מבוא לספיכולוגיה - הילגרד פרק 11
חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה
חזרה לכלל החומרים
פרק 11 – אמוציות - רגשות
הפרעת אישיות
אנטי סוציאלית- העדר תגובות רגשיות נורמאליות.
במיוחד בושה, אשמה, פחד ואי-אמפתיה לאחרים.
יש דמיון בין רגשות למניעים , אולם יש להפריד בניהם - רגשות מושפעים מאירועים חיצוניים ומכוונים כלפי אירועים אלו ומניעים מעוררים ע"י אירועים פנימיים ומכוננים כלפי אובייקטים מסוימים בסביבה. מניע עולה מתוך צורך ספציפי בעוד שרגש יכול להתעורר ע"י מגוון רחב של גירויים.
מרכיבי הרגשות
רגש הוא מצב מורכב שעולה בתגובסה לחוויות בעלות גוון רגשי. 6 מרכיבים לרגש:
- הערכה קוגניטיבית- האדם מעריך את המשמעות האישית של הנסיבות הנוכחיות.
- החוויה הסובייקטיבית- המצב הרגשי והתחושות שהרגש גורם.
- מחשבות ונטיית פעולה- דחף לחשוב ולפעול בדרכים מסוימות.
- שינוי גופני פנימי- שינוי בתגובות פיזיולוגיות בעיקר של מערכת העצבים האוטונומית ששולטת בשרירים ובלב. (לדוג' עליית קצב הלב בפחד)
- הבעת פנים- פעילות השרירים שיוצרים סימנים בפנים בצורות מסוימות (חיוך)
- תגובה לרגש- כיצד אדם מגיב לרגש של עצמו או לסיטואציה שעוררה אותו.
הבדלים בין רגשות למצבי רוח
- רגשות מאופיינים בסיבה ברורה וקשורים למשהו או מישהו מסויים. מצבי רוח הם מצבים רגשיים מעורפלים ללא סיבה מסוימת.
- רגשות הם קצרי מועד (שניות או דקות). מצבי רוח הם ארוכים יותר (שעות/ ימים).
- רגשות כוללים את המערכות המורכבות (6 השלבים הנ"ל) ומצבי רוח הם ברמה של התנסות סובייקטיבית בלבד.
- רגשות תואמים קטגוריות ברורות: פחד, כעס, שמחה... מצבי רוח נתפסים כמשתנים לאורך המימדים של רמות נעימות ועוררות.
מרכיבי האמוציה
משפיעים זה על זה באופן דו צדדי. למרות
שהמרכבים הראשון הוא בדרך כלל הערכה קוג'
הוכח בניסויים שגם הבעת פנים או שינוי גופני
פנימי עלולים לעורר את כל מערך האמוציה.
(לדוג' לאחר עלייה במדרגות ועליית קצב לב
יותר סבירות שתפרש מחמאה כעלבון.)
הערכה קוגניטיבית ורגש
יחסי אדם-סביבה- הסיטואציה האובייקטיבית בה נמצא האדם. (הטחת עלבון, צפייה בשקיעה יפה)
כדי שסיטואציה כזו תיצור רגש אנו צריכים לפרש אותה כרלוונטית למניעים האישיים שלנו. פרוש זה מתבצע על ידי ההערכה הקוגניטיבית. (לדוג'- פרוש עלבון כפגיעה בכבוד מאדם אחד, ואותו עלבון מאדם אחר לא יתפרש כאיום ולכן לא יעורר אמוציה בכלל). תהליך ההערכה מתרגם את הנסיבות האובייקטיביות לבעלות משמעות אישית.
ההערכה זו אחראית
במידה גבוהה מאוד על השוני בין רגשות.הפרשנות
האישית היא זו שתקבע את סוג הרגש ואת עוצמתו.
גילוי ההערכה הקוגניטיבית
החשיבות של מרכיב זה התגלתה בשנות ה 60 (שכטר וסינגר) .
.תיאורית שני הגורמים- אמוציות הם מחשבה המורכבת משילוב שהי גורמים- מצב פנימי לא מוסבר של עוררות + הסבר קוגניטיבי לאותה עוררות.
בניסוי שלהם הוזרק
חומר שגורם לעלייה בקצב לב ולאחריה חשיפה
לסיטואציה שמחה או מכעיסה. לחלק מהנבדקים
נאמר כי הזריקה תגרום לעלייה בקצב הלב והם
היו מושפעים פחות מהסיטואציות מאשר אלו
שלא נאמר להם השפעת הזריקה. אולם תוצאות
המחקר לא תמכו לגמרי בהשערת החוקרים בכך.
לכן יש צורך בעדות נוספת לכך שגירוי טבעי
יחשב בטעות כאמוציה מסוימת. מחקר אחר נתן
עדות שכזו:
נחקרים ביצעו תרגילים (יצירת עוררות גופנית)
ולאחריה ביצע משת"פ של החוקר פרובוקציה
מסוימת כדי להכעיס אותם. ככל שהייתה קירבה
גדולה יותר לעוררות, התגובה הייתה אגרסיבית
יותר. זה לא תומך לגמרי בתיאוריה של
שכטר וסינגר אבל כן מעיד על אפקט השיוך
המוטעה של העוררות
– עוררות פיזית ממושכת יכולה להיות משויכת
בטעות לגירוי עוקב ולגרום להחרפה של התגובה
הרגשית שלנו לגירוי הנ"ל.
