מבוא לפסיכולוגיה - מחברת סמסטר א-2010/11

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור מס'1

100% מבחן אמריקאי

מבוסס על הרצאות וספר  

פסיכולוגיה

פסיכה=נפש  לוגוס=תורה

חקירת מדעית של הנפש וההתנהגות. התנהגות – פעולות של האורגניזם הניתנת לצפייה. נפש – מחשבות, רגשות, חלומות, דמיונות, תפיסות, תחושות, מניעים וחוויות סובייקטיביות אחרות. דיסיפלינה מדעית, חקירה מדעית של הנפש וההתנהגות על ידי שימוש בכלי מחקר וביקורות. 

ראשית הפסיכולוגיה 

הפסיכולוגיה קיימת משחר ההיסטוריה-יצר אנושי בסיסי שההנחה היא שהיה קיים ומאז ומתמיד.

*תורת ארבעת המרות

רווחה במשך 2000 שנה עד המאה ה-15. לפי תיאוריה זו, עודף או חוסר במרה מסוימת מובליה את האדם לתכונות מסוימות.

*הפרנולוגיה

לפני מבנה הגולגולת אפשר להגיע למסקנות לגבי אופי האדם. תחילת המאה ה-19.

*פיזיגנומיה

עפ"י תווי הפנים ניתן להסיק מסקנות לגבי אופי האדם. הוביל לגזענות בהמשך.

*מיסמריזם

טיפול בעזרת מגנטים, היפונוזה. 
 

הפסיכולוגיה המודרנית 

ב-1879 נולדה הפסיכולוגיה המודרנית. וודנט נחשב לאבי הפסיכולוגיה הניסויית, עשה מהפך בפסיכולוגיה מתחום פילוסופי לתחום מדעי. הוא הקים את המעבדה הפסיכולוגית הראשונה. וודנט עמד על כך שחקר הפסיכולוגיה חייב להתבצע על ידי שימוש בכלים ובשיטות מדעיות בדיוק כמו במדעי הטבע והחי. 

*גישתו של וונט הנקראת סטרוקטורליזם .

הגישה הראשונה בפסיכולוגיה המודרנית. התייחסות לתפיסה האנושית כמשהו שאפשר לפרוט למרכיבים קטנים. ניסיון לפרט את החוויה התחושתית המודעת למרכיביה. לזהות את המבנים הבסיסים המרכיבים את ההתנסות הפסיכולוגית. התמקד בתהליכי חישה ותפיסה. ניסה למדוד מהירות של תהליכים מחשבתיים. התפיסה האנושית ניתנת לחלוקה/בידוד למרכיבים.(חזק, חלש, רך,נעים, כואב וכו'). הוא עשה זאת ע"י אינטרוספקציה-התבוננות פנימה. 

*גישתו גל ג'יימס הנקראת פונקציונליזם.

בארה"ב של סוף המאה ה-19 הוביל וויליאם ג'יימס את גישת הפונקציונאליזם. טען שיש צורך לחקור את כל תהליכי החשיבה כי לכל דבר יש תפקיד/פונקציה. הושפע מאד מהאבולוציה של דארוין. שאל:"בשביל מה הם קיימים". (למשל, ניסה להבין מה הפונקציה שממלא רגש הכעס). ניסה להבין מה הפונקציות בהתנהגויות המסוימות של האנשים.

התנגד לשיטות של מעבדות וזמני תגובה ונהג לערוך תצפיות בסביבה הטבעית – איך האדם מתפקד ומתנהל. ג'ימס התנגד לגישת הסטרוקטורליזם, טען שדרך הבנת החלקיקים לא ניתן להבין את השלם. טען כי צריך לחקור כיצד תהליכי חשיבה ותודעה פועלים על מנת לאפשר לנו להסתגל לסביבתנו. הגישה דעכה במשך השנים ולאחרונה חזרה כפסיכולוגיה אבולוציונית, הנותנת פרשנות התלויה/קשורה בתהליכים קדומים, שנשארו עד ימינו.  

*פסיכולוגיה אבולוציונית

פחות או יותר אותם רעיונות של ג'יימס, רק יותר בהיבטים אבולוציונים. איזה תפקיד הישרדותי תכונה זו או אחרת שימשה בתקופות קדומות יותר. 

*גישת הגשטאלט של מקס וורנר

גשטלט=שלם.

גישה גרמנית שיצאה נגד הסטרוקטורליזם. מקס טען שהשלם גדול מסכום חלקיו (גשטאלט=שלם). באדם יש רק תבניות, בעזרתן תופס גירויים (לכן לא ניתן לפרוט את הנפש והתודעה לפרטים קטנים). הפרשנות לא מושפעת רק מהגירוי הספציפי, אלא גם מתבניתיות קודמת. לפי גישה זו, תבניות גורמות לאדם לתפוס את הגירוי לא רק לפי מאפיניו, אלא לפי הניסיון האישי שלו. לכל אדם יש פרשנות אחרת לאותו הגירוי. ישנה במוח תבנית תפיסה שמשפיעה על איך שאנו קולטים את הגירויים. 

*הפסיכואנליזה של פרויד

בניגוד לקודמים שהתמקדו בתודעה (גישת הגשטלט), פרויד הייה הראשון שהתמקד בלא מודע-בסמוי (מה שהיווה פריצת דרך אדירה), דבר שהיום הוא מובן מאליו. היא משקפת את המאבק המתמיד בין דחפים (דחף המוות=תוקפנות, ודחף החיים=מין) למציאות, שלא מאפשרת חוסר גבולות. דחף המוות מתבטא בחיים ברצון שגורם לנו להרס עצמי, לחזור שוב למצב של מוות, למצב שממנו באנו, של אן-אורגניות, של כיליון. כיוון שאדם לא רוצה למות, דחף המוות יוצא החוצה ומופנה בתוקפנות לאנשים אחרים. מכאן, לפי פרוייד-התוקפנות היא השלכה של ייצר המוות. לעומת דחף המוות, דחף החיים דוחף את האדם לחיות (ליבידו). הליבידו מתחבר ליצר המיני.

את המקור למאבק תלה בקונפליקטים מודחקים שמקורם בילדות. 

לפי פרוייד, ההתנהגות האנושית משקפת את המאבק המתמיד בין דחפים מיניים ותוקפניים בלתי מודעים, לבין נורמות חברתיות שאינן מאפשרות סיפוק מיידי של צרכים שלו.כל שאר הדחפים הם סובלימציה-עידון של הדחפים הנ"ל (תוקפנות ומין).  

*הומוניזם

פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, שהדגישה את תפקידם של השאיפות, הצרכים, המוטיבציות והמטרות המודעות של הפרט. הצורך בגדילה והתפתחות, הפוטנציאל האנושי לשיפור עצמי, הצורך להבניית זהות דרך אינטראקציה עם הזולת.גישה זו מתייחסת לטיפול כניסיון להביא את המטופל לטיפוס בהיררכיית הצרכים ולהגיע למצב של התעסקות בהיררכיה הגבוה. גישה טיפולית של "כאן ועכשיו", לקידום האדם לכיוון של הגשמה עצמית. עפ"י פירמידת הצרכים של מאסלו על המטפל לאפשר את התפתחות זאת ע"י תמיכה מהבסיס ולבנות הלאה עפ"י הפירמידה: צרכים פיזיולוגים, בטחון, אהבה ושייכות, הערכה, מימוש עצמי.

חשוב להתמקד בצרכים הבסיסיים והאישיים של המטופל כפי שהם נתפשים על ידו ולא על פי כל מני גישות שונות. 
 
 

*בהוויוריזם, (התנהגותית) פותחה על ידי ווטסון (התנהגותית)

הגישה הרווחת עד שנות ה-60.גישה מאוד אמריקאית,  ווטסון האמין שכדי ללמוד על תהליכים פסיכולוגיים יש להתמקד במה שנראה לעין (לא במושגים כמו: אני מרגיש, אני חרד וכו'). יש לחקור את מה שניתן לצפות בו, התנהגות. (לא לתת מודע וכו'). חקר כיצד ניתן לשנות התנהגות על ידי בניית מערכי חיזוק ועונש. 

*סקינר פיתח את הגישה והושפע מאוד מפלוב (ניסוי הכלב המרייר) בנושא ההבניה (גירוי ותגובה). טען כי ניתן לשנות התנהגות ע"י בניית מערכי חיזוק ועונש. ערך את ניסוי החולדה (לחיצה על דוושה=גבינה, לחיצה על דוושה=חישמול). מצא כי ניתן לחזק ולהכחיד התנהגות על ידי בניית מערכת חיזוקים ועונשים. מצא כי תגמול חיובי יעיל יותר מתגמול שלילי בשינוי התנהגות.

סקינר הציג את האדם כחסר חופש וחסר דעה– מה שהביא לגישה הרבה התנגדויות כי סתרה את הגישה האמריקאית שהאדם חופשי בבחירותיו.  

*הגישה הקוגנטיבית

תגובה להתנהגותית (גישה מאוד פופולרית כיום)  . בעצם שדרוג של ההתנהגותית, שבאה להפוך אותה לפחות טכנית. טוענת שהתנהגויות אינן  תוצר של גירויים סביבתיים (רק הנראים לעין) אלא תוצר של תהליכים קוגנטיביים, חשיבה, וטריגרים של חשיבה.

מטרת גישה זו היא להבין כיצד האדם מפרש דברים. להבין את  התהליך הפנימי שבין הגירוי לתגובה. הגישה חוקרת תהליכים שכליים:שפה,זיכרון,חשיבה, פתרון בעיות. 
 

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור 2

27.10.10

גוף ונפש

"ההיפותזה המדהימה היא שאתה, שמחתך ועצבותך, זכרונותיך ושאיפותיך, תחושת הזהות האישית והרצון החופשי שלך, אינם למעשה אלא התנהגותם של המון תאי עצב ומולקולות הקשורות אליהן". (קריק 1994) .קריק אמר שכל התחושות, הזיכרונות, השאיפות וכו' הן רק התנהגות של תאי עצב ומולקולות הקשורות אליהם. לטענתו, המוח הוא כל חוויות ההוויה שלנו.

כיצד זה קורה? איך ייתכן שמתוך איבר פיזי בעל רקמות, צומחת מודעותנו וההוויה של מי שאנחנו? 

קיימות שתי גישות שונות 

1.הדואליסטית- שני דברים המתקיימים במקביל. הנפש מתקיימת בנפרד מהגוף הפיזי. דקארט היה ההוגה המרכזי בגישה זו.טען כי יש את הגוף הגשמי ויש את הנפש שאינה גשמית. "אני חושב משמע אני קיים". 

2.המטריאליזם-אפשר להגדיר כל דבר כחומר, גם הנפש היא פונקציה (תפקוד) מסוים של החומר. לפי גישה זו אין דבר כזה רוח שאין בה חומר, אין נפש שהיא לא גשמית. גישה זו תואמת את גישתו של קריק ושל רוב חוקרי המוח. חיי הנפש הם תוצר של מערך אדיר של תאי עצב. מכות בראש, סמים, אלכוהול תרופות פסיכיאטריות וכו' יכולים לשנות חשיבה והתנהגות (דוגמא לכך הוא סיפורו של אדם חביב ונעים שנפגע ממוט שחדר לראשו, כתוצאה מפגיעתו השתנתה התנהגותו מקצה לקצה – פרק 2 בספר).  בעזרת מכשירי הדמיה אנו יכולים לראות תגובות על מוזיקה, בהלה, אימה, גועל וכו'. ניתן לראות מה מתרחש בתוך המוח ולזהות מה מרגיש וחווה אדם בנפש הפרטית שלו. אישיות= מבנה שנולדים איתו של קשרים נוירונים. כשלומדים דברים חדשים נוצרים קשרים חדשים בין תאי עצב.  

*אולם, למרות כל ההסברים של גישה זו, עדיין לא ניתן להוכיח שאין נפש. שתי גישות אלה אינן ניתנות להוכחה, שאלת הגוף והנפש אינה ניתנת להוכחה.  

הבעיה הקלה-איזה תפקודים מנטליים קשורים עם איזה מבנים מוחיים (אזורים ספציפיים במוח). מה הולך עם מה? כשכואב איפה קורה מה במוח? השפעת תרופות וכו'. שאלה זו נקראת קלה, כי ניתן להתמודד עימה. 

הבעיה הקשה- לדעת להבין מה זה ההוויה שלנו. איך בסוף החומר הופך להיות מי שאנחנו? מה זה המודעות, התודעה. איך מהחומר נהיית התודעה שלנו? למשל: צביטה ביד. ניתן לדעת מה קורה בגוף ואיזה סנסורים מופעלים וכיצד המסר מגיע למוח. אבל, השאלה של איך לבסוף נהיית ההרגשה שכואב לנו היא שאלה לא פתורה. 
 

למה ללמוד פסיכופיזיולוגיה?

-כיוון שלכל דבר שאנו חשים, חושבים או עושים, יש מרכיב ביולוגי.

-כיוון שהבנת תהליכים ביולוגיים עוזרת לנו להבין טוב יותר תהליכים פסיכולוגיים – הן תקינים והן לקויים.

-כיוון שהבנת התהליכים הביולוגים מאפשרת לנו לפתח תרופות ודרכי טיפול. למשל:  הבנת דיכאון במוח ובגוף בכדי לדעת איך לטפל בחולה. 
 
 
 
 

הנוירון – תא העצב

היחידה הבסיסית של מערכת העצבים. יש בגוף האדם כ-אלף ביליון נוירונים. כל אחד מהם מקושר לאלפי נוירונים אחרים.  

מבנה תא העצב:

*גוף התא-בו יש את גרעין התא.

*דנדריטים-שלוחות היוצאות מגוף התא ומקבלות מסרים מנוירונים אחרים.

אקסון- שלוחה של התא המוקפת בחומר שומני (מיילין), המעבירה אינפורמציה לתאים אחרים.

*בקצה האקסון נמצא הטרמינל ובסופו נמצאת הסינפסה (מרווח שבקצה האקסון) 

סוגי תאי העצב (נוירונים): 

1.סנסורים-תחושתיים- מעבירים אניפורמציה תחושתית למערכת העצבים המרכזית."עולים" מהאיברים החיצוניים שלנו ב"מעלה" הגוף דרך עמוד השדרה אל המוח. למשל: צביטה. התחושה עוברת מהנקודה הכי נמוכה בגוף אל המוח. אינפורמציה "עולה" דרך הנירוינים אל המוח. 

2.מוטוריים- "יורדים" מהמוח (מערכת העצבים המרכזית) דרך עמוד השדרה ומעבירים פקודות מהמוח אל אברי הגוף השונים ומאפשרים את הפקודה. אינפורמציה יורת דרך הניירונים אל אברי הגוף. לדוגמא: רצון להזיז את היד. 

3.בין עצביים- מקשרים בין עצבים מוטוריים וסנסוריים (נמצאים במערכת העצבים המרכזית). נמצאים בעיקר במוח וגם בעמוד השדרה. 
 

תקשורת בין תאים 

הולכה עצבית (העברת מידע):

העברת אינפורמציה באופן חשמלי וכימי. האקסון מעביר מידע לדנדריט של נירון אחר. התאים אינם נוגעים זה בזה. ההולכה העצבית (העברת המידע) נעשית בצורה חשמלית וכימית. האקסון בנוירון הראשון מעביר את המידע אל הדנדריט של הנוירון השני. בטרמינל של הנירון  יש בועיות בהן יש חומר כימי (נוירוטרנסמיטר). הנירון יורה את החומר הכימי הזה אל המרווח הסינפטי (בין שני הנוירונים). החומר הכימי נקלט ע"י הנוירון השני בממברנת הדנדריטים ופותח תעלות אשר משנות את ההולכה החשמלית של אותו הנירון. (מעין מפתח-חומר כימי אשר פותח את המנעול-תעלות בממברנת התא) אם הגירוי חזק מספיק, נוירון ב' ירה גם הוא הלאה אל התא הסמוך- וכך מתרחשת הולכה עצבית. (נגיעה חלשה בשולחן לא תורגש מאוד, לעומת זאת מכה חזקה תתפרש הלאה ותורגש מאוד תחושת הכאב – ככל שהעוצמה יותר חזקה, יותר ניירונים מופעלים וכל התהליך מתרחש מהר יותר) 
 

איך נוירון יורה? 

מה שקובע את פעילות תא העצב זהו המטען החשמלי שלו, הנקבע עפ"י רמת היונים החיוביים (נתרן, אשלגן) והשליליים (כלור) שבתא. אם יש יותר שליליים המטען יהיה שלילי. אם יש יותר יונים חיוביים , המטען יהיה חיובי. יון=מולקולה בעלת מטען חשמלי. חיובי או שלילי.  

-במצב מנוחה (רגע בו הנירון לא יורה) המטען החשמלי שלו הואכ 70-, כלומר מטען שלילי.

-ממברנה -  קרום העוטף את התא. מכילה תעלות אשר דרכם נכנסים ויוצאים יונים (לכן המטען החשמלי משתנה). התעלות לא תמיד פתוחות והן אף נפתחות ליונים ספציפיים. יש להן חדירות סלקטיבית. לכל יון ישנה התעלה המתאימה לו. אם היא פתוחה הוא נכנס, אם היא סגורה הוא "ממתין". 

-כיצד נירון הופך ממצב של מנוחה לנירון מעורער? החומר הכימי-נוירוטרנזמיסטורים יוצא לחלל ופותח את תעלות הנתרן והאשלגן בממברנת התא של הנירון הבא אחריו (כמו מפתח למנעול). ברגע שתעלות אלו נפתחו יש אפשרות ליונים חיוביים להיכנס. בהשפעת תהליך של השוואת מפל ריכוזים, יונים חיובים נכנסים לנירון בכדי לאזן את רמת היונים השליליים המצויים בו (בזמן מנוחה 70- )

כך, המטען החשמלי של התא נהיה יותר חיובי. 

-כאשר המטען החשמלי של הניורון מגיע ל+40  הוא ירה גם .לאחר הירי הנוירון חוזר להיות שלילי (פוטנציאל מנוחה). 

-דהפולריזציה זהו התהליך בו יונים חיוביים נכנסים אל הנוירון והמטען החשמלי שלו הופך חיובי יותר, מה שמוביל לפוטנציאל הפעולה של הנוירון.

-היפר-פולריזציה זהו התהליך שקורה לאחר הדה-פולריזציה, אז הנוירון חוזר למטען החשמלי הבסיסי שלו- פוטנציאל המנוחה.  
 
 

 

פוטנציאל הפעולה

התהליך שעובר על הניורון מהרגע ש"מתחשמל" עד הרגע ש"יורה". נפתחו תעלות הנתרן, נכנסו יונים חיוביים (בעקבות תשליך של השוואת מפל ריכוזים), גרמו למטען חיובי מעל 40+. מטען זה עובר לאורך האקסון ומגיע לטרמינל – יורה חומר כימי ניורוטרנזמיסטוריים לנוירון הבא. אחרי שיירה חוזר לפוטנציאל מנוחה עד ששוב יעלה מטנו החיובי ל"סף" (40+)

#הכל או כלום- או יורה או נח.  
 

מהירות פוטנציאל הפעולה בתוך האקסון תלויה בשני גורמים:

#המיילין (החומר השומני) משפיע על מהירות העברת הזרם החשמלי. (בטרשת נפוצה נפגע המיילין ולכן לא עוברים כמעט זרמים, האינפורמציה עוברת לאט/נתקעת/לא עוברת, מה שפוגע בתפקוד).

#עובי האקסון (עבה יותר = מהיר יותר) 
 

מה קורה לנוירוטרנזמיסטורים שהשתחררו למרווח הסינפטי? 

-הנוירוטרנזמיסטורים מתחברים לקולטנים בממברנת התא. 

-קליטה של נוירוטרנזמיסטורים יכולה להוביל לשתי תגובות: עוררות-דהפלורליזציה או עיכוב-היפרפלורליזציה 
 
 
 
 
 

ישנם שני סוגים של נוירוטרנזמיסטורים: 

1.נוירוטרנזמיסטורים בעלי השפעה אקסיטטורית – מעוררת, שמאפשרת ליונים בעלי מטען חיובי – נתרן, למשל – להיכנס, ובכך יוצרים דה פלורליזציה של הנירון המקבל והופכים את פנים התא חיובי יותר מחוצו. ההשפעה האקסיסטוריסטית מעלה את הסבירות שהנירון יירה. 

2. נוירוטרנזמיסטורים אחרים הם אינהבוריטים – מעכבים, כלומר: הופכים את תוך הנוירון שלילי יותר ביחס לחוצו. כלומר, עושים היפר-פלורליזציה של קרום התא על ידי התרת יציאתם של נוירונים נושאי מטען חיובי, או על ידי התרת כניסתם של יונים טעונים שלילית. ההשפעה האינהבוריטית מורידה את הסבירות שהנוירון ירה. 
 

מה קורה לנוירוטרנסמיטור אחרי שגרמו לפעולה הרצויה?

1.הם מפורקים ע"י אנזימים בגוף.

2.חלקם נשאבים חזרה פנימה אל התא ממנו באו. "ריאפטייק".

-עד היום נמצאו כמאה סוגים של נוירוטרנזמיסטורים! 
 

תרופות המתערבות במערכת העצבים

תרופות אלו מתחלקות לשני סוגים: אגוניסט –הגברת הפעילות של נוירוטרנזמיסטור מסויים ו אנטגוניסט – מעכב את הפעולה של נוירוטרנסמיטור מסוים. 

#אגוניסט- חומר המעורר את פעילותם של נוירוטרנסמיטורים מסוימים (ע"י חיקוי, או על ידי עיכוב פעולות הריאפטייק של החומר הכימי חזרה לתא – זאת אומרת, הן מעכבות את הספיגה החוזרת שלו בתא, ולכן מאריכות את משך ההשפעה שלו על הנוירון השני) 

#אנטגוניסט- חומר המעכב את פעילותם של נוירוטרנסמיטורים מסוימים. (על ידי הגברת הre-up-take, הגברת פירוק אנזימט) . 
 
 

השפעת החומרים הכימיים על פעילות נורמאלית / פגיעה 

 
 
 
 
 

1. אצטיל כולין: (זיכרון)

כאשר חלה האטה בהפרשת אמטילכולין בהיפוקמפוס (אחראי על הזיכרון במוח הקידמי), נגרמת פגיעה בזעכרטון-אלצהיימר. מצוי בסינפסות רבות ברחבי מערכת העצבים. בדרך כלל אקסיסטורי, אבל יכול להיות גם אנהבוריטי. שכיח במיוחד באזור של המוח הקדמי המכונה היפוקמפוס, שממלא תפקיד מפתח ביצירת זיכרונות חדשים.

חוסר: נוירונים במוח הקדמי המייצרים חומר כימי זה נוטים להתנוון אצל חולי אלצהיימר ובכך מפחיתים את ייצור האצטיכולין  (אלצהיימר -  הפרעה הרסנית התוקפת אנשים מבוגרים רבים, הגורמת לפגיעה בזיכרון ובפונקציות אחרות). ככל שהכמות המיוצרת קטנה יותר, אובדן הזיכרון חמור יותר.

עודף: גורם להתכווצות של שרירים. סמים מסוימים של חומר כימי זה עלולים לגרום לשיתוק שריר. למשל, גז עצבים גורם לשיתוק על ידי השמדת האנזים המפרק את האצטיל כולין לאחר שהנוירון ירה. 

2.נורפניפרין: (מצב הרוח)

  נוירוטרנזסיטור המיוצר בעיקר על ידי נוירונים בגזע המוח. ירידה או עלייה במצב הרוח של נוטל הסם.

