מבוא לפסיכולוגיה - מחברת סמסטר א- 2007/8

חזרה לכלל החומרים

מבוא לפסיכולוגיה - שיעור 2 31.10.2007

גישות פסיכולוגיות עדכניות:


יש עוד המון סוגים וזרמים, אבל אלו הגישות המובילות והן בסיס לעוד תיאוריות מודרניות יותר.

דוגמא להמחשת ההבדלים בין הגישות: יש לי חבר חדש מגיע לפגישה עם ההורים, ואוכל את האוכל המגעיל של אמא כי לא נעים...

איך כל גישה מסבירה את זה?

הגישה הביהוויוריסטית-

חיזוקים- הוא פחד מאיך החברה שלו תתעצבן עליו אם לא יאכל ויחמיא. אם הוא אוכל היא שמחה, ואם הוא לא אוכל היא לא שמחה.

התניה- הצמדה בין התנהגויות. כל החיים אמרו לו שלא מנומס לא לאכול הכול. לכן כשהוא מגיע לארוחה, הוא חייב לאכול הכול.

למידה- הוא למד שאם הוא לא יאכל, יכעסו עליו.

אין מקום למניעים, למחשבות שלו ולניתוח שלו. התגובה שלו היא אינסטינקטיבית, אוטומטית.

הגישה הקוגניטיבית-

תהליך של קבלת החלטות. הוא חשב מה יצא לו מכל התנהגות. אם הוא יאכל ויחמיא, הוא יקבל דברים טובים. אם הוא לא יאכל, יהיה לו באסה. הוא מעבד וחושב למה תביא ההתנהגות, ולפי זה הוא מחליט מה לעשות.

הכלי המחקרי העיקרי של הגישה הקוגניטיבית הוא המחשב. פעולת המחשב דומה לפעולת המח וניתן להשתמש בכך לצורך ניתוח אנליטי של איך המוח עובד, מעבד וכד'.

הגישה הפסיכודינאמית- (פסיכואנליטית)

תתמקד במניעים לא מודעים שגרמו להתנהגותו- חששות, פחדים, יצרים, דחפים, אמא שלו בילדותו הענישה אותו כי לא אכל את האוכל ויש לו טראומה, חלום מליל אמש על זיכרון ילדות שקשור לנושא באיזושהי דרך וכד'.


הגישה הסובייקטיבית-

לפי הגישה זה לא משנה מה עובר לאדם במוח, הנורמות החברתיות או איזה תהליכים מורכבים הוא עובר לפני קבלת ההחלטה. כל ההתנהגות מושפעת מתפיסה סובייקטיבית של אותו אדם את המציאות. אותו בחור מלמעלה הבין באותו רגע שכדאי לו לאכול, יצא לו מזה דברים טובים. זו התפיסה שלו, וככה זה. החלק המרכזי הוא מה הוא חשב שיקרה, איזה תחושות היו לו.

לפי הגישה הסובייקטיבית יש ריאליזם נאיבי- אנשים חושבים שהמציאות האובייקטיבית היא מה שהם חושבים ואיך שהם תופסים את המציאות. אין חשיבות לכך שאתה פוחד מאוד ממשהו, כי אני לא פוחד, ולכן אף אחד לא אמור לפחד. מריאליזם נאיבי צריך להיזהר כי הוא מונע מלהבין תגובות של אנשים שונים ואת הגישה הסובייקטיבית שלהם על העולם.

הגישה הביולוגית-

בגישה זו שולט תהליך הרה-דוקציאליזם (מהמילה reduction). משמעות התהליך הוא לקחת תופעה ולפרק אותה לכל המרכיבים השונים שהביאו לתופעה- הגורמים הפיזיים- ביולוגיים.

בדוגמא לעיל- יפרטו את תופעת האכילה ל: תהליכים עצביים, ההורמונים שהשפיעו עליו, איזה שרירים פעלו בזמן האכילה וכד'.

הסברים ביולוגיים לתופעות פסיכולוגיות:

ב 1929 עשה בחור לא כ"כ שפוי בשם אוטו לוי ניסוי: הוא שם לב של צפרדע מתה בתוך תמיסת מלחים. הלב של הצפרדע המשיך לפעום. אח"כ הוא נתן ללב של הצפרדע מכות חשמל. רק אחרי המכה השלישית(?) הוא הפסיק לפעום. הוא לקח לב נוסף ושם גם אותו בתמיסה. הלב לא המשיך לפעום.

הוא הסיק שכנראה היה חומר בתמיסה הפיזיולוגית, כתוצאה מהניסוי הראשון, שגרם למותו של הלב השני.

שמו של החומר הכימי שהופרש מהלב הראשון וגרם למותו של השני נקרא אצטילכולין, שהוא סוג של נוירוטרנזמיטור.

נוירוטרנזמיטור הוא שם של קבוצת חומרים (70) המשפיעים על המערכת העצבית בגוף.

המערכת עצבית מפקחת על תפקוד הגוף. היא מתחלקת לשניים: מערכת העצבים המרכזית וההיקפית.

המערכת המרכזית כוללת מוח ועמוד שידרה.

המערכת ההיקפית ג"כ מתחלקת לשניים: מערכת העצבים האוטונומית ומערכת העצבים הסומטית.

אוטונומית- החלקים בגוף שאין עליהם שליטה- פעילות לב, קיבה, כבד, בלוטות וכד'.

הסומטית- מושפעת מיידית מתחושות ורגשות- קור או חום וכד'.


יחידת הבסיס העצבית נקראת נוירון:

Your browser may not support display of this image.

מצידו האחד של הנוירון יש דנדריטים, ומצידו השני יש אקסון. בקצות הדנדריטים יש רצפטורים, ובקצות האקסון יש terminal buttons. הנוירונים מחוברים אחד לשני.

כשמתרחש אירוע מסוים- הרצפטור מקבל מסר, נניח של כאב כתוצאה מנגיעה במשהו חם. הוא מעביר את המסר לגרעין הנויטרון, והגרעין מתרגם אותו לפוטנציאל פעולה. הוא מעביר את זה לאקסון ומשם לterminal buttons. הם מעבירים לרצפטורים הבאים.

המסרים ממשיכים הלאה בין הנוירונים, וגם מגיעים מסרים נוספים מהראשון, כל עוד התחושה נמשכת, למשל- כל עוד אותו אדם נוגע במשהו חם.

בין הנוירונים השונים (רצפטורים ו terminal buttons) אין מגע ישיר. שטח הנוירונים כולו נקרא סינפסה. הרווח בין כל נוירון למשנהו נקרא "synaptic gap". הנוירון שלפניו נקרא פרה- סינפטי. זה שלאחריו נקרא פוסט סינפטי.

כדי שאימפולס עיצבי יעבור מנוירון לנוירון, צריך להיות מסר בעוצמה הנכונה ובסוג הנכון. אם לא, הוא לא יעורר תגובה, ולא תגיע גם הוראה מהמוח להפסיק.

החומר המופרש מהכפתורים הטרמינליים לפער הסינפטי הוא נוירוטרנזמיטור. הרצפטורים של הנוירון הבא צריכים לקלוט את הנוירוטרנזמיטור. אם הוא בכמות ובסוג הנכונים, הוא יתרגם אותו לפוטנציאל פעולה (לאימפולס עיצבי).

בפער הסינפטי יכולים לקרות כמה דברים. יכול להיות מופרש חומר, אבל הנוירון עסוק בלקלוט חומר אחר או שהוא פגום ולא מצליח לקלוט את החומר.

במקרה כזה יכולים לקרות כמה דברים:

אפשרות ראשונה- בסינפסה מסתובבים אנזימים שמחכים לנוירוטרנזמיטור שלא מצליח להיקלט, ומפרקים אותו.

אפשרות שנייה- תהליך החזרה- reuptake- הנויריון ששלח את המסר יכול לקלוט אותו בחזרה, אם הוא פנוי. זו האפשרות החשובה ביותר, היא מסייעת, למשל, לתרופות נוגדות דיכאון.

