ולהרפות. (לא ברור)
הילד מקווה לחזור לרגע שלפני החשך, לסביבה שתכיר בכשל ותתקן אותו, כך ירגיע את החרדות שכפו עליו להיות ילד מסתגל ,'נייטרלי'. בשלהב השינוי, התבוננות מבחוץ תראה אדם חסר מצפון, אגרסיבי ואנטי חברתי. התבוננות מבפנים תגלה א המצוקה ואת התקווה. עזרה נכונה, הכרה בזכות לאהבה ומהימנות ומתן תמיכת אני שאינה נהרסת, תאפשר לו לוותר על הנטייה האנטי חברתית ולחזור לרגע שלפני החשך- לחזור לסבול אך גם לגלות את האובייקט הטוב ואת הסביבה האנושית שאפשרה לו לחוות את דחף החיים עם ההרסנות התמימה שבו. כך יוכל לכונן מחדש ספונטניות, ייחודיות, מקוריותויצירתיות. אם לא ייוושע, תקוותו תיכזב שוב ושוב, הסבל לא יורגש, רגש האשמה יאבד, הוא לא יוכל לסבול מתוך הזדקקות והוא יאמץ את הרווחים המשניים של ההתארגנות ההגנתית. ההתנהגות האנטי חברתית לא תהיה ניתנת עוד לריפוי.
- "אין דבר כזה תינוק": ע"פ ויניקוט, 'אני' לא מפותח,
קיים מלכתחילה, ה'סתמי' הוא שני ל'אני' בסדר
ההתפתחות. ה'אני' = ה'עצמי'. המצב הראשוני
והמרכזי בהתפתחות הוא קשר של היענות לצרכים
התפתחותיים, קשר אחדותי המקדים יחסי אובייקט.
התינוק תלוי באופן מוחלט באם ובטיפול שהיא
מעניקה לו. מטרת ההתפתחות היא להיות אדם
ייחודי ורגיל החי חיים שם תחושת ממשות וחיות= העצמי האמיתי
התייחסות אובייקט/אני:
- התקשרות הסובייקט עם הסביבה או עם סובייקטים אחרים.
- קשר המאופיין בצרכים התפתחותיים ('צרכי אני'). מה שחשוב בקשר זה ייחודיות הסובייקט וזהות האובייקט. מתוכה צומחת יכולת חיות, מתהווה עצמיות ונבנית האישיות.
- באמצעותה מתממשות הנטיות ההתפתחותיות לקראת אינטגרציה, שותפות פסיכומוטורית ואינטימיות רגשית של ידידות, מתהוות יכולות לעצמאות, לאשמה, לדאגה, לאהבה וחיבה כלפי אותו אדם ולחוויה של אושר.
- כוללת
את תהליך ההתפתחות התלות מוחלטת באובייקט
הסובייקטיבי, דרך חוויה מעברית, לאי תלות
יחסית באובייקט, כלומר, מהתייחסות לאובייקט,
לשימוש בו.
- אחדות: שני אנשים נפרדים יכולים להרגיש אחד: ע"פ ויניקוט: "אין דבר כזה תינוק": "אם תראו לי תינוק, תראו לי בוודאי גם מישהו המטפה בתינוק, או לפחות עריסה שעיני ואזני מישהו צמודות לה". בתחילה, המטען המולד של הילד והסביבה הם שווי ערך. התנהגות הסביבה היא חלק מהתינוק, בדיוק כפי שהתנהגות הדחפים המולדים הם חלק ממנו. בינקות, כל ההתרחשויות, הטובות והרעות, הן לגמרי מחוץ לתחומו של התינוק, הוא לא יכול להפנים את הסביבה המוקדמת או להדחיק את השפעותיה. המציאות החיצונית נכנסת לתחום החוויה הסובייקטיבית. האחדות בין הפנים והחוץ אינה מפירה או מעכבת את ההתפתחות, אלא מאפשרות אותה: "למעשה, ינקות היא התקופה בה איסוף גורמים חיצוניים לתוך אזור האומניפוטנטיות של התינוק הוא בתהליך של היווצרות. תמיכה האני של האם מאפשרות לתינוק לחיות ולהתפתח, למרות שאינו יכול להרגיש אחראי או לשלוט בטוב וברע שבסביבתו". צמיחת התינוק לאדם אישי וייחודי, מותנית בסביבה מאפשרת וב'אם טובה דיה', דרכם התינוק צומח ממצב היולי ורדם אישי וייחודי, מתלות מוחלטת אל 'לקראת עצמאות'. תהליך ההתאמה המרבית של האם לצרכי התינוק או כישלונו מתרחש כבר בשבועות האחרונים להריון. לידה מוקדמת/מאוחרת מידיי, לידה בעת שהעובר אינו נכון לה, היא הפרעה התובעת הסתגלות, מפירה את רצף ההוויה ומסיטה מקו ההתפתחות הפנימי. בכלל, מציאות חיצונית שאינה מתאימה את עצמה לצרכי התינוק, הופכת למרכז הכובד ביחידה אם-תינוק