חזרה לאתר הראשי
העבודה הסוציאלית בראי הביקורת / עידית וייס
וייס, ע. (2005). העבודה הסוציאלית בראי הביקורת. חברה ורווחה, כה, 249- 281תודה לצחי קופמן, שרון סגל ומיכל כהן
במאמר זה נסקור את הביקורות, בארץ ובעולם, על מקצוע העבודה הסוציאלית, המופנית מכמה גורמים (במאמר זה נביא 4 עיקריים):
- העבודה הסוציאלית הרדיקלית
- גישות ניאו-רדיקליות
- גישות פמיניסטיות
- גישות פוסט-מודרניסטיות
בנוסף, נשווה בין השיח הביקורתי בין ישראל לעולם. כל זאת במטרה לאתגר את חשיבתנו ולעודד גישה ביקורתית ומודעות – כדי שנהיה עו"סים טובים יותר.
לדעת וייס (והמרצה מוניקנדם, צ.ק.), חשיבה ביקורתית חיונית להתפתחות מקצועית וניתן לראות שעידוד החשיבה הביקורתית מיושמת גם בבתי הספר לע"ס בישראל ובעולם.
נרחיב על 4 הגישות העיקריות לביקורת על
מקצוע הע"ס:
1- מקצוע הע"ס מול הביקורת של העבודה הסוציאלית הרדיקלית-
קודם כל נסביר מהי ע"ס רדיקלית: גישה זו נקראת גם "ע"ס ביקורתית", היא יוצאת כנגד העבודה הסוציאלית המסורתית (הרואה את הפרט כאשם במצבו). עפ"י גישה זו בעיות חברתיות הן תוצר של סדרים חברתיים לקויים שגורמים לאפליה וקיפוח, ולכן מוקד העבודה צריך להיות שינוי סדרים אלו (שינוי המדיניות). עוד לטענת גישה זו, גישת הפסיכולוגיזציה (בחינת התנהגות האדם) מסיטה את תשומת הלב מהמצב החברתי, מתמקדת בפתולוגיות ודרכה גורמים לאנשים להסתגל למצב הלקוי במקום לנסות לשנות אותו. ע"י כך גישת הפסיכולוגיזציה הופכת לכלי של הפיקוח החברתי (כוח עזר לשלטון ולא לאזרח) ושמירת הסדר הקיים.
ע"ס רדיקלית לא פוסלת את הטיפול הפרטני ורואה את חשיבותו אבל יוצאת נגד ע"ס פרטנית שממוקדת בסיוע להסתגלות לסדר הקיים.
עיקרי הביקורות של הע"ס רדיקלית, שנשמעו בעולם:
- "אינדבידואליזציה של בעיות": הטיפול הפרטני הממוקד גורם לעוול כפול – האשמת הקורבן והמשך פגיעתו מתנאי חייו
- "לסבול בשקט ולבד": בגלל ההתייחסות הפרטנית יש הפרדה בין פרטים הסובלים מבעיות דומות ובכך, מניעה של התמודדות משותפת
- מיתון של מחאה חברתית צודקת: הע"ס המסורתית מסגלת פרטים לתנאי חייהם הקשים ולא פועלת לשינוי תנאי החיים.
[עיקר הביקורת הרדיקלית על הגישה הפרטנית שלדעת הרדיקלים, אינה תואמת את צרכי הפונים ואינה מתחשבת בהקשר החברתי-פוליטי-כלכלי ובכך הופכת למנגנון פיקוח של המדינה]
- מתוך הרצון לייסד מאפיינים של מקצוע לגיטימי לעבודה הסוציאלית, נוצר חיבור עם המשטר המתגמל (מעניק סטטוס והכנסה). לטענת הרדיקלים, קבלת הממסד מנציחה אותו ומרחיקה ראייה ביקורתית
- העובדה כי העו"סים הם בני המעמד הבינוני והפונים הם בני המעמד הנמוך יוצרת מרחק ומנציחה את מבנה הכוח והתלותיות.
