חזרה למאמרים של יסודות ומבוא לעו"ס
חזרה לאתר הראשי

Woods and Hollis / Chapter 11

Woods, M. & Hollis, F. (1990). Casework: A psychosocial therapy. McGraw Hill, N. Y. Ch.11: Initial interviews and the psychosocial study, -pp. 230-245

קשר טיפולי מתחיל מהרגע הראשון בו נוצרת התקשרות בין המטפל והמטופל* אפילו אם מדובר בשיחת טלפון או מזכירה בסוכנות שקולטת את המטופל בפניתו הראשונית. הנושאים בפרק זה – איבחון, הגדרת מטרות הטיפול ובחירת דרך טיפול – קשטרים זה בזה ולעיתים קרובות מתרחשים בד בבד. על מנת לבחון אותם ולפרקם לגורמים, ננסה להפריד ביניהם.

דגש רב הושם על חשיבות הבנת הדילמות העומדות בפני המטופל באופן ברור ומה גורם לדילמות אלו כבסיס עליו בונים את הטיפול המתאים. הבנה זו מושטתת על הבנה באופן מדוייק ונכון של העובדות שנאספות בעיקר בראיונות הראשוניים.

*המטופל יכול להיות פרט\ זוג\ משפחה\ קבוצה

טיפול מתחיל בעצם ביצירת הקשר הראשונית, במגע הראשוני.

אולי אפילו כשהקליינט והעובד מדברים בהתחלה בטלפון או כבר בקבלה של השירות כשפקיד/מזכיר מברכים את הקליינט לשלום.

ישנו דגש על הניסיון להבין מהי הבעיה של הקליינט/ משפחה ומהו הגורם להתהוותן, זאת במטרה להתאים את סוג ואופן הטיפול המתאים. הידע הזה (לגבי אופי הבעיות) נשען על בסיס עובדתי שהושג בראיונות הראשונים (שבתחילת הקשר)

קוראים לזה – לימוד פסיכו סוציאלי.

חשוב מאד להבחין, לימוד פסיכו סוציאלי הינו תהליך של איסוף עובדות ואבחון.

הוא כולל ארגון של עובדות על הקליינט ומצבו, מצד שני הוא כולל גם את מחשבותיו ומסקנותיו של המטפל בנוגע לעובדות אלה.

הדיאגנוזה תהיה בעצם מושפעת ממסגרת ההתייחסות של המטפל ומדרך הבנתו וראייתו את העובדות והנתונים.

מרי ריצ'מונד ציטטה את ריצ'רד קאבוט: “בלימוד סוציאלי עליך לפקוח את עיניך ולהסתכל, בדיאגנוזה עליך לעצום אותן ולחשוב.”

אם המטפל לא עושה את ההפרדה בתהליך, ישנה סכנה גדולה שהעובד ינסה להסיט את העובדות כך שיתאימו לתאוריות, ישאל שאלות בדרך שתוביל לתשובות שיאשרו את ההנחות הקודמות.

העובד והקליינט שניהם תורמים להחלטה איזה סוג טיפול ייבחר.

הבחירה תלויה בסוג הקשיים, באופן בו רואה הקליינט את הבעיה שלו ומגדיר אותה, ובסוג העזרה שהוא מחפש.

במקרים רבים, כשהטיפול מתקדם, הקליינט מפתח הבנה חדשה של הבעיה שלו ונעשה מוכן לסוג עזרה שלא היה מוכן אליה בתחילת הטיפול.

לעיתים קרובות, הגדרת הדאגות ע”י הקליינטים מתפתחת עם הזמן, פשוט כי הם מבטאים אותן במפגש הטיפולי או כי העובד שיקף להם את הדאגות בצורה שונה.

התרומה של העובד לטיפול תלויה בידע שלו לגבי טבעם של אנשים המחפשים טיפול, לגבי הסיטואציה הספציפית ולגבי גורמים נוספים שתורמים או תרמו למצב הקשה של המטופל.

החיפוש הזה להבנה הוא תהליך מתמשך לאורך כל הטיפול, על אף שמושם עליו דגש בעיקר בראיונות הראשונים בטיפול.

ככל שהטיפול מתקדם, צומחת הבנה חדשה. בהתחלה, ההבנה מספקת בסיס לגבי סוג ומשך הטיפול.

הדרכים בהן קליינטים לוקחים חלק בבחירות הללו (זמן ומשך הטיפול), הינן חלק חשוב בלימוד הסוציאלי.

הראיון הראשון, בו הלימוד הסוציאלי מתחיל והחלטות חשובות לגבי אופן הטיפול נעשות, יש לו חשיבות מרכזית.

הראיון הראשון

אפילו לפני מפגש עם קליינט או משפחה, לעיתים קרובות קיים מידע אפילו מינימלי שיכול לעזור לעובד להתכונן לקראת הראיון הראשוני.

קיימים שני סוגי הכנה המקדימה, כך אומרים גרמיין וגיטרמן:

הכנה קוגנטיבית המבוססת על מחשבות של העובד על הקליינט ומצבו.

אם למשל, ידוע לעובד שבית המשפחה נשרף או שהמשפחה צריכה לעבור להתגורר אצל קרובים כיוון שאין להם חימום או מים חמים, העובד צריך מיד לחשוב על משאבים אפשריים לדיור חלופי זמני.

במידה והעובד מתעתד לפגוש משפחה בה הילד היחיד מתואר כמושלם עד אותה עת ע”י ההורים, ולפתע הוא החל לרדת בהישגיו ולהפריע בביה”ס, העובד יכול לקחת בחשבון את האפשרות שהיה שינוי בסטאטוס של נישואי ההורים או של מערכת יחסים אחרת במשפחה המורחבת.

העובד אף יכול לתהות האם אירע משהו בביה”ס שגרם וזרז את השינוי בהתנהגות הילד.

באופן דומה, אם זוג שהיגר לאחרונה מפקיסטן פנה לסיוע, עובד שלא מכיר את התרבות, המסורת והמנהגים שנהוגים במדינה זו צריך לחפש מידע אודות אלה על מנת להבין טוב יותר את האנשים שבאים לראיון עימו.

הכנה רגשית ואמפתית מערבת את המאמץ לשים את עצמך בנעליים של האחר.

איך זה היה מרגיש לאבד את הבית או לנסות לחיות בטמפרטורות קפואות מתחת לאפס בלי חימום? איך מרגיש ילד כשהוא מאבד את המעמד של תלמיד מצטיין? תחת כמה לחץ הילד היה נתון כשויתר על מעמד כה חיובי בבית ובבית הספר? איך חשים בארץ זרה כשיש כל כך מעט מבני עמך באזור בו אתה חי?

תחושת בטן מקדימה ורגשות אמפתיים שהעובד חש על בסיס המידע שיש לו משתנים כמובן בהתאם להתייחסות ולגישה של הקליינט ברגע שהם נפגשים.

לעיתים תכופות, אפשר לצפות שהקליינט יחוש חרד לקראת הפגישה הראשונה. ישנו בפרק 14 דיון לגבי איך מתייחסים לחרדה זו.

החלטות ראשוניות

בראיון הראשון, שתיים משאלות רבות נענות:

האם זה המקום והמסגרת המתאימים כדי לעזור לקליינט?
במשך כמה זמן אנחנו מחליטים לעבוד ביחד?

בד”כ אנחנו מתחילים ב: “האם אני יכול לעזור לך?” או: “האם אתה יכול לומר לי מה קידם את החלטתך ליצור קשר עם השירות?” אפשר גם: “האם אתה יכול לומר לי מהן הדאגות שלך?”

מאוחר יותר בראיון ניתן גם להוסיף: האם יש צרות נוספות? האם יש דברים נוספים שמדאיגים אותך? או אפילו: אני מקבל את הרושם שיש דברים נוספים שעלולים להטריד/להדאיג אותך?

בנק' מאוחרת יותר לעיתים קרובות ניתן להוסיף ולשאול: “איך לדעתך אנחנו יכולים לעזור לך? האם יש משהו ספציפי שאתה מקווה שנוכל לעשות?”

גם אם הפגישה הראשונה היא עם אינדיבידואל, עם זוג או משפחה שלמה, השאלות האלה חייבות להישאל באופן מסוים. נושאים ספציפיים בעבודה עם זוג או משפחה נידונים בפרקים אחרים.

לפעמים הבעיה היא לא משהו שאפשר לפתור במסגרת הטיפול, וצריך להבהיר ולהסביר את זה. לעיתים יש משאבים אחרים שאפשר לתת לקליינט מידע עליהם.

כשזה קורה יותר יעיל להפנות מאשר להכווין. בהפניה, העובד לא עוצר בלתת מידע על משאב אחר אלא, אם הקליינט מסכים, מתקשר עם השירות הנוסף, לפעמים מארגן פגישה, אך בכל מקרה מכין את השטח לקבלה קלה יותר עבור הקליינט.

העובד צריך להיות בטוח שהקליינט רוצה את העזרה שלו ושהמאמצים של העובד לא מתקבלים בעיני הקליינט כדחייה מצידו. לעיתים יש שאלות שצריכות לקבל תשובה על משאבים אחרים, ולפעמים צריך לעבוד על הרגשות המתעוררים לגבי השאלה האם לפנות לסוג אחר של עזרה או לא.

חשוב להדגיש בנקודה זו שלעיתים קרובות נדרש לאזור לא מעט אומץ על מנת לפנות לעזרה, במיוחד כשהבעיות מתקשרות לעניינים אישיים או כואבים או עניינים שבתוך המשפחה.

לכן, נדרשת רגישות רבה מהעובד כשהוא מסביר לקליינט שהוא ניגש למקום הלא נכון לעזרה ושעליו להתחיל את התהליך מחדש.

לעיתים קרובות עובדים סוציאליים מציעים שירותים לחולים בבתי חולים ולמשפחותיהם, סטודנטים והוריהם ועוד...

