מבוא לספיכולוגיה - הילגרד -סיכום מלא -פרק 11

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

---

פרק 11 – רגש

רגשות ומוטיבציות קשורים זה לזה. רגשות יכולים להפעיל ולכוון התנהגות באותה צורה בה מוטיבציות בסיסיות עושות זאת. הם גם יכולים ללוות התנהגות שמונעת ע"י מוטיבציה (לדוגמה: סקס הוא לא רק מוטיבציה חזקה, אלא גם מקור אפשרי לשמחה). למרות הדמיון, יש להבחין בין מוטיבציות לרגשות. הבחנה אחת היא שרגשות מתעוררים בדר"כ עקב אירועים חיצוניים, והתגובה האמוציונלית מכוונת לאירועים אלה. מוטיבציות, לעומת זאת, מתעוררות לעיתים קרובות ע"י אירועים פנימיים (חוסר איזון הומיאוסטטי) ומכוונות באופן טבעי לאובייקטים מסוימים בסביבה (מזון, מים, בן-זוג). הבחנה נוספת בין מוטיבציות לרגשות היא שמוטיבציה מופקת בדר"כ מצורך ספציפי, בעוד שרגש יכול להיות מופק ממגוון רחב של גירויים.

הבחנות אלה אינן מוחלטות. גורם חיצוני יכול לפעמים להפעיל מוטיבציה (מראה אוכל מפעיל רעב), ואי-הנוחות הנגרמת מחוסר איזון הומיאוסטטי (רעב חמור) יכולה לעורר רגשות. אף על פי כן, רגשות ומוטיבציות שונים מספיק במקורם, בחוויה הסובייקטיבית ובהשפעה על ההתנהגות.

מרכיבי הרגש

רגש הוא מצב מורכב שמתעורר בתגובה לחוויות רגשיות מסוימות (affectively toned experiences). רגש אינטנסיבי כולל לפחות שישה מרכיבים:

1. החוויה הסובייקטיבית של הרגש.
2. תגובה גופנית פנימית, בעיקר אלה שמערבות את מערכת העצבים האוטונומית. לדוגמה: כשכועסים מרימים את הקול, גם אם לא רוצים.
3. קוגניציות לגבי הרגש והמצבים הנלווים, כלומר אוסף המחשבות והאמונות שמלווות את הרגש ונראה כי חושבים עליהן אוטומטית. לדוגמה: כשמאושרים, חושבים על הסיבות לאושר.
4. הבעות פנים.
5. תגובות לרגש. לדוגמה: רגש שלילי יכול ליצור זווית ראיה שלילית על העולם.
6. נטיות לפעולה. סדרת ההתנהגויות שאנשים נוטים לעשות כשהם חווים רגש מסוים. לדוגמה: כעס יכול להוביל לאגרסיה.

אף אחד מהרכיבים כשלעצמו הוא אינו רגש. צירוף של כולם יחד יוצר רגש מסוים. בנוסף, כל אחד מהרכיבים יכול להשפיע על הרכיבים האחרים. לדוגמה: ההערכה הקוגניטיבית של מצב יכולה להוביל לרגש ספציפי.

תיאוריות על רגש נעות לכיוון גישה מערכתית (systems perspective), בה למרכיבי הרגש יש השפעה הדדית אחד על השני. השאלה הקריטית בתיאוריות עוסקת במהות המדויקת של כל אחד מהמרכיבים, ובמנגנונים הספציפיים בעזרתם הם משפיעים אחד על השני. לדוגמה, סדרת שאלות אחת עוסקת באיך תגובות של מערכת העצבים האוטונומית, אמונות, קוגניציות והבעות פנים תורמות לעצמת הרגש הנחווה. לדוגמה: האם אנו מרגישים כועסים יותר כאשר אנו חווים עוררות גדולה יותר של מערכת העצבים האוטונומית? האם בכלל היינו מסוגלים להרגיש כועסים אם לא היתה עוררות אוטונומית? באופן דומה, האם העצמה של הרגש תלויה במחשבה מסוג מסוים או בהבעות פנים מסוג מסוים? באופן מנוגד לשאלות אלה על עצמת הרגש, ישנן גם שאלות לגבי איזה מרכיבים של הרגש אחראים לכך שהרגשות השונים יורגשו בצורה שונה. בכדי להבין זאת, יש לשקול את האפשרות שעוררות אוטונומית מגבירה את עצמת הרגשות, אבל שדפוס העוררות הוא פחות או יותר דומה בכמה רגשות. אם זה היה כך, עוררות אוטונומית לא היתה יכולה להבדיל בין רגשות.

עוררות ורגש

כשאנו חווים רגש חזק, כמו פחד או כעס, אנו יכולים להיות מודעים למספר שינויים גופניים: קצב לב מהיר, יובש בפה ובגרון, הזעה, רעד ותחושת שקיעה בבטן. רוב השינויים הפיזיולוגיים שמתרחשים בזמן עוררות רגשית נובעים מהפעלה של היחידה הסימפטתית של מערכת העצבים האוטונומית, כשהיא מכינה את הגוף לפעולה במצב חירום. המערכת הסימפטתית אחראית לשינויים הבאים (שלא כולם צריכים להתרחש בו-זמנית):

1. עלייה בלחץ הדם וקצב הלב.
2. הנשימה הופכת מהירה יותר.
3. האישונים מתרחבים.
4. הזעה מתגברת בעוד שהפרשת רוק וליחה פוחתת.
5. רמת הסוכר בדם עולה כדי לספק יותר אנרגיה.
6. הדם נקרש מהר יותר במקרה פציעה.
7. דם מופנה מהבטן ומהמעיים אל המוח ושרירי השלד.
8. השערות על העור נעמדות ויוצרות עור ברווז.

אם כן, המערכת הסימפטתית מכינה את האורגניזם להוצאת אנרגיה. כשהרגש נרגע, המערכת הפאראסימפטתית – מערכת שימור האנרגיה – משתלטת ומחזירה את האורגניזם למצב נורמלי. פעולות אלה של מערכת העצבים האוטונומית מופעלות ע"י אזורים מסוימים במוח, כולל ההיפותלמוס וחלקים מהמערכת הלימבית. אימפולסים מהאזורים האלה מועברים לגרעינים בגזע המוח השולטים על תפקוד מערכת העצבים האוטונומית. אז מערכת העצבים האוטונומית פועלת על השרירים והאיברים הפנימיים בצורה ישירה כדי ליזום את השינויים הגופניים. היא פועלת גם בצורה עקיפה ע"י גירוי הורמוני האדרנל כדי ליצור שינויים גופניים אחרים. סוג זה של עוררות פיסיולוגית מוגברת מאפיין מצבים רגשיים כמו פחד וכעס, בהם האורגניזם חייב להתכונן לפעולה. חלק מאותן תגובות יכול גם להופיע במהלך התרגשות שמחה או עוררות מינית. לעומת זאת, ברגשות כמו עצב או צער, כמה מהתהליכים הגופניים יכולים להיות מדוכאים או מואטים.

שימוש בעוררות לגילוי שקרים

התיאוריה מאחורי פוליגרף: עוררות אוטונומית היא מרכיב של הרגש, וחווית רגש היא תוצאה סבירה של שקר, לכן ניתן להשתמש בנוכחות של עוררות אוטונומית כדי להסיק שאדם משקר. הפוליגרף היא מכונה המודדת כמה תגובות פיזיולוגיות בו-זמנית, כשהנפוצות ביותר הן: שינויים בקצב הלב, לחץ דם, נשימה ושינוי במוליכות החשמלית של העור (GSR). התהליך הסטנדרטי בהפעלת פוליגרף הוא לבצע את ההקלטה הראשונה כשהאדם רגוע, הקלטה זו משמשת בסיס להערכת ההקלטות הבאות. אז הבודק שואל סדרה של שאלות שנוסחו בקפידה, עליהן הנבדק עונה "כן" או "לא". חלק מהשאלות הן "קריטיות", כלומר סביר שאדם אשם ישקר בהן. שאלות אחרות הן "שאלות בקרה", כאלה שגם אנשים חפים מפשע נוטים במידה מסוימת לשקר בהן (לדוגמה: "האם לקחת פעם משהו שלא היה שייך לך"). שאלות אחרות הן "נייטרליות". השאלות הקריטיות משולבות בתוך שאלות הבקרה והשאלות הנייטרליות, כך שיש מספיק זמן ביניהן כדי שהמדידות יחזרו למצב נורמלי. ההנחה היא שרק אדם אשם יראה תגובות פיזיולוגיות חזקות יותר לשאלות הקריטיות מאשר לשאלות האחרות. בבסיס גלאי השקרים עומד הבודק, שצריך לשכנע את הנבדק שכל ניסיון להונות את המכונה יהיה מאד גלוי. ייתכן שביסוס האמונה הזו חשוב יותר מאשר המדידות עצמן. עם זאת, השימוש בפוליגרף אינו בטוח ב- 100%. תשובה לשאלה יכולה להראות רק שהנבדק מעורר, אבל לא את הסיבה לעוררות שלו. אדם חף מפשע יכול להיות מאד מתוח או להגיב בצורה אמוציונלית למילים מסוימות בשאלה, וכך להראות משקר גם כשהוא אומר את האמת. מצד שני, שקרן מיומן יכול להראות רק עוררות מעטה בזמן שהוא משקר. יש אנשים שיכולים לנצח את המכונה ע"י חשיבה על משהו מעורר או ע"י מתיחת שרירים בזמן השאלות הנייטרליות, ובכך ליצור רמת בסיס הדומה לזו של השאלות הקריטיות. עקב כך, תוצאות בדיקת פוליגרף אינן קבילות בבית המשפט. נציגי אגודת הפוליגרף האמריקאית טוענים שיש 90 אחוזי דיוק או יותר בבדיקות שנערכות ע"י בודקים מיומנים. המבקרים טוענים שהאחוזים נמוכים הרבה יותר ושלאדם חף מפשע יש סיכוי של 50- 50 לצאת אשם. המכונה בודקת לא רק את העוררות שמתלווה לשקר, אלא גם את המתח שאדם חף מפשע חווה כשהוא קשור למכונה. מאמינים שהפוליגרף יעיל יותר בבירור עובדות ובאימות רמזים.

