מבוא לפסיכולוגיה - מחברת סמסטר א-2008/9

חזרה לכלל החומרים

---

מבוא לפסיכולוגיה

תודה למעיין ארפה

‏08/11/2008

ספר הקורס- מבוא לפסיכולוגיה/ הילגארד ואחרים.

הגדרת פסיכולוגיה- לימוד שיטתי ומדעי של תהליכים מנטליים והתנהגויות.

טענה- בני נוער בשדרות בהכרח חווים תחושות לחץ הגורמות לביטויי אלימות.

*כשאני רוצה להעריך טענה בפסיכולוגיה אני צריך: ידע מוקדם ולהכריע האם אמות המידה הבוחנות את הטענה מספיקות.

כדי לבחון טענה יש לנטרל גורמי רקע על מנת לקבוע שהיא תקפה ומהימנה.

המאה ה-3 וה-4 אריסטו, סוקרטס, םלאטו והיפוקרטס מתעסקים בניצני הפסיכולוגיה: מהות הקיום, זכויות האדם.

המאה ה-19 החלת הפסיכולוגיה על המדעים המדויקים. Wundt- שיטת האינטרוספקציה- דיווח עצמי (הכנסת אדם לחדר אטום מאור ושילוח אלומות אור בעוצמות שונות, הנבדק צריך לדווח מהי עוצמת האור וכיצד זה משפיע עליו).

ראשית המאה ה-20 ביסוס שיטות מחקר מדעיות יותר לפסיכולוגיה.

סטרקטורליזם- tichner- לקיחת תופעות גדולות ופירוקן למבנים בסיסיים. ממה מורכבת התודעה- מזיכרון- מרגש- מחוויה.

גישה זו ניסתה למצוא כמה שיותר מכנים משותפים.

פונקציונליזם- מה התפקיד של כל דבר? מה תפקיד התודעה? התמקדות בשונות. למה תודעה אחת מגיבה בצורה אחת ותודעה אחרת בצורה אחרת?

ביהוויוריזם- יש לבחון דברים ניתנים לצפייה- התנהגות. מושגים בביהוויוריזם: התניה, חיזוקים, גירוי ותגובה. דמויות מובילות בגישה: פאבלוב, ת'ורנדייק, ווטסון.

פסיכואנליזה- פרויד- תת מודע, מנגנוני הגנה, אגו, איד, סופר אגו. הגישה הראשונה שמיסדה חקר ובנוסף גם טיפול.

גשטאלט- האבא של הפסיכולוגיה הקוגנטיבית. הניסיון לתפוס את הדברים כיחידה שלמה ומאורגנת, ליצור שלם. טבעו את המושג- השלם גדול מסכום חלקיו.

סוף המאה ה-20- התפתחות המחשב. שימוש בבינה מלאכותית על מנת להסיק על תהליכי חשיבה אנושיים. כיצד השפיעה התפתחות המחשב על הפסיכולוגיה?

לינגוויסטיקה- חקר השפה. כיצד מתבצעת רכישת שפה, השפעת השפה על האדם.

תיאוריות עיבוד מידע- חקר מדעי כמותי יותר.

נוירו-פסיכולוגיה- בחינת הממשקים בין פסיכולוגיה לתהליך העצבי בגוף.

הגישות השולטות היום- פסיכואנליזה, ביהוויוריזם.

סוף המאה ה-20- התפתחות הפסיכולוגיה הקוגנטיבית- התמקדות בתהנהגות הנצפית וגם בתהליכים הפנימיים.

הפסיכולוגיה ההומניסטית- מתמקדת פחות בתהליכים ובמבנים הקשורים בעיבוד מידע. בבסיסה, מניחה כי האדם הוא טוב ולכן תמיד קיים ניסיון להצמיח את האדם. כלומר, אלימות בני נוער תיחשב סטייה מדרך הטבע כתוצאה מגירויים שליליים.

הפסיכולוגיה החברתית- פרט בהקשר של הסביבה, השפעות.

הפסיכולוגיה הפיזיולוגית/ביולוגית- בוחנת כיצד תהליכים עצביים משפיעים על המוח, רגש, קבלת החלטות. נשענת גם על תכנים פיזיולוגיים.

מאז ומתמיד קיים הוויכוח:

Nature vs. nurture

טבע מול סביבה.

היום מדברים על שילוב של השניים והוויכוח הוא על המינון.

ש.ב.

- פרק ראשון בספר הלימוד- בלי הבסיס הפיזיולוגי של ההתנהגות + פרק שלוש.

- צפייה בסרט- boy a/ mr. jones

פסיכולוגיה הומניסטית/ פנומנולוגיה

מתחלקת ל-2 חלקים: החלק ההומניסטי- מאמין כי האדם טוב מיסודו, יש בו כוחות טובים. שמה חשיבות על אחריות האדם על מעשיו, מחשבותיו, התנהגותו. בנוסף, האדם שולט במעשיו, התנהגותו.

החלק הפנומנולוגי- האדם תופס וחווה את המציאות בצורה סובייקטיבית את המציאות, היא זו שמשפיעה על ההתנהגות. במרכז גישה זו מנסים לתפוס את האדם כנפרד מחבריו כלומר, תפיסה לחוד, זיכרון לחוד וחוויה לכוד. לא שואפת להיות נחקרת באופן כמותי, אלא איכותי.

קרל רוג'רס- ממייסדי הגישה ההומניסטית. אחד המושגים העיקריים שהטביע היה מושג הself- העצמי.