אפשרות שלישית- יש גם תאים בשם גליה glia- שנמצאים בסינפסה ויכולים לתפוס את החומר ולפרק אותו. יש להם שני תפקידים: לתמוך בנוירונים החשובים (יש 9 כאלה על כל נוירון), ולתפוס שאריות של החומר ולפרק אותו. כמו כן גם הנוירונים המקשרים יכולים לתפוס נוירטרנזמיטור תועה ולטפל בו (??).

יש 3 סוגים של נוירונים:

תחושתיים- קיימים על העור, ועסוקים בתחושות הפיזיות- כאב משריר תפוס וכד'. הם מתרגמים את התחושות לכאב, ומעברים אותן למוח. הם שייכים למערכת העצבים הסומטית (מוסבר למעלה).

המוח מעביר אימפולס עצבי לנוירונים המוטורים ונותן להם הוראה מה לעשות- להזיז, לעצום עניים וכד'.

נוירונים מקשרים- סוג נוסף של נוירונים שנמצאים במוח, המאפיינים את מערכת העצבים המרכזית- עמוד שדרה, עיניים. הם מקשרים בין הנוירונים התחושתיים והמוטוריים. הם תומכים ותופסים שאריות, כדלעיל.

נוירונים מוטוריים- תרגום התחושה לפעולה. מעמוד השדרה עד האגודל יש נוירון מוטורי אחד (כלומר, האקסון נורא נורא ארוך). כדי להזיז את האצבע של הרגל צריך אקסון אחד.1

על כל נוירון סנסורי יש גם 9 תאי גליה (glia) שמגנים על הנוירון עצמו. הם גם אוספים את הפסולת שנמצאת במערכת העצבית.

שיעור 3 07.11.2007

סוגי נוירוטרנזמיטורים עיקריים:

אצטילכולין- נוירוטרנזמיטור הנמצא במוח. כשיש האטה בתהליך ההפרשה שלו, יש אובדן זיכרון. למשל בחולי אלצהיימר יש האטה ניכרת בהפרשת החומר.

נורפינפרין- הנוירוטרנזמיטור המשפיע על מצב הרוח. קוקאין משפיע על הפרשתו ובכך משפיע על המצב רוח. הוא מגביר את הפרשת החומר ובכך מתערב בתהליך הreuptake (ביכולת של הנוירון לתפוס חזרה את החומר שלא הצליח להיקלט כמו שצריך). יש יותר מהחומר כתוצאה מההאטה בreuptake.

ליתיום- מגביר את תהליך ההפרשה, ומשפיע על המצב רוח לרעה. הוא ניתן כתרופה כי זה מאזן את מצב הרוח במניה דיפרסיה (שינויי מצב רוח קיצוניים).

דופמין- מעורב בתחושות של הנאה. התגלה קשר בין קצב ההפרשה של דופמין להתמכרויות. כיום מאתרים מראש אנשים שיש להם פוטנציאל התמכרות גבוה. הפרשה מוגברת של דופמין גורמת לסכיזופרניה.

הפרשה מוגברת נגרמת ע"י:

ישנן תרופות פסיכיאטריות שמתגברות על הפרשת היתר הזאת.

התופעה נגדית היא האטה בהפרשת החומר הגורמת לחוסר בדופמין. החוסר יכול לגרום לפרקינסון. לכן הרבה פעמים טיפול בסכיזופרניה (האטת ההפרשה) גורם לרעידות בגוף, עד לרמת פרקינסון.

סרוטונין- ירידה בהפרשת החומר גורמת לדיכאון. תרופות כמו פרוזאק מאטות את תהליך ההחזרה וכך מסייעות במצבי דיכאון (מונעים את הירידה בכמות הסרוטונין בגוף)..

החושים (חישה):

המוח מחולק ל-3: מוח קדמי, מוח אחורי ומוח תיכון.

כל חלק במוח אחראי על תפקוד אחר. המערכת הלימבית הנמצאת במוח התיכון היא המערכת האחראית על הנאה, יצרים, תשוקה, תוקפנות וכד'.

במוח יש 2 מיספרות- המיספרה הימנית והמיספרה השמאלית. אם יש פגיעה במיספרה הימנית תהיה פגיעה בחלק השמאלי בגוף, ולהיפך (יש הצלבה בין המספרה לצד בגוף עליו היא אחראית).

קורטקס- קליפת המוח. אחראית על הבקרה והויסות של כל התהליכים הקוגנטיביים- זכירה, למידה, חשיבה וכד'. בתוך הקורטקס נמצא הומונקולוס- "איש קטן". על כל התחושות בגוף שלנו אחראית קליפת המוח, לכל איזור בגוף יש איזור מקביל בהומונקולוס שבקורטקס (אם כואבת לי האוזן, גם להומונקולוס החמוד שלי תכאב האוזן).

יש קורטקס מוטורי וקורטקס סנסורי. את שני הסוגים יש על שתי המיספרות.

ההומונקולוס הוא לא בדיוק איש פרופורציונאלי, הוא בנוי לפי התחושות- למשל העיניים הם איבר רגיש אז הם יתפסו בהומונקולוס נפח יותר גדול.

ב 1861- פול ברוקה עשה ניסוי על אדם שסבל מבעיה ביכולת הדיבור. הוא גילה שיש חלק במוח שהוא אכול, והבין שזה החלק במוח שאחרי על הדיבור.

כמה שנים אח"כ גילה ורניקה חלק נוסף הצמוד לחלק שגילה ברוקה, שאחראי על הבנת השפה. כלומר החלק הטכני של הדיבור והחלק של הבנת השפה הם צמודים.

בין המיספרה הימנית לשמאלית צריך להיות חלק מקשר. חלק זה נקרא קורפוס קלוסום.

חלק זה מעביר מידע בין המיספרות. למשל: כדי להצליח להפעיל את יד שמאל כדי להרוג יתוש שנמצא על רגל ימין.

ספרי ונבס (sperry & nebess) ב 1971 עשו ניסוי על אנשים שיש בעיה בקורפוס קולוסום שלהם. הם הראו להם אגוז בצד שמאל, וראו את התגובה. האגוז שנמצא בצד שמאל נקלט במיספרה הימנית. אבל החלק של הדיבור נמצא במיספרה השמאלית. בגלל זה הם לא היו מסוגלים להגיד מה הם ראו, ולא הצליחו לגעת באובייקט ביד ימין, וכן הצליחו ביד שמאל (המיספרה הימנית אחראית על הפעלת היד השמאלית).

כדי לחפות על בעיה הקורפוס קולוסום ניתן פשוט להפעיל את שני הצדדים כדי לקלוט תחושה, מראה וכד', כדי שהתחושה תגיע לשני הצדדים.

שיעור 4 14.11.2007

המשך נושא החישה:

מקובל לומר שיש 3 סוגים של חושים:

  1. חושים עליונים- השמיעה והראייה.
  2. חושי עור- מגע, חום, קור, כאב.
  3. חושים כימיים- טעם, ריח.

יש סוג נוסף – תחושת שיווי המשקל, אבל זה לא לגמרי מוגדר כחלק מהחושים.

תפיסה:

תהליך התפיסה הוא בעיבוד של מה שנקלט בחישה. בתפיסה מעורבים תהליכים קוגנטיביים ברמה גבוהה יותר, למשל זיכרון.