ונספגת במערך גוף-נפש. ישות הסביבה הופכת לישות התינוק: במקום אדם שהתפתח ע"פ המטען הגנטי, יצמח אדם שזהותו משקפת את הדמויות והאירועים שסביבו. במקום אדם שהשיג את היעוד האישי, יהיה אדם שהוא בבואת הגורל המשפחתי. זוהי התפתחות של עצמי כוזב. קשר של התמזגות: התינוק לא מבחין בין אני ולא אני, אין דבר פרט לו עצמו, האם הינה הוא, אין חילופין בין האם והתינוק, התינוק יונק משד שהוא חלק מעצמו, האם מניקה תינוק שהוא חלק ממנה, כשהוא רואה את פניה, הוא רואה את עצמו ומאמין שאלה פניו. כשהאם רואה את התינוק, היא חווה את השעות, הימים והשבועות הראשונים של חייה ושל התינוק שלה. האם והתינוק הם שניים שהם אחד. האם נמצאת במצב של מושקעות אימהית ראשונית: דוחה את צרכיה ומשעה את הסובייקטיביות שלה, מזדהה עם התינוק שלה כמו היתה היא התינוקת, יודעת את צרכיו הגופניים והרגשיים שאין הוא יכול לדעתם. התינוק נמצא במצב של א-אינטגרציה- היעדר מבנה, אוסף חסר רצף של יסודות תחושה ותנועה. נוכחות אימהית עוטפת והיענות נכונה לצרכים, מחזקים את הנטייה להתפתחות. התהליך מתרחש דרך תפקידי האם:
- החזקה (holding)- אמפתיה, הכלה, מראה (mirroring), התאמת בפרטים הקטנים. התינוק נמצא זמן רב במצב של אינטגרציה ומבסס את ההוויה העצמית. אם המעניקה החזקה נכונה מאפשרת מעבר מ'אני' נפרד (I) ל'אני הווה' (I am).
- טיפול (handling)- נוצרת פרסונליזציה הכוללת יצירת מעטפת מגינה על פני הגוף המבחינה בין 'אני' ל'לא אני', לתינוק יש פנים וחוץ. הילד מרגיש את עצמו בתוך גופו, התנסות חושית, תפקודית ותנועתית
- הנכחת אובייקט (object presenting).
נדרשים רצף בטיפול האימהי והסתגלות מתאימה כדי להשיג רצף קיומי ותחושתי ומתוכו- הכרה בקיום הנפרד של האם. (I am alone). התינוק יכול ליהנות מתחושת הלבדיות, רק אם היא נמשכת זמן קצר ורק אם הוא מכיר את האם ואת הנוכחות שלה- שני תנאים המבטיחים יכולת לשוב לא-אינטגרציה ולהתמזגות.ויניקוט כיוון לא רק לאמון של התינוק באמו אלא גם למצב העתידי של פסיכותרפיה ושל קשר אחדות בכלל. מצב לא מובנה של העצמי יכול לשוב למצב אינטגרטיבי ולהשיג מבנה עצמי משוכלל ורחב מקודמו.
- אומניפוטנטיות: "בוא אל העולם... ברא את העולם, רק למה שאתה בורא יש משמעות בעבורך". התינוק וכול להתחיל התייחסות לאובייקט. בתחילה, הוא יוצר את האם והטיפול האימהי. הוא מתייחס לעולם שהוא בורא, עולם הנברא בדמותו. התינוק חי אשליה אמניפוטנטית שהיא חוויה ממשית המונחת בין העצמי והזולת. תהליך הבריאה: התינוק בוכה- האם מגישה לו פטמה- נוצרת ודאות שהוא ברא את השד. החזרתיות והמונוטוניות יעשירו את עולמו, התינוק בורא את השד פעם אחר פעם, אך לא יכל לעשות כך לולא הנכיחה האם את השד באופן וברגע שהוא נכון לברוא אותו. התינוק הופך לבורא עולם, חי אשליה שהיא חוויה ממשית של אומניפוטנטיות. בתהליך היצירה, האם יוצרת תקשורת שקטה (ראה המשפט בתחילת הסעיף) האופיינית לקשר הראשוני ולקשרים עתידיים שיש בהם יסודות של התמזגות, לקשר של סובייקט עם אובייקט סובייקטיבי. (התינוק: "אני מרגישה עכשיו ש..." והאם הופכת אותו מהגב לבטן- ממשיכה את המשפט שלו). התינוק עונה לה בהתפתחות נמשכת וביצירתיות גדלה. הוא לומד להאמין במציאות חיצונית המופיעה ומתנהגת כקסם ומנוהלת ע"י יכולתו הבלתי מוגבלת. הצמיחה האנושית וחיים בעלי משמעות הם תנועה מאשליה של בריאה וחוויה של אומניפוטנטיות, דרך התפכחות, אל אשליית בריאה משוכללת יותר.