קיימים כמה סוגי עצמי:

1. העצמי האידאי- אליו אני שואף, כל חיי אני מנסה לחתור אל העצמי האידיאלי.
2. העצמי האמיתי- מי שאני ואיך אחרים תופסים אותי (כישורים, השגים, כישלונות).
3. העצמי הנתפס- איך אני תופס את עצמי לעומת המציאות.

ככל שהפער הנתפס הוא גדול יותר, אני מרגיש חרד, מדוכא, היצירתיות נפגמת וכאן מקומו של המטפל להתערב.

תפיסת המטפל בגישה ההומניסטית- לא נתפס כדמות סמכות, פחות מורה-יותר הורה, אמור להעניק חום, הקשבה, אמפתיה.

קרל רוג'רס דיבר על client center therapy .

המטפל יושב בחדר שלו, הוא נקרא כקליינט, אני לא חושב על תיאוריות, דרכי טיפול. אני קשוב אך ורק לסיפור של הקליינט, לצרכים שלו.

אברהם מסלאו- מייסד פירמידת הצרכים, החתירה למימוש.

מושג נוסף בתיאוריה- קבלה בלתי מותנית- חוסר שיפוטיות. אני מניחה כמטפל כי התשובות הם לא אצלי, הם אצל הקליינט והעבודה שלי היא לקלף את הסיפור ולגרום לו לגלות.

הביקורת על הגישה הזו- קיים קושי להגדיר אותה בצורה מדעית ולכן ההתיחסות אליה היא כלא מדעית. מבחינת הטיפול- אין שלבים ברורים לטיפול, אני זורם עם המטופל. לפעמים הופך למיסטי, מפני שאין גבולות גזרה בטיפול. בנוסף, יש סכנה כי הגבולות בין המטפל והמטופל מיטשטשים וניתן להיסחף אחד אחרי השני.

הבסיס הביולוגי של הפסיכולוגיה:

1929- מדען בשם אוטו לוי, מתחום הפיזיולוגיה. הוא לקח לב פועם של צפרדע ושם בתמיסה פיזיולוגית והתחיל לתת גירויים חשמליים. בהתחלה הלב פעם וככל שהגביר את עוצמת החשמל, הלב הפסיק לפעום, לאחר מכן הכניס לב נוסף לתמיסה, שהיה אמור לפעום לפחות לעוד דקה, אך הלב הפסיק לפעום. מה שגרם ללב להפסיק לפעום, הוא הפרשה של הלב הראשון לתמיסה שהשפיע על הלב השני- נוירוטרנסמיטור- משהו שמובל על ידי הנוירון.

נוירון- תאי עצב- דנדריט= מקבל גירויים חשמליים, כל נוירון יכול לקבל גירויים חשמליים מתאי עצב אחרים אך יכול להעביר גירוי רק לתא אחד וזאת בעזרת האקסון= מעביר את הגירוי החשמלי בקצה האקסון- כפתורים סופיים- ועובר לדנדריט הבא. מה שנמצא בין נוירון לנוירון הוא סינפסה. הפער בין הכפתורים הסופיים לבין הדנדריט נקרא הפער הסינפטי ודרכו נעשה המגע בין הנוירונים.

בתוך הסינפסה יש כל מיני סוגי נוירונים ומלבדם יש עוד תאים (לא עצביים) הנקראים gliacells. על כל נוירון אחד יש 9 תאי דבק המקיפים אותו. הגירוי החשמלי עובר דרך תאים אלו.

הנוירון נשאר במקומו- יש 9 תאי עצב שמדביקים אותו למקום.נוירון לא יכול לקלוט כל גירוי חשמלי בגוף כי כל נוירון אחראי על תפקיד מסוים. כאשר מגיע גירוי חשמלי מהסוג המתאים ובעוצמה מסוימת, רק אז הוא נקלט על ידי הדנדריט- מרגע שנקלט הוא נקרא פוטנציאל פעולה. הוא יורד במורד התא, למורד האקסון עד לכפתורים הסופיים, נפלט לפער הסינפטי והופך לנוירוטרנסמיטר מסוג מסוים. אחרי שנוירוטרנסמיטר נפלט לפער הסינפטי ונאסף על ידי הדנדריט, אך אם הנוירוטרנסמיטר בעוצמה גבוהה ולא יכול להיאסף על ידי הדנדריט, קורים לו אחד מ-3 דברים:

1. מפורק בתמיסה ע"י אנזימים שונים עד היעלמות.
2. התאים המדביקים אוספים את השאריות- דואגים לניקיון הסינפסה.
3. אותו נוירון שמסר ומגלה כי לא נאסף הכל, הוא אוסף בחזרה את השאריות.

אפשר לקבל מספר גירויים חשמליים אך לשלוח רק אחד מכל אקסון בכל זמן נתון.

שיעור3- המשך לפסיכולוגיה פיזיולוגית

מערכת העצבים מחולקת ל-2:

מערכת העצבים המרכזית- המוח ועמוד השדרה

מערכת העצבים ההיקפית- מקשרת בין המוח ועמוד השדרה לשרירים, בלוטות ויתר האיברים- מתחלקת:

מערכת העצבים האוטונומית- איברים פנימיים (קיבה לב ראות) פועלים ללא שליטה חיצונית, מתחלקת:

סימפטטית- מערכת האחראית על מצב הלחץ.

פרהסימפטטית- מערכת האחראית על מצב שלווה.

מערכת העצבים הסומטית- מערכת העצבים התחושתית, מקשרת בין מע' העצבים המרכזית לשרירים ואיברים תחושתיים

3 סוגי נוירונים:

נוירונים תחושתיים- מעבירים אימפולסים מהרצפטורים למערכת העצבים המרכזית.