עודף: קוקאין ואופטיום מאריכים את פעולתו של חומר כימי זה על ידי האטת תהליך הריאפטייק שלו. הנוירונים המקבלים מופעלים לפרק זמן ארוך יותר, זה מה שיוצר את השפעותיהם הפסיכולוגיות של סמים אלה.

חוסר: ליתיום, סם המאיץ את תהליך הריאפטייק של חומר זה, גורם לירידה במצב הרוח של האדם. 

3.סרוטנין: (מצב הרוח)

בעל תפקיד חשוב בויסות מצב הרוח ובויסות שינה ותאבון. ניתן להשתמש בו גם לטיפול בהפרעות אכילה ובולמיה.

חוסר: תחושת דיכאון

עודף: בולמי ריאפטיק של סרוטנין, הם תרופות נגד דיכאון המגדילות את כמויות הסרוטנין במוח על ידי חסימת החזרתו אל הנוירונים. פרוזק, זולופט, פאקסיל – תרופות נפוצות לטיפול בדיכאון.  

4.דופמין: (הנאה, עונג)

שחרור דופמין באיזורים מסוימים של המוח יוצר תחושות של עונג. כרגע נחקר תפקידו של הדופמין בהתפתחותן של התמכרויות (עלל סוגי ההתמכרויות מסמים ועד ספורט).

עודף: סכיזופרניה. תרופות לטיפול בסכיזופרניה חוסמות את הקולטנים שנמצאים על הדנדריטים ולא מאפשרות להם לקבל דופמין, ובכך מצמצמים את תופעת הסכיזופרניה.

חוסר: פרקינסון. 

5.חומצת גמה-אמינובטירית:

רוב הסינפסות במוח משתמשות בחומר כימי זה.

חוסר: לא ניתנת האפשרות לשלוט בתנועות השרירים. יוצר עוויתות.

עודף: סמים נוגדי חרדה. 

6.גלוטמט:

נוכח ביותר נוירונים של מערכת העצבים המרכזית מכל נוירוטרנזמיסטור אחר. הנוירונים המצויים בהיפוקמפוס הסמוך למרכז המוח עשירים ברצפטורים לחומר כימי זה. זהו איזור קריטי להתהוותם של זיכרונות חדשים (תהליכי למידה וזיכרון). גלוטמט הוא אקסיסטורי משום שגורם לדה-פלורליזציה של נוירונים עליהם הוא משוחרר. 

7.אנדורפין 
 
 

מבוא לפסיכולוגיה

מבנה מכרעת העצבים

שיעור מס' 3

3.11.10 

מבנה מערכת העצבים

(מערכת הנוירונים בגוף) 
 

 

 
 

 

 

 

 
 
 
 

                                

                                                

#מערכת העצבים ההיקפית

• כוללת את העצבים המחברים את אברי הגוף למערכת העצבים המרכזית.
• בנויה משתי מערכות:

1. מערכת העצבים הרצונית
2. מערכת העצבים האוטונומית

 

מערכת העצבים הרצונית

• העברת מידע סנסורי מהעור והשרירים למוח (המידע "עולה" למוח ומעביר תחושות למערכת העצבים הכללית) והעברת הוראות מהמוח לשרירים.
• תאי עצב סנסוריים – "עולים" בעמוד השדרה, מעבירים אינפורמציה תחושתית למערכת העצבים המרכזית.
• תאי עצב מוטוריים – "יורדים" בעמוד השדרה, מעבירים פקודות ממערכת העצבים המרכזית לאיברים השונים.

 
 
 
 
 
 

מערכת העצבים האוטונומית

• אחראית על פעילות שוטפת של האיברים הפנימיים, כמו: כבד, לבלב, שרעפת וכו'. תאי עצב שמעבירים מידע אשר עולה ויורד מהמוח אל האיברים הפנימיים השונים ומהם בחזרה. מערכת זו מווסתת תהליכים כמו נשימה, קצב לב, עיכול. אנו לא שולטים עליהם, לא מודעים אליהם.
• מערכת העצבים האוטונומית בנויה משתי מערכות:
  1. סימפתטית – מצב של עוררות
  2. פרא-סימפתיטית – מצב של רוגע

 

1. סימפתטית

פועלת כאשר הגוף במצב של עוררות/סטרס. מכינה את הגוף לפעולה. למשל, במצב של לחץ  (נתקלים באריה)– הלב דופק מהר, מזיעים, הנשימה מהירה יותר, יש בפה פחות רוק, פחות דם מוזרם למערכת העיכול, האישונים מתרחבים - הגוף מוכן לפעולה וחוסך באנרגיה באיברים שניתן. 

2. פארא-סימפתטית

מצב רוגע- מצמצמת אישונים, מאטה נשימה, מגבירה הפרשת רוק .

יש איזון מתמיד בין המערכות האלה. 

 
 

#מערכת העצבים המרכזית

• כוללת את המוח ואת חוט השדרה.
• חוט השדרה- קולט מידע מהגוף ושולח פקודות הנעה לשרירי הגוף, איברי הגוף. פגיעה בחוט השדרה גורמת לשיתוק כי לא עובר מידע לאיברי הגוף.
• המוח- מתחלק ל-3 אזורים:

1. המוח האחורי

2. המוח המרכזי
3. המוח הקידמי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

1. המוח האחורי 

המוח האחורי אחראי על תפקודים בסיסיים אשר קיימים גם אצל בעלי החיים. תפקודים מאוד בסיסים ולא מפותחים, אם כי חיוניים מאוד.

חלקים מרכזיים: 

# צרבלום (המוח הקטן)

שולט בתנועה, שיווי משקל, תיאום פעולות השרירים. קורדינציה. משותף לנו ולבעלי החיים. המוח הבסיסי והפחות מפותח. פגיעה בצרבלום גורמת לפגיעה חמורה בתיאום השרירים. 

#גזע המוח

המשך ישר של עמוד השדרה. נכנס עד לתוך המוח האמצעי.

גזע המוח מורכב משני חלקים עיקריים:

1. מדולה – (גרעינים זעירים בתוך גזע המוח) איזור השולט בתפקודים אוטונומיים חיוניים-נשימה, קצב לב, לחץ דם, בליעה.

2. פונס -אזור המקשר בין אזורים נמוכים וגבוהים של המוח. מכיל מערכת עצבים השולטת במצבי עוררות ושינה. פגיעה במערכת זו מובילה ל"קומה".  

2. המוח המרכזי  

קליפת המוח (החלק שנראה כמו משחת שיניים).

מחולק ל-4 חלקים מרכזיים: הטלמוס – ההיפוטלמוס – ההיפוקמפוס - האמיגלה . 

#הטלמוס

מעורב בעיבוד אינפורמציה חושית. תחנת ממסר בין החושים למוח העליון. מידע חושי מגיע להיפוטלמוס (מידע אשר מתקבל באברי החישה: ראייה, שמיעה, ריח, מגע וטעם) ומשם עובר למוח הקדמי. הטלמוס הוא סוג של תחנת מעבר. 

#היפותלמוס

שולט בדחפים ביולוגיים כמו רעב, צמא ודחפים מיניים. קולט מידע מהאיברים הפנימיים ומעבירם למוח הקדמי. יש בו מערכת של זיהוי צרכים גופניים (רעב, צמא, דחפים מיניים). פגיעה בהיפותלמוס- היעדר תחושת שובע, היעדר רעב וכו'. (פועל בדיוק כמו הטלמוס, רק שבטלמוס המידע שמגיע הוא חושי  - מהאיברים החיצוניים, ואילו בהיפוטלמוס – המידע שמגיע הוא מהאיברים הפנימיים) 

#היפוקמפוס

.מעורב בזיכרון. פגיעה בהיפוקמפוס יכולה להוביל לקושי ליצור זיכרונות חדשים.היפוקמפוס= סוסון ים (בגלל צורתו). ההיפוקמפוס מבצע אכסון של זיכרונות, מכאן – ברגע שנפגע ההיפוקמפוס, זיכרונות חדשים לא משתמרים. ישנו מנגנון שמשמר זיכרונות ישנים ומגן עליהם מפני פגיעה - תהליך שנקרא התגבשות, מאחסן את אותם הזיכרונות במקום יותר יציב וחזק במוח, כך שלא ישכחו לעולם. אלצהיימר מתחיל בפגיעה בהיפוקמפוס ומתפתח לפגיעה בזיכרונות עבר. 

#אמיגדלה

מערכת זעם ומערכת פחד, קשורה בעיבוד רגשות זעם ודחפים תוקפניים, ברגשות פחד וחרדה. בעלת צורת שקד. בעלת זיכרון רגשי - אירוע שחווינו בעבר ומעורר בנו את מנגנון הפחד, נרשם באמיגדלה ובהמשך חיינו כשנתקל באירוע כזה/גירוי כזה, זה יפעיל את מנגנון הפחד, כלומר-האמיגדלה תהיה אחראית על תגובה אוטומטית זו. למשל: פוביה מנחשים. אירוע כלשהו שעורר אצלנו פחד בעבר נרשם באמיגדלה ובהמשך, פגישה בגירוי זה תעורר מיד את תחושת הפחד – גם אם אותו אדם בכלל לא זוכר את האירוע שהביא לתחושת הפחד הראשונית. איך מתגברים על פוביה: האמיגדלה תמשיך לפעול ולנסות לעורר פחד תמיד (על זיכרונה הרגשי של ההאמיגלה לא ניתן להשפיע), אך המוח הקדמי יכול לנטרל את אותה הפוביה ע"י היגיון, מחשבה הקיונית, ראציונאלית- טיפול קוגנטיבי, חשיפה הדרגתית לאירוע.  
 

3. המוח הקדמי – הקורטקס 

קליפת המוח, צרברום קורטקס.

(לדגים אין קורסטקס – פעילותם המנטלית היא מוגבלת, לציפורים יש קצת קורטקס, ליונקים יש פחות קורטקס מלבני אדם).

• הקורטקס מחולק לשתי המיספרות- ימין ושמאל.
• כל המיספרה מחולקת לארבע אונות: פרונטלית (אונת המצח)

                                                        פריאטלית (אונת הקודקוד)

                                                        אוקסיפיטלית (אונת העורף)

                                                        טמפורלית (אונת הרכה)

• את ההמיספרות מחבר גוש של תאי עצב שנקרא: קורפוס-קלסיום. השכבה החיצונית יותר נקראת "חומר אפור" והיא מורכבת מגרעיני תאים שצבעם הוא אפור.
• מתחת יש הרבה אקסונים להם יש צבע לבן הנקרא "החומר הלבן".

 
 

הקורטקס מחולק לארבע אונות

(הקיימות בכל אחת מההמיספרות) 

1. אונה קדמית

(אונת המצח / אונה פרונטלית)

החלק הכי מפותח בו קורים תהליכים מורכבים.

• מכילה את הקורטקס המוטורי
• אזור פרה-פרונטאלי שולט על זיכרון העבודה
• אחראית על תפקודים ניהוליים: תכנון, חשיבה מופשטת, גמישות מחשבתית, ריסון עצמי.

#קורטקס המוטורי  מעביר את כל הפקודות אל אברי הגוף השונים. קרוב מאד לקורטקס הסומטו-סנסורי כי חשוב הקשר ביניהם. בקורטקס המוטורי יש מפה של הגוף, יש מיפוי של חלק שאחריי על חלק בגוף. אם נגרה בעזרת אלקטרודות איזור מסוים בקורטקס המוטורי, איבר מסוים בגוף יזוז. 

#האזור הפרה-פרונטלי (החלק הכי קדמי במוח)

החלק הכי מתוחכם. שולט על זיכרון העבודה. כמה שניות שבהן קולטים מידע, עד שהוא נשמר במקום עמוק יותר. אחראי על תכנון, גמישות מחשבתית, חשיבה מופשטת. (פרק זמן קצר בקרה, חשיבה מופשטת, תכנון של דברים, גמישות) אחראי על תפקודים אקזקוטיביים (ניהוליים): תכנון, חשיבה אבסטרקטית, גמישות מחשבתית. 
 
 
 
 
 
 
 

2. אונת הקודקוד

(פריאטלית)- מכילה את הקורטקס הסומטו-סנסורי. אחראית על עיבוד מידע תחושתי. מידע תחושתי מתקבל מהסנסורים באברים, מידע זה עובר דרך אקסונים סנסורים במעלה הגוף עד לעמוד השדרה ומשם לתלמוס (תחנת הממסר). מהתלמוס, אותו המידע מגיע אל הקורטקס הסומו-סנסורי.

• מכילה את הקורטקס הסומו-סנסורי.
• מקבלת מידע מחושים רבים.
• שולחת מידע לאונה הקדמית: קורדינציה, תזוזת עיניים, קשב.

 

3. האונה העורפית

(אוקסיפיטלית)-מכילה את הקורטקס הוויזואלי האחראי על מה שאנו רואים. מקבלת מידע העובר מהעיניים  דרך העצב האופטי. היא שולחת מידע לאונות הרקתית והקודקוד.

• מכילה את הקורטקס הויזואילי.
• מקבלת מידע דרך העצב האופטי.
• שולחת מידע לאונה הרקתית ולאונת הקודקוד.

 

4. האונה הרקתית

(הטמפורלית)-קורטקס האודיטורי- מקבל מידע חושי ואחראי על עיבודו. מקבל מידע שמיעתי וחזותי: זיהוי דיבור, פרצופים ומלים. מועבר אליו מידע גם מהאונה העורפית (קורטקס וויזואלי).

• מכילה את הקורטקס האודיטורי.
• מקבלת מידע שמיעתי וחזותי: זיהוי דיבור, זיהוי פרצופים, זיהוי מילים, גיבוש זיכרונות.

 
 

התמחות המיספריאלית 

• ההמיספרות דומות מאד אך יש ביניהן הבדלים.
• למשל:
• איזור השפה נמצא בהמיספרה שמאל:
• איזור ברוקה (אחראי על הפקת הדיבור)
• איזור ורניקה (אחראי על הבנת הדיבור, השפה)
• המיספרה ימין מתמחה בהתמצאות מרחבית, זיהוי פנים, זיהוי רגשות ועוד.

 

ההמיספרות כמעט זהות, אך כל אחת מתמחה בתפקידים מסוימים.

איזור ברוקה: תפקודו התגלה לאחר שאדם שיכל להגיד רק את המילה "תן" נפטר וחוקר ניתח את מוחו. החוקר גילה פגיעה באזור זה וכך התברר כי איזור זה אחראי על השפה.

איזור ורניקה: אחראי על הבנת השפה. האדם מדבר, אך דברים חסרי משמעות. יכולת הדיבור לא נפגעת, אלא יכולת הבנת השפה. (אפזית ורניקה: שבץ מוחי בצד שמאל, הרבה פעמים פוגע בדיבור – במקרה והשבץ יפגע בצד ימין, הדיבור לא יפגע) 
 

קורפוס קולוסום 

• מעבר המידע העיקרי בין שתי ההמיספרות. מאפשר למידע המתקבל בצד אחד לחצות לצד השני. מסייע בקואורדינציה מוטורית של שני צידי הגוף.

 
 
 
 

הצלבות

• אזור מוטורי: אחראי על תנועות רצוניות- אזורים בהמיספרה ימין שולטים על חלקי גוף בצד שמאל ולהיפך.
• אזור סומטו-סנסורי: אחראי על תחושות גוף- גירוי בצד גוף שמאל נקלט בהמיספרה ימין ולהיפך.
• מערכת הראיה- גם היא מוצלבת: שדה ראייה מצד ימין עובר את תהליך העיבוד בצד שמאל ושדה הראייה של צד שמאל עובר עיבוד בצד ימין.

 

חצויי מוח

בעבר היו חולי אפילפסיה שעברו ניתוח להסרת הקורפוס קלוסום כדי להקטין עוצמת ההתקפים (ע"י ניתוק האונות היו נחלשים ההתקפים). הניתוח מנתק את מעבר המידע בין ההמיספרות וזה מספק לחוקרים אינפורמציה חשובה על מה קורה כשאין קשר בין ההמיספרות.

נערך ניסוי על אנשים חצויי מוח. בעזרת מקרן הקרינו תמונה פעם לשדה הראייה הימני ופעם לשדה הראייה השמאלי.

מה שקרה שזה שההמיספרה הימנית קלטה את האובייקט, אך הנחקר לא הצליח לתרגם אותו לדיבור (לומר מה הוא רואה)כי לא היה קשר להמיספרה השמאלית (המילולית).

השפה זה הדבר הכי מובהק שנמצא רק בצד אחד של המוח. 

מחקר נוסף שנערך על חצויי מוח (ציור של פירות וירכות אשר מרכיבים את דמותו של אדם) גילה את התופעות הבאות:

• הבדלי עיבוד בין ההמיספרות:
• המיספרה ימין מעבדת מידע באופן גלובלי, הוליסטי.
• המיספרה שמאל מעבדת מידע באופן אנליטי פרטני
• כשהוקרנה התמונה בצד ימין, ראו הנחקרים פנים
• כאשר הוקרנה התמונה להמיספרה שמאל, ראו הנחקרים פירות.

 

מבוא לפסיכולוגיה

החושים

שיעור מס' 4

10.11.10 

חישה

התהליך בו אנחנו זוכרים, לומדים, מבינים ונותנים משמעות לעולם שסביבנו- מתחיל בחושים:  חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם, חוש המגע. 
 

1. חוש הראיה

העין היא האיבר המאפשר לנו לראות. הופכת אינפורמציה של גלי אור לפולסים עצביים המגיעים אל מוח.

• תפקיד העין – להפוך אינפורמציה של גלי אור לפולסים עצביים המגיעים אל המוח.
• שינויים באישון שולטים בכמות האור הנכנסת לעין.
• שינויים בעדשה מאפשרים התמקדות באובייקט קרוב או רחוק.
• העדשה מקרינה את התמונות של הרשתית.
• האינפורמציה מגיעה לקורטקס הויזואילי- ושם מעובדת.
• האור נכנס דרך האישון – העדשה מפקסת (פוקוס) את הראיה – התמונה מוקרנת ברשתית

 

-ארובת העין: תפקידה להגן על העין.

 

-הקשתית: צבעה הוא גנטי. במרכזה יש אישון שהוא חור בתוך הקשתית (מכאן צבעו השחור).  

-אישון: (שחור כיוון שהוא בעצם חור) בקשתית יש ריריות שמרחיבות/מכווצות את האישון (מצבי אור וחושך, לחץ, חרדה,עניין). דרך החור הזה נכנס האור לתוך העין.

 

-עדשת העין: עוזרת לנו להתפקס, עדשה גמישה היכולה להשתטח (אובייקט רחוק) או להתעגל (אובייקט קרוב). תינוק שנולד, בחודש הראשון עדשת עיניו לא יודעת להתפקס, ראייתו של התינוק בחודש הראשון מטושטשת. הגמישות יורדת עם השנים ולכן צריך משקפיים. (מגיל 16). 

מתוך העדשה, גלי האור מוקרנים לרשתית. 

-רשתית: רקמה, שכבה פנימית בצד האחורי של העין. גלי האור בתוך העדשה מוקרנים לרשתית. על הרשתית יש רצפטורים- קולטנים המקבלים את האור והופכים אותם לפולסים חשמליים, העוברים דרך עצב אופטי אל המוח (אל הקורטקס הוויזואלי שנמצא באונת הקודקוד, שם התמונה מעובדת ואנו יודעים מה ראינו). 

על הרשתית יש שני סוגי קולטנים (רצפטורים)

1. קונס- אחראים לראייה באור יום, מבחנים בין צבעים ומופעלים כשיש אור חזק. ישנם 3 סוגים של קונס: רגישים לאדום, רגישים לכחול ורגישים לירוק.
2. רודס- אחראים על ראיית לילה. מבחינים בצבעי שחור-לבן-אפור.

 

אצל בעלי חיים יומיים יש רק קונס ולחיות ליליות יש רק רודס. קולטנים אלו מופעלים כאשר הקלט שמתקבל הוא של אור אפלולי ולא צבעוני. צבעי שחור, לבן ואפור. (בלילה, מס' השניות האלו שלוקח לנו כדי להתחיל לראות (במעבר חד החושך לאור), זה החילוף בין רצפטורי הקונס – אור יום לבין רצפטורי הלילה – רודס. 

עיוורון צבעים

• כשל ביכולת להבחין בין צבעים.
• קשור לרצפטורי הקונס.
• יש לאדם 3 סוגי רצפטוים של קונס: רגישים לאדום, לירוק ולכחול.
• לרוב, במצב של עיוורון צבעים אחד הרצפטורים לא מתפקד.
• סוג העיוורון הנפוץ ביותר-קושי בהבחנה בין אדום לירוק. הסוג השני בתפוצתו-קושי בהבחנה בין כחול לצהוב.

 

קושי בהבחנה בין צבעים. 8% מהגברים ו-0.5% מהנשים סובלים ממחלה זו.עיוורון צבעים היא מחלה גנטית, קשורה לרצפטורים של סוג הקונס האחראים על ראיית הצבעים.  

ישנם2 מצבים של עיוורון צבעים:

1. עיוורון מוחלט (נדיר) – רק אחד מהגוונים נראה ומכאן האדם רואה הכל בגווני אפור.
2. עיוורון צבעים חלקי (נפוץ) – אחד מהגוונים לא נראה. הנפוץ ביותר הוא הקושי ההבחנה בין אדום לירוק.

 
 

2. חוש השמיעה

חוש השמיעה עובד על עיקרון דומה לחוש הראיה. האוזן הופכת גלי קול לצלילים.

האוזן הופכת גלי קול לויברציות אשר גורמת שינויי לחץ בנוזל האוזן. שינויי הלחץ מגרים רצפטורים שמעבירים פולס יצבי אל הקורטקס האודיטורי.

 

-אפרקסת: בנויה בצורה כזו בכדי למקד פנימה את גלי הקול. מהאפרכסת יוצאת תעלת השמע המובילה לעור התוף (קרום דק שחוצץ את תעלת השמע). גלי הקול עוברים דרך התעלה, מכים בעור התוף וכך יוצרי את הויברציות.  

-אור התוף: ממברנה, קרום דק. גלי הקול אשר נכנסו לאפרכסת עוברים דרך תעלת השמע ומכים בעור התוף. מאחורי עור התוף יש לנו את עצמות השמע. 

- עצמות השמע: העצמות הזעירות ביותר בגוף האדם: הפטיש, הסדן והארכובה. עצמות השמע מעבירות את הויברציות לשבלול. 

-השבלול:בתוך השבלול יש נוזלים. עקב תנועה, הנוזל זז. בתוך השבלול יש גם רצפטורים שרגישים לתנועה. ברגע שמגיעה תנועה הם מעבירים פולסים חשמליים למוח, דרך עצב השמע (לקורטק האודיטורי שנמצא באונה הרקתית).  

עם הגיל כושר השמיעה יורד. מגיל 30 אנחנו לא יכולים לשמוע צליל בגובה מסוים. מגיל 50 זה יורד אפילו פחות. באופן כללי,  גברים סובלים מבעיות שמיעה יותר מנשים. אומרים שהסיבה לכך היא חשיפה לרעשים חזקים. (בחברות פחות מתועשות יש פחות איבוד שמיעה). 

• בחברות מתועשות אנשים מאבדים בהדרגה את הרגישות לתדרים גבוהים. המצב הזה מתחיל בגיל צעיר יחסית. אנשים מעל גיל 30 אינם יכולים לשמוע תדרים העולים על 15,000 הרץ. בגיל 50 הרף העליון הוא 12,000 הרץ. האובדן יכול להגיע אפילו עד לתדרים הכלולים בדיבור הרגיל.
• בכל קבוצת גיל גברים נפגעים יותר מנשים.
• טוענים כי החשיפה במהלך החיים לרעשים חזקים מאוד היא הגורם המרכזי בתופעה (מסקנה הנובעת ממחקרים המראים כי בחברות בהן אין רעשים מסוגים כאלו לא נצפה אובדן שמיעה במבוגרים).

