חזרה למאמרים של יסודות/מבוא לעו"ס
חזרה לאתר הראשי

---

Johnson, L. C. (1998). Social work practice: A generalist approach (6^rd ed.) Chapter 2: Social work as a developing profession, 18-40. Boston: Allyn and Bacon

---

Social Work as a Developing Profession

עבודה סוציאלית מודרנית היא תוצר של תורשה של תגובות לצרכים ודאגה בזמנים ומצבים שונים. תגובות לצורך תמיד הושפעו על ידי האירועים של אותם זמנים ועל ידי הפילוסופיה העדכנית,בסיס הידע ודאגות למצב רווחת התושבים של אותו עת.

העבודה הסוציאלית,שהתחילה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הינב מקצוע יחסית חדש, למרות ששורשיו מצויים בתורשה היוהודית-נוצרית.

בתור מקצוע צעיר, העו"ס התפתח גם בעקבות דאגות ושינויים של אותם זמנים,וג בעקבות התפתחות הידע,ערכים וכלים.

העבודה הסוציאלית כמקצוע:

אין הגדרה אחת ברורה למילה מקצוע.

ישנם אנשים שאינם חושבים שעבודה סוציאלית היא מקצוע,אך למרות זאת, העו"ס כן מוגדר כמקצוע ע"י כל ההגדרות וה"כללים".

ארנסט גרינווד אומר שלכל מקצוע 5 מאפיינים:

1) תאוריה שיטתית

2) סמכות

3) קבלה ע"י הקהילה

4) קןדי אתיקה

5)תרבות

בהתייחסות לעו"ס כמקצוע, מתייחסים למאפיינים של גרינווד. הראשון הוא תאוריה שיטתית. העו"ס נאבק כדי להשיג זאת. בגלל מורכבות האדם וגורמים אחרים, שלבי ההתפתחות של מאפיין זה לא מושלמים.

גישה זו נותנת לגיטימציה לכך שהעו"ס הינו מקצוע שממשיך להתפתח.

התפתחות הידע בעבודה סוציאלית:

בהתפתחות העו"ס רעיונות מסויימים קיבלו חשיבות בביטוי NATURE OF ITS PRACTICE.

5 מרעיונות אלה עוזרים ביצירת הבנה על תהליך התפתחות בסיס הידע.

5 הרעיונות הם:

* הערכה

*האדם במצב

* מערכת יחסים

*תהליך

* התערבות

עד 1920:

ניתן לאפיין את ה-EARLY PRACTICE של העו"ס כ"לפני התאוריה".העובדים ראו את הצרכים והגיבו. הם היו חלק מהתנועה הליברלית, והיו עסוקים בפילוסופיות של אותם זמנים.

היו להם דעות קדומות על עוני, שזה נבע מפגמים אישיים כמו: עצלנות, חוסר ארגון או אלכוהוליזם. הם הרגישו שעל ידי שימוש בגישה של "ביקור ידידותי" הם יכלו לעזור לאנשים להתגבר על הסיבות לקשיים שלהם.

האמרה הראשונה המשמעותית של התאוריה בעבודה הסוציאלית היא של מרי ריצ'מונד-SOCIAL DIAGNOSIS. בספר זה היא פיתחה את הבסיס להערכה. למרות זאת, במקום להשתמש במונח הערכה, היא השתמשה במונח "דיאגנוזה" (אבחון), שנלקח מהתחום הרפואי,ולכן בהמשך מודל זה נקרא "המודל הרפואי".

עבודתה של ריצ'מונד משקפת תקופה שבה מדעי החברה בכלל, והסוציולוגיה בפרט השפיעו רבות על העבודה הסוציאלית. הפסיכולוגיה עוד לא הייתה מספיק מפותחת כדי להסביר את אישיות האדם ע"י מושגים גלובליים.

החשיבה של העו"סים הייתה למצוא את גורם הבעיה ולפתור אותה.

שלבי העבודה היו:

*איסוף מידע

*אבחון של הבעיה

*תכנון הטיפול

הייתה חשיבה שאחרי איסוף המידע הרב יוביל להבנה של גורם הבעיה. נוסף על כך, חשבו שאם נמצא הגורם, אז פתרון הבעיה יהיה פשוט ליישם.

