מבוא לספיכולוגיה - הילגרד פרק 2
חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה
חזרה לכלל החומרים
סיכום הילגרד פרק 2
יסודות ביולוגיים של פסיכולוגיה:כמעט כל האספקטים של התנהגות ותפקוד מנטלי יכולים להיות מובנים בצורה טובה יותר בעזרת ידע על תהליכים ביולוגיים .
הסברים פסיכולוגיים מוגבלים ע"י הסברים פזיולוגיים: פיזיולוגיה כדוחה הסבר – תופעת ההיסטריה - ניסתה להיות מוסברת ע"י תופעת הרחם המשוטט (התבטאט בפרכוסים ועיוורון ללא בסיס פזיולוגי ברור, בעיקר בקרב נשים) טיפול - נסיון להחזיר את הרחם למקום. תיאוריה ללא ביסוס פזיולוגי. פרויד והמודל הדינאמי – בעיה בזרימת האנרגיה (ליבידו) יוצרת בעיה באיזון. האיד צריך להגיע על סיפוקו כאן ועכשיו (מין ותוקפנות) והסופר-אגו היא מערכת מצפון שנבנית במהלך ההתפתחות. האגו – עליו לענות על קריטריון המציאות ולפשר בין המבנים. ברגע שדיכאתי את האנרגיה מהאיד היא עוברת להיות מנוצלת עבור הסופר-אגו. שוב תיאוריה ללא בסיס פזיולוגי. אנטון מסמר – מגנטיזם חייתי – בגופנו קיים נוזל מגנטי המושפע מגאות ושפל ומתנועות הכוכבים. הפרעות מתרחשות כשפרמטרים אלה יוצאים מאיזון. טיפול – היפנוזה באמבט מוקף במוטות ממוגנטים. הסימפטומים נעלמו כי השכנוע העצמי עבד ללא בסיס פזיולוגי. פיזיולוגיה כתומכת בהסבר – הבל וויזל בונים מודל שמסביר כיצד בנ"א מגיבים לגירוייים חיצוניים - מודולים ספציפיים במח שמגיבים לגירויים ספציפיים, על בסיס הסברה שיש לנו במח שדונים קטנים שכל אחד מהם אחראי על זיהוי אובייקט ומגיב בעת הופעתו. בסוף התהליך השדון המחליט אחראי על תגובת הגוף לגירוי. החוקרים ביצעו מיפוי של השדה התחושתי לפי תכוניות ברמה העצבית ישנם עצבים שמגיבים יותר לגירויים מסוג מסוים ופחות לגירויים מסוג אחר – ביסוס פיזיולוגי. פרויד אמנזיית הילדות וההיפוקמפוס – הסברה של פרויד הייתה שבגלל התסביך האדיפלי עד גיל 3 ישנה הדחקה של זכרונות (רכישת שפה לאחר גיל זה, חוסר יכולת להביע חוויות). ההסבר הפיזיולוגי לתופעה זו היא העובדה שההיפוקמפוס, שאחראי על הזכרון במח לא מתפתח עד גיל 4.
הסבר פיזיולוגי לאדפטציה לתנועהotion after effect/WATERFALL ILLUSION- לאחר שאנו מסתכלים הרבה זמן על דבר שזז בכיוון מסוים ברגע שנפנה את מבטנו גם אם נביט בחפץ דומם זה יראה לנ ו כאילו הוא זז בכיוון ההפוך. כאשר אנו תופסים תנועה בכיוון מסוים תאים מסויימים מופעלים חזק. לאחר שהתנועה נגמרת, אותם תאים שהופעלו קודם מופעלים הרבה פחות עם מעט מאוד תגובות ספונטניות ואילו התאים שמעדיפים כיוון הפוך עדיין יראו תגובות ספונטניות. היחסיות בין חוסר התגובה של התאים העייפים והתגובה של התאים ההפוכים יוצרת תנועה הפוכה מזו שהייתה קודם.
פסיכולוגים מעוניים בחקר פזיולוגי של: המערכת החיסונית – מחקרים על היחלשות המערכת האימונית בתקופות מתח ובהשפעה פסיכולוגית (תקופת בחינות/מתח בין בני זוג, משפיעה על הופעת וירוסים, הרפס וכו'). גנטיקה התנהגותית – הקשר להפרעות נפשיות ואינטליגנציה (מועדות גנטית לסכיזופרניה). מערכת העצבים והחומרים הכימים המעורבים – כולם משפיעים על פונקציות התנהגות.
נוירונים , " אבני הבניין " של המערכת העצבית :
נוירון הוא היחידה הבסיסית של המערכת העצבית .הנוירון הוא למעשה תא , המשדר אימפולסים עצביים לנוירונים אחרים , בלוטות ושרירים . ישנם נוירונים רבים השונים זה מזה בגודלם , תפקידם וצורתם. מגוף התא בנוירון יוצאים ענפים הנקראים דנדריטים : הדנדריטים מקבלים אימפולסים עצביים מנוירנים סמוכים .
האקסון : הוא צינורית הנשלחת מגוף התא ומעבירה מסרים הלאה לנוירונים או שרירים ובלוטות. בקצה האקסון מצויים כפתורי הטרמינל. אלו אינם נוגעים ממש בנוירון הסמוך , ישנו רווח קטן הנקרא "המרווח הסינפטי" . נקודת ההצטלבות מכונה "סינפסה" .