במקרים אלה ברור, שהעובד צריך יותר ליזום. הוא צריך להסביר במונחים לא מאיימים את הסיבות ל”reachout”. הוא יכול להגיד לקליינטים הפוטנציאליים: “לפעמים לחברי משפחה יש דאגות על מצבו של המטופל והתקדמותו או רוצים לדבר על תוכניות לטיפול עתידי.”

עובד סוציאלי בבית ספר יכול להגיד להוריי ילד צעיר: “המורה הבחין שג'ניפר נראית לאחרונה מוטרדת, ואנו תוהים האם שמתם לב לשינויים בהתנהגותה. חשבנו שאנחנו יכולים לעזור לה בדרך הטובה ביותר אם נבין טוב יותר מה עלול להדאיג אותה.”

בחלק מהראיונות הראשונים הקליינטים לווא דווקא מעוניינים להיות בטיפול, במסגרות מגוננות, או ע”י קביעה של בית משפט למשל. מתבגרים לעיתים קרובות מגיעים לטיפול בניגוד לרצונם.

מקרים כאלה, העובד ישאל שאלות שונות במקצת. חיוני שהעובד יאפשר לקליינט לבטא את הרגשות השליליים או המעורבים לגבי הראיון בהתחלה, וכשהוא מסיים העובד יוכל להמשיך כך: “למרות שאתה לא רוצה בפגישות, האם אתה חושב שיש עניינים בהם יתכן ונוכל לסייע לך בהם? האם ישנם דברים שאתה חושב שיכול להיות מועיל עבורך לדבר עליהם?”

לעיתים הצעה פרקטית עוזרת לקליינט לחוש יותר בנוח. אמון יכול להיבנות ע”י אישור והבטחה של חיסיון מידע, כשהאישור הזה ניתן בצורה ריאלית. (מתחשבת במציאות, לא להבטיח הבטחה שאתה לא מסוגל לקיים)

בנוסף, חיוני שהעובד יראה עניין חם והבנה של רגשות אי הרצון מצד המטופל.

החלטה בנוגע למשך הטיפול

כשנראה שהקליינט “מגיע למקום הנכון”, לעיתים במהלך הראיון הראשון, בד”כ לקראת סופו, נעשית הערכה מקדימה של משך הטיפול.

במקרים מסויימים במהלך בראיון הראשון, הקליינט והעובד מאמינים שניהם שהקליינט קיבל את כל העזרה לה נזקק או שישנה. “תודה, זה כל מה שהייתי צריך לדעת” מקליינט שחיפש שירותים שיעזרו בטיפול בקרוב משפחה מבוגר וקיבל מידע אודותיהם. “אני מניח שאם כך הוא הדבר, עדיף לי לא לחפש עבודה” מאם שלמדה שאין מעונות יום עבור תינוקה בן השנה בזמן שהיא עובדת”. “אני מבין, לא חשבתי על זה כך, אני חושב שאוכל להתמודד עם הבעיה באופן יותר טוב כעת” מאדם שחיפש רעיונות על איך להתמודד עם בנו המתבגר בדיון על שימוש בסמים ובאלכוהול.

“עזרת לי מאד לראות כמה הילדים עלולים להגיב באופן כזה כתוצאה מהפרידה” מאישה שהתקשתה להתמודד עם ילדיה אחרי החלטה פתאומית להיפרד מבעלה.

לפעמים, העובד צריך לחשוב האם פגישות עלולות לעזור למרות שהקליינט מאמין שראיון בודד זה כל מה שהיה צריך. יתכן ויהיה מתאים להצביע על כך שלפי הניסיון של העובד, מקרים כאלה לעיתים מסובכים יותר ממה שהם נראים ואולי עדיף יהיה ללכת קצת יותר לאט: “אולי יהיה זה טוב אם תשוב לפגישה נוספת ונדבר עוד בנושא?” או: “האם אתה מעוניין לנסות את מה שדיברנו עליו ולחזור פעם נוספת לדבר האם או איך זה עזר?”

לפעמים ההסכמה בשלב זה היא על ראיון נוסף בלבד כך שהקליינט והעובד יוכלו להבין את הבעיה טוב יותר לפני קבלת החלטה האם להמשיך או לא.

במקרים אחרים ישנה מחויבות לתקופה ארוכה יותר. העובד בדרך כלל מציע מרחק זמן. יכול להיות כך: “אני חושב שנצטרך שתי פגישות או שלוש כדי לחשוב עוד בנושא” או: “אני מציע שנתכנן פגישות שבועיות למשך חודשיים (או מספר אחר) ואז נעשה הערכה מחודשת של המצב.” או: “לוקח זמן לעבוד על דברים כאלה, כמו שאמרת, לקח זמן בו כל זה קרה ונבנה. למה שלא נתכנן להיפגש עוד 6 פעמים ואז תחליט אם אתה מעוניין להמשיך?”

ההצעה למשך זמן ראשוני יכולה להועיל במיוחד עם לקוחות המביעים חוסר רצון או אחרים שחוששים להיכנס לתוך טיפול שלא נגמר. עם אחרים, עדיף אולי לומר: “קשה לדעת כמה זמן נרצה להמשיך ולהיפגש. בוא נחליט שנמשיך ונדע יותר על מה שקורה.”

יש ראיות לכך שגברים רבים נוטים להעדיף טיפול מתוכנן קצר-מועד ושלנשים יותר נוח עם טיפול ארוך שסופו לא ידוע. למרות שיכול להיות שעובדות אלו משתנות.

ההחלטה, כמובן, היא תמיד הדדית. הקליינט עלול לסרב או להציע תקופה אחרת של זמן. העובד יכול להסכים או להוסיף ולבקש אחרת אם זה נראה מתאים. הבהרת משך הזמן הטיפול, שעות המפגש ותשלומים הם חלק ממה שלעיתים נקרא: החוזה.

איתור הבעיה

אזור שני בו נדרשת הבנה משותפת הוא בבחינה ובירור מהי הבעיה “שיש לעבוד עליה”. לעיתים אפשר לקבוע בפשטות שזוהי הבעיה שהקליינט מביא. יכולה להיות בעיה קונקרטית- דיור, קושי בלהשיג בטחון כלכלי, סידור למעון יום לילדים וכו'... יכולה להיות בעיה מעשית ופסיכולוגית – בעיות בעבודה, בעיות יליד בבית הספר, בעיה בזוגיות.

ניסיון מוביל אותנו לחשוב, שאי אפשר לדעת בוודאות שאין בעיות נוספות מעבר לבעיה המוצגת על ידי המטופל, עד שלא נשאל אותו או שננסה לחשוף גורמים שיכולים לתרום לקשיי המטופל ודורשים גם הם התייחסות.

למשל, יכול להיות שבעיית הדיור היא אקוטית כי השכנים מתנגדים לילדים חסרי המשמעת ועוד כל מיני בעיות נוספות. בעיית הדיור עודנה קיימת ומציאותית וכנראה גם היא גם החלק הכי דחוף שיש להתמודד איתו מכלל הבעיות, אך היא כנראה תחזור על עצמה אם היא תהיה המוקד היחיד של תשומת הלב.

יכול להיות גם שאדם מבוגר מאד מדוכא. זה דורש איזושהי בדיקה יחד עם ניסיון להבין (במידה והלקוח משתף פעולה) במשך כמה זמן הוא חש מדוכא, איך הוא מתאר את הרגשתו, וכמה עמוק הדכאון. (שאלות כמו “איך זה משפיע עליך? אתה מתראה עם חברים וקרובים? איך התיאבון שלך? האם אתה ישן הרבה? מה אתה עושה בזמנך הפנוי? באלו תרופות אתה נוהג להשתמש?”) אין צורך להמטיר עליו מס' רב מדי של שאלות כמובן, אך צריך לבדוק את המשתנים האלה כשזה מתאים ורלוונטי.

כשיש לילד בעיות בבית הספר, בנוסף להשגת פרטים ספציפיים על קשיים קודמים של הילד בביה”ס, צריך לבדוק גם את התנהגות הילד לילדים אחרים ובבית. ניתן לשאול איך אחיו של הילד מסתדרים, וכשהתזמון נכון, לשאול על הקשר של הילד עם ההורים ועם גורמים נוספים המעורבים בטיפולו.

אפשר לברר זאת ע”י ראיון עם הורה אחד לגבי תגובות ההורה השני(או מבוגר אחר המעורב בטיפול בילד) לילד או לבעיה.

ברור, שפגישות עם ההורים ועם המשפחה מאפשרות לעובד את ההזדמנות לשאול ולהתבונן ישירות. אפשר לומר להורים “אני מתאר לעצמי שלעיתים אתם מוצאים עצמכם באי הסכמה לגבי דרך ההתמודדות עם הבעיות של בילי בשיעורי הבית, האם אכן זה כך?”

התשובות יכולות לעזור לחשוף את חילוקי הדעות הבלתי נמנעים, את הקונפליקט בין ההורים, או את הרעיון של ההורים שעדיף לקבור בעיות/אי הסכמות מאשר לעבוד על איך לפתור אותן.

במילים אחרות, הטיפול הפסיכו סוציאלי מגיע מהבעיה עצמה לנושאים אחרים שבאופן תאורטי עלולים להתקשר אליה.

לילד עם הבעיות בביה”ס, בנוסף לדברים שהוזכרו, הגילוי הנוסף של הבעיות בתחומים קרובים יכלול שאלות על בריאותו, יכולת אינטלקטואלית, בעיות למידה, היסטוריה קודמת בביה”ס, יחסים עם האחים ועוד.. נושאים נוספים יכולים להגיע מתוכן הראיון עצמו. לעיתים, נלמד שהמחלות במשפחה, הבעיות בעבודה, קונפליקטים הוריים או בין דוריים, חיכוכים תרבותיים ועוד מעורבים בזה.

כשהבעיה האמיתית נראית רחבה יותר מהבעיה המוצגת, הדבר דורש התייחסות שתוביל לסיבוכים אפשריים עבור המטופל. צריך לוודא האם הקליינט מוכן שזה יהפוך להיות חלק מהעבודה הטיפולית יחד עם הבעיה המוצגת.