רעיון זה שנבע מה-CHARITY ORGANIZATION SOCIETY (C.O.S.), התבסס על כך שהבעיה נוצרה בעיקר בגלל היחיד. לדוגמא- עוני נבע בעיקר בחוסר תמותה, שימוש לא נכון בכסף, או שתייה מרובה. בבתי ההתנחלויות (SETTELMENT HOUSES), שבהם התחילו את נושא הטיפול הקבוצתי, הגיבו לאותה בעיה חברתית בצורה שונה. גישה זו ראתה את מקור הבעיה בסביבה, ובחוסר הבנה של האדם על איך להתמודד עם סביבתו. העובדים בבתים האלה התשתמשו בפעילויות חינוכיות והעשרה קבוצתיות. הם עבדו בנוסף בתוך המערכת הפוליטת כדי ליצור שינוי.

התחלת מקצוע העבודה הסוציאלית באה כתגובה ל"ערבוב חברתי של תחילת המאה העשרים. תקופה שבה מהגרים חדשים, כל אחד עם רקע תרבותי וצורת חיים שונה,היוו מקור דאגה לחברה. בתקופה זו הייתה התפתחות במדעי החברה, שנבעו מכך שהאמינו שביישום כלי מדעי, יוכלו לזהות את גורמי העוני והפשע. חשבו שאם ימצאו הגורמים, הפתרונות יהיו מובנים מאליו, וכל הבעיות החברתיות יעלמו.

1921-1930:

עד 1930 חלו שינויים בהבנת תהליך האבחון.

הדו"ח מוועידת מילפרד שיקף את התפתחותו של התאוריה של עבודה סוצאילית פרטנית במשך שנות ה-20. התאוריה הזאת זיהתה את האלמנטים המשותפים שבחינוך החברתי מהתחומים העבודה השונים.

דוח זה התחיל לפתח את רעין "ההתערבות",אך הם השתמשו במונח הרפואי "טיפול". בתקופה זו, הטיפול נועד לעזור ללקוח "להסתגל".

3 תהליכים מרכזיים הם:

*שימוש במשאבים

* עזרה של הלקוח בהבנה עצמית

* עזרה של הלקוח לפתח את יכולתו "לסדר" את תוכניתו החברתית

במקום להתמקד במצב החברתי, העובד הסוציאלי דאג יותר למשמעות וערך החוויות האישיות.

התמקדות היחיד כללה בדיקה מדוקדקת של התנהגות, יחס, ומערכת יחסים. דגש מיוחד הושם על חוויות ילדות מוקדמות.

לעומת העבר, כבר לא השתמשו שמגוון רחב של מקורות מידע, אלה אמרו שצריך להתמקד במידע שמגיע מהאדם עצמו. זאת כדי להבין את משמעות הארועים לאותו לאדם. אחרי ראיון ממוקד של הלקוח,ניתן לקבל תמונה כוללת של המצב כדי להגיע להבנה עמוקה של המצב.

היה דגש על אבחון ו/או דיאגנוזה לעומת העבר, שבו הדגישו את " גורם-תוצאה".

רעיון הטיפול (התערבות) שונה מפעולה "אימפולסיבית" למען הלקוח,ל"כבוד ליחודיות הלקוח". דבר שהוביל הזדהות עם מצבו של הלקוח.

היה מעט מאוד ידע לגבי טיפול בתקופה זו.

היה דגש מיוחד על הקשר שבין המטפל למטופל.אינטראקציה עמוקה בין המטפל למטופל הייתה חשובה כי זה יצר שותפות שהייתה חיונית להבנת המטפל את המטופל כדי שיתקקים טיפול נכון.

ההבנה הזו הייתה התרחקות מצורת המחשבה של "לעשות ל..." או "לעשות בשביל..."

ככל שבסיס הידע התפתח,כל גם הצורך להעביר את הידע הלאה. כך נוצרה התייחסות לחינוך בנושא ופיתוח תאוריות.

בתקופה זו, העבודה הקבוצתית שמה דגש על "אנשים" מאשר על "מצבים".

תנועת החינוך הבלתי פורמלית המתרחבת, ועבודתו של ג'ון דיווי השפיעו רבות.

נוצרו ארגוני נוער חברתיים,ותוך כך נוצר דגש על השימוש בפעילויות קבוצתיות כדרך לעודד צמיחה ושינוי.

ניתן לאפיין את השפעת תקופה זו על העבודה כיום, בשינוי המחשבתי מ- "לעשות ל...או לעשות בשביל..." לעבודה עם המטופל.

