מבוא לספיכולוגיה - הילגרד -סיכום מלא -פרק 18

חזרה למאמרי מבוא לפסיכולוגיה

חזרה לכלל החומרים

---

פרק 18 – אינטראקציה והשפעה חברתית

עבור רוב האנשים המושג השפעה חברתית (social influence) מרמז על ניסיונות ישירים ומכוונים לשנות את האמונות, העמדות או ההתנהגויות שלהם. אנו מגיבים להשפעות חברתיות כאלה בדרכים רבות. במקרים מסוימים הנקראים היענות (compliance) אנו מצייתים לבקשות של המשפיעים, אבל לא בהכרח משנים את האמונות או העמדות שלנו. במקרים אחרים הנקראים הפנמה (internalization) אנו משתכנעים שהמשפיע צודק ומשנים את האמונות והעמדות שלנו. במקרים מסוימים אנו מתנגדים להשפעה, לעיתים אפילו מראים התנגדות (rebellion) גלויה. אבל צורות רבות של השפעה חברתית אינן ישירות או לא מכוונות, מספיק שנימצא בחברת אנשים אחרים כדי שהם ישפיעו עלינו בדרכים מגוונות. אפילו כשאנו לבד אנו ממשיכים להיות מושפעים מנורמות חברתיות – ציפיות וחוקים מרומזים שמכתיבים מה אנו צריכים לחשוב וכיצד אנו צריכים להתנהג. זה נע בין דברים טריוויאליים למשמעותיים. לעיתים קרובות ציות לפקודות או בקשות של אחרים תלוי בנאמנות הלא ידועה שלנו לנורמות חברתיות.

אינטראקציה והשפעה חברתית נמצאות במרכז החיים הקהילתיים. שיתוף פעולה, אלטרואיזם ואהבה מעורבים באינטראקציה והשפעה חברתית. פסיכולוגים חברתיים מתמקדים באפקטים השליליים של השפעה חברתית, והמחקר של אינטראקציות שליליות בעייתיות הוביל לדרכים יעילות יותר להתמודדות איתן.

הנוכחות של אחרים

סיוע חברתי (social facilitation)