 

3.חוש הריח

ריח= מולקולות שמכילות ריחות ומתנדפות באוויר.  

• חומרים בעלי ריח מכילים מולקולות כימיות ריחניות אשר מתנדפות באוויר. הן מגיעות אלינו לאף ונכנסות אליו. בתוך האף נמצאת רקמה רירית שבה יש מאות סוגים של רצפטורים – קולטנים שרגישים לריח. הם מעבירים את המידע למוח (אין מקום ספציפי בו מידע זה עובר תהליך של עיבוד).
• פגיעה בחוש הריח יכולה לנבוע מחסימה במעברי האף המונעת מהריחנים להגיע אל ה- olfactory bulb. תיתכן פגיעה ברירית שתמנע המסת חומרי הריח.(אלרגיות, סינוסים, פוליפים, בעיות במחיצת האף)
• בנוסף, פגיעות נוירולוגיות עלולות לשבש את המעבר והפענוח של אותות המועברים למרכזי הריח במוח (אלצהיימר, פרקינסון, אלכוהול, חוסר בויטמינים). האף והקולטנים עובדים בצורה תקינה, אך יש בעיה בהעברה למוח.
• תתרנות- אין חוש ריח. בד"כ נובעת מפגיעת ראש או מפגם מולד. מערכת הריח תקינה, אך יש בעיה של עיבוד המידע במוח. האזורים שמעבדים את המידע נפגעים.

 

פרומונים

• פרומונים= ריח שמפרישים בעלי החיים. בעלי חיים רבים מתקשרים בערת פרומונים. למשל, תקופת החיזור- הנקבה מפרישה ריחות, סכנה- חייה מפרישה ריחות אזהרה.
• החיות מריחות את הפרומונים ע"י איבר יעקבוסון שנמצא בין האף לפה. אצל בני האדם, במהלך ההתפתחות העובר, איבר הזה מתנוון. מחקרים עדכניים מצאו שאנו יכולים לזהות פרומונים ע"י האף. למשל: תינוק מגיב לריח של השד של אמא שלו, הריח שמפרישות נשים בזמן הווסת אשר גורם גם לנשים אחרות לקבל ווסת באותו הזמן .לזיעה גברית יש השפעה מרגיעה על נשים.

 
 

4.חוש הטעם

האיבר הקולט הוא הלשון. בלשון יש 10,000 גבשושיות קטנות שקוראים להן ניצות הטעם. מספרן יורד עם השנים. בכל גבשושית יש כ-30 תאי רצפטורים שמתחלפים כל הזמן– הם חיים 10-14 יום ולאחר מכן מתחלפים ע"י תאים חדשים.

אזורי הטעם: מתוק- בקצה הקדמי. אח"כ מלוח, חמוץ, ובסוף מר.  במרכז הלשון אין כמעט רצפטורים של טעם.

הפרעות בחוש הטעם:

• בעיות "אמיתיות" של חישת טעם אינן שכיחות וברוב המקרים הן משקפות פגם בחוש הריח.
• לעומת זאת, ישנם מצבים בהם חוש הטעם נפגם מסיבות מגוונות: חוסר/הפרשת רוק מועטה (מולקולות הטעם שנקלטות ברצפטורים צריכות להתמוסס ברוק בכדי שהרצפטורים ייקלטו אותם. דלקת הפה/הלשון/החניכיים, אכילת מזון חריף במיוחד, שיניים תותבות, סכרת, מחלות כבד, כליה, גיל מתקדם, תת פעולות של בלוטות התריס, כימותרפיה או הקרנות , גידולים בפה או בלסת, אלכוהוליזם/עישון.

 
 
 
 
 
 
 
 
 

5.חוש המישוש

את המגע אנו קולטים על ידי רצפטורים שנמצאים בעור. בשכבת הדרמיס שנמצאת על העור מצויים עצבים וקולטני תחושה המעבירים את הגירויים דרך מערכת העצבים למוח.

יש שולשה סוגים של גירויים שמפעילים את הקולטנים: מגע, טמפרטורה וכאב. 
 
 

כאב

כאב מסמל שמשהו לא טוב קורה בגוף. (להרחיק את היד מהמגהץ החם)

לכאב חשיבות הישרדותית ואבולוציונית גדולה:

1. לשים קץ לגירוי המסוכן ולהימנע ממנו.
2. במקרה של פגיעה, הכאב מניע לחפש טיפול הולם.

 

Congenital insensitivity to pain

הפרעה המאופיינת בהעדר מולד של תחושת כאב.יש אנשים שנולדים עם היעדר מולד של תחושת כאב.

הסיבות:

1. מוטציה במוח – בעיה במבנה המוח.

2. הבפרשת ייתר של אנדרופינים. נולדים עם נטייה זו ויש להם חוסר יכולת להרגיש כאב.

אנשים אלה כמעט ולא שורדים (אחרי העשור ה-3). הם יכולים להוציא לעצמם עיניים, לנשוך את הלשון עד הסוף וכו'. הסיבה העיקרית שלא שורדים היא זיהומים פנימיים, דלקות שהם לא מרגישים והם לא מראים סימפטומים ואז הזיהומים לא מטופלים.  
 

תופעות מעניינות שקשורות לחושים 

# רגישות יתר חושית

פחות סבילות לגירויים סביבתיים, מרגישים גירויים חושיים בתדירות מאד גבוהה: צלילים גבוהים, קולות לעיסה, אורות חזקים (כמו פלורוסנט), מגע פתאומי, מגע של בדים מסוימים, ריחות, טעמים. תחושת הצפה כשיש מספר גירויים בו זמנית. יש לזה קשר גדול להפרעות קשב וריכוז. ילדים עם רגישות יתר חושית מרגישים גירויים חיצוניים הרבה יותר חזק. רעש נשמע להם מאוד חזק. הרצפטורים פועלים פעילות ייתר. טיפול: דיאטה חושית. התאמת הגירויים הסביבתיים למה שמתאים לילדים ולאט לאט להרגיל אותם לסביבה הרגילה. בד"כ מאופיין אצל ילדים עם תסמונת דאון. 

#תת רגישות חושית

צריך גירויים יותר חזקים כדי להרגיש דברים. 

#סיניסתזה

מצב של ערבוב חושים. להרגיש ירוק, לטעום שולחן. תופעה שבה גירוי של מערכת חושית או קוגניטיבית אחת -  משפיעה על מערכת חושית או קוגניטיבית אחרת. אצל כל בני האדם ישנם קישורים בין המערכות במוח, אצל בני אדם "רגילים" ישנם מנגנונים שתפקידם הוא לדאוג שלא יהיו קישורים בין החושים השונים. אצל אנשים שסובלים מתופעה זו, מנגנונים אלה אינם פועלים כראוי או שחסרים מנגנונים אלה (מנגנון אינבציה).  לדוג': אותיות או מלים כצבעים (למשל A אדום), צלילים כצבעים (מוזיקה, קולות של דיבור, רעשים סביבתיים, "נצבעים" בצבעים מסוימים). קורה הרבה אחרי לקיחת סמים.  
 
 
 

מבוא פסיכולוגיה

שיעור 5- תפיסה

17.11.10 

פתיחה: לאחר שלמדנו כיצד החושים קולטים את הנתונים וכיצד אלו עוברים תהליך של עיבוד במוח – נעלה עוד רמה במורכבות. בהמשך נלמד כיצד אותם הנתונים שנקלטו דרך החושים עוברים תהליך של עיבוד-תפיסה במוחנו. 

תפיסה:

• יצירת ייצוג של אובייקט ומאפייניו מתוך המידע החושי.
• התפיסה קשורה במתן משמעות לקלט חושי.
• שלושת הבעיות שהמערכת התפיסתית צריכה לפתור:

             1. מיקום (להעריך איפה נמצא אובייקט ביחס אלי)

             2. זיהוי (באיזה אובייקט מדובר)

             3.  קביעות תפיסתית.(אפילו אם אתרחק והאובייקט ייראה לי קטן יותר, עדיין אדע                                                                        

                 את גודלו האמיתי) 

1. מיקום האובייקט:

תנאי מקדים בכדי שנוכל למקם את האובייקט – דבר ראשון יש צורך בסיסי של איתור האובייקט. מרגע שתנאי בסיסי זה התקיים נותרו שני שלבים: 

שלב 1  הבחנה בין דמות ורקע

הפרדת האובייקט מהרקע עליו הוא נמצא. יש לאדם תכונה שהוא לא יכול בו זמנית גם לראות אובייקט וגם לראות את הרקע. בנוסף, ככל שהאובייקט קטן יותר, כך יהיה קשה יותר לראות ולתפוס אותו. לדוגמא, בציורי התעתוע של הפמוט שנוצר משני פרצופים בפרופיל, ככל שהגביע יגדל, כך נראה יותר את הפרצופים ולעומת זאת, כל שהגביע יקטן  נראה יותר את הפמוט ולא את הפרצופים. 

שלב 2  קיבוץ אובייקטים

לא רק מפרידים אובייקטים מהרקע אלא גם  מקבצים אובייקטים ייחד למקשה אחת. 

תיאורית הגשטלט – חוקי הקיבוץ

גשטלש: גישה שהתעסקה באופן שבו אנו תופסים את העולם שלנו. בתהליך התפיסה, תהליך העיבוד מושפע לא רק מהגירוי עצמו – אלא גם מתבניות שמכיבות לנו.תיאוריה זו עלתה על האופן שבו אנו נוטים לקלוט אובייקטים ייחד.

• סגירות- קליטת האובייקט השלם. כשיש חלקי אובייקט שיש בניהם חלל הם נסגרים יחד לאובייקט שלם –אנו יודעים לסגור אובייקטים, להשלים את התמונה. למשל, כיסא שמוסתר על ידי חפץ אחר ואנו לא רואים אותו בשלמותו, אך בכל זאת יודעים שהאובייקט המוסתר הוא כיסא.
• עקרון הדמיון- יש לנו נטייה לקבץ אובייקטים דומים לאובייקט אחד. החשיבות של זה: מתוך אובייקטים שונים , אם יהיה פתאום משהו שונה זה ישר יקפוץ לנו לעין (פופ-אאוט). למשל: כיתה עם המון סטודנטים שנראים למרצה דומים, כמקשה אחת. סטודנט שיגיע לכיתה בתחפושת – מייד יבלוט בין שאר התלמידים
• חוק הקרבה- למרות שיש רווחים, אנו נראה את אותם האובייקטים כמקשה אחת.
• המשכיות טובה- כאשר יש אובייקטים רבים הנמצאים ברצף וממשיכים אחד את השני, אנו נוטים לראותם כקו רציף. למשל, בני האדם רואים פקק של מכוניות על הכביש כטור ארוך של מכוניות.

 
 

תפיסת מרחק/עומק- נקבעת לפי "רמזי מרחק"- ההבנה כמה האובייקט קרוב/רחוק ממני.

רמזים העוזרים לנו להעריך את מרחק האובייקט  מאיתנו.

• קיימים שני סוגים של רמזי מרחק/עומק:
• דו עיניים – בינוקולריים וחד עיניים - מונוקולארים
• רמזים בינוקולארים-רמזים המסתמכים על העובדה שיש לנו שתי עיניים. ככל שהאובייקט קרוב יותר, ההבדל בין שתי העיניים יותר גדול. כלומר, המידע אשר נקלט בעיניים ומגיע למוח לתהליך של עיבוד הוא שונה בין עין אחת לשנייה. כך המוח מזהה – במידה והמידע אשר הגיע הוא שונה בכל עיין-האובייקט הוא קרוב. במידה והמידע הוא זהה בכל עין, האובייקט הוא רחוק.
• רמזים מונוקולארים-רמזים שלא מסתמכים על שתי העיניים וניתנים לזיהוי גם דרך עין אחת.

1. גודל יחסי- אובייקטים קטנים נתפסים כרחוקים. האובייקט הקרוב יותר נראה גדול יותר.

2. גובה יחסי- אובייקטים רחוקים נתפסים כגבוהים יותר מאובייקטים קרובים.
3. הסתרה- אובייקט המסתיר, הוא קרוב יותר מהאובייקט המסתתר.
4. טקסטורה- אובייקטים מרוחקים נתפסים בטקסטורה מעוותת.
5. פרספקטיבה לינארית- קווים מקבילים, כמו פסי רכבת, נראים כאילו הם נפגשים במרחק. ככל שהם מתקרבים- הם יותר רחוקים.

 

#שימושים "שגויים" מכוונים יוצרים פרספקטיבה שגויה –תמונות של ציירים שמתעתעות בנו. 
 

2. זיהוי האובייקט:

מטרת הזיהוי היא לענות על השאלה :" מה זה?"

תהליך הזיהוי מתחלק לשני שלבים:

1. שלב ראשוני- זיהוי מאפיינים בסיסיים של האובייקט. למשל, פחית: צבע, צורה, קווים וכו'.
2. שלב מתקדם- איחוד של המאפיינים הנפרדים, ואיתור בזיכרון שלנו את האובייקט שתואם לאיחוד מרכיבים זה.

 

תיאורית מיזוג המאפיינים:

1. זיהוי מאפיינים נפרדים.
2. המאפיינים מתחברים יחד לקומפלקס שלם.
3. אנו משווים את האובייקט עם ייצוג המאוכסן בזיכרון - מחפשים משהו מוכר.
4. אם נמצאת התאמה- מתבצע זיהוי אובייקט. אם לא נמצאת- הוא ייחשב כאובייקט חדש.

 

תהליכים המשפיעים על הזיהוי:

• תהליכי  בוטום-אפ: מוזנים מהקלט התפיסתי. מלמטה ללמעלה - מוזנים מהקלט התפיסתי- מהגירוי, ומאפייניו למעלה אל המוח. למשל, זיהוי הפחית- הגירוי מתקבל מ"למטה"-מהאובייקט, עולה "למעלה" למוח-שם עובר תהליך של עיבוד.
• תהליכי טופ-דאון-השפעה רבה של ההקשר - מושפעים מהידע, הניסיון והציפייה שלנו. תהליך המקביל לתהליך הקודם. בגלל הכירות מוקדמת, אדע "לשלוף" את ההקשר.
• למשל: ביום רביעי בשעה 10 אנו רגילים לפגוש במיכל בכיתה. ברגע שנראה אותה – תהליך הזיהוי יהייה טופ- דאון. לעומת זאת אם פתאום נראה אותה בשוק הכרמל בתל אביב , תהליך-הזיהוי יהייה טופ אפ.

 

3. קביעות תפיסתית

 

תפיסת חזות האובייקט נשארת קבועה למרות שהרשמים שהוא משאיר על הרשתית משתנים (תאורה, תזוזה שלנו). התהליך הזה נקרא קביעות תפיסתית. תהליך זה מתקשר לזיהוי, אך זהו אלמנט נוסף.

רשימנו מהסביבה משתנים על רשתית העין כל הזמן בעקבות תזוזה, תאורה משתנה, תנועה שלנו, אובייקטים שמסתירים וכו'. למרות כל השינויים הללו, אובייקטים נתפסים כקבועים ולא משתנים בתפיסתנו אפילו אם המידע שמגיע מהעין אל המוח השתנה בעקבות שינויים חיצוניים.

 

קביעויות: 

קביעת גודל: גודלו של עצם נשאר קבוע בתפיסתנו לא משנה מרחקו מאיתנו.תופסים גודל של אובייקט לפי הגודל שאנו עומדים אותו בעין, ולפני מה המרחק שלו ממני. איך האדם תופס את הגודל? 1. הגודל שנתפס בעין באותו הרגע.

                        2. מרחק. אנו יודעים שהאובייקט הוא בגודל מסוים, למרות שהתרחקתי

                           וכרגע הוא נראה קטן יותר, עדיין גודלו בתפיסתי ישאר קבוע. 

קשב:

אנחנו מפנים את הקשב שלנו באופן סלקטיבי לגירויים מסוימים- מבחינת המבט והשמיעה.

יחד עם זאת, גם במידע שאנו לא מפנים אליו את הקשב, נקלט באופן מסוים במערכת התפיסתית שלנו.

דוגמא: "אפקט "מסיבת הקוקטייל" – בהן מנהלים שיחות חולין עם הסובבים. אם מישהו פתאום יקרה בשמי- ישר אזדקף, למרות שהייתי מרוכזת בשיחה.

דוגמא נוספת: פרסומת סמויה. 
 

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור מס'6

שינה וחלומות

24.11.10

# מהי שינה? 

גלי מוח

Eeg - הוא מכשיר למדידת קצב הפעילות החשמלית של המוח, הנוצרת ע"י נוירונים. את הפעילות החשמלית במוח ניתן להגדיר כגלים. 

מצבי עירות

• בזמן ערות מלאה - פעילות המוח נקראת גלי בטא.  גלים מהירים בתדירות גבוהה, אנו פעילים, עושים הרבה דברים,  גלים אלה מסמלים מצב נורמאלי של ערות.
• קצת לפני שנרדמים, אנו עוד ערים אבל במצב של רגיעה, הפעילות המוחית משתנה, ונקראת גלי אלפא. במצב זה חשים מעין התערפלות. בדרך לשקיעה בשינה. הגלים הם יותר איטיים, פחות צפופים. אנו לא בטוחים האם חלמנו, האם הייה או לא הייה.

 

מצבי שינה

השינה היא מחזורית ומורכבת מכמה שלבים: 

1. האטת נשימה, חלומות קצרים ומאוד מציאותיים, לפעמים תנועת גפיים פתאומיות, גלי מוח לא אחידים. בשלב זה יש חלומות, אך הם מאוד מציאותיים, קצרים, לא מעמיקים, יומיומיים. הרגשת הנפילה בשינה אופיינית לשלב זה – שלב של תחילת השינה, עוד לא עמוקה.

 

2. שלב של שינה עמוקה יותר מהשלב הראשון. שלב זה מאופיין בהתפרצויות של פעילות מוחית מהירה. ההבדל בין שלב 1 ו-2 הוא לא קריטי.

 

*    שלבים 3 ו-4 מאופיינים בגלי מוח איטיים – גלי דלתא 
 

3. שלב מעבר קצר לשינה עמוקה. המוח פועל לאט.

 

4. שינה עמוקה, שקשה להתעורר ממנה. לעתים יש הליכה ודיבור תוך כדי שינה. אין כאן כמעט חלומות.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

שנת rem

שלב ה-REM- rapid eye movements-   (כשאדם יישן וניתן לראות מתחת לעפעפיים שהאישונים זזים).

שלב זה הוא הכי מרתק בשינה. מצד אחד, הגלים שפועלים בשלב זה הם גלי בטא שמאפיינים ערנות מוחלטת ומצד שני השרירים לגמרי רפויים – זהו שלב החלומות.

• גלי מוח מהירים, תואמים את גלי המוח במצב ערות – גלי בטא. 
• הדופק עולה, נשימה מהירה ולא אחידה, עיניים מרצדות מאחורי עפעפיים סגורים. אך, עם זאת השרירים רפויים לגמרי.
• המוח מראה פעילות רבה באזורים ויזואליים ואודיטוריום. בחלומות רואים ושומעים המון, אך יותר רואים מאשר שומעים.
• מהווה 20% מזמן השינה שלנו.
• החלומות נוטים להיות דימיוניים, מפורטים ופנטסטיים.

במכשיר eeg, ניתן לדעת בכל רגע נתון באיזה שלב שינה נמצא האדם הישן.

אם נתעורר בשלב הrem , נוכל להגיד מה חלמנו. לעומת זאת, אם יעירו אותנו באחד מהשלבים האחרים הסיכוי שנזכור את החלומות הוא מאד נמוך 10-20%. שנת rem קיימת גם אצל בעלי חיים ויש לה תפקיד מאוד חשוב. אנשים במצב של חסך שינה או חסך בשנתrem , ברגע שהם יירדמו- הם יגיעו מייד לשלב הrem וידלגו על השלבים הקודמים. 

שלבי השינה

שלבי השינה הם השלבים הרשומים למעלה: 1,2,3,4 ושלב ה- rem. (תרשים המצגת של השיעור) 

מהלך השינה

• המעבר בין השלבים הוא מחזורי.
• משך כל מחזור הוא 90 דקות (כל עליה וירידה בתרשים)
• בלילה ממוצע של כ-8 שעות שינה, אנחנו משלימים כ- 5 מחזורי שינה.
• שנת REM מתרחשת יותר ככל שמחזורי השינה מתקדמים (לקראת סוף הלילה תדירות שנת ה- rem גוברת מאשר בתחילתו)

 

תפקידי השינה

• השינה עוזרת לנו "למלא את המצברים" – התאוששות מהמאמץ הפיזי והקוגנטיבי של מהלך היום. כלומר, השינה משמרת אנרגיה. במהלך היום, אנו מוצאים הרבה אנרגיה, מטבוליזם גבוה, הגוף מתאמץ מאוד. בשינה, המטבוליזם נרגע ובזמן זה, הגוף מחדש אנרגיה.
• השינה מסייעת לגיבוש זיכרונות וכישורים שנרכשו במהלך היום , בעיקר בשנת ה-rem.  בניסוי שנערך, לימדו קבוצה מטלה חדשה. את הקבוצה חילקו לשתי קבוצות. לחצי נתנו ללכת לישון 8 שעות ולחצי השני לא. הקבוצה שהלכה לישון, זכרה טוב יותר את המטלה החדשה מאשר החצי שלא הלך לישון. כיצד ניתן להסביר זאת? בשינה אנו לא פעילים וכתוצאה מכך, אנו לא מוסחים ופנויים לגמרי לגבש את הזיכרונות. חוקרים ראו שאותם אזורים שהופעלו בזמן הלמידה המשיכו לפעול גם בלילה.
• השינה מאפשרת גדילה- הורמון הגדילה משתחרר מבלוטות ההיפופיזה במוח בעיקר במהלך השינה. הורמון הגדילה מופרש כל הזמן, אך הפרשתו מוגברת בזמן השינה. הפרעות שינה אצל ילדים יכולה להשפיע על תהליך הגדילה.

 
 
 
 

למה ישנים דווקא בלילה?

• מקצבים סיריקאדיים:
• שעון ביולוגי המושפע ממלטונין
• מלטונין – הורמון המושפע מחשיפה לאור

 

התהליכים שמתרחשים בגופנו פועלים לפי שעון ביולוגי שקיים בתוכנו.רוב התפקודים שלנו פועלים במחזוריות של 24 שעות (גם אצלנו וגם אצל בעה"ח). ישנם במוח מבנים שאחראים על מחזוריות זו ובניהם מבנים שאחראים על שינה ועירות. השעון הביולוגי הזה, שגורם לנו לתהליכים של שינה ועירות מושפע מגורם סביבתי – אור. 

במוח יש בלוטת אצטרובל המפרישה את המלטונין (הורמון הגורם לשינה) ההפרשה שלו מושפעת מחשיפה של אור. האור מפחית את הפרשת המלטונין, כלומר גורמת לנו לישון. השעון הביולוגי מושפע ממלטונין .

מה קורה למי שחיי זמן רב בחושך? אנשים שחיו זמן רב במערות למשל, גם יישנו במחזורי שינה של 24 שעות, אך ללא השפעה של אור וחושך. מכאן ניתן להסיק שיש לבני האדם באופן טבעי את מחזוריות השינה. ישנם טיפולים בהפרעות שינה בעזרת מנטולין. 
 