לעיתים אפשר להיות ספציפיים לגבי זה אך פעמים אחרות יספיקו שאלות כלליות כמו: “הדברים האלה נראים קשורים, האין זאת?” או “אתה נראה מוטרד לגבי דברים רבים, האם אתה חושב שנוכל לבחון אותם ולמיין אותם?”

הדבר החשוב הוא – כשהתזמון נכון, התוספות האפשריות האלה לבקשה המקורית של הלקוח לעזרה מובאות לתשומת ליבו ועל העובד לברר האם הקליינט מוכן או לא לקחת אותן בחשבון ולהתייחס אליהן.

בחלק מהגישות בעבודה סוציאלית, ההגדרה הזו של הבעיה היא תהליך ספציפי הנגמר בחוזה המפרט בדיוק אלו חלקים של הבעיה או התנהגות יילקחו בחשבון.

בגישות הפסיכולוגיות, תחילה כשהבעיה או אספקטים מסויימים מוגדרים, אך תשומת הלב מקיפה ורחבה יותר ומתמקדת בחלקים פוטנציאלים אחרים של הבעיה, והתהליך בד”כ נשאר יותר פתוח להבנה גדולה יותר, כשהעובדות נגלות גם לקליינט וגם לעובד.

למרות זאת, קליינטים צריכים להיות מודעים לגבי מהו מוקד ההתייחסות, ככל שאפשר לצפות אותו, וצריכים להסכים באופן מרומז או מפורש להתייחס אליו.

לעיתים, הבעיה להגיע להבנה של המימדים השונים של קושי היא כל כך מסובכת, שנדרשים מס' ראיונות כדי לעזור לקליינט להגיע להחלטות האם הם רוצים להמשיך בטיפול והאם הם רוצים להתייחס לבעיה בקווים מקיפים או צרים יותר.

כשהעובד חושב שיהיה בלתי אפשרי לתת עזרה כשהדיון מוגבל לאזור המצומצם של הבעיה המוצגת, עליו להסביר זאת כשהזמן מתאים/מבשיל.

המקרה הזה יכול להיות, לדוגמא, אם בעיית ההתנהגות של הילד היתה קשורה באופן כה ישיר לסכסוך בין ההורים עד שהיה זה בלתי אפשרי לעזור לילד מבלי לעבוד במקביל על הקונפליקט בין ההורים.

גורמים מזרזים

חשוב לוודא מהו האירוע או האירועים שהביאו בסופו של דבר את לבקשה לעזרה ומהם הגורמים לדחיפות שלה.

במידת האפשר, צריך לנסות ולהבין את המניעים להגעה לטיפול בראיון הראשון, למרות שעלולות לקחת עוד פגישות רבות כדי לחשוף עוד מידע משמעותי.

עובדות לגבי נושאים שעלולים להוות טריגר הן לעיתים קרובות מפתח להבנה של הדינאמיקה של הבעיה.

לעיתים תכופות, הקליינט מוכן לדבר על זה באופן ספונטאני, כשאין זה כך אפשר לשאול: “מה קרה שהחלטת להגיע לטיפול דווקא עכשיו?” או “האם אתה יכול לשים את האצבע על הרגע בו נהיית מודעת לראשונה לבעיה/למצב?” או “האם משהו מיוחד קרה בזמן הזה?”

לעיתים ללקוחות אין מודעות לאירועים שזירזו את הגעתו, אך ע”י שאלות, העובד יכול לאתר במדויק את הסיבה ולהביא אותה לתשומת הלב של הלקוח. אפשר להשיג מידע לגבי אירועים שקרו או באותו הזמן או בקירוב לקושי המוצג כך: “אמרת שאמך מתה זמן קצר לפני שביתך סירבה ללכת לבית הספר?”

“האם מצאת את עצמך חש דיכאון באותו זמן שעברת לדירה החדשה?” “האם אני צודקת שכאבי הראש שלך התחילו מיד אחרי שבעלך החליף את עבודתו?” גנאוגרמה היא כלי שאפשר להשתמש בו בטיפול זוגי וחושף לעיתים מידע משפחתי שיתכן ועלול להשפיע על הסיטואציה בהווה.

שוני בין העובד והלקוח

בעת הפגישה הראשונה עם הלקוח – העובד מתייחס לשוני בין המראיין למרואיין מבחינת מוצא אתני, או רקע, מעמד, גיל, מין, סגנון חיים ועוד... הנושא הובא בדיוק בפרק 10. לעיתים נחוץ להתייחס לשוני הזה כמעט מיידי: “האם אתה מוצא בעייתיות או אי נוחות לדבר עם עובד סוציאלי שהוא אדם לבן/שחור/צעיר/זכר/נקבה וכו'..?”

לעיתים עצם ההכרה וההתייחסות לנושא גורמת לאנשים לחוש בנוח. העובד והלקוח יחד יכולים להחליט לנסות ולאתר עובד שהוא דומה יותר ללקוח ושאיתו יוכל להרגיש נוחות גדולה יותר.

כשהקליינט מוטרד ביותר, נמצא בבעיה קשה ביותר- הוא בד”כ פחות מתעסק בעניינים האלה, כל עוד הוא חש שהעובד מעוניין ובעל ידע לגבי הבעיות שמדאיגות אותו.

במקרים מסויימים, בשל ההבדלים ברקע ובניסיון החיים בין העובד ללקוח, כדאי וראוי לתת הסברים מפורטים לגבי תפקודי הסוכנות/השירות של העבודה הסוציאלית/רווחה, על אף שיש קליינטים שעבורם מידע כזה אינו מחדש דבר.

כל אלו מהווים מכשול לכל סוג של טיפול ולו הקצר ביותר.

אם כך – באחריותו של העובד לעשות כל מאמץ להעפיל על הפער ע”י כך שהוא רוכש כמה שיותר ידע ומכיר הכללות על אנשים בשלבי חיים שונים או לגבי מסורות ומנהגים של אנשים מתרבויות שונות.

חשוב אף יותר מנקודת הראות שלנו הוא: העובד חייב לגשת ללקוחות מרקעים שונים, ובכלל אל כל הלקוחות, בענווה גדולה.

המידע החשוב ביותר על הלקוחות שלנו מגיע מהלקוחות שלנו עצמם. הם מומחים לגבי מה המשמעות של השוני בעיניהם. הם גם המקור האמין ביותר למידע באלו אספקטים קיימת ההשפעה התרבותית על הבעיות שלהם ועל הדרך בה הם ניגשים לעובד ולתהליך הטיפולי.

ישנן וריאציות רבות לאנשים מאותו גיל ומאותו מוצא, ולכן הכרחי הוא שהעובד יחפש מידע מהקליינטים עצמם: “האם המצוקה שלך לגבי ההפלה מושפעת מרגשות דתיים?” “אני לא מכיר כלכך טוב חלק מהמסורות במדינה בה גדלת. האם אתה יכול להגיד לי האם לעניין הזה יש משמעות מיוחדת עבורך?”

“האם חווית כשהתחנכת וגדלת דברים שאתה מאמין ששייכים למצב הנוכחי בדרך כלשהי, או שאתה חושב שעלי להבין?”

כשהשאלות הללו נשאלות באופן אדיב, הן מראות כבוד, עניין, ואת מוכנות העובד ללמוד. הן תורמות לאקלים של הדדיות. יותר מזה, חקירה כזו לעיתים יכולה לעזור ללקוחות להרגיש טוב יותר לגבי עצמם, כיוון שההכרה ניתנת למה שהם יודעים יותר מאשר לדרכים בהן הם מרגישים אשמים או לא משכילים.

עם מי להתראות?

נשאלת גם שאלה האם יש להמשיך עם המטופל בלבד או שיש להציע להיפגש עם חברי משפחה נוספים. לפעמים ההחלטה הזו נעשית בטלפון, כשהעובד אומר משהו כמו: “האם יהיה זה אפשרי שאת ובעלך תגיעו יחד כיוון ששניכם מעורבים בעניין הזה?” “למה שלא תביא את כל המשפחה כדי שנוכל לקבל את נקודות הראות של כולכם לגבי הבעיות והדרכים לפתור אותן”.

לעיתים קרובות קורה שחבר משפחה ביקש עזרה ובכל זאת העובד מגלה בראיון הראשון שכדאי לייעץ לו לכלול חברי משפחה נוספים בטיפול.

בשנים האחרונות ישנה מוכנות גדולה יותר בקרב עובדים ולקוחות לעשות פגישות מאוחדות, של כל השותפים למצב.

לעיתים בראיון הראשון עם הקליינט היחיד, ניתן להציע עזרה לגבי הדרך בה כדאי לספר לחברי משפחה על הטיפול ואיך להזמין אותם להצטרף מבלי להכניס אותם למגננה.

לדוגמא, כשלקוח אומר לחברי משפחה נוספים שהעזרה שלהם נחוצה זה הרבה פחות מאיים מאשר להגיד להם שהעובדת הסוציאלית רוצה שהם יגיעו, כיוון שהיא חושבת שההתנהגות שלהם היא הגורם לבעיה.

חלק מהמטפלים מסרבים להתייחס לבעיות משפחתיות מבלי לערוך ראיונות הכוללים את בני המשפחה.

אחרים (שאיתם מסכים הכותב) בהחלט יעדיפו ראיונות בהם נמצאים כל המעורבים בדבר (בד”כ ביחד) אך לא יתעקש אם הלקוח מתנגד נמרצות או אם האחרים לא מוכנים להשתתף. אנו לא דוחפים הגנות מהעבר.

אנו מגלים שישנו בד”כ העדר רצון מצד הלקוח לראיונות משפחתיים משותפים.

לעיתים יש ללקוח סיבות טובות להתנגד וחשוב לקחת זאת בחשבון. מצד שני העובד יכול לומר משהו כמו: “האם אתה חושב שנוכל לקבל מושג טוב יותר לגבי רגשותיו האמיתיים של ג'ון אם נבקש ממנו להצטרף אלינו?” או “מאחר וג'ון יודע שאת מוטרדת מהנישואים, יתכן והמחשבה והתהייה לגבי מה שאת אומרת עליו פה תרגיז אותו אף יותר מאשר אם הוא יגיע לפה לפגישות. זה יאפשר לו את ההזדמנות לדעת בדיוק מה יש לך בראש ויאפשר לו גם לדון בדברים מנק' הראות שלו.”