כאשר אימפולס עצבי מגיע אל הטרמינל בוטונס דרך האקסון הוא מעורר הפרשת נוירוטרנסמיטור .הנוירוטרנסמיטור הוא למעשה כימיקל שמבעבע מבעד למרווח הסינפטי ומגרה את הנוירון הבא לפעילות וכך נוצרת תגובת שרשרת.
האקסונים של נוירונים רבים מצטלבים עם הדנדריטים וגוף תא של נוירון אחר.
נוירונים מסווגים ל3 קטגוריות :
- נוירונים סנסוריים: מעבירים אימפולסים המתקבלים ברצפטורים (חיישנים) אל מערכת העצבים המרכזית. הרצפטורים קולטים שינויים פיזיים / כימיים ומתרגמים אותם לאימפולסים העוברים דרך העצבים הסנסוריים (מצויים באיברי חישה, שרירים עור ומפרקים) למוח.
- נוירונים מוטוריים: נושאים אותות מהמוח / עמוד השדרה אל השרירים והבלוטות .
- אינטרנוירונים: נוירונים "מקשרים", מקבלים אותות מנוירונים סנסוריים ושולחים אימפולסים לאינטרנוירונים אחרים / לנוירונים מוטוריים .
עצב הוא אסופה של אקסונים מוארכים השייכים למאות ואלפי נוירונים (שנוירונים יכולים להיות גם מסוגים שונים) . גרעין קבוצת גופי תא הממוקמת בתוך המוח / עמוד השדרה . גנגליון קבוצת גופי תא הממוקמים מחוץ למוח / עמוד השדרה
בנוסף לנוירונים , קיימים במערכת העצבים תאי גליה, המפוזרים בקרב הנוירונים . מספרם גדול יותר . הם " מדביקים" את הנוירונים ( glue) ומחזיקים אותם במקומם . בנוסף , הם מזינים אותם ומבצעים " תחזוקה שוטפת" ע"י איסוף ואריזת תוצרי פסולת וזלילת נוירונים מתים .
פוטנציאלי פעולה : המידע הזורם לאורך הנוירון בצורת אימפולס מכונה פוטנציאל פעולה. פוטנציאל הפעולה הוא בעצם אימפולס אלקטרו-כימי, העובר מגוף התא אל קצה האקסון פוטנציאל הפעולה הוא תוצאה של מולקולות בעלות מטען חשמלי. בד"כ נוירונים בררנים לגבי אילו יונים יכולים להיכנס/ לצאת מהתא. בתא קיימות "תעלות יוניות" ( דמויות בייגל'ה ) שמווסתות את זרימת היונים לתוך ומחוץ לנוירון . כל תעלת יונים בררנית לסוג אחד של יונים . תהליך זה , הנקרא "דה פולריזציה" , נגרם ע"י פעולתו של נוירוטרמנסמיטור על הרצפטורים הדנדריטים. בתהליך זה , התעלות היוניות ( תעלות נתרן ) נפתחות לרגע ויוני נתרן זורמים לתוך התא ( עיקרון הדיפוזיה ) בשל הרצון לאזן את המטען החשמלי. בשל הרצון לאזן את המטען החשמלי. פנים התא ( שהיה טעון שלילית ) הופך לטעון חיובית . תעלות נתרן שכנות החשות בירידת המתח נפתחות , מה שגורם לדה פולריזציה באזור הסמוך תגובת שרשרת לאורך האקסון. זהו פוטנציאל הפעולה. משאבות היונים פועלות כדי להשיב את קרום התא למצב מנוחה. מהירות פוטנציאל הפעולה בין 2 ל 200 מיילים בשעה. מיאלין (המורכב מתאי גליאה) הוא חומר שומני העוטף את האקסון ומגביר את מהירות ההולכה . מהירות הולכה גבוהה היא קריטית – במוח למשל. פ.פ – עקרון הכל או לא כלום (ברגע שמתחיל לא ניתן לעצרו), עקרון התדר (עצמה לא משתנה). העברה סינפטית : פוטנציאל הפעולה של הנוירון פועל במתכונת " הכל או כלום" . במידה והגירוי איננו מגיע לרמת הסף , לא תהיה תגובה ( הנורון לא "יירה" ) אם הנוירון יורה פוטנציאל פעולה, זה תמיד יהיה באותו הגודל . לאחר ה"ירי " הנוירון נעשה לא-פעיל לכמה אלפיות שניה .. כאשר פוטנציאל פעולה נע לאורך האקסון עד לטרמינל בוטונס , הוא מעורר את הואסיקולות הסינפטיות.( מבנים כדוריים המכילים נוירוטרנסמיטורים ) וגורם להם לשחרר את הנוירוטרנסמיטורים אל הסינפסה. הנוירוטרנסמיטורים נקשרים לרצפטורים של הנוירון המקבל , הם מתחברים כמו חלקי פאזל. פעולה זו , גורמת לשינוי בחדירותן של תעלות היונים בנוירון המקבל. לחלקם יש השפעה אקסיסטורית ( מעוררת ) ולחלקם יש השפעה אינהיבטורית ( מעכבת) ההופכת את תוך הנוירון לשלילי יותר ( היפר- פולריזציה) ההשפעה האקסיסטורית מעלה את סבירות פוטנציאל הפעולה וההשפעה האינהיבטורית מורידה אותה. יש צורך בפינוי מהיר של הסינפסה שמתבצע ע"י Reuptake , שאיבת הנורוטרנסמיטור מהרווח הסינפטי לטרמינל בוטונס או פירוק אנזימטי של הנ.ט.
