מבוא לספיכולוגיה - הילגרד פרק 13

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

פרק 13 - אישיות

הפרק דן ב-4 תיאוריות של הפסיכולוגיה האישיותית: הפסיכואנליטית, הבהיויוריסטית, ההומניסטית, והקוגניטיבית.

הפסיכואנליטית

הוגה הת.- זיגמונד פרויד. למרות החסרונות זוהי הת. המקיפה ביותר- נוגעת בחברה, באומנות, ברוח ועוד. פרויד החל כנוירולוג, אך כשלא הצליח לטפל בהפרעות עצביות שונות, עבר להיפנוזה וכשזנח אותה- גילה את שיטת האסוציאציות החופשיות: המטופל נדרש לומר כל מה שעולה לו בראש כתגובה למילה כלשהי, ע"י הקשבה לאסוציאציות, פרויד האמין שניתן לגלות משאלות ופחדים לא מודעים. הוא גילה אותם גם דרך חלומות וזיכרונות ילדות.

פרויד השווה את התודעה לקרחון:

- מודע (conscious) המודעות הנוכחית.

- פרה מודע (preconcious) אינו במחשבה כרגע, אך נוכל להיזכר בו אם נרצה.

- תת מודע (subconscious) מחסן דחפים, משאלות וזיכרונות שאין לנו גישה אליהם, אך יש להם השפעה על התנהגותנו ומחשבותינו.

פרויד הראשון שייחס חשיבות עליונה להשפעות התת מודע.

דטרמיניזם פסיכולוגי- התפיסה לפיה לכל המחשבות, הפעולות והרגשות יש סיבה. פרויד טען שהסיבות לרוב האירועים הפסיכולוגיים הן דחפים לא ממומשים ומשאלות לא מודעות. חלומות, הומור ופליטות פה – עוזרים לפרוק דחפים נסתרים שלא נענו.

מבנה האישיות- מכיוון שמודל הקרחון הוא פשטני מדי, פרויד פיתח מבנה אישיות של 3 מערכות:


שלושת מרכיבי האישיות נמצאים בקונפליקט: האגו מעכב את דחפי הID והסופראגו נאבק בשניהם לעיתים, מפני שהתנהגות מוסרית לא תמיד משקפת את הרצוי באותו רגע [ כמו אדם מעדיף לגנוב תרופה כדי להציל את אשתו, למרות שהוא יודע שגניבה לבדה היא פסולה]

באישיות משולבת היטב- האגו נשאר בשליטה יציבה, אך גמישה. עקרון המציאות שולט.

אם משלבים את מודל הקרחון: כל הID ורוב האגו והסופר אגו נמצאים בתת מודע, כשחלקים קטנים מהם נמצאים בפרה מודע ובמודע.









דינאמיקות אישיות

שימור האנרגיה- אנרגיה יכולה להשתנות ולקבל צורות שונות, אך אינה הולכת נוצרת או נהרסת. פרויד הציע שגם אנשים הם מערכות סגורות של אנרגיה. קיימת כמות אנרגיה קבועה לכל אדם =ליבידו (תאווה בלטינית). זאת בהתאם להשקפה שהדחף המיני הוא הדחף הראשוני. כשדחף כלשהו מודחק, תשוקות האיד ימצאו דרך אחרת להתפרץ [תוקפנות של ילדים יכולה לבוא לידי ביטוי במרוץ מכוניות; חלומות הם גילוי אנרגיה נפשית שלא יכולה לקבל ביטוי ישיר]

חרדה והגנה- אנשים בעלי דחף לעשות משהו אסור חשים חרדה, שניתן להפחיתה ע"י ביטוי הדחף בצורה מוסווית שלא גוררת ענישה- לא חברתית ולא של הסופר אגו.

לשם כך קיימים מנגנוני הגנה- אסטרטגיות למניעת או הפחתת חרדה. המנגנון הבסיסי ביותר הוא הדחקה אל התת מודע- מבחוץ כאילו האדם שכח את הדחף. אנשים שונים זה מזה במנגנוני ההגנה בהם הם בוחרים.

התפתחות האישיות

שלבים פסיכוסקסואליים- אותם עובר האדם עד גיל 5, מעצבים את אישיות האדם. בכל שלב ההתמקדות היא באזור אחר של הגוף.

