מבוא לספיכולוגיה - הילגרד -סיכום מלא -פרק 17

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

---

פרק 17 – קוגניציה והשפעה חברתית

פסיכולוגיה חברתית (social psychology) חוקרת כיצד אנשים חושבים ומרגישים כלפי העולם החברתי שלהם וכיצד הם משפיעים זה על זה. פסיכולוגים חברתיים התחילו עם ההבחנה הבסיסית שהתנהגות אנושית היא פונקציה הן של האדם והן של המצב. כל אינדיבידואל מביא למצב סדרה ייחודית של תכונות אישיות, דבר המוביל אנשים שונים להגיב בדרכים שונות. אבל גם כל מצב מביא סדרה ייחודית של כוחות הפועלים על אינדיבידואל, וגורמים לו לפעול בדרכים שונות במצבים שונים. מחקרים הראו שהמצבים הם קובעי התנהגות חזקים יותר ממה שהאינטואיציה שלנו גורמת לנו להאמין. עם זאת, אנשים לא מגיבים רק למאפיינים האובייקטיביים של המצב אלא לפירוש הסובייקטיבי שלו.

תיאוריות אינטואיטיביות להתנהגות חברתית
אנו בונים לעצמנו תיאוריות אינטואיטיביות לגבי התנהגות אנושית. ראשית, אנו אוספים מידע. שנית, אנו מנסים לגלות קורלאציה כדי לראות מה הולך עם מה. לבסוף, אנו מנסים להסיק על סיבה ותוצאה, להעריך מה גורם למה. אנו עוברים את אותו תהליך גם כשאנו מנסים להבין את עצמנו. הניסיונות האינטואיטיביים שלנו ליישם הסקה מדעית בחיי היומיום פועלים בצורה טובה. אינטראקציה חברתית היתה כאוס אם התיאוריות הלא פורמליות שלנו לגבי התנהגות אנושית היו חסרות תוקף. אבל אנו גם עושים מספר טעויות שיטתיות כשאנו מבצעים שיפוט חברתי. באופן אירוני, התיאוריות האינטואיטיביות עצמן מפריעות לנו לעיתים קרובות לבצע שיפוט מדויק. התיאוריות שלנו יכולות לעצב את תפיסת המידע, לעוות את הערכת הקורלאציה ולהטות את הערכות של סיבה ותוצאה.

סכמות (schemas)

הקושי הראשון בו אנו נתקלים הוא איסוף מידע בצורה שיטתית ולא מוטה. חוקרים לוקחים מדגמים מייצגים, אבל מקור המידע המרכזי שלנו הוא האנשים שאנו מכירים באופן אישי. ברור שזה אינו מדגם מייצג של האוכלוסייה. מקור מידע מרכזי נוסף הוא תקשורת המונים, וגם היא מספקת דוגמאות לא רנדומליות ולא מייצגות. המידע שנותנים כלי התקשורת אינו דוגמה מהימנה על פיה ניתן להעריך את דעת הקהל. כמו כן, בחיי היומיום אנו צוברים מידע בזיכרון ומנסים להיזכר בו בזמן ביצוע שיפוט. כך שלא רק שאנו אוספים מידע מוטה מלכתחילה, אלא גם שהמידע בו אנו משתמשים בפועל לשיפוטים חברתיים מוטה עוד יותר עקב זיכרון סלקטיבי.

חיוּת (vividness) – אחד הגורמים שמשפיעים על המידע בו אנו מבחינים ואותו אנו זוכרים הוא החיות שלו. מחקרים הראו שכשמידע חי ומידע לא חי מתחרים על תשומת לבנו, סביר יותר שההערכות והשיפוטים שלנו יושפעו מהמידע החי – גם אם המידע הלא חי אמין ואינפורמטיבי יותר. אפקט החיות בעייתי במיוחד ביחס למידע שנרכש דרך תקשורת המונים.

גם אם היינו יכולים לאסוף מידע בצורה סיסטמתית ולא מוטה, התפיסות של המידע עדיין יהיו מוטות ע”י הציפיות והדעות הקיימות. בכל פעם שאנו תופסים אירוע או אובייקט, אנו משווים את המידע הנכנס לזיכרונות ממפגשים קודמים עם אותם אובייקטים או אירועים. ייצוגים או מבני זיכרון כאלה נקראים סכמות. אלה הן אמונות וידע מאורגן לגבי אנשים, אובייקטים, אירועים ומצבים. התהליך של חיפוש הסכמה המתאימה ביותר בזיכרון נקרא עיבוד סכמטי

(schematic processing). סכמות ועיבוד סכמטי מאפשרים לנו לארגן ולעבד כמות עצומה של מידע ביעילות רבה. במקום שנצטרך לתפוס ולזכור את כל הפרטים של כל אובייקט או אירוע חדש, אנו יכולים פשוט להבחין שהוא דומה לאחת מהסכמות שכבר קיימות ולקודד או לזכור רק את המאפיינים הבולטים ביותר שלו. עיבוד סכמטי מתרחש בדר”כ בצורה מהירה, אוטומטית ולא מודעת. לדוגמה: יש לנו סכמות לסוגים שונים של אנשים. סכמות אנשים כלליות נקראות לעיתים סטריאוטיפים (stereotypes). יש לנו גם סכמות על אינדיבידואלים מסוימים כמו ההורים, וסכמה עצמית (self-schema) או סכמה לגבי עצמנו – סדרה של מושגי עצמי מאורגנים המאוחסנים בזיכרון. מחקרים מראים שסכמות עוזרות לנו לעבד מידע. לדוגמה: אם אומרים לאנשים במפורש לזכור כמה שיותר מידע על אדם, הם זוכרים פחות מאשר אם מבקשים מהם פשוט לגבש התרשמות כללית. ההוראה ליצור התרשמות גורמת להם לחפש סכמות רלוונטיות שיעזרו להם לארגן את המידע ולהיזכר בו טוב יותר. סכמת העצמי מאפשרת לנו לארגן ולעבד מידע ביעילות. תופעה זו נקראת אפקט ההתייחסות לעצמי (self-reference effect) ויש לה שתי סיבות: א) קישור כל מילה לעצמו מוביל את האדם לחשוב עליה בצורה עמוקה ומפורטת יותר בזמן שהוא תוהה אם היא רלוונטית עבורו. ב) סכמת העצמי משמשת לקישור בזיכרון של מה שאחרת היה מידע חסר הקשר.

סכמות ותפיסה – ללא סכמות ועיבוד סכמטי היינו המומים מהמידע שמציף אותנו והיינו מעבדי מידע גרועים. אבל המחיר שאנו משלמים עבור היעילות הזו הוא הטיה גם בתפיסה וגם בזיכרון של המידע. באופן כללי, למידע הראשון שאנו מקבלים יש את ההשפעה הגדולה ביותר על הרושם הכללי שלנו. זה ידוע בתור אפקט הראשוניות (primary effect). למרות שכמה גורמים תורמים לאפקט הראשוניות, נראה שהוא בעיקר תוצאה של העיבוד הסכמטי. כשאנו מנסים להתרשם מאדם בפעם הראשונה אנו מחפשים בזיכרון את סכמת או סכמות האדם שהכי מתאימות למידע הנכנס. בנקודה מסוימת אנו מבצעים החלטה מוקדמת: אדם זה חברותי (או כל שיפוט אחר). אז אנחנו מטמיעים מידע חדש לתוך השיפוט הזה ומתייחסים אל מידע סותר כלא מייצג את האדם שלמדנו להכיר. התפיסות הבאות שלנו נעשות מונעות ע”י הסכמה ולכן אטומות יחסית למידע חדש. יש אמת בקביעה שרושם ראשוני הוא חשוב.

סכמות וזיכרון – הדרך בה עיבוד סכמטי משפיע על הזיכרון שלנו הודגמה במחקר בו הנבדקים צפו בסרט של אישה החוגגת את יום הולדתה. לחלק מהנבדקים אמרו שהיא ספרנית ולחלק אמרו שהיא מלצרית. חלק מההתנהגויות שלה עוצבו כך שיתאימו לסטריאוטיפ של ספרנית, ומספר שווה של התנהגויות התאים לסטריאוטיפ של מלצרית. לאחר הצפייה ביקשו מהנבדקים למלא שאלון שבחן את הזיכרונות שלהם. הם זכרו נכון התנהגויות תואמות לסכמה 88% מהזמן אבל התנהגויות לא תואמות לסכמה הם זכרו רק 78% מהזמן. בדומה לאפקט הראשוניות, יש יותר מהסבר אפשרי אחד להשפעה על הזיכרון. לדוגמה: אם הנבדקים לא היו בטוחים לגבי עובדה מסוימת, יכול להיות שהם פשוט השתמשו בידע שלהם שהאישה היא ספרנית/מלצרית כדי לעשות ניחוש מושכל, כלומר סטריאוטיפי. הסבר נוסף הוא שהסכמות הן כמו תיקיות בארון. הן עוזרות לנו לשלוף מידע בכך שהן מספקות נתיב לפריטים רלוונטיים. למרות שממצאים אלה מצביעים על כך שאנו נוטים יותר לזכור מידע שתואם לסכמות מאשר מידע שלא תואם לסכמות, זה לא תמיד נכון. אם מישהו מתנהג בצורה שמנוגדת לציפיות שלנו, נזכור את ההתנהגות הזו טוב יותר מאשר התנהגות שתואמת לסכמה או שקצת לא תואמת אותה.

