מבוא לספיכולוגיה - הילגרד -סיכום מלא -פרק 13

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

---

פרק 13 – אישיות

בפרק 12 אישיות הוגדרה בתור דפוסים ייחודיים ומאפיינים של מחשבה, רגש והתנהגות, שמגדירים את הסגנון האישי של האינדיבידואל באינטראקציה עם הסביבה הפיזית והחברתית. אחת המשימות הראשונות של הפסיכולוגיה של האישיות היא לתאר הבדלים בין אישיים - הדרכים המגוונות בהן בני אדם שונים זה מזה. בפרק 12 תוארה הגישה הנפוצה ביותר למשימה זו – גישת התכונות (trait approach). גישה זו כשלעצמה אינה תיאוריית אישיות, אלא אוריינטציה כללית וסט של שיטות להערכת מאפיינים קבועים של בני-אדם. תכונות האישיות כשלעצמן אינן אומרות לנו דבר לגבי התהליך הדינאמי של תפקוד האישיות. פסיכולוגים של תכונות, שרצו לפתח תיאוריות לגבי האישיות, נאלצו לפנות לגישות אחרות כדי לעסוק במשימה העיקרית השנייה של פסיכולוגית אישיות: לבצע סינתזה של התהליכים הרבים המשפיעים על האינטראקציות של האינדיבידואל עם הסביבה הפיזית והחברתית – ביולוגיה, התפתחות, למידה, חשיבה, רגש, מוטיבציה ואינטראקציות חברתיות – להסבר אינטגרטיבי של האדם השלם. משימה זו דורשת מאתנו ללכת מעבר לאינטראקציה בין תורשה לסביבה, והופכת את חקר האישיות לאחד התחומים השאפתניים ביותר בפסיכולוגיה.

שתי המשימות העיקריות של פסיכולוגיה של האישיות:

1. לתאר הבדלים בין אינדיבידואלים.
2. לבצע סינתזה של התהליכים הרבים המשפיעים על האינטראקציות של האינדיבידואל עם הסביבה הפיזית והחברתית.

ישנן 4 גישות תיאורטיות ששלטו בפסיכולוגיה של האישיות במאה ה- 20:

• הגישה הפסיכואנליטית
• הגישה ההתנהגותית
• הגישה ההומניסטית
• הגישה הקוגניטיבית

ישנן שאלות שעדיין לא נמצאה להן תשובה מספקת: באיזו מידה האמונות, הרגשות והפעולות שלנו חופשיים ובאיזו מידה הם נשלטים ע”י סיבות שמחוץ לשליטתנו? האם אנו בבסיסינו טובים, נייטרליים או רשעים? קבועים או משתנים? אקטיביים או פסיביים בשליטה על הגורל שלנו? אלה אינן שאלות אמפיריות ולא מנסים לענות עליהן באופן מפורש, אבל כל גישה תיאורטית מכילה תשובות מרומזות.

הגישה הפסיכואנליטית

על אף חסרונותיה כתיאוריה מדעית, ההסבר הפסיכואנליטי של האישיות הוא התיאוריה המקיפה והמשפיעה ביותר שנוצרה אי פעם. למרות שהיום היא משחקת תפקיד פחות חשוב ממה שהיה לה לפני 50-60 שנה, רבים מהרעיונות שלה נספגו לתוך המיינסטרים של החשיבה הפסיכולוגית. פרויד החל את הקריירה המדעית שלו כנוירולוג, שהשתמש בתהליכים רפואיים קונבנציונליים כדי לטפל במחלות עצבים. כיוון שתהליכים אלה נכשלו, הוא פנה להיפנוזה אבל נטש אותה במהרה. לבסוף הוא גילה את שיטת האסוציאציות החופשיות, בה מנחים את הפציינט להגיד כל דבר שעולה לו לראש, לא משנה כמה הוא נראה טריוויאלי או מביך. בכך שהקשיב בעיון לאסוציאציות המילוליות האלה, פרויד גילה נושאים קבועים, והוא האמין שהם מראים רצונות ופחדים לא מודעים. הוא מצא נושאים דומים גם בשחזור של חלומות וזיכרונות מהילדות המוקדמת. פרויד השווה את המוח האנושי לקרחון. החלק הקטן שנראה מעל פני המים מכיל את המודע (conscious) – המודעות הנוכחית – ואת הפרה-מודע (preconscious) – כל המידע שאנו לא חושבים עליו כרגע, אבל נוכל להביא אותו למודעות אם נזדקק לו. החלק הגדול של הקרחון שנמצא מתחת לפני המים מייצג את הלא-מודע (unconscious), מחסן של דחפים, משאלות וזיכרונות בלתי נגישים שמשפיעים על המחשבות וההתנהגות שלנו. ההתמקדות של פרויד בתהליכים לא מודעים קשורה לאמונה שלו בדטרמיניזם של התנהגות אנושית. דטרמיניזם פסיכולוגי היא הדוקטרינה שלכל המחשבות, אמונות ופעולות יש סיבה. פרויד האמין שלא רק שלכל האירועים הפסיכולוגיים יש סיבה, אלא שרובם נובעים מדחפים לא מסופקים ורצונות לא מודעים. בספרו “הפסיכולוגיה של חיי היום יום” הוא טען שחלומות, הומור, שכחה, ופליטות פה (פליטות פרוידיאניות) משמשים להקלה על לחץ פסיכולוגי ע”י סיפוק דחפים אסורים או רצונות לא ממולאים.

מבנה האישיות

פרויד חילק את האישיות לשלוש מערכות מרכזיות שפועלות באינטראקציה כדי לשלוט על ההתנהגות האנושית: האיד, האגו והסופר-אגו.

האיד – החלק הפרימיטיבי ביותר של האישיות, והחלק ממנו התפתחו מאוחר יותר האגו והסופר-אגו. הוא נמצא בתינוק שנולד ומורכב מהדחפים הביולוגיים הבסיסיים ביותר: הצורך לאכול, לשתות, להיפטר מפסולת, להימנע מכאב ולהשיג עונג מיני. פרויד האמין שגם אגרסיה היא דחף ביולוגי בסיסי. בעצם, הוא האמין שהדחף המיני והדחף האגרסיבי הם האינסטינקטים החשובים ביותר שקובעים את האישיות לאורך החיים. האיד מחפש סיפוק מיידי של הדחפים האלה. כמו ילד קטן, הוא עובד ע”פ עיקרון העונג (pleasure principle): הוא שואף להשיג עונג ולהימנע מכאב באופן תמידי, בלי קשר לנסיבות החיצוניות.

האגו – ילדים לומדים במהרה שלא תמיד ניתן לספק את הדחפים באופן מיידי (לדוגמה: צריך לחכות עד שמישהו יספק מזון). דחפים אחרים נענשים (לדוגמה: משחק באיבר המין, אגרסיה). כשהילד לומד להתחשב בדרישות המציאות מתפתח חלק חדש של האישיות – האגו. האגו אוכף את עיקרון המציאות: סיפוק הצרכים יתעכב עד להזדמנות הולמת. האגו הוא במהותו המוציא לפועל של האישיות: הוא מחליט איזה מהצרכים של האיד יסופקו ובאיזה אופן. האגו מתווך בין הדרישות של האיד, המציאות של העולם והדרישות של הסופר-אגו.

הסופר אגו – שופט האם פעולות הן מותרות או אסורות. באופן כללי יותר, הסופר אגו הוא הייצוג הפנימי של ערכים ומוסריות בחברה. הוא כולל את המצפון של האדם וגם את אידיאל האדם המוסרי (הנקרא ego ideal). הסופר אגו מתפתח בתגובה לחיזוקים ועונשים מההורים. במקור, ההורים שלטו על התנהגותו של הילד ישירות בעזרת חיזוקים ועונשים. ע”י הכללת הסטנדרטים של ההורים לתוך הסופר אגו, הילד מתחיל לשלוט על התנהגותו בעצמו. חילול הסטנדרטים של הסופר אגו, או אפילו הדחף לעשות זאת, יוצר חרדה - המתחילה מהחרדה שנאבד את אהבת ההורים. ע”פ פרויד, החרדה היא ברובה לא מודעת, אבל ניתן לחוות אותה בתור אשמה. אם הסטנדרטים של ההורים מאוד קשוחים, ייתכן שהאדם יהיה רדוף אשמה וידכא כל דחף אגרסיבי או מיני. באופן מנוגד, אדם שלא מכליל את הסטנדרטים להתנהגות חברתית מקובלת ירגיש מעט מאד מגבלות וההתנהגות שלו תהיה מכוונת להנאה עצמית או להתנהגות קרימינלית באופן קיצוני. לבן אדם כזה יש סופר אגו חלש.

שלושת המרכיבים של האישיות נמצאים בקונפליקט לעיתים קרובות: האגו דוחה את הסיפוק של מה שהאיד רוצה באופן מיידי, והסופר אגו נלחם הן עם האיד והן עם האגו כיוון שלעיתים קרובות ההתנהגות אינה מתאימה לקוד המוסרי שהוא מייצג. באישיות משולבת היטב, האגו נשאר בשליטה יציבה אבל גמישה, עיקרון המציאות שולט. במונחים של מודל הקרחון, פרויד הציע שכל האיד ורוב האגו והסופר אגו נמצאים בלא מודע, ושחלקים קטנים מהאגו והסופר אגו נמצאים במודע או בפרה-מודע.

דינמיקה של אישיות

שימור אנרגיה – פרויד הושפע מהפיזיקאי הרמן וון-הלמהולץ, שטען שניתן להסביר אירועים פיזיולוגיים בעזרת עקרונות פיזיקליים. פרויד התרשם בעיקר מעיקרון שימור האנרגיה, הקובע שאנרגיה יכולה להחליף את צורתה, אבל אינה נוצרת או נהרסת. הוא הציע שגם בני האדם הם מערכות אנרגיה סגורות. יש מידה קבועה של אנרגיה לכל אינדיבידואל, שפרויד קרא לה ליבידו, דבר המשקף את דעתו שהדחף המיני הוא בסיסי. מסקנה אחת שנובעת מעיקרון שימור האנרגיה היא שאם מדכאים מעשה או דחף אסור, האנרגיה תחפש מפלט במקום אחר במערכת וייתכן שתופיע במסווה. התשוקות של האיד מכילות אנרגיה נפשית שחייבת למצוא ביטוי, ומניעת הביטוי של התשוקות האלה אינה מחסלת אותם. דחפים אגרסיביים, לדוגמה, יסוו ע”י מרוץ מכוניות, משחק שח או הערות עוקצניות. חלומות וסימפטומים נוירוטיים גם הם ביטוי של אנרגיה נפשית אותה לא ניתן לבטא ישירות.

חרדה והגנה – אנשים עם דחף לעשות משהו אסור חווים חרדה. דרך אחת להפחית את החרדה היא לבטא את הדחף בצורה מוסווית שתמנע עונש מצד החברה או מצד הייצוג הפנימי, הסופר אגו. פרויד תאר כמה מנגנוני הגנה (Defense mechanisms) נוספים - אסטרטגיות למניעת או הפחתת חרדה. מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר הוא הדחקה (repression), בו האגו דוחף מחשבות מאיימות או דחפים אסורים מחוץ למודעות אל הלא-מודע. מבחוץ נראה כאילו האדם פשוט שכח את המחשבה או הדחף. אנשים נבדלים זה מזה הן בסף החרדה והן בהגנות בהן הם משתמשים כדי להתמודד עם חרדה.