במעבר בין חישה לתפיסה חשוב להכיר 3 מושגים:

  1. הסתגלות- habituaton- למשל כשאנחנו נמצאים בחושך ולאט לאט מתחילים לשים לב לפרטים. הסתגלות היא כאשר בהתחלה יש מוטיב מרכזי- רעש חזק, אור, טעם מיוחד וכד', ואחרי זמן מצליחים להתעלם ממנו ולהתמקד בדברים אחרים. יש גירוי חזק שלא משנה מעוצמתו, אבל הגוף מצליח להתעלם מהגירוי הזה. הגירו שאליו הכי קשה להסתגל הוא כאב. כשמשהו בחושים לא ברור והגירוי לא מוגדר, ג"כ קשה להסתגל אליו.
  2. סף הקליטה- סף אבסולוטי- absolute threshold- הנקודה בה הרצפטורים יודעים לתרגם את הגירוי. מתחת לסף הזה האדם לא ירגיש את הגירוי, ואחריו-כן ירגישו את הגירוי. דוגמא: אדם חירש מחדד את החושים האחרים, ואז סף הקליטה של החושים האחרים הוא נמוך יותר.
  3. סף השינוי- difference threshold הגוף מסוגל לקלוט שינויים בעצמת הגירוי- יש פחות אור או יותר, אם עוצמת המזגן עלתה וכד'. יש נקודה שבה הגוף קולט את השינוי בעצמת הגירוי. הסף הזה הוא גמיש. הוא תלוי בגירוי המקורי ובכמה השתנה הגירוי הזה (האבחנה בין 3 מעלות ל2 מעלות הרבה פחות תורגש מאשר בין 20 מעלות ל3 מעלות), וכמובן משתנה גם בין אדם לאדם. שינוי קבוע ומונוטוני לא יורגש, כלומר אם לא היינו זזים והשינוי היה הדרגתי- לא היינו מרגישים.

ניתן להגדיר תפיסה כתהליך מעבר בין גירוי לתגובה: גירויßקלטßארגון ואחסוןßפלטßתגובה

2 סוגים של תהליכי תפיסה:


ישנן 2 אסכולות לתיאור תהליכי התפיסה:

1. template matching- במוח יש תבניות שונות, כל תבנית מתאימה לגירוי מסוים. למשל האות א'- פעם אחת מלמדים ילד מה זה א'. אח"כ כל פעם שהוא רואה את האות, זה נכנס לו לתבנית המתאימה, והוא מזהה אותה כ-א'. הבעיה באסכולה הזו היא שזה דורש המון תבניות. כמו כן יש דברים שאינם מצויים בתבנית אלא הם איזשהו אינסינקט, למשל תינוק שלא לימדו אותו את התבניות ועדיין יש לו אינסטינקטים של הישרדות. התיאוריה הזו מתאימה רק לבעלי חיים שאינם מפותחים.

2. feature analysis- ארגון הגירוי לפי הפריטים שמרכיבים אותו- קווים, צורות וכד'. המערכת הויזואלית מפרקת את הגירוי לפרטים, כדי שנוכל לקלוט אותו. תהליכים חשיבתיים כג' זכירה עוזרים לזהות ולהרכיב את התווים לכדי צורה מוכרת.

כדי להסביר את התהליך הזה, המציא סלפרידג' את שיטת הpandemonium "שדים"- הוא אמר שיש מעין שדונים בגוף, שכל שדון אחראי על קו, זווית, וכל שדון שקולט צורה, מעביר אותה לשדונים שמחברים את הצורות, עד שבסוף הכול מגיע אל השד- המחליט שמרכיב את הצורה הסופית. זה מסביר איך חלקים מסויימים במוח קולטים בצורה שונה. יש הבדל בין חלקים במח- כל חלק קולט דברים שונים, כל חלק נקלט ברמת קליטה שונה (כל חלק וצורה נקלט ברמה אחרת). השיטה זאת מדברת על תהליכים שהם bottom up.

החלק של top down מדבר על זה שמעבר לצורה שנקלטת, יש השפעה של הציפיות וההקשר על קליטת הצורה. לדוגמא: הסימן: 3 יכול להיות שלוש ויכול להיות צ. אם הוא נמצא בין מספרים, נקלוט אותו כשלוש, ואם הוא נמצא בין אותיות, נקלוט אותו כ-צ.





אסכולת הגשטאלט- אסכולה נוספת הנובעת משתי הראשונות. זוהי האסכולה המובילה. היא מסבירה איך המוח מארגן את הקלט החושי. האסכולה גילתה שלמערכת התפיסה יש קיבולת מוגבלת. היא לא יכולה לקלוט הכול וחייבת לסנן חלק. אחד ממאפייני הגשטאלט הוא שהוא מנסה לארגן כל הזמן את מה שרואים.

מה המוח קולט? מה גורם לו לקלוט דבר מסוים, ולא לקלוט דבר אחר? 2 עקרונות:


22.11.20072

אנחנו נוטים לקבץ לפי:

*קירבה-


בגלל קירבת הנקודות אחת לשניה, אנחנו רואים שיש 4 שורות ולא שיש 6 טורים.

*סגירות- אנחנו אוהבים לראות דברים סגורים ומובנים.

ישר רואים את הצורה הסגורה [ ] ולא את הצורה הפתוחה ][

* רציפות טובה- נטייה לחבר דברים לכדי צורה שלמה.


במוח שלנו קיים חץ רציף העובר דרך הלב.

* דמיון- נטייה לקבץ דברים שנראים לנו דומים.

אנחנו רואים 4 שורות ולא 4 טורים בגלל דמיון הצורות.

ישנם חמישה עקרונות (קטגוריות) בתפיסה:

1. Attention- תשומת לב- אנחנו תופסים רק חלק מתוך המון גירויים שקיימים מסביב.

ברמה נמוכה אנחנו קולטים לפי בולטות הגירוי- קול רם, צבע חזק, צליל מיוחד. זהו תהליך של bottom-up.

ברמה הגבוהה נמצא הפירוש לגירוי, מתן משמעות לגירוי. זה מתייחס לקליטת הגירויים בהתאם לציפיות, לזיכרונות שלי, לתהליך הסקת המסקנות של כל אדם. זהו תהליך של top-down כי הוא נובע מהעולם הפנימי של כל אדם. למשל אדם מוכר נתפוס (נקלוט אותו גם בתוך קהל גדול) כיוון שיש לו משמעות עבורנו.

ב 1969 עשה moray ניסוי. הוא השמיע לאנשים שני מסרים במקביל, אחד בכל אוזן. אמרו להם להקשיב רק למסר שבאוזן ימין, ואח"כ שאלו אותם מה היה המסר באוזן שמאל. אף אחד לא קלט שום דבר מהמסר שנמסר באוזן שמאל, למעט מין הדובר (זכר/ נקבה).

2. Localization- מיקום הגירוי- חשוב לדעת איפה נמצא הגירוי כדי לדעת להפריד אותו מכל הסביבה. את ההפרדה עושים באמצעות: *עקרונות הגשטאלט- רקע- דמות וקיבוץ *הערכת המרחק.

הערכת המרחק נעשית באמצעות העיניים. איך עושים את זה?

רמזים חד עיניים- רמזים שעבורם לא צריך את שתי העיניים ומספיקה עין אחת. ברמזים האלו אנחנו משתמשים בכמה במקביל. לא מספיק להשתמש רק ברמז אחד. הרמזים הם:


רמזים דו- עיניים- צריך את שתי העיניים כדי לקלוט איפה נמצא גוף מסוים. ככל שיש יותר הבדל בין מה שהמוח קולט בעין ימין בנפרד לבין מה שהוא קולט בעין שמאל בנפרד, החפץ עליו מסתכלים נמצא יותר קרוב. לכן זה יעיל רק בחפצים שנמצאים קרוב. בראיה למרחק אין משמעות למרחק בין מה שרואה כל עין בנפרד.

3. recognition- זיהוי- הצמדת הגירוי שנקלט לדימוי מוכר שנמצא במוח שלו. חוקרת בשם טרייזמן הקרינה לאנשים 3 צורות: ריבוע ירוק, עיגול כחול, משולש אדום. אחרי הניסוי אנשים זכרו את הצורות, אבל לא הצליחו לקשר את הצבע לצורות. בכך היא הוכיחה שהתפיסה שלנו היא תבניתית, כלומר יש במוח תבניות שאחראיות על התפיסה. החלק שאחראי על הצורות נפרד מהחלק שאחראי על הצבעים. תפיסת הצורה היא יותר דומיננטית.