הפרעות שינה: 

1. נדודי שינה

למרות שאדם מרגיש עייף, הוא מנסה אך לא מצליח להירדם, וכן מצב שקשה לשמור על רצף השינה (התעוררויות מרובות). כתוצאה מכך, נוצרת עייפות וקושי בתפקוד במהלך היום.

סיבות אפשריות לנדודי השינה:

-חרדה, לחץ סטרס = גלי בטא – מכאן קשה לאדם לישון.

-אלכוהול

-שימוש ממושך בכדורי שינה. כדורי שינה פועלים על חומר שנקרא בנזודיאפין- חומר המרגיע את מערכת העצבים המרכזית, מאט את יריית הנוירונים,  משתיק את הפעולות המוחיות ועוזר לשקוע בשינה. הבעייתיות היא התמכרות. לאט לאט הגוף מפתח סיבולת ולא מגיב לכדור כמתבקש- מפתח סבילות ויש צורך להגדיל מינונים בכדי להגיע למטרה המבוקשת (שינה), יוצר תלות ובסופו של דבר, לא ניתן להירדם ללא הכדור.

בנוסף, לכדורי השינה תופעה נוספת שפוגעת בשינה. כדורי השינה מפחיתים את שנת הREM (על ידי כך שמביאים לרגיעה – גלי אלפא. שנת ה- rem מאופיינת בגלי בטא) ואז השינה היא יותר בשלבים ה- 3+4 שהם שינה עמוקה ללא חלומות. תופעה זו אינה בריאה לגוף כיוון שצמצום שנת ה- rem פוגע בתהליך הזיכרון.  

2. נקרולפסיה

מחלה הגורמת להתקפי שינה פתאומיים (מס' דקות של שנת rem ). משך ההירדמות הוא בין כמה שניות לחצי שעה. מחלה זו היא תורשתית, הבאה לידי ביטוי בעיקר במצבי התרגשות. מלווה באובדן פתאומי של מתח השריר ובנפילה.  

3. דום נשימה בשינה

דום נשימה בשינה –sleep apnea- מצב של הפסקת הנשימה תוך כדי שינה. באופן נורמלי במהלך הלילה, אנו נתקלים במצבים של חוסר נשימה. ישנו מנגנון חיובי שמעיר אותנו בכדי להסדיר את הנשימה, ומייד אנו חוזרים לישון.

דום נשימה בשינה מובילה להתעוררות עם תחושת חנק. אדם יכול להגיע למאות יקיצות כאלה בלילה- ולכן לא יגיע לשלבי השינה העמוקה ויתעורר עייף. בעיה זו נפוצה בקרב אנשים מבוגרים עם עודף משקל או אצל אנשים ששרירי הלוע שלהם רפויים וגם אצל אנשים עם חסימות בדרכי הנשימה. אנשים אשר סובלים מתופעה זו ישנים שינה שהיא לא מרעננת והסכנה הגדולה היא גרימת מחלת לב. אותן התעוררויות פתאומיות גורמות לעומס על הלב.

תופעה זו מלווה לרוב בנחירות חזקות . תופעה זו פחות נפוצה אצל ילדים.

4. חסך בשינה

• כאשר אנו לא ישנים מספיק, התפקוד נפגע ואז אנו חשים עייפות, עצבנות, חוסר יכולת להתרכז.
• לאור זאת, אנו מועדים יותר לתאונות.
• מחקרים מראים שכשרופאים הנמצאים במרתון של משמרות ארוכות, הסיכוי שיבצעו טעות שפוגעת במטופל עולה ב- 700%.
• מעריכים כי עייפות היא הגורם לכ-25% מתאונות הדרכים
• מחקרי eeg שנערכו על נהגי משאיות, מצאו שבמהלך נהיגתם הם סובלים מהירדמויות של מספר שניות. (נכנסו לשלב הראשון, של בין ערנות לשינה)

 
 

5. הליכה בזמן שינה

מתרחשת בשלבים ה-3+4, המאופיינים בגלים איטיים - גלי דלתא. זו תופעה ששכיחה יותר אצל ילדים. הגורמים הם גנטיקה, עייפות מצטברת-חסך שינה וחום. הפרעה זו מתבטאת בכך שהאדם מתוך שינה, בעיניים פקוחות יכול לקום, לשבת על המיטה, להסתובב, לנקות וכו'. 

# חלימה

• האם אנשים שמעידים על עצמם כ"לא חולמים" חולמים?
• נראה שכן.
• כנראה כולם חולמים. מתברר כי גם מי שחושב שהוא לא חולם, כן חולם בד"כ, אך אינו זוכר את החלום (אלא אם יש נזק מוחי חמור-ואז, יכול להיות אדם שאין לו חלומות) .
• מה משפיע על זכירת החלומות?
• שלב השינה שבו מתעוררים
• כדי לזכור חלום, צריך לעשות לו תהליך של "גיבוש" מייד עם ההתעוררות, אחרת הוא נעלם מהזיכרון - יתפוגג

 

פרויד התייחס לחלומות כ"טירופו של האדם הנורמאלי"- בזמן חלומות הפעילות המוחית מבחינת האזורים המופעלים במוח היא כמעט זהה לפעילות מוחית בזמן של פסיכוזה אצל סכיזופרנים. רק שכאן היא יותר ויזואלית ובפסיכוזה היא יותר אודיטורית. ההסבר לכך הוא שבחלום, האדם יותר רואה (ויזואלי) מאשר בפסיכוזה הסכיזופרנית, בה האדם יותר שומע קולות (אודיטורי). 

גישות פסיכואנליטיות: חלומות כדרך ללא מודע – פרוייד ויונג

פרוייד ויונג התעסקו הרבה בנושא החלומות 

תאורית החלום של פרויד: 

רקע כללי:

- איד: פרימיטיבי, פועל על פי עיקרון העונג, לא מתחשב במציאות. מונע דחפים מולדים:חיים ומוות. באיד יש מנגנון שמאפשר לאדם להפחית את המתח. כשיש לאדם תאווה למשהו, בזכות מנגנון זה  הוא יכול ליצור בראש את הדימוי לדבר בו הוא חושק ועל ידי כך, להפחית את המתח וליצור רגיעה. אך מנגנון זה אינו מפחית לגמרי את המתח. יש הבנה שדרך הדמיון לא ניתן להביא לסיפוק מוחלט של הדחף ואז הוא פוגש את עקרון המציאות- האגו.

-אגו: פועל על פי עקרון המציאות, תוך התחשבות במגבלות המציאות. מפשר בין המציאות לרצונותיו של האיד. גם אם נדמיין אוכל, בסופו של דבר נישאר רעבים.

-סופר אגו: מגבלות, כללים, מוסר. בהתחלה ההורים מייצגים זאת ואז זה נטמע בילד והופך למצפון האישי שלו.

• האגו מושפע מדחפי האיד ורוצה לרצותו, אך מושפע גם מהסופר אגו (מוסר, מצפון).
• האיד הוא כולו לא מודע
• האגו  והסופר אגו הם בחלקם לא מודעים ובחלקם מודעים.
• בין הלא מודע למודע יש מנגנון צנזורה-הדחקת הדחפים הלא מודעים כדי שכל הדברים ההרסניים שנמצאים בלא מודע, לא יגלשו אל המודעות ויגרמו למתח וקונפליקט באדם.

 

החלום לפי פרוייד 

• לטענת פרויד בזמן החלום מנגנון הצנזורה נחלש. והחלום מאפשר לנו דרך דמיונית לסיפוק משאלות לא מודעות. בחלום אנו מדמיינים את מושא משאלותינו, מכאן - טוען פרוייד כי תפקיד החלום הוא לבטא את משאלותינו.
• לפי פרוייד, כל חלום הוא סיפוק של משאלה
• מנגנון הצנזורה לא מבוטל לחלוטין בזמן החלום בכדי לשמור על השינה. כלומר, מתוך החשש שאם יעלה תוכן מאיים מדי הוא יהיה קשה לשאת אפילו בתוך החלום ואנו נתעורר.
• לכן, ישנה פשרה = עידון המשאלות. מנגנוני הוויסות בשירות עבודת החלום מאפשרים סיפוק דימיוני של הדחפים הלא מודעים שלנו ומונעות את עלייתם של תכנים שהם קשים מידי, אפילו למצב של חלימה.

 

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור מס' 7

1.12.10

מצבי תודעה 
 

מצבי תודעה 

נדבר על שלושה מצבי תודעה: 

1. חלומות ושינה.
2. מדיטציה.
3. מצב תודעה שנגרם בגלל שימוש בסמים.

 

שלושת תתי הנושאים האלה הם מצבים שבהם התודעה מאופיינת בהתנהגות שונה ממצבי התודעה הרגילים. 

חלקי האישיות על פי פרוייד 

איד – כולל את הדחפים והמשאלות הלא מודעות שלנו- החלק הפרימיטיבי ביותר שאנו נולדים איתו.

אגו- החלק שמתמודד עם הקונפליקט המתמיד בין האיד לסופר אגו. עוזר לנו להתמודד עם עקרון המציאות.

סופר אגו- המצפון, הדרישות שאנו קולטים מההורים ומהחברה. מה המותר ומה אסור, מה טוב ומה רע.

עפ"י פרויד קיים מנגנון הצנזורה שתפקידו לשמור על הלא מודע- בלא מודע (שלא יחדרו למודעות). 

בשיעור הקודם דברנו על תיאורית החלומות עפ"י פרויד.

לפי פרויד - בזמן השינה מנגנון הצנזורה נחלש, ובזכות זה עולים תכנים מתוך הלא מודע שיכולים לגלוש או לחזור למודעות החולמת שלנו (הלא ערה). החדירה הזאת של התכנים לתוך החלומות איננה בצורה ישירה כיוון שמנגנון הצנזורה עדיין קיים. במידה וחומר שהוא "קשה" מדי יעלה בזמן השינה, אנו נתעורר כיוון שיהיה לנו קשה להתמודד עם החרדה אפילו בזמן השינה. החלום הוא דרך לספק משאלות ודחפים. לפי פרוייד לאדם יש המון דחפים ומשאלות לא מודעות. חוויות שחווה האדם ביום – "שרידי היום", מעוררים דחף ספציפי לא מודע. החיבור בין הדחף הלא מודע לבין החוויות מהיומיום יוצרים את החלום – את הסיפור. 
 
 

שלבי עבודת החלום על פי פרוייד 

• דחף לא מודע נקשר לשרידי היום
• בניית משאלת החלום משילוב של הדחף ושרידי היום
• סיפוק המשאלה באופן דמיוני

 
 
 
 
 
 

מנגנוני הסוואה בשירות עבודת החלום 

מנגנונים שתפקידם הוא לעדן (להסוות) את התוכן הלא מודע, כך שיופיע בחלום ויממש את המשאלות אך ייחד עם זאת לא יגרום לחרדה ויוביל להתעוררות.  

• עיבוי- מנגנון דחיסה

לפי פרוייד החלום שלנו כולל עורקים מאד רחבים. כיצד קורה שחלום קטן מכיל כל כך הרבה תוכן? זה קורה בזכות מנגנון העיבוי. למשל, דמות אחת שמציגה דמויות רבות או מאפיין אחד שמייצג כמה אובייקטים שונים. מנגנון זה מאפשר לנו לדחוס כמה משמעויות.

• התקה-

מנגנון זה הוא יותר רלוונטי לנושא העידון וההסוואה של החומרים ה"קשים". הכוונה היא למשל לדמות בחלום שמייצגת דמות אחרת. יוצרים התקה בין הרגש המקורי לגבי דמות אחת שמאיימת,  לדמות אחרת שהיא פחות מאיימת.

כלומר, רגשות שיש לי כלפי אדם מסוים ייוצגו בחלום ע"י דמות אחרת (כדי שזה לא יהיה קשה לנו מדי).

• שיקולים של ייצוג חזותי-

יוצרים איזשהו מערך ויזואלי שמייצג מחשבות, דחפים, פנטזיות. הדחפים מיוצגים בצורה ויזואלית. הפיכת דחף מעורר לסרט, לסיפור. מצב בו אנו רואים תרחיש בצורה ויזואלית.

• הסמלה-

דומה להתקה. התקה מתייחסת להעברת רגשות שלנו מדמות אחת לדמות אחרת ואילו הסמלה יותר מתייחס לאובייקטים וחפצים שנותנים משמעות נוספת. סכין/חרב- איבר מין גברי. מערה- איבר מין נשי.  

#השימוש בחלומות, כדרך לגלות את הלא מודע הוא על ידי אסוציאציות חופשיות בזמן הטיפול. 
 

תיאוריית החלום של קארל יונג 

תיאורית החלומות של קארל יונג היא  קצת יותר רוחנית ומתחברת למיסטיקה, מאשר תיאורית החלומות של פרוייד. 

האישיות על פי יונג

 

קארל יונג מחלק את הנפש לשלושה חלקים: מודע, לא מודע אישי, ולא מודע קולקטיבי.

האישיות לפי קארל יונג מורכבת מעולם של ניגודים, המיוצגים בין היתר על ידי הארכיטיפים. 

• לא מודע אישי

זהה פחות או יותר ללא מודע של פרוייד. הכוונה היא למשאלות, דחפים, השלכות וכו'. לצד הלאמודע האישי, קיים הלא מודע הקולטיבי. 

• לא מודע קולקטיבי

חלק זה הוא תוספתו הייחודית של יונג.

במהלך האבולוציה בהתפתחות האנושית, התפתחו אצל בני אדם מבנים נפשיים דומים. משותפים הקיימים אצל כולנו, ירשנו אותם מאבותינו הקדמונים. המרכיבים האלה הם דימויים שלהם קורא יונג – אריכטיפים.

במהלך ההיסטוריה האנושית תמיד היו דמויות קבועות ומשפיעות כמו אמא, אבא, מורה לחיים. כלומר בכולנו הוטמעו הדימויים הראשוניםהאלה. אנו נולדים עם דימויים ראשוניים כאלה שבהם השתמשו במהלך כל ההיסטוריה. 
 

הארכיטיפים

הארכיטיפים הם לא מודעים. מהווים כוח שדוחף אותנו למימוש. לפי יונג, הנפש מורכבת מהרבה ניגודים ומטרת האדם היא להגיע לשלמות. הארכיטיפים תמיד מייצרים ניגודים בינם לבין ארכיטיפים אחרים. ניגודי ארכיטיפים אלו מזכירים את האיד והסופר אגו בגישתו של פרוייד. 

דוגמאות לארכיטיפים שונים ולקונפליקטים בניהם

(ישנם אינסוף ארכיטיפים) 

• ארכיטיפ הצל – ארכיטיפ מרכזי

דימוי לדחפים החיתיים, הפחות מתורבתים שבנו. דברים שצריך להסתיר, שאסור לבטא. ארכיטיפ הצל מזכיר את האיד בחלקי האישיות של פרוייד.

• ארכיטיפ הפרסונה- המסכה

האופן שבו אנו עטים על עצמנו את המסכה שאיתה אנו יוצאים לעולם. האופן שבו אנו מציגים את עצמנו לעולם. יכולות להיות מסכות שונות  במקומות שונים: בית, עבודה, לימודים וכו'.

#הפרסונה והצל נמצאים בסוג של קונפליקט. קונפליקט בין החיתיות שבנו (רצונותינו, דחפינו הפחות מקובלים ומתורבתים ומשאלות לבינו) לבין הפרסונה שלנו (כיצד ראוי להתנהג).

• ארכיטיפ האנימה

הצד הנשי באדם.

• ארכיטיפ האנימוס

הצד הגברי באדם.

#אצל כל אדם קיים ארכיטיפ נשי וארכיטיפ גברי. בכל גבר יש חלק נשי (אנימה) ובכל אישה יש חלק גברי (אנימוס). כפי שקיים הקונפליקט בין הצל לפרסונה, קיים גם הקונפליקט בין האנימה והאנימוס.

• ארכיטיפ העצמי

הארכיטיפ העצמי הוא השואף להגיע לאיזון ולשלמות. העצמי השלם נקרא ארכיטיפ כיוון שאנו נולדים איתו, עם הדימוי לערך עצמי שלם. כל חיינו אנו עושים מאמץ להגיע לשלמות, לאיזון.

העצמי הוא ארכיטיפ גדול שקיים מעל כל שאר הארכיטיפים. בתוך האדם יש ניגודים רבים (ארכיטיפים רבים), העצמי השלם נמצא מעליהם, הוא השואף להגיע לאיזון בין כל הקונפליקטים. 
 

החלום על פי יונג 

עפ"י יונג החלום הוא הדרך של הלא מודע לבטא את עצמו- את הצד המוזנח באישיותנו, את הארכיטיפ החלש בקונפליקט המצוי. החלום מבטא את החלקים המוזנחים באישיות ודרך החלום אפשר להבין מה התחום המוזנח שצריך לפתח. החלום הוא כתמרור אזהרה. בחלום באים לידי ביטויי הצדדים המוזנחים, החלקים החלשים יותר בין הקונפליקט הנתון.

לדוגמא: מטופל שבמהלך כל הטיפול תיאר יחסים טובים עם אביו ויום אחד מספר שחלם שהוא נוסע עם אביו ברכב ואביו נוהג בפראות. האב צוחק והבן שם לב שאביו שיכור.

פירושו של יונג לחלום תהייה כהבעת הצדדים הפחות טובים בקשר עם האב במהלך החלום. ביוטי לצדדים אשר עליהם לא העז לדבר. הקונפליקט במקרה הזה הוא בין החלק הטוב לחלק הרע (המוזנח) של האב. 
 

ההבדלים המרכזיים בין פרויד ליונג סביב נושא החלום 

1. נושא החלום

לפי פרויד- החלום הוא ביטוי לדחפים ומשאלות  מודחקים.

לפי יונג – החלום הוא ביטוי לצדדים ולחלקים המוזנחים באישיות, החלשים יותר בקונפליקט.

2. תפקיד הסמל בחלום

פרויד- הסמל  בא להסוות דברים, להסתיר ולעדן, כדי שלא יהיה לנו קשה.

יונג - מדבר על כך שהסמל מראה, מאותת לנו על הצד המוזנח- בעיה. מבטא, פותח פתח לפרשנות.

3. ניתוח החלום

פרויד - מדבר על כך שהמטופל ע"י אסוציאציות חופשיות שלו (בהכוונת המטפל) יגלה את הלא מודע.

יונג - מדבר על עבודה דינאמית יותר של המטפל מול המטופל. המטפל עוזר למטופל לפרש את חלומותיו. 
 
 

Mindfulness 
 

רקע כללי 

תחום שהוא לא חדש, אך כיום מקבל התעניינות רבה מתוך תחום הפסיכולוגיה.

המושג מיינדפולנס לקוח מהמדיטציה הבודהיסטית.

כיום, התפתחו כמה טכניקות טיפול והתערבות שמבוססות על המושג הזה.

משנות ה70 המערב אימץ את מושג המיינד פולנס מהתרבות הבודהיסטית.

המדיטציה התפתחה בעיקר במזרח (בסין ובהודו).  
 

מדיטציה 

• בכדי שנוכל להבין את המושג מיינדפולנס, תחילה עלינו להבין מהו מושג המדיטציה.
• מדיטציה זהו תרגיל שאמור להביא את האדם למצב תודעה שונה ממצבי התודעה הרגילים. לא חלום, לא שינה, לא ערות. מצב תודעה אחר.
• בגדול,  המדיטציה המחלקת לשני סוגים:
  1. מדיטציה טרנסצנטרלית – אנשים שיושבים וחוזרים על איזושהי מנטרה
  2. מדיטציית ויפסאנה – (עליה נתמקד) פועלת על ידי הפנייה של קשב ותשומת לב לתחושות פנימיות וסומאטיות. התרכזות חדה על כל מה שעובר על האדם בהכרתו: נשימה, תחושות, חושים, מחשבות, ריחות וכו'. בעצם, כל דבר שנכנס להכרה.

 

מיינדפולנס 

• מצב תודעה שמגיעים אליו על ידי תרגול מדיטציה מסוג ויפסאנה.
• תרגול מיינדפולנס מאמן את מערכת העצבים שלנו להכיר את עצמה טוב יותר ולהפריע לעצמה פחות.
• המטרה: להיות יותר מודע ויותר במגע עם החיים ועם המתרחש בגוף ובהכרה בעת ההתרחשות, בהווה.
• מצב מיינדפולנס מאופיין ברצון להכיר ולהיות בקשר ובמגע עם ההכרה שלנו, עם מי שאנחנו. התבוננות מאוד בהירה בתודעתנו. הן התבוננות נפשית (מחשבות, רגשות) והן התבוננות פיזית (נשימה, שרירים, ריחות, חושים וכו').
• הראשון שהגיע למצב מיינדפולנס הייה הבודהה הראשון. (פירוש לבודהה - "האחד שהתעורר").  נסיך שהצליח להסתכל על עצמו כאובייקט, כדבר והצליח להתבונן פנימה ולראות את כל אבני הבניין מהם הוא בנוי. גילויו הייה היכולת להצליח להסתכל על עצמו כאובייקט. זוהי המטרה במדיטציה בכלל ובמיינדפולנס בפרט.

 
 
 
 
 

עקרונות המיינדפולנס 

• מצב שמאופיין בבהירות ובשלווה
• בהירות -  היכולת לעקוב אחר מכלול המרכיבים של החוויה החושית בזמן שהם מופיעים (תחושות גופניות, תחושות רגשיות, תמונות מנטאליות שעוברות במחשבה, שיחות פנימיות וכו'). הכוונה היא לראות את התחושות הפנימיות בבהירות, ללא התערבות.
• שלווה – מעין גישה רגועה שאינה לוקחת ללב את התחושות שעולות. אי-התערבות מוחלטת בזרם התחושות שעובר דרך מערכת העצבים שלי. הכוונה היא להסתכל על הדברים בלי להפריע להם, בלי לשפוט. אין השתוקקות, אין דחייה. יש השהייה של השיפוט.

 
 

מיינדפולנס – כיצד נעשה בפועל? 

• מודעות מלאה לחוויית ההווה. חשיבה על ההווה, על הרגע הנתון, הקיים. המחשבות על עבר ועתיד מפריעות לרגע ההווה להתקיים.
• מודעות מוגברת לגרייה חושית, זו הבאה מתוך הגוף (נשימה, גירוד, כאב, אי נוחות) ומחוצה לו (קולות, ריחות ומגעים).
• אי התעלמות ממחשבות ורגשות שמגיעות להכרה. לא מתעלמים מהם, לא מדכאים אותן וגם לא מנתחים או שופטים את התוכן. פשוט שמים לב למחשבות כשהן מופיעות, צופים בהן רגע אחר רגע, כמאורעות בשדה המודעות.
• בצפייה במחשבות וברגשות מתאפשרת מעין לקיחה של צעד אחד אחורה, ומתאפשרת ראיה ברורה יותר של מה שמתרחש בהכרה. האדם יכול לראות את מחשבותיו עולות ומתפוגגות זו אחר זו, יכול לשים לב לתוכנן, לרגשות שהן מעוררות בו ולתגובותיו אליהן.
• החקירה הזו, הצפייה במה שעולה ברגע הנוכחי היא המאפיינת מיינדפולנס ומבדילה בינה לבין סוגי מדיטציה שונים.