התפתחות האישיות

פרויד האמין שבמהלך החמש השנים הראשונות של החיים האדם עובר דרך מספר שלבים התפתחותיים שמשפיעים על אישיותו. הוא קרא לשלבים האלה שלבים פסיכו-סקסואליים

(psycho-sexual stages). בכל שלב דחפי חיפוש העונג של האיד מתמקדים באזור מסוים בגוף ובפעולות באזור הזה. השנה הראשונה של החיים היא השלב האוראלי (oral stage) של התפתחות פסיכו-סקסואלית. במהלך התקופה הזו תינוקות משיגים עונג מיניקה ומציצה, ומתחילים לשם כל דבר בפה. השנתיים הבאות בחיים הן השלב האנאלי (anal stage) ובהם ילדים משיגים עונג מעצירה ומסילוק צואה. עונג זה נמצא בקונפליקט עם ההורים שמנסים לגמול את הילד מחיתולים. זוהי החוויה הראשונה של הילד עם כפיית שליטה. בשלב הפאלי (phallic stage), בין גיל 3 ל- 6, ילדים מתחילים ליהנות ממישוש איבר המין. הם מבחינים בהבדלים בין זכר לנקבה ומחילים לכוון את הדחפים המיניים המתעוררים לכיוון ההורה בן המין הנגדי. בסביבות גיל 5 או 6, ע”פ פרויד, הדחפים המיניים של הבן מכוונים אל אמו. זה גורם לו לתפוס את אביו בתור יריב במאבק על חיבתה של האם. פרויד קרא למצב הזה תסביך אדיפוס (Oedipal conflict). פרויד גם האמין שהבן מפחד שאביו ינקום על הדחפים המיניים האלה בסירוס. הוא קרא לפחד הזה חרדת סירוס (castration anxiety) והחשיב אותו לאב טיפוס של החרדות שמתעוררות מאוחר יותר עקב תשוקות פנימיות אסורות. בהתפתחות נורמלית, הילד מפחית את חרדתו ומספק את רגשותיו כלפי האם בצורה עקיפה דרך הזדהות עם האב – כלומר מפנים תפיסה אידיאלית של העמדות והערכים של אביו. תהליך דומה מתרחש גם אצל בנות ומסתיים בהזדהות שלהן עם האם, אבל הוא מורכב יותר. פתרון של תסביך אדיפוס מסיים את השלב הפאלי, ואחריו מגיעה תקופת חביון (latency period). במהלך תקופה זו של שקט מיני, שנמשכת מגיל 7 עד 12, ילדים פחות מתעסקים עם גופם ומפנים את תשומת הלב לכישורים אותם הם צריכים כדי להתמודד עם הסביבה. לבסוף מגיע גיל ההתבגרות בשלב הגניטלי (genital stage), השלב של מיניות ותפקוד מיני בוגר.

פרויד האמין שבעיות מיוחדות בכל שלב יכולות לעצור או לקבע (fixate) את ההתפתחות ויש להם השפעה ארוכת טווח על האישיות. הליבידו של אדם יישאר מחובר לפעולות המתאימות לשלב זה. אם כן, אדם שנגמל מאד מוקדם ולא השיג מספיק עונג ממציצה יישאר מקובע בשלב האוראלי. בתור מבוגר הוא יהיה מאד תלוי באחרים ויחבב הנאות אוראליות. אומרים שלאדם כזה יש אישיות אוראלית (oral personality). אדם שמקובע בשלב האנאלי של התפתחות פסיכו-סקסואלית יהיה מוטרד מניקיון, סדר וחיסכון בצורה לא נורמלית וייתכן שייטה להתנגד ללחץ חיצוני. אומרים שלאדם כזה יש אישיות אנאלית (anal personality). פתרון לא הולם של תסביך אדיפוס יכול להוביל למוסריות חלשה, קושי עם דמויות סמכות ובעיות רבות נוספות.

שינויים בתיאוריה של פרויד

פרויד שינה את התיאוריה שלו במהלך חייו, לדוגמה: הוא שינה לחלוטין את התיאוריה שלו לגבי חרדה. התיאוריה שלו הורחבה ע”י בתו אנה, ששחקה תפקיד חשוב בהבהרת מנגנוני ההגנה ובהחלת התיאוריה הפסיכואנליטית בשימוש בפסיכיאטרית ילדים. בעוד שפרויד היה פתוח לקבל מידע חדש, הוא לא הסכים לקבל דעות מנוגדות לשלו. אחד מאלה שנפרדו מפרויד על רקע זה היה קארל יונג שפיתח את הפסיכולוגיה האנליטית (analytic psychology). יונג האמין, שבנוסף ללא-מודע האישי שתואר ע”י פרויד, קיים גם לא-מודע קולקטיבי (collective unconscious) - חלק שמשותף לכל בני האדם. הלא-מודע הקולקטיבי מורכב מתמונות קדמוניות (primordial images) או ארכיטפים (archetypes) אותם ירשנו מאבותנו. בין הארכיטפים האלה: אמא, אבא, שמש, גיבור, אלוהים ומוות. בכדי לאסוף ראיות לכך יונג בחן מיתוסים, חלומות ותוצרים תרבותיים אחרים. הוא שם לב שתמונות מסוימות מופיעות לעיתים קרובות בחלומות ונמצאו גם בכתבים דתיים ומיתולוגיות עתיקות שאותן החולם לא הכיר. יונג הסכים עם פרויד לגבי קיומו של הלא מודע, אבל האמין שהתיאוריה שלו לא מצליחה להסביר את הימצאותן של תמונות משותפות או ארכיטפים בלא מודע של כל בני האדם.

“ניו-פרוידיאני” מפורסם אחר הוא הנרי סטאק סאליבן. הוא פיתח תיאוריית אישיות משלו על בסיס חוויותיו עם פסיכואנליזה. הוא הדגיש את היחסים הבינאישיים וטען שלא ניתן לבודד את האישיות מהמורכבות של היחסים הבינאישיים בהם חי האדם. לדעתו, התגובות של אנשים לחוויות בינאישיות גורמות להם לפתח פרסוניפיקציות (personifications) – תמונות מנטליות של עצמם ושל אחרים. התמונות של העצמי מתחלקות לשלוש קטגוריות:

1. פרסוניפקציית האני הטוב (good-me personification).
2. פרסוניפקציית האני הרע (bad-me personification).
3. הלא אני (not-me).

הקטגוריה השלישית מכילה אספקטים של העצמי שהם כה מאיימים שהאדם מנתק אותם מהמערכת של עצמו ושומר אותם בלא מודע. רעיון זה דומה לרעיון של פרויד לגבי הדחקה בכך שהוא דורש מאמץ קבוע לשמור את האספקטים האלה של העצמי בתוך הלא מודע. כמו פרויד, סאליבן האמין שחוויות מהילדות המוקדמת משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות האישיות. עם זאת, הוא האמין שהאישיות ממשיכה להתפתח גם אחרי הילדות. הוא זיהה 7 שלבים של התפתחות האישיות – ינקות (infancy), ילדות (childhood), תקופת הנערות (the juvenile era), קדם בגרות (preadolescence), גיל ההתבגרות המוקדם (early adolescence), גיל ההתבגרות המאוחר (late adolescence) ובגרות (adulthood) - וטען שכל שלב נקבע בעיקר ע”י החברה. כך שבעוד שאדם יעבור שלב בצורה מסוימת עקב גורמים ביולוגיים, ההשפעה העיקרית היא המצבים הטיפוסיים בהם הוא נתקל באותו גיל. דעתו של סאליבן לגבי התפתחות שונה מהתיאוריה של פרויד המבוססת על ביולוגיה.

כל ההתנגדויות האלה וגם אחרות מדגישות את תפקיד האגו. הן מאמינות שהאגו קיים מלידה, מתפתח באופן עצמאי מהאיד, ומבצע פונקציות שאינן רק מציאת דרכים מציאותיות לסיפוק דחפי האיד, כולל למידה איך להתמודד עם הסביבה ולמצוא היגיון בחוויות. סיפוק האגו כולל חקירה, מניפולציה וביצוע משימות בהצלחה. גישה זאת קושרת את מושג האגו לתהליכים קוגניטיביים.

חלק חשוב מהכיוון החדש הזה היא תיאוריית היחסים בין אובייקטים (object relations

theory), שעוסקת בהתקשרויות של אדם וביחסיו עם אנשים אחרים במהלך חייו. התיאוריה לא דחתה את מושג האיד או את החשיבות של דחפים ביולוגיים ביצירת מוטיבציה להתנהגות, אבל היא מתעניינת בצורה שווה בשאלות כמו המידה של פירוד פסיכולוגי מההורים, מידת ההתקשרות והמעורבות עם אנשים אחרים מול ההתעסקות עם העצמי, והחוזק של תחושת ההערכה עצמית והיכולת של האדם.

גם תיאוריית שלבי ההתפתחות של אריקסון היא דוגמה לתיאוריה פסיכואנליטית משופרת. אריקסון תפס את דעותיו כמרחיבות את התיאוריה של פרויד ולא כמשנות אותה. במקום לראות את שלבי ההתפתחות במושגים של פונקציות פסיכו-סקסואליות, אריקסון ראה אותם כשלבים פסיכו-סוציאליים המערבים בעיקר תהליכים של האגו. לגבי אריקסון, הפונקציה העיקרית של שנת החיים הראשונה היא שהילד לומד לסמוך (או לא לסמוך) על הסביבה כמספקת את צרכיו, ולא התמקדות בסיפוק צרכים אוראליים. החשיבות של השנה השנייה היא שהילד לומד אוטונומיות, ולא שהיא מתמקדת בנושאים אנאליים כמו גמילה מחיתולים. גמילה מחיתולים היא במקרה זירה נפוצה לקונפליקט, בה השאיפה של הילד לאוטונומיה מתנגשת עם הדרישות החדשות מצד ההורים. התיאוריה של אריקסון מוסיפה שלבים נוספים כדי להקיף את כל טווח החיים.

מבחנים השלכתיים (projective tests)

פסיכולוגים של האישיות, שממשיכים במסורת הפסיכואנליטית של פרויד, מתעניינים בהערכת משאלות, מוטיבציות וקונפליקטים של הלא-מודע. לשם כך הם מעדיפים מבחנים שמדמים את טכניקת האסוציאציות החופשיות של פרויד. הם פיתחו מבחנים השלכתיים (projective tests). מבחן השלכתי מייצג גירוי מעורפל אליו האדם יכול להגיב בדרך הרצויה לו. כיוון שהגירוי מעורפל ולא דורש תגובה ספציפית, מניחים שהאדם משליך את האישיות שלו לתוך הגירוי ובכך חושף משהו לגבי עצמו. שני מבחנים נפוצים הם מבחן רורשאך (Rorschach test) ומבחן התפיסה התמטית (Thematic apperception test –TAT).

מבחן רורשאך – מורכב מסדרה של 10 כרטיסים, כל אחד מציג כתם דיו מורכב למדי. חלק מהכתמים צבעוניים, חלקם בשחור לבן. מנחים את האדם להסתכל על כל כרטיס בתורו ולדווח על כל מה שכתם הדיו מזכיר לו. כשהנבדק מסיים את עשרת הכרטיסים, הבודק עובר איתו על כל תשובה, מבקש ממנו להבהיר את תשובות ולציין איזה מאפיינים של הכתם יצרו את הרושם הספציפי. ניתן לנקד את התשובות של האדם בכמה דרכים. שלוש קטגוריות עיקריות הן מיקום (האם התשובה מערבת את כל כתם הדיו או חלק ממנו), המאפיינים הקובעים (האם האדם מגיב לצורה של הכתם, לצבע, להבדלים בטקסטורה ולצללים) והתוכן (מה התשובה מייצגת). רוב הבוחנים גם מנקדים את התשובות בהתאם לתדירות ההופעה, לדוגמה: תשובה תחשב לפופולרית אם רבים משייכים אותה לאותו כתם דיו. על בסיס הקטגוריות האלה תוכננו מספר שיטות מפורטות לנתינת ציון, אבל לרובן ערך ניבוי מוגבל. עקב כך פסיכולוגים רבים מבססים את הפרשנויות שלהם על פי התרשמות מהתיק של הנבדק כמו גם מתגובתו הכללית למצב המבחן (האם הוא מתגונן, פתוח, תחרותי, משתף פעולה וכד’).

ב- 1974 הוצגה מערכת שמנסה לשלב את החלקים התקפים מכל שיטות הניקוד לתוך מערכת אחת. על מערכת זו עברו שינויים רבים ונוסף לה רכיב ממוחשב. למרות שמערכת זו נראית מבטיחה בהשוואה למאמצי העבר, לא נערכו מספיק מחקרים כדי שניתן יהיה להעריך את התוקף שלה בוודאות.

