חזרה למאמרים של סוגיות נבחרות בתקשורת בין אישית
חזרה לאתר הראשי
מלאך פינס, א. וגולדברג, ח. (1998). פסיכולוגיה של המינים. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. יחידה 4 – התנהגות מילולית, לא מילולית.

פסיכולוגיה של המינים – התנהגות מילולית ולא-מילולית

1. התנהגות מילולית

לשון – שפה, שפת דיבור, מערכת המילים שאדם משתמש בהן להבעת כל צרכיו.

התנהגות מילולית – כל התנהגות שנעשה בה שימוש במילים.

אפשטיין סבורה שאני משתמשים בלשון כדי להציב גבולות לתופעות שהן חסרות גבולות ממשיים, וכן כדי להגדיר בני אדם ולסווגם. יכולת זו היא המאפיין החשוב ביותר המבדיל את בני האדם ממינים אחרים בטבע.

לייקוף טוענת כי גברים ונשים עושים שימוש שונה בשפה, עד כדי כך שאפשר לקרוא לשימושים שונים אלו "שפת נשים" ו"שפת גברים". לתפיסה זו קדמה תפיסה עממית לפיה נשים תוארו כדברניות יותר מגברים, בעלות אוצר מילים דל מהם, משתמשות בתוארי שם ובתוארי פועל מוגזמים, שפתן עדינה ומנומסת מן הגברים והן אינן נוטות לקלל כמותם.

בלשנות חברתית – עוסקת בחקר הקשרים וההשפעות ההדדיות שבין שפה לחברה. ההתנהגות הלשונית בין בני אדם מושפעת מגורמים רבים ושונים כגון: מעמד חברתי, השתייכות דתית, מוצא אתני, גיל, עיסוק, מין וכן הסיטואציה המסוימת, נושא השיחה והתפקיד בשיחה. כמו כן, מצאו הבלשנים כי בהזדמנויות שונות דוברים משתמשים במבחר "שפות" – בהתאם למידת הרשמיות או חוסר הרשמיות של הסיטואציה.

ואריאציות לשוניות – התנהגויות לשוניות מגוונות המושפעות מהגורמים הנ"ל.

ואריאציות סגנוניות – כאשר אדם מדבר בצורות שונות, בהקשרים חברתיים שונים.

ואריאציות חברתיות – כאשר דוברים השונים זה מזה בגיל, במין, במעמד חברתי, בקבוצה אתנית, שונים זה מזה בדיבורם גם באותו הקשר.

מטרת הבלשנות החברתית איננה רק לתאר את הואריאציה הלשונית ואת ההקשר החברתי שבו היא באה לידי ביטוי, אלא גם להראות כיצד שוני לשוני משקף מבנה חברתי מסוים. ואריאציה לשונית מובנית היא תוצאה ישירה של ואריאציה חברתית מובנית.

שפת נשים ושפת גברים:

ע"פ לייקוף, שפת הדיבור של גברים מאופיינת ב:

שפת הדיבור של נשים, לעומת זאת, מאופיינת ב:

לייקוף הצביעה על אפיונים אחדים של שפת הנשים:

  1. שאלות נספחות – דרך ניסוח הססנית של היגד הכולל מידע, שמדרך הצגתו משתמעים חוסר ביטחון והיעדר וודאות בדבר נכונותו. מעין נוסחת ביניים בין הצהרה לשאלה. הצגת ההצהרה בצורת שאלה מאפשרת להסכים עם כל תשובה של המאזין ובכך להימנע מוויכוח – "המצב הפוליטי ממש קטסטרופאלי, נכון?".
  2. מילים מגבירות – "כל כך", "כה הרבה".
  3. תארים ריקים – "נהדר", "נפלא", "מקסים", "אלוהי".
  4. מילים המביעות הסתייגות – "אני חושבת", "אולי", "נדמה לי".
  5. אינטונציות של שאלות גם במשפטים שאינם שאלות מפורשות – "תקנה עגבניות?".
  6. בקשות משולבות – שאלה שאפשר להשיב עליה ב"כן" מבלי לבצע את הבקשה – "אולי אתה יכול לסגור את הדלת?".
  7. שפתם של הגברים הינה ישירה ולעניין ואילו זו של הנשים מתמקדת בעיקר בהבהרת היחסים הבין-אישיים בין הדוברים.

ביקורת על לייקוף:

  1. ממצאיה לא התבססו על מחקרם תקניים אלא בעיקר על אנקדוטות,
  2. מחקריה התמקדו בניתוח אורח דיבורו של הדובר הבודד ולא בניתוח הסיטואציה הבין-אישית,
  3. הכללת יתר מתצפיות ספקולטיביות וממחקר מוגבל בהיקפו,
  4. לא נלקחו בחשבון הטיותיהם של המראיינים בפרשנותם את הנאמר.