סוג נוירונים התחושתיים: רצפטורים- ממוקמים על איברים תחושתיים, יל פני העור, במפרקים, בשרירים. קולטים מסרים תחושתיים, מזהים שינויים כימיים, פיזיים, חום, קור, לחץ ומתרגמים את אותם תחושת לאימפולסים שנעים בנוירונים תחושתיים.

נוירונים מוטוריים- הם מעבירים מסרים ממע' העצבים המרכזית לאיברים שונים כדי שיזוזו (בלוטות, שרירים).

נוירונים מקשרים- אין תפקיד מובנה. מקשרים בין נוירונים תחושתיים למוטוריים או בין מע' העצבים המרכזית לנוירונים מוטוריים. נמצאים בעיקר בעיניים ובעמוד השדרה.

יש כ-70 נוירוטרנסמיטורים (החומר שמופרש מהתא ונקלט למא הבא ומתורגם לפוטנציאל פעולה) בגוף האדם :

אצטילכולין- (זיכרון) כאשר חלה האטה בהפרשת אצטילכולין בהיפוקמפוס (אחראי על הזיכרון במוח הקדמי), נגרמת פגיעה בזיכרון- אלצהיימר.

נורפינפרין- (מצב הרוח) משפיע על מצב הרוח. קוקאין משפר את המצב הרוח באמצעות הגברת כמות הנורפינפרין, על ידי האטת תהליך הריאפטייק וכך נשאר יותר נוירוטרנסמיטר בסינפסה כדי שנוירון אחר יקלוט. אחת התרופות הניתנות לטיפול נגד מאניה ודיכאון הוא ליתיום- מזרז את תהליך הריאפטייק, התא פולט קדימה את הנורפינפרין ומיד לוקח חזרה בלי שהוא ייקלט בתא הבא ובכך לווסת את התחושה העילאית.

דופמין- (הנאה, עונג) פעיל בתופעת ההתמכרויות (כל סוגי ההתמכרויות מסמים עד ספורט). יותר מדי דופמין- סכיזופרניה, פחות מדי דופמין- פרקינסון. תרופות לטיפול בסכיזופרניה למעשה חוסמות את הקולטנים שנמצאים על הדנדריטים ולא מאפשרות להם לקבל דופמין, ובכך מצמצמים את תופעות הסכיזופרניה. אחת מתופעות הלוואי של תרופות נגד פרקינסון זה הזיות (כמו קוקאין).

סרוטונין- (מצב רוח) הפרעה ברמת הסרוטונין- תנודות במצב הרוח ותגובות לאירוע לא פרופורציאנלית לאירוע. הסרוטונין קשור מאוד לדיכאון (בפני עצמו בניגוד לדיפרסיה שקשורה למאניה). תרופות נגד דיכאון מאטות את תהליך הריאפטייק ולכן נפלט סרוטונין ולא נקלט בחזרה במהירות הרגילה ולכן נקלטת על ידי תאים אחרים. למה יש ירידה ברמת הסרוטונין? אם קיימת הפרשה נורמלית- אולי הריאפטייק מהיר מדי, אולי הקולטנים בדנדריט לא קולטים ברמה טובה, אולי הגליאה סופגת את בנוירוטרנסמיטור בכמות גדולה מדי (רלוונטי לכל סוגי הנוירוטרנסמיטור). סרוטונין יעיל בטיפול בבולמיה.

אמיגדלה- החלק במוח שאחראי על מצב הרוח, אחראי על ההפרשה הראשונית של הסרוטונין. סמוך למערכת הלימבית- גורם ראשוני להנאה.

שבוע הבא- חישה (פרק 4)- בעיקר חוש הראייה, פחות חוש השמיעה לא כולל את הקידוד הסנסורי

‏

החישה-sensation

איך אנו קולטים בעזרת חושינו את החוויה שסביבנו.

קשת הרפלקס- פעולה שקורית בלי שיתוף של המוח, מהירה ומאפשרת להתמודד עם מצבים שהגוף לא מסוגל לסבול את הגרייה:

נוירונים תחושתיים של המערכת הסומטית קלטו את הגירוי, מעביר את המסר לנוירונים המקשרים שמרוכזים בעיקר סביב העיניים ועמוד השדרה שהם מעבירים לנוירונים המוטוריים שמגיבים פיזית.

מהי חישה?

כשאני מדברת על תהליך החישה אני מפרידה בינו ובין תפיסה.

חישה- הקליטה של הגירויים החיצוניים על ידי איברי החישה. תהליך החישה לא נגמר בקלט וממשיך הלאה להמרה של אותם גירויים אל פוטנציאל פעולה, גרייה עצבית חשמלית.

מבנה המוח-

מוח אדם בוגר הוא בין 130 ק"ג. המוח הוא אסופה של נוירונים וקישורים בין תאי עצב, ככל שיש יותר קישורים, כך האינטליגנציה גבוהה . קורטקס- קליפת המוח, מירב הפעולות המוטוריות והתחושתיות קורות בקורטקס, הקורטקס הוא אפור. כל פעולות החשיבה, הזיכרון, השפה, המוטוריקה, קורות בקורטקס.

המוח מורכב מ2 חלקים-

1. המיספרה ימנית
2. המיספרה שמאלית

הקורטקס המוטורי בשני ההמיספרות קיים, אך הדומיננטיות שונה.

תלמוס- אחראי על מרבית החישה למעט הריח שהוא החוש הכי חזק.

אונות- אונה פרונטלית, אונה רקתית, קודקודית,אחורית, הקורטקס מחולק ל4 אונות. מה שמחבר בין שני הצדדים נקרא קורפוס קלוסום- כפיס המוח ודואג שיעבור מידע בין ההמיספרה, כי יש דומיננטיות של תכונות בכל המיספרה, למשל:

ההמיספרה הימנית אחראית יותר על תפקוד שקשור למוזיקה, לדמיון, תפיסה מרחבית, חשיבה אסוציאטיבית שהיא לא מובנית ומסודרת.

