מבוא לספיכולוגיה - הילגרד -סיכום מלא -פרק 12

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

---

פרק 12 – הבדלים בין אישיים

ניתן למצוא קווי דמיון בעיסוקיהם והעדפותיהם של תאומים זהים שגדלו בנפרד. קווי דמיון אלה משקפים את המרכיבים המולדים של מאפייני אישיות בסיסיים. גם קווי דמיון וגם הבדלים בין אנשים מהווים אתגר לפסיכולוגיה. במובנים רבים, כל אדם דומה לכל אדם אחר (תהליכים ביולוגיים ופסיכולוגיים כמו התפתחות, תודעה, תפיסה, למידה, זיכרון, חשיבה, מוטיבציה ורגש). אבל במובנים אחרים כל אדם שונה מכל אדם אחר. לכל אחד יש דפוס ייחודי של יכולות, אמונות, גישות, מוטיבציות, רגשות ותכונות אישיות שהופכות אותו לייחודי.

מקורות להבדלים בין אישיים

תורשתיות (Heritability)

אחוז השונות בכל תכונה, שניתן להסבירו ע"י הבדלים גנטיים בין אנשים באוכלוסייה, הוא התורשתיות של התכונה. ככל שהבדלים בין אישיים בתכונות נובעים יותר מהבדלים גנטיים, כך התורשתיות קרובה יותר ל- 100%. אם תאומים זהים דומים יותר בתכונה מסוימת מאשר תאומים אחים, ניתן להסיק שלתכונה יש רכיב גנטי או תורשתי (בהנחה שניתן לשלול גורמים אחרים כמו יחס שונה של ההורים). מחקרים חקרו את התורשתיות של תכונות אישיות. מחקר שוודי גדול העריך את תכונות המוחצנות (חברותיות) ויציבות רגשית של יותר מ- 12,000 זוגות תאומים בוגרים. עבור שתי התכונות, הערכת התורשתיות היתה כ- 60%. קושי אחד בפירוש התוצאות ממחקרי תאומים הוא שייתכן שהתייחסו לתאומים זהים בצורה דומה יותר מאשר לתאומים אחים, דבר שיכול להסביר את הדמיון הרב יותר באישיות שלהם. עקב כך חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה חקרו זוגות תאומים שגדלו בנפרד. המשתתפים במחקר זה הוערכו ע"פ מספר מדידות של יכולות ואישיות. בנוסף, הם השתתפו בראיונות ארוכים במהלכם הם נשאלו על חוויות ילדות, פחדים, תחביבים, טעם מוסיקלי, גישות חברתיות והעדפה מינית. נמצאו מספר קווי דמיון מדהימים. המחקר גילה שתאומים שגדלו בנפרד דומים זה לזה במגוון מאפייני אישיות באותה המידה כמו תאומים שגדלו יחד. מכך ניתן להסיק בביטחון רב יותר שתאומים זהים דומים זה לזה במאפייני האישיות יותר מאשר תאומים אחים כיוון שהם דומים יותר גנטית. באופן כללי, הרמה הגבוהה ביותר של תורשתיות נמצאה במדידות של יכולות ואינטליגנציה (60%-70%), הרמה הבאה נמצאה באישיות (בערך 50%), והרמה הנמוכה ביותר נמצאה באמונות דתיות ופוליטיות ובעניין מקצועי (30%-40%).

אי-הבנות לגבי תורשתיות – ישנן אי הבנות רבות לגבי מושג התורשתיות, לכן חשוב להבהיר את הנקודות הבאות:

• תורשתיות מתייחסת לאוכלוסייה, לא ליחידים. התורשתיות של תכונה מתייחסת להבדלים בין אנשים בתוך אוכלוסייה, לא לאחוז של תכונה בתוך אינדיבידואל. לדוגמה: אם אומרים שלגובה יש תורשתיות של 90%, זה לא אומר ש- 90% מהגובה של אדם מסוים נובע מהגנים שלו ו- 10% נובע מהסביבה. זה אומר ש- 90% מהבדלי הגובה בין בני אדם באוכלוסייה מסוימת נובעים מהבדלים גנטיים בין האנשים האלה.
• התורשתיות של תכונה היא אינה מספר יחיד וקבוע. תורשתיות מתייחסת למאפיין של תכונה באוכלוסייה מסוימת בנקודת זמן מסוימת. אם קורה משהו שמשנה את השונות של התכונה באוכלוסייה, גם התורשתיות תשתנה.
• תורשתיות אינה אומרת לנו מהו המקור להבדל בממוצע בין קבוצות. לדוגמה: ההבדלים בממוצע ה- IQ של אוכלוסיות אנושיות שונות יכול לנבוע כולו מהבדלים סביבתיים, גם אם בתוך כל אוכלוסייה השוני נובע מהבדלים גנטיים.
• תורשתיות לא אומרת מהי ההשפעה של שינויים סביבתיים על הרמה הממוצעת של תכונה. טענה שגויה לגבי תורשתיות היא שתכונה עם תורשתיות גבוהה לא יכולה להשתנות עקב שינוי בסביבה.

לסיכום – תורשתיות נוגעת לשונות, לא רמות ממוצעות.

אינטראקציה בין אישיות וסביבה

קורלאציה בין גנוטיפ לסביבה – בעיצוב האישיות של אדם, השפעות גנטיות וסביבתיות שזורות זו בזו מרגע הלידה. הורים נותנים לצאצא גם את הגנים שלהם וגם את הסביבה הביתית, ששניהם פונקציה של הגנים של ההורים. כתוצאה מכך יש קורלאציה מובנית בין הגנוטיפ

(genotype) של הילד והסביבה בה הוא גדל. לדוגמה: הורים אינטליגנטיים מעניקים לילד גם את הגנים וגם סביבה אינטלקטואלית וההפך. יש הורים שבכוונה יבנו סביבה בעלת קורלאציה שלילית לגנוטיפ של הילד. אבל גם כשהקורלאציה שלילית וגם כשהיא חיובית, הנקודה היא שהגנוטיפ והסביבה של הילד הם לא סתם שני מקורות השפעה עצמאיים שמתחברים כדי לעצב את האישיות של הילד. בנוסף לכך שיש קורלאציה בין הגנוטיפ של הילד לבין הסביבה, הגנוטיפ גם מעצב את הסביבה בדרכים מסוימות. במיוחד, הסביבה הופכת לפונקציה של האישיות של הילד דרך 3 צורות של אינטראקציה: ריאקטיבית, אבוקטיבית ופרו-אקטיבית.

אינטראקציה ריאקטיבית (Reactive interaction) – אינדיבידואלים שונים שנחשפים לאותה הסביבה מפרשים אותה, חווים אותה ומגיבים אליה בצורה שונה. האישיות של כל ילד יוצרת סביבה פסיכולוגית סובייקטיבית מהסביבה האובייקטיבית, וזו הסביבה הסובייקטיבית שמעצבת את התפתחות האישיות. גם אם ההורים מספקים בדיוק את אותה הסביבה לכל ילדיהם – מה שבדר"כ לא קורה – היא לא תהיה זהה מבחינה פסיכולוגית לכולם. אינטראקציה ריאקטיבית מתרחשת לכל אורך החיים. (מגיבה)

אינטראקציה אבוקטיבית (Evocative interaction) – האישיות של כל אינדיבידואל מעוררת מאנשים אחרים תגובות ייחודיות. לא ניתן להניח פשוט שהקורלאציה הנצפית בין דרך גידול הילד ע"י הוריו לבין האישיות שלו משקפת רצף פשוט של סיבה ותוצאה. במקום זאת, האישיות של הילד יכולה לעצב את סגנון הגידול של ההורים, וזה בתורו ממשיך לעצב את האישיות של הילד. אינטראקציה אבוקטיבית מתרחשת גם היא לכל אורך החיים. לדוגמה: אנשים אדיבים מעוררים סביבה אדיבה ואנשים עוינים מעוררים סביבה עוינת. (מעוררת)

אינטראקציה פרו-אקטיבית (Proactive interaction) – כשילדים גדלים הם יכולים להתקדם מעבר לסביבה אותה סיפקו הוריהם ולהתחיל לבחור ולבנות סביבות משלהם. סביבות אלה בתורן ממשיכות לעצב את האישיות. אינטראקציה פרו-אקטיבית היא תהליך דרכו אינדיבידואלים הופכים לסוכנים פעילים בהתפתחות האישיות שלהם. (פעילה)

החשיבות היחסית של שלושת סוגי האינטראקציה בין אישיות לסביבה משתנה במהלך ההתפתחות. הקורלאציה המובנית בין הגנוטיפ של הילד והסביבה שלו היא חזקה כאשר הילד קטן ומרותק כמעט באופן בלעדי לסביבה הביתית. כשהילד גדל ומתחיל לבחור ולבנות סביבות משלו, הקורלאציה הראשונית פוחתת והשפעת האינטראקציה הפרו-אקטיבית גדלה. כפי שכבר צוין, אינטראקציות ריאקטיביות ואבוקטיביות נשארות חשובות לכל אורך החיים.