 
 
 

המפתח למיינפולנס 

• לא מתאמצים לעשות מדיטציה, אלא להיפך. מנקים את הרצונות, מקבלים את המחשבות ומתבוננים עליהן. לא מנסים לברוח ולהתעלם מהמחשבות ולבקרן, אלא לקבל אותן כפי שהן.
• המפתח אינו במה אתה בוחר להתמקד, אלא איכות המודעות שאתה מביא לכל רגע. תצפית והתבוננות לא שיפוטית מאפשרת לראות מה נמצא בהכרה, ללא עריכה וללא צנזורה, מבלי ניתוח אינטלקטואלי ומבלי הליכה לאיבוד בתוך ים המחשבות התמידיות.
• לראות את עצמנו כמכלול של מחשבותינו. ישנה תודעה שממנה נכנסות ויוצאות כל מני תחושות. אנחנו לא מחשבותינו, אלא ההיפך – אנו עצמנו ולנו יש את אותן המחשבות.
• מה שחשוב הוא לא מה האדם חושב על מחשבותיו ורגשותיו, אלא עצם ההתבוננות במחשבות
• באופן פרדוקסאלי, שימת הלב למחשבות שבאות והולכות מובילה לחוויה של יתר שחרור, פחות אחיזה והיתקעות במחשבות.

 
 

שיטות טיפול שמבוססות על מיינדפולנס 

m b r s –  minudfluencess  based  stress  reduction 

• שיטה זו פותחה על ידי אדם אמריקאי שהביא את המיינדפולנס למערב.
• שיטה מובנית הכוללת תרגול ואימון של מיינדפןלנס, במשך 8-10 שבועות, באופן קבוע במשך מספר שעות בשבוע.
• מטרת השיטה היא לעזור לאדם להתמודד עם לחצים, כאב כרוני ומחלות כטיפול משלים לטיפול תרופתי.

 

מיינדפלואנס במחקר המדעי 

• גוף מחקר בנושא השפעות של תרגול מיינדפולנס, מעלה השפעות חיוביות רבות לדוגמא:
• Jain and Shapiro (2007) מצאו כי תרגול מיינדפולנס מפחית מתחים על ידי הפחתת מחשבות רומינטטיביות. (מחשבות שליליות שחוזרות על עצמן כל הזמן).
• Davidson tal (2003) מצאו כי תרגול מיינדפולנס מגביר את הפעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי, באיזורים המקושירם עם מצב רוח חיובי.
• טיפול mbsr – נמצא כיעיל לטיפול בדיכאון וחרדה, ומשמש כטיפול משלים לטיפול תרופתי.

 
 

כיצד מגיעים למיינדפולנס? 

זה נשמע בסיסי ופשוט – אבל זה לא קל. מצריך אימון ותרגול.

הדגש הוא על ההווה, להחזיק את הרגע הזה התודעה, להיות ברגע הנוכחי.

הנשימה מהווה כלי עזר חשוב, כיוון שהיא קיימת תמיד, ולכן יכולה להוות עוגן להתחיל בו, להתמרכז אליו ולחזור אליו כשמרגישים שמתרחקים מהרגע העכשווי. 
 

מבוא לפגיכולוגיה

שיעור מס' 8

8.12.10

מצבי תודעה 

מצבי תודעה – סמים

אביזרים חיצוניים שמשנים לאדם את מצבי התודעה שלו. 

סמים פסיכואקטיביים

• חומרים כימיים הפועלים על מערכת העצבים המרכזית, ומשפיעים על תהליכים מנטליים – תפיסה, מצב רוח ומצבי תודעה של המשתמש. סמים הם חומרים אשר משפיעים על הפעילות הפיזיולוגית של הגוף שלנו.
• סמים פסיכואקטיביים הם חומרים כימיים שמשפיעים על מערכת העצבים המרכזית – המוח. משפיעים על תהליכי חשיבה, תהליכים מנטליים וכו'.
• חשוב להבדיל בין סמים פסיכואקטיביים לבין סמים אחרים, כמו תרופות – אשר אינם משפיעים על תהליכים מנטליים. למשל: אקמול הוא סם. משפיע על גוף האדם, אבל לא נחשב כסם פסיכואקטיבי כיוון שאין לו השפעה על תהליכים מנטליים שונים.

 

התהליך שעובר מההנאה הראשונית שנגרמת מהשימוש בסם להתמכרות

• החומרים הפסיכואקטיבים פועלים במוח על ידי הפעלת קולטנים, חסימת קולטנים ומניעת ספיגה חוזרת של נוירוטרנסמיטורים. כלומר, החומרים הכימיים משנים את פעילות תאי העצב במוח על ידי האצת/הגברת ירי של נוירונים.
• שימוש כרוני גורם ליצירת עמידות לאפקט של הסם ולכן דרושות רמות גבוהות יותר ויותר של מינונים מהסם על מנת להשיג את אותו האפקט.כלומר, אם בשימוש הראשון בסם ארגיש תחושה טובה, נעימה, עם הזמן אצטרך יותר חומר כדי להגיע לאותה התחושה (בהתחלה הספיק לי רק כדור 1 והיום, כדי להגיע לאותה התחושה, עליי לקחת 2 כדורים).
• יחד עם העמידות נוצרת תלות פיזיולוגית ופסיכולוגית מסוכנת בסם. הגוף זקוק לחומר , וחסך יכול להוביל לתופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות לא נעימות. כך נוצרת התמכרות.
• בשימוש כרוני בסם, הגוף מתרגל לקבל את החומר. במידה ולא יקבל, תתפתח תחושות קשות בגוף הן ריגשית-פסיכולוגית (מחשבות, תחושות, רגשות וכו') והן פיזיות (ממש משהו קורה בגוף – בחילות, רעידות וכו').
• בכדי להתגבר על התחושות הלא טובות, חייב האדם לקבל את הסם. אך הפעם לא בכדי להשיג את אותו אפקט רצוי של הסם, אלא בכדי להפסיק את התחושה הרעה שנוצרה בעקבות הפסקת לקיחת הסם.

 
 
 
 
 
 
 

מושגים מרכזיים

2 תופעות בעיתיות במיוחד בשימוש בסמים

• סבילות –tolerance

הגוף מפתח סבילות לחומר, וכך נדרשת כמות גדולה יותר כדי להגיע לאותו האפקט. כלומר, הגוף פיתח עמידות לחומר.

• תופעות גמילה-withdrawal

תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות הנגרמות בעקבות הפסקת השימוש בסם.  

איך הסמים עובדים?

• משפיעים על הפעילות של נוירוטרנסמיטרים מסוימים. יכולים להגביר או להחליש את פעולתו.
• הסם יכול להיות אגוניסט- מגביר את פעולתו של נוירוטרנסטור מסויים. כלומר, להעצים את פעולת הנוירוטרנסמיטר.
• או לחלופין, הם יכולים להית אנטגוניסט- מחלישים את פעולתו של נוירוטרנמיטור מסויים.
• לדוגמא: סם שמגביר את פעולתו של סרוטנין נקרא אגוניסט סרוטנין ולהיפך. סם שמאט את פעולתו של סרוטנין ייקרא אנטגוניסט סרוטנין.

 

כיצד מגבירים/מעכבים הסמים את פעילות הנוירוטרנסמיטורים?

• ישנם שלושה סוגים שונים של פעולות הסמים אשר משפיעות על הנוירוטרנסמיטורים:

1. אגוניסט: חיקוי של נוירוטרנסמיטור

סם שמחכה את המולקולה המקורית של הסרוטנין וכך מתחבר למפתח שלו בדנדריט של הנוירון הבא ןגורם לפתיחת התעלות – ועל ידי כך מביא להגברת פעילותו של הנוירוטרנסמיטור סרוטנין (גורם לתא הבא להמשיך לירות). 

2. אגוניסט: חסימת ספיגה חוזרת (ריאפטייק)

התהליך הטבעי של הנוירוטרנסמיטור לאחר שפתח את התעלות של הינוירון הבא הוא לחזור חזרה לנוירון ממנו יצא בתהליך הירי . תהליך זה נקרא ספיגה חוזרת. הסם אשר מגביר את פעולת הנוירוטרנסמיטור על ידי חסימת חזרתו לנוירון ממנו נורה, מביא להישארותו במרווח הסינפטי וכך שוב ושוב הנוירוטרנסמיטור פותח את תעלות הנוירון הבא ובמביא להמשך ירי. הסם מתלבש על על הסינפסה וחוסם את הכניסה חזרה של הנוירוטרנסמיטורים שנורו.

דוגמא לתרופות אגוניסטית שפועלות על ידי חסימת הספיגה החוזרת, הן תרופות  ה- scri תרופות נגד דיכאון. מונעות את ספיגתו של הסרוטנין חזרה לנוירון ממנו נורה וכך הן מגביאות את פעולתו. 

3. אנטגוניסט: חסימה של נוירוטרנסמיטור

סם שיכול להתלבש על הרצפטור (מנעול) שנמצא על הדנדריטים של הנוירון הבא ולחסום אותו כך שהנוירוטרנסמיטור לא יוכל להתחבר אליו והתעלות לא ייפתחו. 

#חשוב להדגיש כי סמים הם או מעצימים או מחלישים את פעולת הנוירוטרנסמיטור. 

משפחות של סמים 

1. משפחת האופיאטיים– דיכוי תחושת כאב

• כגון:הרואין, מורפיום, קודאין.

• באופן כללי, הסמים האופיאטיים מטשטשים תחושת כאב ומפחיתים תגובות לגירויים.
• מורפיום-משכך כאבים הכי אפקטיבי שיש.
• הסמים האופיאטיים משמשים כאגוניסטים לאנדורפין-כלומר מגבירים את פעולת האנדרופין במוח.
• האנדורפין הוא נוירוטרנסמיטר טבעי הפועל במוח ומשמש להפחתת כאב ולחץ נפשי באופן טבעי.
• הסמים האופאטיים מגבירים את פעולו של האנדרופין ויש טשטוש מוגזם של תחושת הכאב. 
• פעולתם של הסמים האופיאטיים היא על ידי מניעת חזרתם של הנוירוטרנסמיטורים האנדרופינים  לנוירון ממנו נורו.
• שימוש כרוני בסמים אלה גורם למחסור באנדורפין באופן זמני – כלומר, המוח מפסיק לייצר אנדרופין בכמות הרגילה כיוון שאין בו מחסור והוא קיים בגוף עקב השימוש בסם. ברגע שהאדם מפסיק ליטול את הסם – נוצר מחסור באנדרופין, שכן האנדרופין שלא יכל לחזור שוב אל התא התפורר והתמוסס.
• כלומר, הגוף מתרגל לקבלה מבחוץ ולא מתאמץ להמשיך ולייצר את האנדרופין באותו הקצב.
• מחסור באנדרופין גורם ל"קריז"- כאבים, בחילות.
• הזרקה של הרואין גורמת לתחושת הנאה, שלווה ואופוריה. אך השימוש ממכר ביותר ומנת סם גדולה מביאה למוות.
• ניסיון להתגבר על התלות כרוך בסימפטומים חריפים של כאב, הקאות, נדודי שינה וגעגועים לסם, שנמשכים כשבוע וקשים מאד למשתמש. מתאדון הוא סם המשמש לעתים לגמילה מהרואין (כתחליף סם). נותנים אותו במנות קטנות ויחסית קל להיגמל ממנו.

 

משפחת הדפרסנטיים– הגורמים להאטה בפעילות הגוף

• דפרסנטים– במובן של דיכוי מערכת העצבים המרכזית.

מחולקים לשלושה:

1. אלכוהול
2. סמי הרגעה - בנזודיאפינים
3. סמי הרדמה - ברביטוריטים

 

• אלכוהול:
• אגוניסט של נוירוטרנסמיטור gaba (המביאים לשינה ועיכוב תנועה).
• לאלכוהול אפקטים מרובים והוא פועל במספר אתרים במוח. השפעתו היא דואלית: אלכוהול אמנם מרדים, אך מפחית את שנת ה- rem.

 

• מצד אחד-אלכוהול יוצר מצב רוח חיובי ומפחית עכבות ומצד שני-יוצר קהות רגשית, ירידה בשיווי המשקל וביכולת הדיבור. בכמויות גדולות-אלכוהול פוגע בתהליכי חשיבה, שיפוט, זיכרון ויוצר חוסר יציבות רגשית.
• בשימוש נרחב-פגיעה בלב, בכבד ואף מוות.
• תסמונת קורסאקופ: תסמונת נגרמת עקב מחסור בויטמין b. תסמובת זו מקושרת עם אלכוהליזם משתי סיבות: האחת היא כיוון שהאלכוהול פוגע בספיגת ויטמין b. השנייה היא כיוון שאלכוהליסטים לרוב לא מאוזנים מבחינה בריאותות (תזונה לא נכונה) ויש להם מחסור בויטמין זה.

תסמונת זו היא מצב של פגיעה מוחית-נוירולוגית שנגרמת בעקבות מחסור של של ויטמין b. תסמונת זו מביאה לפגיעה מאוד קשה בזיכרון בטווח הקצר וגם בזיכרונות קודמים. בנוסף, תסמונת זו פוגעת ביכולת לנהל שיחה. קיימת תופעה מעניינת הנקראת קונפביולישן – אנשים שלהם נמחקו הזיכרונות, ממציאים זיכרונות חדשים שבהם מאמינים באמת.תסמונת זו מקושרת לאלכוהליזם. 
 

• ברביטוארטים  (סמי הרדמה) ובנזודיאפינים (סמי הרגעה):

גורמים להאטה של הפעילות הפיזיולוגית על ידי חסימה או האטה של העברת מסרים בתאי העצב.

• גורמים לתחושת נימנום, הרגעה ושינה.
• בשימוש נרחב – יכולים לפגוע בזיכרון ובשיפוט.
• פועלים כאגוניסטים של הנוירוטרנסמיטור gaba שפעולתו היא הרגעה (לא שיכוך כאבים כמו אנדרופין), כלומר האטה של פעולות הגוף – וכך הם גורמים לנמנום ושינה.
• סם האונס הוא ברביטורט.
• בעבר, שימשו הסמים הברביטואריטים כתרופות הרגעה וכדורי שינה, אך היום כבר לא כיוון שהתגלה ששימוש במינונים קצת יותר גדולים מהמתבקשים גורמים למוות. את הברביטואריטים החליפו הבנזודיאפינים – גם אלו גורמים להאטה, דיכוי של מערכת העצבים המרכזית במוח. ולהם ייתרון, לא מסוכנים אפילו בנטילת מינונים גדולים יותר מהצריך.
• לא ניתן להתאבד מכדורי שינה שיש כיום, אך כן ניתן לעשות זאת על ידי נטילת אקמול – מינון גדול של פאראצטמול הקיים באקמול עלול להרוג.
• כדורים בנזודיאפיניים: ווליום, קלונקס, כדורי שינה – מביאים להקלות בחרדות ובמתחים. (כדורים אלו הם מאוד פופולריים).
• נזקים - מידיים:נמנום, נהיגה בהשפעתם היא מסוכנת. בשימוש ממושך: התמכרות, פגיעה בזיכרון, פגיעה ביכולת הקוגנטיבית, מתפתחת סבילות.

 
 

משפחת הממריצים

• כגון: אמפטמינים ("ספידים") קוקאין, קפאין, ניקוטין. כל הסמים הממריצים – המגבירים את עוררות הגוף (ההפך מהסמים המדכאים).
• מגבירי עוררות. אגוניסטים של דופמין, סרוטונין ונוראפינפרין.
• גורמים לפעילות מוגברת של המערכת הסימפתטית- לחץ דם מוגבר, הרחבת אישונים, הזעה, אופוריה, דיבור מהיר, קשב מחודד וממוקד, איבוד תאבון. (מביאים לעוררות).
• לאחר שימוש ממושך יש נפילה- דיכאון, עצבנות, עייפות.
• נוצר צורך במנות גדולות יותר כדי להגיע לאותה השפעה (מעבר מנטילה דרך הפה להזרקה).
• בשימוש ממושך – סימפטומים דמויי סכיזופרניה.
• בקונצרטה (תרופה למלחת ה- adhd) יש אמפתמין.
• בארה"ב נהגו לתת אמפטמינים לחיילים בכדי להמריצם – אך זה הופסק כיוון שלאחר השימוש נצפה דאון אצל החיילים
• סם שאסור לשימוש בספורט

 

• קוקאין מיוצר מצמח הקוקה ניתן לעשן, לשאוף, להזריק. ההשפעה מאד מהירה- אופוריה, בטחון עצמי גבוה אך נמשכת רק 30 דקות- ואז מגיעה נפילה למצב דפרסיבי. קוקאין הוא אגוניסט של דופמין- מפחית, חוסם ספיגה חוזרת. בשימוש לאורך זמן הוא יוצר חוסר בדופמין בתאי העצב וכך גורם לדיכאון וחרדה.

 

משפחת סמי ההזייה

כמו LSD,PCP,, מריחואנה. 

• Lsdמביא לשינוי במצבי תפיסה, חשיבה ורגש. תחילה מורגשת סחרחורת וגלי חום ויובש בפה. אחרי 20 דקות בא ה"ראש" (RUSH): עיוותים בתפיסת צבע, מרחב וזמן. הזיות ויזואליות ואדי טוריות, חוסר שליטה על התנהגות.
• סכנות עיקריות של סם האל.אס.די- התקפים פסיכוטיים, חרדה ופרנויה, מעשים מסוכנים, פלאשבקים.
• השימוש בסם ה-lsd דעך כיום כיוון שהשפעתו יכולה להימשך זמן רב לאחר השימוש (פלאשבקים).

 

• מריחואנה וחשיש- נחשבים כסמי הזיה קלים. מופקים מצמח הקנביס (מריחואנה מהפרחים של הצמח, וחשיש משמן שמופק מהצמח).
• תחושה שהאדם פחות נמצא כאן. לא טריפים והזיות, אלא מעין אופוריה – מצב תודעה יותר מעורפל.
• גורם לפגיעה בזיכרון ובלמידה.
• קנביס כתרופה – מפחית כאב ובחילה, מעורר תיאבון.
• יוצר תחושת רגיעה, מצב רוח טוב, שחרור מעכבות, רגישות מוגברת לטעם, ריח , צליל וצבע.
• עלול ליצור תחושות חרדה ודיכאון ופלגוע בזיכרון, ביכולת המוטורית, בשיפוט ובתחושת הזמן.
• לעומת האלכוהול, שמתפרק בגוף במהירות, ה- thc, נשאר בגוף יותר מחודש.

 

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור מס' 9

למידה 

למידה 

• למידה – שינוי בהתנהגות שהוא ייחסית קבוע ומתרחש כתוצאה מאימון.

 

• להגדרת הלמידה שלושה מרכיבים:

1. שינוי
2. שינוי שהוא ייחסית קבוע - כלומר משהו שנשאר, לא מקרי או נעלם אחרי רגע.
3. אימון-  השינוי הקבוע הוא כתוצאה מאימון ולא מתוך איזשהי בשילה כמו אצל התינוק. אצל התינוק ישנם שינויים בעקבות יכולות שמתפתחות, בשונה מתהליך של למידה – בה השינוי הוא כתוצאה מאימון.

 

• ארבעה תהליכי למידה עיקריים

1.  הביטואציה – התרגלות

2.  התניה קלאסית – עליה נתמקד בשיעור זה

3.  התניה אופרנטית

4.  למידה מורכבת 
 

הגישה הביהבוריסטית – התנהגותית 

• גישה מרכזית בפסיכולוגיה.
• הגישה ההתנהגותית – בחונת את האופן בו מעוצבת התנהגות בהתאם לגירויים מהסביבה.
• גישה מרכזית בחקר והבנת תהליכי למידה.
• מאפיין עיקרי של גישה זו – הגישה לא מתעסקת בתהליכים פנימיים, מנטליים, רגשות, מחשבות וכו'. התייחסות רק למה שנראה בעין. חקירת הלמידה מההיבט ההתנהגותי שלה בלבד.

 

• על פי הגישה ההתנהגותית-

1. כל למידה, מורכבת ככל שתהייה, מורכבת מאסוציאציות פשוטות – קישור בין דברים.

כלומר, קישור בין התנהגות לתגובה. לדוגמא, על פי הגישה ההתנהגותית: "אם תהייה ילד טוב תקבל ממתק" – הילד יילמד שהתנהגות טובה=קבלת פרס ובעקבות זאת ייחזק את התנהגותו הטובה בשאיפה לקבל עוד פרסים. לעומת זאת, אם כל פעם שייתנהג לא יפה ייקבל עונש – יבין את ההקשר שבין ההתנהגות הלא טובה לעונש ויפסיק להתנהג כך בכדי להימנע מהעונש. 

2. תהליכי למידת האסוציאציות מתרחשים באופן דומה אצל כל האורגניזמים (גם אצל בעלי חיים). הכוונה היא לכך שגישה זו לא מתייחסת ליחודיותו של האדם, למורכבותו, למבנה המוח בעל הקורטקס המפותח – אלא על התנהגויות שקורות אצלנו בדומה לבעלי החיים. 

• כיום, ברור לכולם שתהליך הלמידה הוא לא כזה פשוט אלא מורכב הרבה יותר מבחינה מנטאלית, אך ייחד עם זאת גישה זו לימדה את האדם רבות על תהליכי הלמידה.

 
 

איבן פאבלוב 1849-1936

• פיזיולוג רוסי אשר עסק במערכת העיכול.
• ערך ניסויים בהם הדגים התניה קלאסית על כלב. כל פעם לפני שנתן לכלב אוכל, השמיע צליל מסויים. לאחר מספר פעמים בהן הוצג הצליל לפני האוכל, הכלב התחיל לרייר למשמע הצליל, עוד לפני שקיבל את האוכל. הכלב למד לקשר בין שני האירועים צליל ואוכל.

 
 
 

התנייה קלאסית

• תהליך בסיסי ומרכזי בחיי היומיום של כולם. מאוד ראשוני ובסיסי בתהליך של למידה.
• תהליך שבו גירוי נייטרלי (צליל) מזווג פעמים רבות עם גירוי שבאופן טבעי מעורר תגובה רפלקסיבית (אוכל). כתוצאה, הגירוי הנייטראלי רוכש את היכולת לעורר תגובה דומה לתגובה הרפלקסיבית (ריר) מבלי להתקל כלל בגירוי מעורר התגובה (אוכל).
• מותנה= מותנה בלמידה, נרכש, איננו טבעי.

 

• מושגים בתהליך הלמידה כהתנייה הקלאסית:

 
 

1. גירוי נייטראלי (ns – natural stimulus)

גירוי שבאופן טבעי לא מעורר תגובה ספציפית (למשל: צלצול הפעמון או נורה שנדלקת).

הכוונה היא לגירוי שלא מעורר תגובה באופן טבעי. 

2. גירוי לא מותנה (ucs – unconditioned stimulus)

גירוי שבואפן טבעי (ללא צורך בלמידה) מעורר תגובה רפלקסיבית ספציפית (למשל: אוכל מעורר תגובה של הפרשת ריר, או רעש חזק גורם לרתיעה).

הכוונה היא לגירוי שלא מותנה בדבר, אנו נולדים עם זה כך. 

3. תגובה בלתי מותנית (ucr – unconditioned responce)

תגובה טבעית לגירוי הלא מותנה (למשל הזלת ריר לגירוי אוכל או רתיעה לגירוי רעש חזק).

הכוונה לתגובה בלתי מותנית היא שהיא איננה נלמדת או נרכשת, היא תגובה טבעית, מולדת. אנו נולדים עם הנטייה. תגובה שאינה מותנית בתהליך של למידה – אלא היא טבעית. 

4. גירוי מותנה (cs – conditioned stimulus)

גירוי שהייה נייטראלי (למשל צלצול הפעמון) אך בעקבות הזיווגים הרבים שלו עם הגירוי הבלתי מותנה (אוכל) רכש את היכולת לעורר תגובה מותנית (ריור).

הכוונה היא לגירוי שעובר תהליך של למידה ורוכש את היכולת לגרום לנו להגיב. 

5. תגובה מותנית (cr – conditioned responce)

תגובה (למשל ריור) שלפני תהליך ההתנייה נוצרה על ידי הגירוי הבלתי מותנה (אוכל) ועכשיו מופיעה כאשר מוצג הגירוי המותנה (צלצול הפעמון).