סוג אחר של גלאי שקרים מודדים שינויים בקולו של אדם, בהם לא ניתן להבחין ע"י האוזן האנושית. כל השרירים, גם אלה שמפעילים את מיתרי הקול, רועדים קצת כשהם פועלים. רעד זה מדוכא ע"י מערכת העצבים האוטונומית כשהדובר לחוץ. כאשר הקלטה של קולו של אדם מועברת דרך מכשיר שנקרא voice stress analyzer, ניתן ליצור ייצוג ויזואלי של הקול ולבדוק האם הרעידות דוכאו. משתמשים במכשיר זה באותה צורה כמו בפוליגרף. ישנן שתי בעיות במכשיר: ראשית, ניתן להשתמש בו דרך הטלפון, רדיו, טלוויזיה והקלטה ולכן יש כאן פוטנציאל לשימוש לא אתי. שנית, יש הטוענים שהוא לא מספיק מדויק.

עוצמה של רגשות

האם התפיסה של העוררות שלנו היא חלק מהחוויה של הרגש? בכדי לענות על שאלה זו חקרו את חיי הרגש של אנשים עם פגיעות בעמוד השדרה. כשעמוד השדרה נפגע, תחושות מתחת לנקודת הפגיעה אינן יכולות להגיע אל המוח, ופוחתת התרומה של עוררות מערכת העצבים הסימפטתית לתחושת הרגש. בניסוי אחד ראיינו אנשים עם פגיעות בעמוד השדרה שחולקו לחמש קבוצות ע"פ גובה הפציעה. כל נבדק התבקש להיזכר בתקרית מעוררת רגש מלפני הפציעה ולהשוות את עצמתה הרגשית לתקרית אחרי הפציעה. ככל שהפגיעה היתה גבוהה יותר (כלומר מגיע פחות פידבק ממערכת העצבים האוטונומית) כך הירידה בעצמת הרגש היתה גדולה יותר. מחקר זה לא היה אובייקטיבי, כיוון שהמצבים הרגשיים השתנו מנבדק לנבדק ומשום שהנבדקים דרגו את החוויות שלהם בעצמם. מחקר נוסף היה אובייקטיבי יותר: כל הנבדקים נחשפו לאותה סיטואציה, והחוויות הרגשיות שלהם דורגו ע"י שופטים בלתי תלויים. הציגו לגברים עם פגיעות בעמוד השדרה תמונות של נשים לבושות וערומות, ובקשו מהם לדמיין שהם נמצאים לבד עם הנשים האלה. הנבדקים דיווחו על המחשבות והתחושות שלהם ואלה דורגו ע"י השופטים לקביעת מידת ההבעה של רגש. החולים עם הפגיעות הגבוהות יותר דורגו כחווים פחות התרגשות מינית מאשר אלה עם פגיעות נמוכות יותר. שוב, ככל שהגיע פחות פידבק ממערכת העצבים האוטונומית אל המוח, כך הרגש היה חלש יותר.

הבחנה בין רגשות

ברור שעוררות אוטונומית תורמת לעצמת החוויה הרגשית, אבל האם היא גם מבחינה בין רגשות? וויליאם ג'יימס הציע שהתפיסה של שינויים גופניים היא עצמה החוויה הסובייקטיבית של רגש – אנו מפחדים מפני שאנו רצים. קארל לאנג הגיע למסקנה דומה, אבל אצלו השינויים הגופניים כללו עוררות אוטונומית. כך נוצרה תיאוריית ג'יימס-לאנג – כיוון שתפיסת העוררות האוטונומית (וייתכן שגם שינויים גופניים אחרים) תורמת לחוויית הרגש, וכיוון שרגשות שונים יוצרים תחושות שונות, הרי שחייב להיות דפוס ייחודי של פעילות אוטונומית עבור כל רגש. כלומר תיאוריית ג'יימס-לאנג טוענת שעוררות אוטונומית מבחינה בין רגשות. תיאוריה זו הותקפה ע"י וולטר קאנון, שהעלה 3 נקודות ביקורת:

1. האיברים הפנימיים הם מבנים שאינם רגישים יחסית ואינם מצוידים בעצבים, לכן שינויים פנימיים מתרחשים לאט מדי מכדי להיות מקור לתחושה רגשית.
2. יצירת השינויים הגופניים המקושרים עם רגש בצורה מלאכותית, לדוגמה הזרקת סם כמו אפינפרין, לא מפיקים את החוויה של רגש אמיתי.
3. לא נראה שהדפוס של עוררות אוטונומית משתנה הרבה ממצב אמוציונלי אחד לשני, לדוגמה: כעס מגביר את קצב הלב אבל גם המראה של אהוב עושה זאת.

הטיעון השלישי שולל בגלוי את האפשרות שעוררות אוטונומית יכולה להבחין בין רגשות. אולם, מחקר שנערך ע"י לוינסון, אקמן ופרייסן סיפק הוכחות חזקות לכך שישנם דפוסים אוטונומיים ייחודיים לרגשות שונים. הנחו נבדקים ליצור הבעות פנים רגשיות לשישה רגשות – הפתעה, גועל, עצבות, כעס, פחד ושמחה – בכך שאמרו להם איזה שרירי פנים לכווץ. הם השאירו את ההבעה הרגשית למשך 10 שניות והחוקרים מדדו את קצב הלב שלהם, טמפרטורת העור ואינדיקציות אחרות לעוררות אוטונומית. המדידות חשפו הבדלים בין הרגשות. קצב הלב היה מהיר יותר ברגשות שליליים של כעס, פחד ועצבות מאשר בשמחה, הפתעה וגועל, וגם בין הרגשות השליליים עצמם היה ניתן להבחין באופן חלקי בכך שטמפרטורת העור היתה גבוהה יותר בכעס מאשר בפחד ובעצבות. אם כן, למרות שגם כעס וגם מראה של אהוב מגבירים את קצב הלב, רק כעס גורם לו לפעום הרבה יותר מהר, ולמרות שלכעס ולפחד יש הרבה במשותף, כעס הוא חם ופחד הוא קר. בניסוי דומה, הציגו לנבדקות מגוון גירויים בזמן שמדדו את טמפרטורת הידיים והפנים שלהן. היתה עלייה בטמפרטורת הידיים בתגובה לסרטים שנועדו ליצור תחושת שמחה, אבל ירידה בטמפרטורה בתגובה לשאלות אישיות מאיימות. מחקרים אחרים מראים שדפוסי העוררות הייחודיים האלה הם אוניברסליים. ניערך מחקר על בני המינאנגקבו מסומטרה המערבית. שוב, הנבדקים יצרו הבעות פנים של רגשות שונים – פחד, כעס, עצבות וגועל – בזמן שמדדו את קצב הלב שלהם, טמפרטורת העור ואינדיקציות אחרות לעוררות. למרות שהעוצמה של השינויים הפיזיולוגיים היתה פחותה מזו של אמריקאים, דפוס העוררות לרגשות שונים היה זהה: קצב הלב היה מהיר יותר לכעס, פחד ועצבות מאשר לגועל, וטמפרטורת העור היתה הגבוהה ביותר בכעס. תוצאות אלה אינן מספקות תמיכה חד-משמעית לתיאוריית ג'יימס-לאנג או לטענה שעוררות אוטונומית היא המרכיב היחיד שמבחין בין רגשות. המחקרים הראו שישנם הבדלים פיזיולוגיים ברגשות שונים, לא שההבדלים האלה נתפסים ונחווים כמבדילים איכותית בין רגשות. גם אם עוררות אוטונומית עוזרת להבחין בין רגשות מסוימים, לא סביר שהיא מבחינה בין כל הרגשות. לדוגמה, לא סביר שההבדל בין שביעות רצון לגאווה ימצא בתגובות אוטונומיות. כמו כן, שני הטיעונים הראשונים של קאנון נגד תיאוריית ג'יימס-לאנג עדיין תקפים: עוררות אוטונומית היא איטית מדי בשביל להבחין בין חוויות רגשיות, ויצירת עוררות בצורה מלאכותית אינו מפיקה רגש אמיתי. מסיבות אלה, פסיכולוגים רבים מאמינים שמשהו אחר חייב להיות מעורב בהבחנה בין רגשות. נוטים לחשוב שהמשהו האחר (או חלק ממנו) הוא ההערכה הקוגניטיבית של המצב.

קוגניציה ורגשות

כשאנו חווים אירוע או פעולה, אנו מפרשים אותו ביחס למטרות שלנו ולטובתנו האישית. הפירוש הזה נקרא הערכה קוגניטיבית (cognitive appraisal). היא מסייעת לקבוע את סוג הרגש שאנו מרגישים וגם את עוצמתו.