ההמיספרה השמאלית מטפלת באינפורמציה סימבולית- מילים, מידע, ניתוח שיטתי את הידע שנקלט.

בהמיספרה השמאלית יש 2 איברים האחראים על היכולת השפתית: אזור ברוקה- אחראי על בניית משפט, על דקדוק, על תנועות דיבור, הגייה. אזור וורניקה- אחראי על הבנת השפה, על דיבור לוגי, הגיוני.

הומונקולוס- כמו איש קטן שמדמה את איברי הגוף. ייצוג במוח לכל אחד ואחד של אברי הגוף, אלא שהייצוג הוא לא באותו קנה מידה כמו במציאות. הגב לדוגמא שהוא איבר גדול, אך לא תופס ייצוג גדול בקורטקס התחושתי, לעומת זאת הידיים, הלשון, איברי המין מיוצגים כגדולים. בהומונקולוס בקורטקס המוטורי, מיתרי הקול תופסים ייצוג רב.

העין- מאיברי החישה הכי תחושתיים שיש.

מבנה העין:

חלק חיצוני-

קרנית, קשתית- שריר, נותנת צבע, במרכז הקשתית יש אישון- העדר/חור, בגלל שהאישון נמצא באמצע הקשתית הוא יכול להתכווץ או להתרחב.

חלק פנימי-

רשתית- מקיפה את העין, החלק המשמעותי של העין הוא הופך וממיר את אותם פוטונים של אור שנקלטים לעצב.

בסופו של דבר נמצאים תאים שנקראים גנגליונים שהופכים מסר לפוטנציאל פעולה. אסופת גנגליונים מתרכזים לסיב אופטי אחד שמגיע למוח.

מראות שמוצגים בחלקו הימני של שדה הראייה מגיעים להמיספרה השמאלית ולהפך.

החישה - המשך

רמת עיבוד בלתי אמצעית ופשוטה של המידע מהסביבה. ברגע שנכנס לתחום החישה מידע נוסף, נשענים על זיכרון, הסקת מסקנות, התנסות קודמת- אנחנו לוקחים את החישה אל תחום התפיסה.

כיום מקובל לחלק את החושים למספר סוגים:

1. חושים עליונים- שמיעה, ראייה (מתרחשים בפלג הגוף העליון ונחשבים המתוחכמים ביותר).
2. חושי עור- טמפרטורה, הבחנה בין קור לחום, לחץ, מגע, כאב
3. חושים כימיים- ריח, טעם (מבוססות על תגובות ופירוק כימי).
4. חושים לשיווי משקל.

חושים דומיננטיים- חוש שמאפיין אדם או בעל חיים. אצל בני אדם ניתן לראות כי כאשר יש בעיה בחוש אחד, החושים האחרים מפצים עליו.תכונות של מערכת החישה:

1. חוק האנרגיה הסגולית- טבע החוויה החושית נקבע רק על פי טיבם של הרצפטורים שעוררו את התחושה ולא טיב האנרגיה המפעילה אותם (כשמשפשפים עין עצומה, ניתן לראות אור מפני שהרצפטורים שבעין הם של אור ולא של לחץ או חום).
2. שוויון בעוצמת הדחפים- כשהמוח מרגיש שהגיעה גרייה או כאב חזק, זה לא אומר שהוא העביר דחפים בעוצמה חזקה אלא קצב היריות היה גבוה יותר, העוצמה שכל תא מפיק היא תמיד אותה עוצמה פר ירייה, וכנ"ל לגבי עוצמה חלשה יותר של גרייה.
3. הסתגלות (habituation)- החלשות פעילות הרצפטורים כאשר אין שינוי בעוצמת הגרייה.

תפיסה (perception)- שימוש בהנחות מוקדמות כדי לגבש מודל של המציאות על בסיס קלט חושי. התפיסה מעכבת ארגון התחושות וכרוכה ברמות עיבוד מורכבות של הגירוי.

זיהוי עצמים ומיונם:

• התאמה לתבנית (template matching)- על פי גישה זו נטען כי במוח יש גלאים לתבניות וצורות בסיסיות וכאשר אנו רואים משהו אנו יודעים לזהות כי זה תואם לתבניות במוח.
• ניתוח צורות/ תווים (feature analysis)- פישוט הצורה שרואים לצורות הכי בסיסיות: קווים, זוויות, צבעים.
• פנדמוניום (pandemonium)- יש המון שדונים בראש וכל שדון מאומן לקלוט רכיב בסיסי אחד. מודל הפנדמוניום של סלפרידג':
• קליטת הגירוי והעברת המידע
• פירוק הגירוי לתווים אפשריים שונים והעברת המידע.
• בחינת המידע עד להתאמה- "צעקה".
• זיהוי הגירוי לפי מידת החוזק של כל ה"צעקות".

עדות לקיומם של גלאי תווים באדם:

השפעת גרר- ניסיון של הגוף לשמור על איזון

דמויות מיוצבות- כאשר מקרינים דמות על הרשתית בצורה קבועה לחלוטין, באיזשהו שלב הדמות תעלם, מפני שהתשנו את התו שמטרתו לזהות את הדמות.

Top- down-תהליך עיבוד מלמעלה למטה.

Bottom-top- מלמטה- למעלה.

התפיסה היא משהו מורכב שמשתכלל כל הזמן ונשען על זיכרון, מוסיפים נדבך על נדבך... השלמה.

