חזרה למאמרים של סוגיות נבחרות בתקשורת בין אישית
חזרה לאתר הראשי

---

מוצ'ניק, מ. (2002). לשון, חברה ותרבות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. כרך א': פרק 1 – מבוא: הלשון כפעולה חברתית

מבוא – עמ' 11 – 53 – קורס סוגיות בתקשורת

תודה למיה ארונין שסיכמה

תקשורת בין-אישית – יש בה מוען ( מעביר מסר ) ונמען ( מקבל מסר ) ברורים , המקיימים ביניהם יחסי גומלין .

תקשורת המונים – פונה אל קבוצת נמענים רחבה ובלתי מוגדרת אישית , כגון מאזיני הרדיו, צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים .

* בשני נסוגים אלו של תקשורת יש ללשון תפקיד מרכזי .

משותף לכל סוגי התקשורת , היותם מבוססים על מערכות סימנים המוסכמים על בני חברה נתונה . מבין כל מערכות הסימנים הללו , הלשון היא המערכת המשוכללת ביותר , הכוללת מספר גדול מאוד של סימנים ומשרתת תחומים רבים ומגוונים . מערכות התקשורת הבלתי מילוליות עשיות לכאורה, לשרת אוכלוסיות רחבות יותר בחברה .

אולם מערכות תקשורת " בין- לאומיות " אלו מוגבלות באפשרויותיהן בהשוואה לתקשורת המילולית. הוכחה הטובה ביותר לכך היא שהלשון עשויה לשמש לתיאור כל אחת מן המערכות הבלתי מילוליות , אך לא להפך . נראה אפוא שהתקשורת המילולית היא אחד הצרכים הבסיסיים של האדם , המבדיל בינו לבין בעלי חיים . לדוג' כדי שהאדם יתקבל לחברה , עליו להכיר את הלשון המדוברת בה .

כפי שהחברה עצמה מתפתחת ומשתנה כל הזמן , גם הלשון הנהוגה בה משתנה בהתאם לכך . ניתן לקבוע אפוא כי קיימים יחסי גומלין הדוקים והשפעות הדדיות בין שינויים בחברה לבין תהליכים בלשון .

הקשר חברתי

הלשון היא הערוץ המרכזי שדרכו מעבירים בני אדם מדור לדור מידע על ההתנהגות החברתית. ללשון תפקיד משמעותי בתהליך החיברות.

הלשון איננה ישות סטאטית , המתקיימת באופן עצמאי , אלא מתפתחת בהתאם לחברה שהיא פועלת בתוכה , ומשתנה עמה יחדיו. מאחר שהדיבור עצמו הוא סוג התנהגות חברתית , לא ניתן לתאר את הלשון תיאור מלא במנותק מן החברה. תבניות הלשון קשורות לתבניות החברה .

הריחוק החברתי הגיאוגרפי מביא לגוני לשון שונים זה מזה . גם ריחוק בזמן גורם לשינויים משמעותיים בלשון , יתר על כן – גם במקום נתון ובתקופה נתונה עשויים אנשים שונים לדבר בגוני לשון שונים זה מזה .

הלשון היא סוג של זהות חברתית , היא מעידה על השתייכות הקהילתית של דובריה.

הקשר נסיבתי

- כחומר בסביבה או בסיטואציה שבה מתרחשת הפעילות הלשונית .

מלינובסקי וממשיכיו ניסו להוכיח שהלשון אינה פועלת כיישות מבודדת , אלא היא מתפתחת בתוך סביבה נתונה . משמעות הדברים שאנו מבטאים בעזרת הלשון קשורה ברקע חברתי כלשהו , במעשים ובאירועים המתרחשים בחברה , וכל אלו מכונים "הקשר נסיבתי"

הקשר תרבותי

המילה "תרבות " היא בעלת משמעויות שונות וקונוטאציות רבות .

תרבות היא "ציביליזציה " – זוהי גישה שמקורה בתפיסה האירופית , שייחסה לעצמה עליונות על כל חברה אחרת בזכות מה שהגדירה כ"הישגי קדמה " . גישה זו השתקפה גם בראייה כלפי הלשון, וגרמה לכך שידברו על " לשונות תרבות " לעומת " לשונות פרימיטיביות " . הבלשנות המודרנית אינה מבחינה בין לשונות "מפותחות " לבין שפות "פרימיטיביות ". ממחקרים רבים עולה שבכל סוג של חברה או של תרבות , הלשון היא מערכת תקשורתית מורכבת וקביעה זו נכונה גם לגבי לשונות חסרות כתב.