למרות חשיבותם
הרבה של המחקרים הללו קשה היה "להוציא"
אותם מהמעבדה מכיוון שבחיים מעטות הפעמים
שעוררות גופנית היא לא ספציפית ומשויכת
בטעות לאירוע אחר. (כיום מקובל לראות את
ההערכה הקוגניטיבית כקודמת לעוררות הגופנית!)
התיאוריות השונות מסכימות שההערכה של אנשים את הסיטואציה (ולא העוררות הפיזיולוגיות) מובילה לניסיון האישי,לעוררות,ולשאר המרכיבים של הרגש. תיאוריות אלו נחלקות לשני סוגים:
- תיאוריות הערכה מינימליסטיות- מורידות למינימום את מספר הממדים של ההערכה. בד"כ מבוסס על נושאים בסיסיים. לפי התיאוריה המינימליסטית ישנם מספר גורמים אנושיים בסיסיים שיוצרים רגשות מסוימים.
נושא יחסים מרכזי- המשמעות האישית שנובעת מתבנית מסוימת של ההערכה לגבי יחסי אדם- סביבה ספציפיים.
- תיאוריות ההערכה ממדיות- מזהות טווח של מימדי הערכה שמספיק על מנת לזהות הבדל בין הרגשות. תיאוריה זו מנסה למיין את המימדים השונים של הערכות ואת התוצאות הרגשיות של הערכות אלה. לדוג': מימד אחד בודק עד כמה רצוי אירוע צפוי והשני האם האירוע מתרחש. חיבור המימדים יוצר 4 הערכות אפשריות שכל אחת יוצרת רגש נבדל
נמצאו ממדים שונים שבאמצעותם ניתן להרכיב את ההערכה בהם- הרצון למצב, מידת המאמץ שאדם משקיע בסיטואציה, הביטחון בסיטואציה, מידת תשומת הלב שהאדם רוצה להשקיע, מידת השליטה, מידת השליטה שהאדם מייחס לגורמים לא אנושיים.
לדוג'- כעס מקושר לאירוע לא נעים באשמת אדם אחר, אשמה- אירוע לא נעים באשמתי, ועצב- אירוע לא נעים שהוא תולדה של נסיבות. בתחילה התיאוריה אוששה רק ע"י דיווח עצמי (על ההערכה ועל האמוציות) , לאחר מכן נעשה ניסוי שבו שייכו פעולות שגרתיות לעצמם או למישהו אחר ע"י יצירת משפטים בהתאם לגוף הרצוי (ראשון או שלישי)
ונשלחו לחדר הבא-
שם הנסיין צעק עליהם כי הם נכנסו לפני הזמן
וקלקלו את הניסוי. האנשים שייחסו לעצמם
את המשפטים בחלק הראשון הגיבו בתחושת אשם,
בעוד כאלו שייכו אירועים לגוף שלישי נטו
לכעוס על הנסיין. ממצאים אלה מדגימים שהערכות
קוגניטיביות קודמות וגורמות למרכיבים
האחרים של הרגש.
האם תהליך ההערכה מודע או לא מודע.
ניסוי שנערך באנשים עם פוביות מנחשים ועכבישים הוכיח שגם כאשר הראו להם תמונות של החיות באופן תת-סיפי (הסוואה לאחור) הם עדין הראו סימנים של פחד ועוררות רגשית. ניסוי זה מוכיח כי תהליך ההערכה לא חייב להיות מודע.
כיום סוברים שיש
תהליכי הערכה מודעים ולא מודעים. החלק הלא
מודע עוסק בהערכות ראשוניות: האם זה טוב
או רע בשבילי, וכמה מהר אני צריך להגיב.
בעוד ההערכה המודעת הא סביב הערכות מורכבות
יותר.
הבחנה בין רגשות
נשאלת השאלה האם יש דפוס פעילות פיסזיולוגית שונה לכל סוג של רגש?
תיאורית ג'יימס-לאנג טוענת שעוררות פיזית והחוויה הסובייקטיבית קשורים זה בזה ולא תתכן חוויה של אחד מהם ללא השני. העוררות האוטונומית יוצרת את השוני בין הרגשות.
תיאוריה זו זכתה לביקורת עזה בשנות ה20. (קאנון):
א. בגלל שהאיברים הפנימיים הם יחסית לא רגישים (אין בהם הרבה עצבים) שינויים פנימיים מתרחשים לאט מדי מכדי להוות מקור מרכזי לרגשות
ב. גירוי מדומה של הגוף (לדוג' ע"י הזרקת נוראנדרנלין) לא יוצר אמוציה.
ג. התבנית של העוררות
האוטונומית אינה נראית שונה מספיק מרגש
אחד לשני.
הבעות פנים ורגש
הבעת פנים המלווה
רגש משרתת את שידור הרגש. להבעת הרגש חשיבות
הישרדותית- האדם מסמל לחברה מה הוא מרגיש
ומאותת על מעשיו.