בישראל – נשמעו קולות רדיקלים מעטים. מעט הביקורת הרדיקלית שנשמעה עסקה בבאים:
- הקשר שבין הע"ס למדינה וזניחת המטרה העליונה לסייע לפרטים ולקבוצות במצוקה
- מבנה המודל המקצועי שאומץ בארץ, המנציח את המרחק בין העו"סים לפונים ("חולשה כפולה" לפונה – חלש מול חזק וכן הדיוט מול מומחה).
- נשמעה ביקורת על העובדים הקהילתיים בארץ, שעוד לא עוסקים בשינוי חברתי.
לסיכום הביקורת הרדיקלית:
חשיבה רדיקלית עומדת בבסיס רעיון ה"העצמה". העצמה אינה מחייבת שינוי חברתי אלא הגישה הרדיקלית מבקשת לצאת מתפיסת "האשמת הקורבן" ולעבור להכללת החלשים בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות להם.
עוד ביקורות על הע"ס המסורתית
לסיום: הזנחת עבודה תהליכית של שינוי חברתי, רתיעה מפעילות פוליטית, התרחקות
מעקרון השיתוף – הימנעות מדיאלוג ואמון הדדי עם הפונים, שימוש בשפה מקצועית המרתיעה
את הפונים.
- מקצוע הע"ס מול הביקורת של גישות ניאו-רדיקליות-
גישה ניאו-רדיקלית שואבת את עקרונותיה מהעקרונות הרדיקליים שהזכרנו, אך מתמקדת פחות בבעייתיות הקשר עם המשטר הקפיטליסטי (רמת המדיניות), ועוסקת יותר בעו"סים המזניחים את מטרת הצדק החברתי, מתרחקים מאוכלוסיות במצוקה ומעדיפים את הפרקטיקה הפרטית.
עיקרי הביקורת של הגישות הניאו-רדיקליות, שנשמעה בעולם:
א- הזנחת העקרון המרכזי של "צדק חברתי", שזו מטרת המקצוע המרכזית. יש לעו"סים יותר מדי נטייה לעסוק במיקרו ולשימוש בטכניקות פסיכולוגיות-קליניות ופחות טיפול ברמת המאקרו. נזנחה משימת הע"ס המרכזית: לעזור לאנשים לנצל טוב יותר את המשאבים הקהילתיים, לחזק את יכולת הקהילה לפתרון בעיות ולפיקוח חברתי. העיסוק בפרט והפסיכולוגיזציה הסיחו את הדעת מהשינוי החברתי ולא מאפשרים עיסוק בשינוי חברתי, עד כדי חוסר אבחנה בין בעלי מקצועות פסיכו-תרפויטיים לבין עו"סים (איבוד הזהות המקצועית). כפועל יוצא של חוסר מעורבותם של עו"סים בשינוי חברתי, נגרמות 2 בעיות מרכזיות:
- קובעי הכללים להתנהלות העו"סים הם בעלי מקצוע שאינם עו"סים והם מחליטים לעיתים החלטות המנוגדות לעקרונות הע"ס (ועל העו"סים לפעול עפ"י החלטות אלו) .
- ההחלטות בפועל על גורלם של הפונים נעשות בידי אנשים שאינם מעורבים בחיי הפונים ובקשייהם.
בישראל – נשמעו בדיוק אותן טענות רק באופן מינורי יותר.
בוצעו מחקרים אמפיריים, בארץ ובעולם על עו"סים וסטודנטים לע"ס, בכדי להוכיח את הטענות. המחקרים הוכיחו כי יש נטייה ברורה לעיסוק בפרקטיקה הפרטית ופחות ברמת המאקרו. כן נמצא שיש מקום מצומצם ללימודי רמת המאקרו (קורס מדיניות למשל) בתוכניות הלימודים.
ב- ביקורת נוספת: הזנחת אוכלוסיות במצוקה עמוקה – (קשישים, נכים, מפגרים וכו') והתמקדות בעבודה עם מעמדות הביניים. מחקרים בנושא זה, בארץ ובעולם, מצאו שאוכלוסיות מובסות מקבלות פחות שירות מאשר אוכלוסיות צעירות או בריאות יותר. כמו-כן, עו"סים בכירים ומיומנים יותר נתנו פחות שירותים לאוכלוסיות מובסות. עוד נמצא כי סטודנטים העדיפו לעבוד עם אוכלוסיות שאינן מובסות.