לפי הגישה המקובלת בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה יש להתייחס לכל סוגי תרבות , מבלי לחפש בהן את ההתפתחות המקובלת במערב כ"קדמה טכנולוגית " , ואין לשפוט את הערך האסתטי של ביטויי התרבות בחברה נתונה על פי דעות קדומות .

אדם הפועל בחברה מסוימת חייב להסתגל לכלליה , והוא עובר תהליך של חיברות . באופן דומה הוא מקבל את כללי התרבות של החברה , תהליך זה נקרא תירבות . ההקשר התרבותי של תקשורת לשונית מייצג מהות מופשטת , הכוללת משקעים תרבותיים שונים של החברה, לכן הוא קשה לתיאור יותר מן ההקשר החברתי והנסיבתי . הלשון אינה פעולת בחלל ריק ויש לתארה בתוך מעגלי הקשר שונים.

אופייה הסמיוטי של ההתנהגות הלשונית

כיום מקובל לתאר את הלשון כמערכת של סימנים מילוליים שרירותיים המשמשים לצורכי תקשורת בין בני האדם . הבלשנות היא סוג של מערכת סמיוטית , החוקרת משמעויות . במובן זה הלשון נחשבת למערכת סימנים בדומה למערכות אחרות , כגון ציור , פיסול , מוזיקה , מחול , לבוש ועוד.

* המונח סמיוטיקה מקורו מן היוונית = מסמן , מסומן.

הבלשן אדוארד ספיר, קבע שהמילה היא סמל המשקף דבר-מה שבמציאות כגון בית ,וכל תפקידה הוא להוות מקבילה לדבר זה במישור אחר ( הקולי או הגראפי) .

אנו מבטאים הפשטות והכללות של חוויות שונות שבעולמנו , כדי שנצליח ליצור קשר עם הסביבה .

* הסימנים המשמשים בתקשורת החוץ-לשונית, כגון תנועות הגוף , הנראים טבעיים וכלל-אנושיים , אינם בהכרח אוניברסאליים .

הסימן וההתנהגות התקשורתית

במרכז של כל תהליך תקשורת נמצא מסר מסוים , שיש להעביר מאדם לאדם או ממקום למקום. לשם כך ישנם אמצעים המשותפים לכל תקשורת והם האחראים להעברת המסר הנדרש .

מרכיבי התקשורת העיקריים :

המוען – הדובר ( או הכותב ) , מעביר המסר

הנמען – המאזין ( או הקורא) , מקבל המסר

ערוץ התקשורת – "הצינור" שדרכו עובר המסר

הקוד – מערכת הסימנים שבאמצעותה מועבר המסר

התכונה המשותפת לכל סוגי מערכות התקשורת – של בני אדם ושל בעלי חיים , הטבעית והמלאכותית- היא שסימן כלשהו מועבר ממוען לנמען דרך ערוץ תקשורת נתון . לסימן יש צורה מסוימת , והוא נושא משמעות ( או מסר) , והקשר שבין הצורה למשמעות נקבע על ידי הקוד. מנקודת מבט זו אפשר לומר שהלשון היא קוד. שום מערכת תקשורת אחרת אנושית או לא אנושית , אינה גמישה כמו מערכת הלשון .

כשירות תקשורתית

לצורך קיום תקשורת דרושה , כאמור , הכרת הקוד המשותף לחברה , שהוא הלשון המדוברת בקהילה הנתונה . השליטה במכלול המיומנויות נקראת כשירות תקשורתית .

הכשירות התקשורתית כוללת לא רק את הכללים הלשוניים התקשורתיים המקובלים בחברה נתונה , אלא גם את " כללי התרבות " הנהוגים בה , למשל כללי נימוס. בתוך כשירות זו ניתן לכלול גם את השתיקה , שכן בנסיבות מסוימות נדרש חוסר דיבור והדבר תלוי בהרגלי התרבות .

האדם החי והפועל בחברה יודע כיצד ליצור תקשורת עם זולתו , וליכולת הטבעית הזאת קורא היימס

" התיאוריה המולדת ומערכת הדיבור" .

הידע התקשורתי הנדרש נובע מן הידע החברתי והתרבותי שהפנים הדובר.

המרכיבים העיקריים של אירוע הדיבור הם: תוכן המסר ,

המשתתפים בשיח ,

ערוץ התקשורת,

רשמיות המעמד ,

הקשר שבין הדוברים ומעמדם במידרוג החברתי .

לפי אחת הגישות ניתן לכלול את התוכן ואת הצורה של המסר כחלק מן המרכיבים , ולפי גישה אחרת אפשר לראות במסר תוצאה של הגורמים האחרים , כלומר של נסיבות התקשורת .