נוירוטרנסמיטורים : ישנם סוגים רבים של נוירוטרנסמיטורים . חלקם יכולים להתקשר עם יותר מסוג אחד של רצפטור ולגרום להשפעות שונות בכל פעם . כאן מפורטים הנוירוטרנסמיטורים שיש להם השפעה ניכרת על ההתנהגות : 1.אצטילכולין : מצוי בסינפסות רבות במערכת עצבים . הוא בד"כ אקסיסטורי אבל יכול להיות גם אינהיבטורי . ממוקם בעיקר באיזור ההיפוקמפוס במוח , שאחראי על הזיכרון. לניורוטרנסמיטור זה ( בעת חוסר ) יש קשר למחלת האלצהיימר ( איבוד זיכרון ויכולות קוגניטיביות אחרות) .ככל שהמחסור משמעותי יותר , מחלת האלצהיימר תהיה קשה יותר . האציטילכולין מעורב גם בסינפסות מוטוריות – כיווץ שרירים ושחרורם. לכן מחסור בו ,עשוי לגרום לכיווץ שרירים ( גם קריטיים כמו הלב ) ולכן , למוות .גז עצבים בוטוקס למשל וחומרים נוספים מונעים את שחרורו של האצטילכולין ומסוגלים לפיכך לגרום לחוסר פעולה של שרירים . 2.נורואפינפרין :קשור לתופעות מצב רוח שונות. כמות גדולה יחסית ( שנוצרת בשל עיכוב ב- reuptake ע"י קוקאין ואמפתמין למשל) תגרום לעלייה ב "אפקטים פסיכולוגיים" . זירוז ה reuptake ( ליתיום ) עשוי להוביל לדיכאון . נחשב למעורר ( אך יכול לעורר כל מני תופעות , אין קשר למילה מעורר. )
3. דופאמין: קשור לקשב, מערכות מוטוריות וחיזוק חיובי : עודף דופאמין יגרום לסכיזופרניה – הזיות , שמיעת קולות וכיוב' . חוסר בדופאמין קשור בתופעות מוטוריות כמו פרקינסון.תרופות המיועדות לטיפול בסכיזופרניה , חוסמות את הרצפטורים מקליטת דופאמין. תרופות המיועדות לטיפול בפרקינסון (L dopa ) למשל , מעלות את כמות הדופאמין במוח.
4. סרוטנין: קשור לויסות מצב רוח ולהתנהגות חברתית. חוסר בסרוטנין עשוי לגרום לדיכאון (שיטופל בתרופות כפרוזאק שתפקידן להאט את ה < reuptake ולפיכך להגדיל את רמת הסרוטנין במוח ).הוא קשור גם לשינה ולאכילה ( ולכן משתמשים בו פעמים רבות לטיפול בהפרעות אכילה) LSD גורם להזיות כיוון שהוא משבש את פעילות הסינפסות הסרוטונרגיות וגורם לחלימה במצב עירות. 5. גלוטומט: מצוי בעיקר במערכת העצבים המרכזית . נחשב לאקסיסטורי כיוון שהוא מבצע דה-פולריזציה על נוירונים איתם הוא בא במגע. קשור ללמידה ולזיכרון מחסור עלול להוביל לסכיזופרניה. 6. GABA : נחשב לאינהיבטורי , מעכב . בשימוש בעיקר במוח לשליטה בשרירים. פעילות מוגברת של GABA בשימוש לשם הקלה על חרדות .לנוירוטרנסמיטורים ככלל תהיה השפעה אקסיסטורית או אינהיבטורית על נוירונים בהתאם לרצפטור.
אבולוציה , גנים והתנהגות : ידוע לכל שלגנים יש השפעה רבה על מאפיינים פיזיים של האדם. חוקרים גנטיים – התנהגותיים , מנסים לבדוק את ההשפעה של הגנים על ההתנהגות , תכונות אופי מסוימות וכו'. אם כי נמצא קשר מסוים בין גנטיקה לאינטיליגנציה למשל , אין ספק כי לסביבה יש השפעה משמעותית ביותר על הדרך בה המטען הגנטי בא לידי ביטוי.
האבולוציה של ההתנהגות: סיבות אולטימטיביות מסבירות התנהגות בהקשר האבולוציוני. הן מסיעות להבין לא רק איך נוצרת התנהגות מסוימת אלא למה היא קיימת. כך למשל התנהגות תוקפנית יותר של זכרים בטבע ניתן להסביר הן ע"י העובדה כי האגרסיביות (בייחוד אצל בע"ח ) קריטית לשם הישרדות ורבייה והן ע"י הימצאותם של נוירוטרנסמיטורים שהוכחו כגורמים לאגרסיביות.
כרומוזומים וגנים : ה DNA מהווה את היחידה התורשתית הבסיסית .המטען הגנטי שאנו מקבלים מהורינו נישא על גבי כרומוזומים מבנים המצויים בכל תא בגוף. רוב התאים מכילים 46 כרומוזומים ( 23 זוגות ) 23 כרומוזומים מקבל הילד מאביו ו 23 מאמו. למרות שכלל המטען הגנטי מצוי בכ"א מהתאים , רק% 5-10% מהגנים בכל תא הם פעילים. הגנים , כמו הכרומוזומים קיימים בזוגות .אחד מגיע מהאם ואחד מהאב. הילד מקבל רק 50% מהגנים של כל אחד מהוריו. פרט לתאומים זהים ( שנוצרו מאותה הביצית) לא סביר ששני אחים – גם תאומים יקבלו את אותם הגנים בדיוק.