מבחן התפיסה התמטית TAT – פותח ע”י הנרי מורי. מראים לנבדק עד 20 תמונות מעורפלות של אנשים וסצינות, ומבקשים ממנו להמציא סיפור לגבי כל תמונה. מעודדים את האדם לא לבלום את הדמיון שלו ולספר כל סיפור שעולה לו לראש. המבחן נועד לחשוף נושאים בסיסיים שחוזרים על עצמם בדמיונו של האדם. (Apperception היא המוכנות לתפיסה בדרכים מסוימות בהתבסס על ניסיון העבר). אנשים מפרשים את התמונות המעורפלות בהתאם לתפיסות שלהם ומספרים סיפורים במושגים של עלילות מעודפות או נושאים שמשקפים פנטזיות אישיות. אם בעיות מסוימות מטרידות אותם, הן יופיעו במספר סיפורים או בסטיות מהנושא הרגיל בסיפור אחד או שניים. בזמן ניתוח התשובות למבחני TAT, פסיכולוגים מחפשים נושאים חוזרים שיכולים לחשוף את הצרכים, המוטיבציות או הדרך האופיינית להתמודדות עם יחסים בניאישיים של הנבדק.

בעיות עם מבחנים השלכתיים – הומצאו מבחנים השלכתיים רבים אחרים. חלקם מבקשים מהאדם לצייר תמונות של אנשים, בתים, עצים וכד’. אחרים מערבים השלמת משפטים שמתחילים ב- “לעיתים קרובות אני מקווה ש...”, “אמא שלי...”, או “אני רוצה לפרוש כש...” בפועל, כל גירוי אליו הנבדק יכול להגיב בצורה אינדיבידואלית יכול להיחשב כבסיס למבחן השלכתי. אבל לא נערכו מספיק מחקרים על המבחנים האלה בכדי לבסס את מידת היעילות שלהם בהערכת אישיות. לעומת זאת, מבחן רורשאך ומבחן TAT נחקרו באינטנסיביות. התוצאות לא תמיד היו מעודדות. באופן כללי, האמינות של שני המבחנים היתה מעוטה כיוון שהפרשנות של התשובות תלויה בשיפוט של הקליניקאי, אותה תשובה יכולה לקבל הערכה שונה ע”י שני בוחנים שונים. ניסיונות להדגים את יכולתו של מבחן רורשאך לחזות התנהגות או להבחין בין קבוצות זכו להצלחה מוגבלת בלבד. ייתכן שהמערכת המקיפה החדשה שהוזכרה קודם תוכח כמוצלחת יותר. מבחן TAT התגלה כיעיל יותר. כשמשתמשים במערכות ניקוד ספציפיות (לדוגמה: כדי למדוד מניעים להישגיות או אגרסיביות), האמינות בין מנקדים שונים היא די טובה. אבל הקשר בין ציוני TAT לבין התנהגות גלויה הוא מורכב. אנשים לא בהכרח מתנהגים ע”פ מה שמטריד אותם. אדם שמפיק כמה סיפורים עם נושאים אגרסיביים לא בהכרח יתנהג בצורה אגרסיבית. בפועל, ייתכן שהוא מפצה על הצורך לדכא נטיות אגרסיביות בכך שהוא מבטא את הדחפים האלה בפנטזיות. כשמעריכים את העכבות על ביטוי אגרסיביות וחוזק הנטיות האגרסיביות מתוך סיפורי ה- TAT, הקשר להתנהגות הופך יותר בר-ניבוי. בקרב בנים שהמבחנים שלהם מראים שאין להם הרבה עכבות, הקורלציה בין כמות האגרסיה בסיפורי TAT לבין התנהגות גלויה היה 0.55. בקרב בנים שהראו רמת עכבות גבוהה, הקשר בין מספר הנושאים האגרסיביים לבין התנהגות גלויה היה 2.50. המגינים על מבחן רורשאך ומבחן TAT מציינים שאין זה הוגן לצפות לתחזיות מדויקות בהתבסס על המבחנים בלבד, כיוון שהתשובות הן בעלות ערך רק כששוקלים אותן לאור מידע נוסף, כמו ההיסטוריה של האדם, ציוני מבחנים אחרים ותצפיות על ההתנהגות. קליניקאי מיומן משתמש בתוצאות של מבחנים השלכתיים כדי לבצע פירושים טנטטיביים על האישיות של אדם ואז מאשר או שולל אותם על בסיס מידע נוסף. המבחנים יעילים בהצעת אזורים אפשריים לקונפליקט אותם צריך לחקור.

פורטרט פסיכואנליטי של טבע האדם

האשימו את פרויד בערעור הבסיס והכבוד של האנושות, כי הוא הדגיש שהתנהגות אנושית נקבעת ע”י כוחות מעבר לשליטתנו, ובכך שלל מאתנו את הרצון החופשי והחופש הפסיכולוגי. בכך שהדגיש את המצב הלא מודע של המוטיבציות שלנו, הוא שלל מאתנו את הרציונליות. בכך שהדגיש את הטבע המיני והאגרסיבי של המוטיבציות האלה, הוא נתן מהלומה סופית לכבוד. התיאוריה הפסיכואנליטית מציירת פורטרט של הטבע האנושי כרע בבסיסו. בלי הכוחות המרסנים של החברה, והייצוג הפנימי שלהם – הסופר אגו, בני האדם היו משמידים את עצמם. פרויד היה אדם פסימי ביותר. הוא ראה את עליית הנאציזם כתוצאה טבעית של דחף האגרסיביות באדם. ע”פ התיאוריה הפסיכואנליטית, האישיות שלנו נקבעת באופן בסיסי ע”י הדחפים המולדים וע”י אירועים בסביבה במהלך 5 השנים הראשונות בחיים. רק פסיכואנליזה מקיפה יכולה לבטל חלק מהתוצאות השליליות של החוויות המוקדמות, והיא יכולה לעשות זאת רק באופן מוגבל. ע”פ התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו יצורים פסיביים יחסית. למרות שהאגו נמצא במאבק פעיל עם האיד והסופר אגו, אנו כלי משחק פסיביים של הדרמה המתחוללת בלא מודע שלנו. לבסוף, ע”פ פרויד, בריאות פסיכולוגית מורכבת משליטה חזקה אבל גמישה של האגו על פני דחפי האיד. כפי שהוא ציין, המטרה של פסיכואנליזה היא להבטיח שבכל מקום בו יהיה האיד, האגו יהיה בעקבותיו.

הערכה של הגישה הפסיכואנליטית

התיאוריה הפסיכואנליטית היא כה רחבה, שלא ניתן פשוט להכריז אם היא נכונה או שגויה. עם זאת, אין ספק לגבי ההשפעה שלה על התרבות שלנו או על הערך של חלק מהתרומות המדעיות שלה. לדוגמה: שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד פתחה בסיס נתונים חדש לתצפיות, שמעולם לא נחקר בצורה סיסטמטית קודם לכן. בנוסף לכך, הזיהוי שההתנהגות שלנו מייצגת לעיתים קרובות פשרה בין המשאלות לבין הפחדים שלנו מסבירה רבות מהסתירות בהתנהגות האנושית טוב יותר מכל תיאוריית אישיות אחרת. זיהוי התהליכים הלא מודעים, שמשחקים תפקיד חשוב ברבות מההתנהגויות שלנו, מקובל בצורה כמעט אוניברסלית – למרות שלעיתים קרובות מפרשים את התהליכים האלה ע”פ תיאוריית הלמידה או במושגי עיבוד מידע. למרות כל זאת, התיאוריה הפסיכואנליטית כתיאוריה מדעית היתה נתונה לביקורת. אחת הביקורות העיקריות היא שרבים מהמושגים שלה מעורפלים וקשה להגדיר או למדוד אותם בצורה אובייקטיבית. כמו כן, התיאוריה הפסיכואנליטית מניחה שהתנהגויות שונות משקפות את אותם מניעים. כשטוענים שהתנהגויות הפוכות נובעות מאותו מניע, קשה לאשר את קיומו או העדרו של המניע ולבצע תחזיות שניתן לבדוק אותן בצורה אמפירית. ביקורת רצינית יותר עוסקת בתוקף התצפיות אותן ביצע פרויד במסגרת הפרוצדורה הפסיכואנליטית. המבקרים הצביעו על כך שלא תמיד ברור מה הפציינטים אמרו לפרויד בצורה ספונטנית לגבי אירועי עבר, מה הוא “שתל” במוחם ומה הוא פשוט הסיק לבד (לדוגמה: פציינטים רבים דיווחו על פיתוי או על התעללות מינית בגיל צעיר. בהתחלה פרויד חשב שזו האמת. אח”כ הוא קבע שהדיווח משקף את הפנטזיות המיניות של הפציינט. היום מאמינים שהקביעה הראשונה של פרויד היתה נכונה כי יש שיעור גבוה של התעללות בילדים). מבקרים אחרים טענו שפרויד תחקר את הפציינטים בעקביות עם שאלות מנחות, ובכך הוביל אותם לבנות זיכרונות של פיתוי שמעולם לא התרחשו (פרויד שקל השערה זו אך דחה אותה). אחרים טוענים שבמקרים רבים פרויד פשוט הסיק שהתרחש פיתוי למרות שהפציינט לא דיווח על כך מעולם.

כשבדקו את התיאוריות של פרויד בצורה אמפירית, התוצאות היו מעורבות. מאמצים לקשר בין מאפייני האישיות הבוגרת לאירועים פסיכו-סקסואליים רלוונטיים מהילדות הסתיימו לרוב בתוצאה שלילית. כשמזהים תכונות אופי רלוונטיות, נראה שהן קשורות לתכונות אופי דומות אצל ההורים. לכן אפילו אם נמצא קשר בין דרכי הגמילה מחיתול לבין תכונות האישיות הבוגרת, ייתכן שהוא נובע מכך ששניהם קשורים לדגש שההורים שמו על סדר וניקיון. במקרה כזה, הסבר פשוט של תיאוריית הלמידה – חיזוק מההורים וחיקוי התנהגותם ע”י הילד – יהיה סביר יותר מאשר התיאוריה הפסיכואנליטית. כמו כן פרויד ביסס את התיאוריה שלו על תצפיות בחתך אוכלוסייה צר – בעיקר גברים ונשים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה בתקופה הויקטוריאנית שסבלו מסימפטומים נוירוטיים. רבות מהדעות הקדומות של פרויד ברורות, בעיקר בתיאוריה שלו לגבי נשים. לדוגמה: התיאוריה שלו שהתפתחות פסיכו-סקסואלית נשית מעוצבת בעיקר ע”י “קנאת הפין” (penis envy) – תחושת אי-כשירות של ילדה כיוון שאין לה פין – נדחית כמעט באופן אוניברסלי כי היא משקפת את הדעות הקדומות של פרויד והתקופה ההיסטורית בה הוא חי. התפתחותה של ילדה קטנה בתקופה הויקטוריאנית עוצבה יותר ע”י הידיעה שאין לה את העצמאות, הכוח והמעמד חברתי שיש לאחיה, ולא ע”י קנאת הפין. למרות הביקורת, המאפיין המדהים ביותר של התיאוריה של פרויד הוא הצורה בה היא הצליחה להתעלות מעל בסיס התצפיות הצר שלה. לדוגמה: מחקרים ניסויים רבים על מנגנוני ההגנה ותגובות לקונפליקטים תמכו בתיאוריה גם בקונטקסט שונה מזה בו פרויד פיתח אותה. התיאוריה המבנית (איד, אגו, סופר אגו), התיאוריה הפסיכו-סקסואלית ומושג האנרגיה לא שרדו היטב במהלך השנים. אפילו חלק מהפסיכואנליטיקאים מוכנים לנטוש או לשנות אותם בצורה ניכרת. מצד שני, התיאוריה הדינאמית של פרויד – התיאוריה על חרדה ומנגנוני הגנה – עמדה במבחן הזמן, המחקר והתצפיות.

הגישה הביהביוריסטית

הגישה הביהביוריסטית מדגישה את חשיבות הסביבה או הגירויים כמעצבי התנהגות. ע”פ הגישה הזו, התנהגות היא תוצאה של אינטראקציה מתמשכת בין משתנים אישיים וסביבתיים. תנאים סביבתיים מעצבים התנהגות דרך למידה. גם התנהגותו של האדם, בתורה, מעצבת את הסביבה. אנשים ומצבים משפיעים אחד על השני. בכדי לחזות התנהגות, יש לדעת כיצד המאפיינים של האינדיבידואל פועלים הדדית על מאפייני הגירוי. כיום הגישה הביהביוריסטית נקראת גישת הלמידה החברתית (Social-learning approach) או הגישה הקוגניטיבית חברתית (social cognitive approach).