עוצמה והבחנה בין רגשות

בניגוד לעוררות אוטונומית, ההערכות הן מגוונות מספיק בכדי להבדיל בין סוגים רבים של רגשות שונים, וייתכן שתהליך ההערכה עצמו הוא מהיר מספיק בכדי שיסביר את המהירות בה מתעוררים רגשות מסוימים. כמו כן, לעיתים קרובות אנו מדגישים את ההערכה הקוגניטיבית כשאנו מתארים את איכותו של רגש ("אני כועסת כי היא לא היתה הוגנת"). חוסר הגינות ונטישה הן אמונות שנובעות מתהליכים קוגניטיביים. הבחנות אלה רומזות שההערכות קוגניטיביות יכולות להספיק כדי לקבוע את האיכות של החוויה הרגשית. זה מרמז על כך שאם יגרמו לאנשים להיות במצב ניטרלי של עוררות אוטונומית, איכות הרגש שלהם תקבע אך ורק ע"פ הערכת המצב שלהם. שסטר וסינגר חקרו את הטענה הזו. הם הזריקו למשתתפים אפינפרין, שגורם לעוררות אוטונומית – עלייה בקצב הלב והנשימה, רעידות בשרירים והרגשת עצבנות. החוקרים ביצעו מניפולציה על המידע שהמשתתפים קבלו לגבי השפעות האפינפרין. חלק קבלו מידע על העוררות שנובעת מהסם וחלק לא. כלומר רק הנבדקים שקיבלו מידע יכלו להסביר את העוררות שלהם. החוקרים שיערו שהמשתתפים שלא קיבלו מידע יפרשו את הסימפטומים שלהם בהתאם למצב בו הם ימצאו. המשתתפים הושארו בחדר המתנה עם אדם נוסף, כביכול משתתף נוסף, אבל בפועל שתול של החוקרים. השתול יצר מצב שמח או מצב כועס. מבין המשתתפים שהושמו במצב שמח, המשתתפים שלא קיבלו מידע דרגו את הרגשות שלהם כשמחים יותר מאשר המשתתפים שכן קיבלו מידע. מבין המשתתפים שהושמו במצב כועס, המשתתפים שלא קיבלו מידע דרגו את הרגשות שלהם ככעוסים יותר מאשר המשתתפים שכן קיבלו מידע. במילים אחרות, המשתתפים שלהם היה הסבר פיסיולוגי לעוררות הושפעו פחות מהמצב מאשר משתתפים שלא היה להם הסבר. דפוס התוצאות במחקר זה לא סיפק תמיכה חזקה בהשערה של החוקרים כיוון שההבדלים בין הקבוצות הקריטיות לא השיגו מובהקות סטטיסטית, וקבוצת הביקורת לא הגיבה בצורה שתאמה להשערה. בנוסף, ייתכן שהעוררות האוטונומית לא היתה זהה במצב השמח ובמצב הכועס, והיא בהחלט לא היתה ניטרלית. ניסויים עוקבים מצאו שנבדקים דרגו את החוויות שלהם כשליליות יותר (פחות שמחות או יותר כועסות) מאשר המצב הצדיק זאת, דבר המרמז שהעוררות הפיזיולוגית הנגרמת מהאפינפרין נחווית כלא נעימה. כמו כן, חלק מהניסויים האלה התקשו לשחזר את התוצאות של שכטר וזינגר. אם כן, יש צורך בהוכחות נוספות שעוררות ניטרלית לחלוטין תיוחס בטעות לרגש מסוים. מחקר נוסף סיפק את ההוכחה הזו. תחילה הנבדקים עסקו בפעילות גופנית מאומצת, ואז עסקו במשימה במהלכה התגרה בהם אדם שתול. האימון הגופני יצר עוררות אוטונומית ניטרלית וזו נמשכה עד שהתגרו בנבדק. עוררות זו היתה אמורה להשתלב עם עוררות שתווצר מהפרובוקציה ולהפוך לחוויה אינטנסיבית יותר של כעס. אכן, נבדקים שהתעמלו הגיבו בצורה אגרסיבית יותר לפרובוקציה מאשר נבדקים שלא התעמלו. המסקנות העולות מקו מחקר זה הן שהתוצאות של אירוע כוללות בדר"כ גם עוררות אוטונומית וגם הערכה קוגניטיבית. העוררות הנתפסת וההערכה הקוגניטיבית אינן נחוות בצורה עצמאית, אלא העוררות מיוחסת להערכה ("הלב שלי פועם מהר כי אני כועס על מה שהיא אמרה"). מחקרים אלה מראים שגם העוררות וגם ההערכה תורמות לעוצמת החוויה ושלפעמים ההערכה לבדה יכולה לקבוע את האיכות של החוויה. בעוד שהמחקר מראה שעוררות מסייעת להבחנה בין רגשות, נראה שההערכה משחקת תפקיד חשוב יותר.

כל התיאוריות עד עכשיו היו פשטניות מדי, כיוון שרכיביהן, עוררות אוטונומית והערכה קוגניטיבית, הם בעצמם אירועים מורכבים שמערבים תת-רכיבים, והתת-רכיבים לא מתרחשים באותו הזמן. עוררות אוטונומית והערכה קוגניטיבית מתרחשות במשך פרק זמן, והתת-רכיבים שלהן יכולים להתרחש סימולטנית.

ממדים של הערכה

תיאוריית ההערכה (appraisal theory) היא קבוצה של תיאוריות הטוענות שהערכת מצבים ע"י אנשים (לא הערכה של עוררות אוטונומית) מובילה לחוויה הסובייקטיבית של רגש ולעוררות המקושרת אליה. ניתן לחלק את תיאוריות ההערכה האלה לשתי קבוצות:

• תיאוריות שמזהות רגשות בסיסיים או ראשוניים, ומפרטות את סוגי המצבים וההערכות הנובעים מרגשות אלה.
• תיאוריות שמזהות את הממדים הבסיסיים של הערכה ואת הרגשות הספציפיים הנובעים מהם.

ע"פ הקבוצה הראשונה של תיאוריות הערכה, ישנו מספר קטן יחסית של רגשות "בסיסיים", שכל אחד מהם נובע מהערכות ספציפיות של אירועים. ניתן למצוא את הרגשות הבסיסיים האלה בכל תרבות אנושית וגם בממלכת החיות. יש אירועים שכולם מעריכים אותם באותה הצורה (לדוגמה: נחש מהווה איום גם לבני-אדם וגם לבע"ח). עם זאת, סוג האיומים שמביאים להערכות יכולים להשתנות בין המינים ובין תרבויות אנושיות.

הקבוצה השנייה של תיאוריות הערכה מפרטת ממדים בסיסיים של הערכה (בניגוד לסדרה של רגשות בסיסיים) ואת התוצאות הרגשיות של הממדים האלה.

כשמתרחש אירוע רצוי (כמו התאהבות) אנו חווים שמחה. כשאירוע רצוי לא מתרחש (האדם בו אנו מאוהבים לא אוהב אותנו) אנו חווים צער. כשמתרחש אירוע לא רצוי (כמו להיכשל בבחינה) אנו חווים מצוקה. כשאירוע לא רצוי לא מתרחש (כמו לא להיכשל בבחינה) אנו חווים הקלה. בדוגמה זו משתמשים רק בשני ממדים, אבל רוב התיאוריות של הערכה קוגניטיבית מניחות שמעורב מספר רב של ממדים. סמית ואלסוורת' מצאו שיש צורך בלפחות 6 ממדים כדי לתאר 15 רגשות שונים (לדוגמה: כעס, אשמה ועצבות). ממדים אלה כוללים:

• מידת הרצון במצב (רצוי או לא רצוי)
• כמות המאמץ שהאדם מצפה להשקיע במצב
• הוודאות של המצב
• כמות תשומת הלב שהאדם רוצה להשקיע במצב
• כמות השליטה שהאדם חש שיש לו על המצב
• כמות השליטה שהאדם מייחס לכוחות לא אנושיים במצב

דוגמה לדרך הפעולה של שני הממדים האחרונים: כעס מקושר למצב לא נעים הנגרם ע"י אדם אחר, אשמה מקושרת למצב לא נעים שגרמנו לו בעצמנו, עצבות מקושרת למצב לא נעים הנשלט ע"י הנסיבות. כך שאם אני וחבר פספסנו הופעה שממש רציתי לראות, אני ארגיש כעס אם החבר אבד את הכרטיסים, אשמה אם אני אבדתי את הכרטיסים, ועצבות אם ההופעה התבטלה בגלל מחלתו של הזמר. היתרון של סוג זה של גישה הוא הפירוט של תהליך ההערכה שמסביר מגוון רחב של חוויות רגשיות.

כמה יישומים קליניים

העובדה שהערכות קוגניטיביות יכולות להבדיל בין רגשות יכולה לסייע בהבנת הבחנות קליניות. לעיתים נראה שפציינט חווה רגש אבל הוא אינו מודע לו. כלומר, אין לפציינט חוויה סובייקטיבית של הרגש ולמרות זאת הוא מגיב בצורה עקבית לרגש. לדוגמה: למרות שהפציינט לא מרגיש כעס, הוא מתנהג בצורה עוינת. כמו כן, ייתכן שבנקודה מאוחרת יותר הוא יחווה את הרגש ויסכים שבמידה מסוימת הוא היה חייב לחוות אותו מוקדם יותר. פרויד האמין שתופעה זו מערבת הדחקה של רעיונות כואבים, והממצאים ממחקר מודרני על הערכה של רגשות מתאימים להשערה שלו. כיוון שהאמונות לגבי מצב נותנות לרגש את האיכות שלו, מניעה מהאמונה להגיע לתודעה (הדחקה) מונעת את חווית האיכות של הרגש. נקודת מגע נוספת בין אנליזה קלינית ומחקר ניסויי נוגעת להתפתחות רגשות. עבודה קלינית מראה שתחושות של הנאה ומצוקה אינן משתנות כשמתבגרים. מה שכן משתנה הם הרעיונות המקושרים עם התחושות. לכן, תחושת השמחה יכולה להיות זהה בגיל 3 או 30, אבל מה שגורם לנו להיות שמחים הוא מאד שונה. תחושות של תענוג ומצוקה נובעות מפידבק של עוררות אוטונומית, והאופי של העוררות הזו לא משתנה לאורך החיים. בניגוד לכך, הרעיונות המקושרים לתחושות הם פשוט האמונות הרגשיות, והן צריכות להראות את אותה התפתחות כמו אספקטים קוגניטיביים אחרים.

המחקר על הערכה תואם לתופעה הבאה: המידה בה מצב יוצר רגש תלויה בניסיון שלנו. כשעומד מולנו מעביד ביקורתי, יש שיהיו רק מעוצבנים בעוד שאחרים יהיו מאד מרוגזים. ממה נובע ההבדל? כנראה מההבדלים בניסיון העבר. קשר אפשרי בין ניסיון העבר והרגש הנוכחי הוא תהליך ההערכה. כלומר, ניסיון העבר משפיע על האמונות שלנו לגבי המצב הנוכחי, והאמונות האלה משפיעות על הרגש שאנו חווים.