גנים דומיננטיים ורצסיביים : כל גן בצמד יכול להיות דומיננטי או רצסיבי ( אין הכרח שאחד יהיה דומיננטי והשני רצסיבי , שניהם יכולים לקבל את אותה התכונה) . כאשר גן אחד דומיננטי והשני רצסיבי , התכונה תיקבע בשל הגן הדומיננטי. רק כאשר הגנים המתקבלים משני ההורים הם רצסיביים , התכונה שתתקבל היא של הגן הרצסיבי. מרבית התכונות האנושיות אינן נקבעות ע"י זוג גנים אחד בלבד, אך ישנם מקרים בהם לגן אחד ישנה השפעה משמעותית ביותר , כמו למשל במחלות כגון PKU ו HD ( מחלת הנטינגטון ) מחלת ה PKU נגרמת מפעולתו של גן רצסיבי המגיע מ 2 ההורים . במחלה זו , לגוף אין אפשרות לעכל פנילאלין , וכתוצאה מכך הוא מצטבר בגוף ומרעיל את מערכת העצבים ואף גורם לנזק מוחי. ילדים החולים במחלה לרוב מתים לפני גיל 30. אם המחלה מתגלה בגיל צעיר ויש הקפדה על דיאטה מתאימה , יש סיכויים טובים לחיים נורמליים יחסית . מחלת הנטיגטון (HD) נגרמת ע"י גן דומיננטי אחד. המחלה מובילה להידרדרות איטית הנמשכת 10 עד 15 שנים במהלכן מידרדרות יכולות הדיבור , יכולת השליטה בתנועות וירידה ביכולת הזיכרון. המחלה מופיעה לרוב בסביבות גיל 30-40 עדיין לא נמצאה תרופה .
גנים הקשורים למין : לנקבה נורמלית יש שני כרומוזומים מסוג X בזוג ה 23 (XX) לזכר נורמלי יש כרומוזום X וכרומוזום Y בזוג ה 23 (XY). נשים ( שלהן 2 כרומוזומים XX) מחוסנות יחסית יותר ממחלות הנישאות על גבי גנים ( משום שהם מקבלות גן X אחד מכל הורה ) . הגברים לעומתן , חשופים יותר למחלות הנגרמות ע"י גנים רצסיביים ( משום שהם מקבלים כרומוזום X מהאם ו Y מהאב. כך למשל עיוורון צבעים הוא תכונה רצסיבית הנישאת ע"ג גנים .עבור גבר , מספיק שה X שלו יהיה נשא די שיהיה עיוור צבעים . נשים לעומת זאת צריכות ששני כרומוזומי ה X יהיו נשאים כדי לחלות.
מחקרים גנטיים של התנהגות : מרבית תכונות האדם הן פוליגניות (תורשה לא מנדליאנית) נדרש יותר מגן אחד בכדי לקבוע אותן. כך למשל אינטיליגנציה שמושפעת מגנים רבים. עם זאת , יש לזכור כי תכונות כאלו מושפעות משמעותית גם מהסביבה ולא רק מהגנים .
זיווג סלקטיבי : אמצעי ללמוד על תורשה של תכונות מסוימות הוא על ידי זיווג מכוון של בע"ח שיש להם מאפיינם פיזיים או התנהגותיים בולטים מחקרים אלו העלו כי למרות שקיימת השפעה של מאפיינים גנטיים ההשפעה הסביבתית היא משמעותית. מאמץ נוסף בתחום נעשה במחקר על תאומים ( בעיקר תאומים זהים ) מאומצים שגודלו בסביבות שונות .הוכח כי לתאומים זהים ישנם מאפיינים דומים רבים יותר , הן מבחינת אינטליגנציה והן מבחינת מאפיינים אישיותיים ( כך גם למשל נטייה לחלות בסכיזופרניה) ההשפעה הגנטית גדלה עם ההתבגרות , ולקראת גיל 16 הילדים המאומצים דומים יותר מבחינת יכולות קוגניטיביות ומילוליות למשל ).
השפעה סביבתית על פעילות גנטית : מימושו של הפוטנציאל הגנטי של אדם תלוי רבות גם בסביבה בה הוא גדל.כך למשל מחלת הסוכרת העוברת אף היא בתורשה. אדם יכול להיות נשא של המחלה ולא לחלות בה . לסביבה יש השפעה רבה על האם יחלה או לא. אם לאדם יש עודף משקל יש סיכוי גדול יותר שיחלה במחלה מאשר לאדם שאיננו בעל עודף משקל.
לסיכום :ההתנהגות האנושית מושפעת הן מהאינטראקציה שבין גורמים תורשתיים וסביבתיים. המטען הגנטי הוא הקובע את הפוטנציאל , אולם מימוש הפוטנציאל תלוי בעיקר בסביבה. מבנה המוח: ישנן מספר גישות לפיהן ניתן לחלק את המוח: גישה אחת מחלקת את המוח ל3 לפי מיקומם היחסי של החלקים:
- המוח האחורי : ( החלקים הקרובים ביותר לעמוד השדרה )
- המוח האמצעי: ( אמצע המוח)
- המוח הקדמי ( חזית המוח) .
מקלין , הציע את חלוקת המוח לפי שכבות כ"א קדומה יותר בתהליך האבולוציוני (התפתחות המח מלמטה למעלה):
- הליבה המרכזית (central core ) , כולל את התלמוס הצרבלום וגזע המוח. מווסתת את ההתנהגויות הפרימיטיביות ביותר.
- המערכת הלימבית(limbic system) השולטת ברגשות .
- הצרברום (the cerebrum ) : כל מה שעטוף בקורטקס. האחראי על הפונקציות האינטלקטואליות הגבוהות יותר.