אם ישנו עדיין אי רצון, העובד צריך להסכים או לפחות להיעתר לרצון הלקוח.

פעמים אחרות, כשהנסיבות דורשות עדיף להמשיך וללחוץ. חשוב להגיד ללקוח שבעת טיפול אדם עושה שינויים, השינויים האלה עלולים להשפיע על איכות מערכת היחסים עם אדם הקשור ומעורב בעניין אך אינו נוכח בטיפול. לכן, יתכן ויהיה זה חכם והוגן יותר לכלול בטיפול את האדם הזה או לפחות להציע להם את האפשרות להיות מעורבים.

אם ראיונות משותפים מוצגים כמשהו שבשגרה ולא כעניין גדול, האינדיבידואל בד”כ מקבל זאת כעניין טבעי ורגיל, אלא אם כן יש סיבות מיוחדות שהראיון יביא לדאגה.

אם ישנן סיבות כאלה, כמו חוסר אמון פחד מההשלכות, תחושת של צורך “במשהו משלי” – חשוב להבין אותן כיוון שהן בד”כ תורמות מידע חשוב ללימוד הסוציאלי ולהבנה הדיאגנוזות.

במקרים מסויימים הדרך האידיאלית היא לתכנן ראיונות אינדיבידואלים.

במקרים אחרים, הדרך הטובה לפעול בה היא טיפול משותף של שניים או יותר ולעיתים עדיף גם שכל בני המשפחה מעורבים.

הלקוח יכול לנוע ממצב אחד למצב אחר לאורך השלבים בטיפול.

בראיון הראשון, בד”כ מחליטים רק לגבי העתיד הקרוב. עם זאת רצוי להגיד ללקוח כבר בהתחלה שיתכן ויהיה כדאי לכלול בטיפול את קרובי המשפחה בעתיד.

גם אם הולכים על אופציה של טיפול משפחתי משותף וגם אם לא, חשוב לדעת שהוא יכול לסייע ללימוד הסוציאלי של בעיות רבות, כשניתנת לעובד ההזדמנות לבחון בזמן אמת את האינטראקציה בין בני משפחה וללמוד מכמה שיותר אנשים באופן ישיר את נקודת המבט שלהם על הסיטואציה.

התבוננות והסקת מסקנות

כשהדברים מתרחשים, העובד מתבונן מקרוב על הדרכים בהן הקליינט מתמודד עם הראיון הראשון והדרך בה הוא מתייחס לעובד. האם הקליינט ישיר ופתוח, מתייחס לעובד באופן טבעי ומסביר את הסיטואציה בדרך ברורה? או שהאדם נראה לחוץ ומפוחד? מבולבל? נסוג? עוין? חביב יתר על המידה? האם יש הגנות של האגו שמייד ניתן להצביע עליהן? איזה כוחות נראים? האם הרגש מתאים לדברים שעליהם מדבר הלקוח? האם הוא נראה מדוכא? האם יש סיבה לחשוד שישנה מחלה נוירולוגית? דברים כאלה נלמדים מהתבוננות והסקת מסקנות בזמן הראיון כשהלקוח מדבר ומציג את מצבו, מתייחס לאירועים מהעבר, ולמאמציו להתמודד עם מערכות יחסים ומצבים שונים. יעיל במיוחד לשאול את הקליינט מה הוא כבר ניסה לעשות כדי לשפר את המצב. מה עזר? מה לא עזר? תשובות לשאלות כאלה לא רק מספקות מידע חשוב אלא גם יכולות לספר לנו דברים לגבי כוחות האגו של הלקוח, יכולות התמודדות ודרכי התמודדות. יותר מכך, חקירה שכזו לעיתים גם משרתת את המטרה להפוך את הלקוח למשתתף פעיל בשיחה, ועוזרת לו לזהות את החשיבות של האינפוט שלו לפתרון הקושי והבעיה.

יתרונות הראיון הראשון

אפשר לעשות התקדמות כבר בראיון הראשון, לא רק בלהגדיר את הבעיה אלא גם בהשגת מידע שיביא להבנת הגורמים המקשרים שיכולים לתרום לה. לא רק שזה עוזר לעובד אלא גם מעודד את הלקוח לחשוב על דברים שהוא אולי ירצה להרהר בהם בצורה רחבה מאוחר יותר.

התהליך ההדדי, כמו שתואר בפרק 10, מוצג גם ע”י העובד בפגישה הראשונה דרך מעשים.

הדרך בה העובד מקבל את הלקוח ופותח את הראיון צריכה לשדר כבוד, עניין ורצון לעזור.

אם הראיון נינוח, עם זמן ופרטיות וללא הפרעות, הלקוח מרוויח ע”י זה שהוא מקבל את כל תשומת הלב של העובד. הסביבה צריכה להיות מושכת ומקצועית כיוון שזה משדר כבוד ללקוח.

האידיאל הוא שהלקוח יצא מהראיון הראשון כשהוא חש הקלה מהלחץ ושישנו מישהו שמוכן לעזור ולבסוף יהיה מוכן לעשות את הצעדים הראשונים אל עבר ההבנה וההקלה על הבעיה.

כשהבעיה קשורה ברגשות, הקליינט בד”כ חווה הקלה בראיון הראשון פשוט מלדבר על המצב והרגשות הקשורים בו עם עובד שהוא אדיב ומנומס באופן עקבי, ומקבל את רגשותיו של הלקוח ומציע עזרה.

מצד שני, לעיתים כשהלקוח הוא חלק מהבעיה, קשה לו אפילו להתחיל להבין ולקבל את העובדה הזו.

בעזרת טאקט ואכפתיות, אפשר לדבר על הקשיים האלה: “האם אתה חושב שהזמן והדאגה המעורבים בלדבר על הטיפול המסור באמך החולה גרמו לביתך (אשתך או כל אחד) לחוש שאיבדת בהם עניין?” “האם אתה מנסה לפעמים להיות חברותי ואדיב וללכת עם מה שאחרים רוצים ולאחר מכן אתה מוצא את עצמך נוטר ורוטן ולפתע מתפוצץ בגלל עניין של מה בכך?”

הטיפול מתחיל כבר בשלב הראשון.

התקופה של איסוף המידע

לאחר הראיון הראשון, לימוד סוציאלי, הבנה דיאגנוזית, וטיפול הולכים יחד.

כל ראיון מוסיף לאלו כשאספקטים חדשים של האדם ומצבו מתגלים. העובד מתמודד עם תהליך דינאמי ומתמשך. רגשות משתנים, אירועים חדשים מתרחשים, אנשים חושפים עצמם באופן מלא יותר ככל שהאמון מתפתח וגדל. העובד צריך להיות רגיש לרגשותיו ותגובותיו של לקוח ולחשיבות של המידע החדש שמושג במשך הקשר על אף שהלימוד הפסיכולוגי העיקרי נרכש בשלב מוקדם.

משך הזמן וכמות המידע שהושגו הם בפרופורציה לזמן שנמשך הקשר. כל זה קשור באופן ישיר למורכבות של הבעיה ולמשך הזמן שהעובד והלקוח מנסים להתמודד עם המורכבות הזו.

ברור, שאם הוחלט על טיפול קצר מועד, העובד נשאר להתעסק בנושא של “הבעיה שיש לפתור” כשהוא מחפש מידע.

בטיפול ממושך יותר, בלימוד הפסיכו סוציאלי המקורי, בד”כ לוקח 4-6 ראיונות כדי להבין באופן ברור את צרכי הלקוח ואת נושאי הטיפול.

במשך התקופה הזו, הלקוח עצמו בד”כ מבין ומקבל משמעויות רחבות יותר של הבעיה, ומרוויח מיתרונות מהוונטילציה שמתרחשת בשלב הזה ומהתמיכה של העובד הסוציאלי.

לעיתים קרובות אפשר לעשות התקדמות משמעותית ע”י פתרון בעיות מעשיות. בד”כ גם העובד משתמש בשיקוף של הבעיה ללקוח (בזהירות ורגישות) עד שמימדי הבעיה נעשים בהירים לו וללקוח.

תגובות הלקוח לכל התצורות של תקשורת הן המקור החשוב ביותר למידע ולהבנה דיאגנוזית.

ככל שהלקוח מסוגל לחשוב באופן ברור על עצמו ועל מצבו, וככל שישנה יותר גמישות, יש יותר סיכוי שהוא יצליח לעשות שינויים הכרחיים.

כמו שהצגנו, תוך כדי איסוף המידע העובד ינסה לעשות אבחנה דיאגנוזית. ניסוח מוקדם עוזר להבין באלה תחומים יש להמשיך ולנסות ללמוד עוד. צריך לשים לב ל”זיהום” של נושא אחד בנושא אחר, וחשוב ליצור הבחנה בין עובדות לדעות.

איך העובד יודע אחר אלו קווים של חקירה יש לעקוב בלימוד הפסיכולוגי ואיך לעשות זאת? אנשים מגיעים לעובד הסוציאלי עם בעיה ספציפית. “הילד שלי עצבני, מדוכדך ולא מתייחס למה שאני אומר לו.” או “מאז שבעלי מת לפני שנה שומדבר לא מסתדר כמו שצריך. כעת, שכר הדירה שלי עלה. אני לא רוצה להיות נטל על ילדי.” או “אנו לא מצליחים כבר להבין אחד את השני, בכל פעם שאני פותח את הפה היא כבר לוקחת את הצד השני.” תמיד יש סיטואציה של אדם מול אדם, או אדם מול מצב מסוים.

אפשר להגיד זאת בצורה אחרת, מערכות מסויימות מעורבות- מערכת של הורה-ילד, מערכת של בעל-אישה, מערכת משפחתית, ומערכת של בריאות, בית ספר, או עבודה.

כל מערכת משפיעה על השנייה באופן בלתי נמנע. העובד מקשיב ללקוח באופן מקבל אך לא פסיבי.