רגש בלי קוגניציה

האם יש מקרים של רגש בהם לא מעורבת הערכה קוגניטיבית? כשחולדה מקבלת שוק חשמלי בפעם הראשונה, מניחים שהתגובה הרגשית היא חסרת פעילות קוגניטיבית. באופן דומה, אם מכים בפרצוף שלנו בפתאומיות, אנו יכולים לחוות רגש לפני שאנו מפרשים את האירוע. ייתכן שישנם שני סוגים של חוויות רגשיות: אלה שמבוססות על הערכה קוגניטיבית ואלה שמקדימות קוגניציה. הדיכוטומיה הזו נתמכת ע"י מחקר של מבני המוח המעורבים ברגש. מבנה אחד הוא האמיגדלה – מבנה קטן בצורת שקד הממוקם במוח התחתון וידוע כרושם תגובות רגשיות. עד לאחרונה חשבו שהאמיגדלה מקבלת את כל הקלט מהקורטקס, כלומר שהקלט הזה תמיד מערב הערכה קוגניטיבית. מחקר עדכני על חולדות גילה חיבורים בין ערוצים חושיים לבין האמיגדלה שאינם עוברים דרך הקורטקס. החיבורים הישירים האלה יכולים להיות הבסיס הביולוגי לרגשות פרה-קוגניטיביים (pre-cognitive emotions) או רגשות שאינם מבוססים על הערכה. אם כן, האמיגדלה מסוגלת להגיב למצב מסוכן לפני הקורטקס, דבר המרמז שלעיתים אנו יכולים להרגיש לפני שאנו יכולים לחשוב. לדוגמה: רואים משהו שדומה לנחש, האמיגדלה שולחת סימן אזעקה שגורם לנו לקפוץ לפני שהקורטקס יכול לקבוע שהאובייקט הוא בעצם חתיכת חבל. למרות שהמחקר מבוסס על חולדות, יש מקום להאמין שהמעברים העצביים קיימים גם אצל בני-אדם. בעוד שיכולות להיות לנו חוויות רגשיות ללא הערכה קוגניטיבית מודעת ומכוונת, ייתכן שחוויות אלה מוגבלות לרגשות חיוביים או שליליים שאינם מובחנים. אם נגדיר הערכה קוגניטיבית בצורה רחבה כדי לכלול הערכות פרימיטיביות או אוטונומיות של מצבים שרכשנו דרך האבולוציה, ייתכן שנוכל להגיד שכמעט כל הרגשות מערבים סוג מסוים של הערכה.

הבעות פנים ורגשות

הבעות הפנים שמלוות רגש משמשות לתקשורת של הרגש הזה. מאז פרסום ספרו של צ'ארלס דרווין "הבעות הפנים של רגשות בבני-אדם ובע"ח" פסיכולוגים התייחסו לתקשורת של רגשות כפונקציה חשובה בעלת ערך הישרדותי. מבט מפוחד יכול להזהיר אחרים שקיימת סכנה, ותפיסה שמישהו כועס אומרת שהוא עלול להיות אגרסיבי. מחקר עדכני יותר רומז שבנוסף לפונקציה התקשורתית, הבעות רגשיות תורמות לחוויה הסובייקטיבית של הרגש, כמו עוררות והערכה.

תקשורת של רגשות בעזרת הבעות פנים

נראה שלהבעות פנים מסוימות יש משמעות אוניברסלית, בלי קשר לתרבות בה גדל האדם. כשאנשים מחמש ארצות הסתכלו על תמונות המראות הבעות פנים טיפוסיות לשמחה, כעס, עצבות, גועל, פחד והפתעה, הם זיהו את הרגשות בקלות. אפילו אנשים מתרבויות רחוקות, שלא היו במגע עם תרבויות מערביות, הצליחו לזהות רגשות שיוצגו ע"י הבעות פנים של אנשים מערביים. באופן דומה, סטודנטים אמריקאיים שראו סרטי וידאו של הבעות פנים של תרבויות ילידים זיהו את הרגשות בצורה מדויקת, אם כי לפעמים הם התבלבלו בין פחד להפתעה. האוניברסליות של הבעות רגשיות מסוימות תומכת בטענה של דרווין שהן תגובות מולדות עם היסטוריה אבולוציונית. ע"פ דרווין, רבות מהדרכים בהן אנו מבטאים רגשות הן דפוסים מולדים שבמקור היו בעלי ערך הישרדותי. לדוגמה, ההבעה של גועל או דחייה מבוססת על ניסיונו של האורגניזם להיפטר ממשהו לא נעים שהוא הכניס לגוף.

בעוד שנראה שחלק מהבעות הפנים ומהתנועות קשור בצורה מולדת לרגשות ספציפיים, חלק הוא נלמד. פסיכולוג בדק ספרים סיניים כדי לקבוע איך מיוצגים רגשות אנושיים שונים. הוא גילה שרבים מהשינויים הגופניים שמתרחשים כשאדם חווה רגש מייצגים את אותם רגשות בספרות הסינית ובספרות המערבית (לדוגמה: הסמקה, רעידה, עור ברווז). עם זאת, הבעות גופניות אחרות מייצגות רגשות שונים לחלוטין בספרות סינית ובספרות מערבית. לכל תרבות יש חוקים משלה להצגת רגש. חוקים אלה מפרטים את סוגי הרגשות שאנשים אמורים לחוות במצבים מסוימים ואת ההתנהגויות ההולמות לכל רגש. אם כן, על גבי ההבעות הבסיסיות של רגשות, שנראה שהן אוניברסליות, ישנן צורות הבעה קונבנציונליות – סוג של שפה של רגשות שמזוהה ע"י בני אותה תרבות אבל לעיתים קרובות לא מובן נכון ע"י בני תרבויות אחרות.

מיקום במוח

ההבעות הרגשיות האוניברסליות (לדוגמה: אלה המקושרות עם שמחה, כעס וגועל) הן גם מאד ספציפיות: משתמשים בשרירים מסוימים כדי לבטא רגשות מסוימים. השילוב בין אוניברסליות לספציפיות מרמז שמערכת נוירולוגית מתמחה התפתחה אצל בני-האדם כדי לפרש הבעות רגשיות. הוכחות ממחקרים מראות שאכן יש מערכת כזו ושהיא ממוקמת בהמיספרה הימנית. מקור אחד להוכחות מגיע ממחקרים, בהם תמונות של הבעות רגשיות הוצגו לרגע לצד הימני או השמאלי של שדה הראיה של הנבדקים. גירוי המוצג לצד השמאלי של שדה הראיה מוקרן להמיספרה הימנית וההיפך. כשנבדקים צריכים להחליט איזה משני רגשות מייצגות התמונות, הם עונים מהר יותר ומדויק יותר כשהתמונות מוקרנות להמיספרה הימנית (צד שמאלי של שדה הראייה). בנוסף, כששני חלקי הפנים מייצגים רגשות שונים (חצי מחייך וחצי זועף), להבעה המוקרנת להמיספרה הימנית יש השפעה גדולה יותר על החלטתו של הנבדק.

הוכחות אחרות לגבי המיקום של הבעות רגשיות מגיע ממחקר של חולים הסובלים מנזק מוחי. חולים עם נזק רק להמיספרה הימנית מתקשים יותר בזיהוי הבעות פנים של רגשות מאשר חולים עם נזק רק להמיספרה השמאלית. נראה שמערכת זיהוי ההבעות הרגשיות היא מאד מתמחה. במיוחד, היא נפרדת מיכולתנו לזהות פרצופים. אדם פרוסופגנוסטי (אדם שלא יכול לזהות פרצופים בעקבות פגיעה בקורטקס, לפעמים גם לא את פרצופו שלו) יכול לזהות הבעות רגשיות. הוא יכול להגיד שאדם מסוים שמח, גם אם הוא לא יודע שהאדם הזה היא בעצם אשתו. כמו כן היכולות לזהות פרצופים ולזהות רגשות מושפעות בצורה שונה מגירוי חשמלי של אזורים שונים בהמיספרה הימנית. יכולת זיהוי הפנים נפגעת מגירוי האזור בין האונה הפריאטלית לאונה האוקסיפטלית, בעוד שיכולת זיהוי הרגשות נפגעת מגירוי אזור ספציפי באונה הטמפורלית. בנוסף לכך שמתַקשֵרים אותם בעזרת הבעות פנים, רגשות מבוטאים גם בשינויים בדפוסי הקול. נראה שחלק מהשינויים האלה הם אוניברסליים וספציפיים, לדוגמה: עלייה חדה בגובה הצליל מצביעה על פחד. המערכת הנוירולוגית המתמחה בתפיסת הרמזים הרגשיים האלה ממוקמת בהמיספרה הימנית, וההוכחות לכך דומות לאלו של הבעות פנים. נבדקים מדייקים יותר בזיהוי הצליל הרגשי של קול שמושמע לאוזן השמאלית (שמקרינה מידע בעיקר להמיספרה הימנית). חולים עם נזק רק להמיספרה הימנית מתקשים יותר בזיהוי רגשות מרמזים קוליים מאשר חולים עם נזק רק להמיספרה השמאלית.

עוצמה והפרדה בין רגשות

הנחת פידבק מהפנים - הרעיון שהבעות פנים, בנוסף לפונקציה התקשורתית שלהם, גם תורמות לחוויית הרגש נקרא הנחת פידבק מהפנים (facial feedback hypothesis). ע"פ הנחה זו, בדיוק כמו שאנו מקבלים פידבק על (או תופסים) עוררות אוטונומית, אנחנו מקבלים פידבק גם על הבעות פנים, והפידבק הזה מצטרף לרכיבים האחרים של רגש כדי ליצור חוויה חזקה יותר. תמיכה בהנחת הפידבק מהפנים – נבדקים שהגזימו בתגובות הפנים שלהם לגירוי רגשי דיווחו על יותר תגובה רגשית מאשר נבדקים שלא עשו זאת. במחקר נוסף הנבדקים שפטו את הנעימות של ריחות שונים בזמן שחייכו או שזעפו. הנבדקים שחייכו תפסו את הריחות כנעימים יותר, אלה שזעפו תפסו את הריחות כנעימים פחות. במחקר אחר, הנבדקים דרגו קריקטורות ע"פ מידת המצחיקוּת שלהן כשהם מחזיקים עט או בשיניהם או בשפתיים. החזקה של עט בשיניים גורמת לחייך, בעוד שהחזקה של עט בשפתיים גורמת לזעוף. כצפוי, הקריקטורות דורגו כמצחיקות יותר כשהעט הוחזק בשיניים. בנוסף למחקרים האלה, שמראים קשר ישיר בין הבעות פנים לבין הרגש שמרגישים, ניסויים אחרים מראים שלהבעות פנים יש השפעה עקיפה על הרגש בכך שהם מגבירים עוררות אוטונומית. השפעה כזו הודגמה בניסוי שתואר מוקדם יותר, בו יצירת הבעות רגשיות מסוימות הוביל לשינויים בקצב הלב וטמפרטורת העור. אם כן, צריך להוסיף הבעות רגשיות לרשימת הגורמים שתורמים לחוויה הרגשית.