מרכיבי התקשורת

כסימן מנמוטכני:speaking היימס משתמש במילה האנגלית

הנסיבות – הזמן והמקום , הרקע הפסיכולוגי והתרבותי של האירוע . - s- setting

- המשתתפים בשיח ( המוען והנמען) P – participants

- המטרות ( התכלית שאליה מכוון השיח ) e-ends

- צורת המבעים ( תוכן הדברים וצורת אמירתם ) a-act sequences

- דרכי הבעה ( הנימה , הדרך ורוח הדברים בהעברת המסר)k-keys

- ערוצי התקשורת ( בעל-פה , בכתב , באמצעות מכשיר)i-instrumentalities

- נורמות ההתנהגות ( יחסי הגומלין והאינטרפרטציה של המסר ) n-norms

- סוגי התקשורת ( דיאלוג , מכתב , הרצאה , שיר , תפילה , דיון וכד' ) g-gernes

קשיים בקיום תקשורת

הבדלי תרבות עלולים ליצור ליקויי תקשורת , אם הדוברים אינם מודעים להם, גם גובה הקול בעת השיחה עלול לגרום לבעיה בתקשורת .

חייבים לראות את הכשירות התקשורתית ביחס למערכת כוללת יותר של היכרות תרבותית , אשר ניתן לכנותה בשם כשירות תרבותית .

תקשורת בין בני אדם מתאפשרת לא רק באמצעות שפה משותפת , אלא גם בעזרת גורמים חוץ לשוניים .

להלן סיכום סוגי הידע הנדרשים מן הדובר לצורך קיום תקשורת נאותה ( על פי סאוויל – טרויקא) :

1. ידע לשוני

א. יסודות מילוליים ( מילים , מבנים דקדוקיים ותחביריים )

ב. יסודות לא – מילוליים ( תנועות גוף , הבעות פנים , הנגנה )

ג. תבניות של אירועים תקשורתיים ייחודיים ( נוסחאות מקובלות )

ד. קשת הגוונים האפשריים בכל היסודות ( לשון תקנית , לשון עממית )

ה. משמעות הגוונים בנסיבות ספציפיות ( רשמיות , נימוס , קרבה , אינטימיות )

2. מיומנויות לאינטראקציה

א. תפיסת מופעים שונים באירועים תקשורתיים ( הבנת המסר בהקשרו)

ב. בחירה בצורות ההולמות בנסיבות ספציפיות ( התאמת המסר לאירוע )

ג. נורמות האינטראקציה והאינטרפרטאציה ( כללי השיחה המקובלים )

ד. אסטרטגיות שונות להשגת המטרה התקשורתית ( שימוש בשיח כאמצעי )

3. ידע תרבותי

א. הכרת המבנה החברתי ( הירארכיה ויחסי קרבה)

ב. הכרת הערכים והגישות ( ראיית עולם של החברה )

ג. תפיסת הסכימה הקוגניטיבית ( דרכי החשיבה וההבנה )

ד. מודעות לתהליכים של תרבות ( השפעות ושינויים תרבותיים )

מסיכום זה עולה כי הידע הלשוני כולל לא רק מבעים לשוניים , אלא גם יסודות לא – מילוליים וכן גוני מבעים ייחודיים , המותאמים לאירוע התקשורת הספציפי. כדי לבחור בגוונים הלשוניים ההולמים לא די בשליטה בלשון , אלא נדרשת גם הכרת נורמות האינטראקציה , כלומר המבע צריך להתאים לדרכי השיח המקובלות בחברה הנתונה . הנורמות הקובעות את הלימות המבעים קשורות הן במבנה החברתי והן במבנה הערכי- תרבותי של בני השיח .

הכשירות התקשורתית אצל הילד

הכשירות התקשורתית היא תכונה מולדת , כלומר חלק מן הידע הלשוני האינטואיטיבי של כל ילד .