כמה בעיות בלתי פתורות – מחקרי תאומים העלו מספר דפוסים מבלבלים שעדיין לא לגמרי מובנים. לדוגמה: התורשתיות המוערכת ל- IQ גבוהה יותר כאשר היא מבוססת על תאומים זהים שגדלו בנפרד מאשר על תאומים זהים או אחים שגדלו יחד. יתרה מכך, לא נראה שהדמיון המדהים בין תאומים זהים פוחת על פני זמן או סביבות גידול שונות. בניגוד לכך, הדמיון בין תאומים אחים (ואחים רגילים) פוחת מהילדות לאורך גיל ההתבגרות גם אם הם גדלים יחד. ככל שהם חיים באותו בית זמן רב יותר, כך הם נעשים פחות דומים. חלק מהדפוסים האלה היו מופיעים אם הגנים עצמם היו גורמים לכך שקבלה בתורשה של כל הגנים (כפי שקורה אצל תאומים זהים) היתה אפקטיבית פי שתיים מאשר קבלה בירושה רק של מחצית הגנים (כפי שקורה אצל תאומים אחים ואחים רגילים). זה היה קורה אם תכונה היתה תלויה בצירוף מסוים של גנים. יש הוכחות לכך עבור חלק מתכונות האישיות, בעיקר למוחצנות. אבל האינטראקציות בין אישיות לסביבה יכולות גם הן להיות אחראיות באופן חלקי לדפוסים אלה. כיוון שלתאומים זהים יש גנוטיפ זהה, הם מגיבים למצבים בצורה דומה (reactive interaction), הם מעוררים מאחרים תגובות דומות (evocative interaction), הכשרונות, תחומי עניין והמוטיבציות שלהם שכוונו גנטית דומים וגורמים להם לחפש ולבנות סביבות דומות (proactive interaction). כל התהליכים האלה פועלים גם אם התאומים גדלים יחד וגם אם בנפרד. לדוגמה: תאומים זהים שהופרדו בלידה עדיין יקבלו אותו יחס מאנשים אחרים כיוון שהם מעוררים תגובות דומות. אינטראקציה פעילה פועלת באותה צורה. האישיות של כל תאום גורמת לו לבחור חברים וסביבות שדומים לחברים וסביבות שנבחרו ע"י התאום השני. אבל חברים וסביבות דומים יתייחסו לכל תאום בצורה דומה. וכך זה נמשך. כיוון שתאומים מתחילים עם אותה אישיות תורשתית זהה, כל התהליכים של אינטראקציית אישיות-סביבה פועלים יחד לשימור הדמיון לאורך זמן – גם אם הם לא נפגשו מעולם. בניגוד לכך, הסביבות של תאומים אחים ואחים רגילים נוטות לכיוונים שונים ככל שהם גדלים – גם באותו בית. הם הכי דומים בילדות המוקדמת, כשההורים מספקים את אותה הסביבה לשניהם (אם כי אחים מגיבים בצורה שונה ומעוררים תגובות שונות מההורים). אבל ברגע שהם מתחילים לבחור ולבנות סביבות מחוץ לבית, הכשרונות, תחומי העניין והמוטיבציות השונים מובילים אותם בדרכים שונות, ובכך יוצרים אישיות שהולכת ונעשית שונה.

סביבות משותפות לעומת סביבות לא משותפות – מחקרי תאומים מאפשרים לחוקרים להעריך לא רק כמה השונות בין אנשים נובעת משוני גנטי, אלא גם כמה השונות שקשורה לסביבה נובעת מאספקטים של סביבה משותפת לבני המשפחה (לדוגמה: מצב סוציו-אקונומי) בהשוואה לאספקטים של סביבה שאינה משותפת לבני המשפחה (לדוגמה: חברים). באופן מפתיע, הבדלים שנובעים מאספקטים של סביבה משותפת כמעט שלא מצליחים להסביר את השונות הסביבתית. כשמפחיתים את הדמיון הגנטי, נראה ששני ילדים מאותה משפחה לא דומים יותר מאשר שני ילדים שנבחרו רנדומלית מאותה אוכלוסייה. זה מרמז שסוגי המשתנים שפסיכולוגים נוטים לחקור (מנהגי גידול ילדים, מצב סוציו-אקונומי והשכלת ההורים) כמעט לא תורמים כלום להבדלים בין אישיים באישיות. כיצד זה ייתכן? הסבר אפשרי אחד הוא ששלושת סוגי התהליכים (reactive, evocative, proactive) פועלים כדי להפחית את השונות בין סביבות בתנאי שהסביבות האלה מאפשרות גמישות בתגובות. ילד חכם מבית מזניח יטה יותר מאח פחות חכם לספוג מידע מהטלוויזיה (reactive interaction), למשוך את תשומת לבו של מורה סימפטי

(evocative interaction) וללכת לספריה (proactive interaction). הגנוטיפ של הילד פועל כנגד ההשפעות המחלישות של הסביבה הביתית, ולכן הוא יתפתח בצורה שונה מאשר אח פחות חכם. התהליכים מוּנָעֵי-אישיות האלה יסוכלו רק אם הסביבה היא מגבילה בצורה מחמירה. ההסבר הזה נתמך ע"י הגילוי שרוב זוגות התאומים הזהים, שגדלו בנפרד ושונים זה מזה, הם אלה בהם תאום אחד גדל בסביבה מגבילה בצורה מחמירה. למרות שהסבר זה מתקבל על הדעת, אין הוכחות ישירות שהוא נכון. בכל מקרה, נראה שהמחקר יצטרך לעבור מההשוואה הרגילה בין ילדים ממשפחות שונות להשוואה של ילדים מאותה משפחה, עם תשומת לב מיוחדת לאינטראקציות אישיות-סביבה בתוך המשפחות האלה. באופן דומה, יש לתת יותר תשומת לב להשפעות מחוץ למשפחה. יש הטוענים שקבוצת השווים היא מקור חשוב יותר להבדלי אישיות בין ילדים מאשר המשפחה.

הערכת הבדלים בין אישיים

חברות מתועשות רבות מסתמכות על הערכה אובייקטיבית של הבדלים בין אישיים, בעיקר הבדלים ביכולות קוגניטיביות ואינטלקטואליות. מעבר ליישום הפרקטי, שיטות הערכה הן חיוניות לתיאוריה ומחקר של הבדלים בין אישיים. כמה תיאוריות של האישיות פיתחו שיטות הערכה שיתאימו לגישה הספציפית.

מאפיינים של מבחן טוב

כיוון שמבחנים וכלי הערכה אחרים משחקים תפקיד מעשי ומדעי חשוב, חשוב שהם ימדדו במדויק את מה שהם אמורים למדוד. באופן ספציפי, חשוב שיהיו להם מהימנות (reliability) ותוקף (validity). חשוב גם שהם יהיו סטנדרטיים (standardized), כלומר שתנאי המבחן יהיו זהים לכל הנבדקים (לדוגמה: הוראות זהות).

מהימנות (reliability) – אם מבחן או שיטת הערכה הם מהימנים, הם יתנו תוצאות עקביות שניתן לשחזר. אם המבחן ייתן תוצאות שונות בהזדמנויות שונות או כשהוא ייבדק ע"י אנשים שונים, הרי שהוא יהיה לא מהימן. מהימנות מוערכת בדר"כ ע"י קורלאציה בין שני ציונים. לדוגמה: ניצן לתת את אותו מבחן לאותה קבוצה של אנשים בשתי הזדמנויות. אם המבחן מהימן, תהיה קורלאציה גבוהה בין התוצאות מהפעם הראשונה לבין התוצאות מהפעם השניה. אם הקורלאציה אכן גבוהה, אומרים שלמבחן יש מהימנות מבחן חוזר (test-retest reliability) או יציבות לאורך זמן (temporal stability). כמובן שבדר"כ לא רוצים לתת את אותו מבחן לאותם אנשים פעמיים. אבל יש מצבים רבים בהם רוצים לתת גרסאות דומות של אותו מבחן. כדי להבטיח ששתי גרסאות של אותו מבחן יתנו את אותן תוצאות , שתי הגרסאות ניתנות לאותה אוכלוסייה ואז מחשבים את הקורלאציה בין הציונים. אם הקורלאציה גבוהה, אומרים שלמבחן יש מהימנות טפסים מקבילים (alternate form reliability). מידה נפוצה נוספת של מהימנות היא העקביות הפנימית (internal consistency), המידה בה השאלות או הפריטים השונים במבחן בודקים את אותו דבר. ניתן להעריך זאת ע"י חישוב הקורלאציה בין הציון אותו השיגו אנשים בשאלה מסוימת לבין הציון הכללי שלהם במבחן. כל שאלה שאין קורלאציה בינה לבין הציון הכללי היא אינה מהימנה ואינה תורמת למה שהמבחן בודק. השמטת שאלות לא מהימנות "מטהרת" את המבחן בכך שהיא מעלה את העקביות הפנימית. ככל שמספר השאלות המהימנות במבחן עולה, כך עולה גם המהימנות של הציון הסופי במבחן. רוב המבחנים וכלי ההערכה מקבלים ציון בצורה אובייקטיבית, לעתים קרובות ע"י מחשב. אבל לפעמים חייבים להעריך ביצועים אינטלקטואליים או התנהגות חברתית בצורה סובייקטיבית (לדוגמה: קריאת חיבור). כדי להעריך את המהימנות של שיפוטים סובייקטיביים כאלה, יש לחשב את הקורלאציה בין הציון של לפחות שני שופטים עצמאיים. אם הקורלאציה בין השופטים גבוהה, אומרים שלשיטה יש הסכמה בין מדרגים (interrater agreement) או מהימנות בין שופטים (interjudge reliability). באופן כללי, למבחן יכולת שבנוי היטב ומקבל ציון בצורה אובייקטיבית צריך להיות מקדם מהימנות של 90. או יותר. למבחני אישיות ושיפוטים סובייקטיביים מקדם מהימנות של 70. מספיק למטרת מחקר, אבל יש להיזהר בהסקה לגבי אנשים. כפי שצוין קודם, המהימנות של הציון הסופי של מבחן עולה כשעולה מספר השאלות המהימנות בו. אפשר ליישם את אותו היגיון על שיפוטים סובייקטיביים ולעלות את המהימנות של השיטה ע"י הוספת שופטים.

תוקף (Validity) – מהימנות מעריכה את הדרגה בה מבחן מודד משהו מסוים, אבל מהימנות גבוהה לא מבטיחה שהמבחן תקף (valid), כלומר שהוא באמת מודד את מה שהוא אמור למדוד. (לדוגמה: מבחן בפסיכולוגיה שנכתב במילים מסובכות בוחן את אוצר המילים ולא את הידע בפסיכולוגיה). לעתים ניתן להעריך את התוקף של מבחן ע"י חישוב הקורלאציה בין תוצאות המבחן לביו קריטריון חיצוני. קורלאציה זו נקראת מקדם התוקף (validity coefficient). לדוגמה: הקורלאציה החזקה יחסית בין ציוני הפסיכומטרי לבין הצלחה באוניברסיטה מעידה שלמבחן יש תוקף הגיוני. סוג זה של תוקף נקרא תוקף תלוי קריטריון או תוקף אמפירי

(criterion or empirical validity). סוג מיוחד של תוקף, שרלוונטי בעיקר למחקר אישיות נקרא תוקף מבנה (construct validity). אם חוקר מתכנן מבחן כדי למדוד מושג או מבנה מסוים שהוא חלק מתיאוריה, לא תמיד ניתן לחשב מקדם יחיד שיעיד על תוקף תלוי קריטריון כיוון שלא ברור מה צריך להיות הקריטריון החיצוני. הבעיה היא שאין קריטריון יחיד שהחוקר מוכן לקבל כתשובה "הנכונה" האולטימטיבית. זה ידוע בתור בעיית הקריטריון (criterion problem) בפסיכולוגיה של האישיות: אין מידה או "אמת" מולה ניתן לתקף מבחן. עקב כך, החוקר מנסה לבסס את תוקף המבנה (construct validity). זה נעשה דרך תהליך המחקר עצמו. החוקר משתמש בתיאוריה שלו גם כדי לבנות את המבחן וגם כדי לנבא מתוך התיאוריה. אז נערכים מחקרים שמשתמשים במבחן כדי לבדוק את הניבוי. במידה שהתוצאות של כמה מחקרים מאששות את ניבוי התיאוריה, גם התיאוריה וגם המבחן מקבלים תוקף סימולטנית. ברוב המקרים תוצאות מעורבות מרמזות על שינויים שיש לבצע גם בתיאוריה וגם במבחן.