  1. השלב האוראלי: עד גיל שנה. התינוקות נהנים מיניקה ומציצה ומכניסים דברים לפה.
  2. השלב האנאלי: שואבים הנאה גם מהימנעות וגם מנתינת צואה. הנאה זו מתנגשת בניסיון ההורים לחנך הרגלי היגיינה – שליטה כפויה.
  3. השלב הפאלי: גיל 3-6, ילדים נהנים מאיברי המין ומבדילים בין איברי המין. דחפים מיניים מוכוונים כלפי ההורה מהמין השני.

מגיל 5- 6 מתחיל התסביך האדיפאלי, בו הילד תופס את אביו כמתחרה על אהבת האם. נוצרת חרדת סירוס- הילד פוחד שאביו יסרסו כעונש לחיבת האם. זהו אבטיפוס לחרדות בהמשך החיים, הנובעות מתשוקות פנימיות אסורות. בהמשך, התסביך נפתר ע"י הזדהות עם האב/האם אצל בנות. זהו סוף השלב הפאלי.

  1. חביון- גיל 7-12, בו יש רוגע מיני- הילדים מתעניינים פחות בגופם ויותר בשיטות להתמודדויות יומיומיות.
  2. שלב גניטאלי- בגיל ההתבגרות, בו מתפתחות המיניות ותפקוד בוגרים.

בעיות מיוחדות בכל שלב עלולות לקבע את ההתפתחות ולהשפיע על ההתפתחות. הליבידו יישאר קשור לשלב בו הייתה פיקסציה. [מי שלא סיפקו את יצריו האוראליים עלול לפתח תלות מופרזת בזולת בבגרות ובדחפים אוראליים כמו עישון, אכילה, שתייה= אישיות אוראלית][אישיות אנאלית= עיסוק יתר בניקיון, סדר, חסכנות וסגפנות][תסביך אדיפאלי לא פתור יביא לחוש מוסרי פגום וקשיים שונים כמו התמודדות עם סמכות]

שינויים בתיאוריה של פרויד- יונג, תלמידו של פרויד, החל לחלוק על חלק מהת. הפסיכואנליטית וייסד זרם חדש- פסיכולוגיה אנליטית. יונג טען כי קיים גם תת מודע קולקטיבי = תודעה המשותפת לכל בני האדם, מורכב מארכיטיפים = דימויים שעברו במין האנושי מבריאתו: אב, אם, שמש, גיבור, אלוהים, מוות. את ההוכחות מצא יונג בחלומות ובאגדות בלעי מוטיבים משותפים, למרות שלא היו מוכרים לחולם.

סאליבן – דגש על יחסים בינאישיים- אישיות לא יכולה להיות מופרדת ממערך היחסים הבינאישיים בו מתקיים אדם, אשר גורם לאדם ליצור האנשות: דימויים מנטאליים של עצמי ואחרים. דימוי העצמי מתחלק ל-3: "אני טוב", "אני רע", "הלא-אני", אשר כולל היבטים המאיימים כל כך על האדם, עד שהוא מנתק אותם מהעצמי אל התת-מודע (כמו בהדחקה). סאליבן האמין, בניגוד לפרויד, שהאישיות ממשיכה להתפתח גם אחרי הילדות ובשבעה שלבים, בהם לחברה חלק חשוב:

ינקות, ילדות, ילדות מאוחרת (juvenile era), טרום התבגרות (pre adolescence), התבגרות מוקדמת (early adolescence) ובגרות (adulthood).

כל אדם חווה כל שלב בצורה שונה גם בשל גורמים ביולוגיים, אך בעיקר עקב המצבים אותם חווה.

תיאורית יחסי האובייקט- עוסקת בהתקשרות וביחסים עם אנשים אחרים. לא דוחה את האיד, אלא מדגישה גם את הניתוק הפסיכולוגי מההורים, מידת החיבור לאנשים אחרים מול העיסוק העצמי, הביטחון והערך העצמיים של האדם.

תיאוריית השלבים של אריקסון- אינה סותרת את הת. של פרויד, אלא המקום להתייחס לשלבי ההתפתחות כפסיכו סקסואליים, היא מתייחסת אליהם כפסיכו סוציאליים, המערבים בעיקר את האגו. עפ"י אריקסון, עד גיל שנה המאפיין הוא לא אוראלי, אלא מתן אימון מול חוסר אימון בסביבה כמספקת את צרכיו. בשנה השנייה הדגש הוא לא על הצרכים האנאליים, אלא על למידת עצמאות- אשר נלמדת בין השאר בזירה של הרגלי הניקיון האנאליים, הנדרשים ע"י ההורים.