ישנם חוקרים המאמינים שהבעות פנים יכולות לקבוע את איכות הרגשות. כיוון שההבעות לרגשות הבסיסיים הן ייחודיות ומתרחשות במהירות, הן משמשות מועמד סביר להיות תורמות להבחנה בין רגשות. טומקינס אמר שפידבק מהבעות הפנים הוא מטבעו חיובי או שלילי, ובכך הן יכולות להבחין בין רגשות חיוביים או שליליים. אם הצעה זו תוכח כנכונה, אנו חוזרים (חלקית) לתיאוריית ג'יימס-לאנג, הטוענת שרגש הוא תפיסה של שינויים גופנים מסוימים.

זרימת דם וטמפרטורת מוח – איזה אספקטים בדיוק של הבעות פנים הופכים אותן להיות חיוביות או שליליות? תשובה אפשרת נמצאת בעובדה שכיווץ שרירי פנים מסוימים יכול להשפיע על זרימת הדם בכלי דם קרובים. זה בתורו יכול להשפיע על זרימת הדם המוחית, שקובעת את טמפרטורת המוח, שיכולה להקל או לעכב שחרור של נוירוטרנסמיטורים שונים, וייתכן שזה חלק מהפעילות הקורטיקלית שנמצאת בבסיס הרגש.

לדוגמה, כשאנו מחייכים, הקונפיגורציה של שרירי הפנים יכולה להוביל לירידת הטמפרטורה באזור במוח בו משוחרר הנוירוטרנסמיטור סרטונין. השינוי בטמפרטורה יכול לחסום את שחרור הנוירוטרנסמיטור, ובכך ליצור הרגשה שמחה. אם כן, ייתכן שהנתיב הקריטי יעבור מהבעות פנים אל זרימת דם אל טמפרטורת המוח ואל חוויה רגשית. מחקר אחד ניצל את העובדה שביטוי הברה בגרמנית מצריך הרחבה של שריר בפנים, שמתכווץ בזמן שמחייכים. זה מרמז שהבעת הפנים שמקושרת לביטוי ההברה יכולה להוביל להרגשה שלילית. כדי לבחון את ההשערה הזו, נבדקים גרמניים קראו בקול סיפורים שהכילו הרבה מילים עם ההברה הזו או סיפורים ללא ההברה. הסיפורים עצמם היו דומים בתוכן ובקול הרגשי. כשנשאלו עד כמה הם אהבו את הסיפורים, הנבדקים דרגו את הסיפורים עם ההברה הזו כפחות מספקים מאשר הסיפורים ללא ההברה. כמו כן, בזמן שהנבדקים קראו את הסיפורים, טמפרטורת המצח שלהם נמדדה כדי לספק הערכה של טמפרטורת המוח. הטמפרטורה עלתה בזמן קריאת הסיפורים עם ההברה, אבל לא בזמן קריאת הסיפורים בלי ההברה. אם כן, הבעת הפנים לה נזקקים כדי לבטא את ההברה הביאה גם לעלייה בטמפרטורת הפנים וגם להרגשה שלילית, וייתכן שגם לעלייה בטמפרטורת המוח.

תגובות כלליות למצב רגשי

אחד מהמרכיבים המרכזיים של רגש הוא הדרך בה אדם מגיב להיותו במצב הרגשי. למרות שישנן תגובות ספציפיות לרגש – לדוגמה: התקרבות למישהו כששמחים או נסיגה כשמפוחדים, ישנן תגובות שמתאימות לרגשות באופן כללי. במיוחד, הימצאות במצב רגשי יכולה:

1. לקבוע במה נתרכז ומה נלמד.
2. לקבוע את הדרך בה אנו שופטים את העולם.

קשב ולמידה: התאמה למצב-הרוח (mood congruence)

מצב רוח הוא מצב רגשי מתמשך. אנו נוטים לשם יותר תשומת לב לאירועים שתואמים למצב הרוח מאשר לאירועים שלא. כתוצאה מכך, אנו לומדים יותר על אירועים שתואמים למצב הרוח. ניסוי אחד שמדגים את התופעה הזו כולל שלושה שלבים. בשלב הראשון הפנטו את המשתתפים והכניסו אותם למצב שמח או למצב עצוב. בשלב השני המשתתפים המהופנטים קראו סיפור קצר על מפגש בין שני אנשים – דמות שמחה ודמות עצובה. הסיפור תיאר את אירועי החיים של שתי הדמויות ואת התגובות הרגשיות שלהם. בסיום הקריאה, שאלו את המשתתפים מי היתה הדמות הראשית ועם מי הם הזדהו. המשתתפים במצב השמח הזדהו יותר עם הדמות השמחה וחשבו שהסיפור הכיל יותר פרטים לגביה. המשתתפים במצב העצוב הזדהו יותר עם הדמות העצובה וחשבו שהסיפור הכיל יותר פרטים לגביה. תוצאות אלה מראות שהמשתתפים הקדישו יותר תשומת לב לדמות ולאירועים שהתאימו למצב הרוח שלהם מאשר לאלה שלא. השלב השלישי של הניסוי סיפק הוכחה לכך שהמשתתפים גם למדו יותר על האירועים שתאמו למצב הרוח שלהם. יום לאחר קריאת הסיפור חזרו המשתתפים למעבדה, הפעם במצב ניטרלי, וביקשו מהם להיזכר בסיפור. המשתתפים זכרו יותר פרטים על הדמות איתה הזדהו (כאשר העצובים זכרו יותר על הדמות העצובה מאשר השמחים זכרו על הדמות השמחה).

ידוע שניתן ללמוד חומר חדש בצורה טובה יותר אם מקשרים אותו למידע שכבר נמצא בזיכרון. מצב הרוח בו נמצאים בעת הלמידה יכול להעלות את הזמינות של זיכרונות שתואמים למצב הרוח, ואת הזיכרונות האלה קל יותר לקשר לחומר החדש שגם הוא מתאים למצב הרוח. אם כן, מצב הרוח משפיע על הזיכרונות שיהיו זמינים יותר, וזיכרונות אלה קובעים מה יהיה לנו קל ללמוד באותו הרגע.

הערכה ואומדן: השפעות מצב הרוח

מצב הרוח יכול להשפיע על ההערכה של אנשים אחרים (כשנמצאים במצב רוח רע, נוטים לשפוט אנשים יותר לחומרה). מצב הרוח משפיע גם על ההערכה של חפצים דוממים. בניסוי אחד ביקשו מהנבדקים להעריך את החפצים העיקריים שנמצאים ברשותם. נבדקים שהיו במצב רוח טוב עקב כך שקיבלו מתנה קטנה, דרגו את הטלוויזיות ואת המכוניות שלהם בצורה חיובית יותר מאשר קבוצת הביקורת שהיתה במצב רוח ניטרלי. מצב הרוח משפיע גם על השיפוט לגבי תדירות של סיכונים שונים. מצב רוח רע גורם לנו לחשוב שסיכונים סבירים יותר, ומצב רוח טוב גורם לנו לחשוב שהסיכונים פחות סבירים. בניסוי שעסק בהערכת סיכונים, הנבדקים בקבוצת הניסוי קראו כתבה על מוות טראגי, כך שהם היו במצב רוח רע. הנבדקים בקבוצת הביקורת קראו כתבה מעורבת, כך שהם היו במצב רוח ניטרלי. ביקשו מכל הנבדקים להעריך את התדירות של דרכי מוות שונות, כולל מוות מלוקימיה וממחלות לב וגם מתאונות כמו שריפות או תאונות. נבדקים שהיו במצב רוח שלילי העריכו תדירות כמעט כפולה לעומת הנבדקים במצב רוח ניטרלי. יתרה מזאת, הדבר היחיד שהיה חשוב להערכת התדירות הוא מצב הרוח, לא תוכן הכתבה שיצרה את מצב הרוח. חלק אחד מקבוצת הניסוי קרא כתבה טראגית שעסקה בלוקימיה. חלק אחר של קבוצת הניסוי קרא כתבה טראגית שעסקה בשריפה. שני החלקים נתנו הערכת תדירות גבוהה מדי גם למוות מלוקימיה וגם למוות משריפה באותה מידה. לדמיון בין תוכן הכתבה לבין סוג הסיכון לא היתה השפעה על הערכת התדירות. זה כאילו ההשפעה הופרדה מתוכן הכתבה, ורק מצב הרוח כיוון את ההערכה. תוצאות דומות הושגו לגבי מצב רוח טוב. קריאת כתבה על מזלו הטוב של אדם הובילה נבדקים להערכת תדירות נמוכה יחסית של סיכונים שונים, והמידה שבה הם עשו זאת לא הושפעה מהדמיון בין תוכן הכתבה לבין הסיכון המוערך. ייתכן שלמצבי רוח ספציפיים יש השפעות ספציפיות על אופן השיפוט של העולם ושל אנשים אחרים. במחקר אחד הכניסו את הנבדקים למצב רוח כועס או למצב רוח עצוב בכך שביקשו מהם לדמיין את עצמם באירוע כעוס או באירוע עצוב. אז ביקשו מהם להעריך סיבות אפשריות לאירועים ההיפותטיים, כמו לפספס טיסה חשובה או לאבד כסף. נבדקים שהיו במצב רוח כועס נטו לייחס את האירועים ההיפותטיים לטעויות של אנשים אחרים, אבל נבדקים שהיו במצב רוח עצוב נטו לייחס את האירועים לנסיבות כלליות (לדוגמה: פקק תנועה גרם להפסיד טיסה). כלומר, הנבדקים הכועסים היו מוכנים יותר להאשים מישהו אחר, בעוד שהנבדקים העצובים היו מוכנים יותר להכיר בכך שחוסר מזל גרם לאירועים השליליים. אם כן, מצב רוח רע גורם לעולם להיראות מסוכן יותר. תפיסה כזו יכולה לחזק את מצב הרוח הרע. כמו כן, כפי שצוין קודם, מצב רוח רע מוביל לקשב סלקטיבי וללמידה של עובדות בעלות גוון שלילי, וגם זה יכול לחזק את מצב הרוח הרע. ניתוח דומה מתאים למצב רוח טוב. הוא גורם לעולם להיראות פחות מסוכן ומוביל לקשב סלקטיבי וללמידה של חומר בעל גוון חיובי. אם כן, התוצאות הכלליות של מצב הרוח משמשות להנצחתו.