עקביות של סכמות – כיוון שסכמות משפיעות על התפיסה ועל הזיכרון שלנו בדרכים שתואמות לסכמה, הן נוטות לעמוד בפני מידע מפריך. זה מרמז על כך שהצגת עובדות בויכוח ציבורי בתקווה למצוא פתרון או למתן דעות קיצוניות, תביא דווקא לקיטוב נוסף. התומכים של כל צד יבחרו מתוך העובדות את אלה שמחזקות את הדעות הראשוניות שלהם.

עקביות של סכמות עצמי – הראו אפקט דומה גם עם סכמות-עצמי. ביקשו מנבדקים להבחין בין מכתבי התאבדות אמיתיים ומזויפים. לחלק מהנבדקים אמרו שהם הצליחו במשימה ולחלק אמרו שלא הצליחו. לאחר מכן גילו להם שביצעו מניפולציה על הפידבק ושלחוקר לא היה מידע על מידת ההצלחה שלהם. למרות זאת, הנדבקים “שהצליחו” המשיכו להאמין שהם היו טובים במשימה, והנבדקים “שנכשלו” המשיכו להאמין שהם לא היו טובים במשימה. זה נקרא אפקט כושר ההתמדה (perseverance effect). הסבר אחד לכך שהוא שכשאמרו לנבדקים שהם הצליחו הם ניסו למצוא את הסיבות להצלחה. באופן דומה, כשאמרו לנבדקים שהם נכשלו הם בחנו את העבר שלהם ומצאו סיבות לכישלון. כשהם גילו לאחר מכן שהחוקר לא ידע מהי מידת ההצלחה, הם נשארו עם ההסבר הסיבתי שלהם, שעדיין נראה תקף, כך שהם המשיכו לחזות שהם הצליחו או נכשלו על בסיס סכמת העצמי החדשה למשימה. מחקרים נוספים תומכים בהסבר הזה של אפקט כושר ההתמדה. ביקשו מנבדקים לנסות להסביר אירועים בחיים של אדם על בסיס ההיסטוריה שלו. לאחר מכן גילו להם שהאירועים האלה היו היפותטיים ושלא ידוע מה קרה בחייהם של האנשים. אז ביקשו מהם להעריך את הסבירות למספר אירועים אפשריים בחייו של האדם, כולל האירועים הקריטיים שהם הסבירו קודם לכן. הנבדקים קבעו שהסבירות של אירועים שהם הסבירו גבוהה יותר מזו של שאר האירועים.

סטריאוטיפים (stereotypes)

בתור מדענים אינטואיטיביים אנו תופסים, או חושבים שאנו תופסים, קורלאציות. סטריאוטיפים, או סכמות של סוגי אנשים, הם בעצם מיני תיאוריות של קורלאציה בין תכונות או התנהגויות מסוימות לבין תכונות או התנהגויות אחרות. מחקרים מראים שאנו לא מדייקים בגילוי קורלאציות. שוב הסכמות שלנו מטעות אותנו. כאשר הסכמות שלנו מובילות אותנו לצפות לקשר בין שני דברים, נבצע הערכת יתר של הקורלאציה ביניהם, אפילו נראה קורלאציות שלא קיימות בפועל. אבל כשאין לנו סכמה שגורמת לנו לצפות לקשר, נפחית מערכה של קורלאציה או לא נבחין בקורלאציה חזקה. זה הודגם במחקר על פסיכולוגים קליניים שדיווחו בעקביות על קורלאציה בין התגובות של מטופלים למבחנים השלכתיים (רורשאך) לבין מאפייני האישיות שלהם (לדוגמה: בין הומוסקסואליות לזיהוי בגדים נשיים), למרות שמחקרים לא מצא כזה קשר. החוקרים שיערו שהפסיכולוגים רואים קורלאציות כיוון שהן מתאימות לסטריאוטיפים או לסכמות פופולריות. בתור מדענים אינטואיטיביים אנו מונעים ע”י סכמות. אנו רואים קורלאציות אליהן הסכמות שלנו הכינו אותנו, ולא רואים קורלאציות אליהן הסכמות שלנו לא הכינו אותנו.

עקביות של סטריאוטיפים – לדוגמה: כדי לקבוע האם יש קורלאציה בין נטיית מינית לבין תנועות נשיות, עלינו לדעת האם אחוז הגברים שמבצע תנועות נשיות משתנה עקב הנטייה המינית. לשם כך עלינו להתחשב בכל נתונים הבאים:

ניתן לראות שבשני המקרים 10% מבצעים תנועות נשיות כך שלא קיימת קורלאציה בין נטייה מינית לבין ביצוע תנועות נשיות. סטריאוטיפים לא תקפים ממשיכים להתקיים כיוון שאנו שמים לב רק לתא A ומזניחים את שאר התאים. גם הומוסקסואלים הם מיעוט וגם גברים שמבצעים תנועות נשיות הן מיעוט. כשהם מתרחשים יחד (תא A) זוהי התרחשות מיוחדת ויש לכך שתי תוצאות. ראשית, אנו מבצעים הערכת יתר של התדירות בה נתקלנו בכאלה שילובים מיוחדים. שנית, גם אם לא הערכנו את התדירות שלהם יתר על המידה, יש נטייה להבחין ולזכור אירועים של תא A ולהתעלם מאירועים שנופלים בתאים אחרים בטבלה. סיבה אחת לכך היא שהמידע הרלוונטי כמעט אף פעם לא זמין עבורנו. אין לנו כמעט הזדמנות להעריך את התדירות של תא C. גם תא B מהווה מלכודת לאנשים רבים. אם הם יראו גבר מבצע תנועות נשיות הם יניחו שהוא הומוסקסואל ושייך לתא A, כשבעצם יכול להיות שהוא שייך לתא B (זוהי דוגמה לעיבוד מידע מונחה סכמה). גם אם מידע מהתאים אחרים כן זמין לנו, בדר”כ לא נבין שאנו צריכים לדעת את המידע הזה. בעיקר קשה לנו להתחשב בתא D כיוון שזה אינו אירוע (nonevent). קשה להבחין או להעריך את הרלוונטיות לא-אירועים לחיינו. כפי שכבר נאמר, אנו נוטים יותר לזכור אירועים חיים (כמו גבר הומוסקסואל המבצע תנועות נשיות) לכן מבחינים, זוכרים ומבצעים הערכת יתר של תא A .

סטריאוטיפים המגשימים את עצמם (self-fulfilling stereotypes) – סכמות משפיעות לא רק על הפירושים ותהליכי ההסקה שלנו, אלא גם על התנהגות ואינטראקציה חברתית, וגם זה יכול לשמר את הסטריאוטיפ. הסטריאוטיפים שלנו יכולים להוביל אותנו לאינטראקציה עם מושאי הסטריאוטיפ בצורה שגורמת להם להגשים את הציפיות שלנו. לדוגמה: מראיינים לבנים במקומות עבודה מפגינים סגנון ראיון פחות חברותי כלפי אנשים שחורים, ובכך גורמים להם להיראות פחות טוב. סטריאוטיפים יכולים להגשים את עצמם גם ע”י השפעה ישירה על התפקוד של האינדיבידואל. רק האיום של להיות מזוהה עם הסטריאוטיפ יכול להעלות את רמת החרדה של האינדיבידואל ובכך לפגוע בתפקוד שלו. לדוגמה: בניסוי על הסטריאוטיפ שנשים פחות טובות מגברים במתמטיקה, נתנו לתלמידי קולג' (בנים ובנות) שהיו טובים במתמטיקה מבחן קשה. כשאמרו לנבחנים שנשים מצליחות בדר”כ באותה מידה כמו גברים, הציונים של הבנות אכן היו טובים כמו אלה של הבנים. כשאמרו לנבחנים שגברים מצליחים בדר”כ יותר מנשים, הציונים של הבנות היו נמוכים מאלה של הבנים.