4. abstruction- הפשטה- המוח מפשט את הגירוי כדי שיוכל לקלוט אותו. למשל כשאנחנו פוגשים אדם, אנחנו זוכרים בו דברים מסוימים- עיניים או משהו שיספיק לי כדי לזהות מי זה, הבעת פנים וכד', אבל אנחנו לא זוכרים את כל הפרטים (צבע עגילים, תספורת וכד'). זה בא לידי ביטוי במיוחד בקריקטורות- לוקחים את המאפיינים המאוד ברורים, והם יוצרים את הדמות.

5. consistancy- עקביות- המוח משמר את המאפיין הפיזיקלי של החפץ, אפילו שמזוית הראיה העין קולטת אותו בצורה אחרת. למשל דלת- תמיד נקלוט דלת כמלבן, אפילו שמזויות מסוימות היא נראית טרפז. המוח יודע שדלת היא מלבנית והוא שומר את הדמות הזאת באופן עקבי.3

שיעור שלא הייתי בו:

המשך תפיסה-

אשליות

הרעיון של אשליות בתפיסה מבוסס על הצורך שלנו לשמר קביעויות. שימור הקביעויות הוא צורך טבעי של כל אדם.

הצד החיובי של הקביעות הוא היכולת של המח שלנו לשמר תפיסה קבועה של מאפיינים פיסיקליים ועצמים למרות השתנות המצב. לדוגמא- צבע שחור יראה שחור גם ביום וגם בלילה, למרות שלמעשה זה צבע שונה שהשוני שלו נובע מהבדל באורכי הגל באור ובחושך היוצרים צבעים שונים. מה שנותן לנו לשמר את הצבע היא היחסיות לסביבה. למשל חתול שחור תמיד יראה לנו שחור, גם ביום וגם בלילה. הסיבה לכך היא שביום הכול בהיר יותר ובלילה הכול כהה יותר ולכן החתול ביחס לסביבה שלו נראה אותו דבר למרות שכשלעצמו הוא אמור להיראות לנו בצבע שונה.

בניסוי שנעשה הראו לאנשים צבעים במנותק מהסביבה והם הגדירו את הצבעים בצורה שונה ממה שהיו מגדירים אותם אילו היו רואים אותם יחד עם הסביבה. זה הרעיון של הקביעות- אנחנו רואים דברים אחרת בגלל שהם נמצאים בסביבה מסוימת.

אותו דבר בקביעות צורה- יש בראש זיכרונות של איך דברים נראים וזה משפיע על מה שאנחנו רואים. כך לא תמיד תיראה לנו מרובעת למרות שכשהיא פתוחה היא נראית כמו טרפז- כי בראש שלנו דלת היא דבר מרובע.

קביעות גודל- מרחק- חוק של אמרט: הגודל הנתפס של עצם תלוי ביחס בין המרחק ממנו לגודלו הנתפס על הרשתית. למשל פיל- אם אני מעריכה שהוא רחוק, אני אעריך את הגודל שלו כגדול למרות שעל הרשתית שלי הוא נראה קטן. היחס בין גודלו על הרשתית למרחק שלו, נותן לי הערכה טובה על גודלו במציאות.

המרצה נתנה בשיעור דוגמאות לאשליות שגורמות לנו לראות עצמים לא בגודלם האמיתי- קווים באותו אורך שנראים באורכים שונים.

אותו עניין קיים בפרספקטיבה כשקווים שמתקרבים אחד לשני נראים כאילו הם הולכים ומתרחקים (הדוגמא של הכביש מהשיעור משעבר).

הקביעות והפרספקטיבה גורמים לנו לראות משהו שונה מהמציאות.

אשליה מוכרת היא אשליית הירח- בשקיעה השמש תיראה יותר גדולה למרות שהיא נשארת באותו גודל. אותו דבר הירח- לפעמים הוא נראה קטנטן ולפעמים ענקי. זה כי האופק נתפס כרחוק מאוד, הכי רחוק שאפשר בעוד השמים נתפסים כקרובים יחסית. הירח הוא באותו גודל ואותו מרחק כשהוא בשמים למעלה וכשהוא באופק, הגודל שלו על הרשתית זהה בשני המצבים. ההבדל הוא שהאופק נתפס כרחוק מאוד ואנחנו מצפים שהגודל שלו על הרשתית יהיה קטן יותר. בגלל שהוא לא קטן יותר כמו שציפינו, המח שלנו מחליט שהוא גדול יותר. זה לפי עקרון הגודל מרחק- 2 עצמים שיוצרים אותו היטל על הרשתית אך אחד מהם נתפס כרחוק יותר, הוא ייתפס כגדול יותר.

ניסוי החדר של איימס:

אדם הציץ מתוך חור לחדר. בחדר היו אישה וילד במרחק גדול אחד מהשני, אבל מי שהציץ בחור לא יכול היה לדעת את זה. האישה והילד נראו כעומדים באותו קו.

האישה שעמדה קדימה נראתה גדולה הרבה הרבה יותר מהילד (יותר מהמציאות), כי הם נתפסו באותו מרחק. המח של מי שמציץ חושב ככה: אם הם באותו קו ודמות אחת הרבה יותר גדולה, סימן שהיא ענקית. לפי עקרון הגודל מרחק הדמות של הילד על הרשתית היא קטנה אבל המרחק לא נתפס כיותר רחוק, לכן המח מסיק שהילד קטן הרבה יותר ממה שהוא באמת, ולהפך, האישה נראית הרבה יותר גדולה ממה שהיא.

למידה והתניה

למידה מתייחסת ללימוד של חומר מקצועי, או לימוד של מיומנות וכד'. קיימת תופעה רחבה של אנשים שיש להם צורך בהתקדמות ולמידה מתמדת.

בשנות ה-20 פבלוב עשה ניסוי. לפי הגישה הביהויוריסטית קיימים דפוסים התנהגותיים דומים בין בע"ח לבנ"א. פבלוב רצה לבדוק אם כלבים מסוגלים ללמוד משהו חדש. כלבים מזילים ריר כשהם רואים אוכל. פבלוב הביא לכלבים את האוכל ביחד עם אור. באיזשהו שלב הוא הפסיק להביא אוכל והשאיר רק את האור. הכלבים המשיכו להזיל ריר למראה האור גם כשהוא היה מנותק מהאוכל.

לסוג הלמידה שנלמד מהניסוי של פבלוב קוראים התניה קלאסית.

קיימים 4 סוגי למידה:

1. הביטואציה- למידה איך להתעלם מדברים מיותרים שלא מוסיפים שום ידע, למשל ללמד את עצמי איך להתעלם מתקתוק של שעון מעצבן. מי שאין לו את מסוגלות הלמידה הזאת הוא, למשל, מישהו שלא מסוגל ללמוד למבחן כי הוא כל הזמן מתבלבל מרעשים בחוץ וכד'.

2. התניה קלאסית- הרחבה בהמשך

3. התניה אופרנטית- הרחבה בהמשך

4. למידה מורכבת- מתייחסת ללמידה מורכבת יותר הכוללת הסקת מסקנות ופתרון בעיות

התניה קלאסית

מושגים:

למידה- שינוי קבוע יחסית בהתנהגות שנובע מתרגול. שינוי שלא נובע מתרגול אינו למידה, למשל שינוי כתוצאה מסמים. שינוי נוסף שאינו נכנס להגדרת למידה היא שינוי המושפע מהתבגרות (אם כי קיימים מצבים שבמקביל להתבגרות קיימת גם למידה. דוגמא: ילד שמתחיל לעמוד זו לא למידה. כשהוא מבין באיזה זווית הכי פחות כואב ליפול כשהוא מאבד יציבות- זו למידה).