מבחני השלכה

פותחו מתוך תפיסת האסוציאציות החופשיות, אשר אמורה לגלות משאלות ומחשבות לא מודעות. המבחנים מציגים גירוי מעורפל אליו מגיב האדם כרצונו. מאמינים כי האדם משליך על הגירוי ובכך מגלה על עצמו.

מבחן רורשאך- מורכב מכתמי דיו המוצגים על קלפים- חלקם בצבע חלקם בשחור לבן. הנבדק אומר מה מזכיר לו כל כתם, אח"כ עוברים על הקלפים והנבדק התבקש להבהיר אילו מהחלקים עוררו התרשמויות מסוימות. ניתן לבצע הערכה של תגובות ע"י מיקום [האם התייחס לכל הכתם או רק לחלקים ממנו] הגדרות [האם הגיב לצבע הכתם, לצורתו, להבדלים בצלליות וכו'] ותוכן [מה מייצגת התגובה]. בוחנים מתייחסים גם לתכיפות התגובה- כמה נבדקים מציינים אותה. למבחן רורשאך ערך ניבויי מועט, ולכן מנסים להעריך את תגובות הנבדק באופן כללי יותר.

מבחן תפיסה נושאית TAT- מבחן השלכה בו מוצגות כ-20 תמונות של דמויות ומצבים ועל הנבחן להמציא סיפור על מה שנראה בתמונה. הסיפור אמור לשקף פנטזיות או מטרדים שונים.

בעיות- רוב מבחני ההשלכה לא נחקרו מספיק מבחינת יעילותם. למבחן TAT ישנה מהימנות גדולה בהערכת מוטיבציות או נושאי תוקפנות, אך לא תמיד אלו מייצגים התנהגות מוחצנת. בקרב נערים הנוטים לדכא אלימות, המתאם בין מבחן TAT לתוקפנותם היה 0.55 לעומת אלו שלא נוטים לדכא יצרים תוקפניים- המתאם היה 0.25 .

מבחני השלכה יעילים יותר בכך שהם מציעים אילו אזורים כדאי יותר לחקור.

דיוקן פסיכואנליטי של הטבע האנושי - פרויד ראה את המין האנושי באופן פסימי- כרע מבסיסו. ללא הריסון של הסופר אגו , בני האדם היו משמידים עצמם. את הנאציזם הוא ראה כהוכחה לכך. לכן גם אנו פסיביים - איננו השליטים הבלעדיים למצבנו, אלא הכוחות הסביבתיים המשפיעים עלינו. תיקון יכול לבוא רק בפסיכואנליזה מקיפה אשר תתקן חלק מן ההתנסויות הקודמות שלנו. בריאות פסיכולוגית היא, עפ"י פרויד, שליטה תקיפה אך גמישה של האגו שלנו על האיד. "במקום היה איד – יהיה אגו".

הערכה של הגישה הפסיכואנליטית - אחת הביקורות על הפסיכואנליזם, היא שהמונחים הם מעורפלים וקשים למדידה אובייקטיבית. פרויד יכול לנתח התנהגותך כלשהי שתוצאה של סיבות שונות. כמו כן לא ברור עד כמה תיעוד התצפיות של פרויד הוא אמין, מה 'שתל' בדברי מטופליו וכו'. לעיתים הסיק על סיפורי מטופליו כי הן פנטזיות [למשל שחוו התעללות מינית בילדותם], ולעיתים שאל שאלות מכוונות ומובילות כאלו, עד שיתכן כי בנו מחדש זיכרונות. במקרים אחרים הסיק על אירועים שלא דווחו לו עליהם, והפך למעשה – ציפיות תיאורטיות למדע.

יש לזכור כי הת. של פרויד התבססה על מספר מצומצם של נבדקים, בני המעמד הבינוי-גבוה בוינה של תקופה מאוד מסוימת , בה לנשים ולגברים היה אופי מסוים ביותר ולכן הפסיכואנליזה משוחדת תרבותית [בתקופה ההיא לנשים הייתה מודעות רבה לחוסר עצמאיותן.

עם זאת, לתיאוריה של פרויד הצלחות רבות לאורך זמן. בעיקר בנושא מנגנוני ההגנה וחרדה .