העובד מגייס את הידע שלו על הגורמים שלעיתים קרובות עוזרים למצב בסוגים שונים של דילמות ומציע אותו ללקוח. (מערכות תמיכה רלוונטיות שיכולות לסייע למשל)

לדוגמא, כשיש בעיה בזוגיות העובד דואג קודם כל לאינטראקציה בין בני הזוג, לאחר מכן הוא מבקש מידע ומחפש להבין את המאפיינים המרכזיים של שניהם, כמובן שבמקרים רבים הילדים גם הם נכנסים לתמונה. מכיוון שבעיות בנישואים לעיתים כה קרובות מושפעות מאינטראקציות קודמות של בני הזוג בעבר עם קרובים, העובד מודע להתייחסויות אל קרובי משפחה נוספים במשפחה המורחבת בהווה ובעבר ומשתמש בה על מנת לגלות דפוסים של התנהגות במערכות יחסים משמעותיות.

גורמים הקשורים בעבודה של האישה או הבעל יכולים גם הם להיות משמעותיים. בית צפוף או משבר אחר במגורים יכול בהחלט להוסיף על המתח בין בני הזוג.

בעיה של הורה-ילד תערב את כל המערכות האלה יחד עם מערכות נוספות- בעיקר בית הספר.

במקרה של אדם מבוגר שמתמודד עם החלטה על הסדרי מגורים או שנפלט ממתקן בריאותי, לא רק שהמערכות יחסים עם המשפחה הקרובה בהווה הן חשובות, אלא גם מערכות היחסים עם המשפחות של הילדים הן חשובות (במיוחד במידה ויש אפשרות להתגורר עימן) חברים ומשפחה, בריאות הלקוח, ומשאבים של אלטרנטיבות נוספות למגורים.

למעשה, בסיטואציה של הורה-ילד או דילמות לגבי אנשים מבוגרים, או מחלות חמורות או כל בעיית בריאות קשה אחרת פיזית או נפשית- המונח “לקוח” בעצם מתייחס לקרובים שחייבים לקחת החלטות עבור האדם- הקרוב שלהם.

בכל מקרה, כל סוג של קושי שצץ בראיונות הראשוניים מציע דרכים שונות שיש לחקור אותן.

תהליך של איסוף העובדות מקבל את האינפוטים ואת הכיוון שלו משני מקורות:

רצון הלקח לספר על הקשיים שלו.
רצון העובד להבין מהם הקשיים, מאיפה הם באים, מה מניע את הלקוח, מהן היכולות שלו, וההזדמנויות שיש לו להתמודד עם קשייו.

טיפול פסיכו סוציאלי משתמש בדרך גמישה של ראיון המשלב את שני מוקדי העניין האלה.

העובד מקבל גישה לעיבוד ולשכלול של עניינים משמעותיים ע”י עידוד הלקוח לעקוב אחרי מגמה של מחשבה שעוברת לו באופן טבעי בראש וקשורה בבעיה – ופיתוח שלה.

באותו הזמן, העובד לעיתים קרובות חש בפערים הבלתי נמנעים של המידע שהלקוח לא מציג באופן ספונטני.

העובד יכול לחוש בכך בקלות כשהנושאים הללו סמוכים וקרובים למה שהלקוח מדבר עליו או כשהם נובעים ממה שהלקוח מדבר עליו באופן הגיוני, או כשהלקוח מותש פתאום באופן זמני וספונטני ומוכן לעקוב אחרי הובלת השיחה של המטפל.

“אף פעם לא אמרת לי שומדבר על אבא שלך.” “תעזור לי להבין מה קרה בלימודים שלך, איפה היית כשסיימת אותם?” “לא אמרת לי כמעט כלום על העבודה שלך, מה אתה עושה והאם אתה מרוצה ממה שאתה עושה?”

העובד צריך לפעול באופן אקטיבי באיסוף המידע כיוון שאין זה אפשרי להישען רק על אסוציאציות חופשיות כדי להגיע למידע חשוב. אי אפשר לצפות מלקוחות לדעת איזה מידע העובד צריך, ולא תמיד הם מסוגלים לשחרר עצמם, בלי עזרה, מחוסר רצון לדבר על נושאים כואבים שיכולים להיות מאד רלוונטיים כדי להבין את הבעיות שלהם.

לעיתים קרובות, מתוך סקרנות או מצפון חזק מדי, העובד ינסה להגיע לנושאים בחיי הקליינט שאינם רלוונטיים לקשיים של הלקוח או כל כך רחוקים כך שהלקוח עלול להיות מבולבל או להעלב מהחקירה של העובד. לפני ששואלים עדיף לבדוק מהם המניעים לשאלות בנושא מסויים.

במיוחד כששואלים לגבי נושאים אינטימיים או כואבים במיוחד, חשוב שלדאוג שהסיבות לשאלות יהיו ברורות ללקוח כדי שיבין את השייכות של הדברים לנושא.

בתחומים בהם מופיעה הבעיה, נחוץ לשאול לא רק על פרטי הבעיה אלא גם על השתתפות הלקוח בקושי. לא מספיק שהלקוח יגיד: “אשתי בזבזנית” העובד צריך לעקוב עם שאלות ספציפיות: “באיזה מובן?” “האם אתה יכול לעזור לי להבין ע”י זה שתיתן לי דוגמא?”

ע”י מידע מפורט של המתרחש בבית הלקוח בעת קונפליקט בנוגע לכסף, העובד יכול להתחיל ולהעריך האם ובאיזו מידה, ישנה בזבזנות יתר. באלו סוגים של סיטואציות היא מתרחשת (בין אם באישיות של האישה ובין אם במפגש בינה לבין הבעל), איזו מטרה היא משרתת במערכת יחסים הזוגית, באיזה חלק התגובה של הבעל משחקת תפקיד בחזרתיות שלה וכו'..

לאירוע או הנסיבות שזרזו או הביאו להחלטתו של הלקוח להגיע לטיפול יש בד”כ חשיבות גדולה, למרות שהאירוע הספציפי יכול להיות מינורי.

ברור שזה לא אידיאלי לראות את הבעל והאישה יחד כדי להשיג את המידע המדויק ביותר בנושאים אלו.

הדרך הטובה ביותר להבטיח קבלת תמונה ברורה של האינטראקציה אינה פשוט לשאול שאלות ישירות אלא לעודד את הלקוח, או אם זה ראיון משפחתי משותף, הלקוחות, לתאר דברים בפירוט.

בד”כ כך אפשר להביא לוונטילציה טובה ולאפשר ללקוח לחיות מחדש את הסיטואציה עם פרטים לגבי מה בדיוק קרה.

הסגנון הזה של הראיון לא מפריע לזרם הטבעי של מחשבות הלקוח, ולמרות זאת מאפשר לעובד להתבונן בטבע של הפעולה והתגובה ההדדית והרגשות שמתעוררים בעקבותיה.

במידה וראיות ראשוניות מראות שאין בסיס או כמעט אין בסיס להאשמותיו של הבעל לגבי הבזבוזים של אשתו, לדוגמא, העובד בוחן את הנסיבות דרך ההסתכלות של הלקוח שמאמין שזה כן נכון, אלו גורמים בקרב הלקוח או באינטראקציה הזוגית הביאו להאשמות האלה, ואיזו מטרה התגובות הלא ריאליות שלו משרתות. שוב, אספקט חשוב של הגילוי הזה הוא הרלוונטיות שלו לאופן בו הלקוח מתמודד עם קשיים. זהו ידע שמועיל במיוחד ועוזר לשפוך אור לגבי תפקודי האגו של הלקוח, דפוסי אינטראקציה שאינם מתפקדים כמו שצריך וכו'..

במשך השלב הראשון, בפגישות משותפות או אינדיבידואליות, העובד ממשיך לבחון את תגובות הלקוח במשך ואל הסיטואציה הטיפולית. מה הוא בעצם רוצה מהעובד? האם יש רגישות כלפי ביקורת או האשמות? האם יש פחד שהעובד “ייקח צד” של חבר משפחה אחר? באיזה אופן הוא מדייק בקליטת העובד ותגובות העובד? באיזו מידה יש עוינות, חום או ריחוק מהעובד? ההתבוננות הזו שופכת אור על דרישות הלקוח וציפיותיו ומאחרים? ותפקודי אגו וסופר-אגו, על סגנון מערכות היחסים שלו ועוד..

מחלות פיזיולוגיות ורגשיות

הבריאות הפיזית של הלקוח מהווה אזור חשוב של הלימוד הסוציאלי שאסור לזנוח.

למעשה, עובדים סוציאליים מתייחסים לעיתים קרובות ללימוד “ביו-פסיכו-סוציאלי”. ברוב במקרים, שאלות לגבי בריאות ובדיקות רפואיות אחרונות נשאלות לעיתים קרובות. העובד הפסיכו סוציאלי ער לא רק למה שהלקוח אומר אלא גם לסימנים אחרים שיכולים להצביע על אפשרות של מחלה.

הופעתו של הלקוח מספרת על כך כמובן לא מעט. סימנים נוספים של מחלה הם פריחה, חוסר תאבון, עייפות, בעיות בעיכול, בעיות שינה, סחרחורות ועוד..

ידוע שמצב פיזי משפיע על האופי ועל התפקוד האישי, לכן ערנות לתנאים הפיזיים תעזור להסביר את התגובות של הלקוח.

מלבד ההשפעות הקבועות, סביר שכל מחלה תשחק תפקיד חשוב בקשיים הבין אישיים ותגרום לכאב ולחרדה. המחלה מגבירה פעמים רבות את ההתרכזות וההתמקדות של האדם בעצמו בלבד ומביאה למצב של תלות באחרים.

אפשר לנצל את המחלה כדי להימנע מאחריות בלתי נעימה או אינטראקציה בלתי נעימה.

המחלה יכולה לשנות את התדמית של האדם בעיני עצמו ולפגוע במערכות היחסים שלו עם חברי משפחה.