ג- נשמעה ביקורת בעולם ובארץ, על גידול העיסוק בפרקטיקה הפרטית (עבודה למען רווח). עפ"י הגישה הניאו-רדיקלית, עיסוק בפרקטיקה פרטית סותר את ערכי המקצוע המרכזיים: מחויבות לצדק חברתי וקידום אוכלוסיות במצוקה עמוקה. בחירה בפרקטיקה פרטית משמעותה בחירה בלקוחות מהמעמד הבינוני וזניחת האוכלוסיות המובסות. כמו-כן, פרקטיקה פרטית פירושה בחירה בפסיכותרפיה והזנחת הרמה החברתית.
מחקרים בעניין זה מצאו שבפרקטיקה
הפרטית אכן נותנים יותר שירותים ללקוחות מהמעמד הביניים (מאשר בשירות הציבורי)
ומשתמשים יותר בטיפול הפסיכו-דינאמי, מייחסים פחות חשיבות למטרות החברתיות של
המקצוע - פתרון בעיות חברתיות ומתן עזרה לאוכלוסיות במצוקה עמוקה.
3- מקצוע העו"ס מול הביקורת של גישות פמיניסטיות
פמיניזם: השקפת עולם שדוגלת בחשיבות המאבק נגד קיפוח נשים ותומכת בהשוואת מעמדן לזה של הגברים מכל הבחינות. אין לומר שכל הגישות הפמיניסטיות זהות, להפך, אולם כל הגישות רואות את מעמדן של הנשים, על מצוקותיו, כמובנה בתוך החברה.
לגישה הפמיניסטית יש מספר טענות נגד העבודה הסוציאלית המסורתית:
- התיאוריות הקיימות, כגון התיאוריה הפסיכואנליטית,תיאוריות אישיות או תיאוריות של טיפול זוגי או משפחתי נשענות על הנחות מסורתיות של תפקידי גברים ונשים וכך הן מוטות נגד נשים. יותר מכך, תיאוריות אלה לא נבחנו ביקורתית וכך עד היום מטופלות נשים על פי תיאוריות מוטות המתעלמות ממגדר.
- העבודה הסוציאלית התעלמה מבעיות של ניצול והתעללות בנשים, ורק בשנות השישים תנועות פמיניסטיות הפכו את חוויות הנשים לחלק מהמודעות החברתית.
- העבודה הסוציאלית המסורתית אמונה על חיזוק המשך השלטון הפטריאכלי בשלוש דרכים:
- התעלמות מההקשר החברתי של מצוקות הנשים ומתן הסברים אישיים לבעיותיהן. הגישה הפמיניסטית דורשת פתרונות חברתיים ועיצוב מדיניות חברתית רגישת מגדר, וזאת ניתן לעשות רק על ידי ראיית ההקשר החברתי ויצירת שיתוף פעולה בין כל הגורמים הקשורים לבעיה.
- שימוש בפרקטיקה הנשענת על הנחות מגדר מסורתיות: הנחה מראש שהאישה אמורה לספק תמיכה ולטפל בכולם, מה שמנחה את התנהגות העובד הסוציאלית ומעצב את דרך עבודתו עם גברים, נשים ומשפחות.
- עבודה תוך אישית הממוקדת בסימפטומים קליניים: כאשר משתמשים בידע מתחומים שונים כגון פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ופסיכואנליזה, הופכים את הבעיה לפתולוגיה של המטופלת ולא לבעיה חברתית. זאת למרות שלגורמים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים יש השפעה עצומה על התפתחות הזהות הנשית ויש להם חלק בהיווצרות בעיות חברתיות הקשורות בנשים.