7 תפקידים עיקריים בהתפתחות הלשונית של הילד על פי הלידיי :

1. סיפוק הצרכים החומריים ( אני רוצה משהו )
2. שליטה על התנהגות הזולת ( עשו מה שאני מבקש)
3. יחסי גומלין עם הזולת ( אני ואתם)
4. גילוי זהותו האישית ( הנה אני בא)
5. חקירת העולם הסובב אותו ( למה?)
6. יצירת עולם דמיוני לעצמו ( בואו נגיד ש)
7. העברת מידע חדש ( יש לי משהו לספר לכם)

לדעת הלידיי חוויותיו של הילד שונות מאוד מחוויות האדם המבוגר , ולכן קיים פער גדול בין המשמעויות שאליהן מתכוון הילד בדיבורו לבין אלו שהמבוגר מייחס לילד. ואולם, , כאשר מפרשים את הדיבור לאורם של תפקידים חברתיים וכדרך להבעת צרכים מסוימים , ניתן לגשר בין עולם הילד ובין עולם המבוגר . כדי שילד יוכל להשתמש בלשון כאמצעי ללימוד , הוא צריך להביע באמצעות מילים ומבנים לשוניים את החוויות הקשורות בעולם החיצוני ובאנשים הסובבים אותו.

הפונקציות החברתיות של הלשון

אירועי הדיבור של המבוגר, בדומה למה שתואר בנוגע ללשון הילדים, נובעים אף הם מצרכים מסוימים . כאשר אנו מקיימים תקשורת מילולית , הלשון ממלאת תפקידים חברתיים שונים , המכונים פונקציות תקשורתיות .

יתרה מזו , אותם מבעים לשוניים עשויים למלא תפקידים תקשורתיים שונים בהתאם להקשר ולנסיבות . פעילויות אלו נקראות "פעולות דיבור", משום שהמוען גורם להפעלת הזולת באמצעות הדיבור . קיימים מודלים אחדים , המנסים להגדיר את הפונקציות התקשורתיות השונות מתוך ראייה אוניברסאלית .

מודלים שונים לתיאור הפונקציות התקשורתיות

מלינובסקי

חילק את פונקציות הלשון לשני תחומים רחבים :

1. הפרגמאטי:

א. לאקטיבי ( פעיל)

ב. לנרטיבי ( סיפורי)

2. המאגי ( פולחני ) – קישר לפעילויות הדתיות –טקסיות שבתרבויות השונות . ספק אם היא מתאימה

כיום לתיאור תפקידיה החברתיים של הלשון , כאשר הפולחן הדתי אינו עומד עוד במרכז הווייתן של מרבית החברות .

הפונקציה המאגית ( או הריטואלית ) היא למעשה היפוכה של היצירתיות הלשונית , שכן היא מייצגת מצבים שבהם הדוברים בוחרים לא ליצור מבעים משלהם , ומעדיפים לחזור על הנוסחאות קיימות בלשון .

לכל חברה יש מצאי מסוים של ביטויים ריטואלים , המשמשים אותה בטקסים ובאירועים החברתיים השונים, והמשותף לכולם הוא שלתוכן הביטוי אין חשיבות רבה בעת אמירתו ושלא ניתן להבין זאת מחוץ להקשר החברתי – התרבותי. כלומר לאו דווקא במשמעותם המילולית , עשויים למלא את הפונקציה הריטואלית , אם כי נראה מאוחר יותר שעדיף לראות בהם משרתים של " הפונקציה הפאטית " – סוג של תקשורת שבו אנשים יוצרים קשר באמצעות מילים המשמשות לאו דווקא במשמעות המקורית .

התיאוריה של אנתרופולוג מלינובסקי יוצאת מנקודת השקפה שבה התרבות נמצאת במרכז.

ביהלר

( פסיכולוג אוסטרי)

ראה את תפקידי הלשון מנקודת ראותו של האדם , של הפרט. הוא הבחין בין:

הפונקציה האקספרסיבית ( ריגושית )- תפקידה ממוקד במוען ,

הקונאטיבית ( פנייה לנמען)- ממקוד בנמען,

הרפרזנטציונית ( ייצוגית , תיאורית )- ממוקד במציאות , כלומר בכל מה שמעבר למוען ולנמען .

מוריס

מיין את פונקציות הלשון לפי:

דיבור לצורכי מידע- מקביל לפונקציה רפרנציאלית של שיאקובסון ,

הלך רוח- מקביל לפונקציה אקספרסיבית ( הבעתית) ,

גישוש – הוגדר כדיבור לשמו ולצורכי אסתטיקה ,

חזות – מכוון לדיבור לצורך קיום התקשורת , כלומר הפונקציה הפאטית המשמשת לשיחת נימוס בלבד.

בריטון ( המחנך האנגלי )

פונקציות תקשורתיות :

הפונקציה הטרנזאקציונית ( לקיום משא ומתן)

הפונקציה האקספרסיבית ( להבעת רגשות )

הפונקציה הפואטית ( ליצירה ספרותית , למשחקי מילים )

עיקר עניינו היה בלשון הכתובה ובהתפתחות מיומנות הכתיבה אצל תלמידים בבית הספר. מסקנתו הייתה כי הכתיבה מתקדמת תחילה בהקשר האקספרסיבי ( הבעתי ) , ולאחר מכן היא מתפתחת לשני כיוונים :

- למטרת " משא ומתן" , ובה עיקר התפקיד מוטל על המשתתף עצמו

- למטרה "ספרותית" , ובה מושם הדגש על הזולת ( הנמען) .