הליבה המרכזית: הליבה המרכזית (גזע המוח, החלק הפרימיטיבי ביוצר המשותף לכל היונקים) מסדיר פונקציות חיוניות כגון נשימה וחילוף חומרים ושולטת בהתנהגויות בלתי-רצוניות (שיעול , התעטשות וכו' ) וכן בהתנהגויות רצוניות "פרימיטביות" הנשלטות רצונית כגון הקאה , שינה , אכילה שתייה והתנהגות מינית. זו מערכת פרימיטיבית הדואגת לשרידות הגוף ברמה של רפלקסים. גזע המוח כולל את כל המבנים במוח האחורי והאמצעי ובנוסף שני מבנים במוח הקדמי: ההיפותלמוס והתלמוס.
פירוט החלקים השונים במוח ותפקידיהם : המדולה: שולטת בנשימה, בעירנות ועירות וברפלקסים ליציבה זקופה. בנקודה זו , מסלולי העצבים המגיעים מחוט השדרה מצטלבים כך שהצד הימני של המוח מחובר לצד השמאלי של הגוף ולהפך. יוצאים מהמדולה: עצבים קרניאליים :עצבוב הפנים ( סנסורי ומוטורי ( עצב הואגוס- שליטה בקצב הלב ובנשימה.
Reticular formation (תצורה רשתית): שליטה בערנות דרך הפרשת נ"ט, שומר על מקצב יומי גם ללא אינפורמציה מהעולם החיצון (ג'ט-לג). מאפשרת לגירויים מסוימים לעבור לקורטקס( להכרה המודעת) בעודה חוסמת את האחרים.
פונס: יציבה , שיווי משקל , תנועה (מקבל אינפורמציה מהאוזן ומתרגם אותה לשיווי משקל).
הצרבלום: עוסק בתיאום ( קואורדינציה) של התנועה וחשוב ללמידת תגובות מוטוריות חדשות. נזק לצרבלום מתבטא בתנועות גוף קופצניות ובלתי מתואמות. מעורב גם באינטליגנציה ובתהליכי שליטה קוגניטיבית.
המוח התיכון: התלמוס:ממוקם מעל המוח האמצעי . התלמוס הוא גרעין של תאי עצב. יש לו חשיבות בבקרת השינה והערות והוא פועל כתחנת ממסר סנסורית כשהוא מפנה מידע נכנס באיברי החישה ( ראיה ושמיעה) אל הצרבלום.
ההיפותלמוס:ממוקם מתחת לתלמוס , מתווך בפעולות אכילה , שתיה והתנהגות מינית. שומר על הומאוסטאזיס ( איזון בגוף – טמפרטורה , קצב לב וכו') תהליכים כגון רעד והזעה נשלטים ע"י ההיפותלמוס. בנוסף , הוא משחק תפקיד גם בחישת הרגש ובתגובה למצבי לחץ . משמש תפקיד גם ביצור הורמונים .
בלוטת יותרת המוח-היפופיזה: "אם כל הבלוטות" מתרגמת מסר עצבי להפרשת הורמונים (רביה, גדילה) לדם. קרובה במיקום לאיזור הכיאזמה האופטית.
המערכת הלימבית: התפתחה לאחר גזע המוח לפני ה"מרכזים החושבים" (עובדה המעידה על חשיבות הרגע לעומת המחשבה). בקרב היונקים המערכת הלימבית מרסנת חלק המדפוסים אינסטנקטיביים ומאפשרת לאדם לאורגניזם להיות גמיש יותר ובעל הסתגלות טובה יותר לשינויים בסביבתו.
ההיפוקמפוס :ממלא תפקיד חשוב בזיכרון לטווח קצר ובגיבוש זכרונות: אנשים שחלק זה במוחם הוסר ידעו להשתמש בזכרון סמוי לא דקלרטיבי (מיומנויות שנרכשו קודם לכן) אך לא יוכלו להשתמש בזכרון דקלרטיבי, זכרון עבודה וזכרון אפיזודי.
האמיגדלה: חיונית לרגשות כמו פחד ואגרסיה – אנשים כאלו לא יוכלו לזהות הבעת פחד או ללמוד תגובות פחד חדשות. פגיעה באמיגדלה עלולה להפוך אדם לחסר עניין בחום וקרבה אנושית. האמיגדלה צוברת אינפורמציה רגשית שתוביל לתגובות אמוציונאליות בעתיד ולנו אין יכולת לתת להם ביטוי מילולי PTSD (פוסט-טראומה-סטרס-דיסאורדר) מחשבות חודרניות המונעות חזרה למקום מסוים. קיים קשר בין הסינדרום הנ"ל לאמיגדלה מוגדלת.
הצרברום: הצרברום מפותח בבן האנוש יותר מאצל כל אורגניזם אחר.השכבה החיצונית של הצרבלום מכונה הקורטקס המוחי . אצל יונקים נמוכים כמעט ואין קורטקס והוא חלק (ללא פיתולים). תוכן הצרבלום , מתחת לקורטקס מורכב בעיקר מאקסונים מכוסים מיאלין. כל אחת מהמערכות הסנסוריות שולחת מידע לאזור ספציפי בקורטקס. תגובות מוטוריות או תנועות של איברי גוף נשלטות ע"י אזור אחד בקורטקס. יתרת הקורטקס שאיננו סנסורי וגם לא מוטורי כולל את איזורי האסוציאציות – התופסים את השטח הגדול ביותר מהקורטקס האנושי , ועוסקים בזיכרון , מחשבה ושפה.