הגישה בהיויוריסטית

מדגישה את הגורמים הסביבתיים והנסיבתיים בעיצוב האישיות – בעזרת למידה. התנהגות האדם בתורה, מעצבת את הסביבה. לכן מכונה גם גישת הלמידה הסוציאלית או הגישה הקוגניטיבית-סוציאלית.

התניה ולמידה חברתית

התניה אופרנטית- תוצאות מעשיהם של אחרים מהווים בסיס חשוב בעיצוב האישיות ולכן ההתניה האופרנטית היא אחד מעקרונות התיאוריה. בנוסף אנו לומדים גם מתצפיות.

התגמולים יכולים להיות ישירים [גמול מוחשי, נידוי, הסרת תנאים], עקיפים [צפייה במישהו המקבל חיזוקים ישירים] או עצמיים [הערכה עצמית של ביצוענו].

אנו גם לומדים שבמסגרות שונות התנהגויות דומות מתוגמלות בצורות שונות- וכך אנו יודעים מהי התנהגות ההולמת סיטואציה מסוימת.

התניה קלאסית- מיוצגת בצימוד של רגשות אשמה וחרדה להתנהגויות לא רצויות ע"י ענישה על התנהגות לא רצויה. יכולה לפעול גם בצורה עקיפה (כמו באופרנטית ).

משתנים קוגניטיביים- הביהביוריזם הראש/וני התעלם מתהליכים קוגניטיביים, אך עם הזמן הגיעו למסקנה, שרק מניסוי וטעייה הסיכויים לשרוד הם קטנים מאוד.

פוטנציאל ההתנהגות- סבירות שהתנהגות מסוימת תתרחש במצב כלשהו. ככל שחיזוק להתנהגות מסוימת מופיע תכופות יותר, כן הציפייה להתנהגות זו גבוהה יותר.

התיאוריה הקוגניטיבית הסוציאלית (בנדורה) – דטרמיניזם הדדי. כלומר, גורמים קובעים חיצוניים (עונש/תגמול) ופנימיים (אמונות/ציפיות) משפיעים כולם יחד גם על ההתנהגות וגם על שאר חלקי המערכת: הסביבה משפיעה על ההתנהגות וההתנהגות עצמה על הסביבה וכן הלאה. אנו משתמשים בסמלים ובמחשבה תחילה בכדי להחליט כיצד לפעול- אנו מדמיינים את התוצאות האפשריות ואת הסבירות של כל התנהגות על בסיס ניסיון העבר. כך שלא כל ההתנהגויות הן תוצר של גמול או עונש – רובן צומחות מתהליך ויסות עצמי. אנו לומדים מתצפיות, קריאה ושמיעה על התנהגויות של אחרים, כך שבמצב חדש, יש לנו על מה להתבסס.

הבדלים בינאישיים – הביהביוריזם מתמקד בעיקר בתהליך עיצוב האישיות ובקושי בהבדלים בינאישיים. אם זאת, עפ"י מישל, ניתן לקבוע הבדלים בינאישיים לפי 5 גורמים:

  1. יכולות: מה אתה יכול לעשות? אינטלקטואלית, חברתית, פיזית וכו'.
  2. אסטרטגיות קידוד: איך אתה רואה זאת? כל אחד שונה ברמות הקשב ובדרך בה הוא מקודד מידע לפי רמות חשיבות.
  3. ציפיות: מה יקרה אם תתנהג כך וכך?
  4. ערכים סובייקטיביים: מה השווי של זה? עפ"י הערכה שונה של תוצאות התנהגותנו, אנו בוחרים בהתנהגות מסוימת.
  5. תוכניות ומערכות ויסות עצמי: איך להשיג את זה? הבדלים בסטנדרטים ובחוקים לויסות ההתנהגות ובתכנונה.

דיוקן ביהביוריסטי של התנהגות אנושית – כמו הפסיכואנליזה, גם הבהיוריזם הוא דטרמיניסטי. רק שכאן הסיבתיות היא סביבתית, פחות ביולוגית. הגישה מושפעת מת. האבולוציה: אנו מעצבים את רפרטואר ההתנהגות שלנו כך שיתאים לסביבתנו. אנשים אינם טובים או רעים מטבעם, אלא מסתגלים לסביבה- בכך ישנה אופטימיות לאפשרות השינוי בכל אחד. עם זאת האישיות האנושית היא פסיבית- מעוצבת בידי כוחות שלא בשליטתנו. אך עדיין יש לנו חלק בעיצוב הסביבה. (לכך מתנגדים ההומניסטים, שלא רואים בריאות פסיכולוגית כהסתגלות אופטימאלית לסביבה).