- חוויה מעברית: "האם בראת אותו בעצמך או שהוא הוצג לפניך מבחוץ? אל לה לשאלה להיות מנוסחת כלל!" בין המרחב החיצוני והפנימי, נמצא אזור שלישי- של החוויה הסובייקטיבית. אזור זה מכיל תופעות שמרכזן התמזגות העצמי והזולת, כמו משחק, אשליה ויצירתיות. גרעין החוויה המעברית הוא המשך לתהליך היצירה. אובייקט המעבר אינו אני ואינו לא אני. כמו האם, הוא משקף את העצמי וכמו העצמי, הוא משקף את האם. אבל אין לרדד אותו לאחד מהם. המחינה התפתחותית, דרך תופעת המעבר, התינוק נע משלב התלות המוחלטת אל תלות יחסית באובייקט חיצוני שאינו נתון לשליטתו. אובייקט המעבר מאפשר לילד את השינוי מסובייקטיביות לאובייקטיביות, מקשר של התמזגות למצבים של נפרדות. האובייקט בד"כ רך (מוצץ, דובי, קצה שמיכה) ואליו נלווית פעילות ייחודית (מציצה, חיבוק, מלמול, שירה, תנועה). תופכת המעבר מופיעה לפני ההירדמות ומגינה מפני חרדה. לא ההרגעה ולא הסיפוק האורלי הינן עיקר תופעות המעבר. כאשר השימוש באובייקט הוא בעיקר לשם הרגעה או כשהסיפוק האורלי נעשה דומיננטי, זוהי עדות לשבר בין התינוק לבין החוויה היצירתית. שבר אותו מנסה התינוק לאחות ע"י סיפוק דחפי או ע"י החזקה עצמית המפקיעה את ההתמסרות האחדותית. ושבעה מאפיינים לקשר של הילד עם אובייקט המעבר:
- התינוק נוטל לעצמו זכויות על האובייקט, תוך ויתור מסוים על האומניפוטנטיות.
- התינוק מלטף האובייקט בחיבה וגם אוהב אותו או פוגע בו בסערה רגשית.
- אסור לאובייקט להשתנות אלא אם התינוק בעצמו עושה זאת.
- על האובייקט לשרוד את האהבה היצרית, את השנאה וגם את התוקפנות הצרופה.
- על האובייקט להיראות בעיני התינוק מעניק חום או נע או בעל מרקם או עושה משהו שמצביע על כך שיש לו חיות וממשות משל עצמו..
- מנקודת מבטו של התינוק, האובייקט לא בא מן החוץ ולא מן הפנים.
- גורלו של האובייקט, שמרשים לו להתפרק בהדרגה מטעינותו הרגשית, עד שעם השנים, הוא שוקע בתהום הנשייה.
בהתפתחות בריאה, האובייקט מאבד את משמעותו מפני שתופעות המעבר נעשות דיפוזיות, מתפרסות על פני כל טריטוריית הביניים שבין מציאות נפשית פנימית ובין העולם החיצוני. התינוק חווה כלפי אובייקט המעבר יחס של חיבה (לא דחף) בצד רגש סוער (דחף). החוויה המעברית משלבת התייחסות אובייקט :אני) עם יחסי אובייקט (סתמי) ולכן מאחדת את שתי חוויות האימהות: אם סביבה ואם אובייקט. איחודן את תופעות שלכאורה נוגדות זו את זו. העצמי של הילד מועשר באיכויותיו של העולם והעולם מועשר בעצמי של הילד. הילד שזכה לחוויה מעברית בסביבה טובה דיה, ירגיש כי העולם השתנה בזכות בואו אליו.