לעומת זאת, יציעו גישות פמיניסטיות לבחון כיצד הובילו גורמים
כמו
ד. הפרקטיקה המבוססת על יחסים של כוח וריחוק משחזרת בעצם את היחסים של האישה עם העולם הפטריאכלי שסביבה ומחזירה אותה לאותה תלותיות
המאפיינת את יחסיה עם הסביבה בדרך
כלל.
ביקורת פמיניסטית בישראל:
- אברמוביץ' ביקרה את בתי הספר לעבודה סוציאלית בסוף שנות השמונים וטענה שהם מציעים מעט מאד קורסים העוסקים בגישות פמיניסטיות. היא גם קראה להישמר מפני פרקטיקות הנשענות על הנחות מין מסורתיות.
- בן דוד ורובין טענו שמערכות ההכשרה לעבודה סוציאלית מתעלמות מהבדלי מגדר. כמו כן הם טענו נגד העובדים הסוציאליים שהם לא מזהים תהליכי סטיגמה ואפליה נגד נשים ואת הקשר בין מעמדן החברתי לבין בעיותיהם האישיות.
- פלג, לזר וצוויקל מתחו ביקורת ספציפית על טיפול בנפגעות אונס. הם טענו שהטיפול הוא פרטני ולא שואף לפתרון הבעיה החברתית.
- קרומר - נבו טענה נגד פרקטיקה המתעלמת מקיומו של ידע מיוחד של נשים ואינה מכירה בלגיטימיות שלו. היא הציעה חלופה פמיניסטית לניתוח מצבן של נשים החיות במצוקה חברתית וכלכלית.
מקצוע העבודה הסוציאלית מול הביקורת של גישות פוסט – מודרניות:
פוסט מודרניזם: תפיסת עולם הקוראת תיגר על המוסכמות שביסוד תפיסת העולם המודרנית ועל כל התכונות המגדירות מודרניות ומאפיינות אותה. גישה זו לא רק מאתגרת את כל הנחות היסוד "המקודשים" אלא גם נותנת להם פירוש חדש או מחודש.
לפי הגישה הפוסט מודרניסטית, הפיתוח המואץ שעבר העולם ועברה החברה גרמה לכך שסדרים ישנים התערערו, מעמדות שהיו פעם כבר אינם קיימים היום או, וערכים שהיו פעם חד משמעיים הם כבר לא כאלה. כתוצאה מכך, אין היום משהו שהוא חד משמעי ונכון באופן טוטאלי. הכל יחסי ומשתנה בהתאם להקשר.
כתוצאה מכך,חשיבה פוסט מודרניסטית תתנגד לכל מערכת אמונות טוטלית המנסה לכפות סדר על החברה.
בחו"ל, הדיון בין הגישה המודרנית לבין הגישה הפוסט – מודרנית בשנות החמישים בא לידי ביטוי גם בעבודה הסוציאלית כבר בשנות השבעים. כיום, רעיונות אלו מובאים תחת השם "עבודה סוציאלית ביקורתית".
בישראל תהליך זה קרה בסוף שנות התשעים. גם אם בצורה לא מובהקת באו לידי ביטוי רעיונותיה של גישה זו בצורות שונות:
הביקורת על טיב ההתאמה לגבי שירותים
חברתיים לאוכלוסיות הנמצאות במצוקה עמוקה שיקפה עמדות פוסט מודרניסטיות, וכמו כן
השיח על העצמה. הביקורת על מהות הידע שבידי העובדים הסוציאליים גם היא ביקורת פוסט
– מודרניסטית.
4- מקצוע הע"ס מול הביקורת של גישות פוסט-מודרניות -
הביקורת המופנית על ידי החשיבה הפוסט מודרנית כלפי העבודה הסוציאלית המסורתית/ מודרנית, התמקדה במספר טענות-
העבודה הסוציאלית מנסה לגבש השקפת עולם טוטלית על המקצוע. למצוא בסיס משותף, מטרות משותפות והגדרה אחת יחידה כוללת. הפוסט מודרניזם שהינו פתוח להבדלים, לשונות וקונפליקטים טוען כי אין עקרונות אוניברסליים שיוכלו לשפוט איזה גישה ותיאוריה נכונה יותר מהשנייה ועל כן יש לקבל את ההשקפות השונות שבתוכה ואת העובדה שהיא יכולה להתחלק ולהתפצל תחת פילוסופיות שונות.