רומאן יאקובסון ( הבלשן ואיש הספרות )

ניסה להראות במודל שלו את הקשר שבין הפואטיקה ( לשון השירה ) ובין הלשון המשמשת אותנו בחיי היום –יום . כל התנהגות לשונית מכוונת להשגת תכלית וההבדל היחיד הוא בהתאמת האמצעים למטרה .

6 תחומים של פונקציות הלשון :

אמוטיבי- ( רגשי) , הדובר מביע את רגשותיו

קונאטיבי – ( למתן הוראות ) , המכוון אל הנמען

רפרנציאלי- ( להעברה של מסר או מידע ) , המכוון להקשר החוץ לשוני

פואטי- ( ספרותי) הקשור במבע ומשמש ל"משחקי מילים"

פאטי – ( דיבור לשמו) , הקשור לערוץ התקשורת ומטרתו לשמור על רצף השיח

מטא-לשוני – ( מעל הלשון) , המתקשר לקוד , ותפקידו להסביר את הלשון עצמה.

* יוצרי התיאוריות השונות הגיעו למיונים דומים של פונקציות הלשון , ואף שפעלו בתקופות שונות ובמקומות שונים בעולם , יש בהם הרבה מן המשותף .

הדגמים השונים של פונקציות הלשון

הסוציולינגוויסטיקה והסוציולוגיה של הלשון

הסוציולינגוויסטיקה – חקר הלשון ביחס לחברה .החידוש הוא בהתעניינות הרחבה יותר בסוציולינגוויסטיקה ובהבנה שמדע זה עשוי לשפוך אור הן על חקר הלשון והן על חקר החברה .

ההבדל בין הסוציולוגיה לבין הסוציולינגוויסטיקה נובע משימת הדגש על אחד התחומים לשון או סוציולוגיה – יותר מאשר על משנהו . הסוציולוגיה של הלשון אמורה להדגיש את הצד החברתי . היא עוסקת ביחסים התיאורטיים שבין המערכת הלשונית לבין המערכת החברתית. הסוציולינגוויסטיקה אמורה להדגיש את הצד הלשוני , היא בודקת באיזו מידה קשורים השינויים שבמערכת הלשונית בגורמים חברתיים. ניתן להגדיר אפוא את הסוציולוגיה של הלשון כחקר החברה בהתאם לשימוש שהיא עושה בלשון . הסציולינגוויסטיקה , לעומת זאת , תוגדר כחקר הלשון בהתאם לשימושיה החברתיים .

תחום האתנולינגוויסטיקה

האתנולינגוויסטיקה – חקר הלשון ביחס לתרבות .

החברה והתרבות קשורות זו בזו בקשר הדוק.ומכאן ששני התחומים חופפים בהיבטים רבים והחלוקה מלאכותית במידת –מה . נושאים המתייחסים בעיקר למבנה החברה עצמה ייכללו בסוציולינגוויסטיקה , ואילו נושאים הקשורים באמונות או בביטויים התרבותיים של חברה זו ייכללו באתנולינגוויסטיקה . ויש חוקרים הרואים באתנולינגוויסטיקה ענף של הסוציולינגוויסטיקה .

היימס שדיבר על התנהגות התקשורתית כאחד ממרכיבי התרבות .

קיימות 2 רמות לעיסוק באתנוגרפיה של התקשורת : ההתנהגות הייחודית בתרבות נתונה מצד אחד , וכלל המושגים המשותפים לכל התרבויות מן הצד האחר .כדי שאדם יוכל לקיים תקשורת בתוך החברה שהוא חי בה , הוא נזקק לא רק להכרת כללי התקשורת המקובלים, אלא גם לכללים התרבותיים העומדים בבסיס תהליך האינטראקציה. מנקודת הראייה האנתרופולוגית תיאור תהליך התקשורת יכלול מלבד ההיבט הלשוני גם מידע על הארגון החברתי , על התפקידים השונים בתוך החברה , על הדעות והאמונות שלה וכל מידע או סוג של התנהגות המועבר מדור לדור באמצעות תהליך של חיברות או תירבות .