- חוויה דחפית: "יחסי אובייקט הם חוויה של הסובייקט שאפשר לתארה מנקודת מבטו של הסובייקט כמבודד". ויניקוט מתאר קשר של תלות הדדית בין האדם וסביבתו ותרבות אנושית המאפשרת גדילה ומעשירה את היחיד. לסביבה יש תפקיד מכריע לגבי בריאותו ואושרו של היחיד הגדל בתוכה. יחסי אובייקט שונים מהותית מהתייחסות אובייקט. בשלבים המוקדמים של א-אינטגרציה ושל התמזגות מלאה, הדחפים הם חיצוניים והתינוק חווה אותם כרעם פתאומי. כשהאני מתחזק, התינוק ירגיש את הדחף כחלק מהעצמי ולא כחיצוני לו. בתחילה, הסביבה אחראית לאינטגרציה של הדחפים לתוך יחידת העצמי ועם ההתפתחות, קטנה מאוד השפעתה על תוצאות התפתחות הדחף. סביבה טובה דיה יכולה למנוע מחלה פסיכוטית אבל לא נוירוזה. עם כל הטיפול הטוב שבעולם, הילד חשוף להפרעות שמקורן בקונפליקט הנובע מתוך חיים אינסטינקטואליים. הדבר מופיע כחרדה וכהגנה מפני חרדה אך כאשר ההגנות נוקשות, הן מרכיבות סימפטומים אופייניים לנוירוזות. יחסי סתמי זקוקים למידה מסוימת של יחסי אני כדי להיות משמעותיים. ללא תמיכת האני של האם, התינוק יחווה את הדחפים כמסוכנים לו ולאובייקט שלו. חוויה דחפית תחליש את האני שלו. עם ההתפתחות, גם ההפך הוא הנכון. עצמי של אדם בוגר יכול לגייס את הדחף ולהעצים אותו כדי שיהווה כוח שסביבו תיאסף האישיות ותושג אינטגרציה. זוהי אינטגרציה מצומצמת וכוזבת, ללא חוויה של אמיתיות ומשמעותיות. ויניקוט מתאר יחסי סתמי באופן ייחודי: הסובייקט מניח לשינויים מסוימים בעצמי להתרחש, האובייקט נעשה בעל משמעות. פועלים מנגנונים של השלכה והפנמה. משהו מהסובייקט מתגלה באובייקט, הסובייקט מרוקן אך מועשר ברגש. יחסי אובייקט הם חוויה של הסובייקט שאפשר לתארה מנקודת מבטו של הסובייקט כמבודד. אייגן (1971), מסביר את יחסי האובייקט בתיאוריה של ויניקוט כקשר בין סובייקט נפרד או מבודד, לבין אובייקט הצומח דרך השלכות והפנמות ובניית עולם פנימי מגובש. זהו הרובד של עולם הפסיכואנליזה עד ויניקוט, עליו אין מחלוקת בין פרויד וקליין, רובד המציאות הפנימית. הפסיכותרפיה של פענוח תוכן נפשי דרך פעילות מנטלית המסגירה את המוסתר: קשר ההעברה- ההתקה מדמות ההורה לדמות המטפל, חלומות, פנטזיות מודעות ולא מודעות, פליטות פה,acting out....
- שימוש באובייקט: "שלום אובייקט, הרסתי אותך, אני אוהב אותך". התינוק מחפש עולם מציאותי, חיצוני ואחר ממנו, כדי לבוא איתו במגע של חילופין. לשם כך, האם צריכה להיות אובייקט ממשי. סתירה לתיאוריה של פרויד וקליין: במקום מציאות חיצונית מתסכלת, המעוררת כעס ותינוק המגיב בתוקפנות הרסנית, מתאר ויניקוט הרסנות יוצרת ומציאות מספקת ומרגיעה. במקום ממשות מולידה הרסנות, הרסנות מולידה ממשות. בין היחיד והסביבה יש interdependence ולא קונפליקט אינהרנטי הדורש מאבק, פשרה והסתגלות. המציאות יוצרת חיצוניות ממשית, מאפשרת חשיבה מדעית ואינטראקציה בין-אישית של נתינה וקבלה מספקות. הסביבה צריכה להיות סביבה מאפשרת התינוק מרגיש ממשי ואמיתי ע"י ההיענות וההתאמה הפעילה של האם, אשר הופכת להיות ממשית ומציאותית ע"י נכונותה לשרוד התקפות דחפיות ללא היעלמות וללא נקמה. המעבר מהתייחסות לאובייקט סובייקטיבי לשימוש באובייקט אובייקטיבי הוא מעגלי: התינוק מציב את האובייקט מחוץ לשליטה האומניפוטנטית שלו,, כך הוא חדל להיות אובייקט סובייקטיבי, הא נהרס בפנטזיה. וגם להיפך, התינוק הורס את האובייקט בפנטזיה ולא מתוך כעס, האובייקט הממשי ממשיך להתקיים, ההרס הדמיוני של האובייקט ע"י הסובייקט מוציא אותו מן השליטה האומניפוטנטית וכך מתקף את קיומו הממשי. נולד אובייקט בעל אוטונומיה וחיים משלו. התינוק שינה את מעמדו והפך לסובייקט נפרד. זהו הישג התפתחותי. השימוש באובייקט יתקיים בד בבד עם התמזגות של סובייקט עם אובייקט סובייקטיבי. התקיימותן של שתי הפאזות הללו במרחב של בין האדם לסביבתו בכל רגע של חייו, מבטיחה את קיומה של עצמיות אותנטית בעלת ממשות וערך.
View My Stats