1931-1945:

בתקופה זו,גורדון המילטון,תאורתיקן חשוב של הגישה הדיאגנוסטית,הגדיר את המושג דיגנוזה:" לעבוד תוך הבנת האדם עם הבעיה כולל הבנת הבעיה עצמה."

זה כולל את הגרסה הסובייקטיבית של הלקוח של המצב.

השקפה זו על דיאגנוזה הובילה לפיתוח הרעיון של "האדם בתוך המצב"- פירוש הלקוח למצבו.

המילטון ראה את פירוש זה כהערכה לעומת דיאגנוזה. בהערכה לוקחים בחשבון את המשאבים המצויים ללקוח, תוך התייחסות לכך שהבעיות הן גם אישיות וגם חברתיות.

תהליך העזרה התגבש כ:

*לימוד

*דיאגנוזה

*טיפול

שלושת המאפיינים האלה בתהליך העזרה לא בוצעו בסדר לוגי(הגיוני),צעד אחר צעד, אלא לפי "פנימה-החוצה" ולעיתים אף במקביל אחד לשני.

הקשר בטיפול היה חשוב כדי לעזור. טבעו ועוצמתו היו תלויים בצורך המטופל, ובשירות שניתן לו.

הגישה הדיאגנוסטית (אבחונית),היא טיפול פסיכו דינמי.

גישה נוספת היא הגישה הפונקציונלית, שבה לא התייחסו למטופל כחולה,או מתמרד,אלא כבן אדם המבקש שירות מסויים.

למושג דיאגנוזה פירוש שונה בגישה הפונקציונלית.הוא נראה כנסיון של המטפל והמטופל לגלות אם יש להם משהו משותף כדי לעבוד ביחד.

זה לא הוביל לטיפול, אלא לעבודה משותפת. היה תהליך בקשר שבתבטא בתחילתו, בצהלכו ובסופו. בהתפתחות הקר, וככל שהיחידים(המטפל והמטופל) השפיעו אחד על השני,נוצרה ההזדמנות לשינוי.

תאוריה שלישית חשובה שהתפתחה בתקופה שבין 1931-1945 הייתה ההכרה בחשיבות העבודה סוציאלית הקבוצתית והקהילתית כשיטות טיפול.המילטון הדגיש את חשיבות התהליך הקבוצתי כאמצעי להבנת המשפחה.

ידע פסיכולוגי בכלל ובפרט ידע המבוסס על עבודתו של פרויד, סיפק הבנה של סטייה, וסיפק תאוריה מאורגנת להערכת האישיות.

עניין נוסף בהיבט הפסיכולוגי נוצר כאשר ארגונים ממשלתיים לקחו אחריות על מרבית עבודת הרווחה.

לארגונים הפרטיים היה את החופש להתמקד בגורמים פסיכולוגיים בנוסף לקבוצות חדשות של לקוחות.

למרות שבתחילת שנות ה-30 העוס"ים היו עסוקים מידי עם המציאות כדי לפתח תאוריות, היה להם זמן מאוחר יותר לנתח את החוויות שעברו, מה שגרם להתפתחות תאורטית עשירה.

1946-1960:

התחילת תקופה זו, "שערוריית" התאוריות הדיאגנוסטיות-פונקציונליות המשיכה. עובדים סוציאליים התשמשו בגישה הפסיכואנליטית של פרויד והתמידו בגישה הדיאגנוסטית, או בשיטת רנקן,שיישם את השיטה הפונקציונלית.

ב-1957 יצא הספר-THE CASEWORK RELATIONSHIP שלבייסטיק,שבו הוא מגדיר הקשר בין המטפל למטופל כ"אינטראקציה דינמית,של גישות ורגשות בין המטפל למטופל, במטרה של לעזור למטופל להגיע להסתגלות טובה יותר בינו לבין סביבתו".

הוא מגדיר 7 עקרונות לקשר זה:

1.ייחוד

2. ביטוי רגשות בכוונה

3.סביבה רגשית מוגדרת

4.קבלה

5.גישה לא שיפוטית

6.נחישות עצמית של המטופל

7. חסיון

לקראת סוף התקופה הזו,הוצגה גישה חדשה לעבודה על ידי הלן הריס פרלמן ב-SOCIAL CASEWORK: A PROBLEM SOLVING PROCESS.

גישה חדשה זו הייתה מיזוג של הגישות הפונקציונליות ודיאגנוסטיות בהרבה מובנים. זה סימן את סוף "השערורית התאוריות הדיאגנוסטיות-פונקציונליות".