פישמן ממפתחי הסוציולינגוויסטיקה כדיסציפלינה ומראשי החוקרים אותה , קבע כי הלשון היא חלק בלתי נפרד מן התרבות , מאחר שמרבית הביטויים של ההתנהגות האנושית קשורים במידה זו או אחרת בלשון.

הלשון מגלה במידה רבה לא רק את החוויות הייחודיות של העמים המדברים בה, אלא גם את הדרך החשיבה של בני תרבות זו. מאחר שהלשון היא מערכת הסימנים המשוכללת ביותר המוכרת באנושות ,הרי שהלשונות למיניהן הופכות לסמל של תרבויות שהן מייצגות .

באמצעות הלשון אנו עשויים לגלות הרגלי תרבות של הדוברים , ומכאן שלא די ללמוד שפה זרה, אלא יש ללמוד עימה יחד גם קודים תרבותיים בסיסיים.

יחסי הגומלין לשון- חברה ולשון – תרבות

פון – הומבולדט האמין כי הבדלי הלשון מקבילים להבדלי השקת העולם , וכי הלשון משקפת את החשיבה של האומה הדוברת אותה. הוא הדגיש כי מבנה הלשון משפיע על השקפת העולם ולע תהליך החשיבה של הדובר, והוא ראה בדקדוק גורם ראשוני להשפעה זו , ולא באוצר מילים.

ספיר טען כי הלשון אינה מהות עצמאית , אלא היא חלק מן התרבות , כלומר ממכלול המנהגים והאמונות של העמים. הוא הראה כי אנתרופולוגים והיסטוריונים , אשר ניסו ללמוד על האדם משלוש נקודות ראות – גזע, לשון ותרבות – הסיקו כי שלושה תחומים אלו אינם פועלים במקביל . לטענתו , קל להוכיח כי הלשונות אינן מותאמות בהכרח לגזע מסוים או תרבות מסוימת , למשל השפה האנגלית מדוברת בפני גזעים שונים אפילו באותה מדינה .

ספיר הביא הוכחה נוספת לחיזוק טיעונו שהתרבות והלשון אינן פועלות תמיד במקביל . באותה התרבות מדוברות לעתים שפות השונות מאוד זו מזו , ולהפך – לשונות הדומות זו לזו מדוןברות לעתים בתרבויות שונות לחלוטין.

ספיר קבע כי שום לשון המשותפת לשני עמים אינה יכולה להיות ערובה שתתקיים גם תרבות משותפת לעד, אם הגורמים הגיאוגרפיים , הפוליטיים והכלכליים לא יהיו זהים עוד.

*האסוציאציה הנוצרת בין הלשון לבין תרבות הדוברים בה , היא פעמים רבות הסיבה להפסקת הדיבור בשפה מסוימת או להמשך השימוש בה .

סיכום:

גם אם נניח שבנה הלשונות אינו קשור קשר הדוק בתרבות , קל יהיה להוכיח כי תוכנן קשור אליה בקשר הדוק .

תולדות הלשון ותולדות התרבות צועדות במקביל , ואוצר המילים אכן משקף במידה מסוימת את התרבות . אולם להקבלה זו אין חשיבות מכרעת בחקר הלשונות . ספיר הראה כי התבניות הדקדוקיות נוטות להתקיים לאורך זמן , בעוד שהמבטא, אוצר המילים והיבטים אחרים של הלשונות נתונים לשינויים תמידיים .

לדידו של ספיר הלשון קשורה קשר הדוק להרגלי החשיבה , והם מהווים למעשה מהות אחת . הלשון מארגנת את המחשבה , ומכאן שהיא קובעת את הראית העולם שלנו ואת התפיסה הייחודית של הסובב אותנו . ספיר מדגיש שהלשון תורמת לתרבות ומעצבת את המציאות .

אם התרבות היא כל מה שהחברה עושה וחושבת , הרי שהלשון משקפת את אופן החשיבה ואת דרך הבעת החוויות האנושיות .

יחסי הגומלין לשון – חשיבה בהקשרים חברתיים

לא ניתן להוכיח ששיטת כתיבה מלמדת על שוני בחשיבה של העמים אלו לעומת הכותבים משמאל לימין , כגון הדוברים בשפות האירופיות , אולם נראה כי המוח מתרגל לכיוון ההתבוננות על פי השפה שבה נלמדת מיומנות הכתב לראשונה .

השערות וורף

השערתו העיקרית של וורף הייתה כי קיים קשר הדוק בין מבנה הלשון לבין התנהגותם של העמים המדברים בה . הוא הכיר אמנם בשני כיווני השפעה, מן התרבות אל הלשון ומן הלשון אל התרבות , אך הסיק שהשפעת הלשון על התרבות חזקה יותר .