הערכת יכולות אינטלקטואליות

הראשון שניסה לפתח מבחנים של יכולת אינטלקטואלית היה פרנסיס גלטון. הוא התחיל להתעניין בהבדלים בין אישיים לאחר שפורסמה תיאוריית האבולוציה ע"י בן-דודו דרווין. גלטון האמין שמשפחות מסוימות הן עליונות יותר מבחינה ביולוגית מאשר אחרות. הוא סבר שאינטליגנציה נובעת מכישורים סנסוריים ותפיסתיים יוצאים מהכלל, שעוברים מדור לדור. כיוון שכל המידע נרכש דרך החושים, ככל שהכלים התפיסתיים של האינדיבידואל רגישים ומדויקים יותר, כך הוא יהיה אינטליגנטי יותר. גלטון ערך סדרת מבחנים ליותר מ- 9000 אנשים, הוא מדד את גודל הראש, זמן תגובה, חדות ראייה, סף שמיעתי וזיכרון של צורות ויזואליות. לאכזבתו, הוא גילה שלא ניתן להבדיל בין מדענים מובילים לבין אנשים רגילים על סמך המשתנים שהוא בדק. למרות שהמבחנים שלו לא היו יעילים, הוא המציא את מקדם הקורלאציה, שמשחק תפקיד חשוב בפסיכולוגיה.

המבחן הראשון שדומה למבחנים מודרניים תוכנן ע"י אלפרד בינה (Alfred Binet). הוא הניח שצריך למדוד אינטליגנציה ע"י משימות שדורשות הסקה ויכולת לפתרון בעיות ולא ע"י כישורים מוטוריים תפיסתיים. יחד עם תאופיל סימון (Theophile Simon) הוא פרסם מבחן כזה. הוא הניח שילד איטי או טיפש הוא כמו ילד נורמלי שצמיחתו המנטלית מפגרת. הילד האיטי יתפקד במבחנים כמו ילד נורמלי צעיר יותר, בעוד שהיכולות המנטליות של ילד חכם מאפיינות ילדים גדולים יותר. הוא תכנן סקאלה של פריטי מבחן בדרגת קושי עולה שמדדו את סוגי השינויים באינטליגנציה שמקושרים בדר"כ עם התבגרות. ככל שהילד הגיע גבוה יותר על הסקאלה, כך הגיל המנטלי (MA–Mental age) שלו גבוה יותר. מושג הגיל המנטלי היה קריטי לשיטה של בינה: בשיטה זו משווים בין הגיל המנטלי של הילד לבין הגיל הכרונולוגי (Chronological age-CA) כפי שנקבע ע"י תאריך הלידה שלו.

סקאלת האינטליגנציה של סטנפורד-בינה - פריטי המבחן שפותחו במקור ע"י בינה הותאמו לילדים אמריקניים ע"י לואיס טרמן מאוניברסיטת סטנפורד. טרמן הפך את השימוש במבחן לסטנדרטי (התפלגות נורמלית) ופיתח נורמות לרמת גיל אחרי שהעביר אותו לאלפי ילדים מכל הגילאים. העדכון האחרון של המבחן נעשה ב- 1986. למרות גילו, מבחן סטנפורד-בינה הוא אחד המבחנים הפסיכולוגים הנפוצים ביותר כיום. טרמן שימר את הרעיון של בינה לגבי גיל מנטלי. כל פריט במבחן קיבל ציון גיל ברמה בה רוב הילדים עברו אותו. ניתן לחשב את גילו המנטלי של הילד ע"י סכימת מספר הפרטים שהוא עבר בכל רמה. בנוסף לכך, טרמן אימץ אינדקס אינטליגנציה שהוצע ע"י וויליאם שטרן. אינדקס זה הוא intelligence quotient – IQ שמבטא אינטליגנציה כיחס בין הגיל המנטלי לגיל הכרונולוגי:

הכפילו ב- 100 כדי שיהיה ל- IQ ערך 100 כשהגיל המנטלי זהה לכרונולוגי. אם הגיל המנטלי נמוך מהגיל הכרונולוגי, ה- IQ יהיה נמוך מ- 100. אם הגיל המנטלי גבוה מהגיל הכרונולוגי, ה- IQ יהיה גבוה מ- 100. השינוי האחרון של מבחן סטנפורד-בינה משתמש בציוני גיל סטנדרטיים

(standard age scores) במקום ציוני IQ. ניתן לפרש זאת במונחים של אחוזונים, שמראה את אחוז האנשים בהתפלגות נורמלית שנמצא מעל או מתחת לציון מסוים. למרות שעדיין משתמשים במושג IQ בבדיקת אינטליגנציה, לא מחשבים אותו לפי הנוסחה. במקום זאת משתמשים בטבלאות כדי להמיר ציונים ראשוניים במבחן לציונים סטנדרטיים שהותאמו כך שהממוצע לכל גיל יהיה 100. לאור הגישה העדכנית שרואה אינטליגנציה כמורכבת מיכולות שונות, השינוי של המבחן ב- 1986 כלל חלוקה של השאלות לארבעה נושאים מרכזיים: חשיבה מילולית (verbal reasoning), חשיבה אבסטרקטית/ויזואלית (abstract/visual reasoning), חשיבה כמותית

(quantitative reasoning) וזיכרון לטווח קצר. ציון נפרד ניתן לכל נושא.

סקאלת האינטליגנציה של ווכסלר – דיוויד ווכסלר (David Wechsler) פיתח מבחן חדש כי הוא חשב שמבחן סטנפורד-בינה הסתמך יותר מדי על יכולת שפה ולא התאים למבוגרים. סקאלת האינטליגנציה למבוגרים של ווכסלר (The Wechsler Adult Intelligence Scale –WAIS) מחולקת לשני חלקים – סקאלה מילולית וסקאלת ביצועים, שנותנות תוצאות שונות, וגם סקאלת IQ מלאה. מאוחר יותר הוא פיתח מבחן דומה לילדים (The Wechsler Intelligence Scale for children – WISC). פריטים מסקאלת הביצועים מצריכים מניפולציה או סידור של קוביות, תמונות או חומרים אחרים. סקאלת ווכסלר מספקת גם תוצאות לכל תת-סדרה, כך שלבודק יש תמונה ברורה על היתרונות והחסרונות האינטלקטואליים של הנבדק.

גם מבחן סטנפורד-בינה וגם סקאלת ווכסלר הם בעלי מהימנות ותוקף טובים. יש להם מהימנות מבחן-מבחן חוזר של בערך 90. ושניהם מנבאים בעלי תוקף של ההישגים בבית-הספר, עם מקדם תוקף של בערך 0.50.

מבחני יכולת קבוצתיים – שני סוגי המבחנים שתוארו הם מבחני יכולת אינדיבידואליים, כלומר בוחן שעבר הכשרה מעביר אותם לאדם אחד. בניגוד לכך, מבחני יכולת קבוצתיים ניתן להעביר למספר גדול של אנשים ע"י בוחן אחד והם בדר"כ מבחנים בכתב. לדוגמה: מבחן SAT. ציוני ה- SAT משפרים את התחזית לגבי הצלחה בקולג', אבל ברור גם ששני אנשים שקיבלו אותו ציון SAT יקבלו ציונים שונים מאד בקולג'.

גישת הגורמים (Factorial approach) - יש פסיכולוגים שרואים את האינטליגנציה כיכולת כללית להבנה וחשיבה, שמבטאת את עצמה בדרכים שונות. זו היתה ההנחה של בינה. למרות שהמבחן שלו הכיל סוגים רבים של פריטים, בינה שם לב שילד חכם קיבל בכולם ציון גבוה יותר מילד טיפש. עקב כך הוא הניח שהמשימות השונות הדגימו יכולת בסיסית. באופן דומה, למרות תת-הסקאלות המגוונות שנכללות ב- WAIS, גם ווכסלר האמין שאינטליגנציה היא היכולת הגלובאלית של האדם לפעול בצורה תכליתית, לחשוב בהיגיון ולהתמודד ביעילות עם הסביבה. עם זאת, פסיכולוגים אחרים מפקפקים בטענה שיש "אינטליגנציה כללית". הם מאמינים שמבחני אינטליגנציה דוגמים מספר יכולות מנטליות שהן יחסית נפרדות אחת מהשנייה. שיטה אחת להשגת מידע מדויק יותר לגבי סוגי היכולות שקובעות את הביצועים במבחני אינטליגנציה היא ניתוח גורמים (factor analysis) – טכניקה סטטיסטית שבוחנת קורלאציה בין מספר מבחנים, וע"י קיבוץ אלה עם הקורלאציה הגבוהה ביותר, מפחיתה אותם למספר קטן יותר של ממדים נפרדים, שנקראים גורמים (factors). הרעיון הבסיסי הוא שקורלאציה גבוהה בין שני מבחנים מעידה על כך שהם כנראה מודדים את אותה יכולת. המטרה היא למצוא את המספר המינימלי של גורמים או יכולות הנדרשים כדי להסביר את דפוס הקורלאציה הנצפית בין מגוון מבחנים שונים. יוזם השיטה, צ'רלס ספירמן, טען שלכל האנשים יש גורם אינטליגנציה כללית (general intelligence factor), שנקרא g, בכמויות משתנות. ניתן לתאר אדם כחכם או טיפש באופן כללי, בהתאם למידת ה- g שיש לו. ע"פ ספירמן, גורם g הוא הקובע העיקרי של הביצועים במבחני אינטליגנציה. בנוסף לכך, גורמים מיוחדים (special factors), שכל אחד נקרא s, הם ספציפיים ליכולות או למבחנים מסוימים. לדוגמה: מבחנים מתמטיים או מבחני יחסים מרחביים יעוררו כל אחד s נפרד. האינטליגנציה הנמדדת של אדם משקפת את כמות ה- g וגם את סדר הגודל של גורמי s שונים שיש לאותו אדם. לדוגמה: ביצועים מתמטיים יהיו פונקציה של האינטליגנציה הכללית של האדם ושל הכושר המתמטי.