דוגמה לתופעה של top- downהנ"ל- מס' שלוש: אם נראה אותה כחלק מרצף מספרים או חלק כרצף אותיות זה שונה.

התהליכים של המוח משפיעים על החישה הכי ראשונית של מה שאני קולט.

הציפיות של התופס ופירוש המידע מגיע מחושיו.

‏תפיסה- מאוד קשה למערכת התפיסה להתמודד עם דברים לא מאורגנים, ולכן מאוסף גירויים מארגנים תמונה ברורה.

חוקי הארגון התפיסתי של תיאוריית הגשטאלט- ניסיון לתפוס דברים בצורה מובנית, שלה, הוליסטית:

1. רקע ודמות- מוזאיקה של אשר- הדמויות והרקע מתחלפים ביניהם. הקיבולת של התפיסה שלנו היא מוגבלת. אני לא יכול לתפוס את הכל, ולכן אני מפרק את העולם סביבי לרקע ודמות. ביצירותיו של אשר לא ניתן לתפוס את שני הגוונים באותו הזמן.
2. הקבצה (grouping)- שאיפה של מערכת התפיסה להסתכל על גירויים שפזורים סביבנו למבנה אחד, תבנית אחת.

• קירבה (proximity)- תפיסת גירויים קרובים כקבוצה, גירויים רחוקים כנפרדים.

• סגירות (closure)- השלמת אובייקט לא שלם או חלל לא סגור ותפיסת האובייקט כצורה.
• רציפות טובה (good continuation)- השלמת קיטוע לרצף: זיהוי קווים a-b ו- c-d.

לתפוס ולהשלים קווים לכדי רצף זורם ונכון.

• דמיון (similarity)- תפיסת גירויים דומים (צבע, צורה, גודל) כקבוצה (שורות).

5 קטגוריות בתפיסה:

1. תשומת לב (attention)

• הצללה- ניסוי של מוריי: אספה אנשים בחדר סגור ונטול אוזניות ושמה להם אוזניות עם קולות. ביקשה מהם להתמקד בצלילים המגיעים מאוזן ימין במשך מס' דקות. אחרי שלב זה ביקשה מהם להגיד מה שמעו באוזן שמאל (האוזן המוצללת), הם לא הצליחו להגיד מה המלל אך הצליחו לזהות גירויים בסיסיים: קול נשי או גברי, קול חזק או חלש. לא זיהו גירויים הקשורים לתפיסה.

• אפקט מסיבת הקוקטייל- הרבה אנשים מדברים, לא ניתן לשמוע את הכל, אז מתרכזים בבן שמול עד שיהיה גירוי שיתפוס את תשומת הלב: יגידו את שמי.
• קשב סלקטיבי- בולטות ומשמעות. בחירה מודעת להפנות את תשומת הלב מ- x ל-y.

2. מיקום (localization)-

• הפרדת הגירוי מהסביבה- עפ"י עקרונות רקע דמות וקיבוץ
• הערכת המרחק-

• רמז דו עיני- בכל עין קולטים תמונה קצת אחרת וכאשר 2 העיניים מצליבות תמונות וקולטים תמונה רחבה. רמז דו עיני רלוונטי לעצמים קרובים.

• רמז חד עיני- אמזים ש גם אם הייתה לנו עין אחת, היה אפשר לאמוד את המרחק. צללית והצללה, תנועה יחסית. גודל יחסי- ברגע שיש שני פריטים שאנו מעריכים שהם באותו גודל, אך הם בגדלים שונים, הגדול יותר יתפס כקרוב יותר. חציצה- מה נמצא לפני מה? מה מסתיר את מה? כך נזהה מה קרוב יותר. פרספקטיבה- קווים מקבילים נראים כנפגשים. דחיסות- ככל שעצמים מתרחקים המרקם נראה דחוס יותר. רמז של גודל מוכר: אם עצם המוכר לנו כגדול ועצם המוכר לנו כקטן מצוירים בגודל שווה, העצם המוכר כקטן יותר ייתפס כנמצא לפני העצם המוכר כגדול.

3. Recognition (what/which) טרייזמן- feature integration theory.

חוקרת בשם טרייזמן התבססה על תיאוריה כי כדי לתפוס משהו צריך לפרק אותו לגורמים: קווים, צבעים, צורות.היא השתמשה בתיאוריה זו כדי לקבוע כי יש גלאים אשר אחראים בבחינת תפיסת צבע, צורה מושלמת, שיתוף מהידע הקודם. היא גילתה כי יש גלאים שונים לגירויים השונים ובסוף יש אינטגרציה של הגירויים.

4. Abstraction- הפשטה- לא ניתן לתפוס בכל רגע נתון את כל הגירויים, אז תופסים את המצב כתמונה מופשטת.
5. קביעות- אנו תופסים עצמים מוכרים לנו כבעלי תכונות קבועות למרות השינויים בגודל הבבואה ברשתית:

• קביעות גודל- ע"י שימוש במרחק, אנו עושים שלול של גודל החפץ (ע"י ידע קודם) מרחק- אפשר לדעת על גודל האוביקט. במשוואה של מרחק וגודל על הרשתית, ניתן לקבוע גודל של אוביקט. יש להתחשב גם בתהליכי top-down.

• קביעות צורה- היכולת של מערכת התפיסה לשמר את אותו חפץ גם מנקודות ראות שונות.
• קביעות צבע- הצבע הנתפס של אובייקטים נשאר קבוע תחת תנאי תאורה שונים.

עקרון קביעות גודל- מרחק של emmert:

גודלו הנתפס של עצם תלוי ביחס בין המרחק ממנו לגודלו על הרשתית.