אפיוני דיבור – ממצאים:

רמה פונולוגיתß הבדלים הקשורים לשינויים בקול וכן לעוצמת הקול וסמכותו. נשים משתמשות בטווח רחב של גובה הצליל ובאינטונציה מגוונת ולרוב קולן גבוה משל הגברים. גברים מדברים בקול רם יותר מהנשים, בפחות שטף ובקול נמוך יותר המוסיף לרושם הסמכותי של דיבורם.

תחביר ואוצר מיליםß נשים, בהשוואה לגברים השווים להן במעמד החברתי, בגיל וברמת ההשכלה, בוחרות צורות דיבור תקניות ויוקרתיות יותר. (הסבר לכך יכול להיות רגישותן של נשים לנורמות לשוניות, רגישות המאפיינת בני אדם ממעמד נמוך).

דברנותß בניגוד לתפיסה הסטריאוטיפית לפיה נשים דברניות יותר, נמצא כי דווקא הגברים הם אלה הנוטים להאריך בדיבור. הסברים אפשריים לכך:

שאלות נספחותß כפי שראינו, ע"פ לייקוף, נשים מבטאות עצמן בדרך מהוססת יותר מגברים, אחת הצורות לכך היא שאלות נספחות. זוהי עמדה של החברה ולא מציאות מוכחת. הולמס חילקה את השאלות הנספחות לשני סוגים:

  1. שאלות מכוונות דובר – בקשה מבן הזוג לשיחה לאשר את אמירתו של הדובר. שאלות אלו מסמנות חוסר ביטחון באמירתו של הדובר עצמו.
  2. שאלות מכוונות נמען או שאלות מנחות – מבטאות את יחסו של הדובר לנמען: מעודדות אותו, מנחות אותו או מרככות אמירה שלילית ("זה יהיה די טיפשי מצדך, נכון?").

נמצא כי כאשר נשים השתמשו בשאלות נספחות הן היו לרוב שאלות מנחות, ואילו רב השאלות הנספחות ששאלו גברים היו מכוונות דובר והביעו חוסר ביטחון. עוד נמצא, כי אנשים "מנחים" – דוברים, מראיינים, מארחים, אחראים על האינטראקציה – השתמשו הרבה בשאלות נספחות ללא קשר למינם. ממצא מסתדר עם כך שנשים משתמשות יותר בשאלות נספחות שכן הן נוטלות על עצמן את קידום השיחה ועידודה.

שאלותß נשים מרבות לשאול שאלות רבות ומגוונות. הסבר לכך: במונחי אינטראקציה, שאלות חזקות מהצהרות שכן הן נותנות לדובר כוח להפיק תשובה מבן שיחו. נמצא כי נשים משתמשות בשאלות יותר מגברים וזה יכול להצביע על חולשתן היחסים במצבים אינטראקטיביים, הן נאלצות להשתמש בשאלות ע"מ לשמור על גחלת השיחה.

נימוסß למרות הציפייה שנשים יהיו חסרות ביטחון וע"כ יותר מנומסות, נמצא כי גברים ונשים לא נבדלו ביניהם ברמת הנימוס כאשר פנו לגבר.

שפה חזקה ושפה חלשה:

או'באר ואטקינס מצאו כי "שפת הנשים" ו"שפת הגברים" אינם מאפיינים נשים וגברים דווקא, אלא קבוצות "חלשות" ו"חזקות" בחברה. את מחקרם הם ערכו באמצעות ניתוח עדויות שניתנו בבית משפט.

מאפייני "שפת הנשים" (או "שפת החלשים" כפי שהם יקראו לה מאוחר יותר) שמצאו:

  1. hedges – ביטויים מסתייגים, המביעים התחמקות ממחויבות.
  2. צורות דיבור מנומסות ביותר.
  3. שאלות נספחות.
  4. ריבוי בהדגשות.
  5. תוארי שם ריקים.
  6. הקפדה על מבטא מדויק ודקדוק נכון למעלה מן המידה.
  7. חוסר חוש הומור.
  8. אוצר מילים מיוחד (כגון שימוש במילים מיוחדות לתיאור צבעים – ירוק בקבוק).
  9. שימוש באינטונציה של שאלה במשפט הצהרה.

הם הוכיחו כי מאפייני שפת נשים בדיבור של עדים אינו במתאם דווקא עם המין אלא עם מעמד חברתי ונמוך ועם חוסר נסיון במתן עדות.