הכוונה היא לתגובה לא טבעית, שאיננה מולדת. מותנת בתהליך של למידה. 
 
 
 
 

עקרונות בהתנייה הקלאסית 

1. שלב הרכישה (acquisition stage)

הצעדים שבמהלכם לומד האורגניזם את הקישור.

רכישת הקישור שבין צליל הפעמון לאוכל. 

2. שלב ההכחדה (extinction stage)

הצגת הגירוי המותנה (צליל) מספר פעמים ללא הצגת הגירוי הבלתי מותנה (אוכל) תגרום להחלשת התגובה המותנית ולבסוף להעלמותה.

מה שמעניין הוא שלמעשה, הקישור אינו נמחק, אלא התגובה עוברת אינהיביציה. (כרגע הכלב התייאש מכך שהצליל לא מביא מייד להופעת האוכל ומפסיק לרייר)

כיצד אנו יודעים על תופעה זו?

עדות לכך – "החלמה ספונטנית" – זמן רב לאחר ההכחדה, הופעה של הגירוי המותנה יכולה פתאום ליצור את התגובה המותנית. 
 
 
 

ניסוי: "אלברט הקטן"

• ווטסון, מאבות הגישה ההתנהגותית, הושפע מאוד מרעיונותיו של פאבלוב.
• הייה הראשון להדגים התנייה קלאסית בבני האדם.
• ניסה להתנות תגובת פחד בתינוק בן 11 חודשים. שמו של התינוק: אלברט

 
 

• תהליך הניסוי:

 
 

1. לפני ההתנייה-  הראו לאלברט עכבר לבן. אלברט שיחק איתו ונהנה.

עכבר= גירוי נייטראלי. 

2. תהליך ההתנייה – בכל פעם שהראו לאלברט את העכבר, השמיעו רעש חזק מאוד.

רעש חזק= גירוי בלתי מותנה (גורם לתגובה בלתי מותנית של בכי). 

3. לאחר ההתנייה – אלברט התחיל להגיב בפחד לעכברים לבנים.

עכבר לבן= גירוי מותנה (העכבר שהייה גירוי נייטראלי, הפך להיות גירוי מותנה שמוביל לתגובה מותנית של פחד וחרדה).  בכי=תגובה מותנית. 

• החוקרים רצו להעביר את אלברט הקטן תהליך של הכחדה, אך לא הספיקו והוא נשאר עם פוביה מכלל החיות הקטנות ובובות פרוותיות קטנות.

 
 
 
 
 
 
 
 

התניית רגש חיובי

• תהליך ההתנייה מתרחש בחיי היומיום בצורה הרבה יותר מורכבת. ישנן רמות גבוהות יותר של התנייה.
• נערך ניסוי: נבדקים בחנו תמונות של אנשים, בזמן שנתנו להם להריח ריחות נעימים (וניל), ריחות לא נעימים (עובש) או ריחות נייטראליים. אחר כך הם התבקשו לדרג את התמונות, על פי המידה בה המצולמים מצאו חן בענייהם. הנבדקים הראו העדפה ברורה לתמונות שקושרו עם ריחות נעימים.
• ריח טוב עושה הרגשה טובה.
• ריח= גירוי בלתי מותנה שמוביל לתגובה בלתי מותנית= הרגשה נעימה.
• דמות= גירוי בלתי מותנה.
• דמות+ריח מוביל לדמות=גירוי מותנה שמוביל לתגובה מותנית – הרגשה נעימה.

 
 
 

עקרונות בהתנייה הקלאסית 

התנייה מסדר ראשון

• התנייה בה גירוי נייטראלי שמוצמד לגירוי בלתי מותנה הופך להיות גירוי מותנה. (פעמון+אוכל מוביל לכך שפעמון לבדו= גירוי מותנה, מוביל לריור).

 

התנייה מסדר שני

• גירוי נייטרלי נוסף שמוצמד לגירוי שהייה נייטראלי לפני ההתנייה ועכשיו הוא גירוי מותנה. למשל, אם נדליק אור לפני שנשמיע את צלצול הפעמון (צלצול הפעמון הוא גירוי מותנה מסדר ראשון), האור יהפוך להיות גירוי מותנה מסדר שני שיוביל לתגובה המותנית – ריור.
• גם בהתנייה מסדר שני יהייה תהליך של "החלמה ספונטנית".
• בפירסומות. הצמדה של מוצר לדמות או אובייקט המעורר אצלנו רגשות חיוביים – מסייעת לקישור בין המוצר לרבין רגשות חיוביים.
• ברוס וויליס הוא גירוי מותנה מסדר ראשון שמעורר אצלנו רגשות חיוביים, עקב איזשהו תהליך של התנייה (פרסום, תהילה, שחקן מפורסם וכו'). אם נצמיד את הוודקה לברוס וויליס – תיווצר התנייה מסדר שני, כיוון שהוא עבר אצלנו כבר התנייה מסדר ראשון.

אם היו מצמידים את הוודקה לגירוי בלתי מותנה כמו אוכל או מין – ההתנייה שנוצרה הייתה התנייה מסדר ראשון. אך, כיוון שברוס וויליס הוא בעצמו גירוי מותנה, בפרסומת לוודקה בכיכובו של ברוס וויליס, נוצרת אצלנו התנייה מסדר שני. 
 
 

עקרונת בהתנייה הקלאסית 

1. למידת הכללה (generalization)

היכולת שלנו ללמוד להגיב בצורה דומה לגירויים חדשים המזכירים גירויים דומים אחרים.

למשל, אלברט הקטן הכליל את תגובת הפחד גם לחיות פרוותיות אחרות.

תהליך זה קורה לנו כל הזמן. למשל, רופא שיניים הכאיב לנו בעבר, עקב כך גם כנלך לרופא שיניים אחר – נפחד. 

2. למידת הבחנה (discrimination)

היכולת שלנו ללמוד להבחין בין גירויים ולהגיב אליהם בצורה שונה. תהליך המנוגד לתהליך ההכללה. כאשר מוצגים רק שני גירויים נייטראלים ובאופן עקבי אחד מלווה בגירוי לא מותנה (אוכל) והשני לא – האורגניזם ילמד להבחין בניהם. לדוגמא: התנייה לרייר לצליל "דו" אך לא לצליל "רה".

למידת ההבחנה היא תהליך משלים ומנוגד לתהליך ההכללה. לדוגמא: ילדה שישי לה כלב אותו היא אוהבת מאוד תכליל כי כל הכלבים הם חמודים ותושיט יד ללטף כלב ברחוב. הכלב יינסב לנשוך אותה.. היא תבחין שיש כלבים "טובים" וכלבים "רעים". 
 
 

התניית פחד – המקרה של פובייה

• אחת הדוגמאות הברורות ביותר למצב של התניית פחד – היא הפוביה.
• פוביה- תגובת פחד שאיננה פרופורציונאלית למידת הסכנה.
• הפוביות השכיחות הן הפוביה החברתית, אגרופוביה(פחד ממקומות פתוחים), קלאסטרופוביה ואקרופוביה (פחד גבהים).
• מופיעים תסמינים גופניים כמו הסמקה, הזעה, רעד, שרירים נוקשים, קול רועד, יובש בפה או דפיקות לב.
• דוגמא: אני נוהגת, הברקס לא עובד, אני מבוהלת – זו לא פוביה אלא פחד הגיוני. לעומת זאת, אדם שרואה עכביש ולא מסוגל לתקד, מפחד – זוהי בהחלט פוביה.

 
 

הסבר התנהגותי לפוביה

• תהליך של התניה קלאסית אברסיבית: כלב נשך אותי.

נשיכה= גירוי לא מותנה

כלב= גירוי מותנה

חרדה ופחד מכלבים= תגובה מותנית

• כל פעם שאני רואה כלב אני בורחת.
• ההמנעות/בריחה לא מאפשרת להתנייה לעבור תהליך של הכחדה. כלומר, לא נוצר מצב שבו הגירוי המותנה (כלב) לא מופיע ללא הגירוי הלא מותנה (נשיכה). מתוך כך התגובה המותנית תישמר ועלולה להתפתח לכדי פוביה.

 
 
 
 

טיפול בפוביה ע"פ הגישה ההתנהגותית 

דה-סינסטיזציה שיטתית

• שיטה של התניית נגד שפותחה על ידי וולפ.

 

• שלבי הטיפול:

1. לימוד טכניקות הרפייה. 

2. רשימה היררכית של הגירויים הקשורים לחווית הפחד. מגירויים פחות מפחידים ועד הגירויים המפחידים ביותר. 

3. חשיפת המטופל באופן הדרגתי לגירויים מעוררי הפחד, שלב אחרי שלב. בכל שלב המטפל עוזר למטופל להרגע בנוכחות הגירוי המפחיד. כאשר המטופל מסוגל להישאר רגע בנוכחות הגירוי, עוברים לגירוי המפחיד יותר. כך מכחידים את תחושת הפחד.

• לדוגמא, פובייה נפוצה: פחד מטיסות. בתחתית הרשימה יהייה תמונה של מטוס, צליל של מסוס ממריא, נוכחות בשדה התעופה... עד המפחיד ביותר, טיסה.
• ע"פ גישה זו, פובייה לא חייבת להיווצר עקב איזושהי טראומה, אלא בעקבות קישורים פנימיים אישיים בין טיסה לבין מצוקה.

 
 

• כיום, פחות מקובל להתייחס להתנייה על פי גישה ההתנהגותית כתהליך תגובה, אלא יש התייחסות יותר לתהליכים המנטליים, הקוגנטיביים. (תהליכים קוגנטיביים אשר פועלים בבסיס ההתנייה)
• החוקרים הקוגנטיביים טוענים שמה שהכי חשוב, מה שנשאר כגירוי מותנה תלויי בהתרחשות, בסיטואציה.
• למה אצל רופא השיניים, ריח הכפפות והחומרים הוא זה שמזכיר את הכאב(מנבא לתחושת כאב) ולא האקווריום? כיוון שאקווריום נראה במקומות רבים נוספים. לעומת זאת, ריח של רופא שיניים, נמצא רק אצל רופא השיניים ובנוסף, אנו מרחים אותו ממש בזמן התרחשות הכאב.

 

התהליך הקוגנטיבי אשר פועל בבסיס ההתנייה

• אם תהליך ההתנייה הייה נובע רק מהתרחשות בו זמנית של גירויים, היינו עוברים התניות אינסופיות. בזמן שהופיע האוכל, היו עוד דברים בסביבת הכלב כמו חפצים, תאורה וכו'.
• מדוע ההתנייה התרחשה דווקא לצלול הפעמון ולא לכל הגירויים השונים הקיימים בחדר?
• כיוון שהצליל הופיע רק לפני האוכל. לכן הוא המנבא הטוב ביותר לאוכל.
• הגורם העיקרי שמשפיע על תהליך ההתנייה הוא יכולתו של הגירוי הנייטראלי לנבא את הופעתו של הגירוי הבלתי מותנה.

 

בסיס ביולוגי להתנייה

גישות ביולוגיות מדברות על כך שיש לנו בסיס ביולוגי, נטיות לקישורים מסויימים בין גירוי לתגובה – בעלי ערך הישרדותי.

• לדוגמא, התניה של מזון עם תחושות פיזיות: מספיק שפעם אחת מזון מסויים יגרום לנו לכאב בטן או בחילה כדי שנמנע ממנו לחלוטין.

 
 
 
 

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור מס' 19

המשך למידה

התנייה אופרנטית 

מבוא

התחלנו ללמוד על תהליך הלימידה, המתחלק לארבעה סוגי למידה שונים:

1.  הביטואציה – התרגלות

2.  התניה קלאסית

3.  התניה אופרנטית

4.  למידה מורכבת

• על הביטואציה לא נתעקב
• התניה קלאסית למדנו בשיעור שעבר
• בשיעור זה, נתמקד על ההתנייה האופרנטית (או כפי שקרוייה בספר הלימוד, התנייה אינסטרומנטאלית) ועל הלמידה המורכבת.

 

3. התנייה אופרנטית – התנייה אינסטרומנטאלית

• תהליך למידה המבוסס על חוק התוצאה של טורנדיק (thorndike 1911)
• טורנדיק טען שהתנהגויות המלוות בתוצאה חיובית יבוצעו בתדירות גבוהה יותר, ואילו התנהגויות המלוות בתוצאה שלילית או ללא תוצאה, יכחדו.
• ההתנייה האופרנטית היא בעצם המשך ופיתוח של ההתנייה הקלאסית.

 

ניסויי שערך thorndike

• חתול הוכנס לכלוב עם ידית שלחיצה עליה איפשרה פתיחה ויציאה אל האוכל שחיכה בחוץ.
• לאחר כמה התנסויות בכלוב, החתולים למדו לגשת ישירות לידית וללחוץ עליה.
• החתול עבר תהליך של למידה: לחיצה על הידית מובילה לתוצאה חיובית – אוכל. ההתנהגות (לחיצה על הידית) גברה עקב תוצאתה החיובית (קבלת אוכל).

 

סקינר( skinner)

• תבע את המושג "התנייה אופרנטית" על מנת להדגיש שמדובר בתהליך בו האורגניזם פועל (operates) על סביבתו, להבדיל מההתניה הקלאסית, בה האורגניזם רק מגיב. כלומר, בהתנייה הקלאסית, אנו מתניםאת האורגניזם רק להגיב ואילו בהתנייב האופרנטית – אנו מתנים את האורגניזם לאיזושהי פעולה על סביבתו בהתאם לגירוי. כלומר, נחזק או נחליש את פעולתו על ידי חיזוקים.
• בהתנייה האופרנטית, אירוע שמגיע לאחר התנהגות מסויימת, מגביר או מחליש את הסתברות הופעתה של התנהגות זו בהמשך.
• סקינר הייה דמות המפתח להשפעת הלמידה ההתנהגותית. הייה בעל השפעה ניכרת על הפסיכולוגיה. פיתח בצורה דרמטית את תהליך הלמיד של טורנדייק.

 

תיבת סקינר

• פיתח מכשיר לתפעול התניות אופרנטיות (the skinner box). בעזרת מכשיר זה ניתן הייה לתת לבעלי חיים (חולדות ויונים בעיקר) חיזוקים חיוביים (טבליות מזון) או חיזוקים שליליים (שוקים חשמליים) וכך להשפיע על התנהגותם.

 
 
 
 

ניסויו של סקינר

• סקינר הכניס לתוך התיבה עכבר. בתיבה היתה דוושה ופתח לקבלת המזון. ריצפת התיבה הייתה בעלת אפשרות להעביר זרמים חשמליים.

 

• מהלך הניסוי:

1. שלב ראשון –

רמת הבסיס של ההתנהגות (לחיצה על השדוושה).

בשלב זה, לא קיבלה החולדה אוכל, אלא רק צפו עליה וספרו כמה פעמים בזמן נתון היא לוחצת על הדוושה. 

2. תהליך הרכישה-

תהליך הרכישה של ההתנייה האופרנטית. כל לחיצה הובילה לקבלת מזון. הלחיצה נהיית יותר ויותר דרמטית. החולדה למדה שכאשר לוחצת על הדוושה, מקבלת אוכל. 

3. תהליך ההכחדה –

אחרי זמן מה, מפסיקים את מתן האוכל. בעקבות זאת, מפסיקה החולדה ללחוץ על הדוושה. 

חיזוקים

• חיזוק (reinforcement) – כל גירוי/התנהגות שמעלה את הסתברות הופעתה של התנהגות שבאה לפניו.
• החיזוקים נחלקים לשניים: חיזוקים חיוביים וחיזוקים שליליים.
• חיזוק חיובי (positive reinforcement) – גירוי נעים שבא בעקבות התנהגות ומגביר את הסיכוי שההתנהגות תירכש ותחזור על עצמה. למשל, נתינת ממתק על התנהגות כלשהי. בניסוי של סקינר, קבלת מזון מייד לאחק לחיצה על הדוושה.
• חיזוק שלילי (negative reinforcement) – הסרת גירוי בלתי נעים שבא בעקבות התנהגות ומגביר את הסיכוי שההתנהגות תירכש ותחזור על עצמה. לדוגמא, סיום הריתוק או ביטול של מבחן עקב התנהגות טובה. בניסויי של סקינר: הפסקת הזרם החשמלי מיד לאחר הלחיצה על הדוושה.
• שני סוגי החיזוקים - הן החיזוק החיובי והן החיזוק השלילי, גורמים לתחושה שונה אצל האורגניזם המקבל אותם  – אך תוצאתם היא זהה – הגברת ההתנהגות הרצוייה.
• הליחצה על הדוושה לקבלת האוכל (חיזוק חיובי) – היא מתוך תקווה לקבל את הפרס, את החיזוק החיובי. לעומתה, הלחיצה על הדוושה כדי להמנע ממשהו רע, לא נעים (חיזוק שלילי) – יוצרת תחושה של הקלה.

 
 

עונשים

• עונש – punishment = תגובה שלילית כלשהי אשר מקטינה את הסבירות שההתנהגות שבאה לפניה תתרחש שוב.
• עונש חיובי -  (positive punishment) - הצגת גירוי בלתי נעים לאחר התרחשות התנהגות לא רצויה, מקטינה את הסיכוי לכך שההתנהגות תחזור על עצמה.
• עונש שלילי (negative punishment) -  הסרת גירוי נעים שקיים לאחר התרחשות ההתנהגות הלא רצוייה מקטינה את הסיכוי שההתנהגות תחזור על עצמה. לדוגמא, לקיחת ממתק מהילד.
• שני סוגי העונשים - הן העונש החיובי והן העונש השלילי, גורמים לתחושה שונה אצל האורגניזם, אך תוצאתם היא זהה: מביאים להפחתה בהתנהגות הלא רוצוייה.
• בעונש החיובי- ההרגשה היא הרגשת פחד. האורגניזם מפחד לפעול כך בעקבות התגובה שייקבל. לעומת זאת, בעונש החיובי, קיימת הרגשת תיסכול. האורגניזם לא יירצה לפעול כך כי לא רוצה שייקחו לו משהו טוב, חיובי.

 

הבחנה בין עונשים לבין חיזויקם ובין החיוביים לשליליים

• חיזוק= מגביר התנהגות                       עונש= מפחית התנהגות
• חיובי= אנו נותנים משהו לאורגניזם        שלילי= לוקחים לו משהו טוב/חיובי
• חיובי / שלילי= לא במובן של טוב או לא טוב. אלא נותנים(חיובי) או לוקחים (שלילי)

 

עיצוב התנהגות – shaipinh

• ניתן לעצב התנהגויות חדשות, שאינן חלק מהרפרטואר הטבעי על ידי מתן חיזוקים חיוביים לתגובות שהולכות ומתקרבות להתנהגות הרצוייה.
• סקינר הצליח ללמד יונה לאכול "יפה" מהצלחת. זוהי התנהגות שכלל אניננה מוכרת ליונה, כיצד גרם לה מלכתחילה ליצור את ההתנהגות הזו?
• כל פעם שבמקרה התקרבה לצלחת, קיבלה חיזוק חיובי, במידה ונגעה במקום ספציפי בצלחת עם המקור, קיבלה עטד חיזוק חיובי. וכך הלאה עד אשר פיתחה את ההתנהגות הרצוייה. אותו הדבר עם הדוב בקרקס. בשלב הראשון חוזק חיובית כאשר רק התקרב לאופניים, לאחר מכן – כשנגע בהם, וכך הלאה עד אשר למד לרכב עליהם.
• כלומר, השוני פה הוא שדרך ההתנייה האופרנטית לא רק מחזקים התנהגויות קיימות (כמו בהתנייה הקלאסית), אלא גם יוצרים התנהגויות חדשות (דוב שרוכב על אופניים, יונה שאוכלת מהצלחת).

 

חיזוק מיידי לעומת חיזוק דחוי

• על מנת שלחיזוק יהיה אפקט, הוא חייב לבוא מייד לאחר ההתנהגות הרצוייה אותה אנו רוצים לחזק. למשל, אם הכלב מתנהג באופן הרצוי – עלינו לתגמל אותו מיד.
• החיזוק המיידי הרבה יותר מדבר אלינו ומשפיע עלינו מאשר החיזוק הדחויי.
• למשל: דיאטה. חיזוק חיובי כמו ירידה במשקל יכול לחזק הימנעות ממזון משמין. אך אכילת עוגת קצפת מספקת חיזוק מיידי יותר, וכאן נמצא הקושי.

 

ניסוי המרשמלו של סטנפורד

• ניסוי שנערך על ילדים בגילאי 4-6. הונחה מולם צלחת עם מרשמלו/עוגייה (לפי בחירתם) . נאמר להם שאם ייתאפקו ולא יאכלו את המרשמלו – כעבור רבע שעה ייקבלו עוד אחד. כשליש מהילדים הצליחו להתאפק.
• לאחר 10 שנים, נבדקו אותם הילדים והתברר שאותם שליש של ילדים היו בעלי קישורים חברתיים טובים וציונים גבוהים יותר משני השלישים האחרים.

 

חיזוק מלא לעומת חיזוק חלקי

• חיזוק מלא – החיזוק מופיע בכל פעם שהפעולה מבוצעת. תהליך הרכישה מהיר אך ברגע שהחיזוק יעלם, הכחדת הפעולה תהייה מהירה גם היא. למשל, כל פעם שהחולדה לוחצת על הדוושה היא מקבלת מזון. ברגע שלא תקבל יותר מזון, מייד תפסיק ללחוץ על הדוושה.
• חיזוק חלקי – החיזוק אינו מופיע בכל פעם שהפעולה מתבצעת, אלא רק לעיתים. רכישת ההתנהגות תיקח אמנם יותר זמן, אך הכחדתה תהיה הרבה יותר איטית.  לפעמים יש חיזוק ולפעמים לא, האורגניזם יימשיך לנסות בצורה כפייתית, איזושהי התמכרות. לדוגמא, פייסבוק – אולי יש משהו חדש, הודעה חדשה? או הימורים – אולי הפעם אני אזכה.

 
 
 

השפעות שליליות של חיזוק ייתר

• גם לחיזוק ייתר – יותר מדי חיזוקים, יש השפעה שלילית.
• מתן חיזוקים שרירותיים על מנת לשלוט בהתנהגות יכול לפגוע במוטיבציה הפנימית.
• ניסוי שנערך על ילדים בגן  ילדים שלהם הובטח פרס אם יצבעו בטושים. הילדים צבעו בטושים רק כאשר המשחק הביא לפרס. אך כשלא הייה פרס הם איבדו עניין בטושים. המוטיבציה שלהם לצבוע בטושים נבעה רק מתוך הרצון לזכות בפרס וכבר לא בשביל הכיף (כפי שלרוב ילדים בגיל זה אוהבים לעשות). לכן, ברגע שלא קיבלו יותר את הפרס הפסיקו לצבוע בטושים.
• על מנת שחיזוקים לא ייפגעו במוטיבציה הפנימית של הפרט, החיזוק צריך להיתפס כסמל על הישג מיוחד, התקדמות , למידה (ולא על ציון), רכישת מיומנות וכו'

 

התניה אברסיבית

• התנייה אופרנטית פועלת לא רק באמצעות חיזוקים חיוביים אלא גם באמצעות אירועים אברסיביים (לא נעימים).
• התנייה אברסיבית (שלילית) – התנהגות מסויימת מתקשרת לעונש שגורם להפסקתה.
• לדוגמא, בניסוי שנערך על חולדות בתוך מבוך. בשלב הראשון החולדות למדו לבחור את הדרך הקצרה ביותר במבוך. בשלב השני, בכל פעם שהן עברו בדרך הקצרה – נתנו להם שוקים חשמליים. עקב כך החולדות עברו לבחור בדרך הארוכה.