נורמן טריפלט (Norman Triplett) הבחין שרוכבי אופניים הגיעו לתוצאות טובות יותר כאשר הם התחרו נגד רוכבים אחרים מאשר כאשר הם התחרו לבד נגד השעון. המצב בו נמצא אדם אחר שעושה את אותה פעולה נקרא coaction. ניסויים רבים הדגימו את אפקט הסיוע (facilitation effect) הזה גם אצל בני-אדם וגם אצל בע"ח. יתרה מכך, גילו שגם הנוכחות של צופים פסיביים – קהל ולא אדם שמבצע את אותה פעולה – יכולה להקל על הביצועים. משתמשים במושג סיוע חברתי כדי להתייחס לאפקט ה- coaction ולנוכחות של קהל. אבל הסתבר שגם המקרים הפשוטים האלה של השפעה חברתית היו מורכבים יותר ממה שחשבו בתחילה. במקרים מסוימים איכות הביצועים השתפרה בנוכחות מתחרה או קהל, אבל במקרים אחרים האיכות של הביצועים ירדה, למרות שהכמות עלתה. רוברט זאג'ונק (Robert Zajonc) הבחין שתגובות פשוטות, תגובות שהתאמנו עליהן הרבה או תגובות אינסטינקטיביות (כמו אכילה) בדר"כ הוקלו בנוכחות מתחרה או קהל, בעוד שתגובות מורכבות או חדשות בדר"כ נפגעו. הוא טען שהעיקרון הידוע של מוטיבציה יכול להסביר את הממצאים האלה: רמה גבוהה של דחף או עוררות נוטה להמריץ את התגובות הדומיננטיות של האורגניזם. אם הנוכחות של בן אותו המין מעלה את הדחף או את העוררות הכללית, התגובה הדומיננטית תוקל. עבור התנהגויות פשוטות או שנלמדו היטב, סביר שהתגובה הדומיננטית תהיה התגובה הנכונה ויהיה סיוע לביצועים. עבור התנהגויות מורכבות או התנהגויות שרק נלמדו, התגובה הדומיננטית או הסבירה ביותר תהיה כנראה שגויה. כיוון שסיוע חברתי מתקיים במינים רבים, היה ניתן להניח שהוא לא דורש תהליכים קוגניטיביים מורכבים. אבל תיאוריה אחת טוענת שסיוע חברתי אצל בני-אדם אינו נובע רק מהנוכחות של אחרים, אלא מרגשות תחרותיים או מדאגה מכך שמבצעים הערכה שלנו, והדאגות הקוגניטיביות האלה הן שמעלות את רמת הדחף שלנו. אפילו המחקרים המוקדמים של coaction מצאו שאם הוסרו כל האלמנטים של יריבות ותחרות, אפקט הסיוע החברתי פחת או נעלם. מחקרים מראים שאפקט הקהל תלוי במידה בה האדם חש שהוא מוערך. לדוגמה: אפקט הסיוע החברתי גובר כאשר הקהל מורכב ממומחים, אבל פוחת כאשר הקהל מורכב "מסטודנטים שרוצים לראות ניסוי בפסיכולוגיה". במחקר אחר, כשהקהל היה מכוסה עיניים ולכן לא היה יכול לראות או לבצע הערכה של הביצועים, לא נמצא אפקט סיוע חברתי. אבל המשתתפים בניסויים האלה ידעו שהביצועים שלהם מתועדים ע"י הנסיין, ולכן הם עדיין חשו דאגה מכך שמעריכים אותם גם אם הם היו לבד או בנוכחות קהל מכוסה עיניים. עקב כך המחקרים האלה השאירו פתוחה את השאלה האם אפקט הסיוע החברתי אצל בני-אדם נובע רק מהנוכחות של אחרים. התגברו על בעיה זו בניסוי בו ביקשו מהנבדקים לשבת מול מחשב ולספק מידע על הרקע שלהם לפני שהניסוי מתחיל. במצב של "הערכה" הנסיין עמד מאחורי הנבדק וצפה. במצב של " נוכחות בלבד" היה בחדר אדם מכוסה עיניים ואוזניים, שכביכול המתין לניסוי על מניעת מידע חושי. המחשב תיעד את הזמן שלקח לנבדק להקליד את השם שלו (משימה קלה) וגם קוד זיהוי מורכב (משימה קשה). בהשוואה לנבדקים שהיו לבד, הנבדקים במצב הערכה ובמצב נוכחות בלבד ביצעו את המשימה הקלה מהר יותר ואת המשימה הקשה לאט יותר, ובכך הדגימו שניתן ליצור סיוע חברתי אצל בני אדם רק ע"י נוכחות של אחרים.

הוצעו שתי תיאוריות אחרות כדי להסביר את אפקט הסיוע החברתי.

תיאוריית קונפליקט ההסחה (distraction-conflict theory) טוענת שהנוכחות של אחרים מסיחה את דעתו של האדם, גורמת לקונפליקט לגבי אופן חלוקת הקשב בין האחרים לבין ביצוע המשימה שעל הפרק. זהו קונפליקט הקשב הזה – ולא הנוכחות של אחרים או הדאגה שהם מבצעים הערכה לגבינו – שמעלה את רמת הדחף וגורם לאפקט הסיוע החברתי.

תיאוריית ההצגה-העצמית (self-presentation theory) טוענת שהנוכחות של אחרים מגבירה את הרצון של האדם להציג את עצמו בצורה חיובית. במשימות קלות, זה מוביל ליותר מאמץ וריכוז ולכן לביצועים משופרים. במשימות קשות, הרצון מגביר את התסכול שנוצר מהמשימה ומוביל למבוכה, נסיגה או חרדה מוגברת, שכולן פוגעות בביצועים.