למידה חברתית והתניה

התניה אופרנטית – התוצאות ממעשיהם של אחרים – החיזוקים והעונשים שהם מספקים – הם השפעה חשובה על התנהגותו של האינדיבידואל. בהתאם לכך, אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של תיאוריית הלמידה החברתית הוא התניה אופרנטית והתהליכים הקשורים אליה. האמונה הבסיסית של התיאוריה היא שאנשים מתנהגים בדרך שסביר שתפיק חיזוק, וששינויים בהתנהגות נובעים בעיקר מהבדלים בסוג הלמידה בה נתקל האדם בזמן שהתבגר. למרות שאנשים לומדים דפוסים רבים של התנהגות דרך חוויה ישירה (ע”י קבלת פרס או עונש), הם לומדים תגובות רבות גם דרך צפייה. אנשים יכולים ללמוד ע”י צפייה בפעולותיהם של אחרים ותוצאותיהן. היה זה תהליך איטי ולא יעיל אם כל ההתנהגות שלנו היתה חייבת להילמד דרך חיזוקים ישירים של התגובות שלנו. באופן דומה, החיזוקים ששולטים על ההתנהגות הנלמדת יכולים להיות ישירים (חיזוקים ממשיים, קבלה או דחייה חברתית או הקלה של תנאים אברסיביים), עקיפים (צפייה במישהו אחר מקבל חיזוק או עונש על התנהגות דומה לשלנו) או כאלה שנשלטים על ידנו (הערכה של הביצועים שלנו עם שבח עצמי או האשמה עצמית). כיוון שרוב ההתנהגויות החברתיות אינן מחוזקות בצורה אחידה בכל המצבים, האדם לומד לזהות את ההקשר בו התנהגות מסוימת היא הולמת ומתי היא לא. במקרים שהאדם מחוזק על אותה תגובה במצבים רבים, מתרחשת הכללה (generalization) ומבטיחה שאותה התנהגות תתרחש במגוון מצבים. סביר שילד, שמחוזק על התנהגות אגרסיבית בבית וגם בבית הספר ובזמן שהוא משחק, יפתח אישיות אגרסיבית. לעיתים קרובות תגובות אגרסיביות מקבלת חיזוקים שונים, והאינדיבידואל לומד להבחין בין המצבים בהם הן הולמות ומתי לא. מסיבה זו, תיאוריית הלמידה החברתית מאתגרת את היעילות של אבחון אינדיבידואלים במושגים של תכונות אישיות כמו “אגרסיבי”, וטוענת שמונחים כאלה מטשטשים את השונות הבין-מצבית של התנהגות.

התניה קלאסית – כדי להסביר רגש, תיאוריית הלמידה החברתית מוסיפה התניה קלאסית כדי להסביר אישיות. לדוגמה: כשילד מקבל עונש מהורה אחרי שעסק בפעילות אסורה, העונש יוצר תגובה פיזיולוגית שמקושרת עם רגשות אשם או חרדה. כתוצאה מכך, ההתנהגות של הילד תתחיל ליצור את התגובה הזו בעצמה, והילד ירגיש אשמה כשהוא יבצע את ההתנהגות האסורה. במונחים של התניה קלאסית, ניתן לומר שההתנהגות הופכת לגירוי מותנה בכך שהיא מוצמדת לגירוי הלא המותנה של העונש. החרדה הופכת לתגובה מותנית. ע”פ תיאוריית הלמידה החברתית, זוהי התניה קלאסית שיוצרת את המקור הפנימי לחרדה, לו פרויד קרא סופר אגו. בדומה להתניה אופרנטית, התניה קלאסית יכולה להתבצע בצורה עקיפה ולהיות מוכללת לגירוי שלא הותנה באופן ישיר.

משתנים קוגניטיביים – ניתן לסכם את תיאוריית הלמידה החברתית במילותיו של אלברט בנדורה: “ הסיכויים להישרדות היו קלושים אם ניתן היה ללמוד רק דרך ניסוי וטעייה...”. ע”פ התיאוריה, לא רק תהליכים קוגניטיביים פנימיים משפיעים על ההתנהגות, אלא גם צפייה בהתנהגות של אחרים וכן הסביבה בה ההתנהגות מתרחשת. ג’וליאן רוטר הציג משתנים קוגניטיביים לתוך הגישה הביהביוריסטית. הוא הציע את המושג פוטנציאל התנהגות (behavior potential), והתכוון לסבירות שהתנהגות מסוימת תתרחש במצב מסוים. לדוגמה: למידה למבחן כל הלילה. החוזק של פוטנציאל ההתנהגות נקבע ע”י שני משתנים: ציפייה (expectancy) וערך החיזוק (reinforcement value). במקרה של למידה כל הלילה, הסבירות לנקוט בהתנהגות זו גדולה יותר אם הסטודנט מצפה לקבל ציון גבוה יותר כתוצאה מהלמידה. הציפייה תלויה במה שקרה כשהסטודנט היה במצב דומה בפעם הקודמת. אם למידה כל הלילה הביאה לציון גבוה יותר, הסטודנט יצפה לתוצאה דומה גם הפעם. במילים אחרות, ככל שהסטודנט מחוזק לעיתים קרובות יותר על למידה כל הלילה, כך הציפייה שלו תהיה חזקה יותר שההתנהגות תחוזק בעתיד. לגבי ערך החיזוק, הוא תלוי במידה בה אנו מעדיפים חיזוק אחד על פני אחר. אם הסטודנט מעדיף שינה על פני קבלת ציון גבוה, הסבירות ללמידה כל הלילה תפחת.

בנדורה לקח את הגישה הזו רחוק יותר ופיתח את התיאוריה הקוגניטיבית חברתית (social cognitive theory). התיאוריה שלו מדגישה דטרמיניזם הדדי (reciprocal determinism), בו קובעי התנהגות חיצוניים (כמו חיזוקים ועונשים) וקובעים פנימיים (כמו אמונות, מחשבות וציפיות) הם חלק ממערכת של השפעות הדדיות שמשפיעות גם על ההתנהגות וגם על חלקים אחרים במערכת. במודל של בנדורה, לא רק שהסביבה משפיעה על ההתנהגות, אלא גם ההתנהגות יכולה להשפיע על הסביבה. בעצם, הקשר בין סביבה והתנהגות הוא הדדי וכל אחת בתורה משפיעה על השניה. בנדורה מציין שאנשים משתמשים בסמלים ובחשיבה מראש כדי להחליט איך להתנהג. כשהם נתקלים בבעיה חדשה, הם מדמיינים תוצאות אפשריות ושוקלים את הסבירות של כל אחת. אז הם מציבים מטרות ומפתחים אסטרטגיות כדי להשיג אותן. זה שונה מהתניה דרך חיזוקים ועונשים. כמובן שחוויות העבר של האינדיבידואל עם חיזוקים ועונשים משפיעות על ההחלטות לגבי התנהגות עתידית. בנדורה מציין גם שרוב ההתנהגויות מתרחשות בהיעדר חיזוקים או עונשים חיצוניים. רוב ההתנהגויות נובעות מתהליכים פנימיים של ויסות עצמי (self-regulation). כיצד מתפתחים מקורות השליטה הפנימיים האישיים? ע”פ בנדורה ואחרים, אנו לומדים איך להתנהג דרך צפייה בהתנהגות של אחרים, קריאה עליה או שמיעה עליה. אנו לא חייבים באמת לבצע את הפעולות בהם אנו צופים, במקום זאת אנו יכולים לציין לעצמנו האם ההתנהגות חוזקה או נענשה, ולאחסן את המידע הזה בזיכרון. כשמתעוררים מצבים חדשים, אנו יכולים להתנהג בהתאם לציפיות שצברנו על בסיס התצפיות. אם כן, התיאוריה הקוגניטיבית חברתית של בנדורה הולכת מעבר לביהביוריזם קלאסי. במקום להתמקד רק בדרכים בהן הסביבה משפיעה על ההתנהגות, היא בודקת את האינטראקציה בין הסביבה, ההתנהגות והקוגניציות של האינדיבידואל. בנוסף להתחשבות בהשפעות חיצוניות כמו חיזוקים ועונשים, היא מתחשבת גם בגורמים פנימיים כמו ציפיות. ובמקום להסביר התנהגות בפשטות במושגים של התניה, היא מדגישה את תפקיד הלמידה דרך צפייה.

הבדלים אינדיבידואליים

פסיכולוגיה של האישיות מנסה לפרט גם את המשתנים בהם בני האדם שונים זה מזה וגם תהליכים כלליים של תפקוד אישיות. גישות של תכונות (trait approaches) התמקדו במשימה הראשונה, ותיארו הבדלים אינדיבידואליים בפירוט, בעוד שכמעט לא אמרו כלום על תפקוד האישיות. התיאוריה הפסיכואנליטית ניסתה לבצע את שתי המשימות. באופן מנוגד, גישת הלמידה החברתית התמקדה בעיקר בתהליכים, והקדישה מעט מאד תשומת לב להבדלים אינדיבידואליים. כיוון שגישה זו רואה את האישיות כתוצר של היסטוריית החיזוקים הייחודית לכל אדם ומדגישה את המידה בה התנהגות משתנה במצבים שונים, היא לא ניסתה לסווג אנשים או לדרג את התכונות שלהם. עם זאת, וולטר מיצ’ל מתיאוריית הלמידה החברתית ניסה להכליל את ההבדלים האינדיבידואליים בתוך התיאוריה ע”י הצגת סדרה של משתנים קוגניטיביים:

1. יכולות (competencies): מה אתה יכול לעשות? היכולות כוללות יכולות אינטלקטואליות, חברתיות ופיזיות וגם כישורים מיוחדים אחרים.
2. אסטרטגיות קידוד (encoding strategies): איך אתה רואה את זה? אנשים נבדלים זה מזה בדרך בה הם מפנים קשב סלקטיבי למידע, מקודדים (מייצגים) אירועים, ומקבצים את המידע לקטגוריות בעלות משמעות. אירוע שנתפס ע”י אדם אחד כמאיים יכול להיתפס ע”י אחר כמאתגר.
3. ציפיות (expectancies): מה יקרה? ציפיות לגבי התוצאות של התנהגויות שונות מדריכות את דרך בחירת ההתנהגות. ציפיות לגבי היכולות שלנו משפיעות גם הן על ההתנהגות: אנו יכולים לצפות את התוצאות של התנהגות מסוימת, אבל לא לפעול כי אנו לא בטוחים שיש לנו את היכולת לבצע את ההתנהגות.
4. ערכים סובייקטיביים (subjective values): כמה זה שווה? אנשים בעלי ציפיות דומות יכולים לבחור להתנהג אחרת כי הם משייכים ערכים שונים לתוצאות.
5. מערכות וויסות עצמי ותכנון (self-regulatory systems and plans): איך ניתן להשיג זאת? אנשים נבדלים זה מזה בסטנדרטים ובחוקים בהם הם משתמשים כדי לווסת את ההתנהגות שלהם (כולל חיזוקים שאנו נותנים לעצמנו עבור הצלחה או עונשים עבור כישלון), וגם ביכולת שלהם לתכנן תוכניות ריאליסטיות להשגת מטרה.

כל משתני האדם (person variables) האלה (שלפעמים נקראים גם משתני אדם של תיאוריית הלמידה הקוגניטיבית חברתית (cognitive social learning person variables) נמצאים באינטראקציה עם התנאים של מצב מסוים כדי לקבוע מה האינדיבידואל יעשה במצב הזה. (ישנם גם הוכחות שהבדלים אינדיבידואליים ברמת הנוירוטרנסמיטר משחקים תפקיד).