אשליות:

Ames room- הדמויות ניצבות במרחק שונה מהנבדק הן יוצרות בבואות שונות בגודלן על הרשתית. בגלל שהן נראות באותו מישור, הדמויות נתפסות כשונות בגודלן במציאות. לו יכול היה הנבדק להבחין בעיוות של החדר הוא היה מפרש את הבדלי הגודל לפי מרחק ומתקן.

אילוזיית הירח באופק- בדרך כלל דברים שנראים באופק, נתפסים כרחוקים, מערכת התפיסה עושה תיקון לדברים רחוקים כדי שנבין את גודלם. כשירח נמצא במרכז השמיים, אין לנו נק' ייחוס ומכאן שמערכת התפיסה לא עושה תיקון. לדוגמא: מדבר הסאלאר, המרחב הפתוח, אין בו נק' ייחוס ומכאן שמערכת התפיסה לא עושה תיקונים לקביעות הגודל-מרחק.

‏למידה

איך נבדוק אם הייתה למידה?

תרגול- אם הדבר הנלמד הגיע מתוך תרגול

שינוי- שינוי יחסית קבוע בהתנהגות כתוצאה מתרגול. גולת הכותרת של הגישה הביהוויוריסטית .

בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אדם בשם פאבלוב ייסד את ההתניה הקלאסית- אחת מסוגי הלמידות. 4 מושגי מפתח: גירוי בלתי מותנה, למידה בלתי מתונית, גירוי מותנית, תגובה מותנית.

3 רמות למידה:

הביטואציה- הסתגלות. דורשת שינון

למידה קלאסית ואופרנטית

למידה מורכבת- תהליכי עיבוד מידע, הסקת מסקנות, קבלת החלטות, יצירת דברים חדשים.

למידה-

רעיון ההתניה הקלאסית היא למידה פשוטה- למידה אסוציאטיבית. הצמדת דבר אחד לשני.

הגדרות על פי פאבלוב:

UCS- unconditioned stimulous. גירוי מעצם טבעו, תגובות בסיסיות וטבעיות. אוכל

UCR- un conditioned response. תגובה לא מותנית. ריור.

CS-conditioned stimulous. גירוי מותנה. פעמון

מצמידה גירוי לא מותנה ומותנה הרבה פעמים ובסמיכות זמנים- נוצרת למידה. הריור במקרה זה הוא שונה כי הוא תגובה ללא הגיון.

CR- conditioned response

התניה קלאסית- למידה אסוציאטיבית שאירועים מסוימים קשורים זה לזה. אחד מאירועים חייב להיות מאוד בסיסי ובעל משמעות ביולוגית (מזון, חום, כאב). האסוציאציה הנלמדת- בשעת ההתניה:

Cs (אור)-

Ucs (אוכל) ucr (ריור)

הכחדה- הפסקת ההתניה על ידי למידה חדשה והתניה חדשה.

התניה משנית- הצמדת גירוי לגירוי אחר שהותנה לאירוע בעל משמעות ביולוגית.

אוכל ריור אוכל אור ריור פעמון אור ריור

צליל מוצמד לאוכל וגורר ריור. אור מוצמד לצליל לא בנוכחות אוכל, אור גורר ריור.

הכללה- תגובה זהה לגירויים דומים לגירוי המותנה.

הבחנה- ההפך מהכללה. היכולת להבחין בין שני גירויים דומים שרק אחד מהם מותנה. הנטייה היא קודם כל לעשות הכללות, אך בהמשך אנו לומדים לעשות הבחנות.

אחת השיטות היעילות לטיפול בפחדים היא דה סנסיטיזאציה שיטתית- לוקחים פחד שתמיד מורכב מתהליך ומפרקים לסיטואציות בדרגות שונות של פחד על סקאלה בין 1 ל-10. באמצעות התניה אופרנטית יוצרים צימודים חדשים בין גירוי מפחיד לתחושת עונג.

תנאים להתניה קלאסית:

1. לפי פאבלוב, התנייה מתקיימת כשיש קירבת זמנים בין ה-ucs ל-cs.
2. תדירות הצמדות- יותר מפעם אחת.
3. שהגירוי המותנה יהווה כלי אמין לחיזוי הגירוי הבלתי מותנה (רסקולה).

התניה אופרנטית- למידה שתגובה שלי מביאה לתוצאה. מערבת הבנה ומודעות.

למידה מורכבת- יצירת אסוציאציות, מערבת מחשבה, אסטרטגיות, הסקת מסקנות.

‏התניה אופרנטית נועדה ללמד משהו חדש. בבסיס של ההתניה האופרנטית נמצא החיזוק. בהתניה קלאסית, אי אפשר ללמוד משהו חדש לגמרי- עובדים על תגובה שכבר קיימת. התניה אופרנטית יותר משוכללת- נועדה ללמד משהו חדש שלא היה קיים.

התניה אופרנטית היא למידת התגובה הרצויה משום שהיא משפיעה/פועלת על הסביבה.

התניה אופרנטית מערבת למידה של יחסים בין אירועים שונים כמו תגובה ותוצאה.

חוק האפקט- בורר מתוך תגובות אקראיות רק את אלו שגוררות תוצאות רצויות. (אבולוציה)

תיבת סקינר- החולדה והמזון. רכישה- גירוי, תגובה, חיזוק. למדתי שבפעם הבאה שיופיע הגירוי הזה עלי לנהוג באותה צורה. ניסוי וטעייה- הביצועים משתפרים בהדרגה ומתמעטות ההתנהגויות שלא מובילות לתוצאה הרצויה.

הכחדה- שינוי התגובה ע"י הורדת החיזוק החיובי או נתינת חיזוק שלילי.