לואיס ט'רסטון (Louis Thurstone) התנגד לדגש של ספירמן על אינטליגנציה כללית, וטען שניתן לחלק את האינטליגנציה למספר יכולות בסיסיות בעזרת ניתוח גורמים. אחרי סיבובים רבים של עריכת מבחנים, ביצוע ניתוח גורמים על התוצאות, ניתוח התוצאות, טיהור הסקאלות ובחינה מחדש, ט'רסטון זיהה 7 גורמים, בהם הוא השתמש לבנות את מבחן היכולות המנטליות הבסיסיות (Test of Primary Mental Abilities). גרסאות מתוקנות של המבחן הזה עדיין נמצאות בשימוש, אבל כוח הניבוי שלו אינו עולה על זה של מבחני אינטליגנציה כללית כמו מבחן ווכסלר. התקווה של ט'רסטון לגלות את האלמנטים הבסיסיים של האינטליגנציה בעזרת ניתוח גורמים לא הוגשמה במלואה, עקב כמה סיבות:

• היכולות הבסיסיות אינן עצמאיות לחלוטין. הקורלאציה המשמעותית ביניהן מהווה חיזוק לרעיון גורם האינטליגנציה הכללית שעומד בבסיס היכולות הספציפיות.
• מספר היכולות הבסיסיות שמזוהות ע"י ניתוח גורמים תלוי בטבע פריטי המבחן. חוקרים אחרים, שהשתמשו בפריטי מבחן אחרים ובשיטות אלטרנטיביות לניתוח גורמים, זיהו בין 20 ל- 150 פריטים שמייצגים את טווח היכולות האינטלקטואליות.

חוסר העקביות במספר וסוגי הגורמים מעלה ספקות באשר לערך של שיטת הגורמים. עם זאת, ניתוח גורמים נשארת טכניקה חשובה בחקר הביצועים האינטלקטואליים.

הערכה של אישיות

ניתן להגדיר אישיות כדפוסים ייחודיים ומאפיינים של מחשבה, רגש והתנהגות שמגדירים את הסגנון האישי של האינדיבידואל באינטראקציה עם הסביבה הפיזית והחברתית. כשאנו מתבקשים לתאר את אישיותו של אדם, סביר שנשתמש במונחים המתייחסים לתכונות אישיות. פסיכולוגים של האישיות ניסו למצוא שיטות פורמליות לתיאור ומדידת אישיות, ואלה הולכות מעבר לשימוש היומיומי במונחי תכונות בשלוש דרכים:

1. הן מנסות להפחית את סדרת מונחי התכונות הפוטנציאליים לסדרה שניתן להשתלט עליה ועדיין כוללת את הגיוון של האישיות האנושית.
2. הן מנסות לוודא שהכלים למדידת אישיות הם מהימנים ובעלי תוקף.
3. הן כוללות מחקרים אמפיריים כדי לגלות קשר בין תכונות וקשר בין תכונות לבין התנהגויות ספציפיות.

דרך אחת ליצור רשימת תכונות מקיפה, שניתן להשתלט עליה, היא להיעזר במילון. ההנחה היא שדרך אבולוציה לינגוויסטית השפה קודדה את רוב, אם לא את כל, ההבדלים החשובים בין אנשים, שיוצרים שוני בחיי היום-יום. השפה אוצרת את הניסיון הנצבר של התרבות, והמילון הוא התיעוד הכתוב של הניסיון הזה. שני פסיכולוגים של האישיות, אלפורט ואודברט, עברו על המילון ומצאו בערך 18,000 מילים שמתייחסות למאפיינים או התנהגות, כמעט 5% מכלל המילים במילון. הם קיצרו את הרשימה ל- 4500 מונחים ע"י השמטת מילים מעורפלות ומילים נרדפות. לבסוף, הם ארגנו את הרשימה לתת-נושאים בעלי משמעות פסיכולוגית. מחקרים עוקבים השתמשו במונחי תכונות כאלה כדי להשיג דירוגי אישיות של אנשים. חברים שמכירים את האדם היטב מתבקשים לדרג אותו על סקאלה של תכונות. לעיתים קרובות לסקאלות יש בקצוות שתי תכונות מנוגדות. ניתן גם לבקש מהאדם לדרג את עצמו על הסקאלה.

ריימונד קאטל (Raymond Cattel) צמצם את הרשימה של אלפורט ואודברט לפחות מ- 200 תכונות והשיג דירוגים גם מהאנשים עצמם וגם מחברים שלהם לגבי כל תכונה. אז הוא השתמש בניתוח גורמים כדי לקבוע כמה גורמים בסיסיים של אישיות יכולים להסביר את דפוסי הקורלאציות בין דירוגי התכונות. הניתוח הביא ל- 16 גורמים. תהליך דומה בוצע ע"י האנס אייזנק (Hans Eysenck) שהגיע לשני גורמים של אישיות: מוחצנות-מופנמות (introversion-extraversion) ויציבות-אי יציבות רגשית (emotional instability-stability) לה הוא קורה נוירוטיות (neuroticism). מוחצנות-מופנמות מתייחסת למידה בה האוריינטציה הבסיסית של האדם מכוונת פנימה לכיוון העצמי או החוצה לכיוון העולם החיצוני. בקצה המופנם של הסקאלה נמצאים אנשים ביישנים וכאלה שמעדיפים לעבוד לבד. הם נוטים לסגת לתוך עצמם, בעיקר בזמן מצוקה רגשית או קונפליקט. בקצה המוחצן נמצאים אנשים חברתיים שמעדיפים לעבוד ישירות מול אנשים אחרים. בזמן לחץ הם מחפשים חברה. נוירוטיות היא ממד של רגשניות, כשאנשים הנוטים למצבי רוח, חרדים, חמי-מזג ובעלי קשיי הסתגלות נמצאים בצד הנוירוטי או הלא-יציב של הסקאלה. אנשים רגועים שמסתגלים בקלות נמצאים בקצה היציב (תמונה בעמוד 436).

כמה גורמים בסיסיים של אישיות יש? אפילו בתהליך אנליטי קפדני כמו ניתוח גורמים אין תשובה מוחלטת. חוקרים שונים מגיעים לתוצאות סותרות. חלק מהסתירה נובע מכך שתכונות שונות עוברות ניתוח. חלק מהסתירה נובע מכך שסוגים שונים של מידע עוברים ניתוח (לדוגמה: דירוג עצמי מול דירוג של חברים). חלק מהסתירה נובע משימוש בשיטות שונות לניתוח גורמים. אבל חלק גדול מאי-ההסכמה הוא שאלה של טעם. חוקר שמעדיף תיאור מובחן של אישיות יקבע קריטריון נמוך יותר לכל גורם וכך יקבל יותר גורמים. הוא יטען שהבחנות חשובות ילכו לאיבוד אם יאחדו את הגורמים. חוקר אחר, כמו אייזנק, יעדיף לאחד כמה גורמים מרמה נמוכה לאחד כללי יותר, ויטען שהגורמים האלה יהיו יציבים יותר (כלומר ישובו להופיע בניתוחים אחרים). אם כן, ניתן לחשוב על היררכיה של תכונות, בה כל תכונה כללית מורכבת מכמה תכונות צרות יותר. למרות אי-ההסכמות האלה, קיים קונצנזוס בין חוקרי אישיות רבים לגבי חמש תכונות שמהוות את הפשרה הטובה ביותר. למרות שחמשת הגורמים האלה, שנקראים חמשת הגדולים, זוהו במקור דרך ניתוח גורמים של הרשימה של אלפורט ואודברט, הם חוזרים ומופיעים במגוון רחב של מבחני אישיות. עדיין ישנה אי-הסכמה לגבי השם והפירוש של הגורמים האלה, אבל ניתן להשתמש בקיצור OCEAN: פתיחות (Openness to experience), מצפוניות

(Conscientiousness), מוחצנות (Extraversion), נוח לבריות (Agreeableness) ונוירוטיות

(Neuroticism).

שאלוני אישיות (personality inventories)

רוב מבחני האישיות לא מבקשים מאנשים לדרג את עצמם בצורה ישירה. במקום זאת, שואלים אותם איך הם מגיבים במצבים מסוימים. שאלונים כאלה נקראים (personality inventories) ויש להם מבנה דומה לזה של ראיונות, בכך שהם שואלים אנשים שונים את אותן שאלות וניתן לתת בקלות ציון לכל תשובה, לרוב ע"י מחשב. כל פריט בשאלון אישיות מדגים תכונת אישיות מסוימת, ומסכמים מספר פריטים דומים כדי לתת לכל אדם ציון בכל סקאלה של תכונה. הפריטים ברוב מבחני האישיות חוברו במקור בהתאם לתיאוריה של החוקר לגבי כל תכונה, ואז נשארו או הושמטו מהשאלון, תלוי אם היתה קורלאציה בינן לבין הפריטים האחרים באותה סקאלה. לעתים קרובות שמים מספר גדול של פריטי מבחן בטופס הראשוני של השאלון, שמועבר למספר גדול של אנשים. אח"כ מבצעים ניתוח גורמים על התשובות שלהם כדי לקבוע בין איזה סדרות פריטים יש קורלאציה והאם הסדרות האלה באמת שייכות לסקאלת התכונה עבורה הן תוכננו במקור.