ייחוסים (Attributions)

בתור מדענים אינטואיטיביים אנו חשים שאנו באמת מבינים התנהגות אנושית כשאנו יודעים למה היא התרחשה או מה גרם לה. כשאנו רואים התנהגות מסוימת, אולי של עצמנו, אנו צריכים להחליט לאיזה סיבה אפשרית יש לייחס את הפעולה.

טעות הייחוס הבסיסית – אחת ממשימות הייחוס המרכזיות איתה אנו מתמודדים היא להחליט האם ההתנהגות הנצפית משקפת משהו ייחודי על האדם (האמונות שלו, הגישות, האישיות וכד') או על המצב בו היא מתרחשת. אם אנו מסיקים שמשהו באדם הוא הגורם העיקרי להתנהגות, ההסקה שלנו נקראת ייחוס פנימי (internal or dispositional attribution). אם אנו מסיקים שסיבה חיצונית היא הגורם העיקרי להתנהגות, זה נקרא ייחוס חיצוני (external or situational attribution). פריץ היידר, מייסד תיאוריית הייחוס, גילה שההתנהגות של אדם היא כה מחייבת שאנו מתייחסים אליה כמו שהיא ולא נותנים מספיק משקל לנסיבות המקיפות אותה. אנו מבצעים הערכה חסרה של גורמים מצביים להתנהגות, וקופצים למסקנות מוקדמות מדי לגבי הנטיות של האדם. במילים אחרות, יש לנו סכמה של סיבה ותוצאה להתנהגות אנושית שמייחסת משקל רב מדי לאדם ופחות מדי משקל למצב. המושג טעות ייחוס בסיסית (fundamental attribution error) מתייחס לנטייה לבצע הערכה חסרה של השפעות המצב על התנהגות ולהניח שמאפיינים אישיים של האינדיבידואל הם האחראים. לדוגמה: ב- debating נתנו לכל צד לייצג עמדה בסוגייה מסוימת, כשהצופים ידעו שהחלוקה נכפתה על הצדדים. כשביקשו מהצופים להעריך את העמדה האמיתית של כל צד כלפי הסוגייה, הם הסיקו שהעמדה של הדוברים קרובה לזו אותה הם ייצגו. אפקט זה הוא חזק ומתרחש גם אם הצופה מחליט בעצמו מי ייצג כל צד, וגם אם הדוברים בכוונה לא מראים התלהבות ומקריאים נאום מוכן בצורה מונוטונית. בניסוי נוסף זוגות של נבדקים השתתפו במשחק של ידע כללי לעיני צופים. נבדק אחד מונה רנדומלית לשואל והיה צריך לשאול את הנבדק השני 10 שאלות ידע כללי קשות עליהן הוא יודע את התשובה. אם הנשאל לא ידע את התשובה, השואל ענה עליה. לאחר מכן גם הצופים וגם המשתתפים התבקשו להעריך את רמת הידע הכללי של השואל ושל הנשאל בהשוואה “לסטודנט הממוצע”. השואלים דרגו הן את עצמם והן את הנשאלים כבעלי רמה ממוצעת של ידע כללי. הנשאלים העריכו את השואלים כבעלי רמה גבוהה מהסטודנט הממוצע ואת עצמם כבעלי רמה נמוכה. הם ייחסו את תוצאת המשחק לרמת הידע הכללי שלהם (ושל השואל) במקום להתחשב ביתרונות המצביים מהם נהנו השואלים, שיכלו לבחור איזה שאלות לשאול. הצופים דרגו את רמת הידע הכללי של השואלים כגבוהה מאד. במילים אחרות, הנשאלים והצופים ייחסו משקל רב מדי לאנשים ופחות מדי משקל למצב – טעות הייחוס הבסיסית. טעות זו יכולה לפעול לטובתנו או לרעתנו. אם אנו רוצים להיראות כבעלי ידע, עלינו לבנות את המצב כך שנשלוט בבחירת הנושאים בשיחה.

ייחוסים עצמיים (self attribution) - באופן כללי, אנו מבצעים שיפוטים לגבי עצמנו תוך שימוש באותם תהליכים הסקתיים וביצוע אותם סוגי טעויות. תיאוריית התפיסה העצמית (self-perception theory) טוענת שאנשים לומדים להכיר את הגישות, הרגשות שלהם ומצבים פנימיים אחרים באופן חלקי דרך הסקה מתצפיות על ההתנהגות שלהם והנסיבות בהן היא מתרחשת. במידה שרמזים פנימיים הם חלשים, עמומים או לא ניתנים לפירוש, האינדיבידואל הוא כמו כל צופה חיצוני שחייב להסתמך על רמזים חיצוניים בכדי להסיק על מצבים פנימיים. הדגמה של תיאוריית התפיסה העצמית נעשתה בניסוי בו תלמידי קולג' ביצעו משימות משעממות. עם סיום המשימות, חלק מהמשתתפים קיבלו דולר אחד כדי להגיד למשתתף הבא בתור שהמשימות היו מעניינות ומהנות. לאחרים הציעו 20 דולר עבור זה. כל המשתתפים הסכימו. לאחר מכן שאלו אותם עד כמה הם נהנו מהמשימות. משתתפים שקיבלו דולר אחד אמרו שהם באמת נהנו מהמשימות. משתתפים שקיבלו 20 דולר לא מצאו את המשימות מהנות יותר מאשר קבוצת ביקורת שלא דיברה עם משתתפים אחרים. התמריץ הקטן, ולא התמריץ הגדול, גרם למשתתפים להאמין במה שהם שמעו את עצמם אומרים. תיאוריית התפיסה העצמית טוענת שהמשתתפים בניסוי בחנו את ההתנהגות שלהם (אמירה למשתתף אחר שהמשימות מעניינות) ושאלו את עצמם במרומז מדוע הם עשו זאת. הם חיפשו תשובה באותה דרך בה היה עושה זאת צופה חיצוני, ע”י ניסיון להחליט האם לבצע ייחוס פנימי (עשיתי זאת כי באמת נהניתי מהמשימות) או ייחוס חיצוני (עשיתי את זה בשביל הכסף). כשמשלמים לאדם רק דולר אחד, צופה נוטה יותר לבצע ייחוס פנימי. אבל אם משלמים לאדם 20 דולר, צופה נוטה יותר לבצע ייחוס חיצוני. אם האדם עצמו הולך לפי אותו תהליך הסקתי כמו צופה היפותטי, המשתתפים שקיבלו רק דולר אחד ביצעו ייחוס פנימי כלפי ההתנהגות שלהם. המשתתפים שקיבלו 20 דולר ייחסו את ההתנהגות לכסף. המשתתפים, שקיבלו דולר והסיקו שהמשימות מעניינות אחרת הם לא היו אומרים זאת, טעו. הם היו צריכים להסיק שהם דיברו עם המשתתף הבא כי שילמו להם לעשות זאת. במילים אחרות, הם ביצעו את טעות הייחוס הבסיסית.

יצירת תיאוריות לגבי העצמי - תיאוריית התפיסה העצמית מציירת פורטרט של שני עצמי בתוך אדם אחד: subject-self ו- psychologist-self. ה- subject-self מתנהג וה- psychologist-self מנסה לפרש או להסביר את ההתנהגות תוך הצגת אותן הטיות וביצוע אותם סוגי טעויות כמו כל מדען אינטואיטיבי (דומה לרעיון הצופה הסמוי של הילגרד). מחקר נוירופסיכולוגי מראה שהרעיון של עצמי צופה ועצמי נצפה הוא יותר מאשר מטאפורה פשוטה. חולים ששתי ההמיספרות שלהם הופרדו לא יכולים לתאר מילולית גירויים ויזואליים המוצגים להמיספרה הימנית כיוון שאזור השפה נמצא בהמיספרה השמאלית. ניסויים הראו שיש “מפרש מוח שמאלי” (left-brain interpreter) שמנסה להבין רגשות והתנהגויות שנובעות מחלקים אחרים של המוח. לדוגמה: הציגו להמיספרה הימנית של חולה כזה את המילה “לצחוק” והוא צחק. כששאלו אותו מדוע, הוא ענה לחוקרים שהם ממציאים לו מבחנים כל חודש וזו דרך מצוינת להתפרנס. באופן כללי, כשמבקשים מאנשים להסביר את ההעדפות, ההתנהגויות והמצבים הרגשיים שלהם, הם נוטים לזהות סיבות שנראות הגיוניות, גם אם הסיבות האלה אינן אופרטיביות, ולהתעלם מהסיבות האמיתיות שנראות פחות סבירות.