נוירוטרנסמיטרים ואישיות

ישנן הוכחות נכבדות לכך שנוירוטרנסמיטרים מסוימים משחקים תפקיד בהתפתחות ובביטוי של תכונות אישיות מסוימות. אנשים נבדלים זה מזה ברמה הממוצעת של נוירוטרנסמיטרים, ונראה שההבדלים האלה קשורים לתכונות אישיות מסוימות. הנוירוטרנסמיטורים העיקריים מבחינת אישיות הם נוראפינפרין ודופאמין. נוראפינפרין משפיע על קצב הלב, לחץ דם ורמת אנרגיה. נראה שאנשים עם רמות גבוהות של נוראפינפרין הם יותר חרדים, תלויים וחברותיים. לאנשים עם רמות נמוכות יש פחות עכבות והם יותר אימפולסיביים, ויש להם סבירות גבוהה יותר להיות נונקונפורמיסטים שמנותקים חברתית. דופאמין משחק תפקיד בשליטה על תנועות הגוף והוא מעורב במערכות מוחיות שגורמות לאדם להתקרב לאובייקטים ואנשים מושכים. לכן חושבים שהוא משפיע על מידת החברותיות של האדם ועל מידת הפעילות הכללית. יש חוקרים הטוענים שדופאמין קשור להחצנה ואימפולסיביות. נוירוטרנסמיטר חשוב נוסף הוא סרוטונין, שנראה שמעורב בעיכוב דחפים התנהגותיים, כולל דחפים רגשיים. יש המאמינים שאנשים עם רמה מאד נמוכה של סרוטונין סובלים מ- serotonin depletion. הסימפטומים של מצב זה כוללים כעס לא רציונלי, רגישות יתר לדחייה, פסימיזם, דאגה אובססיבית ופחד מלקיחת סיכונים. התרופה הפופולרית נגד דיכאון פרוזאק היא מעכב סלקטיבי של Reuptake של סרוטונין (selective serotonin reuptake inhibitor), והשפעתו מתבטאת בהעלאת רמת הסרוטונין. יש הטוענים שהסם יכול לתת לאנשים אישיות חדשה. הוא יכול למנוע דאגה ללא סיבה ותגובה מוגזמת ללחצים קלים, ובכך נותן זווית ראייה עליזה יותר לחיים. אנשים שלוקחים פרוזאק לעיתים קרובות מדווחים שהם מרגישים שהם “אנשים טובים יותר” שמספיקים לעשות יותר ומושכים יותר בעיני בני המין השני. הצלחתו של הפרוזאק העלתה את ההשערה שהאישיות נקבעת ע”י נוכחות או העדר של כימיקלים מסוימים במוח. עם זאת, יש לציין שפרוזאק לא משפיע על אנשים עם רמה נורמלית של סרוטונין. יתרה מכך, לפרוזאק וסמים אחרים שמשפיעים על רמת הסרוטונין יש מגוון השפעות רחב על אנשים שונים. הם אינם יוצרים אישיות אותה ניתן לחזות מראש אצל כל מי שלוקח אותם. לסיכום, נראה שנוירוטרנסמיטרים משפיעים על האישיות, אבל אין מספיק הוכחות כדי להסיק שהם אלה שיוצרים אותה.

פורטרט ביהביוריסטי של התנהגות אנושית

בדומה לגישה הפסיכואנליטית, הגישה הביהביוריסטית לאישיות היא דטרמיניסטית. עם זאת, בניגוד לגישה הפסיכואנליטית, היא מקדישה מעט מאד תשומת לב לגורמים ביולוגיים להתנהגות ומתמקדת בגורמים סביבתיים. היא הושפעה מאד גם מהרעיונות של דרווין. בדיוק באותה הדרך בה אבולוציה מפעילה את הברירה הטבעית כדי לעצב מינים שיהיו סתגלניים לסביבתם, כך תהליך הלמידה – בעיקר התניה אופרנטית – מעצב את הרפרטואר ההתנהגותי של האינדיבידואל כדי שיהיה סתגלני לסביבתו. אנשים אינם טובים או רעים מטבעם, האירועים והמצבים בסביבתם משנים אותם. תיאוריית הלמידה החברתית חולקת עם יחד עם קודמתה הביהביוריסטית אופטימיות חזקה ביחס ליכולת לשנות התנהגות אנושית ע”י שינוי הסביבה. האישיות האנושית מתוארת ע”י תיאוריית הלמידה החברתית כנתונה לשינוי, אבל עדיין יש לה איכות פסיבית. נראה שאנו מעוצבים בעיקר ע”י כוחות שמעבר לשליטתנו. גישה זו משתנה ככל שהתיאוריה מדגישה יותר ויותר את התפקיד האקטיבי של האינדיבידואל בבחירת ושינוי סביבתו, ובכך מאפשרת לאדם להפוך לכוח סיבתי בחייו. כמו שנראה בהמשך, תפקיד זה אינו מספיק אקטיבי עבור התיאוריה ההומניסטית. בעיקר, היא אינה מאמינה שמספיק להגדיר בריאות פסיכולוגית רק כסתגלנות אופטימלית לסביבה.

הערכה של הגישה הביהביוריסטית

דרך הדגש שלה על פירוט המשתנים הסביבתיים שמעוררים התנהגויות מסוימות, תיאוריית הלמידה החברתית היוותה תרומה משמעותית גם לפסיכולוגיה הקלינית וגם לתיאוריות של האישיות. היא הובילה אותנו לראות את הפעולות האנושיות כתגובות לסביבות ספציפיות, וסייעה לנו להתמקד בדרכים בהן הסביבה שולטת על ההתנהגות שלנו וכיצד ניתן לשנות אותה כדי לשנות את ההתנהגות. יישום שיטתי של עקרונות הלמידה הוכח כמוצלח בשינוי התנהגויות רבות. ביקרו את תיאוריית הלמידה החברתית על כך שהיא מדגישה יותר מדי את ההשפעה הסביבתית על התנהגות, ויש ערך לביקורת הזו, למרות השינויים האחרונים שבוצעו בה כדי שתכלול תהליכים ומשתנים קוגניטיביים. ממצאי התיאוריה על עקביות האישיות בין מצבים הכריחו פסיכולוגים אחרים לבחון מחדש את ההשערות שלהם. התוצאה היתה הבנה ברורה יותר של האינטראקציה בין אנשים ומצבים ותפיסה משופרת של האינדיבידואליות של כל אדם.

הגישה ההומניסטית

קבוצת פסיכולוגים הקימה את אגודת הפסיכולוגיה ההומניסטית (Association of Humanistic Psychology). הם ראו את הפסיכולוגיה ההומניסטית כ”כוח השלישי”, אלטרנטיבה לגישה הפסיכואנליטית והביהביוריסטית. האגודה אימצה ארבעה עקרונות:

1. האדם החווה הוא עיקרון ראשוני. בני אדם הם אינם רק אובייקטים למחקר. יש לתאר ולהבין אותם במונחים של דעותיהם הסובייקטיביות על העולם, התפיסות שלהם לגבי עצמם והרגשת הערך העצמי שלהם. השאלה המרכזית איתה מתמודד כל אדם היא “מי אני?” בכדי ללמוד איך האינדיבידואל מנסה לענות על השאלה הזו, הפסיכולוג חייב להפוך לשותף של אדם זה.
2. בחירה אנושית, יצירתיות והגשמה עצמית הם הנושאים המועדפים לחקירה. המוטיבציה של אנשים אינה רק הדחפים הבסיסיים כמו סקס או אגרסיה או צרכים פיזיולוגיים כמו רעב וצמא. הם מרגישים צורך לפתח את הפוטנציאל והיכולות שלהם. צמיחה והגשמה עצמית צריכים להיות הקריטריון של בריאות פסיכולוגית, לא רק שליטה של האגו או התאמה לסביבה.
3. משמעות צריכה לבוא לפני אובייקטיביות בבחירה של בעיות למחקר. פסיכולוגים הומניסטים טוענים שצריך לחקור בעיות אנושיות וחברתיות חשובות, גם אם לפעמים זה אומר לאמץ שיטות פחות מחמירות. ובעוד פסיכולוגים צריכים לשאוף לאובייקטיביות באיסוף ופירוש של תצפיות, הבחירה של נושאי המחקר יכולה וצריכה להיות מודרכת ע”י ערכים. במובן הזה, מחקר אינו חופשי מערכים.
4. הערך האולטימטיבי ניתן לכבוד של האדם. אנשים הם טובים באופן בסיסי. המטרה של הפסיכולוגיה היא להבין, לא לחזות או לשלוט באנשים.

הדעות התיאורטיות של קארל רוג’רס ואברהם מאסלו עומדות במרכז התנועה ההומניסטית.

קארל רוג’רס – קארל רוג’רס ביסס את התיאוריה שלו על עבודה עם קליינטים בקליניקה. הוא התרשם ממה שהוא ראה כנטייה מולדת של האינדיבידואל לנוע לכיוון צמיחה, בגרות ושינוי חיובי. הוא התחיל להאמין שהכוח הבסיסי המניע בני אדם הוא נטייה להגשמה

(actualizing tendency) – נטייה לכיוון מימוש או הגשמה של כל היכולות של הארגון. אורגניזם שגדל מנסה לממש את הפוטנציאל שלו בתוך הגבולות התורשתיים. אדם לא תמיד יתפוס בבהירות אילו פעולות מובילות לצמיחה ואילו לא. אבל כשהכיוון ברור, האינדיבידואל בוחר לגדול. רוג’רס לא הכחיש שישנם צרכים אחרים, חלקם ביולוגיים, אבל הוא ראה אותם ככפופים למוטיבציה של האורגניזם לקדם את עצמו. האמונה של רוג’רס בראשוניות של ההגשמה יצרה את הבסיס לתרפיה שאינה מנחה או התרפיה ממוקדת-לקוח שלו ( nondirective or client-centered therapy). שיטה זו של פסיכותראפיה מניחה שלכל אינדיבידואל יש את המוטיבציה והיכולת להשתנות, ושהוא המתאים ביותר להחליט על אופי השינוי. תפקידו של התרפיסט הוא לשמש כ (sounding board) בזמן שהקליינט חוקר ומנתח את בעיותיו. גישה זו נבדלת מהתרפיה הפסיכואנליטית, בה התרפיסט מנתח את ההיסטוריה של הפציינט בכדי לקבוע מהן הבעיות ולתכנן נתיב של פעולה מתקנת.

העצמי (The self) – הרעיון המרכזי בתיאוריית האישיות של רוג’רס הוא העצמי או מושג העצמי (self-concept). העצמי או העצמי האמיתי (real self) מורכב מכל הרעיונות, התפיסות והערכים שמאפיינים את ה”אני” או “אותי”. הוא כולל את המודעות ל”מה אני” ו”מה אני יכול לעשות”. העצמי הנתפס הזה, בתורו, משפיע גם על תפיסתו של האדם לגבי העולם וגם על התנהגותו. (לדוגמה: אישה שתופסת את עצמה כחזקה ומוכשרת, תופסת את העולם ומתנהגת בצורה שונה מאישה שמחשיבה את עצמה לחלשה וחסרת השפעה). מושג העצמי לא בהכרח משקף את המציאות: אדם מצליח ומכובד יכול לראות את עצמו ככישלון. ע”פ רוג’רס, האינדיבידואל מעריך כל חוויה ביחס למושג העצמי שלו. אנשים רוצים להתנהג בדרכים שתואמות לתמונת העצמי שלהם, חוויות ורגשות שלא תואמים הם מאיימים וייתכן שתמנע מהם כניסה למודעות. זהו בעצם הרעיון של פרויד לגבי הדחקה, אבל רוג’רס הרגיש שהדחקה כזו היא אינה הכרחית ואינה קבועה. (פרויד אמר שהדחקה היא בלתי נמנעת ושאספקטים מסוימים מהחוויות של האינדיבידואל נשארים תמיד לא מודעים).

ככל שיש יותר תחומים של חוויה שהאדם שולל כיוון שהם אינם תואמים למושג העצמי שלו, כך גדל הפער בין העצמי לבין המציאות וגדל הפוטנציאל לחוסר הסתגלות. אינדיבידואלים שמושג העצמי שלהם אינו תואם לחוויות ולרגשות שלהם חייבים להגן על עצמם מפני האמת, כיוון שהאמת גורמת לחרדה. אם הפער הופך גדול מדי, ייתכן שההגנה של האדם תישבר ותגרום לחרדה גדולה או לצורות אחרות של הפרעה רגשית. בניגוד לכך, לאדם שהסתגל היטב יש מושג עצמי שתואם למחשבות, חוויות והתנהגויות שלו. העצמי אינו קשיח אלא גמיש, ויכול להשתנות כשהוא מטמיע חוויות ורעיונות חדשים. רוג’רס הציע גם שלכל אחד יש עצמי אידיאלי

(ideal self) התפיסה שלנו לגבי סוג האדם שאנו רוצים להיות. ככל שהעצמי האידיאלי קרוב יותר

לעצמי האמיתי, כך האינדיבידואל הופך שמח ומסופק יותר. סתירה גדולה בין העצמי האמיתי לבין העצמי האידיאלי יוצרת אדם שאינו מסופק ואינו מאושר. אם כן, יכולים להתפתח שני סוגים של אי-התאמה:

1. בין העצמי לבין החוויות של המציאות.
2. בין העצמי האמיתי לבין העצמי האידיאלי.