העובד ער להשפעות של השינויים הגופניים הקשורים בשלבים השונים של החיים, הגדילה הלא מאוזנת וההתפתחות המינית אצל מתבגרים, תגובות לבלות ולשינויים הגופנים בגיל הזקנה.

חוויות סביב מחזור והריון רלוונטיות לעיתים קרובות. למאפיינים פיזיים רגילים או לנכות פיזית יש קשר ישיר לתפקוד הפנימי והסוציאלי.

כשיש בעיות בתפקוד של האדם, יש צורך לשאול לגבי שימוש בסמים שיש להם השפעות פסיכולוגיות. לעיתים קרובות סמים חוקיים מהסוג הזה ניתנים ע”י רופא במרשם, כך שהמקבל אותם יכול לקבוע לעצמו את המינון.

אפילו כשהבעיה היא לא ההתמכרות, תרופות כאלה גורמות לעיתים קרובות לתופעות לוואי ולמצב רוח רע.

“האם אתה תחת השגחה של רופא?” “מה קיבלת במרשם?” או “האם הרופא שלך נתן לך משהו כדי להרגיע את העצבים, לעזור לך לישון או כדי להמריץ אותך?” ולאדם שלא נפגש עם רופא: “האם לעיתים אתה צריך לקחת משהו כדי להישאר רגוע?”

שאלות רוטיניות לגבי שימוש בסמים לא חוקיים או הרגלי שתיית אלכוהול נחוצות לעיתים קרובות.

עו”סים היום ערים במידה רבה יותר מבעבר לאפשרות הזו, כשהם עדים להשפעות הטראגיות ברמה הרגשית, פיסית ובחיי המשפחה הנובעים משימוש בסמים.

ההכרות עם שינויים פיזיים והתנהגותיים המוכרים כנגרמים כתוצאה מחומרים ממכרים היא הכרחית.

חשוב שחקירה בנושא תעשה בדרך ובתזמון המתאימים.

העובד צריך גם להיות מודע לסימנים וסימפטומים של מחלה רגשית או מנטאלית, לקוחות לא מודעים לעיתים קרובות לחשיבות של הסימפטומים כשהם מתארים אותם. אזכורים של תקופות של “עייפות”, “עצבנות”, דכאון” או “שעמום קיצוני”.

על ידי איסוף הרמזים אפשר להניח שיש ללקוח אשליות ורעיונות שווא במחשבותיו, או שהיו בעבר. התייחסויות לתקופות אשפוז או העדרות ממושכת מהעבודה משמעותה יכולה להיות מחלה מנטאלית, אלכוהוליזם או מחלה גופנית. אם הלקוח מתאר אובדן זכרון, יש לשאול שאלות נוספות ולברר עוד מידע בנושא.

מידע שיכול להצביע על דפרסונליזציה (הינתקות מין העצמי, תחושה של חוסר מציאות) מצטרף פעמים רבות לאובדן הזכרון.

לעיתים כל זה מצורף להתנהגות כפייתית המתוארת ע”י הלקוח.

היסטוריה מוקדמת

עד כה התייחסנו בעיקר למידע מההווה או מהעבר הקרוב. באיזו מידה העובד הפסיכו-סוציאלי נכנס להיסטוריה המוקדמת יותר? העובד רוצה ללמוד את מחשבות שהיו ללקוח כשהקושי בהווה התחיל וזה יכול להיות בהווה הקרוב, כמה שנים מוקדם יותר או במקרים מסויימים, גם בחיים המוקדמים.

לעיתים הקליינט לא רואה את הילדות וההתבגרות רלוונטיות לבעיה עד שהעובד איכשהו עושה את הקישור. גילוי של החיים המוקדמים, נעשה כמובן רק כשלעובד יש סיבה ספציפית להאמין שמידע כזה יכול לשפוך אור על הבעיה.

גילוי כזה נוטה נושאי יותר מאשר רחב ומתפרש, מחפש מערכות יחסים ספציפיות בתקופות ספציפיות שדומה שהן רלוונטיות לבעיה בהווה.

כמו שאמרנו, לעיתים הגנאוגרמה יכולה להיות אמצעי מועיל כדי לקבל פרספקטיבה נוספת על הקליינט באופן אישי ועל ההיסטוריה של משפחתו.

פערים לא מוסברים בתיאור ההיסטוריה יכולים להעיד פעמים רבות על תקופה של צרה: מחלה מנטאלית או רגשית, קושי עם החוק או תקופות של קונפליקט נפשי וכאב.

העובד צריך להיות ער לרצף של האירועים, חשיבות מיוחדת יש לדברים שהקדימו או היו מקבילים להתפתחות של סימפטומים או תפקוד לקוי.

לדוגמא, רגרסיה אצל ילד לאחר מחלה חמורה או מוות של הורה או סב, במיוחד אם הילד לא נעזר ועודד לעשות עיבוד של האבל.

שינויים בהעסקה יכולים להביא לשינוי במנהגי ותפיסות המשפחה ותורמים לשינויים הניתנים לזיהוי בהתנהגות המשפחה ובקשרים בתוך המשפחה.

אותה תשומת לב מיוחדת לפרטים צריכה להיות גם בגילוי עברו של המטופל המלווה בגילוי של אירועים בהווה.

לא מספיק שהלקוח יגיד “אמא שלי תמיד העדיפה את אחי הגדול” העובד צריך לחפש פרטים כשהוא שואל: “באיזו דרך?” “מה גרם לך לחשוב כך?” “האם אתה יכול לספר לי על זה עוד?”

מקורות נוספים למידע

כפי שאמרנו, והפרקים על טיפול משפחתי וזוגי יסבירו בהמשך, ישנה הסכמה כללית שראיונות משותפים עדיפים במקרים בהם של קשיים בזוגיות בעיות של ילדים. אפילו לראיונות פרטניים עם חברי משפחה של הקליינט אין את אותו הערך של לימוד סוציאלי כמו למפגשים משפחתיים או זוגיים.

ראיונות משותפים הם בדרך כלל יותר יעילים מפגישות אינדיבידואלית כיוון שתמונה שווה אלף מילים, לא רק לעובד המנסה לאסוף יחד את העובדות אלא גם עבור חברי המשפחה שתשומת ליבם מופנית אל הדפוסים של האינטראקציות במשפחה תוך כדי שהם מתרחשים.

סגנונות תקשורת, דפוסי קשר, תגובות רגשיות, הפרעות והבדלים בתפיסות של חברי המשפחה נעשים הרבה יותר גלויים בפגישות משותפות. ראיונות כאלה יכולים לכלול את הבעל והאישה, הורה וילד או משפחה שלמה.

מקור אפשרי חשוב נוסף של מידע הוא ביקור בית. חלק מהקליינטים לא יכולים להגיע מסיבות מגוונות- מצב בריאותי, ניידות, חוסר יכולת למצוא בייביסיטר ועוד...

ישנם אנשים הרגישים לגבי ביקורי בית מתוך פחד שהעובד רוצה “לרחרח” כדי להשיג מידע, חלק מהאנשים גם עלולים לחוש מבוכה לגבי ביתם הצנוע.

כשישנן דאגות כאלה, צריך להתייחס אליהן ברצינות כמובן.

הקליינט יכול להרגע ולקבל בטחון ע”י כך שהעובד יסביר לו שדרך ביקור הבית יכול לעזור ולהוסיף על יכולתו לסייע.

בכל זאת, ביקור הבית יתרחש רק במידה ומתי שהקליינט באופן ברור מוכן שהעובד יגיע לביתו.

במקרים מסויימים, הביקור בבית יוצר את האפשרות לבחינה חשובה של התפקוד המשפחתי, הגאווה של המשפחה בביתה, מאפיינים אישיותיים רבים של הדיירים ועוד..

הצפייה באינטראקציות ילדים-הורים בסביבה הטבעית של ביתם יכולה אף היא לספק מידע משמעותי.

לעיתים, העובד נעשה אמפתי יותר כלפי תנאי הסביבה והמגורים שהמשפחה צריכה לשאת.

כשיש בעיות או מצבים שהם בחשיבות עליונה, או כשיש צורך לעשות “reaching out” למשפחה, ביקורי בית יכולים להיות הכרחיים.

עובד יכול לתפוס את ההזדמנות שצומחת מהראיון בבית כאמצעי להרחיב את ההיקף של הלימוד הסוציאלי, עם כל זאת, הוא אינו נחוץ במקרים רבים.

בנוסף לראיונות עם הקליינט ועם משפחתו המצומצמת, אפשר (בידיעת הלקוח ובהסכמתו) להתייעץ עם אנשים נוספים שיכולים להוסיף על הבנת העובד את הלקוח.

כשמדובר בילד הדבר יכול להיות יעיל במיוחד לדבר עם מורה. לעיתים קרובות, קשר עם רופא מניב מידע רפואי חשוב. לעיתים, מעסיק, או חבר יכולים להוסיף על הבנת אספקט מסוים של בעיית הלקוח.

כפי שאמרנו, תמיד חשוב לראות את הדברים המקבילים כדי להעריך את ההשפעה הפוטנציאלית של הראיון על הקליינט ועל מערכת היחסים שלו עם העובד.

רק בנסיבות יוצאות דופן, בעיקר בסביבה מקבלת, יהיה זה חכם לחפש מידע במחיר של לעורר בקליינט תגובות אנטי-תראפיות.

זה לא אומר שלא צריך ליצור קשרים עם אנשים אחרים לעולם אם הקליינט חרד לגביהם. חרדה מופיעה לעיתים קרובות, לפחות במידה מתונה, אך דיון בנושא לפני ואחרי פגישה עם המקבילים יכולה לספק הזדמנויות להרגיע את הרגשות הלא קלים.

כפי שהוצע קודם לכן, בנסיבות מסוימות, אפשר להפחית חרדה ע”י מתן הצעה לקליינט להשתתף בקשר עם המקבילים אם הוא מעוניין בכך, הדבר גם יכול לעודד את המעורבות האקטיבית של הקליינט בתהליך הטיפולי בכלליותו.