הבדלים בין תרבותיים בתהליכי ייחוס

ישנה אפשרויות שחלק מהשפעות הייחוס אינן אוניברסליות, אלא משקפות את האוריינטציה האינדיבידואליסטית של התרבות בה נערכו המחקרים. מחקרים מראים שאנשים מאירופה וצפון אמריקה נוטים לתאר את עצמם במונחים פנימיים יותר מאשר אסיאתים. במבט ראשון, נראה שאנשים בתרבויות אסיאתיות קולקטיביסטיות נוטים לבצע את טעות הייחוס הבסיסית פחות מאשר אנשים מתרבויות אינדיבידואליסטיות. אבל ייתכן גם שגורמים מצביים באמת משחקים תפקיד חשוב יותר בקביעת התנהגות בתרבויות קולקטיביסטיות. הסברים אלה אינם אקסקלוסיביים. ייתכן שהשפעות מצביות בתרבויות קולקטיביסטיות הן קובעות חזקות יותר של התנהגות, ולכן גם זמינותם יותר קוגניטיבית כהסברים להתנהגות.

עמדות (Attitudes)

עד עתה הדיון התמקד בתפקוד הקוגניטיבי, התהליך של תפיסה וחשיבה. עמדות מכניסות גם רגשות ותחושות (affect). עמדות הן ההעדפות והשנאות שלנו, הערכות ותגובות בעד או נגד אובייקטים, אנשים, מצבים או אספקטים אחרים של העולם, כולל רעיונות מופשטים ומדיניות חברתית. למרות שעמדות מבטאות רגשות, לעיתים קרובות הן מקושרות גם לקוגניציות, בעיקר אמונות לגבי מושאי הגישה. לפעמים עמדות מקושרות גם לפעולות שאנו נוקטים ביחס למושאי העמדה. בדר”כ פסיכולוגים חברתיים מתייחסים אל עמדות כאל מכילות רכיב קוגניטיבי, רכיב רגשי ורכיב התנהגותי. לדוגמה: בחקר עמדות שליליות כלפי קבוצה, פסיכולוגים חברתיים מבחינים בין סטריאוטיפים שליליים (תפיסות ואמונות שליליות לגבי הקבוצה – הרכיב הקוגניטיבי), דעות קדומות (תחושה שלילית כלפי הקבוצה – הרכיב הרגשי) ואפלייה (פעולות שליליות נגד חברי הקבוצה – הרכיב ההתנהגותי). יש פסיכולוגים הטוענים שעמדות מורכבות רק מהרכיב הקוגניטיבי והרגשי או רק מהרכיב הרגשי, אבל למרות ההגדרות השונות, כולם עוסקים ביחסים הפנימיים בין האמונות, ההרגשות וההתנהגויות המתאימות.

עקביות של עמדות

נראה שעמדות מסוימות הולכות יחד. נראה שלעמדות של אנשים יש סוג של היגיון פנימי, אבל בדרך כלל אין זה היגיון פורמלי ברור. במקום זאת, זהו סוג של פסיכו-היגיון (psycho-logic) שנקרא עקביות קוגניטיבית (cognitive consistency). ההנחה הבסיסית של תיאוריות עקביות קוגניטיבית היא שכולנו שואפים להיות עקביים באמונות, עמדות והתנהגויות שלנו, ושחוסר עקביות מהווה גירוי שגורם לנו לשנות אותן עד שהן יוצרות חבילה קוהרנטית והגיונית. אולם רוב המחקר בנושא נערך על סטודנטים בתנאי מעבדה. פסיכולוגים ומדענים פוליטיים שביצעו מחקרים מחוץ למעבדה טוענים שאין קוהרנטיות אידיאולוגית בדעת הקהל לגבי נושאים חברתיים ופוליטיים. ההוכחות מצביעות על כך שרוב האזרחים לא מארגנים את האמונות והעמדות שלהם בהתאם לאידיאולוגיה כללית. נראה שחוסר עקביות רווח יותר מאשר עקביות. זה הוביל פסיכולוג לטעון שרבות מהעמדות מגיעות ארוזות בתור “מולקולות של דעות” (opinion molecules). כל מולקולה מורכבת מ:

א. אמונה

ב. עמדה

ג. תפיסת התמיכה החברתית בדעה

במילים אחרות, כל מולקולת דעות מכילה עובדה, הרגשה וקהל תומכים. למולקולות של דעות יש תפקידים חברתיים חשובים. ראשית, הן משמשות בתור יחידות שיחה, ומספקות לנו משהו קוהרנטי להגיד כשנושא מסוים עולה בשיחה. הן גם מעניקות מראה רציונלי לוויכוחים עם חברים ושכנים על נושאים חברתיים. אבל החשוב מכל, הן מזהות אותנו עם קבוצות חברתיות חשובות, מחזקות את תחושת השייכות לקהילה חברתית. אם כן, העובדה וההרגשה הן מרכיבים פחות חשובים של מולקולת דעה מאשר קהל התומכים.

פונקציות של עמדות

עמדות משמשות מספר פונקציות פסיכולוגיות. אנשים שונים יכולים להחזיק באותן עמדות עקב סיבות שונות, ואדם יכול להחזיק בעמדה מסוימת עקב יותר מסיבה אחת. הפונקציות שהעמדה משמשת משפיעות על מידת העקביות שלה עם עמדות אחרות, ועל מידת הקלות בה ניתן לשנות אותה. במהלך השנים, תיאוריות של עמדות זיהו מספר פונקציות של עמדות:

הפונקציה האינסטרומנטלית (instrumental function) – עמדות בהן אנו מחזיקים מסיבות פרקטיות או תועלתניות. הן מבטאות דוגמאות ספציפיות לרצון הכללי שלנו להשיג תועלת או פרסים ולהימנע מעונש. בכדי לשנות עמדות כאלה, מספיק לשכנע את האדם שהאלטרנטיבה תביא לו יותר תועלת.

פונקצית הידע (knowledge function) – עמדות שעוזרות לנו להבין את העולם, מארגנות את המידע המגוון שאנו סופגים במהלך היום. עמדות כאלה הן במהותן סכמות שמאפשרות לנו לארגן ולעבד מידע מגוון ביעילות מבלי שנצטרך להתמקד בפרטים שלו. בדומה לסכמות אחרות, עמדות כאלה עושות פישוט יתר של המציאות ומטות את תפיסת האירועים שלנו.

פונקצית ביטוי ערך (value-expressive function) – עמדות שמבטאות ערכים או משקפות את מושג העצמי. כיוון שעמדות המבטאות ערכים נובעות מהערכים הבסיסיים וממושג העצמי של האדם, הן נוטות להיות עקביות. ערכים פוליטיים רחבים כמו ליברליות או שמרנות יכולים לשמש בסיס לעמדות המבטאות ערכים. עמדות כאלה לא משתנות בקלות, צריך לשכנע את האדם שעמדה אלטרנטיבית תהיה עקבית יותר עם הערכים הבסיסיים ומושג העצמי שלו.

פונקצית הגנת האגו (Ego-defensive function) – עמדות שמגנות עלינו מפני חרדה או מפני איום על ההערכה העצמית שלנו. המושג של הגנת האגו מגיע מהתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד. אחד המנגנונים להגנת האגו שתואר ע”י פרויד הוא השלכה (projection) – האדם מדחיק את הדחפים הלא מקובלים שלו ומבטא עמדות עוינות כלפי אחרים שנתפסים כבעלי הדחפים האלה. הרעיון שעמדות שליליות כלפי מיעוטים עשויות לשמש פונקצית הגנה על האגו נקרא תיאוריית השעיר לעזאזל (scapegoat theory) של דעות קדומות, כיוון שלעיתים קרובות העוינות של האדם מתבטאת בהאשמת מיעוטים בבעיות אישיות וחברתיות. מחקר שנערך בברקלי בשנות ה- 40 ניסה לבדוק האם התיאוריה הפסיכואנליטית יכולה להסביר את האידיאולוגיה האנטישמית והפשיסטית שצמחה בגרמניה הנאצית, והאם ניתן לזהות אינדיבידואלים שיהיו פגיעים במיוחד לאידיאולוגיה כזו. בעזרת שאלוני עמדות, החוקרים אוששו את ההשערה הראשונית שאנשים אנטישמים נטו להיות בעלי דעות קדומות גם כלפי קבוצות אחרות השונות מהם – כלומר נגד קבוצות החוץ (outgroup). כשראיינו אותם, הנבדקים תארו דיסיפלינה הורית מוסרית וקפדנית, מבנה משפחתי היררכי ודאגה מהמצב הסוציו-אקונומי של המשפחה. החוקרים טענו שסביבות ביתיות כאלה יצרו אינדיבידואלים עם “אישיות אוטוריטרית” (authoritarian personality) – אנשים שהם כנועים וצייתנים לאלה שהם מחשיבים מעליהם (כולל דמויות סמכות) אבל בזים ואגרסיביים כלפי אלה שהם מחשיבים לנחותים מהם. כפי שהתיאוריה הפסיכואנליטית לדעות קדומות חוזה, אנשים אוטוריטריים מדחיקים את הידע על המאפיינים הלא רצויים שלהם ומשליכים אותם על קבוצות החוץ “הנחותות”. עם זאת, מחקרים עדכניים יותר טוענים שדעות קדומות ועמדות אוטוריטריות נרכשות בצורה ישירה יותר דרך תהליכי למידה נורמליים, ולא דרך התהליכים הפסיכואנליטיים שתוארו במחקר המקורי. כמו כן, התוכן הפוליטי הספציפי של זווית הראייה האוטוריטרית יכולה להשתנות מחברה אחת לשנייה.