אגרסיה כתגובה רגשית

רגשות גורמים לא רק לתגובות כלליות אלא גם לנטיות לבצע פעולות ספציפיות. פסיכולוגים מתמקדים באגרסיה. הכוונה באגרסיה היא להתנהגות המכוונת לפגיעה באדם אחר (פיזית או מילולית) או להשחתת רכוש. הרעיון העיקרי בהגדרה הוא הכוונה. ישנן שתי תיאוריות עיקריות של התנהגות חברתית שמניחות הנחות שונות על טבעה של האגרסיה. התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד מסתכלת על אגרסיה כאל דחף, בעוד שתיאוריית הלמידה החברתית מסתכלת עליה כאל תגובה נלמדת.

אגרסיה כדחף

ע"פ התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, רבות מהפעולות שלנו נקבעות ע"י אינסטינקטים, בעיקר האינסטינקט המיני. כאשר לא ניתן לממש את האינסטינקטים האלה, מתעורר דחף אגרסיבי. יותר מאוחר פסיכואנליטיקאים הרחיבו את השערת תסכול-אגרסיה (frustration-aggression hypothesis) והציעו שבכל פעם שאדם נחסם בדרכו למטרה, מתעורר דחף אגרסיבי שמעורר התנהגות לפגיעה במכשול (אדם או אובייקט) שגרם לתסכול. להצעה זו יש שני אספקטים קריטיים. הראשון הוא שתסכול הוא הגורם הרגיל לאגרסיה, השני הוא שלאגרסיה יש את המאפיינים של דחף בסיסי – בכך שהיא צורה של אנרגיה שמתמידה עד שמטרתה הושגה, וגם בכך שהיא תגובה מולדת.

אגרסיה במינים אחרים – אם אגרסיה היא באמת דחף בסיסי כמו רעב, נצפה שיונקים אחרים יראו דפוסי אגרסיה הדומים לאלה שלנו. ההוכחות לכך השתנו במהלך השנים. מחקר אתיולוגי מוקדם הראה שיש הבדל גדול בין בני-אדם למינים אחרים, בעיקר שבע"ח פיתחו מנגנונים ששולטים על האינסטינקטים האגרסיביים שלהם, בעוד שבני-אדם לא. לעומת זאת, מחקרים מאוחרים יותר רמזו שבע"ח הם אגרסיביים באותה מידה כמונו. הראו שמקרים של רצח, אונס ורצח ילדים בקרב בע"ח הם נפוצים הרבה יותר ממה שהיה נהוג לחשוב. סוג אחד של רצח מתרחש במלחמת גבולות בין שימפנזות (כאשר נקבות קופים מעורבות במספר דומה של פעולות אגרסיביות כמו הזכרים). למרות שתצפיות כאלה מקרבות את האגרסיה של בע"ח לזו של בני-אדם, עדיין ישנם הבדלים רבים (לדוגמה: בני אדם פותחים במלחמות רחבות היקף).

הבסיס הביולוגי לאגרסיה במינים אחרים – ממצאים על הבסיס הביולוגי של אגרסיה בבע"ח מספקים הוכחות לקיומו של דחף אגרסיבי בלפחות כמה מינים. מחקרים הראו שגירוי חשמלי מתון לאזור ספציפי של ההיפותלמוס יוצר התנהגות אגרסיבית, אפילו קטלנית בקרב בע"ח (לדוגמה: חתול יראה סימני כעס ויתקוף חולדה או אובייקטים אחרים שנמצאים בכלובו). גירוי של אזור אחר בהיפותלמוס יוצר התנהגות שונה: החתול עורב לחולדה בקור רוח והורג אותה. טכניקות דומות גרמו להתנהגות אגרסיבית בקרב חולדות. חולדה שגדלה במעבדה ומעולם לא הרגה עכבר או ראתה חולדה אחרת הורגת עכבר, תוכל לחיות בשלום עם עכבר באותו כלוב. אבל אם יגרו את ההיפותלמוס של החולדה, היא תתנפל על העכבר ותהרוג אותו בדיוק באותה הדרך בה עושה זאת חולדה בטבע. נראה שהגירוי עורר תגובת הרג מולדת שהיתה עד אז רדומה. באופן מנוגד, אם יזריקו חוסם נוירוכימי לאותו אזור במוח שגרם לחולדה להרוג את העכבר, החולדה תהפוך לשלווה באופן זמני. אם כן, במקרים אלה לאגרסיה יש מאפיינים של דחף, כיוון שהיא מערבת תגובות מולדות. ביונקים מסוימים, הדפוסים האינסטינקטיביים של אגרסיה נשלטים ע"י הקורטקס, ולכן מושפעים יותר מהניסיון. קופים שחיים בקבוצה מגבשים היררכית שליטה: זכר אחד או שניים הופכים למנהיגים, והשאר ממקמים עצמם ברמות נמוכות יותר בהיררכיה. כאשר מגרים באופן חשמלי את ההיפותלמוס של קוף שולט, הוא יתקוף זכרים נשלטים אבל לא נקבות. כאשר מגרים קוף מרמה נמוכה באותה הצורה, הוא מתכווץ מפחד ומתנהג בצורה נכנעת. אם כן, התנהגות אגרסיבית בקופים אינה מתעוררות אוטומטית בעקבות גירוי של ההיפותלמוס, סביבתו של הקוף וחוויות מהעבר גם הן משחקות תפקיד. בני אדם מתנהגים באופן דומה. למרות שאנו מצוידים במנגנונים נוירולוגיים הקשורים לאגרסיה, ההפעלה של מנגנונים אלה נשלטת בדר"כ ע"י הקורטקס (מלבד מקרים מסוימים של נזק מוחי). אצל רוב בני-האדם התדירות בה מבוטאת התנהגות אגרסיבית, הצורה שלה והמצבים בהם היא מתרחשת נשלטים בעיקר ע"י הניסיון והשפעות חברתיות.

הבסיס הביולוגי של אגרסיה אצל בני-אדם - גורם ביולוגי אחד שיכול להיות קשור לאגרסיה אצל גברים הוא רמת הטסטוסטרון. טסטוסטרון הוא הורמון המין הגברי שאחראי לרבים מהמאפיינים הגופניים הגבריים ונקשר לאגרסיה בקרב קופים. מחקרים רומזים שגם אצל בני-אדם רמות גבוהות של טסטוסטרון מקושרות לרמות גבוהות של אלימות. מחקר נערך על 4,400 חיילים אמריקנים. נתנו למשתתפים מבחנים פסיכולוגיים שונים, שחלקם מדדו אגרסיביות. כמו כן, לקחו מהם דם כדי למדוד את רמת הטסטוסטרון. גברים עם רמה גבוהה יותר של טסטוסטרון נטו להיות בעלי היסטוריה של אגרסיביות. כיוון שהתנהגות אגרסיבית אצל גברים יכולה לפעמים להוביל להתנהגות אנטי-חברתית, נצפה שטסטוסטרון גבוה יהווה מכשול להצלחה בחברה האמריקנית. ואכן, גברים עם רמות טסטוסטרון גבוהות במיוחד נוטים יותר לעבוד בעבודות פחות נחשבות מאשר גברים עם רמות טסטוסטרון נמוכות. ממצאים אלה מספקים הוכחה מסוימת לבסיס ביולוגי של אגרסיה אצל בני-אדם, ובכך להסתכלות על אגרסיה כאל דחף. עם זאת, במחקרים אלה, הקשר בין טסטוסטרון לאגרסיה הוא לעיתים קרובות חלש ויש צורך במספר גדול של נבדקים כדי למצוא קשר. זה מרמז על כך שיש לחפש גורמים אחרים לאגרסיה.