פרלמן ראתה בעבודה כ:

"אדם עם בעיה מגיע למקום בו איש מקצוע עוזר לו ע"י תהליך מסויים".

פרלמן המשיכה להשתמש במושג דיאגנוזה, אך המשמעות התקרבה למשמעות המילה "הערכה". היא ראתה את הדיאגנוזה כמשהו דינמי. מבט רחב על כל "הכוחות" המשפיעים על מצבו של המטופל.הדיאגנוזה נראה כתהליך מתמשך שמספק גבולות,רלוונטיות וכיוון לעבודה.ראו את הדיאגנוזה כחלק החשיבתי שבתהליך פתרון הבעיה.

ספרה של פרלמן שיקף את הפוקוס שהיה על תפקידי האגו באישיות. זה בניגוד לגישה הדיאגנוסטית,שבה התייחסו לאיד,אגו ולסופר אגו כשווים בחשיבותם. פרלמן ראתה בעבודה תהליך של פתרון בעיות. היא טענה שהקשר בין המטפל למטופל הוא הכרחי להתקדמות בעבודה על פתרון הבעיה.

הקשר המקצועי נתפס כמכיל,תומך,מזין ובעל מטרה.

בעיות לא נתפסות כפתלוגיות,אלא כחלק ממהלך החיים.

העבודה הסוציאלית, בדומה לחברה שממנה היא נוצרה, התפתחה במהלך השנים 1946-1960.

הרבה מאנרגיית העובדים הסוציאליים הלכה לפיתוח מוסד המקצוע, וחינוך מקצועי. מרבית המטופלים באותה תקופה לא היו עניים, אלא ממעמד הביניים שסבלו מבעיות הסתגלות.

1961-1975:

תקופה זו הייתה עשירה בפיתוח תאורטי,ובפיתוח דאגה עבור איזוריםם בעייתיים חדשים, אוכלוסיות חדשות הזקוקת לעזרה, ושימוש בדרכי טיפל ישנים בדרכים חדשות. סקירה של הפיתוח התאורטי של התקופה מתמקד ב-3 איזורים:

1. הפיתוח המתמשך של שיטות מסורתיות
2. פיתוח גישות עבודה גנריות ומשולבות
3. פיתוח גישות חדשות לעבודה לשימוש באוכלוסיות מסויימות.

במהלך שנות ה-60 גם ההשיטה הדיאגנוסטית ( שעכשיו נקראת "הגישה הפסיכו-סוציאלית"), והגישה הפונקצינלית התפתחו ורועננו. שתי הגישות התקרבו לשלב של תאוריות מפותחות היטב.

נקודת ציון נוספת היא המעבר משימוש במונחים הרפואיים- דיאגנוזה ופרוגנוזה, למונחים יותר כלליים- הערכה והתערבות.

בחינת הרעיון של תהליך פתרון הבעיות בתחילת התקופה מראה שהשתמשו בה בשלושת השיטות המקובלות בעבודה סוציאלית: פרטני,קבוצתי וקהילתי. השימוש בתהליך פתרון הבעיות בעבודה הפרטנית משקפת את חשיבותה של הגישה של פרלמן.

טרנד נוסף בתקופה זו היא התפתחות גישות חדשות לעבודה, רובם מתמקדות על צרכים ספציפיים.

הטרנד התחיל בשנות ה-60, כאשר יחידת המשפחה התחילה לקבל תשומת לב בתור יחידה, והתפתחו גישות לעבודה עם משפחות.

באותה תקופה התפתחה התענינות בטיפול קצר טווח,במיוחד התערבות בזמן משבר.

במהלך התקופה מקצועות עזרה נוספיפ פיתחו רעיונות חדשים, ועובדים סוציאלים רבים אימצו גישות אלה, כמו עיצוב התנהגות לפרקטיקה שלהם.

העובדים הסוציאליים נהיו מודעים לגישות פסיכולויות נוספות.בשימוש במערכות סוציואליות כמסגרת, הם שילבו הבנות סוציו-לוגיות.

למרות השוני בין הגישות השונות,כל הגישות הכילו צורת הערכה,דאגה לקשר מטפל מטופל, תהליך,והתמקדות על המטופל או מטופלים במצב. כל אלה הם דרך לגרום לשינוי.