חיזוק- גירוי או אירוע המגבירים את תדירות התגובה. תהליך בו שיחרור גירוי חיובי או הסרת גירוי שלילי מעלים את הסתברות התגובה.

חיזוק חיובי- גירוי המגביר את תדירות התגובה על ידי נתינתו לאחר התגובה. עידוד שמגביר התנהגות אחראית- חיפוש עבודה.

חיזוק שלילי- גירוי בלתי נעים המגביר את תדירות התגובה על ידי הסרתו לאחר התגובה.

בשני המקרים יש עליה בהתנהגות הרצויה!

מושגים נוספים:

חיזוק מלא- יתרונות: הלמידה מהירה יותר בחיזוק מלא. חסרונות: דעיכה בהעדר חיזוק, עם הזמן החיזוק נעשה לא משמעותי.

חיזוק חלקי- יתרונות: החיזוק ממשיך להיות משמעותי, דעיכה איטית. חסרונות: הקשר האסוציאטיבי גירוי- תגובה נוצר באיטיות.

ענישה- גירוי לא נעים הגורם לדעיכת התגובה. סיפוק הגירוי השלילי או הסרת גירוי חיובי כדי להפחית הסתברות של התנהגות. חסרונות: ענישה לא מציעה אלטרנטיבה- מה כן לעשות, בעלת תוצאות לוואי לא טובות, בעלת אפקט קצר יחסית.

עיצוב- שיטה התנהגותית קוגניטיבית להתערבות. פירוק ההתנהגות הרצויה לתתי התנהגויות שהילד מכיר או מסוגל לקלוט. חיזוק התגובות הקרובות להתנהגות הרצויה, עונה על הצורך ללמד התנהגות שלא תקרה באקראי.

חיזוקים עונים

חיזוק משני=חיזוק מותנה- התהליך שבו גירוי כלשהו הופך להיות חיזוק משני הוא באמצעות התניה קלאסית. ברגע שקלאסית נכנסת למשוואה, מגדיל את טווח ההתניה האופרנטית. לקיחת כל גירוי כולל לא טובים והפיכתו למשמעותי על ידי הצמדתו מספיק פעמים לחיזוק פיזיולוגי משמעותי אחר.

הכללה- גירויים שונים שאנו רוצים שיצרו את אותה התגובה (לדוגמא: תהיה נדיב להורים, וגם לאחים וגם לחברים)

הבחנה- יש צורך בגירוי מבחין, כדי ליצור התניה חדשה כדי שניתן יהיה להבחין בין גירוי מסוים לגירוי שמצריך תגובה שונה. (לדוג': תהיה נחמד לחברים ולגננת אבל אל תדבר עם זרים. גירוי מבחין: אל תהיה נחמד לגברים מבוגרים באמצע הלילה או עם בגדים בלויים).

למידת בריחה והימנעות:

שימוש באירועים דוחים כדי ללמוד תגובה חדשה לגמרי (סוג של חיזק שלילי)

בריחה- תהליך של למידת תגובה, המפסיקה את הגירוי הבלתי נעים. חיה שקופצת ובורחת לפינה כשמחשמלים את הרצפה. נטילת כדור נגד כאב ראש: גירוי לא נעים- כאב ראש, תגובה- נטילת כדור, חיזוק שלילי- הפסקת כאב ראש.

הימנעות- למידת תגובה, המונעת את הגירוי הלא נעים טרם התרחשותו. השוק החשמלי מוצמד באמצעות התניה קלאסית לצלצול. ברגע שהחיה שומעת את הצלצול, הוא כבר בורח לפינה לפני שהשוק החשמלי מתחיל. תנאים ללמידת הימנעות: להתנסות בתחושה לא נעימה, לזהות סימן מקדים.

תנאים להתניה אופרנטית:

קרבת זמנים

שליטה- האורגניזם מפרש את החיזוק כתלוי בתגובתו.

חוסר אונים נלמד (learned helplessness)- זליגמן 1967

מצב פסיכולוגי בו לא מנסים לנקוט בעשייה לשינוי המצב כתוצאה מחוסר אונים.

למידות מורכבות יותר שהן לא בהכרח באמצעות התניה או בצמידות זמנים:

למידה חברתית-

למידה מנסיונם של אחרים, חיקוי דגם.

חיזוק בתיאוריה חברתית-

חיזוק ישיר- חיזוק שמקבל הלומד לאחר ביצוע התנהגות מסוימת.

חיזוק נצפה- חיזוק שמקבל אחר (דגם) והלומד מאמין שגם הוא יקבל אותו אם יחקה את התנהגות הדגם.

חיזוק עצמי- חיזוק שנותן האדם לעצמו, כשהוא מממש את שאיפותיו.

זיכרון

שלבים בזכירה:

קידוד- הכנסת המידע. מידע סביבתי מתורגם ומאוחסן כבעל משמעות. המידע שנכנס הופך למידע חשמלי שעובר בתאים העצביים ומתורגם בחזרה למידע. מידע שהוא לא בעל משמעות, קשה מאוד לזכור.

אחסון- שמירת המידע. מידע נשמר לאורך זמן

שליפה- הוצאת המידע. ניסיון להוציא מידע שקודד על סמך גירוי נוסף. יכול להיות חיצוני ופנימי.

איך נזכור את כולם?

השלבים השונים מתווכים על ידי אזורים שונים במוח:

1. רוב תהליך הקידוד מתרחש בהמיספרה השמאלית
2. רוב תהליך האחסון נמצא בהיפוקמפוס.
3. רוב תהליך השליפה מתרחש בהמיספרה הימנית

יש בסיס ביולוגי לחלוקה בין שלבי הזכירה.