הביקורת כלפי מהות הידע שקיים ברשות העובדים הסוציאליים. הפוסט מודרניזם נותן תקפות לידע ולעובדות מקומיים, מדגיש השקפות שונות ואף מנוגדות, מכיר בחוסר הוודאות ורואה את המציאות כסובייקטיבית, מובנית באמצעות שפה, לא אחידה. הוא יוצא נגד הניסיון של הע"ס למצוא מסגרות תיאורטיות המסבירות את הטבע, החוויה ואת המקור לבעיה של כל משתמשי השירותים. תמיד יש להתייחס למקום האדם ולדרך שבה הוא עצמו מפרש את הדברים.
הפוסט מודרניים ביקרו את העובדים הסוציאליים אשר מנסים למצוא הגדרות משותפות לבעיות לקוחותיהם ומתכננים עבורם מענים דומים. יש להדגיש את מהותם הקונפליקטואלית ועל ידי כך יוכלו להבין טוב יותר את טבעה הספציפי של הבעיה עבור אותו אדם ולמצוא לו מענה נכון יותר שמותאם לו.
גישות פמיניסטיות פוסט מודרניות יצאו כנגד התמקדותה של החשיבה הפמיניסטית במשותף בין נשים והתעלמותה מההבדלים, הקונפליקטים והשונות בצרכים, בבעיות ובצרכים של נשים השייכות למעמדות חברתיים, גילאים, מוצא אתני ואוריינטציה מינית שונים.
הפוסט מודרניזם תוקף את השיטות המדעיות לאיסוף מידע "אובייקטיבי", וטוען שההתמקדות צריכה להיות פחות בניסיון לאסוף מידע שאין בו התייחסות לתרבות האדם הספציפית ויותר בפיתוח תקשורת נכונה. התמקדות בהבנת פרשנויות האדם את עצמו ואת בעיותיו, מתוך רגישות והבנת ההקשר התרבותי והחברתי שלו.
לפי הפוסט מודרניים לעו"ס ישנה עמדת כוח. הם יכולים לקבוע מה יחשב מקובל, נכון, מהי האמת, מה צריך להיות מוערך ומה לא. הם יכולים לקבוע הן את הבעיות והצרכים והן את דרכי הפתרון. הם מהווים חלק מהותי מהמערכות המגדירות מהו נורמאלי ומהי פתולוגיה. מיהו "הורה טוב", "עני", "עבריין" וכ"ו. הפוסט מודרניים מדגישים את הצורך בפלורליזם ורלטיביות בחשיבתם של העו"ס ואת החשיבות של הקפדתם להימנע מכפיית האמת. הם טוענים שלעו"ס אשר מתעלמים מדעות וקולות נוספים, יש תפקיד מפתח ברגולציה של חברים המוגדרים "שוליים" או "סוטים". שליטה וכוח אלא אינם מתיישבים עם מתן עזרה לאוכלוסיות אלא. הגישה הפוסט מודרניסטית קוראת לעו"ס להבין את מהותם הפוליטית של האמת והידע, להבין את הקשר בין ידע לכוח, להבין את הכוח שיש בידיהם, את הבסיס עליו נשען כוח זה (אמת שלא בהכרח קיימת) ואת השלכותיו על יצירת פרקטיבות מדכאות.
ביקורת אחרת טענה שהעבודה הסוציאלית המודרנית לא בנתה את הפרקטיקה שלה תוך שיתוף מלא של כל המשתתפים בהתערבות. לפי הפוסט מודרניים, אין רק אמת אחת או קבוצה מסוימת שבידה האמת הבלעדית. על כן, רק השתתפות פעילה של כל המעורבים והמושפעים מההחלטות, יכולה להבטיח ייצוג של כל האמיתות ובכך לבסס את קיומן של פרקטיקות מתאימות ומותאמות מבחינה תרבותית.