צורת עבודה שהתגבשה הייתה גישה כוללנית(general).בגישה זו ביצעו הערכה של המטופל במצב, ואז השתמשו הקשר שנוצר במהלך התהליך כדי לבצע התערבות על פי הגישה הנבחרת. צורת עבודה זו משקפת את הצרכים והדאגות של הזמנים האלה.

1976-1990:

זאת הייתה תקופה של אינפלציה, אבטלה, ודאגה לביטחון לאומי.הייתה גם דאגה לבעיות סוציאליות של דרי רחוב,איידס,שימוש בסמים,שלום וצדק.

הערכה נתפסה כתהליך שמפתח את ההבנה של האדם במצב,וכבסיס לפעולות שינקטו. הערכה היא תהליך מתמשך המשתמש בידע שהתפתח ממספר מקורות.הערכה של האפקט התרבותי והאתני על התנהגות היחידים על היכולת של היחיד והמשפחה לנצל עזרה מוצעת, הינה בעלת חשיבות גבוהה.

האדם בתוך המצב (שנקרא כעת – אדם בסביבתו) קיבל התייחסות מיוחדת בתהליך התפתחות השיטה האקולוגית.רשתות תמיכה אישיות זוהו,פותחו,וקיבלו תמיכה.השתמשו בהם בתהליך העזרה. אנשים ומערכות סוציאליות נראט כחשובים בתליך פתרון הבעיה. הגישה של המערכות הסוציאליות התקבלה ברמה עולמית. תקופה זו ראתה בנוסף את תחילת הקמת הגישה הפמיניסטית.גישה זו הדגישה את החשיבות בהעצמת המטופל,ולעבוד איתו כדי לשנות את המערכות הסביבתיות שלו.

קשר גם הפן המקצועי וגם העוזר המשיכו להיות המרכז של המערכת הפועלת. הקשרים שקיבלו חשיבות החו גם בין מטפל למטופל, אך גם בין מערכות סוציאליות ובין אנשין מרכזיים במערכות אלו.

תהליך- בכל גישה תאורטית נתפס כמשהו אחר, אך בכל הגישות היווה חלק בלתי נפרד לשינוי במהלך הזמן.

ב-1986,וויטיקאר,שיינק וגילקריסט הציעו שעובדים סוציאליים עברו לפרדיגמה חדשה,צורת מחשבה אחרת. נוסף על כך הם אמרו שצורת המחשבה החדשה הזו,התאוריה האקולוגית, מבוססת על שיפור התמיכה הסוציאלית בצורות שונות של הסביבה, ושיפור בעיות אישיות דרך לימוד "כישורי חיים".

צורת מחשבה זו מתאימה לגישה הכוללנית. במסגרת זו הגישה הכוללנית תציע למקד את ההתערבות על שינוי סביבתי.

1991-1997:

הדגש ההולך וגדל על חשיבות העצמה כמטרה או אסטרטגיה בעבודה,תומכת בפרדיגמה האקולוגית.

פרדיגמה המוצעת ע"י חלק מהעובדים הסוציאליים שמתאימה לאוכלוסיות רבות הינה הגישה הפמיניסטית. הפרדיגמה הזאת מבוססת על 5 עקרונות:

1. חיסול דיכוטומיות שיקריות והפרדות מלאכותיות
2. העצמה
3. הערכת התהליך כשווה לתוצר
4. תוקף של של שינוי שם
5. האישי זה פוליטי

במילים אחרות, גישה זאת קוראת לראייה הוליסטית, פיזור רחב של הכוח, השמת דגש לביצוע המטרות, לתת שם חדש לפעולות, ולזהות שבעיות אישיות הם לעיתים תוצר של אי צדק פוליטי, ושצריך למקד את את ההתערבות על מערכות רחבות יותר.עובדות סוציאליות פמיניסטיות מדגישות את הצורך ללמד את המטופלים להעצים את עצמם, ואיך לעבוד בשיתוף עם המערכות המשפיעות עליהם.

דאגה גדולה של עובדים סוציאלים היא עבודה עם אנשים שחוו אי צדק חברתי,ונחשבים בסיכון. הגישה הפמיניסטית נראית רלוונטית להתייחסות לאוכלוסיות אלו, בכך שהגישה מתייחסת לכך שרוב הבעיות שהאוכלוסיה צריכה להתמודד איתם, הם כתוצאה מהאינטראקציות שלהם עם הסביבה והמערכות הסובבות אותם.