ברור, שדוחות רפואיים או אבחונים פסיכיאטרים, מבחנים פסיכולוגיים וטיפולים קודמים יכולים להיות רלוונטיים ללימוד הסוציאלי. הלימוד מתחיל במה שהקליינט רואה כבעיה וההנחות המוקדמות שלו, יחד עם מה שהוא עשה כדי לפתור את הבעיה ומחשבותיו לגבי איך ניתן לפתור אותה. אם זה מתאים, הלימוד יכול לנוע הלאה ולבחון גורמים מהווה ולפעמים גם מהעבר שיתכן ותורמים לדילמה הנוכחית.

תוך כדי הגילוי, העובד צריך להיות מכוון לחרדות של הקליינט ולא לדחוף באופן אגרסיבי דרך ההגנות שלו.

אם הקליינט חסר רצון לדבר על משהו שנראה חשוב, אפשר להעיר על זה, ואולי הקליינט יסביר מדוע. יתכן אולי שהוא לא יוכל להסביר או ימשיך להתנגד. אפשר לומר: “אולי בהמשך יהיה לך יותר קל לדבר על זה. אני חושב שזה יוכל לעזור לך כשתוכל להביא את עצמך לדבר על הנושא” או “כשתהיה מוכן, כנראה שזה יעזור להבין טוב יותר מה קורה.” אם העובד חושב שהעדר הרצון לדבר נגרם בגלל חוסר אמון בעובד, גם את זה ניתן לגלות. “אני יודע שקשה לדבר על דברים כאלה. אתה לא מכיר אותי כל כך טוב, יתכן שבהמשך תוכל לסמוך עלי שאבין.”

אנו רואים, אם כך, שלמרות שעובדים פסיכו סוציאליים לא עוקבים אחרי סט דפוסים כדי לערוך ראיונות פסיכו סוציאליים, יש להם בראש רעיונות ברורים ומוגדרים לגבי סוגי המידע שהם רוצים לקבל על הקליינטים ועל המצבים בהם הם חיים.

חלק גדול מהכישלונות בעיצוב גישת טיפול מתאימה נגרמים מכך שהעובד פסיבי מדי בחיפוש המידע הספציפי, במיוחד בראיונות הראשוניים.

בשעה שהעובד הסוציאלי לומד על הקליינטים ועל חייהם, הוא מתחיל לעצב דעות על טבע הקשיים שלהם. לעיתים קרובות בניסיון לעצב חשיבה מאבחנת, העובד מזהה פערים בלימוד הפסיכו סוציאלי, אזורים של מידע בהם חייבת להיות חקירה נוספת על מנת להגיע לתמונה ברורה יותר. חשוב להישמר מלהגיע לספקולציות כדי שיהוו תחליף לעובדות. הדרך הטובה ביותר להשיג תמונה ברורה היא לאפשר לקליינטים להיות בטוחים מספיק בעובד כך שיוכלו לדבר באופן מלא וברור.

לכן, נדרשת רגישות רבה מהעובד כשהוא מסביר לקליינט שהוא ניגש למקום הלא נכון לעזרה ושעליו להתחיל את התהליך מחדש.

סיכום המאמר

טיפול מתחיל בעצם ביצירת הקשר הראשונית, במגע הראשוני.

אולי אפילו כשהקליינט והעובד מדברים בהתחלה בטלפון או כבר בקבלה של השירות כשפקיד/מזכיר מברכים את הקליינט לשלום.

קוראים לזה – לימוד פסיכו סוציאלי.

חשוב מאד להבחין, לימוד פסיכו סוציאלי הינו תהליך של איסוף עובדות ואבחון.

הדיאגנוזה תהיה בעצם מושפעת ממסגרת ההתייחסות של המטפל ומדרך הבנתו וראייתו את העובדות והנתונים.

העובד והקליינט שניהם תורמים להחלטה איזה סוג טיפול ייבחר.

הבחירה תלויה בסוג הקשיים, באופן בו רואה הקליינט את הבעיה שלו ומגדיר אותה, ובסוג העזרה שהוא מחפש.

הראיון הראשון

חשוב להתכונן לראיון הראשון דרך המידע הרלוונטי הנמצא ברשות העובד.

קיימים שני סוגי הכנה המקדימה, כך אומרים גרמיין וגיטרמן:

הכנה קוגנטיבית המבוססת על מחשבות של העובד על הקליינט ומצבו.

הכנה רגשית ואמפתית מערבת את המאמץ לשים את עצמך בנעליים של האחר.

החלטות ראשוניות

בראיון הראשון, שתיים משאלות רבות נענות:

האם זה המקום והמסגרת המתאימים כדי לעזור לקליינט?
במשך כמה זמן אנחנו מחליטים לעבוד ביחד?

גם אם הפגישה הראשונה היא עם אינדיבידואל, עם זוג או משפחה שלמה, השאלות האלה חייבות להישאל באופן מסוים.

לכן, נדרשת רגישות רבה מהעובד כשהוא מסביר לקליינט שהוא ניגש למקום הלא נכון לעזרה ושעליו להתחיל את התהליך מחדש.

לעיתים קרובות עובדים סוציאליים מציעים שירותים לחולים בבתי חולים ולמשפחותיהם, סטודנטים והוריהם ועוד... במקרים אלה ברור, שהעובד צריך יותר ליזום. הוא צריך להסביר במונחים לא מאיימים את הסיבות ל”reachout”.

בחלק מהראיונות הראשונים הקליינטים לווא דווקא מעוניינים להיות בטיפול. (מתבגרים, טיפול בצו בית משפט ועוד..)

במקרים כאלה, העובד ישאל שאלות שונות במקצת. חיוני שהעובד יאפשר לקליינט לבטא את הרגשות השליליים או המעורבים לגבי הראיון בהתחלה, וכשהוא מסיים העובד יוכל להמשיך כך: “למרות שאתה לא רוצה בפגישות, האם אתה חושב שיש עניינים בהם יתכן ונוכל לסייע לך בהם?”

בנוסף, חיוני שהעובד יראה עניין חם והבנה של רגשות אי הרצון מצד המטופל.

החלטה בנוגע למשך הטיפול

לפעמים, העובד צריך לחשוב האם פגישות נוספות יכולות לעזור למרות שהקליינט מאמין שראיון בודד זה כל מה שהיה צריך. יתכן ויהיה מתאים להצביע על כך שלפי הניסיון של העובד, מקרים כאלה לעיתים מסובכים יותר ממה שהם נראים ואולי עדיף יהיה ללכת קצת יותר לאט.

הצעת מסגרת של פרק זמן ראשוני יכולה להועיל במיוחד עם לקוחות המביעים חוסר רצון או אחרים שחוששים להיכנס לתוך טיפול שלא נגמר.

איתור הבעיה

אזור שני בו נדרשת הבנה משותפת הוא בבחינה ובירור מהי הבעיה “שיש לעבוד עליה”. לעיתים אפשר לקבוע בפשטות שזוהי הבעיה שהקליינט מביא. הבעיה יכולה להיות קונקרטית ויכולה אף להיות בעיה פסיכולוגית.

גורמים מזרזים

חשוב לוודא מהו האירוע או האירועים שהביאו בסופו של דבר את לבקשה לעזרה ומהם הגורמים לדחיפות שלה.

עובדות לגבי נושאים שעלולים להוות טריגר הן לעיתים קרובות מפתח להבנה של הדינאמיקה של הבעיה.

לעיתים ללקוחות אין מודעות לאירועים שזירזו את הגעתו, אך ע”י שאלות, העובד יכול לאתר במדויק את הסיבה ולהביא אותה לתשומת הלב של הלקוח. (גם גנאוגרמה היא כלי שיכול לעזור בחשיפת מידע המשפיע על הסיטואציה בהווה)

שוני בין העובד והלקוח

בעת הפגישה הראשונה עם הלקוח – העובד מתייחס לשוני בין המראיין למרואיין מבחינת מוצא אתני, או רקע, מעמד, גיל, מין, סגנון חיים ועוד...

במקרים מסויימים, בשל ההבדלים ברקע ובניסיון החיים בין העובד ללקוח, כדאי וראוי לתת הסברים מפורטים לגבי תפקודי הסוכנות/השירות של העבודה הסוציאלית/רווחה.

בכל מקרה, כשלומדים עבודה סוציאלית צריכים להיות ערניים לעמדות וגישות של ריסון עצמי, חוסר אמון בגלל השוני וההבדלים, שוני בולט במיוחד בניסיון החיים ובערכים בין הקליינט לעובד, או קושי בליצור לעובד תדמית טיפולית (עבור ובעיני הלקוח). כל אלו מהווים מכשול לכל סוג של טיפול ולו הקצר ביותר. אם כך – באחריותו של העובד לעשות כל מאמץ להעפיל על הפער ע”י כך שהוא רוכש כמה שיותר ידע ומכיר הכללות על אנשים בשלבי חיים שונים או לגבי מסורות ומנהגים של אנשים מתרבויות שונות.

חשוב אף יותר: העובד חייב לגשת ללקוחות מרקעים שונים, ובכלל אל כל הלקוחות, בענווה גדולה.

ישנן וריאציות רבות לאנשים מאותו גיל ומאותו מוצא, ולכן הכרחי הוא שהעובד יחפש מידע מהקליינטים עצמם.

לעיתים קרובות קורה שחבר משפחה ביקש עזרה ובכל זאת העובד מגלה בראיון הראשון שכדאי לייעץ לו לכלול חברי משפחה נוספים בטיפול. לעיתים בראיון הראשון עם הקליינט היחיד, ניתן להציע עזרה לגבי הדרך בה כדאי לספר לחברי משפחה על הטיפול ואיך להזמין אותם להצטרף מבלי להכניס אותם למגננה.