סוגי זיכרון (Atkinson and shiffrin theory)

• סנסורי- הזיכרון הכי ראשוני, מיידי, גולמי של המידע שנקלט. נמצא שם בין 1-5 ש'. מוחלף כל הזמן בגירויים חדשים, חלק קטן עובר לזכרון לטווח קצר. זיכרון אקוני ואקואי. זיכרון של ריח עובר כמעט מיד לזיכרון לטווח קצר.

ספרלינג (1960)- ניסוי האותיות. שלב א': 50% דיוק. שלב ב': דיווח חלקי- ביקש מהם שיגידו רק את השורה השלישית- דיוק מלא. הוא גילה שהזיכרון נמצא מס' שניות ומתפוגג.

• טווח קצר- זכרון עבודה.

1. קידוד:כדי שזכרון יעבור מהסנסורי לטווח הקצר צריך לתת תשומת לב, קידוד ויזואלי- מתרחש בהמיספרה הימנית ומתנדף במהירות, קידוד פונולוגי- מתרחש בהמיספרה השמאלית (חילופי אותיות) זכרון של צלילים, קידוד סמנטי- מתן משמעות, הקשר

2. אחסון: בין 5-7 פריטים נשארים בזיכרון הקצר, לפעמים עד 9 פריטים (אות, תמונה, סימן, מספר). פיטרסן- קריאת 3 עיצורים, זכירתם לאחר פרקי זמן שונים, מתן משימה הדורשת ריכוז בזמן ההמתנה על מנת למנוע שינון, מסקנה: משכו של זיכרון העבודה כ-15 שניות.
3. שליפה: דרכים לשליפה: סריקה של רשימת פריטים- סביר שנזכור את הפריטים הראשונים. רמת פעילות- זכרון של פריט מתוך רשימה לפי בולטות, התקשרותו לרגש.

• טווח ארוך- זיכרון אפיזודי- למאורעות. זיכרון סמנטי- כללים, ידיעות, מידע מופשט על העולם. החלק מהרכזי שאחראי על הזיכרון הוא ההיפוקמפוס- בנוי בצורת שכבות באופן כמעט כרונולוגי.

1. קידוד: הרמן אבינגהאוס (1850-1909)- עריכת ניסויים על עצמו בתחום שיטתי עם הברות טפל: כמה זוכרים אחרי פרקי זמן משתנים, כדי למנוע מצב של שינון, הציב בחדר גירויים נוספים. גילה 2 דברים: 1. כשהוא שינן בפעם הראשונה, ככל ששינן יותר פעמים את הרשימה כך היה קל לו לזכור את זה בעתיד- זכר יותר הברות וגם היה זקוק לפחות שינוים כדי להיזכר. אף פעם לא הגיע לאותו מספר פעמים כמו בפעם הראשונה, בנקודת זמן שעברה מהלימוד, מה שיש לי, עם זה אני נשארת. קידוד פונולוגי- זיכרון של איך דבר נשמע, לרוב הזיכרון לטווח ארוך אינו פונולוגי, אלא יותר סמנטי- שייך למשמעות. כדי לזכור בצורה הכי מלאה יש לתת משמעות טבעית (צירוף מילים מוכר) או מלאכותית (המצאת קישור על פי צליל).

2. שליפה: אינטראקציה בין קידוד לשליפה- עיבוד המידע בשלב הקידוד מקל על השליפה: לפי נושאים, תאריכים, תחומי עניין. רמזי שליפה- נייסוי: קבוצה אחת קיבלה רשימה ארוכה של מילים והקבוצה השנייה קיבלה את אותם המילים מחולק לקטגוריות. הקבוצה שקיבלה בקטגוריות זכרה כמעט את כל הפריטים כי אירגנו להם את הזיכרון. במבחנים אמריקאיים ישנם רמזי שליפה בשאלה עצמה. מודלים של שליפה: תהליך חיפוש הדרגתי- מעבר מאשכול לאשכול וסריקה לעומק. סימולטני- הצלבת הפריטים בזיכרון עם רמז השליפה, יותר פריטים יותר זמן.

• שכחה- אין ממש שכחה בזיכרון לטווח ארוך אלא יש בעיה באחד מהשלבים: קידוד, אחסון, שליפה. ולרוב בשליפה: " על קצה הלשון", היפנוזה, תרפיה- במהלך תהליכים אלה צפים דברים שחשבנו ששכחנו.התקה- זכרון אחד נכנס במקום אחר, דעיכה:מילים קצרות שלוקח זמן רב לבטא דועכות מהר יותר ממילים ארוכות שמבטאים יותר: מפתח מול דרכון, מעיד על קידוד פונולוגי. קידוד מוטעה- חשבתי שקידדתי משהו בקידוד נכון, קידדתי משהו אחר. למה קשה לנו לשלוף? גורמים רגשיים- הדחקה, הכחשה. קידוד מספר פריטים תחת רמז שליפה אחד. בארטלט (1932)- שינון סיפור: הניסוי: יצר סיפור עמוס בפרטים בלי רצף הגיוני, אמר לנבדקים לשנן את הסיפור ושאל אותם שאלות על הסיפור בפרקי זמן שונים אחר השינון. מסקנות: עיוותים בזיכרון כתוצמאה מרציונאליזציה, שינוי סדר ודגש כך שיתאים להיגיון או למצבו הרגשי של הנבדק. צורות- אנו תמיד מנסים לייחס משמעות בעולם שסביבנו.

• ללמוד לבד: שיפור זיכרון: ארגון, שיכלול, שיטת לוקי, עיבוד מוקדם (אימון שליפה- לא צריך), שימוש בסכמות, זיכרון מרומז וזיכרון קונסטרוקטיבי