לסיכום, ממצאיהם אומרים כי:

  1. תווי שפת נשים אינם מאפיינים את דיבורן של כל הנשים.
  2. תווי שפת נשים אינם מוגבלים לדיבורן של נשים בלבד.
  3. הציונים על מדד שפת נשים מהווים רצף (מנמוך לגבוה) שבו ליותר נשים יש ציונים גבוהים וליותר גברים ציונים נמוכים.

הם סבורים כי קיים בלבול בין "שפת נשים" ל"שפה חלשה" מאחר ובחברה המערבית נשים הן חסרות כוח יחסית לגברים, הם מדגישים כי שימושן של נשים בשפה חלשה זו תוצאה של מעמדן בחברה ולא של מינן. לפיכך, גם גברים בעלי סטאטוס נמוך ייטו לדבר בשפה חלשה.

דגמי שיחה ואינטראקציה:


סיכום:

קיימים סטריאוטיפים רבים בנוגע להבדלים בתכונות אישיות ובמאפייני התנהגות של נשים ושל גברים אך מחקרים אמפיריים על דיבור ממשי הראו כי נמצאו רק מעט הבדלים בין המינים ובמקצתם נמצא אפילו היפוך של הסטריאוטיפ.

2. התנהגות לא מילולית

במרבית המקרים רגשות חזקים אינם זקוקים למילים על מנת שאדם אחר יבין אותם. המידע הרגשי מועבר באמצעות התנהגות לא-מילולית.

מחקרים מעידים כי למידת ההתנהגות הלא מילולית מקבילה ללמידת שפה המדוברת וכי מגיל צעיר ביותר אנו סומכים על סימנים לא מילוליים ע"מ להעביר מידע ולקבלו. אופני תקשורת לא מילולית (כגון הבעות פנים, קשר עין, מגע יד, הופעה חיצונית) הינם מרכיבים חשובים ביותר בתקשורת הבין-אישית. יש הסבורים כי הם מעבירים את הרגשות בדיוק רב יותר מאשר המילים עצמן, אולי משום שהם מופקים באופן ספונטאני ובלתי מודע.

מהרביאן טען כי הרושם הנוצר בעת מגע ישיר ובלתי אמצעי של פנים אל פנים מושפע משלושה גורמים: התנהגות מילולית, טון דיבור והבעות פנים בצורה הזאת:

סך כל הרושם = 7% התנהגות מילולית + 38% טון דיבור + 55% הבעת פנים. כלומר, כאשר הבעת הפנים סותרת את המילים, היא "תנצח" ותגדיר את סך הרושם שייווצר, גם אם תוכנן של מילים מדוברות הוא חיובי, אין בכוחן לחפות על טון דיבור או הבעות פנים שליליות.

מה שמאפשר לנו לזהות סימנים לא מילוליים הוא העובדה כי המשמעות שמוענקת להם הינה מוסכמת ויציבה בתוך קבוצות תרבות שונות.

הבדלים בין המינים בהתנהגות לא-מילולית:

קיים הבדל שיטתי בהתנהגות הלא מילולית של גברים ונשים: נשים מקשיבות בנימוס ובחוסר ביקורתיות, מישירות מבט בעת שיחה, מחייכות יותר חיוכים של נימוס, פניהן מבטאים יותר רגשות, הן יותר נוגעות בחברותיהן במהלך שיחה והן נוטות יותר לפנות את הדרך על מנת למנוע התנגשות או ויכוח.

בתרבויות רבות גברים ונשים מובחנים אלה מאלה בשימוש השונה שהם עושים בסוגים שונים של התנהגויות לא מילוליות. הגברים עושים שימוש מרבי בהתנהגויות שהשתמעותן היא דומיננטיות ומעמד גבוה, ואילו הנשים מפיקות התנהגויות המתפרשות כחום וכאהדה. הבדלים אלו חופפים את התפיסות המסורתיות של תפקידי המינים. יש חוקרים שהדגישו כי הבדלים אלו משמרים את מעמדו הדומיננטי של הגבר בחברה המערבית.

התנהגות לא מילולית מושפעת גם מגורמי מצב שונים ובהם מינם של הסובבים אותו. ישנם מצבים בהם גברים ונשים נוטים לעשות שימוש רב יותר בהתנהגויות לא מילוליות ה"טיפוסיות" לבני מינם. חוקרים שונים בחנו את השפעות המין על התנהגותו הלא מילולית של הפרט. יש שטענו כי ההבדלים בין המינים מקבלים ביטוי בולט ביותר כאשר הפרט מעוניין בבן המין שכנגד. אחרים אומרים כי אנשים מודעים לציפיות הזולת ומתנהגים בהתאם למינם. חוקרים אחרים שיערו כי ההפך הוא הנכון ובני שני המינים נוהגים באופן פחות או יותר סטריאוטיפי בנוכחות בן המין השני.