גירוי בלתי מותנה- גירוי שלא הוצמד לשום דבר. בניסוי של פבלוב האוכל הוא גירוי בלתי מותנה. גירוי בלתי מותנה מתקשר לצרכים הבסיסיים של האדם, בתחתית הפירמידה של מסלאו- אוכל, חום וכד'.

גירוי מותנה- הגירוי שהוצמד אל הגירוי הבלתי מותנה, במקרה של פבלוב והכלבים זהו האור.

תגובה בלתי מותנית- תגובה שבאה בצורה טבעית לגירוי הבלתי מותנית. במקרה דנן- הריר שהפרישו הכלבים למראה האוכל.

תגובה מותנית- אותה תגובה שבאה בצורה טבעית לגירוי הבלתי מותנה, רק לגירוי המוצמד. במקרה דנן- הפרשת ריר למראה האור.

מושגים בהתניה הקלאסית:

שלב הרכישה- השלב בו הגירויים המותנה והבלתי מותנה מוצמדים. בשלב הזה הרכישה היא ההצמדה, כלומר ששני הדברים קשורים זה לזה.

שלה ההכחדה- השלב בו הגירויים מופרדים אחד מהשני. לאחר מספר פעמים שלומדים שגירוי מסויים רק הוצמד לגירוי המקורי, והתגובה נפסקת. כך למשל כדי למנוע טראומות אחרי תאונות דרכים צריך להחזיר את האדם לאוטו, כדי שכמה שיותר מהר ייחשף לגירוי המוצמד כשהוא נפרד מהגירוי המקורי, וכך להכחיד את הפחד מנהיגה בשל התאונה.

עקומת למידה:

להשלים ציור

הגירוי המותנה מוצמד מספיק פעמים לגירוי הבלתי מותנה עד שה מתייצב על תגובה אחידה פחות או יותר אחידה. באיזשהו שלב מפסיקים את הגירוי הבלתי מותנה והתגובה נשארת פחות או יותר. בשל הרביעי מתרחשת ההכחדה.

התניה משנית- הצמדת גירוי נוסף לגירוי המוצמד הבלתי מותנה הקודם כשהגירוי הבלתי מותנה כבר לא קיים, למשל: לפני ההכחדה, אחרי שהכלבים כבר לא קיבלו אוכל, הוצמד לאור גם צליל. גם כשיישאר רק צליל הוא יגרום לתגובה (הפרשת ריר), הוא רק יוכחד מהר יותר.

התניה קלאסית מסוגלת לגרום לכך שתגובה מסוימת תישאר למספר גירויים. היא לא מאפשרת ללמד תגובה חדשה, וזהו חסרונה העיקרי.

חסימה- ניסוי שנעשה: להשלים ציורים לקבוצת ניסוי הצמידו אור לשוק חשמלי עד שאור גרם לרתיעה. בשלב השני שמו אור וצליל ביחד ואח"כ נתנו שוק. בשלב השלישי שמו רק צליל, ללא אור ושוק.

בקבוצת השנייה דילגו על השלב הראשון- ישר התחילו עם אור וצליל יחד.

בשני לא הייתה תגובה לצליל ובראשון התגובה לצליל הייתה בהלה. בגלל שבקבוצה הראשונה לא היה מצב בו הצליל לבדו הוצמד לשוק, וכן הוא לא נתפס כקשור. הם קלטו שהאור הוא שמביא את השוק. בשני הם לא קלטו את זה.

התנאים של פבלוב ללמידה:

בלי שני אלה לא תהיה ללמידה מסוג התניה קלאסית. לפי פבלוב גם בקבוצה הראשונה הייתה אמורה להיות למידה. אבל הוא לא לקח בחשבון את יכולת החיזוי. לפי יכולת החיזוי האור הוא שמביא את השוק ולכן לצליל לא הייתה משמעות. בשני החיזוי היה קשור גם לצליל ולכן הוא כן גרם לבהלה. לתופעה הזאת קוראים חסימה (BLOCKING)- התעלמות ממידע שלא נותן לי מידע נוסף.

ההבדל מההתניה המשנית הוא שבהתניה המשנית הצליל מוצמד לאור בלי ההלם החשמלי, ואז הוא נקשר לאור- כשיש צליל יש גא אור, ואור זה לא טוב כי גורם לשוק. בחסימה הוא מגיע עם השוק ולכן הוא לא הוסיף שום מידע חדש- האור הוא שגורם לשוק ולא הצליל, אין חשיבות לזה שהם באים ביחד כי לא הצליל הוא שגורם לתופעה, הוא לא מוסיף משהו שלא היה קודם.4

12.12.20075

הכללה- הגירוי המותנה מורחב ומכולל לסוגים שונים. למשל הגירוי המותנה הוא כלב מסוג מסוים, והאדם מכליל ומפחד מכל הכלבים. (גירוי בלתי מותנה- נשיכה, גירוי מותנה- רוטויילר, הכלה- שאר סוגי הכלבים).

הבחנה- כשהאדם לומד שהוא מכליל ולומד לא לעשות את זה, בדוגמא של הכלבים- הוא יפחד מהכלב הספציפי ולא מכל הכלבים בעולם. האדם מבחין בין המצב שגרם לתגובה הלא רצויה, לבין מה שהוא הכליל כמצב הגורם לתגובה.

כשאנחנו רוצים ללמד מישהו אנחנו צריכים להצמיד את הגירויים מספיק פעמים, כולל סוגים שונים של אותו גירוי. דוגמא: אמא רוצה ללמד את הילד לקבל אורחים, אז היא צריכה מספיק פעמים להביא אורחים שונים, עד שהילד יבין שאל כל האורחים צריך להיות נחמדים.

התניה אופרנטית

התניה אופרנטית היא הבסיס ללמידה שלנו איך להתנהג, להתנהל ולהרגיש בעולם. כל מערכת יחסים שמתנהלת או התנהגות לפי המקובל בחברה הן תוצאות של למידה.

התניה אופרנטית- למידת התגובה הרצויה משום שהיא משפיעה או פועלת על הסביבה.

תגובה מסוימת שלי תשפיע בצורה מסוימת על הסביבה, וזו התגובה שאני מעוניין בה. אני אחזור על הפעולה שלי מתי שההשלכות שלה היו ההשלכות שהיו רצויות מבחינתי. למידה אופרנטית היא למידה מה קורה כשאני עושה דבר מסוים.

קיימים 2 הוגים מרכזיים בתחום הלמידה האופרנטית: סקינר ותורנדייק.

הניסוי של תורנדייק: הכניס חתול לתוך כלוב ושם דג מחוץ לכלוב. בתוך הכלוב היה מוט שבלחיצה עליו נפתחה הדלת. לאט לאט החתול למד איך לוחצים על המוט ומקבלים את הדג שבחוץ.

שלב הרכישה- השלב בו לומדים איזה התנהגות תביא את התוצאה הראויה. שלב הרכישה פועל לפי חוק האפקט- בחירה מתוך כל התגובות האקראיות רק את אלו שמביאות את התוצאה הרצויה.

הניסוי של סקינר: טען שהניסוי של תורנדייק היה ארוך ומסורבל. הוא רצה לבדוק כל פעם תגובה אחת בלבד. הוא הכניס חולדה לתוך קופסא. בקופסא שם מוט שפותח את התיבה. הוא בדק כמה פעמים החלדה לחצה באקראי על התפס. כל פעם שהיא לחצה באקראי הוא הכניס מזון לקופסא. תדירות הלחיצה עלתה בעקבות הכנסת האוכל. כשהוא הפסיק להכניס לה אוכל ירדה תדירות הלחיצה על המוט (הייתה הכחדה).

3 מושגים בתחום ההתניה האופרנטית:

חיזוק חיובי- כל חיזוק, חיובי או שלילי, מטרתו להגביר התנהגות רצויה. בחיזוק חיובי זה נעשה ע"י גירוי חיובי, כמו הערכה או חיבה.