 

• אירועים אברסיביים יכולים להוביל לשני תהליכים:

 
 

1. למידת בריחה (escapel learning)

ביצוע פעולה כלשהי על מנת להביא לסיומו של האירוע הלא נעים. למשל: כיבוי הפלאפון שצלצל במהלך השיעור.

לדוגמא בניסוי על החולדה במבוך: כל פעם שתגיע לנקודה המסויימת בדרך הקיצור של המבוך (בה מקבלת שוק חשמלי), החולדה תברח, תזוז בכדי להפחית את הכאב ולהעלים את הגירוי הלא נעים. 

2. למידת הימנעות (avoidance learning)

ביצוע פעולה הקודמת לאירוע לא נעים, אשר מונעת את התחלתו. למשל: כיבוי הפלאפון לפני תחילת השיעור כדי להימנע מאי נעימות בהמשך.

לדוגמא בניסוי על החולדה במבוך: החולדה, מראש תיקח את המסלול הארןך ולא תיכנס למסלול הקצר בו היא מתחשמלת בנקודה מסויימת.

• במקרים רבים למידת ההמנעות באה בעקבות למידת הבריחה.

 
 

חשיבותה של תחושת השליטה

• סליגמן תבע את המושג : חוסר אונים נרכש (1975) – learned helplessness .
• הוא ערך סדרת ניסויים על כלבים וחקר את התופעה הזו.
• שלב ראשון-

לקח שני כלבים ושם אותם בכלוב עם מחציה שקופה בניהם. מדי פעם הכלבים קיבלו זרם חשמלי. לכל אחד מהם הייתה נגישות ליידית שבעת לחיצתה בצד השמאלי של הכלוב – פסק החשמל בשני צדי הכלוב, אך בעת לחיצתה בצד הימני של הכלוב, לא פשק החשמל כלל. הכלב בצד השמאלי למד שכאשר ילחץ על הידית הזרם יפסק.  הכלב הימני לחץ – אך הזרם לא פסק, למד שאין ביכולתו לעשות דבר בכדי להפסיק את התחושה הלא נעימה.

• שלב שני-
• לקחו את אותם הכלבים ושמו אותם בכלוב חדש שגם בו קיבלו זרמים חשמליים. אך, בשונה מהכלוב הקודם – ניתן הייה להפסיק את הזרם החשמלי על ידי קפיצה מעל מסוכה. ניתן הייה לראות שהכלב שהייה בצד השמאלי הפנים את הלמידה וקמץ מעל המסוכה כך פעםשהייה זרם חשמלי ואילו הכלב שהייה בצד הימני (המשועבד) לא למד את ההתנהגות (שקפיצה מעל למסוכה עוצרת את החשמל). הכלב הימני שכב בצד ויילל.
• כלומר, הכלב הראשון למד ללא קושי, ואילו הכלב השני לא הצליח ללמוד.
• הכלב המשועבד למד בשלב הראשון שאין דבר שהוא יכול לעשות בכדי להימנע מקבלת השוק החשמלי, לכן – גם כאשר ניתנה לו ההזדמנות בשלב השני הוא לא ניצל אותה אלא ישב קפוא בצד ויילל.
• זהו חוסר אונים נרכש. חשוב לציין כי מושג זה מלווה גם את בני האדם במהלך חייהם. סליגמן טען כי דיכאון נובע מחוסר אונים נרכש. האדם חש כי הוא לא שולט על גורלו, על חייו, לא יכול לשפר את מצבו. לא מוצא סיבות לחפש עבודה, ללמוד, כיוון שלא מאמין שיצליח אלא תמיד ייכשל.
• בהמשך, פיתח סליגמן גם את המושג: תקווה נרכשת.

 

השפעות שליליות של עונשים

• באופן כללי, לעונשים יש את היכולת להפסיק את ההתנהגות הלא רצוייה, אך יש להם מחיר.
• עונשים לא מציבים את האלטרנטיבה-כיצד יש לפעול, אלא רק מראים כיצד אין לפעול.
• הורים אשר מענישים את ילדיהם גורמים להם שלא להראות את ההתנהגות הבלתי רצויה בבית בנוכחותם, אך ההתנהגות איננה נמחקת, וכשההורים אינם בסביבה-היא יכולה להופיע שוב.
• עונשים חמורים יכולים לגרום לילד לפחד מהוריו.
• הענשה אלימה של הילד מלמדת אותו רפרטוא אלים.
• ככלל, עדיף להשתמשמ בחיזוקים חיוביים ולא בעונשים, אך גם השימוש בחיזוקם חיוביים צריך להיות מושכל.

 

השוואה בין התנייה קלאסית להתנייה אופרנטית 

 
 
 
 
 
 
 

4. למידה מורכבת

• על פי הגישה הקוגנטיבית למידה איננה "רק" תהליך פשוט של קישורים בין אירועים, או הגברת והפחתת התנהויות בעקבות חיזוקים, אלא כוללת תהליכים מנטליים מורכבים יותר.
• הגישה הקוגנטיבית מתייחסת יותר להיבטים של מה קורה במוח, מהם התהליכים המנטליים שקורים בזמן הלמידה.
• האורגניזמים הם יותר ממכונות. ביכלתם לדמיין אפשרויות ודרכי פעולה, לחשוב ולבנות  אסטרטגיות. הרבה מעבר לחיזוקים וקישורים פנימיים.
• האורגניזם חושב – מדמיין אפשרויות שונות, עושה עליהן מניפולציות מנטליות של ניסוי וטעייה, מתכנן אסטרטגיות שבנויות משרשרת של צעדים להשגת המטרה.
• ללמידה המורכבת קיימות שתי ראיות:
1. יצירת "מפה קוגנטיבית"
2. למידת תובנה

 

1. יצירת "מפה קוגנטיבית"
• על פי הביהביוריזם הקלאסי, לא יכולה להתרחש למידה ללא חיזוק. לפי גישה זו כיצד עכבר עובר מבוך? הוא לומד לקשר בין הפניה האחרונה שמאלה אל האוכל שמחכה לו אחריה, הוא לומד לקשר את הפניה ימינה שלפני הפניה שמאלה-לפניה האחרונה שמאלה שעכשיו רכשה כוח של חיזוק משני כיוון שהיא מקושרת לאוכל וכו'.
• תולמן רצה להראות שעכבר יכול להכיר ולעבור מבוך מבלי לקבל אף חיזוק.
• ניסוייו של תולמן הראה חד משמעית שעכבר יכול ללמוד מבוך גם ללא כל חיזוק על ידי יצירת "מפה קוגנטבית".
• ניסויי שנערך בכדי להמחיש את התהליך הקוגנטיבי הזה:

שלב ראשון: שמו עכברים במבוך, למשך 10 ימים ללא כל חיזוק.

שלב שני: הניחו אוכל בכמה פינות של המבוך והוכנסו עוד עכברים חדשים, שלא היו במבוך עד כה.

שלב שלישי: ראו כי העכברים שהיו 10 ימים במבוך מצאו מהר יותר את האוכל בהשוואה לעכברים שלא היו לפני כן במבוך.

• על פי תורמן, הלמידה מתרחשת ללא חיזוקים כיוון שאנו יצורים לומדים, חושבים, מתכננים.

 
 

2. למידת תובנה
• למידת "אהההה" (נורה שנדלקת). פתאום צצה הארה – כיצד יש לפעול. אין ניסוי וטעייה – אין חיזוקים על הדרך למציאת הפתרון.
• מחקריו של קוהלר – מחקר בשימפנזים. הכניסו שימפנזה לכלוב גדול, שבו פיזרו מקלות וארגזים. בננה הונחה במקום גבוהה, שלא בהישג ידה של השימפנזה. המשימה: להגיע לבננה. התוצאות: השימפנזים מצאו דרכים שונות ומגוונות להגיע לבננה.
• החיות התנהגו כאילו הייתה להם לפתע תובנה לגבי מה מוביל למה, לא על ידי ניסוי וטעייה.
• מסקנתו הייתה שהחייה חושבת, מוצאת פיתרון בראש.
• הלמידה הוכללה גם למצבים אחרים, חדשים.
• הטענה: התובנה יוצרת אירגון מחדש של השדה התפיסתי. ארגון זה מביא לשינוי בידע והבנה של המצב. לכן למידה היא לר רק שינוי גלוי ונצפה אלא מערבת גם שינויים הכרתיים פנימיים קודמים, שמובלים לשינוי בהתנהגות.
• השינוי המהותי בין הלמידות הוא שבלמידה המורכבת, ההתנהגות היא בזכות יכולת מנטליית להפעיל את האופרציות במוח ולא רק על ידי התנסות וחיזוקים.

 
 
 

מבוא לפסיכולוגיה

שיעור מס' 11

29.12.10

זיכרון – חלק א' 

זיכרון –חלק א' 

תהליכים המעורבים בזיכרון

1. קידוד  (encoding)

המרה או תרגום של מידע המגיע מהסביבה לייצוגים בתבנית מוכרת. הקידוד יכול להיות אקוסטי- צליל של מילה, ויזואלי- דמות או תמונה, או סמנטי- מבוסס על משמעות האינפורמציה (קידוד סמנטי-  קידוד של משמעות). בכדי לזכור מידע כלשהו, צריך קודם כל לקלוט אותו ומייד אחר כל לתרגם את הקלט למשהו בעל משמעות מוכרת.

2. אחסון/שמירה  (storage)

האינפורמציה המקודדת נשמרת במאגר של זכרונות. הזיכרונות לא נמצאים כל הזמן בתודעה, יש צורך לשלוף אותם.

3. שליפה (retrivel)

מעבר הייצוג של הזיכרון מהמאגר בו הוא אוחסן אל התודעה. 

• דוגמא הממחישה את התהליכים המעורבים בזיכרון:

מציגים לי את "ערן". קודם כל אקודד את הצליל  "ע-ר-ן" למלה (לשם) "ערן", כך אני יוצרת תבנית מוכרת שהמוח יכול לקלוט. בנוסף, אתרגם את גלי האור לאיזושהי תמונה של דמותו של ערן. אאחסן במוחי את את השם ערן שמתקשר לתמונתו. במידה ואפגוש אותו שוב, אשלוף את הזיכרון הזה ואדע כי זהו ערן. 
 

מודל עיבוד מידע

(אתקינסון ושיפרין 1968)

• אינפורמציה חושית מגיעה אל הזיכרון הסנסורי, שם היא מאוכסנת עד כ- 3 שניות.
• אם האינפורמציה מקבלת את תשומת הלב היא עוברת לזיכרון לטווח הקצר. כלומר, במידה ואפנה את תשומת ליבי לפרטים מסויימים, הם ייכנסו לתוך הזיכרון לתווך הקצר. שאר הפרטים להם לא אפנה את תשומת ליבי, נעלמים.
• בזיכרון לטווח הקצר האינפורמציה נשמרת כ-20 שניות (ללא שינון).
• בעזרת שינון מספק, האינפורמציה תקודד בזיכרון לטווח הארוך ומשם יהייה ניתן לשלוף אותה בעת הצורך. אם אשנן את הפרטים ואחזור ואשתמש בהם פעמים רבות, הם יישמרו בזיכרון לטווח הארוך.

 
 

 
 
 

 

זיכר 
 
 
 
 

זיכרון סנסורי

• היכולת לשמר אינפורמציה חושית באופן אוטומטי לאחר שהגירוי המקורי נעלם.
• מחקרים מראים כי הרושם שנשאר בעקבות חוויה חושית נשמר קרוב למורכבותו המלאה.
• שני מאפיינים חשובים של הזיכרון הסנסורי:

1. מכיל כמות גדולה של אינפורמציה.
2. דעיכה מהירה של האינפורמציה.

• זיכרון חזותי= זיכרון איקוני (iconic) כ-חצי שנייה

• זיכרון חושי שמיעתי=  זיכרון אקואי (echic) כ-1 שנייה.

 
 

זיכרון לטווח קצר (s m t )

• שלב זיכרון פעיל אשר מורכב ממידע שזה עתה נקלט מבחוץ או ממידע שנשלף ממאגרי הזיכרון הקיימים (מהזכרון לטווח הארוך).
• יש נטייה להתבלבל ולחשוב שהזיכרון לטווח הקצר הוא זיכרון של דברים שקרו לאחרונה, אין זה נכון. אלא יותר הארועים, המחשבות והזיכרונות שיש לנו בתודעה ברגע מסויים.
• מכיל את הדברים שאנו מודעים אליהם בכל רגע נתון.
• נמחק מהזיכרון בקצב מהיר (כ- 20 שניות).
• כדי לשמר פריטים בזיכרון לטווח קצר, יש לשנן אותם באופן מתמשך.
• זיכרון שעובר מהטווך הארוך אל הטווך הקצר – עובר אל המודע.
• בתוך התווך הקצא נמצאים זיכרונות שזה עתה נתקבלו מהזיכרון הסנסורי ויישארו בו למשך-20  שניות וגם זיכרונות ש"שלפתי" ועברו מזיכרון הטווך הארוך אל המודעות שלי.

 
 

שלושה שלבים בזיכרון לטווח הקצר 

1. קידוד

כדי לקדד אינפורמציה לתוך הזיכרון לטווח הקצר, אנחנו חייבים להפנות את תשומת ליבנו אל אינפורמציה זו. רוב הדברים שאנחנו נתקלים בהם לא נכנסים לזיכרון הטווח הקצר שלנו.

יש שתי דרכים עיקריות להכניס אינפורמציה לזיכרון לטווח הקצר:

1. קידוד פונולוגי- ייצוג האינפורמציה כצלילים. זהו הקידוד הדומיננטי, יותר קל לנו לזכור צלילים מתמונות.
2. קידוד ויזואלי- ייצוג האינפורמציה כתמונות.

 

2. אחסון

• קיבולת הזיכרון לטווח הקצר הממוצעת של אדם בוגר היא 7 פריטים- (2 +/-). 

(magical  number 7 - מילר 1956).

• ניתן להרחיב את הזיכרון על ידי chucking: קידוד של חומר חדש ליחידות גדולות יותר בעלות משמעות.  הכוונה היא לקיבוץ פריטים לכדי קבוצות שיהייה לנו קל יותר לזכור. לדוגמא:

0 0 0 2 1 1 1 0 0 2 9 1 1   -  קידוד רצף הספרות למבנים:    1.1.2000     11.9.2000

• אפקט המיקום הסידרתי-

ניסוי שבדק היזכרות חופשית של פריטים: מקריאים לנבחן רשימת מילים ואח"כ בודקים מה זכר מהרשימה. ניסוי זה מראה שני מאפיינים חשובים של הזיכרון:

1. אפקט האחרונות- זיכרון טוב במיוחד לפריטים בסוף הרשימה (נשמרים במאגר הזיכרון לטווח הקצר).
2. אפקט הראשונות- זיכרון טוב במיוחד לפריטים מתחילת הרשימה (נשמרים במאגר לטווח ארוך-שינוי).

• חשוב לציין כי בהשפעה לאורך זמן, אפקט האחרונות נעלם  (כיוון שאחרי שעוברות 20 שניות, הזיכרון הזה נעלם) ונשאר אפקט הראשונות (אלה שחזרנו עליהם הכי הרבה פעמים – שינון) 
  

3.   זיכרון עבודה

• גישות עדכניות יותר רואות את הזיכרון לטווח הקצר, לא ככלי שינון פאסיבי, אלא ככלי מרכזי בעיבוד אינפורמציה. והשם העדכני שניתן לו הוא "זיכרון העבודה" (working memory).
• כלומר, זהו לא כלי כיבול של זיכרונות,  אלא ממש משטח עבודה מנטאלי.
• זהו ה"משטח המנטלי" עליו אנו מחזיקים דברים בתודעה שלנו ברגע נתון.
• אם נניח צריך לפתור בעיה, יש צורך בו זמנית להחזיק בראש הרבה פרטים, היבטים וזיכרונות.
• לדוגמא, בפתירת התרגיל 6x13 צריך לשמור בזיכרון תוך כדי החשיבה את השלבים 6x10=60 ו- 3x6=18 ואז לחבר בין 60 ל- 18. כלומר, צריך להחזיק בראש את הנתון 60 בזמן שפותרים את התרגיל 6x3.

 
 

זיכרון לטווח הארוך

• זיכרון עבור אינפורמציה שנשמרת למשך כמה דקות או אף למשך חיים שלמים.
• זיכרון שאינו מוגבל בהיקפו.
• המעבר לזיכרון לטווח הארוך מתבצע בעיקר על ידי קידוד משמעות הדברים, קידוד סמנטי. (בזיכרון לטווח הקצר, הקידוד הוא של צלילים ומראות).
• לדוגמא, בישיבה – בה בד"כ נאמרים דברים רבים, מה שיישאר לנו בזיכרון זה השמעות של מה שנאמר, אפילו אם לא נשנן – כיוון שאנו נותנים למשמעות חשיבות.
• כדי שחומר יעבור לזיכרון לטווח הארוך, יש להעמיק אותו ולהרחיב את משמעותו.
• אך ניתן גם על ידי קידוד ויזואלי או פונולוגי.

 
 

סוגי הזיכרון לטווח הארוך 

 
 
 

 

 
 
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 

דוגמאות לסוגים השונים של הזיכרון לטווח הארוך 

זיכרון מודע

1. סמנתי: מתי נולדנו, מהי בירת אנגליה, מה קורה לכוס שזורקים על הריצפה. זיכרון שהוא מעין אנציקלופדיה: נתונים, עובדות, ידיעות (הן ידיעות חיצוניות כלליות והן ידיעות על עצמי, אישיות)
2. אפיזודי: זיכרון חי. זיכרונות ילדות, סוג של לחיות מחדש את ארועי העבר.

 

זיכרון מרומז

1. זיכרון תהליכי: דברים שאנו זוכרים אך הם לא במודע שלנו כמו: לבישת חולצה, רכיבה על אופניים, רכיסת רוכסן. פעולות שאנו רוכשים אותן ועושים אותן מבלי שהתהליך יהייה מודע.
2. זיכרון מוטרם: אירוע קודם יעורר בנו תחושות לגבי אירוע עכשוי, מבלי שנהייה מודעים אל הארוע הקודם. לדוגמא: יש בחורה שאני לא אוהבת בשם מיקה. היום פגשתי אישה שקוראים לה מיקה ואני לא אוהבת אותה, מבלי להיות מודעת לכך שזה קשור לבחורה מיקה שאותה אני לא אוהבת.

 
 

שיחכה

• אנו מסוגלים לזכור כמויות אדירות של אינפורמציה למשך שנים רבות. אך לעיתים חווים קושי בהיזכרות בחומר שידענו בעבר.
• כשלים בהיזכרות הם תוצאה של:

1. "דהיית" הזיכרון (מה שאנשים נוטים לכנות כשיכחה).

2. בעיות בקידוד הראשוני של החומר .
3. בעיות בשליפה.

 
 

1. "דהיית הזיכרון"

הכשל הנפוץ ביותר הוא שיכחה מסוג "דעיכה". הזכרון של מידע מסויים מתעמעמם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה. יש להבדיל בין דעיכה לבין הדחקה. על פי תורת האנליזה, ההדחקה היא שיכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת-מודע. הכוונה היא לזכרונות שנמצאים בזיכרון לטווח הארוך, אם לא נעשה בהם שימוש במשך זמן רב, הם יידהו.  למשל: פעם יידעתי את השפה הערבית ואף נבחנתי בכתב – כיום אני לא זוכרת כלל את השפה 

2. בעיות בקידוד ראשוני של החומר

• חומר משמעותי עבורינו (כמו תוכן של שיחה חשובה) יקודד ללא מאמץ. קידוד של חומר שאינו מהותי עבורינו דורש מאמץ מודע. לכן אם חומר לא יקבל תשומת לב, הוא לא יקודד לתוך הזיכרון לטווח הארוך.

• בהרבה מקרים, כשאיננו זוכרים שם של אדם שהוצג לנו, הסיבה היא שלא הקשבנו תוך תשומת לב כאשר נאמר שמו של אדם זה.
• בעיות בקידוד= יובלו לכך שהמידע לא ייכנס כלל לזיכרון לטווח הארוך.

 

3. בעיות בשליפה

• הפרעה פרואקטיבית-

• ידע קודם שמפריע ללמידת ידע חדש. התודעה עוסקת בידע הקודם ואף אם היידע החדש דומה לידע הקודם, הם עלולים להתערבב.
• למידה קודמת מפריעה לשליפת ידע חדש יותר. לדוגמא, כיתת הלימוד הוחלפה ואתה נזכר בכך רק לאחר שהגעת לכיתה הקודמת.
• הפרעה רטרואקטיבית-
• למידה חדשה מפריעה לשליפת ידע קודם. בסוף השנה אינך מסוגל לזכור את האולם הקודם בו התקיים השיעור.

 

עזרי שליפה

• לעיתים אנו חשים שמשהו "עומד" על קצה הלשון. אנו יודעים שמידע מסויים נמצא בזיכרון שלנו אך איננו מצליחים להגיע אליו.
• במקרים כאלה, רמזי זכירה (רמז לאות הראשונה או לצליל של המילה) ייעזרו.
• כמו כן, היכולת שלנו ללמוד מושפעת מן הקונטקסט במצב הלמידה. יהייה לנו קל יותר להיזכר אם נעשה את זה בקונטקסט בו נעשתה הלמידה או באותו מצב רוח בו נשערכה הלמידה. (ניסוי על צוללנים: קבוצה אחת למדה מידע חדש מתחת למים וקבוצה אחרת למדה מידע חדש על האדמה. התברר כי אלו שלמדו מתחת למים, זכרו טוב יותר כששהו מתחת למים ואלה שלמדו על האדמה, זכרו טוב יותר בעודם על האדמה ולא מתחת למים.)
• למשל, מאורעות עצובים נזכרים יותר טוב כשאנו עצובים, ומאורעות חיוביים אנו זוכרים טוב יותר כשאנו שמחים.

 

שחכת הילדות

• לרוב, אנו לא זוכרים כלום עד גיל 3-4 שנים.
• מדוע איננו זוכרים את ילדותנו המוקדמת?

1. בעיה בקידוד-

ישנה בעיה עם האופן שבו תינוק קטן מקודד את זיכרונותיו.

2. העדר רמזי זכירה-

התינוק כל הזמן גדל וראייתו משתנה. דבר שראה בעבר כגדול יראה לא בעתיד כקטן.

3. הדחקה-

התחושות הן קשות. כל הזמן מרגיש התינוק שעומד למות ברעב ושעלול להינטש ולמות. מבחינה פסיכואנליטית, זה משהו שאנו לא יכולים לחיות איתו. 

דה ז'ה וו

• תופעת ה" כבר נראה"
• לעיתים רמזי זכירה מעלים זכרונות למודעות באופן אוטומטי.
• תחושה מיסטית בה האדם מרגיש שכבר הייה במצב זה בעבר.
• התופעה מוסברת בכך שמאפיינים במצב הנוכחי פועלים כרמזי זכירה לאירוע במצב דומה.
• כתוצאה, נוצרת תחושה של recognition, אך כיוון שברמה המודעת האירוע עצמו חדש לנו, התחושה נחווית כמשהו מיסטי.

 

פסיכולוגיה

שיעור 12

5.1.11

זיכרון- חלק ב' 

עיוותים בזיכרון

בשיעור הקודם למדנו על מנגנונים שמאפשרים לאדם לזכור. היום נדבר על עיוותי הזיכרון. דברים שבעבר היו ברורים והיום דעכו והתבלבלו. 