המוח מורכב מ 2 המיספרות – המחוברות ביניהן ע"י הקורפוס קולוסום . כל המיספרה מחולקת ל 4 אונות. ( פרונטלית , פריאטלית , אוקסיפיטלית וטמפורלית ) .
האזור המוטורי הראשי : שולט בתנועות הרצוניות של הגוף . פגיעה באזורים מסוימים של הקורטקס המוטורי – יכולה לפגום ביכולת התנועה.
האזור הסומטוסנסורי : באונה הפריאטלית , יוצר חוויה תחושתית במקום כשלהוא בצדו הנגדי של הגוף. כל התחושות הסנסוריות ( חום , קור , מגע , כאב ותזוזת הגוף) מיוצגים כאן. יש יחס ישר בין רגישותו של אזור – לבין השטח המוקצה לו על פני הקורטקס, ללא קשר לגודלו הפיזי של האיבר.
האזור הויזואלי הראשוני: באחוריה של כל אונה עורפית המצא האזור הויזואלי הראשי: סיבים אופטיים מצד ימין של 2 העיניים מובילים אל ההמיספרה השמאלית וסיבים מצד שמאל של 2 העיניים מובילים לצד ימין. הם מצטלבים באמצע- בכיאזמה האופטית.
אזור שמיעתי ראשי: ממוקם על פני השטח של האונה הטמפורלית בצידה של כל המיספרה וממלא תפקיד בניתוח אותות שמיעתיים מורכבים. אוזן ימין מעבירה מידע לשני האזורים השמיעתיים הראשיים , אבל שולחת יותר מידע לאזור השמיעתי של צד המוח השמאלי – ולהפך.
ריח: עובר בצורה איפסילטרלית למח. נחיר ימין – המיספרה ימין.
אזורי האסוציאציה: כל האזורים בקורטקס שאינם עוסקים בתהליכים סנסוריים או מוטוריים מכונים אזורי אסוציאציה. אזורי האסוציאציה החזיתיים ממלאים תפקיד חשוב בתהליכים מחשבתיים הנדרשים לפתרון בעיות. אזורי האסוציאציה האחוריים ממוקמים ליד האזורים הסנסוריים – ומורכבים מתתי אזורים שלכ"א אחריות על חוש מסוים. עיבוד ויזואלי אסוציאטיבי – מסלול הwhat (המסלול הדורסאלי המוביל מידע סנסורי אל המוח) – זיהוי החפץ. פגיעה באיזור זה תגרום לאגנוזיה ויזואלית (חוסר יכולת לנקוב בשם החפץ או לפרוספאגנוזיה (בעיה בזיהוי פרצופים). מסלול ה HOW (המסלול הונטרלי – מה עושים עם זה?) חוסר יכולת להשתמש במכשיר או למקם אובייקטים במרחב. פגיעה באיזור זה יכולה להתבטא בנגלקט (הזנחת צד). הקורטקס הפרה-פרונטלי – אחראי על מנגנוני בקרה וניהול בגוף. מקרה גייג' והכידון (פגיעה באיזור האורביטופרונטלי) חוסר יכולת לשלוט על אימפולסים. השלכות של פגיעות בקורטקס הפרה-פרונטלי – פרסרברציה (מבחן מיון הקלפים) – לא מצליחים לשנות חוקיות. דיס-אינהביציה – העדר עכבות ואימפולסיביות. חוסר יכולת להזדהות/להבין מה עובר על אדם אחר שאיננו הוא. קושי בתכנון ובקרה קושי בדחיית סיפוקים – מבחן המרשמלו לילדים (1 עכשיו או 2 אח"כ).
תמונות של המוח החי - שיטות מחקר והדמיות -
- CAT או CT מעבירים קרן רנטגן ומודדים את כמות הקרינה שמצליחה לעבור בפועל. המדידות יכולות להתבצע במאות אלפי זוויות . המידע מוצלב במחשב הבונה מודל של המוח. כך גם ניתן להציג תצלום של "פרוסה" מהמוח.
- MRI שימוש בתהודה מגנטית להרכבת בבואה של המוח. הנבדק מקבל פולס מגנטי שגורם לכל אטומי המימן להסתדר לאותו כיוון והבדיקה משקפת את חזרתם למצב המוצא. שיטת מדידה זו מאפשרת אבחון יעיל יותר של מחלות של המוח וחוט השדרה.
- PET נוירונים במוח משתמשים בגלוקוז המצוי במחזור הדם. מערבבים מעט סמן רדיו-אקטיבי עם הגלוקוז , כך שלכל מולקולת גלוקוז מוצמד ניצוץ רדיו-אקטיבי. תאי המוח מתחילים להשתמש בגלוקוז המסומן. הנוירונים הפעילים ביותר ישתמשו בכמות גלוקוז רבה – וכך יהפכו לרדיואקטיביים יותר. כך, ניתן לדעת אילו חלקים במוח פעילים יותר בסיטואציות מסוימות. מערכת ה PET מציירת תמונה עם צבעים שונים לציון אילו אזורים פעילים יותר ופחות. הם יכולות לשמש לסריקת ההבדלים בפעילות בין 2 ההמיספרות .
חקירת המוח החצוי: כאשר הקורפוס קולוסום מבותק ( כמו שנעשה בעבר לחולי אפילפסיה) , המוח חצוי ושתי ההמיספרות אינן מסוגלות לתקשר זו עם זו. כך למשל , אם עיניהם של חצוי מוח מכוסות , ויתנו ביד שמאל חפץ מסוים – למשל מסרק , הם יהיו מסוגלים להבין מה עליהם לעשות בו אך אינם מסוגלים להביע את הידע שלהם בדיבור ( מכיוון שהמידע אינו מועבר להמיספרה שמאל-הדוברת ) למרות חוסר יכולתה של המיספרה הימנית לדבר, יש לה יכולות לשוניות ברמה בסיסית.