הערכת הבהיויוריזם ת. הלמידה החברתית תרמה רבות לפסיכולוגיה הקלינית ולתיאוריות אישיות. יישום עקרונות הלמידה, הוכיח עצמו בשינוי התנהגויות לא סתגלניות. אולם עדיין מעדכנים את הת. כך שתעריך יותר את האינדיבידואליות של כל אדם.

הגישה ההומניסטית

ארבעת עקרונות הגישה:

  1. האדם החווה הוא העיקר- התפיסה הסובייקטיבית שלו את עצמו ואת העולם. על כל אחד להתמודד עם "מי אני?" ולכן על הפסיכולוג להיות שותף לאדם זה.
  2. בחירה אנושית, יצירתיות ומימוש עצמי הם נושאי המחקר המועדפים. אנשים לא מונעים רק ע"י דחפים פיזיולוגיים, אלא גם ע"י הצורך לפתח יכולות ופוטנציאל. הקריטריונים לבריאות פסיכולוגית צריכים להיות גדילה ומימוש עצמי ולא רק התאמת האגו לסביבה.
  3. למהות עדיפות על פני אובייקטיביות בבחירת בעיות למחקר. ללמוד אנשים ובעיות חשובות גם אם נוקטים בשיטות פחות נוקשות. המחקר צריך להיות מונחה ע"י ערכים.
  4. לכבוד האדם ערך מוחלט.בני אדם טובים ביסודם, מטרת הפסיכולוגיה היא להבין ולא לצפות או לשלוט באנשים.

רוג'רס- התבסס על נטיית האדם הטבעית לנוע אל עבר מימוש עצמי – הנטייה למימוש. לא תמיד אנו תופסים אילו מעשים מובילים להתפתחות ואילו לא, אך מרגע שהכיוון ברור, אנו בוחרים להתפתח. כל שאר הצרכים שלנו כפופים לצורך המימוש. לפיכך, הפרט הוא המוכשר ביותר להגדיר מהו כיוון השינוי הרצוי לו. תפקיד המטפל הוא לא לנתח את ההיסטוריה של המטופל, אלא להוות אוזן קשבת לבעיותיו.

העצמי (self) – כל הרעיונות והתפיסות המאפיינות אותי. התפיסה העצמית לאו דווקא משקפת מציאות. אנשים פועלים בצורה התואמת את תפיסת העצמי שלהם. ניסיונות ורגשות לא עקביים, עלולים להידחות מהמודעות, אולם לא בהכרח תתבצע הדחקה (כפי שמחייב פרויד).ככל שאדם דוחק יותר נושאים מתודעתו, כך גדל הפער בין העצמי למציאות וגדלים הסיכויים לבעיות ההסתגלות. פער גדול מדי יכול למוטט את מנגנוני ההגנה ולהביא לחרדה או להפרעה רגשית. אדם ללא בעיות הסתגלות, הוא בעל תפיסת עצמי עקבית עם מחשבותיו ואינה נוקשה ומשתנה בהתאם להטמעת רעיונות חדשים.

עצמי אידיאלי- מי שהיינו רוצים להיות. ככל שזה קרוב לעצמי האמיתי, האדם מוגשם ומאושר יותר. פער גדול ביניהם יכול להביא לחוסר סיפוק ודיכאון.

התייחסות חיובית בלתי מותנית- רוג'רס האמין כי ניתן לצמצם חוסרי עקביות הנ"ל (בין המציאות לעצמי אמיתי ובין עצמי אמיתי לאידיאלי), ע"י התייחסות חיובית של הורים כלפי ילדיהם, למשל, גם כשהתנהגויותיהם, הרגשות וההשקפות אינם אידיאליים. אם ההתייחסות החיובית היא מותנית, תפיסת העצמי של הילד עלולה להתעוות. [ילד המכה את אחיו הקטן, יכול לחוש אשמה אם יכעסו עליו, או דחייה מהוריו. אם יוסברו לו הסיבות בדרך המובנת לו, ללמה אסור להכות, הילד יהיה יותר שלם עם רגשותיו התוקפניים ויבין למה הם אסורים]ד

