כור ההיתוך פועל מבחוץ/ מלכה שבתאי

המאמר מתאר מחקר שנעשה בקרב חיילים עולים מאתיופיה בסוף שרותם הצבאי. המחקר ניסה לבדוק האם אחרי 10 שנים, ממשיכה להתקיים הזדהות עם התרבות האתיופית.

במחקר נבדקו תהליכי הבניית הזהות, כמו: מו"מ על דימוי עצמי, גיבוש והזדהות עם הצבא והמדינה, הערכה מחדש של מרכיבי הזהות הבסיסית, הערכת ארועי חיים מרכזיים והערכה של ההזדהות עם התרבות האתיופית ועם התרבות הישראלית.

גישת המחקר היא אנתרופולגוית – פרשנית, מתוך נקודת המבט של הנחקרים.

במחקר בוצעו 30 ראיונות עומק, עם חיילים גברים, עולים מאתיופיה, לקראת סוף שרותם הצבאי, בתקופה שבין יוני1991, ל- יולי 1992.

הנחקרים נבחרו במדגם אקראי לפי מאפיינים כמו תפקיד, הערכת הסתגלות ע"י המפקדים, עליה לבד או עם הההורים.

הראיונות התקיימו בבית החוקרת, באווירה לא פורמלית ונמשכו בין 3-5 שעות.

יש לציין כי לחוקרת הכרות קודמת עם הקהילה והתרבות האתיופים ועובדה זו אפשרה לה להתקרב יותר לאנשים ולגעת בנושאים יותר אינטימיים.

מעבר בין תרבויות מטיל על פרטים וקבוצות, משימות הסתגלות רבות ושונות בינהן גם הבניית זהות.

הזהות היא משאב חשוב לפרט ולקבוצה האתנית. ע"פ קרובר, שהיה אנתרופולוג, לאדם יש נטייה טבעית להמשכיות תרבותית.

זהות תרבותית היא דרך מחשבה, תפיסת עולם. זהות חברתית מתאימה את עצמה לקונטקטס חברתי ונגזרת מהשתייכות האדם לקבוצות חברתיות שונות, כשאחת מהן זו הקבוצה האתנית.

כשאדם חי בשתי תרבויות, הוא חייב למצוא לעצמו נוסחת קיום אפשרית. אסטרטגיות הסתגלות אפשריות יכולות להיות: תירבות, טמיעה, היבדלות ורב תרבותיות.

בישראל שלטה מדיניות של כור היתוך, שנועדה להטמיע את המצטרפים החדשים, אך התברר שמדיניות זו נכשלה, שכן גם בדור השלישי והרביעי, יש סממנים של זהות אתנית סימבולית והמציאות הוכיחה שהבדלים אתניים לא נעלמים, אלא מתחזקים בצורות חדשות, שכן האדם נוטה לשאוב מהזהות הראשונית שלו, מהעבר וגם במקביל, הוא יכול להיות רב תרבותי כי הוא מתייחס גם להזדמנויות ולאפשרויות שנפתחות בפניו כתוצאה מהמעבר הבין תרבותי.

הורט וקים, 1984 מצאו במחקר שנערך בקרה מהגרים קוראינים בארה"ב תת טיפוס של הסתגלות אדהסיבית – צרוף של ישן וחדש ללא שינוי מרחיק לכת בהזדהות עם ערכי תרבות המוצא ועם הרשת החברתית של קבוצת המוצא. במחקר עליו מדבר המאמר, נמצא דפוס זה בקרב החיילים העולים מאתיופיה.

מבצע משה מערך ב1984, וצעירים רבים השתלבו במערכת החדשה. השאלה האם ממשיכה להתקיים אצלם הזדהות עם התרבות האתיופית על אף שבזמן עלייתם היו ילדים?

באיזה תחומים יש לתרבות המוצא מקום ובאילו – פחות.

במחקרים שונים שערכו על יהודי אתיופיה נמצא כי אימוץ הערכים והסממנים החיצוניים, אינו מעיד בהכרח על שינויים בזהות התרבותית הפנימית.

המעבר מאתיופיה לישראל חשף לתרבות חדשה ויצר אפשרות של בחירה אצל העולה.

הערכים והמאפיינים התרבותיים של יהודי אתיופיה הוצגו ע"י חוקרים שונים. בראיונות עם הנחקרים במאמר עלו: קוד הכבוד, מנהג ספירת הדורות, המחויבות המשפחתית להשתתף בארועים, הכנסת אורחים ותכונות אופי ומאפינים התנהגותיים "אתיופים".

הכבוד הוא קוד התנהגות מרכזי בתרבות האתיופית ויש מחוייבות לכבד כל מי שעומד גבוה יותר בסדר החברתי. מדברי החיילים במחקר, ניכר כי כלפי קוד זה יש הפנמה והערכה עמוקה והחיילים מאימינם בו ורצים בהמשכיותו.

מנהג ספירת הדורות מתבצע לפני נישואין נועד לוודא שמדובר באדם יהודי ושאין קרבה משפחתית בין בני הזוג עד מרחק של 7 דורות.

כל המרואיינים הסכימו על חשיבות המנהג, בעיקר בישראל, בה בני נוער אתיופים נפגשים במקומות שונים , ללא פיקוח משפחתי ויוצרים קשר.התקשרויות של א עמדו בקריטריון הדורות גררו חרם, נידוי וסכסוכים קשים בין המשפחות.

למרות ההסכמה על הנוהג וחשיבותו, בישראל העריכו אותו מחדש וחלק מהמרואיינים סוברים שניתן להתספק במרחק של 4-5 דורות בלבד.