השערה זו קובעת שאנו מפרשים את המציאות אך ורק על פי התבניות הלשוניות הכופות עלינו את הדרך החשיבה .

אנו יכולים להסיק שקיימות הגבלות מסויימות להתנהגות החברתית – תרבותית שאין אנו מודעים להן, אולם אם נלמד להכיר מערכות חשיבה שונות , הצפונות בין השאר בלשונות , נוכל להתגבר על מגבלות אלו , כלומר שככל שנכיר לשונות רבות יותר, כך נוכל להבין דרכי חשיבה מגוונים יותר.

אוניברסליזם לשוני לעומת יחסיות לשונית

בבחינת הדרך שבה הלשון מייצגת עבורנו את עולם המציאות ניתן לראות 2 גישות מנוגדות :

1. הגישה ה"אוניברסליסטית "

לכל בני האדם – בלא קשר לתרבותם וללשונם – יש " מושגי יסוד" משותפים .

הלשון היא רק האמצעי להבעת מערכת המושגים הללו , ומכיוון שלאלה בסיס משותף , הרי שכל

הלשונות חייבות להיות דומות זו לזו. ולפיכך לשונות שונות מייצגות את העולם בדרכים דומות .

2. " השערת היחסיות הלשונית " או דטרמיניזם לשוני

כיוון שלפיה הלשון היא הקובעת את החשיבה ואת תפיסת העולם. ייתכן שמבנה השפה הוא הקובע את הדרך שהדוברים תופסים בה את המציאות .

לפי גישה זו לא ניתן להפריד בין חשיבה לבין הלשון הרווחת בחברה מסוימת , והן תלויות זו בזו .

מכיוון שקיים שוני משמעותי מאוד בין הלשונות השונות באוצר המילים ובמבנה , לא ניתן לקבל את האוניברסליות כדר מובן מאליו. דוברי לשון אחת יבינו את העולם בדרך שונה מאשר דוברי שפה אחרת .

אחת הסיבות להתנגדות שעוררה גישת היחסיות הלשונית נעוצה בעובדה שהיא סותרת עיקרון בסיסי המקובל בבלשנות המודרנית , לפיו כל דבר שניתן לומר בשפה נתונה אפשר להביע בשפה אחרת .

שלזינגר גורס כי הבדלי לשון עשויים להעיד על הבדלי חשיבה ותרבות כאשר מתקיימים 3 תנאים :

1. ההבדל הלשוני איננו שרירותי , אלא שייך למציאות המתוארת
2. קשר בלתי שרירותי זה ברור גם לדובר "הפשוט"
3. הדוברים מודעים לקשר האמור

• שני התנאים הראשונים חשובים , לדעתו, בעוד התנאי השלישי אינו הכרחי , שכן ייתכן הבדלים לשוניים בלתי מודעים .
  

הבדלים באוצר המילים

על פי גישת היחסיות הלשונית , ראיית העולם של הדוברים קשורה ללשון נתונה ונבדלת מתרבות לתרבות . השפות נבדלות זו מזו , בין השאר, באוצר המילים.

אחת הדוגמאות הידועות והמעניינות ביותר באשר להבדלים באוצר המילים שבין לשון ללשון נוגעת לשמות הצבעים, למשל בלשון האנגלית אין מילה מקבילה לתכלת .

ברלין וקיי הראו כי קיימת חוקיות לזהות ולשוני בין הלשונות באשר לדרך שבה הן מחלקות את קשת הצבעים שלהן. על פי גישתם , מדובר בתחומי התמקדות בצבעים בסיסיים , והדבר אינו קשור במספר המילים המציינות את הצבעים בלשון .

ההוכחה נוספת לכך שאין קשר בין צבע ובין התכונה המיוחסת לו , אלא מדובר בסמליות בלבד, היא העובדה שצבעה האמיתי של תיבת ההקלטה שבתא הטייסים הוא כתום. המוסכמה החברתית שמאחורי השם "קופסה שחורה " קשורה , לפי הנראה , לנסיבות הטראגיות שבעקבות אסון אווירי , ובשל כך היא מתקשרת לצבע השחור , שכאמור מסמל את האבל ברוב החברות המערביות .

וורף גרס כי הבדלים דקדוקיים בין הלשונות גורמים להבדלי הדגשים הקשורים בסגנון תרבותי כלשהו. אולם הבדלים כאלה אין די בהם כדי להוכיח את הקשר שבין הלשון ובין החשיבה והתרבות , ובוודאי אין להסיק מכך , שהלשון היא הקובעת את ראיית העולם של דובריה .