שיטה שונה לבניית מבחנים נקראת criterion-keyed method או בנייה אמפירית (empirical construction). השתמשו בה כדי לפתח את אחד משאלוני האישיות הפופולריים ביותר - MMPI (Minnesota Multiphasic Personality Inventory). ה- MMPI המקורי פותח כדי להיות גרסת נייר ועיפרון של ריאיון פסיכיאטרי. הוא מורכב מיותר מ- 550 הצהרות לגבי גישות, תגובות רגשיות, סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים וחוויות. הנבחן עונה על כל הצהרה ב"נכון", "לא נכון" או "לא יכול לקבוע". במקום לחבר פריטים המתבססים על תיאוריה, יוצרי ה- MMPI העבירו את המבחן לקבוצות של אנשים. היה ידוע כי כל קבוצה יוצאת מהנורמה בקריטריון מסוים. לדוגמה, כדי לפתח סקאלת פריטים שמבדילה בין אנשים פרנואידים לאנשים נורמלים, נתנו את אותן שאלות לשתי הקבוצות. קבוצת הקריטריון הורכבה מאנשים שאושפזו עם אבחנה של הפרעה פרנואידית. קבוצת הביקורת הורכבה מאנשים שדמו לאנשי קבוצת הקריטריון במין, גיל, מצב סוציו-אקונומי ומשתנים חשובים אחרים אבל מעולם לא אובחנו כבעלי בעיות פסיכיאטריות. רק השאלות שהבדילו בין שתי הקבוצות נשארו בשאלון. יש הצהרות שמצפים שיבדילו ביו אנשים נורמלים לפרנואידים (לדוגמה: "רוב האנשים ישקרו בכדי להתקדם"), אבל הן לא בהכרח יעשו זאת. בפועל, אנשים פרנואידים נטו פחות לענות "נכון" על ההצהרה הזו. במבחן הסופי, הציון לכל תשובה ניתן בהתאם למידת הקורלאציה לתשובה שנתנו קבוצות קריטריון שונות. ה- MMPI היה השאלון הראשון שכלל מספר סקאלות תוקף (validity scales). אלה סקאלות שמנסות לקבוע האם האדם ענה בכנות. אם הציון בסקאלות האלה גבוה מדי, יש לפרש את התשובות בסקאלות האחרות בזהירות רבה או להתעלם מהן לחלוטין. הסקאלות האלה הן יעילות אבל לא תמיד מצליחות לגלות תשובות חסרות תוקף. כיוון שה- MMPI נובע מהבדלים בין קבוצות קריטריון וקבוצות ביקורת, אין זה משנה האם האדם אומר את האמת, החשוב זה שהוא אומר זאת. אם סכיזופרנים עונים "נכון" להצהרה מסוימת, וקבוצת הביקורת עונה "לא נכון", התשובה מבחינה בין שתי הקבוצות בלי קשר למידת האמיתות של ההצהרה. זהו יתרון של מבחן המתבסס על שיטת מפתח תלוי קריטריון ( criterion-keyed method) לעומת מבחן המתבסס על ההנחה שתשובות מסוימות מצביעות על תכונות אישיות. החיסרון הוא שאין הבנה תיאורטית של הקשר בין תשובות המבחן ובין מאפייני האישיות עליהם הן מצביעות. ביקרו את ה- MMPI במהלך השנים על כך שלסקאלות מסוימות יש מהימנות ותוקף חלשים. התברר גם שהשאלון המקורי כבר נהיה מיושן ויש לחדש אותו. אבל המידע הרב לגבי הגרסה המקורית מנע מרוב החוקרים לעשות זאת. עם זאת, ב- 1989 פורסם MMPI-2, ששומר על המאפיינים הבסיסיים של המקורי, כולל רוב ההצהרות. הסטנדרטיזציה החדשה מערבת מדגם גדול ומגוון יותר שמייצג את האוכלוסייה האמריקנית טוב יותר. המשימה של בדיקת המידה בה ניתן להשוות בין הציונים בשתי הגרסאות כבר יצאה לדרך. הערך הרב ביותר של ה- MMPI מגיע מהבחנה כללית בין אוכלוסיות נורמליות לאבנורמליות וניתן להשתמש בו כדי להעריך את מידת החומרה של הפרעה של אדם מסוים. עם זאת, הוא פחות מוצלח בביצוע הבחנות דקות בין צורות שונות של פסיכופתולוגיה. למרות ש- MMPI נוצר במקור כדי לזהות אנשים עם הפרעות אישיות חמורות, משתמשים בו לחקור אוכלוסיות נורמליות. אבל כיוון שהוא לא דוגם במידה מספקת חלק מהתכונות שמתארות אישיות נורמלית, הומצא ה- CPI (California Psychological

Inventory). הוא משתמש בפריטים רבים מתוך ה- MMPI. הוא מודד תכונות כמו דומיננטיות, חברתיות, קבלה עצמית, אחריות וחיברות. קבוצות ההשוואה הושגו ע"י בקשת תלמידי תיכון וקולג' לזהות חברים לכיתה להם היו נותנים ציון גבוה או נמוך בשאלה על תכונה. אם כן, קבוצת הקריטריון לסקאלת הדומיננטיות הורכבה מתלמידים שתוארו ע"י חבריהם כדומיננטיים (אגרסיביים, בעלי ביטחון וסומכים על עצמם) וקבוצת הביקורת הורכבה מתלמידים שתוארו ע"י חבריהם כבעלי דומיננטיות נמוכה (פורשים, חסרי ביטחון עצמי, בעלי עכבות). פריטים שחשפו הבדל משמעותי מבחינה סטטיסטית בין שתי הקבוצות יצרו את סקאלת הדומיננטיות. ה- CPI הוא עדיין אחד משאלוני האישיות בעלי התוקף הזמינים לשימוש עם אוכלוסיות נורמליות.

Q-Sort – שיטה מיוחדת למדידת תכונות אישיות (האות Q נבחרה שרירותית). בשיטה זו מדרג או ממיין מתאר אישיות של אדם ע"י מיון כ- 100 כרטיסים לערמות. כל כרטיס מכיל הצהרה לגבי אישיות. הממיין מחלק את הכרטיסים לתשע ערמות, כשהוא ממקם את הכרטיסים שהכי פחות מתארים את האדם בערמה אחת משמאל, ואת הכרטיסים שהכי מתארים את האדם בערמה תשע מימין. כל הכרטיסים האחרים מחולקים בין ערמות הביניים, כשאלה שלא ניתן להחשיב אותם כמתארים או לא-מתארים את האדם נמצאים בערמה האמצעית, ערמה חמש. אם כן, כל פריט Q מקבל ניקוד מ- 1 ל- 9, כשציונים גבוהים מצביעים על כך שהפריט מתאר את האדם. יש מבחנים שמשתמשים ביותר או פחות מתשע ערמות, אבל הטכניקה זהה. במבט ראשון, נראה שאין הבדל בין שיטה זו לבין סקאלה עם 9 רמות, והחוקר באמת יכול להשתמש בסקאלה. אבל יש הבדל חשוב – כשממלאים סקאלות, הממיין משווה את האדם בצורה מרומזת לאנשים אחרים (לדוגמה: לסמן שאדם הוא "מאד חברותי" זה בעצם להגיד שהוא מאד חברותי ביחס לאנשים אחרים). כשמשתמשים ב- Q-Sort, המדרג משווה באופן מפורש בין תכונות שונות אצל אותו אדם (לדוגמה: אם שמו את "מאד חברותי" בערמה 9, הרי שתכונה זו יותר בולטת אצל אותו אדם מאשר תכונות אחרות). חוקרים יכולים להשוות בין שני Q-Sort ע"י חישוב הקורלאציה ביניהם, ובכך להעריך את המידה בה שני אנשים דומים זה לזה בקונפיגורציה הכללית של האישיות שלהם. אם שני ה- Q-Sort הם שני תיאורים של אותו אדם שנעשו בהזדמנויות שונות, הרי שהקורלאציה מעריכה מהימנות מבחן חוזר או את ההמשכיות של פרופיל האישיות של אותו אדם על פני זמן. אם שני Q-Sort הם תיאורים של אותו אדם שנעשו ע"י שני מדרגים שונים, הרי שהקורלאציה מעריכה מהימנות בין שופטים או את המידה בה שני המדרגים תופסים את אותו אדם באותה צורה. לבסוף, אם Q-Sort אחד הוא תיאור של סוג אישיות היפותטי, הרי שהקורלאציה מעריכה את המידה בה אדם דומה לסוג האישיות ההיפותטי.

חקר אישיות בטווח הארוך

מחקרים ארוכי טווח לא נערכים בדר"כ ע"י חוקרים עצמאיים, אלא בעיקר ע"י מוסדות מחקר כי:

1. ייתכן שהחוקרים המקוריים לא יזכו לקצור פירות מהמחקר.
2. מחקרים ארוכי טווח הם יקרים.
3. יש בעיה של נשירת נבדקים.
4. המשימות האדמיניסטרטיביות דורשות השקעת זמן ואנרגיה באותה מידה כמו המשימות של איסוף נתונים.
5. תחומי העניין משתנים, ולכן יכול להתעורר מצב בו סוג מידע שהפך פתאום לרצוי כלל לא נאסף.
6. לעתים מפסיקים להשתמש בשיטות הערכה בהן המחקר משתמש, ואז קשה להשוות בין תצפיות מוקדמות לתצפיות מאוחרות.

כשהתעורר מצב כזה בארה"ב , השתמשו ב- Q-Sort כדי להפוך מידע לסטנדרטי.

תיאוריות מודרניות של אינטליגנציה

עם התפתחות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והדגש שלה על מודולים של עיבוד מידע, גישה חדשה צמחה בתחום האינטליגנציה. גישה זו מוגדרת בצורה קצת שונה ע"י חוקרים שונים, אבל הרעיון הבסיסי הוא להבין את האינטליגנציה במונחים של התהליכים הקוגניטיביים הפועלים כשאנו עוסקים בפעולות אינטלקטואליות. גישת עיבוד המידע (information processing approach) שואלת:

1. אילו תהליכים מנטליים מעורבים במבחני האינטליגנציה השונים?
2. באיזו מהירות ובאיזה דיוק מתבצעים התהליכים האלה?
3. על איזה סוגים של ייצוגי מידע מנטליים מתבססים התהליכים האלה?