לפי הפוסט מודרניים, מערכת היחסים שבין העו"ס ומשתמשי השירותים שלו צריכה להיות מבוססת על דיאלוג, הדדיות, שיתוף פעולה ומידה רבה של שוויוניות בניגוד להיררכיה המאפיינת כיום את הקשר ביניהם. על העו"ס להשיל מעצמו את כוחו ולסגת מעמדת המומחה.
החשיבה הפוסט מודרנית מייחסת ללשון- לשפה ולמילים- חשיבות כמעצבי עולמות, כמעצבי מציאות וכיוצריה. היא טוענת שהע"ס המודרנית איננה מייחסת חשיבות לשפה. כמו כן, בשימושה במונחים כמו "אבחון" היא מבטאת תפיסה שלמטפל ישנם הכלים לאבחן ולהעריך את המטופל לפי אמות מידה מדעיות. מטרת תהליך האבחון צריכה להיות יצירת מרחב שבו יכול להתנהל דו שיח ולא קביעת אבחנה קבועה.
הביקורות של החשיבה הפוסט מודרנית כלפי
הע"ס עלו בשנות התשעים. בתוכן 9 הטענות שטענו עד כה ובנוסף, טענות כנגד ההתמקדות
בפתולוגיה ובמגבלות במקום באפשרויות, בשיפוטיות והשוואת משפחות המצוקה למעמד
הביניים, חוסר התחברות לכאבן של המשפחות הללו ובחירה בדרכי פעולה הנובעות מתיאוריות
ולא מרצון אמיתי להקשיב ולהיענות לפונים. כמו כן ניטען, שהעו"ס מאשימים את
המשפחות המובסות בכישלון השירות במקום לחפש דרכי עזרה
חלופיות.
סיכום-
התיאוריות השונות מנסות להבין ולהסביר את המקור למצוקות ולבעיות בני האדם. התיאוריות בנושא המשמשות כבסיס לפעולתם המקצועית של העו"ס זכו לביקורות נוקבות:
גישות רדיקליות ופמיניסטיות טענו שמקור הבעיות הינו חברתי, ולא נובע מתוך פתולוגיה אישית או הסברים אחרים אינדיבידואליים. (מאשימות את הע"ס בכך שהיא נשענת על הסברים אישיים ופתולוגיה כמקור לבעיותיו של האדם.)
הגישה הפוסט מודרנית טענה שאין מקור אחד מסוים לבעיות ושישנם הסברים אישיים כמו גם חברתיים. זיהוי בעיה והבנתה צריך להיעשות לפי המקרה הספציפי ודרך פרשנות הפרט, קהילה או קבוצה, את המציאות הסובבת אותם.
גם כלפי המטרות והאסטרטגיות של המקצוע הופנתה ביקורת:
גישות רדיקליות ופמיניסטיות יצאו כנגד ההתמקדות ביצירת שינוי אישי אצל הפונים וטענו שההתמקדות צריכה להיות בשינוי ההקשרים הפוליטיים- חברתיים- כלכליים שבתוכם הם חיים.
גישות פוסט מודרניות לעומת זאת התנגדו להגדרת מטרות ואסטרטגיות כלליות קבועות כלשהן וטענו שמטרות ההתערבות צריכות לנבוע באופן ישיר מהנסיבות הייחודיות ולא מתכניות קבועות או מתוכננות מראש.
המודל המקצועי של הע"ס גם הוא בוקר: (כמה ביקורות יש להם... (:* )
הגישה הרדיקלית הביעה דאגה שמודל מקצועי יכול להרחיק את העבודה הסוציאלית מדיון ביקורתי במבנה החברתי, מפעולה לשינוי חברתי וממשתמשי השירותים שלה. הגישות הפמיניסטיות התנגדו מסיבה דומה וטענו שמודל מקצועי יכול להביא להיררכיה של מומחה מול הדיוט שלא מאפשר העצמת הלקוח ובמקרה הזה נשים.