הבעות גוף – מרחב אישי ומגע:

רוברט סומר טבע את המונח מרחב אישי שהוא קו הגבול הבלתי נראה שכל אחד מאיתנו יוצר סביב הגוף; מעין בועת מרחב המגנה עלינו מפני קרבה גדולה מדי של האנשים סביבנו. גודלה של בועת המרחב האישי משתנה בסיטואציות חברתיות שונות ובתרבויות שונות. המרחב האישי שונה גם בקרב אנשים שונים, בגילים שונים ובמצבים שונים.

נמצא כי בקרב יונקים ואצל כמה סוגי חיות אחרות, גודל הטריטוריה מעיד על מידת הדומיננטיות של החיה בקרב בני מינה, ופלישה לטריטוריה מתפרשת כאיום על מעמד זה ומפיקה התנהגויות אלימות. התנהגות "טריטוריאלית" דומה לזו נמצאה גם בקרב בני אדם.

מהרביאן מתאר מחקרים המראים כי נשים תופסות פחות שטח במרחב בגלל תנוחת גופן: הן נוטות לשבת כשזרועותיהן שלובות, נחות בחיקן או צמודות לצדי הגוף, רגליהן צלובות וירכיהן צמודות. גברים לעומת זאת נוטים להתפרקד, להניח את זרועותיהם על משענת הכסא, לפשוט את רגליהם לפנים. לפיכך, בועת המרחב האישי של גברים גדולה משל הנשים והיא נוטה להיות נינוחה ופחות סימטרית, מה שמעיד על סטאטוס וכוח. מעבר לכך, המרחב האישי של נשים חדיר יותר ומופר לעיתים קרובות יותר.

במקרים בהם יש מעבר צר ואין מקום לשניים לעבור בו-זמנית, סטייה מן הדרך מאשרת את הסטאטוס הגבוה יותר של האחר ואת זכותו העליונה בשטח שהינו משותף. מסתבר כי נשים מפנות את הדרך לנשים אחרות באותה תדירות בה גברים מפנים את הדרך לגברים אחרים אך כשמדובר במפגש בין המינים, לרוב האישה סוטה ולא הגבר.

נגיעות – יכולות להיחשב כפגיעה במרחב האישי. גברים נוגעים בנשים פי 2 ממה שנשים נוגעות בגברים. ההבדל גדל עוד יותר כאשר האישה היא צעירה או בעלת סטאטוס נמוך (בוס ומזכירה).

ניתן להסיק כי גבולות המרחב האישי של נשים קטנים, חלשים וחדירים יותר משל הגברים. גברים פולשים לתוך המרחב האישי של נשים, אך נשים מקבלות את המרחב האישי הגברי ואינן פולשות לתוכו. נשים יותר סובלניות לחדירה לפרטיותן וסובלות פחות מגברים מצפיפות פיזית – מנהלות שיחות עם נשים ממרחק פיזי קטן. הקרבה הרגשית בין נשים משפיעה על המרחב האישי בשעת השיחה – ככל שהקרבה הרגשית גדולה יותר המרחב האישי קטן יותר. אצל גברים הקרבה הרגשית אינה משפיעה על המרחב האישי. הסבר להבדל, לפי מהרביאן יכול להיות שנשים חברותיות יותר מגברים, חיוביות יותר ביחס לאחרים ואוהבות יותר מגברים יחסי קרבה. ל'פרנס ומאיו טוענות כי נשים זקוקות למרחב האישי כמו גברים אך בשל חינוכן לנימוס ולחברותיות קשה להן יותר להגן בתקיפות על המרחב שלהן ולומר כי החדירה אליו גורמת להן אי-נוחות. הנלי אומרת כי ההבדלים בשימוש במרחב האישי בין המינים מעידים על מעמדן החברתי הנמוך של הנשים וכי מטרתם להמשיך ולשמר אותו.

הבעות פנים:

נמצא כי גברים מבטאים את עצמם באופן לא מילולי פחות מנשים. אחת ההשערות המרכזיות לכך היא כי ההבדלים משקפים את חלוקת התפקידים והיחסים שבין המינים.