במקום לנסות להסביר אינטליגנציה במונחים של גורמים, גישה זו מנסה לזהות את התהליכים המנטליים הנמצאים בבסיס התנהגות אינטליגנטית. מניחים שהבדלים בין אישיים בביצוע משימה מסוימת תלויים בתהליכים הספציפיים בהם אנשים משתמשים, ובמהירות והדיוק של תהליכים אלה. המטרה היא להשתמש במודל עיבוד מידע של משימה מסוימת כדי לזהות את המדידות ההולמות לתהליכים בהם משתמשים בזמן ביצוע המשימה. מדידות אלה יכולות להיות פשוטות כמו תשובה לשאלה אמריקאית, או גם לכלול זמן תגובה או את תנועות העין הקשורות לתגובה. הרעיון הוא להשתמש בכל מידע לו נזקקים כדי להעריך את היעילות של כל תהליך מרכיב.

תיאוריית האינטליגנציה המרובה של גרדנר (Gardner theory of multiple intelligence)

הרווארד גרדנר פיתח את תיאוריית האינטליגנציה המרובה שלו כקריאת תגר ישירה על מה שהוא קרא הראיה "הקלאסית" של אינטליגנציה כיכולת להסקה הגיונית. גרדנר נדהם ממגוון התפקידים שמבוגרים ממלאים בתרבויות שונות, תפקידים שתלויים במגוון כשרונות ויכולות, ועדיין חשובים באותה מידה לתפקוד מוצלח של התרבויות האלה. התצפיות שלו הובילו אותו למסקנה שאין רק יכולת מנטלית בסיסית אחת, או g, אלא מגוון אינטליגנציות שעובדות במשולב. הוא מגדיר אינטליגנציה כיכולת לפתור בעיות חשובות לקהילה או תרבות מסוימת. אלו האינטליגנציות המרובות שמאפשרות לבני-אדם לקחת על עצמם תפקידים שונים. גרדנר הצביע על כך שאינטליגנציה היא אינה "דבר", סוג של חפץ בתוך הראש, אלא פוטנציאל שנוכחותו נותנת לאדם גישה לצורות חשיבה שהולמות סוגי תוכן ספציפיים. הוא מאמין שישנם 7 סוגים עצמאיים של אינטליגנציה, וכל אחד מתפקד כמערכת עצמאית או מודול (module) שפועל במוח ע"פ כללים משלו:

1. אינטליגנציה לשונית (linguistic) – היכולת לדיבור יחד עם מנגנונים המוקדשים לפונולוגיה (צלילי הדיבור), תחביר, סמנטיקה (משמעות) ופרגמטיקה (יישומים ושימושים של שפה במצבים שונים).
2. אינטליגנציה מוסיקלית (musical) – היכולת ליצור, לתקשר ולהבין משמעות של צלילים, יחד עם מנגנונים המוקדשים לגובה, מקצב ואיכות הצליל.
3. אינטליגנציה לוגית-מתמטית (logical-mathematical) – היכולת להבין ולהשתמש בקשרים בהעדר פעולות או אובייקטים, כלומר חשיבה אבסטרקטית.
4. אינטליגנציה מרחבית (spatial) – היכולת לתפוס מידע ויזואלי או מרחבי, לשנות אותו וליצור מחדש תמונות ויזואליות מבלי להתייחס לגירוי המקורי. כוללת את היכולות לבנות תמונות בשלושה ממדים ולהזיז או לסובב את התמונות האלה.
5. אינטליגנציה גופנית-קינטית (bodily-kinesthetic) – היכולת להשתמש בכל חלקי הגוף כדי לפתור בעיות, כולל שליטה על מוטוריקה גסה ועדינה והיכולת לשלוט באובייקטים חיצוניים.
6. אינטליגנציה אישית (intrapersonal) – היכולת להבחין בין הרגשות, הכוונות והמוטיבציות הפנימיים.
7. אינטליגנציה בין אישית (interpersonal) – היכולת להכיר ולהבדיל בין רגשות, אמונות וכוונות של אנשים אחרים.

גרדנר ניתח כל סוג של אינטליגנציה ממספר נקודות ראות: התהליכים הקוגניטיביים המעורבים, קיומם של מחוננים ואינדיבידואלים אחרים יוצאים מהכלל, הוכחות ממקרים של נזק מוחי, התגלמות בתרבויות שונות ונתיב ההתפתחות האבולוציוני האפשרי. לדוגמה: סוגים שונים של נזק מוחי יכולים לפגוע בסוג אחד של אינטליגנציה ולא להשפיע כלל על האחרים. הוא שם לב שהיכולות של מבוגרים בתרבויות שונות מייצגות שילובים שונים של מגוון אינטליגנציות. בעוד שכל האנשים יכולים ליישם את כל האינטליגנציות במידה מסוימת, כל אדם מאופיין ע"י שילוב ייחודי של אינטליגנציות חלשות וחזקות יחסית, שעוזר להסביר הבדלים בין אישיים.

כפי שצוין קודם, מבחני IQ קונבנציונליים הם מנבאים טובים של ציונים בקולג', אבל הם פחות תקפים לחיזוי הצלחה בעבודה מאוחר יותר. מדידות של יכולות אחרות, כמו אינטליגנציה בין אישית, יכולות להסביר מדוע לפעמים אנשים עם ציונים טובים בקולג' נכשלים מאוחר יותר בחיים, בעוד שתלמידים פחות טובים הופכים למנהיגים כריזמטיים. גרדנר ועמיתיו קוראים להערכה הוגנת של אינטליגנציה בבתי-ספר. זה יאפשר לילדים להדגים את היכולות שלהם באמצעים אחרים מלבד מבחני נייר ועיפרון.

התיאוריה של אנדרסון לאינטליגנציה והתפתחות קוגניטיבית

ביקורת אחת על התיאוריה של גרדנר היא שבדר"כ יש קורלאציה בין רמה גבוהה של יכולת באינטליגנציה אחת לבין היכולת באחרות, כלומר אין יכולת אינטלקטואלית ספציפית שמופרדת לחלוטין מהאחרות. בנוסף, הפסיכולוג מייק אנדרסון מצביע על כך שהאינטליגנציות המרובות של גרדנר אינן מוגדרות טוב – הן לפעמים התנהגות, לפעמים תהליך קוגניטיבי ולפעמים מבנה במוח. אנדרסון פיתח תיאוריה בהתבסס על הרעיון של אינטליגנציה כללית שהוצע ע"י ט'רסטון ואחרים. התיאוריה של אנדרסון טוענת שהבדלים בין אישיים באינטליגנציה ובשינויים התפתחותיים ביכולות אינטלקטואליות מוסברים ע"י מנגנונים שונים. הבדלים באינטליגנציה נובעים מהבדלים במנגנון העיבוד הבסיסי שמוציא לפועל את החשיבה, שבתורה מביאה לידע. אנשים נבדלים זה מזה במהירות בה מתרחשים אצלם התהליכים הבסיסיים. אדם עם מנגנון עיבוד בסיסי איטי יתקשה יותר ברכישת ידע מאשר אדם עם מנגנון עיבוד מהיר יותר. זה כמו להגיד שמנגנון עיבוד איטי מביא לאינטליגנציה כללית נמוכה. עם זאת, אנדרסון מציין שישנם מנגנונים קוגניטיביים בהם אין הבדל בין אנשים. לדוגמה: אנשים עם תסמונת דאון לא יוכלו לחבר 2+2 אבל יוכלו לזהות שלאנשים אחרים יש אמונות והם פועלים על-פיהן. המנגנונים שמספקים את היכולות האוניברסליות הם מודולים, שכל אחד פועל עצמאית ומבצע חישובים מסובכים. המודולים אינם מושפעים ממנגנוני העיבוד הבסיסיים, והם אוטומטיים. ע"פ אנדרסון, הבשלה של מודולים חדשים היא שמסבירה את העלייה ביכולות קוגניטיביות במהלך ההתפתחות. בנוסף למודולים, האינטליגנציה כוללת שתי יכולות ספציפיות. האחת עוסקת בחשיבה טוענת (שפה ומתמטיקה) והשנייה בתפקוד ויזואלי מרחבי. אנדרסון טוען שהמשימות המקושרות עם היכולות האלה מבוצעות ע"י מעבדים ספציפיים. בניגוד למודולים, שמבצעים פעולות ספציפיות, כל אחד מהמעבדים הספציפיים עוסק בהיקף רחב של בעיות או של ידע. כמו כן, בניגוד למודולים, מעבדים ספציפיים מושפעים ממנגנוני העיבוד הבסיסיים. מנגנון עיבוד מהיר מאפשר לאדם לעשות שימוש יעיל יותר במעבדים הספציפיים, לקבל ציונים גבוהים יותר במבחנים ולהשיג יותר בעולם האמיתי. אם כן, התיאוריה של אנדרסון מציעה שני נתיבים לידע. הראשון מערב שימוש במנגנוני עיבוד בסיסיים, הפועלים דרך מעבדים ספציפיים, בכדי להשיג ידע. ע"פ אנדרסון, לזה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "חשיבה" וזה מסביר הבדלים בין אישיים באינטליגנציה (שלדעתו זהים להבדלים בידע). הנתיב השני מערב שימוש במודולים כדי להשיג ידע. ידע מבוסס מודולים, כמו תפיסה של מרחב תלת-ממדי, מגיע אוטומטית אם המודול הבשיל בצורה הולמת, וזה מה שמסביר את התפתחות האינטליגנציה. ניתן להדגים את התיאוריה של אנדרסון ע"פ המקרה של MA בן ה- 21 שסבל מזעזוע בתור ילד ואובחן כאוטיסטי. בתור מבוגר הוא לא היה יכול לדבר וקיבל ציונים נמוכים מאד במבחנים פסיכומטריים. עם זאת, נמצא שיש לו IQ 128 ויכולת יוצאת מן הכלל לגלות מספרים ראשוניים, והוא אפילו עשה זאת בצורה מדויקת יותר ממדענים עם תואר במתמטיקה. הוא הסיק של- MA יש מנגנון עיבוד בסיסי תקין, שאפשר לו לחשוב על סמלים אבסטרקטיים, אבל הוא ספג נזק למודול הלשוני, דבר שמנע ממנו לרכוש ידע ויכולת תקשורת יומיומיים.

התיאוריה הטריארכית של סטרנברג (Sternbergs Triarchic theory)

בניגוד לתיאוריה של אנדרסון, התיאוריה הטריארכית של רוברט סטרנברג עוסקת בניסיון ובהקשר בנוסף למנגנוני עיבוד מידע בסיסיים. לתיאוריה שלו יש שלושה חלקים או תת-תיאוריות:

1. תת-תיאוריה המרכיבית (componential subtheory) עוסקת בתהליכי חשיבה.
2. תת-התיאוריה הניסיונית (experimental subtheory) עוסקת בהשפעת הניסיון על האינטלגינציה.
3. תת-התיאוריה הקונטקסטואלית (contextual subtheory) עוסקת בהשפעת הסביבה והתרבות על האינדיבידואל.