התמחויות ההמיספרות
| המיספרה ימין | המיספרה שמאל |
|
|
שפה והמוח: אפזיה : ליקויים לשוניים הנגרמים ע"י נזק מוחי. אפזיה אקספרסיבית:הפרעה בדיבור , נזק באיזור ברוקה יבוא לידי ביטוי בקושי בביטוי מילים, דיבור איטי ומאומץ. אפזיה רצפטיבית:נזק באיזור וורניקה : לא מבינים משמעות של מילים. דיבור חסר משמעות. מודל גשווינד ורניקה – טוען כי באזור ברוקה מאופסנים קודים שכשמועברים לאזור המוטורי מפעילים את שרירי השפתיים הלשון ומיתרי הקול להפקת מילה. באזור ורניקה , מאוחסנים קודים שמיעתיים ומשמעותן של המילים. בכדי שמילה תאמר , הקוד השמיעתי שלה חייב להיות מופעל באזור וורניקה ומשם להיות מועבר לאזור ברוקה שם יפעיל את קוד ההגייה התואם. קוד ההגיה יועבר לאזור המוטורי ויפעיל את השרירים שיפיקו את המילה המדוברת מודל זה מסביר ליקויי שפה .המופיעים בחולי אפזיה . נזק המוגבל לאזור ברוקה משבש את הפקת הדיבור אך יש לו השפעה פחותה על הבנת שפה מדוברת או כתובה. נזק לאזור ורוניקה משבש את כל ההיבטים של הבנת שפה , האדם יכול לבטא מילים כראוי ( מפני שאזור ברוקה תקין) אך לא בהכרח בהקשרן הנכון. אם הנזק המוחי מוגבל לאזור השמיעתי האדם יוכל לקרוא ולדבר כרגיל , אך לא יהיה מסוגל להבין את אשר אומרים לו.
חצויי מוח: אם המידע מגיע להמיספרה ימין: לא יוכלו לקרוא לחפץ בשמו או לתארו. יוכלו לזהותו ע"י מישוש למשל .( נקודה זו רלבנטית רק כאשר המילה מופיעה לפז"מ קצר ביותר.אם המילה מופיעה לזמן רב והעיניים יכולות לנוע בחופשיות – אז המידע מגיע ל 2 ההמיספרות.
מערכת העצבים האוטונומית : מערכת העצבים האוטונומית שולטת בבלוטות ובשרירים מסוימים. יש לה 2 מחלקות עיקריות :
- מערכת העצבים הסימפתטית : פעילה במצבים של עוררות גבוהה נוטה לפעול כיחידה אחת ( משפיעה על מספר איברים בו זמנית ) לרב תפקידה בהזרמת דם לשרירים.
- מערכת העצבים הפרה-סימפטתית : קשורה למנוחה. משפיעה על איבר אחד בכל פעם. לרב תפקידה בהזרמת דם לקיבה במנוחה.
המערכת האדוקרינית : פועלת לאט יותר ממערכת העצבים , משפיעה בעקיפין על פעילותן של קבוצות תאים בגוף באמצעות הורמונים . הורמונים: כימיקלים המופרשים ע"י הבלוטות האנדוקריניות למחזור הדם . משם מועברים לחלקים שונים בגוף שם יש להם השפעות ספציפיות בתאים מסוימים. הרצפטורים של התאים מזהים רק את ההורמונים הפועלים על אותו התא. בלוטות אנדוקריניות מופעלות ע"י מערכת העצבים או ע"י שינויים כימים המתרחשים בגוף. בלוטת יותרת המוח (בלוטה אדוקרינית מרכזית-היפופיזה) "אם כל הבלוטות" מפיקה מספר גדול ומגוון של הורמונים שונים ( לדוגמא הורמון הגדילה) .בנוסף , היא שולטת בפעולות ההפרשה של בלוטות אדוקריניות אחרות ( בלוטת המין , התריס וכו' ) . בלוטת האדרנל תפקיד חשוב בקביעת מצב הרוח , רמת האנרגיה והיכולת להתמודד עם לחץ .
מערכת הראייה – העין מכילה 2 מערכות : האחת ליצירת הדמות והאחרת לביצוע טרנסודקציה ( הולכה ) של הדמות לאימפולסים אלקטרוניים. המערכת שיוצרת את הדמות פועלת כמו מצלמה. היא יוצרת את דמותו של העצם על הרטינה (רשתית) הקרנית מאפשרת את חדירתו של האור דרך האישון (שקוטרו משתנה בתגובה לכמות האור שבנמצא, כמו צמצם), ושם הקרניים מכופפות פנימה כדי ליצור את הדמות . העדשה מסיימת את מיקוד הדמות על הרטינה . העדשה משנה את צורתה כדי להתמקד על אובייקטים במרחקים שונים. ( כדורית עבור עצמים קרובים ושטוחה עבור עצמים רחוקים). לאחר קליטת התמונה על הרטינה , מערכת ההולכה לוקחת פיקוד: על הרשתית נמצאים פוטורצפטורים שמתרגמים את המידע מאנרגיית אור לאות עצבי. המידע מועבר לאורך עצב הראיה עד לקורטקס הויזואלי באונה האוקסיפיטלית. בנק' בה יוצא עצב הראיה יש לנו נק' עיוורון שאיננה מכילה פוטורצפטורים. המוח משלים את התמונה עבורנו. במרכז הרשתית בדיוק מול האישון נמצאת הפוביאה (הכתם הצהוב). כשמתמקדים על מצם מסוים התמונה שלו נופלת על הפוביאה (שם נמצאים גם קולטני הצבע). רשתית – 3 שכבות של תאים: פוטורצפטורים (קנים- רגישים יותר לאור, רואים שחור-לבן ובתנאי תאורה גרועים, מצויים בהיקף הרשתית ומדוכים- רואים צבע, רגישים פחות לאור, מצויים בפוביאה), ביפולריים, גנגליון(עצב הראיה).