מקנמרה מציג את האבסורד שבראיית היחסיות הלשונית בדרך הקיצונית – הוא מראה כי היו הדברים נכונים הרי וורף עצמו לא מסוגל היה ללמוד את הלשונות האינדיאניות , ובעיקר ההופי , שעליהן הוא ביסס את התיאוריה שלו.

פירושים ונסיויים בעקבות השערת וורף

פסיכולוגים הראו לפני כ-50 שנה שאכן קיים קשר בין ההבחנה בגוני צבע ובין התפיסה והזיכרון.

ממצאי מחקרים מעידים שתפיסת המציאות של האנשים אינה מוגבלת על פי מערכת סמנים הקיימים בלשונם , במקרה זה צבעים.

כיום מקובל להניח שאכן קיימת השפעה כלשהי של הלשון על החשיבה , אך ספק רב אם הלשון היא הקובעת את תבניות החשיבה באופן חד משמעי .

מסקנת החוקרים הייתה שהסמליות המיוחסת למילים היא עניין אוניברסאלי , על כל פנים בנוגע לשתי הלשונות ( אנגלית ועברית ) ולשתי התרבויות שנבדקו , הישראלית והאמריקנית. מסקנה זו הפריכה את השערת וורף באשר לקשר שבין הלשון ובין החשיבה ותפיסת העולם. עם זאת , במחקרים מתקדמים של חוקרים אלה נמצא כי אצל ילדים דוברי עברית נתפסת הבחנת המין בגיל צעיר יותר מאשר בלשונות אחרות .

כיום מוסכם על מרבית החוקרים כי חברה המתעניינת בתופעה מסויימת ונזקקת למילים החסרות בלשונה תמצא את הדרך לבטא זאת . אחת האפשרויות היא להשתמש במונחים שאולים משפה זרה , אך תיתכן גם יצירת מונחים חדשים בלשון . גם המבנים הדקדוקיים והתחביריים עשויים להתרחב ולהשתנות במשך הזמן , אם כי בצורה מוגבלת. נראה כי וורף לא הביא בחשבון את האפשרות שהדוברים יבצעו שינויים בלשונם, כחושו שדבר מה חסר בה להבעתם המלאה .

הבדלים דקדוקיים בין הלשונות

העובדה שהמבנה הדקדוקי והתחבירי שונה מלשון ללשון נראית כדבר מובן מאליו, ואולם , האמנם הבדל זה נובע מראייה שונה של עולם המציאות ? וורף טען כי אכן כך הדבר .

תופעה זו אינה מוכיחה , לדעת וורף , את עליונותה של שפה זו או אחרת , אלא היא מעידה על העובדת קיומה של נקודת תצפית שונה וערכה אחרת של הפעולות , ולפי דעתו , הדבר מבטא ראייה שונה של העולם הסובב אותנו.

קיימות קטגוריות דקדוקיות כלליות המשותפות למרבית הלשונות , ומקובל לכנות אותן " אוניברסאלים לשוניים " . אולם ברוב המקרים אין מדובר בפריטים לשוניים ייחודיים, אלא בתופעות כלליות . כך למשל , בכל הלשונות יש עיצורים ותנועות , יש חציצה בין מילים, קיימים חלקי דיבור שונים ( פעלים, שמות- עצם) ,ויש סדר רכיבים מסוים במשפט. כמו כן ניתן להניח שבכל לשון תימצא חלוקה כלשהי לפי גוף , מין ומספר, אך המיון הפנימי לא יהיה זהה בכל הלשונות. נראה שהקושי בהבנת המיון לחלקי דיבור ( שמות , פעלים וכד') בשפות השונות נובע מתפיסה סובייקטיבית .

סיכום

ראינו כיצד הלשון משמשת כאמצעי לתקשורת וכיצד יש לראות אותה בהקשר החברתי, בהקשר הנסיבתי ובהקשר התרבותי .

נושאים מרכזיים :

הגדרנו את הלשון כמערכת סימנים משוכללת והסברנו את תפקידה כקוד חברתי ותקשורתי

הסברנו מה טיבה של כשירות תקשורתית והגנו מודלים שונים המתארים את הפונקציות התקשורתיות

עסקנו בהדגרה של תחומי הסוציולינגוויסטיקה והאתנולינגוויסטיקה והראנו את יחסי הגומלין בין לשון – חברה ולשון – תרבות

הרחבנו את הדיבור על היחס שבין הלשון לבין החשיבה בעקבות השערות וורף ותיאוריית היחסיות הלשונית מול תיאוריית האוניבסליזם הלשוני