רוג’רס הציע כמה השערות לגבי הדרך בה מתפתחות אי-התאמות אלה. במיוחד, הוא האמין שיש סבירות גדולה שאנשים יתפקדו בצורה יעילה יותר אם הם גדלו באווירה של קבלה לא מותנית

(unconditioned positive regard), כלומר אם הם ירגישו את עצמם כמוערכים ע”י הוריהם ואחרים גם כשהרגשות, הגישות וההתנהגויות שלהם אינם אידיאליים. אם ההורים מציעים רק קבלה מותנית, כלומר יעריכו את הילד רק כשהוא מתנהג, חושב או מרגיש בצורה הנכונה, סביר שמושג העצמי של הילד יהיה מעוות. לדוגמה: הרגשה של תחרות ואיבה כלפי אח קטן הם טבעיים, אך הורים אינם מקבלים הכאה של אח קטן ולרוב מענישים על כך. ילדים חייבים לשלב את החוויה הזו לתוך מושג העצמי שלהם. הם יכולים להחליט שהם רעים ולחוש בושה. הם יכולים להחליט שההורים לא אוהבים אותם ולהרגיש דחויים. או הם יכולים לשלול את הרגשות שלהם ולהחליט שהם לא רוצים להכות את האח הקטן. כל אחת מהגישות האלה מעוותת את האמת. את האלטרנטיבה השלישית הכי קל לילדים לקבל, אבל בכך הם שוללים את הרגשות האמיתיים שלהם, שהופכים ללא-מודעים. ככל שאנשים נאלצים לשלול את ההרגשה האמיתית שלהם ולקבל את הערכים של אחרים, כך הם ירגישו יותר לא בנוח כלפי עצמם. רוג’רס טען שהגישה הטובה ביותר להורים היא להכיר בהרגשתו של הילד כהגיונית, בעוד שהם מסבירים לו את הסיבות מדוע הכאה אינה מקובלת עליהם.

מדידת התאמת עצמי אמיתי-אידיאלי (Real-Ideal Self-congruence) – בשיטת הערכה שנקראת Q-sort ניתנת לאדם מדרג או ממיין סדרת קלפים, שכל אחד מכיל הצהרה לגבי אישיות (לדוגמה: מלא שמחת חיים). הוא מתבקש לתאר את האישיות שלו ע”י מיון הקלפים לחבילות. המדרג מניח את ההצהרות שהכי פחות מתארות אותו בערמה השמאלית, ואת אלה שהכי מתארות אותו בערמה הימנית. ההצהרות האחרות מפוזרות בערמות באמצע, ובכך מקצים לכל Q item ציון שתואם לערמה בה הוא הונח. חוקרים יכולים להשוות שני Q items ע”י חישוב הקורלציה בין הציונים שלהם, ובכך לקבוע את הדרגה בה שני סוגים הם דומים. רוג’רס הצביע על השימוש ב- Q-sort כעל דרך לבחינת מושג העצמי. ה- Q-set שלו מכיל הצהרות כמו “אני מרוצה מעצמי”, “יש לי מערכת יחסים רגשית חמה עם אחרים” ו”אני לא בוטח ברגשותיי”. בפרוצדורה של רוג’רס, ראשית אנשים ממיינים את עצמם כפי שהם באמת – העצמי האמיתי – ואח”כ ממיינים את עצמם כפי שהיו רוצים להיות – העצמי האידיאלי. הקורלציה בין שני המיונים חושפת את מידת האי-התאמה בין העצמי האמיתי לאידיאלי. קורלציה נמוכה או שלילית מייצגת אי-התאמה גדולה, ומרמזת על תחושת ביטחון עצמי נמוך וחוסר הערכה עצמית. ע”י חזרה על הפרוצדורה כמה פעמים במהלך התרפיה, רוג’רס היה יכול להעריך את יעילות התרפיה. במחקר אחד, הקורלציה בין העצמי האמיתי לאידיאלי של אנשים שפנו לטיפול היתה 2.01 לפני הטיפול אבל היא עלתה ל- 1.34 אחריו. הקורלציה בקבוצת ביקורת של אנשים, שלא קיבלו טיפול, לא השתנתה. במילים אחרות, הטיפול הפחית בצורה משמעותית את תפיסת האי-התאמה בין העצמי האמיתי לאידיאלי. זה היה יכול להתרחש בשתי דרכים:

1. אדם יכול לשנות את מושג העצמי האמיתי שלו כדי לקרב אותו לעצמי האידיאלי.
2. אדם יכול לשנות את מושג העצמי האידיאלי שלו כדי שיהיה מציאותי יותר.

טיפול יכול להביא לשני סוגי השינויים.

אברהם מסלו – טען שקיימת היררכית צרכים (hierarchy of needs) העולה מצרכים ביולוגיים בסיסיים למוטיבציות פסיכולוגיות מורכבות יותר, שהופכות לחשובות רק אחרי שמולאו הצרכים הבסיסיים.

הצרכים ברמה אחת חייבים להיות מסופקים לפחות חלקית לפני שאלה מהרמה הבאה יהפכו למוטיבציות חשובות לפעולה. כשקשה להשיג מזון וביטחון, המאמצים לספק את הצרכים האלה ישלטו בפעולותיו של האדם, ולמניעים גבוהים יותר תהיה חשיבות מועטה בלבד. רק כאשר ניתן לספק בקלות צרכים בסיסיים, יהיו לאינדיבידואל זמן ואנרגיה להקדיש לצרכים אסתטיים ואינטלקטואליים. המניע הגבוה ביותר – הגשמה עצמית – ימולא רק אחרי שסופקו כל הצרכים האחרים.

מסלו החליט לחקור מממשי עצמי (self-actualizers) – גברים ונשים שעשו שימוש יוצא מהרגיל בפוטנציאל שלהם. בדרך זו הוא הצליח ליצור תמונה של מממש עצמי.

מאפיינים של מממש עצמי

תופס את המציאות ביעילות ומסוגל לסבול אי וודאות.

מקבל את עצמו ואחרים כמו שהם.

ספונטני במחשבה ובהתנהגות.

מרוכז בבעיות במקום להיות מרוכז בעצמו.

בעל חוש הומור.

מאוד יצירתי.

עמיד בפני enculturation, אם כי לא מתכוון להיות לא-קונבנציונלי.

דואג לרווחת האנושות.

מסוגל להערכה עמוקה של החוויה הבסיסית של החיים.

מייסד קשרים בין אישיים עמוקים ומספקים עם מעט אנשים ולא עם הרבה.

מסוגל להסתכל על החיים באובייקטיביות.

התנהגויות המובילות למימוש עצמי

לחוות את החיים כמו ילד, עם ריכוז וספיגה מלאים.

לנסות דברים חדשים במקום לדבוק בדרכים בטוחות.

להקשיב לרגשות פנימיים בזמן הערכת חוויות ולא לקול המסורת, הסמכות או הרוב.

להיות כן, להימנע מהעמדת פנים או “משחקים”.

להיות מוכן להפוך ללא פופולרי אם הדעות שלך לא חופפות לאלה של רוב האנשים.

לקחת אחריות.

לעבוד קשה בכל מה שאתה מחליט לעשות.

לנסות לזהות את ההגנות שלך ולמצוא את האומץ לוותר עליהן.

מסלו הרחיב את המחקר שלו לאוכלוסייה של סטודנטים בקולג’. הוא בחר סטודנטים שהתאימו להגדרה שלו של מממש עצמי, ומצא שהם היו באחוז הגבוה ביותר של אנשים בריאים באוכלוסייה. הם לא הראו סימנים של חוסר הסתגלות והשתמשו בכשרון וביכולות שלהם ביעילות.

אנשים רבים חווים את מה שמסלו הגדיר חוויות שיא (peak experiences): רגעים ארעיים של מימוש עצמי. חווית שיא מאופיינת ע”י אושר וסיפוק – מצב זמני, לא מתאמץ, לא מרוכז בעצמי של השגת מטרות. חוויות שיא יכולות להתרחש בעוצמות ובהקשרים שונים. לאחר שביקש ממספר גדול של סטודנטים לתאר חוויות שמתקרבות להיות חוויות שיא, מסלו ניסה לסכם את התגובות שלהם. הם דיברו על שלמות, מושלמות, חיות, ייחודיות, חוסר מאמץ וערכים של יופי, טוב ואמת.

פורטרט הומני של הטבע האנושי

הפסיכולוגיה ההומניסטית היתה ברורה למדי לגבי העקרונות בבסיס הגישה שלה לאישיות אנושית. קיים ניגוד חד בין הפורטרט ההומניסטי של האישיות לבין הפורטרט של הגישה הפסיכואנליטית והביהביוריסטית. רוב הפסיכולוגים ההומניסטים לא מתווכחים עם הטענה שמשתנים ביולוגיים וסביבתיים יכולים להשפיע על ההתנהגות, אבל הם מדגישים את התפקיד של האינדיבידואל בקביעת ויצירת גורלו, ומפחיתים את הדטרמיניזם שמאפיין את הגישות האחרות. לדעתם, האנשים הם טובים בבסיסם, שואפים לצמיחה ומימוש עצמי. הם גם יכולים להשתנות והם אקטיביים. פסיכולוגים הומניסטים הציבו קריטריון גבוה לבריאות פסיכולוגית. שליטה של האגו או הסתגלות לסביבה אינן מספיקות. רק אינדיבידואל שגדל לכיוון הגשמה עצמית נחשב לבריא מבחינה פסיכולוגית. במילים אחרות, בריאות פסיכולוגית היא תהליך, לא מצב סופי. להנחות כאלה יש השלכות פוליטיות. ע”פ הפרספקטיבה של הגישה ההומניסטית, יש לקרוא תגר על כל מה שמעכב את הגשמת הפוטנציאל העצמי – שמונע מכל אדם להפוך לכל מה שהוא יכול. לדוגמה: אם בשנות ה- 50 נשים היו שמחות והסתגלו היטב לתפקידים המגדריים המסורתיים, הרי שהקריטריון הביהביוריסטי לבריאות פסיכולוגית התקיים. אבל מהגישה ההומניסטית, הגבלה של כל הנשים לאותם תפקידים היא איננה רצויה, ולא משנה כמה הולם התפקיד הזה לחלק מהנשים, כי היא מונעת מרבות אחרות לנצל את הפוטנציאל המקסימלי שלהם.