קשר עין: בד"כ קשר עין המתלווה לשיחה בין שניים מבטא חום רגשי, עניין, אישור לקשב, חיבה לזולת או הזמנה. אולם, קשר עין נוטה גם לבטא את מעמדו החברתי של הפרט – בעלי סטאטוס נמוך נוטים להסתכל בבעל הסטאטוס הגבוה בעת שיחה ולהשפיל מבט כשהוא מישיר אליהם את מבטו. נשים יוצרות יותר קשר עין בעת שיחה אך בזמנים אחרים נמנעות ממנו. גם גברים וגם נשים נוהגים ליצור קשרי עין לזמן ממושך יותר עם בני מינם. קשר עין בין בני שני המינים שכיח יותר במצבים של קשר אינטימי בין השניים. חוקרים סבורים כי ההבדלים ביצירת קשר עין מבטא את העניין שמגלות נשים ביצירת קשרים בין אישיים רגשיים. חוקרים אחרים אומרים כי מה שמניע את ההתנהגות הזו זה דווקא מניעי קיום – הן קשובות להתנהגויות ורגשות של בני הסטאטוס הגבוה מהן בגלל תלותן בהם.

חיוך: נשים מחייכות גם כאשר אינן שמחות במיוחד וכשאין להן סיבה נראית לעין לחייך. נשים מחייכות יותר מגברים כשהן נמצאות לבד ומגבירות את מספר החיוכים כאשר אדם נוסף נכנס לתמונה. הסבר לכך הוא האינטראקציה החברתית שלהן – הן מנסות לגרום לזולת להרגיש בנוח. חיוכם של גברים לעומת זאת, הוא ביטוי למצבם הנפשי ואינו מושפע מנוכחותו או מתחושתו של הזולת. הסבר אחר לכך הוא שנשים מחייכות יותר בסיטואציות חברתיות בשל הסטאטוס הנמוך שלהן כי הן המין החלש מבחינה פוליטית וחברתית.

חיוך יכול לפוגג מתח או לרכך את השפעתם של חילופי מילים עוינות. חלק מן החיוכים של נשים מכוונים לפייס את הזולת ולהשקיטו ולקבל ממנו אישור.

הצפנה ופענוח:

נשים "מצפינות" ביתר הצלחה מגברים את רגשותיהן. כלומר, הן מיומנות יותר בהבעת רגשותיהן באמצעים לא מילוליים. מסתבר כי נשים מצליחות יותר מגברים לבטא רגשות שליליים (כעס, גועל) ואילו גברים מצליחים יותר מנשים לבטא רגשות חיוביים (הנאה, חיבה). ההסבר להבדל נעוץ בציפייה שמצפים מכל אחד מן המינים בתחום הבעות הפנים. ההבדלים בהצפנה מוסברים בד"כ בסוציאליזציה לתפקידי המין – ילדות מקבלות עידוד לבטא רגשות ואילו ילדים לומדים להיות "גברים" ולהימנע מביטויי רגש.

ל'פראנס בדקה אם קיים קשר בין מידת הליברליות, או המסורתיות, של תפקידי המין בקרב סטודנטים לבין התנהגותם הלא מילולית בפועל. נמצא כי גברים ונשים שהביעו עמדות יותר ליברליות כלפי ההבדלים בין המינים, הראו מגוון רחב יותר של התנהגויות לא מילוליות משהראו אלה שעמדותיהם היו יותר שמרניות ונוקשות.

הסבר אחר להבדלים בהצפנה הוא אבולוציוני. הימנעותם של גברים מביטוי רגשות שליליים היתה חיונית בחברות הציידים הפרימיטיביות לנטיעת תחושת ביטחון בנשים ולהבטחת נכונותן ללדת ילדים ולגדלם. אצל נשים, בשל חולשתן הפיזית, התפתחה יכולת לזהות בקלות רגשות, בעיקר שליליים, מתוך הצורך להתגונן ולהישמר מפני סכנות.

מחקרים שונים ניסו לבדוק האם נשים "מפענחות" טוב מהגברים את הצופנים הרגשיים החבויים בהתנהגויות הלא מילוליות ומצאו כי הן אכן מפענחות במידה רבה יותר של דיוק מן הגברים. עוד נמצא כי נשים מצליחות יותר מגברים לפענח מידע המוצג להם בכל שלושת ערוצי התקשורת הלא מילולית – פנים, גוף וקול.

סיכום:

התנהגותן הא מילולית של נשים מביעה בעיקר הכנעה, קבלה וחום, ואילו התנהגותם הלא מילולית של גברים מביעה בעיקר סמכותיות, תחרותיות ומעמד חברתי עדיף.ההתנהגויות הלא מילוליות, יותר מהתנהגויות אחרות, מצביעות על חלחולם של סטריאוטיפים מיניים בהתנהגותנו. Your browser may not support display of this image.


Locations of visitors to this page