חיזוק שלילי- הסרת גירוי שלילי שהיה. לדוגמא: למידה למבחן- חיזוק חיובי: עידוד, ציון טוב וכד', חיזוק שלילי: הסרת משהו שלילי- למשל חיסול ייסורי המצפון בכך אני לומד למבחן.

עונש- ניסיון להפסיק התנהגות מסוימת. ע"י העונש מלמדים רק מה לא לעשות ולא מה כן לעשות, או איך לעשות נכון. בעונש לא מראים אלטרנטיבה איך כן לעשות.

איך למנוע הכחדה כך שהלמידה תחזיק מעמד גם בלי לתת חיזוקים כל הזמן?

עיצוב shaping- להתחיל בלימוד התנהגויות אקראיות שהן יותר קטנות ונקודתיות הקרובות להתנהגות שרוצים ללמד. למשל: אני רוצה שהילד שלי ילמד לסדר, אז אני אלמד אותו להחזיר את הקלמר לתיק, לשים צלחת בכיור וכד'. כל פעם שיש התקדמות קטנה ואקראית כזו ניתן חיזוק. כך הוא יגיע להתנהגות הרצויה שאליה לא היה מגיע אם לא היו "תחנות" בדרך.

חיזוק מותנה- חיזוק משני- הגדלת טווח ההתניה האופרנטית. ניסוי שנערך: אותה חולדה ואותה קופסא מהניסוי של סקינר. בשלב ראשון כל לחיצה על התפס הביאה להשמעת צליל והכנסת אוכל. בשלב השני הלחיצה על התפס לא גררה שום תגובה. החולדה הפסיקה ללחוץ על התפס. בשלב השלישי כשהחולדה לחצה שוב באקראי על התפס הושמע צליל. ברגע שהושמע הצליל החולדה חזרה ללחוץ על התפס לעיתים קרובות יותר. הצליל קיבל ערך בפני עצמו וגרם לחולדה לסיפוק גם בלי האוכל. דוגמא: ילד מקבל מדבקה כל פעם שהוא מסדר. באיזשהו שלב גם בלי המדבקה הילד יסתפק במילה הטובה והחיוך של אמא שמתלווה לזה. אחת לכמה זמן צריך לתת את החיזוק המוחשי הראשוני אחרת תהיה הכחדה.

הכללה והבחנה בהקשר של התניה אופרנטית:

הכללה- הרעיון הוא לא להסתפק בהתנהגות הרצויה רק בעניינים מסוימים. למשל: אני רוצה שבן זוגי יהיה חברותי יותר, ולא מספיק לי שהוא נחמד לחברים שלו כשהם באים. אני רוצה שהוא יהיה נחמד גם להורים שלי. עושים את זה ע"י זה ממספיק פעמים אצל אורחים שונים מסיבים את תשומת ליבו, עד שהוא לומד.

הבחנה- לפעמים מרוב שאנחנו מלמדים את הילד איך להתנהג, שוכחים להדגיש את הגבול. דוגמא: מלמדים ילד שצריך להיות נחמד ולתת נשיקה לסבתא וסבא, אבל צריך ללמד את הילד גם שלא לכל אחד נותנים חיבוקים ולא לכולם צריך להיות נחמדים.

תנאים להתניה אופרנטית:


26.12.2007

זיכרון

אישה בת 40 שזוכרת כל פרט הכי קטן מאז שהיא נולדה. היא מוגדרת כאישה בעלת הזיכרון הטוב בעולם. עד היום לא מצליחים למצוא לזה הסבר. מנגד- קיים איש זקן שבגיל מסוים הפסיק לזכור כתוצאה מאיזושהי תאונה. עד שנת 1960 הוא זוכר כל דבר, ומאז הוא לא זוכר כלום. מבחינתו הוא קם כל יום בבוקר באותו יום בו אירעה התאונה.

בזיכרון יש סוגים שונים, סוגי זיכרון שהם פונקציה של סוג המידע שנקלט ושלבים בזיכרון.

הגירוי הכי חזק בזיכרון הוא ריח. מדענים גילו שהרצפטורים האחראים על המח נמצאים הכי קרוב לחלק האחראי על כך במוח.

שלבים בזיכרון

  1. קידוד- קליטה של האינפורמציה. בשלב הקידוד גירויים פיסיקליים מתורגמים למשהו בעל רמה מסוימת של משמעות.

#בין הקידוד לאיחסון מתרחש עיבוד

  1. איחסון

#בין האחסון לשליפה מתרחש גירוי נוסף

  1. שליפה

שלושת השלבים האלו נכונים לגבי כל סוג של זיכרון. אנחנו מדברים עכשיו על אירועים מודעים.

בין הקידוד לאחסון יש איזשהו עיבוד, ובין האחסון לשליפה יש גירוי נוסף שגורם לי לשלוף את הזיכרון הספציפי. בעיה בזיכרון יכולה להיגרם ע"י כל אחד מהשלבים.

ניסוי: חיברו לאנשים אלקטרודות במח והראו שבשל בקידוד עובדת במח המספרה השמאלית, ובשלב אחר- הימנית. כלומר- בשלבים שונים פועלים חלקים אחרים במח.

סוגים שונים של זיכרון

זיכרון סנסורי (תחושתי)- אטקינסון ושיפרין טענו שהמידע הראשוני נקלט מסביבה נכנס קודם כל לזיכרון הסנסורי שנשאר במח בלי שהוא עובר עיבוד כלשהו. זוכרים את הגירוי בצורה הגולמית שלו למשך כשנייה.

כמות גדולה מאוד של מידע נקלטת מהסביבה כל הזמן. לזיכרון הסנסורי יש קיבולת מאוד מוגבלת, זיכרונות חדשים כל הזמן דוחפים החוצה זיכרונות ישנים.

ספרלינג ערך ניסוי שהוכיח את הזיכרון הסנסורי: הוא הקרין 9 אותיות על מסך למשך 50 אלפיות השנייה. הוא ביקש מהנבדקים לומר כמה אותיות הם זכרו, כלומר דרשו מהם דיווח מלא. הם זכרו חצי ומטה. בשלב השני הוא השמיע להם צלילים שונים, כשכל צליל הורה להם לזכור רק חלק מהאותיות- ביקשו מהם רק דיווח חלקי (צליל מסוים הורה להם לזכור רק את שורת האותיות האמצעית). התוצאה הייתה שהם הצליחו לזכור בדיוק מה שהוא ביקש. המשמעות של זה: הם קלטו את כל האותיות וזכרו אותם לשנייה, אבל כשהם התבקשו לומר את הכול, עד שהם אמרו את זה הם שכחו. לכן כשהם נתבקשו לומר רק חלק, הם הצליחו לזכור את זה.

זיכרון לטווח קצר- כשהמידע עובר איזשהו עיבוד מסוים. הזיכרון נשאר זיכרון לטווח קצר כ 15-20 שניות. אחרי 20 שניות הזיכרון נעלם. מה שיכול לגרום שהמידע יישאר יותר בטווח הקצר הוא חזרה ושינון של החומר. לא מדובר על נתינת משמעות אלא שינון. גם השינון עצמו יספיק רק ל 20 שניות.

שמו של זיכרון הטווח הקצר שונה לworking memory . כדי לא להעליב אותו J.

קידוד בזיכרון לטווח קצר יכול לרוב להיות ויזואלי או שמיעתי. הקידוד האופייני הוא שבתהליך השינון אנחנו הופכים את המידע לשמיעתי כי אנחנו חוזרים על המידע במח באיזשהו קול פנימי.

בשביל לקלוט בזיכרון הסנסורי לא צריך לעשות כלום. כדי לקלוט בטווח קצר צריך לשים לב.

הזיכרון הקצר נגמר ע"י התקה (חומר חדש שנכנס למח) או דעיכה.

