חזרה למאמרים של יסודות/מבוא לעו"ס
חזרה לאתר הראשי
פרויד, ז. (1912). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך ע. ברמן (עורך), זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 92-99). תל אביב: עם עובד.

תודה לעירית ניזר על השיפוץ

עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי./ פרויד, ז. -בתוך ברמן


מטרת המאמר: פרויד מעלה פה רשימה של 9 עצות (קצת הזויות יש לומר) למטפל בשיטה הפסיכודינמית.

  1. זכרון- הצורך של המטפל לזכור אינספור שמות, תאריכים, פרטי הזיכרונות, הבזקי מחשבה ותוצרי המחלה שהחולה מעלה במשך חודשים ושנים של טיפול וכל זאת בלי לבלבל בין מטופל אחד למשנהו.

הפתרון ß להקשיב למטופל ב"תשומת לב מרחפת ואחידה". כלומר- עליו להקשיב בלי לדאוג האם הוא זוכר את הדברים או לא. פרטים שינתנו להם הקשרים ע"י המטופל יזכרו במידה והמטפל עדיין מרגיש נטול הקשר לפרטים אחרים, אז כל אימתי שהמטופל יביא משהו חדש המתקשר לדברים שנשכחו, הם ישלפו מן הזכרון של המטפל.

  1. פרויד אינו ממליץ על רשימות מפורטות/פרוטוקול במהלך הטיפול עצמו ולכך כמה סיבות:


  1. ניתן להצדיק את הכתיבה במהלך הפגישה כאשר רוצים להפוך את המקרה הטיפולי למושא פרסומי מדעי .

  1. לא טוב לעבד מקרה בצורה מדעית כל עוד הטיפול בו לא הסתיים (לצרף את מרכיביו למבנה אחד, לרצות לנחש את כיוון התקדמותו או לצייר מדי פעם תמונת מצב עכשווית). לפי פרויד, מקרים המיועדים מלכתחילה לתכלית מדעית, שהטיפול בהם מותאם לצרכים מדעיים, הצלחתם נפגמת גם מכיוון שיש בטיפול מסוג זה הנחות מוקדמות. התנהגות נכונה של אנליטיקאי מתמצית ביכולתו לעבור לפי הצורך מעמדה אחת לשנייה, להימנע מספקולציות ומחיטוט בדברים כל עוד האנליזה נמשכת.

  1. פרויד ממליץ למטפל האנליטיקאי להסיט הצידה את כל רגשותיו ואפילו את רחמיו האנושיים ולהפנות את כל כוחות הנפש שלו למטרה אחת ויחידה-לבצע את הניתוח האנליטי במיומנות רבה ככל האפשר. הקרירות הרגשית תעזור למטפל לא להיות מעורב רגשית ובכך יוכל להעניק למטופל את השירות הטוב ביותר.

  1. כל מי שמבקש לעשות אנליזות לאחרים חייב תחילה לעבור בעצמו אנליזה אצל מומחה (היטהרות פסיכואנליטית). על מנת להתוודע לתסביכיו שעלולים להפריע לו בזמן שיטפל באחרים-שלא יפרש בדרך מעוותת ולא מודעת את דבריו של מטופלו. לטענת פרויד, הטהרות פסיכואנליטית יכולה גם ליצור לעיתים אצל המטפל השלכה- שכן אם לא יזהר הוא עלול להשליך על מטופליו את התסביכים שלו כאילו יש להם תוקף כללי.

  1. על המטפל לשמש כמראה למטופליו- כלומר לא להראות דבר על עצמו, לא לשתף את מטופליו באנליזה שלו את עצמו אלא רק לשקף להם את דבריהם. מדוע?

  1. המטפל צריך לשלוט בעצמו ולשמור שלא רצונותיו שלו אלא כישוריו ויכולותיו של המטופל ינחו אותו. המטפל צריך להיות סובלני לחולשות המטופל, ולהסתפק בכל שהחזיר לאדם היכולת לעבוד וליהנות. כלומר- לא צריך תמיד לשאוף לרמה של סובלימציה- אנשים רבים נעשים "חולים" דווקא מתוך הנסיון לעדן את הדחפים מעבר למידה שהארגון שלהם מאפשר. עידון דחפים (סובלימציה) הוא דבר ראוי בטיפול אנליטי, אך אינו מומלץ בכל מקרה.
  2. שיתוף פעולה אינטלקטואלי מצד המטופל: ישנם מטופלים הנוטים לסטות בטיפול לכיוון האינטלקטואלי ומרבים להרהר על מצבם דרך התאוריות וחוסכים מעצמם את הצורך לעשות משהו על מנת להתגבר על מצבם. כלומר הם מתחמקים מחיטוט בנפשם ע"י הרהור אינטלקטואלי במצבם. לכן לא יהיה זה נכון לתת למטופלים לקרוא בספרות על הטיפול הפסיכואנליטי אלא לתת להם לחוות על בשרם.