מבוא לספיכולוגיה - מאמר -האדם מחפש משמעות/ ויקטור ופרנקל

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

---

תודה לגלעד אורזך

סיכום האדם מחפש משמעות/ ויקטור ופרנקל

[ככל הנראה המבחן יתמקד בחלק השני במושגי היסוד, לכל מקרה האינדקס מקיף את כל הספר]

ישנם 3 שלבים בתגובותיו הנפשיות של האסיר על חיי המחנה:

פרק הזמן מיד לאחר כניסתו למחנה- הלם.

פרק הזמן שבו הסכין עם שיגרת המחנה.

ופרק הזמן שלאחר שחרורו ויציאתו לחופשי. [19]

"הזיית החנינה"- הנידון למוות, סמוך להוצאתו להורג, משלה את נפשו, כי ברגע האחרון ממש תינתן לו חנינה. [21]

בפרק הזמן השני: האסיר נכנס אל שלב האדישות היחסית, שבו כאילו מת מיתה אמוציונאלית.33

בשלב זה ישנה אפתיה, קהות חושים והרגשה שלא אכפת מכלום.(מנגנונים שבאו להגן) [36]

בשל תת התזונה סבבו כל חיי הנפש והתשוקה העיקרית היו למזון. [מסלו...][44]

תרבות במחנה: אסירים מרבים לדבר על פוליטיקה ודת. [49]

אומנות: לעיתים הצגות, שירים ובדיחות.

הסבל ממלא את נפש האדם, בין אם הוא קטן הוא גדול. לכן דבר פעוט ערך עשוי לעורר את הגדולה שבשמחות. [61]

כל מה שלא היה קשור בשמירה על קיום עצמו ועל קיום חבריו ניטל ערכו. [67]

אסיר שלא עמד על נפשו מפני אובדן ערכים אלה, אבדה לו לבסוף הרגשת היותו בן אדם. [68]

אסיר המחנה התיירא מקבלת החלטות ונטילת כל יוזמה. [75]

אדישותם של האסירים נבעה, חוץ בתו מנגנון הגנה, מרעב וחוסר שינה ורגיזות כללית. [82]

רוב האסירים סבלו מתסביך נחיתות. [82]

האדם לא נתון כולו ללא מנוס להשפעת הסביבה, גם בתנאים קשים יש לאדם בחירה חופשית.85

ההשפעה המדכדכת ביותר הייתה שנבצר מהאסיר לדעת כמה זמן יהיה כלוא. "ה-ו-ו-י-ה על תנאי שגבולות זמנה אינם ידועים". [90]

מובטלים בשל חוסר עבודתם סובלים מ"עיוות זמן". [91]

אדם אין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד- יש לו מטרה בחיים.

ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ". [98]

פרק הזמן השלישי: שחרור.

"ביטול האישיות"- הכל נראה ערטילאי, מעורפל כבחלום.

האסיר המשוחרר שרוי בסכנה כלשהי לאחר שחרורו, בפרט אם השחרור ממועקה בא פתאום.

אסירים שטבעם פרימיטיבי יותר, לא יכלו להישמר מפני ההשפעות הברוטליות שאפפו אותם במחנה. נדמה היה להם, עכשיו משנשתחררו, כי יוכל לנצל את חירותם דרך הפקרות ואכזריות.

תחת להיות מדוכאים הפכו למדכאים. [113]

היו גם הסכנות של המרירות והאכזבה בשובם אל החיים הישנים.

חלק 2: מושגי יסוד של לוגותרפיה [השאיפה לפשר].

הלוגותרפיה מרוכזת יותר בעתיד, מעמידה את האדם לפי פשר חייו ומכוונת אותו אליו. [118]

האדם חי ומוכן למות למען ערכיו. אפשר שיהיו מקרים שבהם העניין שמוצא אדם בערכיו אינו אלא הסוואה של סכסוכים נפשיים נסתרים., אך אלו יוצאים מן הכלל. [119]

אין אנו ממציאים בעצמנו את פשר קיומנו אלא רק מגלים אותו. [121]

---- "תסכול קיומי"- שאיפתו של האדם לפשר עלולה להתקפח מחמת תסכול. תסכול זה נובע מ:

נאורוזות נואוגניות- סכסוכים מוסריים, בעיות רוחניות. המטפל לא פותר קונפליקטים פנימיים לא מודעים אלא מטפל מבחינה יצרית גרידא. [124]

לא כל קונפליקט הוא נוירוטי, מידת מה של קונפליקט היא בריאה.

הסבל יכול להיות הישג אנושי, בייחוד אם הוא נובע מתסכול קיומי. [125]

---- "נואו-דינאמיקה"- חיפושי האדם אחר פשר וערכים עלולים לעורר מתיחות פנימית, אולם מתיחות זו עצמה היא תנאי קודם הכרחי לבריאות הנפש. המתיחות בין מה שאדם פעל לבין מטרתו. [126] לא הומיאוסטאזיס דרוש לאדם, אלא "נואו-דינ'.