זיכרון לטווח ארוך- כשהמידע עובר עיבוד יותר מעמיק, הוא ייכנס לווח ארך. הוא לא מוגבל מבחינת הכמות שאפשר לזכור, ובדר"כ יש לנו שליטה על השליפה שלו.

בכל אחד מסוגי הזיכרונות פועלים 3 השלבים (קידוד, אחסון ושליפה).

02.01.2008

"ככל שמרבים לשנן חומר בלמידה ראשונית הוא נזכר טוב יותר"- היֹה היָה לפני שנים רבות חוקר בשם אבינגאהוס (1885). הוא עשה על עצמו ניסוי- הוא נתן לעצמו רשימת מילים ללמוד ובדק (בתנאי מעבדה) כמה פעמים הוא משנן, תוך כמה זמן הוא שוכח וכד'. הוא חיבר 16 הברות חסרות משמעות ובדק כמה זמן לוקח לו לשנן אותן. הוא גילה שככל שהוא משנן יותר, הוא זוכר למשך יותר זמן, והצליח ללמוד מחדש את ההברות האלה ביתר קלות לאחר ששכח.


הזמן הנחוץ ללמידת

הרשימה מחדש

מספר החזרות בלמידה ראשונה

"השכחה גדלה ביחס ישר למרחק מזמן הלימוד"- חלקו השני של הניסוי של אבינגהאוס. בניסוי הוא בדק כמה הוא זוכר בטווחי זמן שונים. רשימה אחת הוא בדק אחרי 3 דק', את הרשימה שאחריה בדק אחרי 6 דק' וכן הלאה, עד 30 יום. הוא גילה שעד כמעט יום אחד מתרחשת שכחה מהירה מאוד. הוא למד במשך שעה רשימה מסוימת. אחרי שעה שכח 80% מהחומר. אחרי יום אחד בלבד הוא כבר שכח חצי מחומר הלימוד. אבל אחרי 30 ימים הוא זכר מה שהוא זכר בסוף יום אחד. במילים אחרות- ביום הראשון אובד חלק מהזיכרון. מה שנשאר בזיכרון לאחר היום הראשון, יישאר גם אחרי 30 יום.

המסקנה, אם כך:

"השכחה גדלה בצורה דראסטית בהתחלה. ככל שמתרחקים מזמן הלימוד השכחה נשארת קבועה"

על אבינגהאוס הייתה ביקורת. מבקריו טענו שהוא לא מבוסס על המציאות. 60 שנה אחרי קם ברטלט. ברטלט טען שיש מתערב נוסף מעבר לשינוי. הוא נתן לאנשים לקרוא טקסט ספרותי מורכב וקשה. הם יכלו לקרוא אותו פעם אחת בלבד, ללא הגבלת זמן. מיד אחרי שקראו, היו האנשים צריכים לכתוב את מה שקראו. הוא גילה שלזיכרון יש משמעות ואם אין לא משמעות הוא לא נזכר. חלק מהאנשים הוסיפו מידע,שינו סגנון, שינו סדר או השמיטו פרטים- הכול כדי שזה יסתדר להם מבחינה הגיונית עם מצבים שהם מכירים. לאחר שנים הוא פגש את אחת הנשים שהשתתפו בניסוי והיא זכרה רק את הפרטים שנתנה להם משמעות מיוחדת.

מה שנישאר בזיכרון הוא מה שיש לו חשיבות עבורנו. זה יכול להיות ריח או קול, אבל ברובו זהו זיכרון של משמעות.

מאפיינים של זיכרון לטווח ארוך:

בזיכרון לטווח ארוך קשה לבודד את שלב הקידוד ושלב השליפה, יש אינטראקציה בניהם. זהו מאפיין משמעותי בזיכרון לטווח ארוך. למשל: הקופאית בקופת חולים- נזהה אותה כשהיא בקופ"ח ולא בהכרח נזהה אותה באמצע הרחוב. זהו רמז השליפה- כשהקשר מסוים יוצר לי מיד רמז שעוזר לי להיגרם. רמזים נוספים יכולים למשל להיות ראשי תיבות וכד'.

רמזי השליפה מוגדרים כמתן משמעות למידע מסוים. זה נהיה קשה כשרמז שליפה משמש ליותר מזיכרון אחד. למשל חבר שהחליף מספרי טלפון- אנחנו זוכרים את המספר שלו אבל אם הוא החליף מספר אנחנו כבר לא זוכרים את כל המספרים שלו. ככל שמושקע זמן רב יותר בקידוד ומתן המשמעות, יהיה קל יותר לשלוף את זה.

בזיכרון לטווח קצר בעיה בזיכרון היא תוצר של בעיה באחסון (התקה או דעיכה). כמעט ואין בעיות בשליפה. בזיכרון לטווח ארוך הבעיה הפוכה. בדר"כ החומר נמצא בראש וקיים שם, והקושי הוא רק בשליפה. הבעיות בזיכרון כמעט לא נגרמות כתוצאה משלב הקידוד. המידע בזיכרון לטווח ארוך גם כן יכול להיעלם כתוצאה מדעיכה או התקה, אבל זה כמעט לא קורה. באופן כללי הזיכרון קיים אבל לא מצליחים לשלוף אותו.

שני חוקרים אמריקאים נתנו לקבוצה אנשים לזכור רשימת מילים. הם נתנו להם זמן לשינון. לאחר זמן ביקשו מהם לרשום מה הם זוכרים. רשימות שהיו מחולקות לפי קטגוריות זכרו הרבה יותר.

בהמשך לניסוי הזה עשו ניסוי דומה עם משפטים (נתנו נושא ועליו מספר עובדות). כעבור זמן יחסית קצר אנשים זכרו את העובדות. אבל הזיכרון היה זיכרון של זיהוי ולא זיכרון של שליפה. זיכרון של מבחן אמריקאי ולא של מבחן פתוח. הם לא זכרו את הפרטים, אבל ידעו לומר אם משהו נכון או לא.

בנוסף גילו שהעובדה שנקראה אחרונה, לקח לאנשים יותר זמן להיזכר בה. המסקנה: הדרך בה זוכרים דברים בראש היא כמו תרשים זרימה. כלומר, כשהיה צריך להיזכר במשפט האחרון, המח עבר על כל הרשימה שניתנה עד שהוא הגיע לפריט שהתאים לשאלה.

יש לבני אדם אנרגיה מסוימת שמושקעת כדי לזכור. אם צריך לזכור הרבה פרטים, כל פרט מקבל מעט אנרגיה כי האנרגיה מתחלקת בין כל הפרטים. זהו הסבר נוסף לשאלה למה לקח יותר זמן להיזכר בפרט האחרון- פשוט הייתה פחות אנרגיה בשביל לזכור אותו.

המסקנה מכל השיעור: להשקיע את המאמצים בקידוד מאורגן ומשמעותי וזה יקל על שליפתו של הזיכרון.

09.01.2008

תודעה

בתחום חקר התודעה מספר הדעות כמספר החוקרים. לתודעה שייכים התפיסות, הרגלים, הדעות והיא נגזרת מכל מה שלמדנו עד עכשיו- זיכרון, תפיסה וכד'.

2 תפקודים לתודעה:

1. ניטור- יש שפע גדול של גירויים בעולם מסביב וצריך להחליט מה לקחת ומה לסנן. בתודעה בוחרים מה לקחת כדי שישפיע עלי. זה לא מה קולטים ומה לא, אלא מה חשוב לי לקלוט. השאלה היא מתי שמים לב ולמה מתוך כל התחושות הפיזיות או הנפשיות. יש שני גורמים שגורמים לנו לסנן (לעשות ניטור) את הגירויים ומעוררים את התודעה:

# הגירויים שנחוצים לנו מבחינה הישרדותית- למשל רעב היא תחושה הישרדותית שחשוב לשים לב אליה, הרעב שומר עלינו שנאכל כמו שצריך. דוגמאות נוספות- תחושות של בריאות, חום וקור וכד'.