מידת היחס בין עצמי לעצמי אידיאלי- רוג'רס השתמש בקלפי Q (פרק12) כדי לבחון תפיסת עצמי. הנבדקים מיינו את הקלפים המתארים אותם ואח"כ את אלו המתארים את מי שהיו רוצים להיות.מתאם שלילי/נמוך מייצג סתירה וערך וביטחו עצמיים נמוכים. לאורך הטיפול, הצליח רוג'רס לצמצם את הפערים – או ע"י שינוי העצמי האידיאלי או ע"י שינוי העצמי האמיתי

מאסלו- חופף את רוג'רס במובנים רבים. טען כי קיימת היררכית צרכים: משלב הצרכים הביולוגיים, דרך שלבי מוטיבציות פסיכולוגיות מורכבות יותר, המובנות רק לאחר סיפוק הצרכים הביולוגיים. מעבר שלב מחייב מילוי הצרכים (לפחות חלקם) של השלב הקודם. הרמה הגבוהה ביותר- מימוש עצמי יכולה להתרחש רק לאחר שמולאו כל הצרכים האחרים.

מאסלו חקר אנשים שהניח אצלם מימוש עצמי- הוא חקר את חייהם של מפורסמים כאלו והרכיב תמונה כוללת של אדם ממומש. אח"כ חקר קבוצת סטודנטים שהתאימו לתמונה שבנה ומצא כי הם אכן הסתגלו ביתר קלות ומיצו טוב יותר את כשרונותיהם.

חויות שיא- רגעים חולפים של מימוש עצמי. חויות שיא יכולות להתרחש בעוצמות ובמצבים שונים.

דיוקן הומניסטי של הטבע האנושי- הפסיכולוגים הפסיכואנליטיים, מדגישים את תפקיד האדם ביצירת אישיותו, על פני דטרמיניזם ביולוגי וסביבתי. ההומניסטים, שמים רף גבוה לבריאות פסיכולוגית- שליטות אגו והסתגלות סביבתית לא מספיקים, אלא צעידה לקראת מימוש עצמי: כלומר, בריאות פסיכולוגית היא תהליך ולא מצב סופי. [השלכות פוליטיות- מה שנחשב בעבר כבריאות פסיכולוגית, בשל הסתגלות לחברה, יכול להיחשב כיום כחוסר מימוש עצמי]

הערכת הגישה ההומניסטית- בשל התמקדותה בחויית האינדיבידואל את המציאות, יש בה דגש על האדם הבריא, השלם ואופטימיות. לטענת הומניסטים, מחקר של תופעות טריויאליות שקל לחקור אותן, אינו מקדם את הפסיכולוגיה , בניגוד למחקר של בעיות חשובות גם אם אין שיטות נוחות למדידתן. בנוסף הם טוענים לשיטות בהן המטופל הוא שותף לתהליך המחקר. המתנגדים, לא רואים הוכחה להיררכיית הצרכים ועד כמה השלמ תה מובילה למימוש עצמי.

בנוסף ההומניסטים בנו תיאוריות על סמך תצפיות על אנשים בריאים יחסית ולא נבנו על התאמה גם לצרכים של אנשים בעלי מוגבלויות. בנוסך מבקרים את הת. כמעודדת אנוכיות, מפני שדאגה לרווחת הכלל לא מופיעה בפירמידת הצרכים.

הגישה הקוגניטיבית

גישה זו אמפירית יותר, ולכן רוב הפסיכולוגים כיום יוצאים מנקודה קוגניטיבית ופחות מזוהה עם אחת מהתיאוריות. עבור אלו, הבדלים אישיותיים צומחים מהבדלים בדרך בה אנשים מייצגים את המידע בראשם. ייצוגים אלו הם מבנים קוגניטיביים. שני סוגי מבנים קוגניטיביים: מבני אישיות וסכמות.

תיאורית מבני האישיות של קלי הציע לחשוף את מבנה האישיות= המימדים בהם אנשים משתמשים כדי לפרש את עצמם ואת עולמם החברתי. קלי ראה את האדם כמדען אינטואטיבי- הוא צופה בעולם, מנתחו, מנסח ובונה הנחות ויוצר תיאוריות לגביהן. כמו מדענים, אנו מחזיקים לעיתים בתיאוריות מטעות. כמו מדענים אנו מנסים לנבא את המאורעות, לרוב בצורה דיכוטומית: או/או [מכר חדש יהיה ידידותי או לא ידידותי] ואנשים שונים ישתמשו במבנים שונים במקרים דומים [ אחד יראה בו ידידותי ואחר כלא ידידותי].