תקשורת של אמוציה דרך הבעות פנים- לחלק מהבעות הפנים יש משמעות אוניברסאלית. כעס לדוג' מכיל פנים סמוקות,גבות נמוכות ומכווצות,נחירים מורחבים,לסת מהודקת ושיניים גלויות. בניסויים שנערכו אנשים ממקומות ללא קשר לתרבות מערבית זיהו אמוציות לפי הבעות פנים (ולהפך).
האוניברסאליות של הבעות הפנים מחזקת את ההשערה שלהבעות אלו הייתה משמעות השרדותית.
הבעת פנים של
אדם אחד יכולה לשנות התנהגות של אחר.לדוגמא,
מחקר שנערך על תינוקות ואימותיהם- התינוקות
הונחו על צוק וירטואלי שדימה את המשטח השטוח
למדרגה. התינוקות חיפשו אישור להמשיך את
התנועה מהאם. ילדים שאימם הביעה פחד לא
חצו, בעוד 74% מהילדים שאימם חייכה חצו את
הצוק.
היפותזת המשוב
של הפנים -התיאוריה לפיה הבעת הפנים שלנו
עוזרת לנו להבין את החוויה הסובייקטיבית
של האמוציה. אנו מקבלים משוב פנימי לגבי
הבעת הפנים שלנו והמשוב הזה מדגיש את החוויה
של הרגש.
תגובה לרגש- ויסות רגש
ויסות רגש- תגובת אדם לרגש של עצמו.
הרצון להפחית או להעצים רגש חיובי או שלילי קורה לכולנו. הנטייה הטבעית היא להפחית רגשות שלילים.
יש דרכים התנהגותיות וקוגניטיביות לווסת. הויסות מתבצע ע"י הסחה, התקשרות, דיכוי או הערכה מחדש.
האסטרטגיה של דיכוי (לעטות פרצוף שמח למרות מתנה מאכזבת( מגבירה עוררות גופנית לעומת שבהערכה מחדש של נחליף רגש אחד באחר (אכזבה מהמתנה המאכזבת בשמחה על תשומת הלב).
ניסוי שנערך –
הראו תמונות מגעילות של אנשים אחרי תאונה
תוך כדי הקראת שמות הנפגעים, המקצוע שלהם
אגרסיביות (תוקפנות)
אגרסיביות- התנהגות שמיועדת לפגוע באדם אחר (מילולית/פיזית) או להשחית רכוש.
נטיית הפעולה המקושרת לכעס היא תקיפה. אנשים הפועלים עפ"י נטייה זו נהיים אלימים מילולית או פיזית. המחקר על אגרסיביות הוא נרחב ביותר בגלל המשמעות החברתית והאישית שיש לו.
שתי תיאוריות של התנהגות חברתית מניחות הנחות שונות לגבי הטבע של אגרסיביות:
- התיאוריה של פרויד מתארת אגרסיביות כדחף.
- התיאוריה הלמידה החברתית רואה תוקפנות כתגובה נלמדת.
אגרסיביות כדחף
לפי פרויד התנהגויות רבות שלנו מונעות מאינסטינקטים. כאשר ביטוי הדחף מתוסכל, מתעורר דחף תוקפנות. תיאורית תסכול-תוקפנות: בכל פעם שמאמצי אדם להשיג מטרה נחסמים, דחף תוקפני נוצר בכוונה לפגוע באובייקט שגרם לתסכול. לפי תיאוריה זו, הסיבה לאגרסיביות היא תסכול ולאגרסיביות מאפייני דחף בסיסי.
עניין הדחף שנוי במחלוקת:
מחקרים שונים
בדקו האם התוקפנות נמצאת גם אצל יונקים
אחרים (דבר שיאשש את העובדה שהתוקפנות יהא
דחף מולד). אמנם גילו כי גם אצל יונקים אחרים
יש תוקפנות אך לא בסדר גודל שקיים אצל האדם.
אגרסיביות כתגובה נלמדת
תיאורית הלמידה החברתית עוסקת באינטראקציות של האדם והחברה ומקורה במחקרים התנהגותיים על למידת בעלי-חיים. התיאוריה משלבת תפיסות התנהגותיות וקוגניטיביות ומתמקדת בתבניות התנהגות שאדם מפתח בתגובה לאירועים בסביבה. האדם יפעל ע"פ ההתנהגות שמשתלמת לו ומניבה חיזוקים ותוצאות רצויות.
למידה עקיפה
– למידה דרך התבוננות (למידה הנובעת מתהליך
קוגניטיבי).
תיאוריה זו דוחה את התיאוריה של פרויד : האגרסיביות היא ככל תגובה נלמדת אחרת- יכולה להילמד בתצפית או חיקוי וככל שתחוזק יותר סבירותה להופיע גדלה.
הנחות התיאוריה:
1. תוקפנות היא אחת מהתגובות לחוויה השלילית של תסכול.
2. תוקפנות היא תגובה ללא תכונות של דחף וכתוצאה מכך מושפעת מתוצאות צפויות של התנהגות.