פונקצית ההסתגלות החברתית (social adjustment function) – עמדות שעוזרות לנו להרגיש שאנו חלק מקהילה חברתית. “מולקולת הדעות” היא דוגמה אחת לכך. התוכן של האמונות והעמדות פחות חשוב מאשר הקשרים החברתיים שהן מספקות. במידה שהעמדות משמשות בעיקר פונקצית התאמה חברתית, הן יטו להשתנות אם הנורמות החברתיות ישתנו.

עמדות והתנהגות

סיבה מרכזית לחקר עמדות היא הציפייה שהן יאפשרו לחזות התנהגות עתידית של האדם. אבל מחקרים הראו שהקשר בין עמדות להתנהגות הוא מורכב. במחקר שנערך בשנות ה- 30 (תקופה בה היו הרבה דעות קדומות כלפי אסיאתים), פרופסור לבן נסע ברחבי ארה”ב עם זוג סיני והם סעדו ולנו במאות מסעדות ובתי מלון ללא כל בעיה. מאוחר יותר הם שלחו מכתבים למסעדות ולבתי המלון האלה ושאלו אותם האם יהיו מוכנים לשרת זוג סיני. מבין בתי העסק שהשיבו, 92% ענו שלא יהיו מוכנים לעשות זאת. כלומר הם ביטאו עמדות של דעות קדומות הרבה יותר מאשר ההתנהגות שלהם. מחקר זה מראה שהתנהגות נקבעת ע”י הרבה גורמים ולא רק ע”י עמדות, ושהגורמים האלה משפיעים על עקביות של התנהגות. גורם ברור אחד הוא מידת האילוצים של המצב: לעתים קרובות אנו חייבים לפעול בדרכים המנוגדות למה שאנו חושבים או מאמינים. ללחץ חברתי יכולה להיות השפעה כזו על ההתנהגות.

באופן כללי, עמדות נוטות לחזות התנהגות בצורה הטובה ביותר כאשר:

א. הן חזקות ועקביות.

ב. הן קשורות להתנהגות הנחזית באופן ישיר.

ג. הן מבוססות על החוויות האישיות של האינדיבידואל.

ד. האינדיבידואל מודע לעמדות שלו.

א. עמדות חזקות ועקביות – חוזות התנהגות טוב יותר מאשר עמדות חלשות או אמביוולנטיות. אנשים רבים חווים אמביוולנטיות כיוון שחברים ומכרים שלוחצים עליהם לא מסכימים אחד עם השני. אמביוולנטיות וקונפליקטים יכולים להתעורר גם מתוך האדם. כאשר הרכיבים הרגשיים והקוגניטיביים של עמדה אינם תואמים (לדוגמה: כאשר אנו אוהבים משהו שאנו יודעים שהוא לא טוב), קשה לחזות התנהגות. באופן כללי, כאשר יש חוסר התאמה בין הרכיבים, הרכיב שהכי קשור להתנהגות יחזה אותה בצורה הטובה ביותר.

ב. עמדות שקשורות להתנהגות באופן ישיר – חוזות התנהגות טוב יותר מאשר עמדות שקשורות רק באופן כללי.

ג. עמדות המבוססות על חוויות אישיות – חוזות התנהגות טוב יותר מאשר עמדות שהתגבשו בעקבות קריאה או שמיעה על נושא.

ד. מודעות – אנשים שמודעים לעמדות שלהם נוטים יותר להתנהג בדרכים שעקביות לעמדות האלה. הדבר נכון הן לגבי אנשים שבאופן כללי יותר ממוקדים במחשבות וברגשות כחלק מהאישיות שלהם, והן לגבי אנשים ששמים אותם במצב שנועד להגביר את המודעות שלהם (לדוגמה: מול מראה או מצלמת וידאו). עם זאת, כשמבקשים מאנשים לחשוב על הסיבות לעמדות שלהם בפעם הראשונה, העמדות שלהם פחות חוזות התנהגות. מסתבר שכאשר אנו מנתחים את ההרגשה שלנו בפעם הראשונה, אנו מגבשים את העמדות בצורה קוגניטיבית על בסיס תיאוריות אינטואיטיביות של מה סביר שינבע מהסיבות האלה. לעיתים קרובות עמדה מבוססת היגיון כזו שונה ממה שאנחנו מרגישים באמת.

תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי (Cognitive Dissonance Theory)

ייתכן גם שהתנהגות תוביל לעמדות. ההסבר המשפיע ביותר של סדר האירועים הזה הוא תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של ליאון פסטינגר. בדומה לתיאוריות עקביות קוגניטיבית באופן כללי, תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי מניחה שיש דחף לעקביות קוגניטיבית – שתי קוגניציות מנוגדות ייצרו מצוקה, שתגרום לאדם להסיר את אי-ההתאמה וליצור הרמוניה בין הקוגניציות. המושג דיסוננס קוגניטיבי מתייחס למצוקה הנוצרת עקב קוגניציות לא תואמות. למרות שהתיאוריה עוסקת בכמה סוגים של חוסר עקביות, היא היתה הכי פרובוקטיבית בתחזית שביצוע התנהגות מסוימת, שמנוגדת לעמדות של האינדיבידואל, יוצר לחץ לשנות את העמדות כך שיתאימו להתנהגות. התיאוריה מציינת שכאשר אין סיבות מתאימות לבצע התנהגות, אבל היא בכל זאת מבוצעת, נוצר הדיסוננס הרב ביותר, ולכן יש הכי הרבה שינוי של עמדות. הדבר הודגם בניסוי שתואר קודם על נבדקים ששילמו להם דולר אחד או עשרים דולר כדי להגיד לנבדק הבא בתור שמשימות משעממות הן בעצם מעניינות ומהנות (induced-compliance experiment by Festinger & Carlsmith). ע”פ תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי, תשלום של 20 דולר מספק סיבה מתאימה לציות לבקשת הנסיין לדבר עם הנבדק הבא, לכן הנבדק לא חווה או כמעט לא חווה דיסוננס. ההתאמה בין התמריץ לבין הציות גוברת על חוסר העקביות בין ההתנהגות לבין העמדה כלפי המשימות. בהתאם לכך, נבדקים שקיבלו 20 דולר לא שינו את העמדה שלהם. לעומת זאת, לנבדקים שקיבלו רק דולר אחד לא היתה סיבה מתאימה לציות, לכן הם חוו דיסוננס. הם הפחיתו את הדיסוננס בכך שהתחילו להאמין שהם באמת נהנו מהמשימות. המסקנה הכללית היא שהתנהגות שגורמת לדיסוננס תוביל לשינוי עמדה במצבים בהם גרמו להתנהגות במינימום לחץ, בין אם בצורה של עונש או פרס. במהלך השנים הועלו הסברים אחרים לכמה מהממצאים של תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. לדוגמה: גם תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי וגם תיאוריית התפיסה העצמית טוענות שהן מסבירות את התוצאות של מחקרי יצירת ציות (induced-compliance). באופן כללי, כל אחת מהתיאוריות האלטרנטיביות יצרה מידע שהתיאוריות האחרות לא יכולות להסביר. יש מחקרים המוצאים הוכחות לכך שנבדקים אכן חווים עוררות ומצוקה כשהם מציגים טיעונים המנוגדים לאמונות שלהם, ממצא שתואם לתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי אבל לא לתיאוריית התפיסה העצמית. אחרים הסיקו שכל התיאוריות יכולות להיות נכונות, כל אחת בנסיבות קצת שונות, ושהמחקר צריך להתמקד בפירוט מתי והיכן מתאימה כל תיאוריה.

משיכה בין אישית

אין תחום של ההתנהגות האנושית בו הקוגניציות והרגשות שזורים זה בזה בדרך כה סבוכה כמו במשיכה בין אישית: חיבה, אהבה ותשוקה מינית. תחילה נעסוק בחיבה (liking) – בעיקר חברות והשלבים המוקדמים של מערכות יחסים אינטימיות יותר.