המחוייבות להשתתף בארועים של בני המשפחה המורחבת, עוברת הערכה מחדש. המרואינים חושבים שישי קושי לקיים את המנהג הזה ושהוא אינו מתאים למציאות בישראל. יחד עם זאת ידעו המרואיינים שאי קיומו של המנהג גורר סנקציות משפחתיות.

בתחום הזה קיים קונפליקט: יש הזדהות עם התמיכה והשותפות בין הקרובים ומצד שני ערערו על סמך דפוסי החיים בישראל: " שבע דורות זה הרבה משפחה ואי אפשר ללכת לכל ארוע".

מנהג הכנסת אורחים הוא ציר מרכזי בחיי החברה של המשפחה האתיופית שדוגלת בבית פתוח ונכונות לארח בכל עת.

עבור הנחקרים נוהג זה מבחין באופן מובהק בין האתיופים לישראלים והם היו מאוד רוצים לשמר נוהג זה. בעיניהם מדובר בנוהג אידיאלי שמועדף על פני ההתנהגות בישראל.

לגבי הערכת תכונות אופי ומאפיינים התנהגותיים אתיופים, יש תכונות שהנחקרים מזדהם איתם כמו צניעות, נועם הליכות ,יחסים שבין אדם לחברו ויש תכונות שמהן היו רוצים להשתחרר כי הן מעכבות את ההשתלבות בחברה הישראלית כמו ביישנות, אי התנגדות לדברים.

במחקר נמצאה אמביוולנטיות לגבי מנהגים נוספים. האמביוולנטיות נובעת מהרגל מצד אחד לעומת הבנת המציאות החדשה מצד שני.

לדוגמא: טקס הקפה שאצל האתיופים נחשב לארוע מרכזי, עליו אמרו הנחקרים ש"זה טקס יפה, אבל בישראל זה בזבוז זמו, מתאים למבוגרים ולא לצעירים". או לגבי הלבוש האתיופי המסורתי שלא מתאים לחברה הישראלית ומדגיש את השונות.

יחסי הורים – ילדים.

בתרבות האתיופית למשפחה יש מקום חשוב ומרכזי, להורים יש סמכות מלאה בכל מה שקשור לילדיהם והם היו קובעים בכל הנושאים החשובים. בארץ חל שינוי בתחום הזה, שכן מצד אחד קוד הכבוד נותר ערך מרכזי ומצד שני יש רצון להשתחרר מהסמכות המוחלטת של ההורים וזה יוצר קונפליקט הזדהות עם הזולת המשמעותי.

היו חיילים שקיבלו את סמכות ההורים במלואה ואצלהם נמצא שההזדהות עם התרבות האתיופית גבוהה וחד משמעית יותר ממי שקיבל פחות את הסמכות ההורית.

הדילמה בין הרצון לעצמאות שהוא למעשה ערך בחברה הישראלית לבין הכבוד להורים שהוא הערך המרכזי בחברה האתיופית.

בעניין בחירת בת הזוג הקונפליקט בין הכבוד להורים לבין הסמכות שלהם בא לידי ביטוי בעוצמה רבה , שכן הצעירים רוצים לבחור בעצמם את בת הזוג ויחד עם זאת מסכימים למנהג ספירת הדורות, שנתון לסמכותם של ההורים. הצעירים תופסים את עניין בת הזוג כתחום אישי. רוב החיילים הנחקרים טענו שיבחרו לשאת אישה אתיופית, כדי לא לגרום לנתק עם ההורים ובגלל שמדובר במנהג משמעותי בעדה. חלק נוסף מההעדפה להנשא לאתיופית נובע מהפנמה עמוקה של הדפוסים המסורתיים שבהם יש חלוקה דיכטומית בין עולם הגבר לעולם האישה. מעטים טענו שהיו מעדיפים להתחתן עם ישראלית כיתרון של התקדמות בחיים והתפתחות של המשך הדור. אותה ישראלית, ע"פ המרואיינים צריכה להיות פתוחה כלפי התרבות האתיופית , לתת כבוד להורים ולמשפחה..

בעניין בת הזוג התרבות האתיופית ממשיכה להיות הדפוס המקובל והמועדף, שכן הדפוסים המסורתיים מופנמים היטב וממשיכים לקבוע את החיים במציאות הישראלית החדשה.

חברות בקבוצת השווים.

במצב שבו יש שתי מסגרות התייחסות,הערך המועדף יבוא לידי ביטוי בתחומים של חברות, התחלקות ובילוי משותף.

רוב חבריהם של הנחקרים היו עולים מאתיופיה ורק למיעוטם היו חברים ישראלים.

הנחקרים מסבירים את זה בכך שישי להם קרבה מנטלית ליוצאי אתיופיה, אתיופי יכול להבין אותם ולהזדהות עימם. " עם אתיופי אני מרגיש גם אתיופי וגם ישראלי".

זה מעיד על קרבה בין אישית גבוהה בתוך הקבוצה האתנית וגם על מרחק ושונות בין האתיופים לחברה הישראלית - החדש לא מחליף את הישן. יש העדפה לקיום תקשורת ואינטימיות בתוך העדה בגלל הנחמה והתמיכה.

חלק מהנחקרים דיווחו על חברים בשתי התרבויות וחלק קטן העדיפו חברת ישראלים.

הנחקרים מעידים על עצמם כחיים בשתי תרבויות, כאתיופים וכישראלים. אחד החיילים הגדיר: " כור ההיתוך פועל מבחוץ, אבל לא מבפנים, יש בסיס ותשתית שלא משתנים".

האתיופי שבי הוא העצמי האמיתי.

אם כן, הזהות התרבותית הראשונית משמרת וממשכה להתקיים ולכוון את תפיסת העולם של הפרט, גם כשהוא מתפקד בשתי התרבויות ויש לו שתי זהויות שמתקיימות בו זמנית יחד.