הערכה של הגישה ההומניסטית

בכך שהתמקדה בתפיסה ובפרשנות הייחודית של האינדיבידואל לגבי אירועים, הגישה ההומניסטית החזירה את החוויות האינדיבידואליות לחקר האישיות. רוג’רס ומסלו התרכזו באדם שלם ובריא ונקטו בגישה חיובית ואופטימיסטית כלפי האישיות האנושית. פסיכולוגים הומניסטים מדגישים שהם חוקרים בעיות חשובות, גם אם לא תמיד יש להם שיטות קפדניות לעשות זאת. יש משהו בדבריהם, כי חקירה של בעיות טריוויאליות רק בגלל שיש שיטה נוחה

לעשות זאת אינה מקדמת את הפסיכולוגיה. יתרה מכך, פסיכולוגים הומניסטים הצליחו להמציא שיטות חדשות להערכת מושגים עצמיים ולעריכת מחקרים שמתייחסים לאינדיבידואל כשותף שווה בתהליך המחקר. עם זאת, מבקרים את איכות ההוכחות לטענות ההומניסטיות. לדוגמה: באיזו מידה המאפיינים של מממשים עצמיים הם תוצאה של תהליך פסיכולוגי הנקרא מימוש עצמי ובאיזו מידה הם רק מייצגים את מערכת הערכים של רוג’רס ומסלו? והיכן ההוכחות להיררכית הצרכים של מסלו? מבקרים את הפסיכולוגים ההומניסטים גם על כך שהם בונים את התיאוריות שלהם רק על תצפיות באנשים בריאים יחסית. התיאוריות שלהם מתאימות לאנשים מתפקדים היטב שהצרכים הבסיסיים שלהם סופקו, ובכך התאפשר להם לדאוג לצרכים גבוהים יותר. יישום התיאוריות האלה על אנשים שאינם מתפקדים פחות ברור. לבסוף, היו שביקרו את הערכים בהם תומכת התיאוריה ההומניסטית. עורכי תצפיות רבים מאמינים שלאמריקנים גם ככה יש אובססיה לאינדיבידואל והם כמעט שאינם מתעסקים ברווחת הכלל. פסיכולוגיה שמעלה את הסיפוק והמימוש העצמי של האינדיבידואל לראש היררכית הערכים עלולה לספק אישור לאנוכיות. למרות שמסלו כלל דאגה לרווחת האנושות בין המאפיינים של מממשים עצמיים, וחלק מהמממשים העצמיים שזוהו ע”י מסלו היו בעלי התכונה הזו, היא אינה נכללת בהיררכית הצרכים.

השוואה של שלוש הגישות

הגישה הקוגניטיבית

רוב תיאוריות האישיות המודרניות איחדו פסיכולוגים מתת-תחומים אחרים והפכו ל”קוגניטיביות” יותר. בעצם, רוב העבודה הניסויית המודרנית בפסיכולוגיה של האישיות מתחילה מבסיס קוגניטיבי. הגישה הקוגניטיבית אינה “פילוסופיה” של טבע האדם כמו הגישות האחרות, אלא גישה אמפירית כללית וסדרת נושאים, שקשורים לדרך בה אנשים מעבדים מידע לגבי עצמם והעולם. ע”פ הגישה הקוגניטיבית, הבדלים באישיות נובעים מהבדלים בדרך בה אנשים מייצגים מידע בצורה מנטלית. מתייחסים לייצוגים אלה כאל מבנים קוגניטיביים

(cognitive structures).

תיאוריית המבנה האישי של קלי (Personal Construct Theory)

גורג’ קלי היה אחד הפסיכולוגים הראשונים של אישיות שטען שתהליכים קוגניטיביים משחקים תפקיד מרכזי בתפקוד של האדם. קלי שם לב שפסיכולוגים של האישיות אפיינו אנשים ע”פ ממדים שהם (הפסיכולוגים) בנו בעצמם. הוא טען שהמטרה צריכה להיות גילוי מבנים אישיים

(Personal Constructs), הממדים שבהם המטופלים משתמשים כדי לפרש את עצמם ואת עולמם החברתי. ממדים אלה יוצרים את יחידות הניתוח הבסיסיות בתיאוריית המבנה האישי של קלי. באופן כללי יותר, קלי האמין שיש להסתכל על אנשים כאל מדענים אינטואיטיביים. בדומה למדענים רשמיים, הם צופים על העולם, מעלים ובוחנים השערות לגביו וממציאים תיאוריות עליו. הם גם מחלקים לקטגוריות, מפרשים, שמים תוויות ושופטים את עצמם ואת העולם. הם עלולים להחזיק בתיאוריות ואמונות לא נכונות, שמפריעות לחייהם ומובילות לפירוש מוטה של אנשים ואירועים, גם של עצמם. אנשים רוצים להבין את העולם כדי שיוכלו לחזות מה יקרה להם. קלי טען שכל אדם משתמש בסט ייחודי של מבנים אישיים כדי לפרש ולחזות אירועים. מבנים אלה נוטים להיות בצורה של או/או (either/or), לדוגמה: מכר חדש הוא או ידידותי או לא ידידותי. אבל שני אנשים שפוגשים את אותו האדם יכולים להשתמש במבנים שונים כשהם מבצעים הערכה שלו (לאדם אחד הוא יראה ידידותי ולאדם אחר לא). הבדלים אלה מובילים להתנהגות שונה – האדם הראשון יגיב בצורה חיובית למכר החדש בעוד האדם השני ימנע ממנו. ההבדלים בהתנהגות מובילים להבדלים באישיות.

כיוון שמבחנים טיפוסיים של תכונות אישיות (trait tests of personality) לא עומדים בקריטריון הבסיסי של קלי, שיש להעריך אנשים במושגים של המבנים האישיים שלהם, הוא יצר מבחן משלו שנקרא The Role Construct Repertory Test או Rep Test. במבחן זה הקליינטים ממלאים טבלה (דוגמה בעמ’ 475). בשורת הכותרת של הטבלה רשומים אנשים שחשובים לאדם. אלו יכולים להיות מסופקים ע”י הבודק או הנבדק, אבל הם בדר”כ כוללים את “עצמי”

(myself) ולפעמים גם את “העצמי האידיאלי” (my ideal self). בכל שורה בטבלה הבודק מקיף בעיגול שלושה תאים (אנשים). הנבדק מתבקש לסמן X בתאים של שני האנשים שדומים יותר אחד לשני אבל שונים מהאדם השלישי. אז שואלים אותו “במה שני האנשים דומים זה לזה אבל שונים מהשלישי”? התיאור שלו הוא construct. אז שואלים אותו ב”מה האדם השלישי שונה משני האחרים”? תיאור זה הוא הניגוד (contrast). זוג ה: construct-contrast לא חייב להכיל הפכים לוגיים. אם הנבדק בונה את שני צדי הממדים שלו בצורה שונה, זה מה שקלי רצה לדעת. ה- Rep Test תוכנן להעריך את המבנים של הנבדק, לא את אלה של הפסיכולוג. חוזרים על תהליך זה כמה פעמים, וכשמסתכלים על הסט השלם, המטפל יכול לחקור מספר תמות שמאפיינות את הפרשנויות של הנבדק לגבי העולם. לדוגמה: המבחן יגלה שהנבדק רואה את העולם במושגים סמכותיים. ה- Rep Test הוא פרוצדורה מאוד כללית והוא אינו מוגבל לפרשנויות לגבי אנשים (ניתן להחיל אותן על מצבים או אירועים). נמצא שלטכניקה זו יש ערך גם במחקר על מבנים של אנשים וגם בייעוץ.

סכמות העצמי (Self-Schemas)

סכמה היא מבנה קוגניטיבי שעוזר לנו לתפוס, לארגן, לעבד ולנצל מידע. בעזרת השימוש בסכמה, כל אדם מפתח מערכת לזיהוי הדברים החשובים בסביבתו ומתעלם מהדברים האחרים. הסכמות גם מספקות תבנית על-פיה מארגנים ומעבדים מידע (לדוגמה: סכמת אמא). הסכמות נשארות יציבות יחסית לאורך זמן ומביאות לדרכים יציבות של תפיסת וניצול מידע. הן משתנות מאדם לאדם וגורמות לאנשים לעבד מידע בצורה שונה ולהתנהג בצורה שונה. לכן ניתן להשתמש בסכמות כדי להסביר הבדלים באישיות. נראה שהסכמה החשובה ביותר היא סכמת העצמי (self schema) שמורכבת מהכללות קוגניטיביות לגבי העצמי, הנובעות מחוויות עבר, ושמארגנות ומכוונות עיבוד מידע שקשור לעצמי. מגיל צעיר כולנו מפתחים ייצוג קוגניטיבי של מי אנחנו. סכמת העצמי שנוצרת בנויה מאספקטים של ההתנהגות שלנו, שהם החשובים לנו ביותר ומשחקים תפקיד מרכזי בדרך בה אנו מעבדים מידע ומבצעים אינטראקציה עם העולם סביבנו. הליבה של סכמת העצמי מורכבת ממידע בסיסי כמו השם שלנו, מראה חיצוני ויחסים עם אנשים חשובים. אבל מבחינת הבדלים אינדיבידואליים, יותר חשובים המאפיינים הייחודים

(particularistic features) של סכמת העצמי. אם כן, הבדלים בסכמת העצמי יוצרים הבדלים בהתנהגות. סכמות העצמי לא רק מכוונות תפיסה ועיבוד של מידע, אלא גם מספקות מסגרת לארגון ומיון מידע. נצפה שאנשים ישלפו מידע מהזיכרון יותר בקלות כשיש להם סכמה חזקה עבורו. השערה זו נבדקה בניסוי בו הציגו לתלמידי קולג’ סדרה של 40 שאלות על מסך וידאו. הנבדקים התבקשו לענות על כל שאלה ע”י לחיצה על לחצן “כן” או “לא” במהירות האפשרית. על 30 מהשאלות ניתן היה לענות בקלות מבלי לעבד אותם דרך סכמת העצמי. הם שאלו האם מילה היתה כתובה באותיות גדולות, התחרזה עם מילה אחרת או היתה בעלת משמעות זהה לזו של מילה אחרת. 10 השאלות האחרות דרשו מהנבדקים להחליט האם המילה תארה אותם, והחוקרים שערו שבמקרה הזה המידע חייב להיות מעובד דרך סכמת העצמי. לאחר מכן ביקשו מהנבדקים להיזכר בכמה שיותר מילים מתוך ה- 40. התוצאות הראו שכשהנבדקים ענו על שאלות לגבי עצמם, הם נטו לזכור את המידע מאוחר יותר. החוקרים הסיקו שהנבדקים עיבדו את המידע דרך סכמת העצמי שלהם. כיוון שקל לגשת למידע בסכמת העצמי, קל יותר לזכור מילים שמתייחסות לעצמי מאשר מילים שעובדו בדרכים אחרות. במחקרים עוקבים, כשהנבדקים נשאלו האם מילה תארה את החוקר או סלבריטי, הם לא נזכרו במילים באותה הקלות כמו מילים שמתארות את עצמם. לסיכום, נראה שארגון על ונגישות של מידע לגבי עצמנו הופכים מידע שמעובד דרך סכמת העצמי ליותר נגיש ממידע שמעובד בדרכים אחרות.