חיבה

ישנם כמה גורמים למשיכה בין אישית: אטרקטיביות פיזית (physical attractiveness), קירבה

(proximity), היכרות (familiarity) ודמיון (similarity). עם זאת, גורמים אלה לא תמיד מספיקים כדי לקיים מערכת יחסים ארוכת טווח.

אטרקטיביות פיזית – סקרים הראו שאנשים לא מדרגים אטרקטיביות פיזית כגורם חשוב בחיבה לאנשים אחרים, אבל מחקרים על ההתנהגות האמיתית מוכיחים אחרת. יתרה מזו, החשיבות של האטרקטיביות הפיזית פועלת לא רק בפגישה הראשונה, אלא גם בפגישות הבאות. מדוע אטרקטיביות פיזית כה חשובה? חלק מההסבר הוא שהמעמד החברתי וההערכה העצמית שלנו עולים כשאנו נראים בחברת אנשים אטרקטיביים. אבל יש לזה טוויסט מעניין: גם גברים וגם נשים מקבלים דירוג נמוך יותר כאשר הם נראים עם אדם זר יותר אטרקטיבי מהם. כנראה שהם סובלים מההשוואה לאדם השני. עם זאת, נראה שאטרקטיביות פיזית מאבדת מחשיבותה כאשר בוחרים בן זוג קבוע.

קירבה – מחקרים מראים שהמנבא היחיד הטוב ביותר לשאלה האם שני אנשים יהיו חברים הוא כמה רחוק הם גרים. יוצא הדופן העיקרי לאפקט-מקדם-החברות של קירבה הוא כשיש אנטגוניזם ראשוני. קירבה פשוט מגבירה את העוצמה של התגובה הראשונית. כיוון שרוב המפגשים הראשונים נעים מניטרליים לנעימים, חברות היא התוצאה הנפוצה ביותר של קירבה.

היכרות – אחת הסיבות העיקריות לכך שקירבה יוצרת חיבה היא שהיא מגבירה את ההיכרות, וישנן הוכחות רבות לכך שהיכרות בפני עצמה – חשיפה בלבד – מגבירה חיבה. אפקט ההיכרות-מטפחת-חיבה הוא תופעה מאד כללית (גם לגבי צלילים לדוגמה). האפקט מתרחש גם כאשר האינדיבידואל לא מודע לכך שהוא נחשף לגירוי בעבר.

דמיון – סקרים על בעלים ונשים הראו שהם דומים זה לזה לא רק במאפיינים סוציולוגיים כמו גיל, גזע, דת, השכלה ומעמד סוציו-אקונומי, אלא גם במאפיינים פסיכולוגים כמו אינטליגנציה, במאפיינים פיזיים כמו גובה וצבע עיניים וביחס למין. זוגות מתאימים זה לזה גם באטרקטיביות הפיזית. נראה שההתאמה הזו נובעת מכך שאנשים פחות אטרקטיביים מחפשים שותפים פחות אטרקטיביים, כיוון שהם מניחים שיידחו ע”י אדם יותר אטרקטיבי מהם. אבל דמיון בממדים אחרים כנראה חשוב יותר במערכת יחסים ארוכת טווח. בני-זוג הדומים זה לזה באישיות ובמידת ההעדפה של פעולות יומיומיות, דיווחו על פחות בעיות בנישואים ועל יותר קירבה, חברות וסיפוק בחיי הנישואין מאשר בני-זוג פחות דומים. סיבה אפשרית לכך שדמיון מביא לחיבה היא שאנשים מעריכים את הדעות וההעדפות שלהם, ונהנים להיות עם אחרים שנותנים תוקף לבחירות שלהם ותוך כדי התהליך גם מעלים את ההערכה העצמית שלהם. אבל ייתכן שהסיבה העיקרית לכך שדמיון מביא לחיבה היא שגם נורמות חברתיות וגם הנסיבות מחברות אותנו עם אנשים שדומים לנו. למרות כל זאת, לעיתים קרובות אומרים שהפכים נמשכים, ואולי האמירה הזו תקפה לתכונות אישיות משלימות. לדוגמה: אם אחד מבני הזוג הוא מאד דומיננטי, הוא צריך שותף כנוע יחסית. אבל למרות הסבירות של השערת ההשלמה (complementarity hypothesis) הזו, אין לה הרבה הוכחות. לא הצליחו לזהות זוגות של תכונות אישיות שיוצרות השלמה.

משיכה רומנטית/מינית ואהבה

אהבה היא יותר מאשר חיבה חזקה. חוקר של אהבה רומנטית אסף מספר הצהרות שאנשים חשבו שהן מייצגות חיבה ואהבה, ובנה סקאלות שונות למדידת כל אחת. פריטים בסקאלת החיבה עוסקים במידה בה מתייחסים לאדם השני כאל חביב, מכובד, מוערץ ובעל בגרות ושיפוט טוב. פריטים בסקאלת האהבה עוסקים בשלושה נושאים: תחושת התקשרות (attachment), תחושת דאגה לאדם האחר (caring), ותחושת אמון (trust). בין שתי הסקאלות יש מתאם בינוני בלבד: 0.56 לגברים ו- 0.36 לנשים.

אהבה ונישואין – הרעיון של אהבה רומנטית הוא עתיק, אבל האמונה שהוא קשור לנישואין היא מודרנית יותר ואינה אוניברסלית.

אהבה תשוקתית (passionate) ואהבה חברית (companionate) – מדענים חברתיים ניסו להבחין בין סוגים שונים של אהבה. אחת ההבחנות המקובלות ביותר היא בין אהבה תשוקתית ואהבה חברית. אהבה תשוקתית מוגדרת כמצב רגשי עוצמתי, בו רגשות עדינים ומיניים, התרוממות רוח וכאב, חרדה והקלה, אלטרואיזם וקנאה מתקיימים בבלבול רגשות. נטען שהחוויה של אהבה תשוקתית משלבת עוררות פיזיולוגית עם תפיסה שהאהוב גורם לעוררות. אהבה חברית מוגדרת כחיבה שאנו מרגישים כלפי אלה שחיינו שזורים בחייהם. המאפיינים של אהבה כזו הם אמון, דאגה, סבלנות לייחודיות ולחסרונות של בן-הזוג וגוון רגשי של חום וחיבה, לא תשוקה רגשית עזה. כשמערכת יחסים נמשכת לאורך זמן, התלות ההדדית גדלה והפוטנציאל לרגשות עזים פוחת. באופן פרדוקסלי, כיוון שזוגות של חברים נעשים כה מתאימים ומתואמים בשגרת היומיום שלהם, התכיפות של רגשות עזים היא בדר”כ נמוכה יחסית. רוב הזוגות שמצליחים להישאר יחד לאורך זמן מדגישים את יסודות החברות במערכת היחסים שלהם, והן תיאוריה והן מחקרים מראים שתחושות עזות שמאפיינות אהבה תשוקתית לא נוטות להימשך לאורך זמן. מוסר ההשכל הוא שאהבה תשוקתית היא מצוינת למתחילים, אבל הכוחות המשמרים של מערכת יחסים ארוכת טווח הם פחות מרגשים, דורשים יותר עבודה ותלויים יותר בשוויון מאשר בתשוקה. ייתכן שישנה גם אי-התאמה מובנית בין אהבה תשוקתית לבין אהבה חברית.

התיאוריה המשולשת של אהבה (the Triangular theory of love) – מאז שהוצגה ההבחנה בין אהבה תשוקתית לבין אהבה חברית, הוצעו סיווגים דומים אך מובחנים יותר. אחד מאלה מחלקים אהבה לשלושה רכיבים: אינטימיות, תשוקה ומחויבות.

שילוב הרכיבים האלה בדרכים שונות יוצר שמונה סוגים של מערכות יחסים:

אהבה תשוקתית מפוצלת לשני סוגים: אהבה מוקסמת (infatuated) ואהבה רומנטית. שתיהן מאופיינות בתשוקה רבה ובמחויבות נמוכה, אבל אהבה מוקסמת נמוכה באינטימיות בעוד שאהבה רומנטית גבוהה באינטימיות. אהבה חברית מאופיינת באינטימיות ובמחויבות גבוהה, אבל נמוכה בתשוקה.