הבניית זיכרון

• גם אם הפנינו תשומת לב לאינפורמציה, שיננו אותה והפקדנו אותה במאגר הזיכרון לטווח הארוך, הזיכרון איננו שמור שם ללא שינוי. הזיכרון איננו כספת, הדברים לא נשמרים אצלנו בצורה מדויקת. כלומר, מודל האחסון והמאגר הוא לא כספת- הדברים מתעוותים ומשתנים.
• אנשים מבלבלים לעיתים בין דמיון למציאות, בין מאורעות עליהם חלמו לבין מאורעות שקרו להם באמת. אנשים זוכרים מאורעות עליהם קראו בספר או שהתבקשו לדמיין אותם – ממש כאילו התרחשו במציאות.
• הזיכרון שלנו הוא הרבה פחות אמין ממה שנדמה לנו. אנו מבנים זיכרונות בצורה מאוד לא מדויקת לאופן שבו הם קרו במציאות.
• לעיתים אנו מבלבלים בין דמיון למציאות. למשל, תמונות מתקופת ילדותנו מעלות לנו זיכרונות ממש כאילו היינו שם, כאילו אנו זוכרים את המקומות והאירועים מבלי שנכחנו בהם באמת.
• אנו רגישים לשינויים ועיוותים בזיכרוננו.

 

דוגמא להבניית זיכרון מתוך סרט

• דוגמא משעשעת לכך שלפעמים דבר שראינו בסרט הופך להיות אצלנו כזיכרון של דבר שקרה במציאות
• באחד מנאומיו ב-1984 סיפר רונלד רייגן, נשיא ארה"ב- על רוח הגבורה האמריקאית כפי שהתבטאה באירוע בזמן מלחמת העולם השנייה: טייס סירב לנטוש את מטוסו הפגוע כיוון שהייה עימו תותחן פצוע ואמר: "never mind. Well ride it down toghther"
• למעשה, האירוע הזה לא התרחש מעולם, אלא הופיע בסרט משנת 1944.
• דוגמא זו היא הוכחה כי לפעמים אנו מבלבלים בין מה שחווינו לבין מה ששמענו או ראינו בסרט דמיוני.

 

דוגמא להבניית זיכרון מתוך פרשת ווטרגייט

• פרשה חמורה של האזנות סתר שבמהלכה נתפסו 5 אנשים שפרצו לישיבה של הדמוקרטים. התגלה כי הם קשורים לנשיא ניקסון. הפרשה נחשפה והנשיא התפטר.
• במהלך החקירות, הופיע עד שנחקר באותן הישיבות בפני וועדת הקונגרס וסיפר בפרטי פרטים על האירועים שהובילו לפרשת ווטרגייט, ועל הפגישות שהיו לו בבית הלבן.
• זמן קצר לאחר מכן, ניקסון הודה שיש בידיו הקלטות של כל הפגישות שהתקיימו בבית בלבן ומסר אותן לוועדה.
• חוקר בשם neisser השווה בין ההקלטות לבין העדות של העד על מנת ללמוד על מאפייני הזיכרון.
• אי הדיוקים שיקפו מספר ממצאים:
• זיכרון לא מדויק של פגישות ואירועים ספציפיים.
• נטייה לזכור את תפקידו כמרכזי יותר משהיה באמת. פרספקטיבה ממוקדת בעצמו, זכר את עצמו כמשמעותי יותר.
• נטייה לראות אירועים שקרו כיותר ניתנים לניבוי ממש שהיו באמת. אנו חושבים על דברים בדיעבד כאילו היו סימנים ברורים לכך שזה ייקרה. כאילו הייה אפשר לנבא את זה. (הסיבה לכך היא שיותר קל לנו לחיות בעולם שהוא יותר ניתן לניבוי, "הייה אפשר לדעת, ניתן הייה להימנע").
• הישענות על תסריטים – סכמות.
• זיכרון רב יותר לגבי מה שרלווטני לו באופן אישי.
• ניכר זיכרון מדויק יותר לגבי:
• חומרים שהוא הכין כדי להציג לנשיא. קידוד של משמעות, קידוד סמנטי – נזכר טוב יותר.
• דברים ספציפיים שחזרו יותר מפעם אחת. שינון של קידוד אקוסטי.
• רעיונות כלליים שחזרו לאורך כל הפגישות.

 

הפרעה שחיכה לזיכרון – השפעה של סכמות

• השפעה של סכמות- ייצוגים מנטליים שיש לנו בראש לגבי אנשים, אירועים, מצבים, אובייקטים, סיטואציות וכו'.
• לדוגמא: סכמה (תבנית) שיש לנו בראש לגבי שיעור באוניברסיטה- איפה נמצאת המרצה, הסטודנטים, איך מתנהגים וכו'.
• לדוגמא: סכמה של ארוחת ערב, של חבר, אוייב וכו'.
• זיכרון של אדם שהכנסנו ל"תבנית" מסוימת.
• הסכמות הן לאו דווקא קשורות לזיכרון אלא למחשבות באופן כללי.
• נערך מחקר בו ביקשו מהנבדקים לראות סרט ובו סצנה של ארוחת ערב רומנטית. לאחר מכן ביקשו מהנבדקים להיזכר בפרטים מאותה הסצנה. ניתן הייה לראות שהנבדקים הוסיפו פרטים רבים שכלל לא היו בסצנה בסרט. הנבדקים השתמשו בסכמה שהם מכירים לסיטואציה של ארוחת ערב והמציאו פרטים שלא הופיעו בסרט: מנה ראשונה, תשלום למלצר וכו'.
• דוגמא נוספת היא למשל כאשר בחורה פוגשת בחור נאה, מגיעה הביתה ומספרת לחברותיה על הבחור ה"מדהים" שפגשה ומתארת אותו בפרטים שהם לא נכונים (בלי משקפיים, גבוה למרות שהוא נמוך וכו'). תהייה פה נטייה לפעול על פי הסכמה של "בחור נאה" הבחורה מוסיפה ומשמיטה פרטים על פי סכמה זו. כשתפגוש בו שוב, פתאום תראה דברים שלא שמה לב אליהם קודם והיא עלולה להתאכזב.

 

מחקר שערכה אליזבט לופטוס (1974)

• חוקרת מרכזית בהבניית הזיכרון, מטרתה הייתה להראות עד כמה הזיכרון נוטה לעוות את המציאות ולהראות את האופנים  בהם אנשים יכולים להשתיל לנו זיכרונות.
• מחקר קלאסי שערכה: הראתה לנבדקים סרט שמתעד תאונת דרכים ולאחר מכן שאלה אותם שאלות בנוגע להארכת המהירות בו נסעו המכוניות בסרט. כל קבוצה נשאלה באופן קצת שונה. השאלות היו מהקל אל הקשה:   
  "באיזו מהירות נסעו המכוניות כשהתרסקו?" "באישו מהירות נסעו המכוניות כשהתנגשו?" "כשנפגעו?" כשנפגשו?" וכו'. גילוייה הייה שככל שהשאלה שנשאלה הגדירה את התאונה כדרמטית יותר, כך הנבדקים העריכו את נסיעת המכוניות כמהירה יותר. המשך הניסוי: כעבור שבוע שאלה את הנבדקים האם היו זכוכיות שבורות בסרט (לא היו זכוכיות). אותם הנבדקים שבשבוע שעבר הוצגו בפניהן שאלות במילים דרמטיות יותר, נטו לענות כי כן היו זכויות שבורות ואלו שלהם הוצגו שאלות פחות דרמטיות, ענו שלא.
• תחום עיסוקה המרכזי של החוקרת הוא עדות במשפטים: עד כמה עורכי דין וחוקרים יכולים להשפיע על העדים בזיכרונותיהם ובהמצאתם על ידי בחירה במילים הנכונות ( "התרסקו" / "נפגשו" ).

 
 
 
 

מחקר נוסף שערכה בנוגע להעדפות אישיות של הנבדקים לסוגי מאכלים (2005)

• החוקרת לא הסתפקה בניסוי שערכה ורצתה לערוך ניסוי נוסף ולהראות בו כי על ידי שתילת  זיכרונות לא רק נשנה את הזיכרונות הקיימים אצלנו, אלא גם תושפע התנהגותנו (עושים/לא עושים/נמנעים/לא נמנעיםוכו').
• נבדקים מילאו שאלון העדפות בנוגע למאכלים שונים.
• הם קיבלו פידבק פיקטיבי: נראה שכילדים הם לא אהבו מלפפונים חמוצים ואף הייתה להם בחילה בעת אכילתם.
• לאחר שבוע, הנבדקים התבקשו לדרג את המאכלים שהיו אוכלים במסבת ברביקיו. הנבדקים דיווחו על חוסר רצון לאכול מלפפונים חמוצים.
• לאחר מכן שאלו את הנבדקים מי האמינו לפידבק הפיקטיבי. התוצאות היו ש-35% מהנבדקים האמינו ורק עליהם זה עבד (לא רצו לאכול מלפפונים חמוצים).

 

מחקרו של נייסר – "פלאש ממורי"

• במחקרו בדק את זיכרונותיהם של נבדקים לגבי איפה היו בזמן התרסקותה של מעבורת מפורסמת. בהתחלה, הנבדקים זכרו במדויק היכן היו ומה עשו. אחרי זמן מה חזר ושאל את אותם הנבדקים את אותה השאלה ורק מעטים חזרו על אותה הגרסה. האנשים ניסו להיזכר, אך מאגר האחסון הוא לא כספת והדברים מתעוותים.

 

מחקר שנערך על השתלת זיכרונות לאנשים על אירועים שמעולם לא קרו להם

• את המחקר ערכה לופטוס על מדגם של 24 נבדקים בגילאים 18-35.
• לפני המחקר, רואיינו קרובי משפחה של כל נבדק וביקשו מהם לתאר שלושה סיפורים מילדותו של הנבדק.
• החוקרים הציגו לנבדקים את שלושת הסיפורים האמיתיים, יחד עם סיפור אחד שלא קרה להם (בדקו עם המשפחות לפני כן) על אירוע ובו הלכו לאיבוד בקניון.
• רבע מהנבדקים האמינו שהאירוע אכן קרה ואף ידעו לתאר את כל הפרטים: בכיתי, נבהלתי, חיפשתי את אמא, הייתי בחנות הצעצועים וכו'.
• לאחר שבוע, אף יותר נבדקים זכרו שאכן קרה להם אירוע כזה.
• החידוש במחקר הזה הייה שלא רק הופכים זיכרון קיים ליותר/פחות דרמטי, אלא ממש ממציאים לאדם זיכרון חדש לגמרי.
• ההסבר לתופעה הוא שיש איזשהו בסיס אמיתי. האדם באמת ניזכר בחוויה טראומתית כלשהי, אך הוא מקשר אותה לסיפור החדש שמעולם לא קרה ואף מעשיר אותה בפרטים נוספים.

 

פורטר (1998) חוקר שהתעניין במאפייניהם של הנבדקים והמראיינים

• הצליח להשתיל זיכרונות ילדות של תקיפה על ידי בעלי חיים אימתניים.
• במחקריו, זיהה מאפיינים של נבדקים שייצרו את הזיכרון השגוי ושל מראיינים שהצליחו לשתול את אותו הזיכרון השגוי.
• הזיווג שהוביל במיוחד ליצירת זיכרונות שגויים: מראיין מוחצן ונבדק מופנם.

 

העלאת זיכרונות שהודחקו לאורך זמן רב מאוד על ידי מנגנוני הגנה

לופטוס טוענת שאין בסיס להעלאת זיכרונות כאלה. לטענתה, לא יכול להיות שאדם ידחיק בצורה טוטאלית את הזיכרונות ופתאום הם ייעלו. כל מטרת החקירה הייתה להוכיח זאת. היא זכתה לשנאה עזה ואף נאלצה להסתובב עם שומרי ראש. לטענתה, המטפלים בטעות, דרך הדיבור עם המטופלים על מצוקותיהם בילדותם עלולים להרחיב טראומות "קטנות" למקרי אונס, התעללויות וניצול מיני.

בעקבות זאת, קם גל נגדי של מטופלים שטבעו את מטפליהם של שהשתילו להם זיכרונות.

• החל משנות ה-80, יש שתי עמדות מנוגדות:
• אחת- מעודדת להעלות טראומות ילדות מודחקות.
• השנייה- מזהירה מפני יצירת זיכרונות מזויפים אצל מטופלים.

 
 

פסיכולוגיה

שיעור מס' 13

12.1.11

זיכרון – חלק ג' 

זיכרון וזהות

• הפילוסוף הבריטי ג'ון לוק
• "מי אני?"
• רצף יציב של זיכרונות – הזיכרונות מגדירים ומעצבים את הזהות שלי.
• נשאלת השאלה: מה עם אדם אשר זיכרונותיו נמחקו? חולה אלצהיימר, האם הוא לא אותו אדם? לפי הפילוסופיה של ג'ון לוק – הוא לא יהיה אותו האדם.
• ההגדרה המהותית של מי אנחנו נשענת על חוויותינו וזיכרונותינו.

 
 

אמנזיה

• אמנזיה – איבוד חלקי של הזיכרון.
• הזיכרון הוא מורכב ויש לו הרבה סוגים של זיכרונות ומאגרים. אין מצב שבו אדם בהכרה מאבד לחלוטין את כל זיכרונותיו, כיוון שכל זיכרון עובר עיבוד ונישמר בחלק אחר של המוח ובדרך כלל הפגיעות הן נקודתיות.
• אמנזיה נחלקת לשני סוגים:
• 1. אמנזיה אנטרוגרדית (antrograde amesia)

חוסר יכולת ליצור זיכרונות חדשים ולרכוש אינפורמציה חדשה.

• 2. אמנזיה רטרוגרדית (retrograde amnesia)

חוסר יכולת לזכור אירועים שקרו לפני הפגיעה המוחית. 
 

אמנזיה אנטרוגרדית

• כמו בסרט "ממנטו"- החולה בסוג האמנזיה הזו קיעקע על גופו פרטי אינפורמציה שלא הייה מסוגל לזכור.
• פגיעה ביכולת ליצור זיכרונות מפורשים חדשים (explicit). זיכרונות אלה הם מודעים ומפורשים. המורכבים מזיכרון אפיזודי וזיכרון סמנטי.
• זיכרון אפיזודי- שיחזור החוויות שחווה האדם. כאילו לחיות אותן מחדש (איך קמתי בבוקר, מה הרגשתי, מה עשיתי וכו').
• זיכרון סמנטי- מעין אנציקלופדיה של עובדות על עצמי ועל סביבתי (איך קוראים לי, מהי בירת אנגליה, מה קורה אם אזרוק כוס מזכוכית על הרצפה וכו').
• הזיכרון לטווח הקצר נשמר כ- 15-20 שניות בזיכרון העבודה, אך אינו עובר הלאה אל הזיכרון לטווח הארוך. כך בעצם המידע נמחק ולא נשמר בזיכרונו של האדם.
• אולם, נשמרת היכולת ליצור זיכרונות מרומזים (implicit). זיכרונות אלו הם לא מודעים. (זכרון זה כולל כישורים כגון רצף הפעולות הנדרשות לצורך נהיגה ברכב, קילוף תפוח, שריכת נעליים ועוד).

 
 

זיכרונות מרומזים / מובלעים (implicit)

• כוללים בתוכם שני סוגי זיכרונות:
• 1. זיכרון פרוצדוראלי
• 2. זיכרון מוטרם (priming)

1. זיכרון פרוצדוראלי

• סוג של זיכרון "גופני". זיכרון של מיומנויות. מאפשר לנו ללמוד כיצד לעשות דברים.
• כיצד ללכת, לבנות מגדל קוביות, כיצד לנגן על פסנתר וכו'.
• הזיכרון הפרוצדוראלי נישמר אצל חולי אמנזיה אנטרוגרדית.
• אנמסטים  אנטרוגדים יכולים ללמוד מיומנויות חדשות על ידי תרגול חוזר.
• הם לא זוכרים שעשו זאת בעבר, וכל תרגול מרגיש להם כאילו הייה התרגול הראשון.
• אך, ניכר שיפור בפעולה בדומה לשיפור אצל אנשים נורמאלים.
• אם נלמד חולה כזה לנגן על פסנתר, ואחרי שעה ניפגש איתו שוב, הוא לא יזכור שפגש אותנו או שניגן על פסנתר בעבר. החולה ירגיש כאילו זו הפעם הראשונה שמנגן, אך ייחד עם זאת – נגלה שיפור משיעור לשיעור. כלומר, הוא יידע לנגן.  דוגמא נוספת, שחקן כדור-רגל: ברגע שיהיה על המגרש יזרום ויוכל לשחק, אפילו שאינו מכיר את החוקים ואפילו שמרגיש כאילו לא שיחק מעולם וזוהי הפעם הראשונה.
• חשוב לציין שאת חוקי המשחק או את תווי המוזיקה, החולה לא יזכור כיוון שהם זיכרון סמנטי מודע (והרי אצלו, הזיכרון הזה נפגע), אך ייחד עם זאת הוא יוכל להשתתף באותה פעילות ואף להשתפר מפעם לפעם.

 
 

2. זיכרון מוטרם (priming)

• זיכרון מוטרם נחלק לשני סוגי הטרמה:

• א. חשיפה לגירוי המאיצה את התגובה לגירויים מאוחרים יותר הקשורים אליו.
• זיכרון מוטרם עובד באופן זהה גם על אמנסטים וגם על אנשים בריאים.
• ניסוי שערך קלפהרט בשנת 1911, על מטופלת שלו שסבלה מאמנזיה אנטרוגדית: החולה הגיעה לטיפול (כל פעם כאילו הכירה אותו מחדש), והמטפל לחץ את ידה כשסיכה בתוך ידו והוא דוקר אותה. למחרת היום, כשרצה ללחוץ לה שוב את ידה, היא הזיזה את ידה וכשנשאלה למה לא לחצה את ידו ענתה שמותר לה לא ללחוץ את ידו אם כך הוא רצונה. כלומר, עשתה קישור בין התחושה הלא נעימה ללחיצת היד.
• ניסוי נוסף שנערך בקרב קבוצה של אמנסטים וקבוצה של אנשים בריאים, הראה ממצאים דומים. בניסוי, החוקר הקריא לנבדקים רשימת מילים.

 

בשלב הראשון-

השתמש ברמזי זכירה בכדי לבדוק את זיכרונם של שתי קבוצות הנבדקים. החוקר הציג לנבדקים רשימת מילים בהן מוצגות רק שתי האותיות הראשונות של המילה (רמזי הזכירה) ושאל אותם מהי המילה הראשונה העולה להם לראש. בשלב זה, הן האמנסטים והן קבוצת הביקורת הצליחו להשלים את המילים לפי המילים שהוקראו להם בתחילת הניסוי (הזיכרון המרומז הוא לא מודע- כיוון שלחולים האמנסטים לא נפגע זיכרון הלא מודע, הם הצליחו לזכור ולהשלים את המילים החצויות על פי המילים שהוצגו להם בתחילת הניסוי). 

בשלב השני- 

הציג החוקר לשתי קבוצות הניסוי רשימת מילים וביקש מהם להקיף מתוך הרשימה את המילים אשר הוקראו להם בתחילת הניסוי. הנבדקים הבריאים הצליחו לענות נכון על השאלה, אך החולים האנמנסטים לא. 

• ב. ההטרמה היא גם של משמעות
• חשיפה למילה "שולחן" תוביל לזיהוי מהיר יותר של המילה "כיסא".
• המנגנון מאחורי ההטרמה- הצגת גירוי, מעוררת במוח רשת של קשרים המשויכת לגירוי. הדבר יוצר נגישות גבוהה יותר לגירויים שקשורים לגירוי המקורי.
• אקטיבציה של מילה מסוימת לקישורים אחרים. לדוגמא: תפוז- קישור לפרדס, חורף, כתום, פרי הדר, קליפה, יפו וכו'.
• לחולים האמנסטים יש זיכרון מוטרם תקין.

 
 

הטרמה של זקנה - המחקר של bragh et al (1996)

• החוקר לקח שתי קבוצות נבדקים. קבוצה אחת נחשפה למילים של זקנה: פלורידה, קמטים, אלצהיימר, מקל הליכה וכו' והקבוצה השנייה לא. הממצאים הראו כי חברי הקבוצה הראשונה ייצאו מהחדר בהליכה איטית יותר מאשר קבוצת הביקורת (שלא נחשפה למילים של זקנה).

 
 

הבסיס הנוירולוגי של אמנזיה אנטרוגרדית

• נגרמת על די פגיעה בהיפוקמפוס.
• ההיפוקמפוס מעורב בהעברת חומר מזיכרון העבודה לזיכרון לטווח הארוך.
• תהליך גיבוש הזיכרון- consolidation מתרחש בהיפוקמפוס. כלומר, להיפוקמפוס יש תפקיד מרכזי בהעברת האינפורמציה מהזיכרון לטווח קצר לזיכרון לטווח הארוך. הוא אחראי על התהליך שבו המידע מתגבש ועובר לקורטקס (שם מצוי הזיכרון לטווח הארוך).
• לעומת זאת, הזיכרון המרומז מעובד בעיקר בצרבלום (לכן לאמנסטים אין פגיעה בזיכרון המרומז אלא רק בזיכרון לטווח הראוך).
• חשוב לציין כי הזיכרון המרומז, האימפליציתי- מצוי בצרבלום, ולכן לא נפגע אצל חולי אמנסיה, לכן לאמנסטים אין פגיעה בזיכרון המרומז אלא רק בזיכרון לטווח הראוך.

 
 

מה יכול לגרום לפגיעה בהיפוקמפוס?

• הרפסימפלק- דלקת ויראלית.
• חוסר בחמצן עקב טביעה, שאיפת עשן, הרדמה וכו'.
• אלצהיימר- זוהי הפגיעה הנפוצה ביותר בהיפוקמפוס. ניוון, פגיעה בקשרים העצביים, ניורונים מתים.
• ניתן לגרות את ההיפוקמפוס במהלך ניתוח על ידי אלקטרודות חשמליות ועל ידי כך ליצור זיכרונות מלאכותיים.

 
 

h.m (1926-2008)

• אדם אשר נפל מאופניו ונתקף בהתקפי אפילפסיה קשים מאוד. רופאו גילה כי מוקד ההתפרצויות האפילפטיות הן בהיפוקמפוס (כך זה לרוב, כיוון שבהיפוקמפוס ישנם המון תאי עצב).
• בשנת 1953 מנתח מוח קנדי הסיר לו את ההיפוקמפוס, מתוך חוסר ידיעה לחשיבותו הרבה של חלק זה. המנתח הסיר גם את הצד הימני וגם את הצד השמאלי של ההיפוקמפוס.
• מאותו הרגע, h.m לא יכול הייה לייצר יותר זיכרונות חדשים מפורשים, אך כן זכר את התקופה של עד 5 שנים לפני הניתוח (רק עד 5 שנים לפני הניתוח כי תהליך עיבוד המידע לזיכרון לטווח הארוך הוא ארוך מאוד ולפעמים אף אורך שנים).

 
 
 
 
 
 
 

אמנזיה רטרוגרדית

• החולה אינו זוכר אירועים שקדמו לתאונה (לרוב באופן חלקי).
• מופיעה בעיקר לאחר זעזוע מוח, טראומה, פגיעה, מכה וכו'.
• פגיעים במיוחד אירועים שהיו סמוכים לזמן התאונה.
• יכולה להיות פגיעה ספציפית או כללית בשלושת סוגי הזיכרונות: האפיזודי, הסמנטי והפרוצדוראלי.
• לרוב, עם הזמן- הזיכרונות חוזרים.
• גם אמנזיה זו קשורה לפגיעה מסוימת בהיפוקמפוס.
• לרוב אובדן הזיכרון הוא חלקי.

  ---