הראשונה היא המפותחת ביותר, והיא עוסקת במרכיבי החשיבה. ישנם שלושה סוגי מרכיבים:

1. מטה-מרכיבים (metacomponents) המשמשים לתכנון, שליטה, בקרה והערכת העיבוד במהלך פתרון בעיות.
2. מרכיבי ביצועים (performance components) שמיישמים אסטרטגיות לפתרון בעיות.
3. מרכיבי רכישת ידע (knowledge acquisition components) שמקודדים, משלבים ומשווים מידע במהלך פתרון הבעיות.

המרכיבים שזורים זה בזה, כל אחד נכנס לפעולה במהלך תהליך פתרון הבעיה, ואף אחד מהם לא יכול לפעול בצורה עצמאית. סטרנברג מדגים את התפקוד של המרכיבים האלה עם בעיות אנלוגיה כמו זו:

עו"ד הוא ללקוח כמו רופא ל _____

א. רפואה ב. פציינט

האדם מקודד כל מילה באנלוגיה ע"י יצירת ייצוג מנטלי של מילה, במקרה זה רשימת תכונות של המילה, שנשלפות מהזיכרון לטווח ארוך. לאחר שהאדם יצר ייצוג מנטלי לכל מילה באנלוגיה, תהליך ההשוואה סורק את הייצוגים ומחפש את התכונה המתאימה שפותרת את האנלוגיה. תהליכים אחרים מעורבים בבעיות אנלוגיה, אך סטרנברג הראה שהבדלים בין אישיים במשימה זו נובעים בעיקר מיעילות תהליך הקידוד וההשוואה. הוכחות מניסויים מראות שאנשים שמקבלים ציון גבוה בבעיות אנלוגיה מקדישים יותר זמן לקידוד ויוצרים ייצוגים מנטליים מדויקים יותר מאשר אנשים שמקבלים ציון נמוך יותר. בניגוד לכך, במהלך שלב ההשוואה, האנשים המיומנים מהירים יותר בהתאמת תכונות מאשר אנשים פחות מיומנים, אבל שניהם מדייקים באותה מידה. אם כן, הציונים הטובים יותר לאנשים מיומנים מבוססים על דיוק מוגבר של תהליך הקידוד שלהם, אבל הזמן הדרוש להם לפתרון הבעיה הוא שילוב מורכב של קידוד איטי יחד עם השוואות מהירות. תת-התיאוריה המרכיבית כשלעצמה אינה מספקת הסבר מלא להבדלים בין אישיים באינטליגנציה. יש צורך בתת-התיאוריה הניסיונית כדי להסביר את תפקיד הניסיון בביצועי אינטליגנציה. ע"פ סטרנברג, הבדלים בניסיון משפיעים על היכולת לפתור בעיה נתונה. אדם שלא נתקל בעבר במושג מסוים, כמו נוסחה מתמטית או בעיית אנלוגיה, יתקשה יותר ביישום המושג מאשר אדם בעל ניסיון בשימוש במושג. אם כן, ניסיון האדם בבעיה או משימה מסוימת נופל במקום מסוים על רצף שנע בין חדש לגמרי לאוטומטי לחלוטין (כלומר מוכר לחלוטין כתוצאה מניסיון ארוך). כמובן שהחשיפה של אדם למושגים מסוימים תלויה במידה רבה בסביבה וכאן נכנסת תת-התיאוריה הקונטקסטואלית. תת-תיאוריה זו עוסקת בפעילות הקוגניטיבית הדרושה כדי להתאים להקשר סביבתי מסוים. היא מתרכזת ב- 3 תהליכים מנטליים: הסתגלות (adaptation), בחירה (selection) ועיצוב סביבות אמיתיות (shaping real-world environments). ראשית, האדם מחפש דרכים להסתגל, או להתאים לסביבה. אם אין זה אפשרי, האדם מנסה לבחור סביבה אחרת או לעצב את הסביבה הקיימת כך שיתאים אליה טוב יותר. לדוגמה: אם בן זוג אינו מרוצה בנישואים, ייתכן שלא ניתן להסתגל לנסיבות הקיימות. לכן הוא ינסה לבחור סביבה אחרת (גירושין) או לעצב את הסביבה הקיימת (ייעוץ זוגי).

התיאוריה הביו-אקולוגית של ססי

יש מבקרים הטוענים שבתיאוריה של סטרנברג יש יותר מדי חלקים ושהיא לא עקבית. אחרים מציינים שהיא לא מראה כיצד פתרון בעיות מתרחש בהקשרים יומיומיים. יש המציינים שהיא מתעלמת מהאספקטים הביולוגיים של אינטליגנציה. סטפן ססי (Stephen Ceci) ניסה לעסוק בנושאים האלה ע"י התבססות על התיאוריה של סטרנברג אבל הוא שם דגש על ההקשר ועל השפעתו על פתרון בעיות. ססי טוען שישנם פוטנציאלים קוגניטיביים מרובים ולא אינטליגנציה בסיסית אחת או g. ליכולות או האינטליגנציות המרובות האלה יש בסיס ביולוגי והן קובעות את הגבולות לתהליכים המנטליים. יתרה מכך, הן קשורות לאתגרים והאפשרויות בסביבתו של האינדיבידואל או להקשר. ע"פ ססי, ההקשר הוא הכרחי להדגמת היכולות הקוגניטיביות. במילה "הקשר" הוא מתכוון לתחומי ידע וגם לגורמים כמו אישיות, מוטיבציה והשכלה. ההקשר יכול להיות מנטלי, חברתי או פיזיקלי. לפעמים נראה כאילו לאדם או לאוכלוסייה מסוימת אין יכולות מנטליות מסוימות, אבל אם יינתן להם הקשר מעניין ומוטיבציוני יותר, אותו אדם או אוכלוסייה יפגינו רמת ביצועים גבוהה יותר. לדוגמה: במחקר מפורסם על ילדים עם IQ גבוה, שבוצע ע"י לואיס טרמן, חשבו שקיימת קורלאציה בין IQ גבוה לבין הישגים טובים. אבל בדיקה מעמיקה יותר של התוצאות הראתה שילדים ממשפחות עם הכנסה גבוהה הפכו למבוגרים מצליחים יותר מאשר ילדים ממשפחות עם הכנסה נמוכה. בנוסף לכך, אלה שהפכו למבוגרים בזמן השפל הגדול היו פחות מצליחים מאשר אלה שהפכו למבוגרים מאוחר יותר, כשהיו יותר הזדמנויות עבודה. השורה התחתונה היא שהנישה האקולוגית בה נמצא האדם, כולל התפתחות אינדיבידואלית והיסטורית, היא גורם מכריע יותר של הצלחה כלכלית ומקצועית מאשר ה- IQ. ססי גם יצא נגד הטענה הקלאסית שאינטליגנציה קשורה ליכולת לחשיבה אבסטרקטית, בלי קשר לתחום בו נמצא הנושא. הוא מאמין שהיכולת למחשבה מורכבת קשורה לידע שנצבר בהקשרים או תחומים מסוימים. זה לא שלאנשים אינטליגנטיים יש יכולת טובה יותר לחשיבה אבסטרקטית, אלא פשוט יש להם מספיק ידע בתחום מסוים שמאפשר להם חשוב בצורה מורכבת על בעיות בתחום הזה. לסיכום, לא ניתן להסביר ביצועים אינטלקטואליים יומיומיים רק בעזרת IQ או הכרה ביולוגית באינטליגנציה כללית. במקום זאת, הם תלויים באינטראקציה בין פוטנציאלים קוגניטיביים מרובים לבין בסיס ידע עשיר ומאורגן היטב.

סיכום תיאוריות של אינטליגנציה

ארבע התיאוריות המודרניות שונות זו מזו בכמה נקודות. גרדנר מנסה להסביר מגוון רחב של תפקידי מבוגרים בתרבויות שונות. הוא מאמין שלא ניתן להסביר את המגוון הזה בעזרת אינטליגנציה בסיסית אחת וטוען במקום זאת שישנן 7 אינטליגנציות שונות, שנמצאות אצל כל אדם בצירופים שונים. גרדנר מגדיר אינטליגנציה כיכולת לפתור בעיות או ליצור מוצרים בעלי ערך לתרבות מסוימת.

התיאוריה של אנדרסון מנסה להסביר כמה אספקטים של אינטליגנציה, לא רק הבדלים בין אישיים, אלא גם את העלייה ביכולות קוגניטיביות בזמן ההתפתחות, קיומן של יכולות ספציפיות וקיומן של יכולות אוניברסליות שזהות אצל כולם, כמו היכולת לראות אובייקטים בשלושה ממדים. בכדי להסביר את האספקטים האלה, הוא טוען שקיים מנגנון עיבוד בסיסי, מקביל לאינטליגנציה הכללית של ספירמן או ל- g, יחד עם מעבדים ספציפיים שעוסקים בחשיבה טוענת ותפקוד ויזואלי ומרחבי. קיומן של יכולות אוניברסליות מוסבר ע"י מודולים שהתפקוד שלהם תלוי בהבשלה.

התיאוריה הטריארכית של סטרנברג נובעת מהאמונה שתיאוריות קודמות אינן שגויות, אבל אינן שלמות. היא מורכבת משלוש תת-תיאוריות: תת-התיאוריה המרכיבית שנראית כמו מנגנון עיבוד מידע פנימי, תת-התיאוריה הניסיונית, שמתחשבת בניסיון של האדם עם בעיה או מצב מסוים, ותת-התיאוריה הקונטקסטואלית שחוקרת את הקשר בין הסביבה החיצונית לבין האינטליגנציה של האדם.

התיאוריה הביו-אקולוגית של ססי מרחיבה את התיאוריה של סטרנברג ע"י בדיקת תפקיד ההקשר בצורה מעמיקה יותר. הוא דוחה את הרעיון שיש יכולת כללית אחת לחשיבה אבסטרקטית וטוען שאינטליגנציה מתבססת על פוטנציאליים קוגניטיביים מרובים. לפוטנציאלים האלה יש בסיס ביולוגי, אבל הביטוי שלהם תלוי בידע שאדם צבר בתחום מסוים. לפי דעתו של ססי, ידע הוא קריטי לאינטליגנציה.