יצירת תשוקה בעזרת עוררות חיצונית

אנו שופטים את הרגש שאנו חווים דרך תהליך של הערכה קוגניטיבית. למרות שהעוררות הפיזיולוגית של מערכת העצבים האוטונומית מספקת את הרמזים לכך שאנו חווים רגש, השיפוט העדין יותר של איזה רגש אנו חווים בדיוק תלוי בהערכה הקוגניטיבית של הנסיבות. אדם שמעורר מבחינה פיזיולוגית (לא משנה באיזה אמצעים) יכול לייחס את העוררות הזו לאהבה או תשוקה מינית. יש הוכחות רבות לכך, אבל פסיכולוגים חלוקים בדעתם לגבי התהליך שנמצא בבסיס התופעה. בניסוי אחד עוררו גברים ע”י ריצה, שמיעת קטע קומי או שמיעת הריגה זוועתית. לאחר מכן הם צפו בריאיון מצולם עם בחורה מושכת או לא מושכת. הם דרגו את האישה בכמה ממדים, כולל האטרקטיביות שלה, הסקסיות שלה והמידה בה ירצו לצאת איתה ולנשק אותה. לא משנה כיצד נוצרה העוררות, הנבדקים הגיבו יותר לאישה המושכת ופחות לאישה הלא מושכת בהשוואה לנבדקים שלא היו מעוררים. כלומר העוררות העצימה גם תגובה חיובית וגם תגובה שלילית לאישה, תלוי איזו תגובה התאימה מבחינה קוגניטיבית. האפקט של עוררות חיצונית אינו מוגבל להערכה קוגניטיבית של המצב הרגשי. במחקר שנערך גברים ונשים ראו שני סרטים. הראשון הציג סצנה מעוררת חרדה או לא מעוררת חרדה, ושני הציג זוג הטרוסקסואלי ערום עוסק במשחק מקדים. חשיפה מוקדמת לסרט מעורר חרדה יצרה תפיחה רבה יותר באיבר המין של הגברים ועלייה בזרימת הדם באיבר המין של הנשים בתגובה לסצינה הארוטית בהשוואה לחשיפה מוקדמת לסרט שלא מעורר חרדה. הוצעו מספר הסברים לאפקט הזה:

1. הסבר הייחוס (attribution) גורס שהאינדיבידואל מייחס את העוררות שלו בטעות לאדם השני ומפרש אותה כרגשות רומנטיים או מיניים (או כדחייה אם האדם השני לא מושך).
2. האפקט משקף העברת התרגשות (excitation transfer) בה העוררות הנחווית ממקור אחד מעצימה את העוררות ממקור אחר. כך עוררות מאימון גופני יכולה להעצים עוררות מינית.
3. הקלת תגובה (response facilitation) – כאשר אורגניזם מעורר, התגובה הסבירה ביותר שהוא יעשה, שנקראת התגובה הדומיננטית, תהיה קלה יותר או מועצמת יותר. אם התגובה הדומיננטית היא להימשך לאישה, התגובה תועצם מהעוררות הנוספת. אם התגובה הדומיננטית היא לא להימשך לאישה, העוררות תגביר את התגובה השלילית.

יצירת קשרים זוגיים ואסטרטגיות הזדווגות

אחת מהגישות החדשות למשיכה רומנטית ומינית היא בעצם ישנה: תיאורית האבולוציה של דרווין. פסיכולוגיה אבולוציונית עוסקת במקורות של מנגנונים פסיכולוגיים. הרעיון המרכזי הוא, שבדומה למנגנונים ביולוגיים, גם מנגנונים פסיכולוגיים התפתחו במשך מיליוני שנים דרך תהליך הבחירה הטבעית. זה אומר שיש להם בסיס גנטי שהוכח כיעיל למין האנושי בפתרון בעיות הישרדותיות או בהעלאת הסיכויים להתרבות. היישום של עקרונות אבולוציוניים על התנהגות חברתית נקרא סוציוביולוגיה (sociobiology) והוא הוביל לבחינה מחודשת של כמה תופעות התנהגותיות. בין התופעות האלה יצירת קשרים זוגיים והבדלים בין גברים לנשים בהנהגות מינית ובאסטרטגיות הזדווגות. ע”פ הגישה האבולוציונית, גברים ונשים מזדווגים כדי להוליד צאצאים שיעבירו את המטען הגנטי שלהם לדורות הבאים. כדי לעשות זאת, אינדיבידואלים צריכים לפתור כמה בעיות:

1. לנצח את התחרות ולהשיג גישה לחברים פוריים של המין השני.
2. לבחור בני זוג בעלי פוטנציאל ההתרבות הרב ביותר.
3. לבצע פעילות חברתית ומינית ההכרחית כדי להתעבר.
4. למנוע מבן הזוג לערוק או לנטוש.
5. להבטיח את ההישרדות והצלחת ההתרבות של הצאצאים.

סוציוביולוגים טוענים שבני אדם התפתחו ליצור קשרים עוצמתיים ארוכי טווח עם בן הזוג כדי להבטיח שהצאצא האנושי ישרוד ויגיע לבגרות. ככל שמערכת העצבים של האורגניזם מורכבת יותר, כך דרוש לו יותר זמן כדי להגיע לבגרות. בהתאם לכך, בהיסטוריה של המין האנושי היה חשוב שהזכר יישאר בסביבה כדי להגן על הצאצא, לספק את צרכיו ולסייע בגידולו. סוציוביולוגים טוענים שכיוון שנשים וגברים משחקים תפקידים אחרים בהתרבות, טקטיקות ההזדווגות בהן משתמשים שני המינים התפתחו בצורה שונה. מבחינה תיאורטית גבר יכול להיות אב למאות ילדים, לכן הוא יזכה ליתרון אבולוציוני אם יכניס להיריון כמה שיותר נשים וכך יעביר כמה שיותר גנים. לעומת זאת, נשים צריכות להשקיע כמות גדולה של זמן ואנרגיה בכל לידה ויכולות להביא מספר מוגבל של צאצאים. לכן יהיה להן יתרון אם יבחרו בן זוג שמוכן ומסוגל לסייע להן בהגנה על הילד ובגידולו, ובכך יגדילו את הסבירות להעברת הגנים שלהן לדורות הבאים. היגיון זה מצביע על כך שהאבולוציה יצרה גברים מופקרים יותר ופחות בררניים בבחירת השותפים המיניים מאשר נשים. ואכן ברוב החברות נמצא שגברים מופקרים יותר מנשים. התיאוריה הסוציוביולוגית חוזה שגבר יעדיף להזדווג עם הנשים הצעירות והפוריות ביותר שזמינות לו כי יש להן את הסיכוי הגבוה ביתר ללדת ילדים. נשים יעדיפו לשכב עם גבר ממעמד חברתי גבוה ובעל משאבים חומריים, שיעניק לילדים שלהן את סיכויי ההישרדות הטובים ביותר. כתוצאה מכך, גברים יעדיפו נשים צעירות יותר (עם שנות פוריות רבות לפניהן), בעוד שנשים יעדיפו גברים מבוגרים יותר (בעלי משאבים רבים יותר). הבדלי ההעדפה האלה בין המינים אוששו במחקרים על 37 תרבויות. אולם יש גם ביקורת על התיאוריה הסוציוביולוגית. מבקרים טוענים שגם אם דפוסי התנהגות מופיעים בכל התרבויות או בתרבויות רבות, אין זה אומר בהכרח שהם טבועים בגנים. ההסקה הסוציוביולוגית היתה יכולה לחזות תוצאה שונה או הפוכה. לדוגמה: ראינו את הטיעון שהיכולת של גבר להוליד מאות צאצאים יוצרת דחף אבולוציוני לכיוון הפקרות גברית. אבל הצורך להבטיח שהצאצאים יגיעו לגיל התרבות – אותו צורך שמניחים שהביא ליצירת קשרים זוגיים מלכתחילה – יכול ליצור דחף אבולוציוני לכיוון מונוגמיה. במילים אחרות, ניתן להשתמש בתיאוריה הסוציוביולוגית כדי להסביר מופקרות גברית וגם נאמנות גברית. למרות הביקורת, כנראה אין עיקרון יחיד אחר במדעי ההתנהגות שהוא בעל פוטנציאל הסברה חזק כמו עיקרון האבולוציה. אפילו פסיכולוגים חברתיים שחוקרים את תהליכי הקוגניציות החברתיות משערים איך ומדוע התפתחו אסטרטגיות עיבוד מידע חברתי.

האם ההבדלים המגדריים בבחירת בני-זוג נובעים בעיקר מאבולוציה או מלמידה חברתית?

מקורות אבולוציוניים של הבדלים בין המינים בהעדפת בן זוג / דיוויד מ. באס

ההבדלים הפסיכולוגיים בבחירת בן זוג בין נשים לגברים נובעים מהיסטוריה אבולוציונית ארוכה של א-סימטרייה בין המינים בהשקעה ההורית. נשים מעדיפות גברים עם אמצעים, גברים מעדיפים נשים צעירות ויפות כי זה מעיד על פוריות.