הגישות הפוסט מודרניות התייחסו למודל המקצועי בחשדנות מכיוון שהוא עלול לגרום לעו"ס להאמין שיש להם ידע אוניברסאלי שהוא הנכון, שיש להם מונופול על האמת ושיש בכוחם להפעיל כוח על מי שסוטה ממנה. כתוצאה מכך יכולים להיווצר מקרים רבים של מתן עזרה לא מועילה או דיכוי.
מערכות היחסים שבין העו"ס ומשתמשי השירותים שלהם:
הגישות הרדיקליות ביקרו את חוסר הנכונות של העו"ס לשיתוף עם משתמשי השירותים. חוסר השיתוף מחזק את ההפרדה, לא מאפשר להבין את ההקשר החברתי של המצוקות ולא מאפשר תמיכה הדדית ושיתוף פעולה.
הגישות הפמיניסטיות ביקרו את היחסים ההיררכיים המשחזרים את המבנה הפטריאכלי הקיים בחברה, בהם האישה נחותה ותלויה. רוצים לשנות את יחסי הכוחות בחברה.
הגישה הפוסט מודרנית יוצאת נגד יחסים היררכיים אלא מכיוון ואין בהם אפשרות לייצוג נכון ואמיתי של המציאות והם מביאים למצב בו לעו"ס ישנו מונופול על האמת. רוצים שיהיה ייצוג לאמת המורכבת.
הדיון הביקורתי כלפי מקצוע הע"ס בישראל היה מצומצם יותר מאשר במקומות אחרים בעולם כגון: ארה"ב ובריטניה. ישנן מספר השערות מדוע-
מקצוע הע"ס בראשית ימיו התאפיין בקשר הדוק וזיקה חזקה למוסדות הישוב והמדינה, לבניין האומה ולהתפתחותה. על כן, הייתה הזדהות גבוהה של המקצוע עם הממסד, ערכיו, מטרותיו ודרכי פעולתו. הזדהות זו לא אפשרה קרקע פורייה לביקורת על הסדר החברתי הקיים, הממסד, הקבוצות החזקות והאידיאולוגיה השלטת.
במציאות השלטון המרכזי והמקומי הם המעסיקים המרכזיים של הע"ס, ולכן ביקורת כלפי השלטון פירושה לצאת כנגד המעסיק שלך.
ניתוחים על מעמדה המקצועי של הע"ס בישראל מצביעים על כך שהיא השיגה הישגים מקצועיים ניכרים, שלא הושגו או שהושגו רק לאחרונה, במדינות אחרות. תהליכים אלו שבהם נהנו העו"ס מקבלת סמכות מהחברה ומונופול על תחומי עיסוקם, מקשים עליהם לצאת כנגד הממסד והחברה, לבקר אותה ולדרוש שינויים, במיוחד כשהם מצליחים להשיג הישגים טובים גם ככה.
להתפתחות הע"ס האמריקאית ישנה השפעה רבה על התפתחות הע"ס בישראל. הע"ס האמריקאית שמה דגש על עבודה אינדיבידואלית, פרטנית וביססה גישות פסיכולוגיות ואינדיבידואליות בהכשרה ובפרקטיקה בישראל. גישה זו המבוססת על תהליכים תוך אישיים של פרטים ולא על שיח ביקורתי כלפי הממסד, החברה או הסטטוס קוו, הובילו להגבלתו של השיח הביקורתי ולצמצומו.
לסיום-
מאמר זה ביקש לפרוס בפנינו את הביקורת הקיימת כיום כלפי הע"ס ולעודד אצלנו חשיבה והסתכלות פנימית ביקורתית על מנת שנוכל לשפר את מה שראוי בעיננו לשפר במקצוע. חשיבה והתבוננות פנימית זו יאפשרו לנו לממש את מטרתנו העיקרית כפי שהיא מוגדרת בקוד האתיקה בישראל: "יצירת חברות וקהילות בהן מתמלאים צורכיהם הבסיסיים של כל בני האדם, ומתקיימים בהן עצמאות, שוויון וחופש מכפייה בלתי הכרחית".
המון בהצלחה לכולם!
מצחי, מיכל כ. ושרון.