---- "הריק הקיומי"- בשחר ההיסטוריה אבדו לאדם היצרים החייתיים הבסיסיים, הקובעים את התנהגותו ומקנים לו ביטחון. והמסורת האומרת לו איך לנהוג. דבר שגרם לכך שאדם לא יודע מה לעשות ושעבודו לקונפורמיזם. מצב זה יצר ריק קיומי, המתבטא בעיקר בשעמום. [129]

הריק מופיע בכמה מסכות והסוואות. השאיפה המתוסכלת לפשר מקוזזת ע"י שאיפה לכוח וממון.

לעיתים השאיפה לתענוג תופסת את מקומה של השאיפה לפשר. [130]

---- "פשר החיים"- פשר החיים שונה בכל אדם, ובכל זמן. לכן אין תשובה לשאלה זו.

אל ישאל האדם מה פשר חייו, אלא הוא הנשאל, החיים שואלים כל אדם ואין הוא יכול לתת תשובה אלא ע"י דין וחשבון. לוגותרפיה רואה בעצם קבלת עול אחריות את עצם מהותו של האדם. [132]

---- "מהות הקיום"- האדם צריך לחשוב "כל מה שעבר חלף, אפשר לתקן את העבר." [132]

מטרתו האמיתית של הקיום האנושי לא תימצא במה שנקרא הגשמת-עצמו. הגשמת-עצמו אינה מטרה אפשרית כלל, כי ככל שישאף אליה האדם, כן תברח מפניו. [134]

פשר החיים מתגלה ב-3 דרכים:

1. בעשיית מעשה.
2. בהתנסות בחוויה של ערך (חוויה של הטבע, אהבה)
3. בסבל

---- "פשר האהבה"- באהבה אדם רואה את הסגולות הגנוזות בזולת ומאפשר להביא סגולות אלו לידי הגשמה. [135]

---- "פשר הסבל"- במצב של סבל (מחלה, גורל שלא ניתן לשינוי) אדם יכול לקיים את הפשר העמוק ביותר, פשר הסבל. שכן הדבר החשוב מכל הוא, איזו עמדה אנו נוקטים כלפי הסבל.[136]

---- "לוגודראמה"-[ 140-142]

---- "הפשר העליון"- האדם צריך להבין ולקבל שהוא לא יכול להבין את החיים ופשרם.

האדם צריך להבין שיש מהלכים עליונים שהוא לא יוכל להבינם. [143]

---- "חלופיות החיים"- האדם כל הזמן ניצב בפני מצבים שדורשים ממנו לבחור בין כמה אפשרויות עשייה/ התנהגות שונות[חלופיות=בחירה חופשית]. בחלופיות מתגלה אחריותנו.

האדם רואה רק את המצבים/ הקשיים שמזמנים לו העתיד או ההווה והוא לא מסתכל בעבר ובכל המעשים הטובים שהוא עשה ונשארו חקוקים שם לתמיד. עפ"י הלוגותרפיה אדם צריך להיות אופטימי ולא פסימי, להסתכל בעבר המשפחה]ואר, בכל מה שעשה, ולא בכישלונות ההווה ובדאגות העתיד. [146]

---- "הלוגותרפיה כטכניקה"- הפחד מביא אל האדם מה שהוא מתיירא מפניו וכוונת יתר מונעת קיום משאלתו של האדם. [כשאדם חושב שאם הוא קם עייף אז הוא חולה אז הוא יגרום לעצמו לחלות, כשאדם מפחד שלא יצליח לדבר באירוע חברתי אז הפחד יגרום לכך שהוא לא יצליח]

הלוגותרפיה מביאה כטיפול את "כוונה פרדוכסית". בגישה זאת נקרא החולה לכוון את רצונו אל אותו דבר שהוא חושש מפניו. [148]

אך בנוהל זה צריך להיות יכולת להינתקות מעצמו, תכונה זאת טבועה בחוש ההומור. [149].

[דוג' פחד מפני נדודי שינה, על החולה לנסות לא להירדם ובעקבות זה תבוא השינה]

כנגד חרדת ציפייה יש לפעול בכוונה פרדוכסית. כנגד כוונת יתר והרהורי יתר-הסחת הרהורים.154

---- "הנאורוזה הקיבוצית" – דור ודור והנוירוזות הקיבוצית שלו. וכל דור זקוק לפסיכותרפיה משלו כדי לטפל בה. הנוירוזה ההמונית של ימינו היא הריק הקיומי. [154]

---- "ביקורת הפאן דטרמינזם"- להבדיל מגישה הדטרמניסטית, לאדם יש חופש בחירה בכל מצב.

--האני מאמין הפסיכיאטרי אומר שגם אדם חשוך מרפא יכול לשמור על הדרת כבודו כאדם. [160]

--- "האנשת הפסיכיאטריה"- פעם הסתכלו על אדם כמנגנון ובדקו את הליקויים במנגנון, אנחנו צריכים להסתכל על האדם בצורה הומנית, היכרותו כאדם.