מבחן רפרטואר תפקידי המבנים ("rep test") – הלקוח ממלא טבלה:בראשה שמות של אנשים החשובים לו (ע"י הלקוח/ע"י המטפל) , הכוללים "עצמי" ו"עצמי אידאלי". בשורות המטופל מציין מי מתאים לתכונות שציין כדומות ושונות לו. כך מגלה קלי את המבנים של הפרט (ולא של הפסיכולוג). חקירת התמונה הכוללת של הטבלה, מאפשרת לתפוס את המבנים הדומיננטיים אצל המטופל. בטבלה אפשר גם לרשום מצבים שונים [יציאה לדייט, עכביש על הרצפה וכו']

סכמות עצמיות

סכמה = מבנה קוגניטיבי העזר לתפוס, לארגן, לעבד ולתעל מידע. באמצעותה אנו מזהים מה חשוב לנו וממה להתעלם בסביבתנו. [לרוב האנשים יש סכמה של אמם: הם יכולים לתאר את אמם טוב, אך לא אישה אחרת אותה הם לא מכירים, מפני שהמידע לא מאורגן היטב כמו המידע על אימם] סכמות שונות מאדם לאדם ויציבות יחסית ולכן אפשר להגדיר דרכן הבדלים באישיות.

סכמה עצמית – החשובה ביותר. כוללת הכללות קוגניטיביות לגבי העצמי, שמוקרן בהתנסויות העבר, ואשר מדריכות את עיבוד המידע הקשור לעצמי. אנו מפתחים ייצוג קוגניטיבי של עצמנו מגיל מוקדם. נוצרת סכמה עצמית של המידע וההתנהגויות החשובות לנו. כך יש לה חשיבות בקשרים שאנו יוצרים עם סביבתנו. לב הסכמה העצמית הוא השם, הופעה חיצונית ויחסים עם אחרים משמעותיים בחיינו. מבחינת הבדלים בינאישיים חשובים גם המאפיינים הפרטניים [פעילות שאנו רואים בה חלק מ"מה שאני" כמו ריצה, לעומת ריצה כעיסוק צידי]

הסכמה העצמית עוזרת לנו בארגון המידע על עצמנו- מידע לגבי עצמנו או נסיונות עבר שלנו נגיש יותר ממידע הזר לסכמה העצמית.

סכמות המגדר של בם

ברוב התרבויות האבחנה המגדרית בין זכר לנקבה מארגנת סממנים רבים ביומיום. כבר מהילדים נדרשות התנהגויות גבריות / נשיות. סכמת המגדר היא מבנה מנטלי המארגן את העולם התפיסתי של האדם לקטגוריות של מגדר. בם רואה את אלו המסווגים מינית כמי שמשתמשים יותר בסכמת המגדר. את האבחנה בם יצרה ע"י דירוג עצמי ברשימת תכונות המסווגות מינית. כך היא מגדירה את מי שדירג עצמו גבוה כ"תקיף"/"עצמאי" כגברי ולהיפך, כנשי. את מי שדירג עצמו ב'אמצע' כאנדרוגינוס. אנשים המסווגים מינית נטו בניסוי לקבץ מילים בזיכרונם על בסיס מגדרי ולכן נזכרו באלו שהתאימו מגדרית מהר יותר.

בצורה זו אנשים המסווגים מינית, נוטים לקבץ הצהרות לקטגוריות נשיות וגבריות כשהם מתארים עצמם ולזהות דמויות עליהן קראו כגבר או כאישה, גם אם מידע זה לא רלוונטי.

העכרת הגישה הקוגניטיבית יתרונות הגישה הם בהתבססותה האמפירית וכן, בהסבר הרחב יותר על תכונות אישיות מעבר לזיהוי הפשוט של התכונות.

החסרונות הם במושגים מעורפלים, כמו מהו 'מבנה אישיות' או במתי סכמה פועלת. כן לא ברור מהו ההבדל בין סכמה למבנה אישיות וכיצד מושגים אלו קשורים לזיכרון ועיבוד מידע. בנוסף, לא ברור האם מושגים אלו הכרחיים להבנת האישיות, אם לא ניתן להבינה ללא התייחסות לקוגניציה.


Locations of visitors to this page