ההשפעות של למידה חברתית ותפקידים חברתיים בבחירת בן-זוג / ג'אנט ס. הייד

משיכה גופנית פחות חשובה לנשים מאשר לגברים. כמו כן, גברים מעדיפים נשים צעירות יותר ונשים מעדיפות גברים מבוגרים יותר. ההבדלים האלה נובעים מתפקידים חברתיים ולמידה חברתית. לנשים יש פחות סטטוס וכוח מאשר לגברים. לנשים משלמים פחות ותפקידים בעלי סטטוס ומשכורת גבוהה מאוישים בעיקר ע”י גברים. נשים לא יכולות להרשות לעצמן בן-זוג שאינו בעל משאבים. גברים לא צריכים להתחשב בהכנסה של האישה. ילדים לומדים את התפקידים המגדריים דרך למידה חברתית בעיקר ע”י חיזוקים, עונשים ועיצוב.

סיכום

1. פסיכולוגיה חברתית היא מחקר כיצד אנשים תופסים, חושבים ומרגישים לגבי העולם החברתי שלהם וכיצד הם משפיעים זה על זה. פסיכולוגים חברתיים מתחילים עם ההנחה שהתנהגות אנושית היא פונקציה הן של האדם והן של הסיטואציה, ומדגישים את הכוח של הסיטואציה ואת הפרשנות של האדם לגבי הסיטואציה כקובעים של התנהגות חברתית.
2. בניסיון להבין אחרים ואת עצמנו, אנו בונים תיאוריות אינטואיטיביות על התנהגות אנושית ע”י ביצוע אותן משימות כמו מדענים רשמיים: איסוף מידע, מציאת קשרים והסקת סיבתיות. התיאוריות עצמן יכולות לעצב את תפיסת המידע, לעוות את הערכת הקשרים ולהטות את ההערכה של סיבה ותוצאה. לדוגמה: אנו נוטים להבחין ולהיזכר במידע חי יותר מאשר במידע לא חי, וזה מטה את השיפוטים החברתיים שלנו.
3. עיבוד סכמטי הוא התפיסה והפירוש של מידע נכנס במונחים של מבני זיכרון פשוטים שנקראים סכמות. סכמות הן מיני-תיאוריות לגבי אובייקטים ואירועים יומיומיים. הן מאפשרות לנו לעבד מידע חברתי ביעילות ע”י קידוד וזכירה רק של התכונות הייחודיות או החשובות ביותר של אובייקט או אירוע חדש.
4. כיוון שסכמות מפשטות את המציאות, עיבוד סכמטי יוצר הטיות וטעויות בעיבוד של מידע חברתי. לדוגמה: בהתרשמות מאנשים אחרים, אנו פגיעים לאפקט הראשוניות: המידע הראשוני שאנו מקבלים מעורר סכמה ראשונית ולכן נעשה חזק יותר בקביעת הרושם מאשר מידע מאוחר יותר. באופן כללי, עיבוד סכמטי יוצר תפיסות שהן עמידות לשינויים ובאופן יחסי אטומות למידע חדש.
5. אנו לא מאד מדויקים בגילוי קורלאציות בין אירועים בחיי היומיום. כאשר הסכמות גורמות לנו לצפות לקורלאציה בין שני דברים, אנו מבצעים הערכת יתר של הקורלאציה האמיתית ביניהם, אבל כשאין לנו סכמה אנו מפחיתים מערכן של קורלאציות.
6. ניתן לחשוב על סטריאוטיפים כעל תיאוריות או סכמות של קורלאציה. בדומה לסכמות אחרות, הם עמידים לשינוי. בעיקר הם גורמים לנו להתעלם מהמידע שיפריך אותם. יתרה מכך, הם יכולים להנציח את עצמם ולהגשים את עצמם, כיוון שהם גורמים למחזיקים בהם להתנהג בדרכים שמעוררות את ההתנהגות הסטריאוטיפית.
7. ייחוס הוא התהליך דרכו אנו מנסים לפרש ולהסביר התנהגות של אנשים אחרים, כלומר להבחין בסיבות לפעולות שלהם. משימת ייחוס מרכזית היא להחליט האם יש לייחס את הפעולות של האדם לאישיות או לעמדות שלו או למצב (כוחות חברתיים אונסיבות חיצוניות אחרות). אנו נוטים לתת יותר מדי משקל לגורמים האישיותיים ופחות מדי משקל למצב. הטיה זו נקראת טעות הייחוס הבסיסית.
8. תיאוריית התפיסה העצמית טוענת שאנו מבצעים שיפוטים לגבי עצמנו תוך שימוש באותם תהליכי הסקה – ומבצעים את אותם סוגי טעויות – כמו בביצוע שיפוט לגבי אחרים. לדוגמה: לעיתים קרובות אנו מבצעים את טעות הייחוס הבסיסית כאשר אנו מפרשים את ההתנהגות שלנו.
9. עמדות הן כמו העדפות – הערכות בעד או נגד ותגובות לאובייקטים, אנשים, אירועים או רעיונות. לעמדות יש רכיב קוגניטיבי, רכיב רגשי (אָפקטיבי) ורכיב התנהגותי. נושא מרכזי במחקר של עמדות הוא מידת העקביות בעמדות של האדם. למרות הוכחות לעקביות של עמדות בניסויי מעבדה, מדענים חברתיים חלוקים בדעתם לגבי המידה בה כל אינדיבידואל מחזיק בדעות קוהרנטיות על נושאים חברתיים ופוליטיים.
10. עמדות משמשות פונקציות רבות. עמדות שאנו מחזיקים מסיבות פרקטיות משמשות פונקציה אינסטרומנטלית, אלה שעוזרות לנו להבין את העולם משמשות פונקצית ידע, אלה שמבטאות את הערכים שלנו או משקפות את מושגי העצמי שלנו משמשות פונקצית ביטוי ערכים, אלה שמגנות עלינו מפני חרדה או איומים להערכה העצמית משמשות פונקצית הגנת אגו, ואלה שעוזרות לנו להרגיש שאנו חלק מקהילה חברתית משמשות פונקצית התאמה חברתית.
11. תיאוריית השעיר לעזאזל לדעות קדומות טוענת שעמדות שליליות כלפי קבוצות משמשות לפעמים פונקצית הגנת אגו, מובילות אנשים להדחיק את המאפיינים הלא רצויים של עצמם ולהשליך את המאפיינים האלה על קבוצות אחרות. ניסוי קלאסי על אישיות אוטוריטרית בחן את התיאוריה הזו ותיאר את סוג האדם בעל סבירות גבוהה להחזיק כאלה דעות קדומות.
12. עמדות נוטות לחזות התנהגות בצורה הטובה ביותר כאשר הן א) חזקות ועקביות, ב) קשורות להתנהגות הנחזית באופן ישיר, ג) מבוססות על הניסיון האישי של האדם, ד) האינדיבידואל מודע לעמדות שלו. תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי טוענת שכאשר ההתנהגות של אדם לא תואמת לעמדות שלו, המצוקה המתעוררת מהדיסוננס הזה מובילה אותו לשנות את העמדות שלו כדי שיתאימו להתנהגות.
13. גורמים רבים משפיעים על השאלה האם נימשך לאינדיבידואל מסוים. החשובים ביותר הם אטרקטיביות פיזית, קירבה, היכרות ודמיון. האמרה ש”הפכים נמשכים” לא הוכחה במחקרים.
14. הקשר בין נישואין לאהבה הוא חדש יחסית ואינו אוניברסלי. בחברה שלנו הקשר התחזק בעשורים האחרונים, כאשר יותר נשים וגברים סרבו להינשא למישהו שהם לא אוהבים. נעשו כמה ניסיונות לזהות סוגים של אהבה. אהבה מלאת תשוקה מאופיינת ברגשות עזים ולעיתים קרובות מנוגדים, בעוד שאהבה של רעות מתאפיינת באמון, דאגה, סבלנות לחסרונות של האחר וגוון רגשי של חום וחיבה. למרות שהתשוקה פוחתת עם הזמן במערכות יחסים ארוכות טווח, הפוטנציאל לרגש חזק דווקא גדל. אבל כיוון שזוגות של רעים נעשים כה מתואמים בשגרה היומית, התדירות של רגשות עזים בפועל נמוכה יחסית. סיווג אחר של אהבה מחלק אותה לרכיבים של אינטימיות, תשוקה ומחויבות.
15. תיאוריה סוציוביולוגית טוענת שאנשים התפתחו אבולוציונית כדי ליצור קשרים ארוכי טווח כיוון שמבחינה היסטורית קשרים כאלה הבטיחו את ההישרדות של הצאצא והגעתו לגיל התרבות. השערה סוציוביולוגית אחרת שמעוררת יותר חילוקי דעות היא שגברים ונשים התפתחו להשתמש בסוגים שונים של אסטרטגיות הזדווגות, כאשר גברים התפתחו להיות מופקרים יותר ולחפש נשים צעירות יותר.