לעיתים יש ללקוח סיבות טובות להתנגד וחשוב לקחת זאת בחשבון. יש פעמים שנעדיף לנסות ולהראות לו את היתרונות במפגש משותף, פעמים אחרות כדאי להסכים עימו ולהיעתר לרצונו. (תלוי בנסיבות)

התבוננות והסקת מסקנות

העובד מתבונן מקרוב על הדרכים בהן הקליינט מתמודד עם הראיון הראשון והדרך בה הוא מתייחס אליו. האם הקליינט ישיר ופתוח, מתייחס לעובד באופן טבעי ומסביר את הסיטואציה בדרך ברורה? או שהוא נראה לחוץ ומפוחד? האם יש הגנות של האגו שמייד ניתן להצביע עליהן? איזה כוחות נראים? דברים כאלה נלמדים מהתבוננות והסקת מסקנות בזמן הראיון כשהלקוח מדבר ומציג את מצבו, מתייחס לאירועים מהעבר, ולמאמציו להתמודד עם מצבים שונים. יעיל לשאול מה הוא כבר ניסה לעשות כדי לשפר את המצב. תשובותיו לא רק מספקות מידע חשוב אלא גם יכולות לספר לנו דברים לגבי כוחות האגו שלו ויכולות התמודדות. יותר מכך, התשובות גם משרתות את המטרה להפוך את הלקוח למשתתף פעיל בשיחה, ועוזרת לו לזהות את החשיבות של האינפוט שלו לפתרון הקושי והבעיה.

יתרונות הראיון הראשון

אפשר לעשות התקדמות כבר בראיון הראשון, לא רק בלהגדיר את הבעיה אלא גם בהשגת מידע שיביא להבנת הגורמים המקשרים שיכולים לתרום לה.

מצד שני, לעיתים כשהלקוח הוא חלק מהבעיה, קשה לו אפילו להתחיל להבין ולקבל את העובדה הזו.

בעזרת טאקט ואכפתיות, אפשר לדבר על הקשיים האלה. הטיפול מתחיל כבר בשלב הראשון.

התקופה של איסוף המידע

לאחר הראיון הראשון, לימוד סוציאלי, הבנה דיאגנוזית, וטיפול הולכים יחד.

ככל שהלקוח מסוגל לחשוב באופן ברור על עצמו ועל מצבו, וככל שישנה יותר גמישות, יש יותר סיכוי שהוא יצליח לעשות שינויים הכרחיים. איך העובד יודע אחר אלו קווים של חקירה יש לעקוב בלימוד הפסיכולוגי ואיך לעשות זאת? אנשים מגיעים לעובד הסוציאלי עם בעיה ספציפית. תמיד יש סיטואציה של אדם מול אדם, או אדם מול מצב מסוים. כל מערכת בחייו של הלקוח משפיעה על השנייה באופן בלתי נמנע. העובד מקשיב ללקוח באופן מקבל אך לא פסיבי.

לדוגמא, כשיש בעיה בזוגיות העובד דואג קודם כל לאינטראקציה בין בני הזוג, לאחר מכן הוא מבקש מידע ומחפש להבין את המאפיינים המרכזיים של שניהם, כמובן שבמקרים רבים הילדים גם הם נכנסים לתמונה. מכיוון שבעיות בנישואים לעיתים כה קרובות מושפעות מאינטראקציות קודמות של בני הזוג בעבר עם קרובים. לסיכומו של עניין- העובד והלקוח מתייחסים בהדרגה למכלול אספקטים בחיי הלקוח הסובבים את הבעיה.

תהליך של איסוף העובדות מקבל את האינפוטים ואת הכיוון שלו משני מקורות:

רצון הלקח לספר על הקשיים שלו.
רצון העובד להבין מהם הקשיים, מאיפה הם באים, מה מניע את הלקוח, מהן היכולות שלו, וההזדמנויות שיש לו להתמודד עם קשייו.

טיפול פסיכו סוציאלי משתמש בדרך גמישה של ראיון המשלב את שני מוקדי העניין האלה.

באותו הזמן, העובד לעיתים קרובות חש בפערים הבלתי נמנעים של המידע שהלקוח לא מציג באופן ספונטני.

בד”כ כך אפשר להביא לוונטילציה טובה ולאפשר ללקוח לחיות מחדש את הסיטואציה עם פרטים לגבי מה בדיוק קרה.

במשך השלב הראשון, בפגישות משותפות או אינדיבידואליות, העובד ממשיך לבחון את תגובות הלקוח במשך ואל הסיטואציה הטיפולית.

מחלות פיזיולוגיות ורגשיות

הבריאות הפיזית של הלקוח מהווה אזור חשוב של הלימוד הסוציאלי שאסור לזנוח.

ידוע שמצב פיזי משפיע על האופי ועל התפקוד האישי, לכן ערנות לתנאים הפיזיים תעזור להסביר את התגובות של הלקוח.

מלבד ההשפעות הקבועות, המחלה תשחק תפקיד חשוב בקשיים הבין אישיים ותגרום לכאב ולחרדה. המחלה מגבירה פעמים רבות את ההתרכזות של האדם בעצמו בלבד ומביאה למצב של תלות באחרים.

אפשר לנצל את המחלה כדי להימנע מאחריות או אינטראקציה בלתי נעימות.

המחלה יכולה לשנות את התדמית האדם בעיני עצמו ולפגוע במערכות היחסים שלו עם חברי משפחה.

העובד ער גם להשפעות של השינויים הגופניים הקשורים בשלבים השונים של החיים, הגדילה הלא מאוזנת וההתפתחות המינית אצל מתבגרים, ולתגובות לבלות ולשינויים הגופנים בגיל הזקנה.

כשיש בעיות בתפקוד של האדם, יש צורך לשאול לגבי שימוש בסמים שיש להם השפעות פסיכולוגיות.

ההכרות עם שינויים פיזיים והתנהגותיים המוכרים כנגרמים כתוצאה מחומרים ממכרים היא הכרחית.

חשוב שחקירה בנושא תעשה בדרך ובתזמון המתאימים.

היסטוריה מוקדמת

פערים לא מוסברים בתיאור ההיסטוריה יכולים להעיד פעמים רבות על תקופה של צרה: מחלה מנטאלית או רגשית, קושי עם החוק או תקופות של קונפליקט נפשי וכאב. העובד צריך להיות ער לרצף של האירועים, יש חשיבות לדברים שהקדימו או היו מקבילים להתפתחות של סימפטומים או תפקוד לקוי.

מקורות נוספים למידע

ישנה הסכמה כללית שראיונות משותפים עדיפים במקרים בהם של קשיים בזוגיות ובעיות של ילדים. אפילו לראיונות פרטניים עם חברי משפחה של הקליינט אין את אותו הערך של לימוד סוציאלי כמו למפגשים משפחתיים או זוגיים. הראיונות המשותפים בדרך כלל יותר יעילים מפגישות אינדיבידואלית כיוון שתמונה שווה אלף מילים, לא רק לעובד המנסה לאסוף יחד את העובדות אלא גם עבור חברי המשפחה שתשומת ליבם מופנית אל הדפוסים של האינטראקציות במשפחה תוך כדי שהם מתרחשים.

מקור אפשרי חשוב נוסף של מידע הוא ביקור בית. יש אנשים הרגישים לגבי ביקורי בית מתוך פחד שהעובד רוצה “לרחרח”, חלק מהאנשים גם עלולים לחוש מבוכה לגבי ביתם הצנוע. כשישנן דאגות כאלה, צריך להתייחס אליהן ברצינות. הקליינט יכול להרגע ולקבל בטחון ע”י כך שהעובד יסביר לו שדרך ביקור הבית יכול לעזור ולהוסיף על יכולתו לסייע. בכל זאת, ביקור הבית יתרחש רק במידה ומתי שהקליינט באופן ברור מוכן שהעובד יגיע לביתו.

במקרים מסויימים, הביקור בבית יוצר את האפשרות לבחינה חשובה של התפקוד המשפחתי, הגאווה של המשפחה בביתה, מאפיינים אישיותיים רבים של הדיירים ועוד.. הצפייה באינטראקציות ילדים-הורים בסביבה הטבעית של ביתם יכולה אף היא לספק מידע משמעותי. כשיש בעיות או מצבים שהם בחשיבות עליונה, או כשיש צורך לעשות “reaching out” למשפחה, ביקורי בית יכולים להיות הכרחיים.

במידה והלקוח חרד מרעיון המפגש עם אנשים בחייו אין פירוש הדבר שמייד צריך לסגת מן האפשרות. חרדה מופיעה לעיתים קרובות, לפחות במידה מתונה, אך דיון בנושא לפני ואחרי פגישה עם המקבילים יכולה לספק הזדמנויות להרגיע את הרגשות הלא קלים.

ברור, שדוחות רפואיים או אבחונים פסיכיאטרים, מבחנים פסיכולוגיים וטיפולים קודמים יכולים להיות רלוונטיים ללימוד. אם הקליינט חסר רצון לדבר על משהו שנראה חשוב, אפשר להעיר על זה, ואולי הקליינט יסביר מדוע. יתכן אולי שהוא לא יוכל להסביר או ימשיך להתנגד. אם העובד חושב שהעדר הרצון לדבר נגרם בגלל חוסר אמון בעובד, גם את זה ניתן לגלות ולהתייחס.

למרות שעובדים פסיכו סוציאליים לא עוקבים אחרי סט דפוסים כדי לערוך ראיונות פסיכו סוציאליים, יש להם בראש רעיונות ברורים ומוגדרים לגבי סוגי המידע שהם רוצים לקבל על הקליינטים ועל המצבים בהם הם חיים. חלק גדול מהכישלונות בעיצוב גישת טיפול מתאימה נגרמים מכך שהעובד פסיבי מדי בחיפוש המידע הספציפי, במיוחד בראיונות הראשוניים.

בשעה שהעובד הסוציאלי לומד על הקליינטים ועל חייהם, הוא מתחיל לעצב דעות על טבע הקשיים שלהם. העובד מזהה פערים בלימוד הפסיכו סוציאלי, אזורים של מידע בהם חייבת להיות חקירה נוספת על מנת להגיע לתמונה ברורה יותר. חשוב להישמר מלהגיע לספקולציות כדי שיהוו תחליף לעובדות. הדרך הטובה ביותר להשיג תמונה ברורה היא לאפשר לקליינטים להיות בטוחים מספיק בעובד כך שיוכלו לדבר באופן מלא וברור.