תיאוריית הסכמה המגדרית (gender schema) של סנדרה בם

תיאוריה זו מתמקדת בשימוש במגדר כדרך לארגון מידע. ברוב התרבויות ההבחנה בין זכר לנקבה נוטה לארגן מאפיינים רבים של חיי היום-יום. לא רק שמצפים מילדים וילדות לרכוש כישורים והתנהגויות שתואמים למין, מצפים מהם גם לרכוש מושגים ומאפייני אישיות שתואמים למין – במילים אחרות, להיות נשי או גברי כפי שמוגדר ע”י אותה תרבות. התהליך בעזרתו החברה מלמדת ילדים להתאים לציפיות האלה נקרא הגדרה מינית (sex typing). בם טענה שבנוסף ללמידה של המושגים וההתנהגויות הספציפיות שהתרבות מקשרת עם זכר או נקבה, הילד לומד גם לתפוס ולארגן סוגים מגוונים של מידע במושגים של סכמה מגדרית. סכמה מגדרית היא מבנה מנטלי שמארגן את עולם התפיסות והמושגים של האדם ע”פ קטגוריות מגדריות (זכר-נקבה, גברי-נשי). ע”פ התיאוריה של בם, אנשים מוגדרים מינית משתמשים בסכמה מגדרית יותר מאשר אנשים שאינם מוגדרים מינית. בם מזהה אנשים מוגדרים מינית בכך שהיא מבקשת מהם לדרג את עצמם על רשימה של תכונות אישיות מוגדרות מינית. אנשים שנותנים לעצמם דירוג גבוה על תכונות שנחשבות בצורה סטריאוטיפית לגבריות (אסרטיביות, עצמאות) ודירוג נמוך על תכונות שנחשבות בצורה סטריאוטיפית לנשיות (עדינות, חמלה) נחשבים לגבריים וההפך. אנשים שמתארים את עצמם כבעלי תכונות גבריות ונשיות יחד מוגדרים כאנדרוגינים (androgynous). בסדרת ניסויים, אנשים שזוהו כאנדרוגינים הציגו גם עצמאות גברית וגם חמלה נשית, בעוד שאנשים מוגדרים מינית (גברים גבריים ונשים נשיות) נטו להציג רק את ההתנהגות שנחשבת הולמת למין שלהם. מחקר אחר נועד לבדוק האם אנשים מוגדרים מינית משתמשים בסכמה מגדרית כדי לארגן מידע. הראו לנבדקים רשימת מילים ואח”כ ביקשו מהם להיזכר בכמה שיותר מילים, בכל סדר כלשהו. הרשימה כללה שמות עצם פרטיים, שמות של חיות, פעלים ופרטי לבוש. חצי משמות העצם הפרטיים היו זכריים וחציים נקביים, ושליש מהמילים בכל אחת מהקטגוריות האחרות דורגו ע”י שופטים כזכריות, שליש כנקביות ושליש נייטרליות. מחקר על זיכרון הראה שאם אדם קודד מספר מילים במושגים של סכמה או רשת אסוציאציות, הרי שחשיבה על מילה אחת שקשורה לסכמה מגדילה את ההסתברות לחשיבה על מילה נוספת. בהתאם לכך,סדר ההיזכרות של אדם יגלה מקבצים של מילים שמחוברות בזיכרון ע”י הסכמה. אם נבדק חושב על שם של חיה, הוא יטה לחשוב על חיה נוספת. יש לשם לב שהנבדקים בניסוי יכלו לקבץ מילים ע”פ קטגוריות סמנטיות (שמות עצם פרטיים, חיות, פעלים, בגדים) או ע”פ מגדר. נבדקים שהיו מוגדרים מינית הראו הרבה יותר מקבצים מגדריים מאלה שלא היו מוגדרים מינית. אם כן, נבדקים מוגדרים מינית נטו לקשור מילים בזיכרון על בסיס מגדר, כפי שחזתה התיאוריה. הם נטו יותר להשתמש בסכמה מגדרית כדי לארגן מידע. הוכחות אחרות לתיאוריית הסכמה המגדרית מגיעות ממגוון מקורות. לדוגמה: נשים מוגדרות מינית משתמשות בתבניות נשיות לעתים קרובות יותר מאשר נשים אנדרוגיניות בזמן שהן מחלקות אנשים לקטגוריות ב- Rep Test. אנשים מוגדרים מינית נוטים לקבץ הצהרות לקטגוריות גבריות ונשיות בזמן שהם מתארים את עצמם. אנשים מוגדרים מינית נוטים יותר לזהות אדם עליו הם קראו כגבר או אישה, גם אם מידע זה אינו רלוונטי.

הערכה של הגישה הקוגניטיבית

לגישה הקוגניטיבית יש יתרונות וחסרונות. אספקט חיובי אחד של הגישה הוא שהיא מבוססת על מידע אמפירי. יתרון נוסף הוא שהיא הולכת מעבר לגישת התכונות בהסברת מאפיינים אישיותיים. במקום רק לזהות תכונות, הגישה הקוגניטיבית משתמשת במבנים קוגניטיביים כדי להסביר הבדלים בהתנהגות.

מצד שני, ביקורת נפוצה על הגישה היא על השימוש במושגים עמומים. קשה לקבוע באופן ספציפי מהי תבנית אישית או להיות בטוח מתי נעשה שימוש בסכמה, ולא לחלוטין ברור איך תבנית אישית נבדלת מסכמה ואיך כל אחד מהמבנים הקוגניטיביים האלה מתקשר לזיכרון ולאספקטים אחרים של עיבוד מידע. יתרה מכך, ביהביוריסטים שואלים האם זה באמת הכרחי להשתמש במושגים האלה. אולי ניתן להסביר אישיות בלי להתייחס לקוגניציות.

האם פרויד עדיין בחיים?

רעיונותיו של פרויד עדיין חיים / ג’ואל ויינברגר

רעיונותיו של פרויד לא מתו (יחידת הפסיכואנליזה ב- APA היא השניה בגודלה, מושגים של פרויד נטמעו בשפה: אגו, פליטה פרוידיאנית וכ’ו). השאלה היא האם הם עדיין תקפים. התשובה היא שחלקם כן וחלקם לא.

השפעתו של פרויד על הפסיכולוגיה היתה חסרת חשיבות / ג’ון קיהלסטרום

פרויד טען שהמחשבות, הפעולות והחוויות האנושיות נקבעות ע”י כוחות לא רציונליים מחוץ למודעות ולשליטה, כוחות שניתנים להבנה ולשליטה רק בעזרת תהליך טיפולי מקיף שנקרא פסיכואנליזה. פרויד גם שינה את אוצר המילים בעזרתו אנו מבינים את עצמנו ואת האחרים. בתרבות הפופולרית, טיפול פסיכולוגי מזוהה עם פסיכואנליזה. השפעתו על התרבות המודרנית היתה עמוקה ומתמשכת. השפעה זו מתבססת על ההנחה שלתיאוריה שלו יש תוקף מדעי. אבל מנקודת ראות מדעית, פסיכואנליזה פרוידיאנית קלאסית מתה גם בתור תיאוריה וגם בתור שיטת טיפול. אין הוכחות אמפיריות לתיאוריית ההתפתחות הפסיכוסקסואלית ולתסביך אדיפוס. אין הוכחות אמפיריות שפסיכואנליזה יעילה יותר מכל צורת טיפול אחרת. ניתן אולי לטעון שהתיאוריה של פרויד התאימה לתקופתו, אבל מחקר היסטורי מראה שפרויד טעה בפירוש ובהצגה של ההוכחות המדעיות שהיו לו, כלומר שהם לא התאימו אפילו לתקופתו. יש הטוענים שחלק מרעיונותיו של פרויד תקפים גם היום, אבל זה דבר אחד להגיד שמניעים לא מודעים משפיעים על ההתנהגות, ודבר אחר להגיד שכל מחשבה ומעשה נובעים מדחפים מיניים ואגרסיביים מודחקים, שזה מה שפרויד אמר. הלא מודע שהתגלה במעבדה לא דומה לזה עליו פרויד דיבר. יש האומרים שהתיאוריה הפסיכואנליטית התפתחה ואין זה הוגן להיצמד למקור, אבל בכך מתחמקים מהשאלה האם פרויד עצמו צדק. יתרה מכך, ניתן לטעון שגם התיאוריות הניאו-פרוידיאניות משוללות תוקף. פרויד אולי השפיע על התרבות אבל לא על הפסיכולוגיה. נושאים רבים היו קיימים בפסיכולוגיה לפני פרויד או שהם התעוררו מאוחר יותר אבל לא בעקבות השפעתו.

סיכום

1. אישיות מתייחסת לדפוסים ייחודיים ומאפיינים של מחשבה, רגש והתנהגות שמגדירים את סגנונו האישי של אינדיבידואל באינטראקציה עם הסביבה הפיזית והחברתית. פסיכולוגיה של האישיות מנסה א) לתאר ולהסביר הבדלים בין אנשים ב) לזהות את התהליכים שיכולים להשפיע על האינטראקציות של האדם עם הסביבה ולהשתמש בהם ליצירת הסבר אינטגרטיבי לאדם השלם.
2. התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד טוענת שהתנהגויות רבות נגרמות ממוטיבציות לא מודעות. האישיות נקבעת בעיקר ע”י הדחפים הביולוגיים למין ואגרסיה וע”י חוויות שמתרחשות בחמש השנים הראשונות של החיים. התיאוריה של פרויד לגבי מבנה האישיות רואה את האישיות כמורכבת מהאיד, האגו והסופר אגו. האיד עובד ע”פ עיקרון העונג, ומחפש סיפוק מיידי לדחפים ביולוגיים. האגו אוכף את עיקרון המציאות, דוחה את הסיפוק עד שניתן יהיה להשיגו בדרכים מקובלות חברתית. הסופר אגו (מצפון) כופה סטנדרטים מוסריים על האדם. באישיות משולבת היטב האגו נשאר בשליטה איתנה אך גמישה על פני האיד והסופר אגו, ועיקרון המציאות שולט.
3. התיאוריה של פרויד לגבי דינמיקה של אישיות מציעה שישנה כמות קבועה של אנרגיה נפשית לכל אדם (ליבידו). אם מעשה או דחף אסור מודחקים, האנרגיה תחפש ביטוי בצורה אחרת כמו חלומות או סימפטומים נוירוטיים. התיאוריה מניחה שדחפי איד שאינם מקובלים יוצרים חרדה, אותה ניתן להפחית בעזרת מנגנוני הגנה.
4. התיאוריה של פרויד לגבי התפתחות האישיות טוענת שהאדם עובר דרך שלבים פסיכוסקסואליים וחייב לפתור את תסביך אדיפוס, בו ילד קטן רואה בהורה מאותו המין כמתחרה על חיבתו של ההורה מהמין הנגדי. במהלך השנים התיאוריה של פרויד לגבי חרדה ומנגנוני הגנה השתמרה טוב יותר מאשר התיאוריה המבנית והתיאוריה ההתפתחותית.
5. התיאוריה הפסיכואנליטית שונתה ע”י פסיכולוגים מאוחרים, בעיקר קארל יונג והארי סטאק סאליבן. יונג טען שבנוסף ללא מודע האישי שתואר ע”י פרויד, קיים לא מודע קולקטיבי, חלק מה- mind שמשותף לכל בני האדם. סאליבן טען שתגובותיהם של אנשים לחוויות בין אישיות גורמות להם לפתח פרסוניפיקציות – תמונות מנטליות של עצמם ושל אחרים.
6. פסיכולוגים שמאמינים בגישה הפסיכואנליטית משתמשים לפעמים במבחנים השלכתיים, כמו מבחן רורשאך ומבחן TAT. כיוון שגירויי המבחן הם עמומים, מניחים שהאינדיבידואל משליך את האישיות שלו לתוך הגירוי, ובכך חושף רצונות ומניעים לא מודעים.
7. תיאוריית הלמידה החברתית היא הגרסה המודרנית של הגישה הביהביוריסטית לאישיות. היא מניחה שאישיות שונה נובעת מהבדלים בחוויות הלמידה – כולל למידה דרך צפייה וגם התניה קלאסית או אופרנטית ישירה. הגישה הולכת ונעשית יותר קוגניטיבית בשנים האחרונות וכעת מדגישה את האינטראקציה בין גורמים חיצוניים להתנהגות (כמו חיזוקים ועונשים) לבין גורמים פנימיים (כמו אמונות, מחשבות וציפיות).
8. בין הפסיכולוגים הידועים בתיאוריית הלמידה החברתית נמצאים ג’וליאן רוטר ואלברט בנדורה. רוטר טען שהסבירות שהתנהגות מסוימת תתרחש במצב מסוים נקבעת ע”י הציפייה וערך החיזוק. בנדורה פיתח את התיאוריה הקוגניטיבית חברתית, הטוענת שהיחסים בין הסביבה וההתנהגות הם הדדיים.
9. הגישה ההומניסטית עוסקת בחוויות הסובייקטיביות של האינדיבידואל. פסיכולוגיה הומניסטית נוסדה כאלטרנטיבה לגישה הפסיכואנליטית והביהביוריסטית. פסיכולוגים הומניסטים כמו קארל רוג’רס ואברהם מסלו הדגישו את מושג העצמי של האדם ואת השאיפה לצמיחה או הגשמה עצמית.
10. הגישה הקוגניטיבית לאישיות מבוססת על הרעיון שהבדלים באישיות נובעים מהבדלים בדרך בה אנשים מייצגים מידע בצורה מנטלית. תיאוריית המבנה האישי של גורג’ קלי מתמקדת במושגים בהם משתמש האדם כדי לפרש את עצמו ואת עולמו החברתי. פסיכולוגים אחרים מתמקדים בסכמות, מבנים קוגניטיביים שעוזרים לנו לתפוס, לארגן ולאחסן מידע.
11. מחקרים רבים התמקדו בסכמת העצמי, המורכבת מאספקטים של ההתנהגות שהם החשובים ביותר לאדם. ניסויים הראו שאנשים תופסים מידע ונזכרים בו בקלות יותר אם הוא רלוונטי לסכמת העצמי שלהם. תיאוריה קשורה לכך היא תיאוריית הסכמה המגדרית של סנדרה בם, הטוענת שאנשים מוגדרים מינית משתמשים בסכמה מגדרית כדי לתפוס ולארגן סוגים רבים של מידע.