אגרסיה כתגובה נלמדת

תיאוריית הלמידה החברתית (social-learning theory) עוסקת באינטראקציות חברתיות בין בני-אדם, אבל שורשיה נמצאים במחקר ביהביוריסטי של למידה של בע"ח. היא מתמקדת בדפוסי התנהגות שאנשים מפתחים בתגובה לאירועים בסביבתם. חלק מההתנהגויות החברתיות מחוזקות בעוד שאחרות מביאות לתוצאות לא רצויות. באמצעות תהליך של חיזוקים מבחינים אנשים בוחרים לבסוף את דפוסי ההתנהגות המוצלחים יותר. תיאוריית הלמידה החברתית נבדלת מביהביוריזם מחמיר בכך שהיא מדגישה את התהליכים הקוגניטיביים. כיוון שאנשים יכולים לייצג מצבים בצורה מנטלית, הם יכולים לחזות את התוצאות הצפויות שיהיו למעשיהם ולשנות את ההתנהגות בהתאם. תיאוריית הלמידה החברתית נבדלת מביהביוריזם מחמיר גם בכך שהיא מדגישה את תפקידה של למידה עקיפה, או למידה דרך צפייה. דפוסי התנהגות רבים נלמדים ע"י התבוננות בפעולות של אחרים וצפייה בתוצאות. תיאוריית הלמידה החברתית מדגישה את תפקידם של מודלים גם בהעברה של התנהגויות ספציפיות וגם של תגובות רגשיות. היא מתמקדת בשאלות כמו אילו גורמים קובעים האם ההתנהגויות הנצפות באמת יבוצעו. תיאוריית הלמידה החברתית דוחה את הרעיון שאגרסיה היא דחף שנוצר מתסכול. במקום זה, היא מציעה שאגרסיה דומה לכל תגובה נלמדת אחרת. ניתן ללמוד אגרסיה דרך צפייה או חיקוי, וככל שהיא מחוזקת לעיתים קרובות יותר, כך גדלה הסבירות שהיא תתרחש. אדם, שהוא מתוסכל כיוון שנחסם בדרך למטרה או שהוא מוטרד מאירוע מלחיץ, חווה רגש לא נעים. התגובה שרגש זה יוצר תשתנה בהתאם לסוגי התגובות שהאינדיבידואל למד להשתמש בהן בהתמודדות עם מצבים מלחיצים. התגובה הנבחרת תהיה זו שהקלה על התסכול בצורה היעילה ביותר בעבר. בהתאם לגישה זו, תסכול מוביל לאגרסיה בעיקר אצל אנשים שלמדו להגיב למצבים עוינים בהתנהגות אגרסיבית. תיאוריית הלמידה החברתית נבדלת מהתיאוריה הפסיכואנליטית (השערת תסכול-אגרסיה) בהמשגה (conceptualizing) של אגרסיה. תיאוריית הלמידה החברתית מניחה ש:

1. אגרסיה היא רק תגובה אחת מתוך רבות לחוויה הלא נעימה של תסכול.
2. אגרסיה היא תגובה ללא מאפיינים של דחף, ולכן היא מושפעת מהתוצאות הצפויות של ההתנהגות.

חיקוי אגרסיה – מקור להוכחת תיאוריית הלמידה החברתית הוא מחקר המראה, שכמו כל תגובה אחרת, ניתן ללמוד אגרסיה דרך חיקוי. ילדי גן שצפו במבוגר מבטא צורות שונות של אגרסיה כלפי בובה מתנפחת חיקו רבות מהפעולות שלו, כולל פעולות שאינן שגרתיות (גם הבנים וגם הבנות). הניסוי הורחב וכלל שתי גרסאות מצולמות של מודלים אגרסיביים: אחת מראה מבוגר מתנהג באגרסיביות כלפי הבובה, השנייה מראה דמות מצויירת המפגינה את אותה התנהגות אגרסיבית. התוצאות היו מדהימות באותה מידה. ילדים שצפו באחד הסרטים התנהגו באותה מידת אגרסיביות כמו ילדים שצפו במודל חי מציג אגרסיביות. עם זאת, צפייה במודל חי הביאה לחיקוי של פעולות אגרסיביות ספציפיות יותר, בעוד שצפייה במודל מצולם (בין אם אנושי או מצוייר) הביאה ליותר תגובות אגרסיביות מכל הסוגים. גרף בע"מ 411.

המסקנה ממחקרים כאלה היא שצפייה במודל אגרסיבי חי או מצולם מעלה את הסבירות לאגרסיביות בקרב הצופה. ייתכן שזו חלק מהסיבה שילדים, שהוריהם מענישים אותם בחומרה, נוטים להיות יותר אגרסיביים מהממוצע, ההורים מספקים את הדוגמה.

חיזוק אגרסיה - פיסת הוכחה נוספת לתיאוריית הלמידה החברתית היא שאגרסיה רגישה לחיזוקים באותה מידה כמו תגובות נלמדות אחרות. מספר מחקרים מראים שילדים נוטים להשתמש בתגובות האגרסיביות שהם למדו דרך התבוננות במודל אגרסיבי, כשהם מקבלים חיזוק על הפעולות האלה או כשהם צופים במודלים אגרסיביים מקבלים חיזוק. במחקר אחד החוקרים צפו בילדים במשך 10 שבועות ותעדו את מקרי האגרסיה ואת האירועים שהתרחשו בעקבותיהם כמו חיזוק חיובי (הקורבן נרתע או בכה), עונש (הקורבן תקף בחזרה), או תגובות ניטרליות (הקורבן התעלם מהתוקף). עבור הילדים שהראו את הרמה הכללית הגבוהה ביותר של אגרסיה, התגובה הנפוצה ביותר לאגרסיביות שלהם היתה חיזוק חיובי. עבור הילדים שהראו הכי פחות אגרסיביות, עונש היה התגובה הנפוצה. ילדים שבמקור לא היו אגרסיביים אבל לעיתים הצליחו לעצור התקפות בעזרת מתקפת נגד התחילו בהדרגה ליזום התקפות משלהם (האגרסיביות שלהם קיבלה חיזוק חיובי). ברור שהתוצאות של האגרסיה שיחקו תפקיד חשוב בעיצוב ההתנהגות.

ביטוי אגרסיביות וקתרזיס

מחקרים שמנסים להבחין בין אגרסיה כדחף ואגרסיה כתגובה נלמדת מתמקדים לעיתים קרובות בקתרזיס, טיהור הרגש ע"י חווייתו בצורה אינטנסיבית. אם אגרסיה היא דחף, ביטוי האגרסיה אמור להוביל לקתרזיס ולהסתיים בהפחתה של העוצמה של תגובות ורגשות אגרסיביים (בדומה לצורה בה אכילה מפחיתה רעב). מצד שני, אם אגרסיה היא תגובה נלמדת, הרי שביטוי האגרסיה יכול להוביל לעלייה בפעולות האלה (אם האגרסיה מחוזקת). ההוכחות הקיימות מצביעות לכיוון גישת התגובה הנלמדת.

פעולה אגרסיבית – מחקרים על ילדים מראים שהשתתפות בפעולות אגרסיביות מגבירה את רמת האגרסיביות או שומרת על אותה רמה. מחקרים על מבוגרים הגיעו לתוצאות דומות. כשנתנו לסטודנטים הזדמנויות רבות לתת שוק חשמלי לאדם אחר (שאינו יכול להגיב), הם נתנו עונשים חמורים יותר ויותר. משתתפים שהיו כועסים נתנו עונשים שהיו חמורים עוד יותר מאשר משתתפים שלא היו כועסים. אם האגרסיה היתה מובילה לקתרזיס, הרי שהמשתתפים הכועסים היו אמורים להפחית את דחף האגרסיביות שלהם ע"י הפעולה האגרסיבית, ולתת עונשים שנעשים פחות חמורים עם הזמן. באופן דומה, אנשים שמבטאים כעס בשיחה ואח"כ מתבקשים לכתוב על זה, מבטאים אפילו יותר כעס בכתב. מחקר אחר בדק את הקשר בין עוינות של מדינה לבין סוגי הספורט שאזרחיה משחקים. בתרבויות לוחמניות משחקים יותר משחקים תחרותיים. שוב נראה שאגרסיה מטפחת עוד אגרסיביות ולא מפחיתה אותה. התוצאות סותרות את הטענה שאגרסיה מובילה לקתרזיס. עם זאת, ישנן נסיבות בהן ביטוי של אגרסיה יכול להפחית אותה. לדוגמה, התנהגות אגרסיבית יכולה לעורר רגשות של חרדה שמעכבים אגרסיה נוספת, בעיקר אם התוקף מבחין שפעולותיו הובילו לפציעה. אולם במקרים אלה ניתן להסביר את האפקט של ההתנהגות האגרסיבית בלי להסיק שפוחת דחף אגרסיבי. כמו כן, הבעת רגשות עוינים בזמן פעולה בדר"כ אינה מפחיתה את האגרסיה, היא יכולה לגרום לאדם להרגיש טוב יותר. אבל ייתכן שזה קורה כי האדם מרגיש חזק יותר ושולט, ולא כי הוא הפחית את הדחף האגרסיבי.

צפייה באלימות – האם צפייה באלימות מהווה קתרזיס ומספקת מפלט לדחף אגרסיבי? או האם היא מובילה לאגרסיביות בכך שהיא הופכת התנהגות אלימה למודל? מספר מחקריים שלטו בדפוסי צפייה בטלוויזיה אצל ילדים. במחקר אחד, קבוצה אחת של ילדים צפתה בכמות ספציפית של סרטים מצויירים אלימים בכל יום. קבוצה אחרת צפתה בסרטים מצויירים שאינם אלימים באותה הכמות. מידת האלימות שהילדים הפגינו בפעילות היומיומית שלהם תועדה בקפידה. הילדים שצפו בסרטים האלימים הפכו יותר אגרסיביים באינטראקציות שלהם עם בני גילם, בעוד שהילדים שצפו בסרטים שאינם אלימים לא הראו שינוי באגרסיביות באינטראקציות חברתיות. המחקר המתואר כלל קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת, אולם רוב המחקרים העוסקים בהרגלי הצפייה של ילדים הם מחקרים של קורלציה. מחקרים אלה קובעים האם קיים קשר בין מידת החשיפה לאלימות טלוויזיונית לבין המידה בה ילדים משתמשים בהתנהגות אגרסיבית כדי לפתור קונפליקטים. המתאם הוא בברור חיובי. אם זאת, לא ניתן להסיק מהמתאם על סיבתיות. ייתכן שילדים אגרסיביים מעדיפים לצפות בתוכניות אלימות. כדי לבחון את ההשערה האלטרנטיבית הזו, מחקר עקב אחרי הרגלי הצפייה של 800 ילדים שהיו בגילאי 8-9 במשך 10 שנים. החוקרים אספו מידע על העדפות הצפייה של כל ילד ועל מידת האגרסיביות שלו (כפי שדורגה ע"י חבריו לכיתה). נמצא שבנים שהעדיפו תוכניות אלימות הם הרבה יותר אלימים מאשר בנים שצפו בתוכניות פחות אלימות. בינתיים הוכחות אלה דומות לאלה שנמצאו במחקרים קודמים. אבל 10 שנים מאוחר יותר, מעל למחצית המשתתפים רואיינו שוב לבדיקת העדפות הצפייה שלהם, ניתן להם מבחן שבדק את הנטיות העברייניות שלהם ומידת האגרסיביות שלהם דורגה ע"י בני גילם. נמצא מתאם חיובי בין חשיפה רבה לתוכניות אלימות בגיל 9 לבין מידת האגרסיביות בגיל 19. יתרה מכך, המתאם נשאר משמעותי גם כשהשתמשו בשיטות סטטיסטיות כדי לשלוט על רמת האגרסיביות בילדות, ובכך הפחיתו את האפשרות שהרמה הראשונית של אגרסיביות קבעה גם את העדפות הצפייה בגיל צעיר וגם את מידת האגרסיביות בבגרות. מעניין שהתוצאות לא הראו קשר עקבי בין הרגלי הצפייה של בנות לבין ההתנהגות האגרסיבית שלהן בכל אחד מהגילאים. עובדה זו תואמת לתוצאות של מחקרים אחרים שמראים שבנות נוטות לחקות התנהגות אגרסיבית פחות מאשר בנים, אלא אם הן מקבלות חיזוק ספציפי על כך. בחברה שלנו יש פחות סבירות שבנות יחוזקו על התנהגות אגרסיבית. וכיוון שרוב הדמויות האגרסיביות בטלוויזיה הן גברים, נשים מוצאות פחות מודלים להזדהות. עבור בנים, רוב המחקרים מצביעים על כך שצפייה באלימות אכן מגבירה התנהגות אגרסיבית, בעיקר בקרב ילדים צעירים. מחקרים אלה סותרים את הרעיון שאלימות מביאה לקתרזיס ואת הגישה שאגרסיה היא דחף.