# שינוי- ברגע שמתרחש שינוי במצב סטטי שרגילים אליו, שמים אליו לב (או במילים אחרות- הוא נכנס לנו לתודעה). ישנן פעולות שאנחנו רגילים אליהם ואז התודעה שלנו לא מעורבת בזה. היא מעורבת ברגע שיש שינוי. כל עוד אין שינוי אנחנו לא נזכור את הפעולה הזאת. אם נזכור אותה זה כי היה שינוי מסוים שגרם לנו לשים לב.

2. שליטה- אחרי שמחליטים למה לשים לב ולמה לא, התודעה מערובת גם בנושא השליטה, איך אני אתנהג, איך הגירוי יגרום לתגובה. ההתנהגות היא גם לא תמיד מודעת אבל היא שייכת לעולם התודעה כי היא תוצאה של החלטה שלנו אפילו שזו פעולה אוטומטית. כך בעצם הלא מודע נכלל בתוך התודעה.

הלא מודע

מושג שתבע פרויד. פרויד טען שההתנהלות שלנו היא לא רק על פי החלטות מודעות, אלא גם מתוך עולם פנימי שלנו- העולם הלא מודע. העולם הזה משפיע בחלומות, פליטות פה, התנהגויות מסוימות, היפנוזה, סימפטומים וכד'. הטיפול בלא מודע הוא ע"י פסיכואנליזה- הצפת הלא מודע אל המודע.

ניסוי: לקחו קבוצת אנשים להעתיק רשימת מילים. קבוצה אחת קיבלה גיבוב של מילים וקבוצה שנייה קיבלה מילים שקשורות לתחום הזקנה. אחר כך כל קבוצה הייתה צריכה ללכת ממקום אחד למקום אחר. הקבוצה שקיבלה את המילים שקשורות לזקנה הלכו יותר לאט מהקבוצה השנייה- התת מודע שלהם הושפע מהמילים שהיו צריכים לקרוא.

דיסוציאציה

דיסוציאציה היא ניתוק מהתודעה. ברגע נתון מתעסקים במשהו אחר ולא במשהו שהתודעה שלי מתעסקת בהם. דוגמא: אני נמצאת בקורס ואני יודעת שאני צריכה להקשיב כי זה חשוב (עשיתי ניטור) אבל עדיין המחשבות שלי שטות למחוזות אחרים.

בדיסוציאציה האדם כאילו נמצא באותו זמן בשתי מקומות. הכניסה אל העולם הלא מודע בצורה מודת הוא אפסי כי זה עולם מודחק לחלוטין, דיסוציאציה לעומת זאת היא ניתוק שאפשר להפסיק אותו במודע בכל שלב שרוצים, הוא מודע לחלוטין. דוגמא נוספת: מתנדבי זק"א בעת פיגוע עושים ניתוק לזמן הפעילות וחוזרים אח"כ לחיים. הזמן שבו נמצאים במקום אחר הוא זמן "חסר", לא זוכרים בהכרח מה היה בו, אבל ההתנתקות עצמה היא החלטה מודעת ונשלטת וגם ניתן לשחזר את מה שהיה באותו זמן.

הפרעה דיסוציאטיבית- פיצול אישיות, אדם שכל הזמן חי בשתי עולמות, לעיתים 2 העולמות מנותקים לחלוטין ולעיתים 2 העולמות מודעים אחד לשני.

שינה

חקר השינה שייך לתחום חקר התודעה אפילו שלכאורה שינה היא חוסר הכרה.

מחקרים גילו שדווקא במצב של שינה הכי קל לחקור את התודעה כי הגוף רפוי והשכל עובד, אז אפשר לבדוק איך השכל פועל. המכשיר שאיתו חוקרים את עולם השינה הוא eeg. מחברים אלקטרודות למח, לאזורי הדופק והנשימה. כגוף פועל לפי הצורות והדברים שעליהם חולמים. למשל אם חולמים על פעילות פיזית הדופק מואץ. אם חולמים על מילים יראו את זה בגלים שהאזור במח שאחראי על זה משדר.

כדאי שאדם יישן 7.5 שעות שינה. בפועל הזמן הממוצע שאדם ישן הוא 6 שעות. מחקר שנעשה: גרמו לאנשים חסך בשעות שינה, והשוו את הקבוצה הזו לקבוצה ששתתה אלכוהול. השוו את היכולות של 2 הקבוצות מבחינת מהירות תגובה ויכולות קוגנטיביות אחרות. גילו שהתגובות זהות, כלומר הייתה אותה ירידה ביכולות של שתי הקבוצות. במילים אחרות- חוסר שינה משול לשכרות מבחינת ההשפעה על ההתנהגות.

*אין כזה דבר להשלים שעות שינה.

בלילה אמורים להיות 5 מחזורי שינה, כל מחזור לוקח באזור שעה וחצי. זו כמות המחזורים שהמח זקוק כדי לתפקד טוב- הוא זקוק להורמונים שמופרשים בלילה, לתהליכים קוגנטיביים שמתרחשים רק בשעת לילה. אם ישנים פחות מהזמן הרצוי, חסרים מחזורי שינה וזה משפיע על המח (חשיבה, מצב רוח וכד'). יש בספר של הקורס חלק שעוסק בהפרעות שינה.

כל מחזור שינה מתחלק לחמש חלקים. השלב הראשון הוא של ההירדמות. זה השלב שבו נמצאים בחצי מודעות- חלום- בהקיץ ושוקעים לאט לאט לשינה. מי שיש לו בעיה בהירדמות עובדים איתו על דפוסי הירדמות- מתחילים את השלב הזה יותר מוקדם והופכים אותו לטקס עם סדר קבוע של פעולות. בשלב הזה הגלים ב eeg רגועים.

השלב השני היא השלב בו הגוף כבר רפוי ומתחיל לשקוע לשינה. זה השלב בו השינה עוד לא עמוקה, מתעוררים בו יותר אבל גם חוזרים מהר לשינה.

שלבים 3+4 הם שלבי השינה העמוקה, הגוף רפוי, המח כמעט לא פעיל (פועל בתפוקה של 25%). בזמן הזה מתרחש עיבוד המידע שרחשנו באותו יום. בשלב הזה כמעט ולא מתעוררים מרעשים חזקים וכד', אבל כן מתעוררים מרעש של בכי של הילד הוא חריקה של דלת שאופיינית לבית שלך, כלומר מרעשים ששייכים לך באופן אישי איכשהו, שיש להם משמעות.

עד השלב הרביעי יש חלימה עד 50%. אין בהם תנועות עיניים (עפעופים).

כל שלב של הלילה יש דגש אחר על השלבים שיש בתוך כל מחזור. בהתחלה משמעותי יותר החלקים הראשונים. בהמשך משמעותיים השלבים של השינה העמוקה.

שלב 5- שלב הREM זה בעיקר השלב שבו חולמים חלומות. ברוב השלב הזה חולמים. המח פועל בו בדיוק כמו בזמן ערות. הגוף בשלב הזה הוא משותק לחלוטין. אם מתעוררים בשלב הזה קשה ממש ממש ממש לזוז ולחזור לתפקוד. יש אנשים שיכולים לשלוט על תוכן החלומות בעזרת מדיטציה וכד'.

אפשר גם להגיע למצב של שעות שינה- מתי נרדם ומתי נתעורר.

תיאוריות של חלומות: בחלום רואים דברים שהם חלק מהאדם. לדעת פרויד זהו החלק שתת מודע, לדעת אחרים זהו עיבוד המידע שנצבר באותו יום/ שבוע. אם חולם חוזר שוב ושוב, לדעת פרויד זה יהיה דחף שלא מומש. לדעת חוקרים אחרים זה יהיה בעיה שלא באה על פתרונה.

אתר מומלץ על תודעה: studytv.co.il


Locations of visitors to this page