למרות ההבדלים, לתיאוריות האלה יש כמה אספקטים משותפים. כולן מנסות להתייחס לבסיס הביולוגי של אינטליגנציה, בין אם זה מנגנון עיבוד בסיסי או סדרה של אינטליגנציות מרובות, מודולים או פוטנציאלים קוגניטיביים. בנוסף לכך, שלוש מהתיאוריות מדגישות את ההקשר בו אנשים פועלים – כלומר גורמים סביבתיים שמשפיעים על אינטליגנציה.

מחקר על אינטליגנציה ממשיך לחקור את האינטראקציה המורכבת בין גורמים ביולוגיים וסביבתיים, שהיא עניין מרכזי במחקר הפסיכולוגי בימינו.

האם מבחני אינטליגנציה משקפים כשרון בצורה מדויקת?

SAT ו- GRE הם מדידות מדויקות של אינטליגנציה / דאגלאס דטרמן

מבחנים כמו SAT ו- GRE הם במהותם מבחני אינטליגנציה. הם מאד מהימנים וחוזים התנהגות טוב יותר מכל כלי ידוע אחר. לעיתים קרובות נעשה בהם שימוש לא נאות, ולא בהם משתמשים כדי לקבוע את הערך הבסיסי של האדם. אבל כשכן משתמשים בהם כיאות, הם יכולים להפוך את החלטות הבחירה (בקבלה לקולג') להוגנות ומדויקות יותר, ולסייע לסטודנטים לתכנן את עתידם האקדמי.

מדוע IQ, SAT, ו- GRE אינם מודדים אינטליגנציה כללית / סטפן ססי

המבחנים האלה אינם חסרי ערך, אבל הם אינם מושלמים, ואנשים שמצליחים בהם מייצגים רק סוג אחד של אנשים שיצליחו בקולג'. הטענה העיקרית היא שהם אינם מודדים אינטליגנציה כללית יותר מכל מבחן רגיל אחר. הם מושפעים מאימון, איכות התיכון, ורמת ההשכלה וההכנסה של ההורים. מבחנים אלו רק מראים כמה ידע אדם צבר, ולא מה תהיה היכולת האמיתית שלו במצבים אחרים, בעיקר במצבים שדורשים חשיבה אחרת מזו הדרושה לענות נכון על שאלות. המבחנים לא מודדים יצירתיות, יכולת לארגן, להניע ולנהל את עצמך ואת אחרים, לכן זה לא חכם לקרוא להם "מבחני אינטליגנציה כללית".

סיכום

1. מדענים התנהגותיים נוהגים לכמת את המידה בה קבוצות של אנשים שונות זו מזו בתכונה או יכולת מסוימת ע"י חישוב השונות בין הציונים שהושגו ע"י הקבוצות. ככל שהאנשים בקבוצה שונים יותר זה מזה, כך השונות גבוהה יותר. חוקרים יכולים לקבוע כמה מהשונות נובע מסיבות שונות. החלק של השונות בתכונה שמוסבר ע"י הבדלים גנטיים בין אנשים נקרא התורשתיות של התכונה.
2. ניתן להעריך תורשתיות ע"י השוואה בין הקורלאציות שהשיגו זוגות תאומים זהים (שחולקים את כל הגנים שלהם) לבין הקורלאציה שהשיגו תאומים אחים (שחולקים רק את מחצית הגנים). אם התאומים הזהים דומים יותר בתכונה, כנראה שלתכונה יש מרכיב גנטי. ניתן להעריך תורשתיות גם מהקורלאציה בין זוגות תאומים זהים שגדלו בנפרד בסביבות שונות. כל קורלאציה בין תאומים כאלה חייבת לנבוע מדמיון גנטי.
3. תורשתיות מתייחסת להבדלים בין אנשים, היא אינה קובעת כמה מהתכונה אצל אדם מסוים נובעת מגורמים גנטיים. זה אינו מאפיין קבוע של תכונה, אם קורה משהו שמשנה את השונות של התכונה בקבוצה, גם התורשתיות תשתנה. תורשתיות מראה את השונות בתוך קבוצה, לא את המקור להבדלים בין קבוצות. עם זאת, תורשתיות מראה כמה שינויים סביבתיים אפשריים ישנו את הרמה הממוצעת של התכונה באוכלוסייה.
4. בעיצוב האישיות, השפעות גנטיות וסביבתיות אינן פועלות עצמאית אלא הן שזורות זו בזו מרגע הלידה. כיוון שגם האישיות של הילד וגם הסביבה הביתית שלו הן שתיהן פונקציה של הגנים של ההורים, ישנה קורלאציה מובנית בין הגנוטיפ של הילד (מאפייני אישיות תורשתיים) לבין הסביבה הזו.
5. ישנם שלושה תהליכים דינאמיים של אינטראקציה בין אישיות לסביבה: א) אינטראקציה ריאקטיבית – אנשים שונים שנחשפים לסביבה זהה, חווים אותה, מפרשים אותה ומגיבים אליה בצורה שונה. ב) אינטראקציה אבוקטיבית – האישיות של האדם מעוררת תגובות ייחודיות מאנשים אחרים. ג) אינטראקציה פרו-אקטיבית – אנשים בוחרים או יוצרים סביבות משלהם. ככל שהילד גדל, השפעת האינטראקציה הפרו-אקטיבית נעשית חשובה יותר.
6. מחקרי תאומים חשפו מספר דפוסים מבלבלים: התורשתיות המוערכת מתאומים זהים שגדלו בנפרד גבוהה יותר מהערכות המבוססות על השוואה בין תאומים זהים לתאומים אחים. תאומים זהים שגדלו בנפרד דומים זה לזה באותה המידה כמו תאומים זהים שגדלו יחד, אבל תאומים אחים ואחים רגילים נעשים פחות דומים לאורך זמן, גם כשהם גדלים יחד. כנראה שהדפוסים האלה נובעים בחלקם מהאינטראקציות בין גנים, כך שמטען גנטי משותף יעיל יותר מפי 2 לעומת רק מחצית מטען גנטי משותף. ייתכן שדפוסים אלה נובעים בחלקם גם משלושת תהליכי האינטראקציה בין אישיות לסביבה.
7. לאחר שמפחיתים את הדמיון הגנטי, נראה שילדים מאותה משפחה אינם דומים זה לזה יותר מילדים שנבחרו רנדומלית מאותה אוכלוסייה. זה מרמז על כך שסוגי המשתנים שפסיכולוגים נוטים לחקור (מנהגי גידול ילדים ומצב סוציו-אקונומי) כמעט שאינם תורמים כלום להבדלים באישיות.
8. מבחנים להערכת אינטליגנציה או אישיות חייבים לספק תוצאות עקביות וניתנות לשחזור (מהימנות) ולמדוד את מה שהם תוכננו למדוד (תוקף).
9. מבחן האינטליגנציה המוצלח הראשון פותח ע"י אלפרד בינה, שהמציא את מושג הגיל המנטלי. הגיל המנטלי של ילד חכם גבוה יותר מגילו הכרונולוגי, הגיל המנטלי של ילד איטי נמוך יותר מגילו הכרונולוגי. הרעיון של IQ, היחס בין גיל מנטלי לגיל כרונולוגי (כפול 100) הוצג כשהסקאלות של בינה שונה כדי ליצור את מבחן סטנפורד-בינה. הציונים של מבחני אינטליגנציה רבים עדיין נקראים IQ, אבל בפועל הם לא מחושבים לפי הנוסחה הזו.
10. גם בינה וגם ווכסלר, המפתח של סקאלת האינטליגנציה למבוגרים WAIS מניחים שאינטליגנציה היא יכולת כללית לחשיבה. באופן דומה, ספירמן הציע שגורם אינטליגנציה כללי (g) עומד בבסיס הביצועים בסוגים שונים של פריטי מבחן. ניתוח גורמים היא שיטה לקביעת סוגי היכולות שנמצאות בבסיס הביצועים במבחני אינטליגנציה.
11. כדי להגיע למספר מקיף אבל ניתן לשליטה, של תכונות אישיות על פיהן ניתן להעריך אנשים, חוקרים אספו את כל התכונות שמופיעות במילון (בסביבות 18,000) ואז הפחיתו את מספרן. דירוגים של אנשים ע"פ המונחים האלה עברו ניתוח גורמים כדי לקבוע כמה ממדים בסיסיים דרושים כדי להסביר את הקורלאציה בין סקאלות. למרות שחוקרים שונים מגיעים למספר שונה של גורמים, הרוב מאמינים שחמישה גורמים מהווים את הפשרה הטובה ביותר. הם נקראים חמשת הגדולים ויוצרים את המילה OCEAN: פתיחות, מצפוניות, מוחצנות, נוחות לבריות ונוירוטיות.
12. בשאלוני אישיות אנשים מדווחים על הפעולות או הרגשות שלהם במצבים מסוימים. התשובות לתת-סדרות של פריטים מסוכמות כדי להפיק ציונים לסקאלות שונות של גורמים בתוך השאלון. למרות שהפריטים ברוב השאלונים מורכבים או נבחרים על בסיס תיאוריה, ניתן גם לבחור אותם על בסיס הקורלאציה שלהם עם קריטריון חיצוני – שיטת מפתח הקריטריון לבניית מבחנים. הדוגמה הידועה ביותר היא ה- MMPI, שתוכנן כדי לזהות אנשים עם הפרעות פסיכולוגיות.
13. גישת עיבוד המידע מנסה להבין התנהגות אינטלקטואלית במונחים של התהליכים הקוגניטיביים הבסיסיים שנכנסים לפעולה כשהאדם מנסה לפתור שאלה במבחן אינטליגנציה.
14. תיאוריות עדכניות של אינטליגנציה כוללות את תיאוריית האינטליגנציה המרובה של גרדנר, התיאוריה של אנדרסון לאינטליגנציה והתפתחות קוגניטיבית, התיאוריה הטריארכית של סטרנברג והתיאוריה הביו-אקולוגית של ססי. במידות משתנות, התיאוריות האלה חוקרות את האינטראקציה בין גורמים ביולוגיים וסביבתיים שקובעים ביצועים אינטלקטואליים.