הסקירה של אגרסיה לא כללה את כל הסיבות האפשריות. סיבות נפוצות אחרות לכעס ואגרסיה הן אובדן הערכה עצמית או תפיסה שאדם אחר אינו הוגן. כמו כן, גם תנאים חברתיים מעורבים ביצירה של אגרסיה: עוני, צפיפות יתר, פעילות הרשויות, ערכים תרבותיים ועוד. באופן כללי, אגרסיה מתרחשת לעיתים קרובות כשאדם מתוסכל, אבל היא אינה מגיעה תמיד בעקבות תסכול, יתכנו גורמים חברתיים שיכולים להגביר או להפחית את נטייתו של אדם לאגרסיביות.

חקר האגרסיה מבהיר שתגובה רגשית היא אירוע מורכב. באופן דומה, כל מרכיב של הרגש – עוררות אוטונומית, הערכה קוגניטיבית והבעות רגשיות – הוא כשלעצמו אירוע מורכב המערב גורמים רבים, גם ביולוגיים וגם פסיכולוגיים. בעצם, כל תיאוריות הרגש שתוארו עוסקות באינטראקציה בין המרכיב הביולוגי של הרגש לבין המרכיב הפסיכולוגי שיוצרת את חווית הרגש. המחקרים שתוארו מרמזים שברוב המקרים לשני סוגי המרכיבים יש השפעה הדדית אחד על השני בתהליך דינאמי שמתפתח לאורך זמן. מצב יכול בהתחלה לעורר רגש מתון, אבל כשהאדם מעריך את המצב לעומק, הרגש יכול להתעצם והעוררות הפיזיולוגית תגבר. השפעת הרגש על הזיכרון שלו לגבי אירועים דומים בעבר ועל הערכת האירוע יכולה להעצים עוד יותר את החוויה הסובייקטיבית של הרגש. אם כן, לאורך זמן, לולאות פידבק בין המרכיב הפיזיולוגי לבין המרכיב הפסיכולוגי יכולות להשפיע על התפתחות הרגש.

האם רגשות חיוביים מועילים לנו?

הטוב ברגשות חיוביים / ברברה פרדריקסון

לרגשות חיוביים יש תוצאות מועילות מעבר לסתם הרגשה טובה:

• רגשות חיוביים מרחיבים את החשיבה ואת הפעולות (יותר יצירתיים, סקרניים או קשורים לאחרים).
• רגשות חיוביים בונים את המשאבים האישיים וזו תגובה ארוכת טווח (לדוגמה: סקרנות יכולה להוביל לגילוי ידע חדש).
• רגשות הם הסתגלויות שהתפתחו אבולוציונית (המשאבים האישיים שהושגו עקב רגשות חיוביים מגבירים את הסיכוי להישרדות).

הטוב מרגיש רע / ג'ראלד קלור

להרגשה רעה יש יתרונות רבים:

• רגשות שליליים יוצרים מוטיבציה (פחד מונע מאתנו להסתכן, רגשות אשם מובילים להתנהגות שיתופית, כעס מוביל לחיפוש הצדק).
• רגשות שליליים מספקים אינפורמציה (עצבות מסמלת אובדן, פחד מסמל איום). רגשות חיוביים מסמלים רק שהכל בסדר. רגשות שליליים קל לתאר במילים, רגשות חיוביים לא.
• רגשות שליליים מסייעים לנו ללמוד (רגשות שליליים מסמלים שיש בעיה ולעיתים קרובות מעוררים מחשבה סיסטמטית המכוונת לפתרון הבעיה. רגשות שליליים מובילים לאיסוף מידע חדש ולשינוי הגישה. רגשות חיוביים מעודדים להשתמש במידע ובסטריאוטיפים קיימים).

סיכום

1. הרכיבים של רגש כוללים את החוויה הסובייקטיבית של הרגש, עוררות אוטונומית, הערכה קוגניטיבית, הבעות רגשיות, תגובות כלליות לרגש ונטיות פעולה.
2. רגשות עזים מערבים בדר"כ עוררות אוטונומית הנגרמת כתוצאה מהפעלה של היחידה הסימפטתית של מערכת העצבים האוטונומית. אנשים עם פגיעות בעמוד השדרה, שמגבילות את הפידבק ממערכת העצבים האוטונומית, מדווחים שהם חווים רגשות פחות עזים. עוררות אוטונומית יכולה גם לסייע להבחנה בין רגשות כיוון שדפוסי העוררות (קצב לב, טמפרטורת עור) משתנים בין רגשות.
3. הערכה קוגניטיבית היא ניתוח של המצב שמסתיימת ברגש. הערכות כאלה נוגעות גם לעוצמה וגם לאיכות של רגש. כשגורמים לאנשים להיות במצב של עוררות בלתי מובחנת, האיכות של החוויה הרגשית שלהם מושפעת מהערכת המצב. עם זאת, ישנם מקרים של רגש בהם לא נראה שמעורבת הערכה קוגניטיבית מודעת או מכוונת (לדוגמה: פחד שנרכש בילדות כתוצאה מהתניה קלאסית). נראה שרגשות פרה-קוגניטיביים אלה מתווכים ע"י מעברים עצביים ייחודיים במוח.
4. להבעות הפנים שמלוות רגשות ראשוניים יש משמעות אוניברסלית: אנשים מתרבויות שונות מסכימים על הרגש אותו מביע אדם בתמונה. תרבויות יכולות להיות שונות זו מזו בגורמים לרגש ובחוקים להצגה הולמת של רגשות. היכולת לזהות הבעה רגשית ממוקמת בהמיספרה הימנית ונפרדת מבחינה נוירולוגית מהיכולת לזהות פרצופים.
5. בנוסף לפונקציה התקשורתית, הבעות רגשיות תורמות לחוויה הסובייקטיבית של הרגש (השערת הפידבק מהפנים). תמיכה בהשערה זו מגיעה מכך שאנשים מדווחים על חוויה רגשית עזה יותר כשהם מגזימים בהבעות הפנים לגירוי רגשי.
6. תגובה כללית להימצאות במצב רגשי היא הנטייה להקדיש יותר תשומת לב וללמוד יותר על אירועים שמתאימים למצב הרוח, מאשר לאירועים שלא. תוצאה נוספת היא שמצב הרוח הרגשי משפיע על ההערכה של אנשים ואובייקטים, וגם על ההערכה מה יקרה בעתיד. כשאנו נמצאים במצב רוח רע, אנו מעריכים שסיכונים שונים מתרחשים בתדירות גבוהה יחסית. כשאנו נמצאים במצב רוח טוב, אנו מעריכים שסיכונים שונים מתרחשים בתדירות נמוכה יחסית.
7. אגרסיה היא נטיית פעולה טיפוסית בתגובה לכעס (למרות שהיא יכולה לנבוע גם מסיבות אחרות). ע"פ התיאוריה הפסיכואנליטית, אגרסיה היא דחף הנובע מתסכול. ע"פ תיאוריית הלמידה החברתית, אגרסיה היא תגובה נלמדת.
8. ההשערה שאגרסיה היא דחף בסיסי מקבלת תמיכה ממחקרים המראים בסיס ביולוגי לאגרסיה. בחיות מסוימות, אגרסיה נשלטת ע"י מנגנונים נוירולוגיים בהיפותלמוס. גירוי ההיפותלמוס של חולדה או של חתול יכול להוביל לתגובות זעם או הרג. אצל בני אדם ויונקים אחרים, ההתנהגות האגרסיבית נשלטת ע"י הקורטקס ולכן מושפעת מניסיון העבר ומנסיבות חברתיות. עם זאת, אפילו אצל בני-אדם ייתכן שיש בסיס ביולוגי לאגרסיה.
9. בהתאם לתיאוריית הלמידה החברתית של אגרסיה, תגובות אגרסיביות יכולות להילמד דרך חיקוי ותדירותן תגבר כשהן יחוזקו. ילדים נוטים יותר לבטא תגובות אגרסיביות כשהם מחוזקים מאשר כשהם מקבלים עונש.
10. הוכחות מראות שאגרסיה מגבירה את ההתנהגות האגרסיבית או שומרת על אותה הרמה. לכן, כשניתנות להם הזדמנויות מרובות לתת שוק חשמלי לאדם אחר (שאינו יכול להגיב), סטודנטים נותנים עונשים הולכים ומחמירים. לביטוי עקיף של אגרסיה יש אפקט דומה: יש מתאם חיובי בין כמות הצפייה של ילדים באלימות טלוויזיונית לבין המידה בה הם מתנהגים באגרסיביות.