העין מתפקדת כגלאי שינויים ולכן לאחר זמן ממושך של התבוננות בתמונה מיוצבת הגירוי ימחק בצורה הדרגתית ליח' בעלות משמעות (השפעה של התהליכים הגבוהים). בהתאמה, תמונות סטטיות שמשתנות נתפסות כתנועה (2 עיגולים שמתחלפים)
הסתגלות לאפלה: ככל שנמצאים יותר זמן באפלה, האישון מתרחב וכן מתרחשים שינויים פוטוכימיים ברצפטורים.המגבירים את רגישות הרצפטורים לאור. הסף המוחלט של הרגישות פוחת ככל שאדם נמצא באפילה. המדוכים מסתגלים במהירות גדולה מהקנים.
דפוסי ראייה: חדות ויזואלית: מתייחסת ליכולת העין להבחין בפרטים (לדוגמא הטבלא אצל האופטימיטריסט, טבלא שהורכבה ע"י סנלן ונקראת "חדות סנלן" . שיטה זו איננה ישימה כלפי ילדים קטנים שאינם יודעים לקרוא וכן , השיטה בודקת חדות ראייה מ20 רגל ולא חדות קריאה או מטלות אחרות שכרוכות בטווח קרוב. בנוסף , השיטה אינה מבדילה בין חדות קונטרסטית (היכולת להבחין בהבדלי בהירות ) לבין חדות מרחבית ( היכולת להבחין בפרטים או צורה ). החוויה הסנסורית נקבעת ע"י הדרך בה נוירונים ויזואליים מתעדים את המידע לגבי כהות ובהירות.
ראיית צבע: כל אור הוא למעשה זהה – פרט לאורך הגל. המערכת הויזואלית שלנו הופכת את אורכי הגל לצבע. כך למשל גלים קצרים נראים כחולים , בינוניים נראים ירוקים וארוכים נראים אדומים . היכולת לזהות את אותו הצבע אף על פי שינויים בתאורה נקראת עקביות צבע. הופעת צבע: ניתן לארגן את "התנסות" הצבע ב 3 מישורים : 1. גוון 2. בהירות 3. רוויה (טוהר הצבע , עד כמה אינו מכיל צבעים אחרים )
ערבוב צבעים: כל הגוונים הניתנים להבחנה נוצרים ע"י ערבוב של 3 צבעים. ישנם מקרים בהם ערבוב של צבעים שונים יצור בתחושה את אותו הצבע. מצב זה נקרא מטאמר. המטאמר מסייע לנו בתהליך של ביטול מידע, שכן אנו מוקפים במידע כל הזמן וללא הפסק (לא נוכל להבדיל בין תערובת או צבע טהור).
ההשלכות של חוק התאמת שלושת צבעי היסוד: חשיבות חוק זה היא רבה: כך למשל צבע בטלוויזיה ובצילום מורכב מ 3 צבעי יסוד בלבד (כחול ירוק ואדום) . בנוסף , חוק זה מאפשר לנו להבין לקויות בראיית צבע:למשל : דיכורומטים: אנשים שמבלבלים בין צבעים שאנשים אחרים (טריכרומטים) יכולים להבחין בהם. . לעומתם : מונוכרומטים רואים אך ורק גווני אפור .
תיאוריות על ראיית צבע: התיאוריה של הלמהולץ , התיאוריה הטריכרומטית טוענת כי קיימים רק 3 סוגי רצפטורים לצבע ( המדוכים ) כל סוג של פוטורצפטור מדוך רגיש לטווח רחב של אורכי גל אך מגיב הכי טוב לטווח מצומצם יותר. כלומר, גל באורך מסוים מעורר את שלושת המדוכים ברמות שונות ומינון הפעילות בשלושתם מוביל לתחושה של צבע ספציפי. התיאוריה הנ"ל מסבירה ליקויים בראיית צבע בכל שאחד או יותר משלושת הרצפטורים חסרים.
תיאוריה נוספת של הרינג קרויה תיאורית הצבע המנוגד: עפ"י תיאוריה זו המערכת הויזואלית כוללת שני סוגים של יחידות רגישות לצבע: אחד מגיב לירוק או תגובה הפוכה לאדום והשני לכחול או תגובה הפוכה לצהוב. היחידה הירוקה-אדומה למשל מגבירה את קצב התגובה שלה כשמוצג בפניה אדום ומורידה אותו כשמוצג בפיה ירוק. היות ויחידה אינה יכולה להגיב בשתי צורות בו זמנית הצבע הנתפס הוא לבן. אותה תיאוריה מסבירה גם מדוע לאחר התבוננות בצבע מסוים ולאחריה התבוננות על משטח נייטרלי יופיע הצבע המשלים : כך למשל המרכיב האדום של היחידה תעייף ולכן יופיע המרכיב הירוק.