כנראה שכל התהליכים שהוצעו – נוכחות בלבד, דאגה מפני הערכה, קונפליקט הסחה ורצון להציג רושם חיובי – תורמים לאפקט הסיוע החברתי.

דה-אינדיבידואציה (deindividuation)

גם גוסטב לה-בון (Gustave LeBon) חקר את השפעת ה- coaction וטען שהקהל תמיד נחות יותר אינטלקטואלית בהשוואה לאדם בודד. הוא האמין שאגרסיביות והתנהגות לא מוסרית של אספסוף המבצע לינץ' מתפשטת בקהל כמו מחלה, וממוטטת את חוש המוסר ואת השליטה העצמית של האדם. זה גורם לקהלים לבצע פעולות מזיקות שאף אדם, מלבד יצורים נחותים, לא היה מבצע לבדו. המקבילה המודרנית לתיאוריה שלו מבוססת על מושג הדה-אינדיבידואציה, שהוצע ע"י פסטינגר, פפיטון וניוקומב, והורחב ע"י זימברדו ודינר. חוקרים אלה טענו שתנאים מסוימים, שלפעמים קיימים בקבוצות, יכולים להוביל לחוויית דה-אינדיבידואציה – תחושה של איבוד הזהות האישית והתמזגות בצורה אנונימית לתוך הקבוצה. המצב הפסיכולוגי הזה מפחית את העכבות הנורמליות נגד התנהגויות אימפולסיביות.

יש לשם לב שהתנאים המקדימים הובילו לדה-אינדיבידואציה ע"י יצירת מצב של מודעות עצמית פחותה.

במחקר על דה-אינדיבידואציה, הורו לקבוצות של 4 נשים לתת שוקים חשמליים לאישה אחרת שכביכול השתתפה בניסוי על למידה. מחצית מהנשים עברו דה-אינדיבידואציה בכך שגרמו להן לחוש אנונימיות. הלבישו אותם בחלוקי מעבדה וברדסים שהסתירו את הפנים שלהם, החוקרים דיברו אליהן רק בתור קבוצה ואף פעם לא קראו להן בשם. יתר הנשים עברו אינדיבידואציה בכך שהן נשארו בבגדים שלהן ולבשו תגי זיהוי גדולים. בנוסף, הן הוצגו אחת לשנייה בשם. לפני כל אישה היה לחצן שוק עליו היא היתה אמורה ללחוץ בכל פעם שהאישה הלומדת ביצעה טעות. היה נראה כאילו לחיצה על הלחצן מפעילה שוק חשמלי על הלומדת. התוצאות הראו שהנשים שעברו דה-אינדיבידואציה נתנו פי שניים שוקים חשמליים יותר מאשר הנשים שעברו אינדיבידואציה. אבל הניסוי הזה אינו מוחלט, כיוון שחלוקי המעבדה והברדסים הזכירו את התלבושות של הקו-קלאקס-קלאן ונשאו קונוטציה אגרסיבית או שלילית. ייתכן שהתפקידים הנרמזים ע"י התלבושת, ולא האנונימיות שהם מספקת, גרמו להתנהגות. כדי לבחון את האפשרות הזו, חזרו על הניסוי, אבל הפעם כל משתתפת לבשה אחת משלוש תלבושות: תלבושת בסגנון הקו-קלאקס-קלאן, מדים של אחות או הבגדים האישיים שלה. התוצאות מהניסוי הזה לא שחזרו את אלה מהניסוי המקורי: ללבישת תלבושת בסגנון הקו-קלאקס-קלאן היתה רק השפעה מועטה על רמת השוקים שהנבדקות נתנו. יותר משמעותית מכך היא העובדה שהנבדקות שלבשו מדי אחות נתנו פחות שוקים מאשר נבדקות שלבשו את הבגדים של עצמן, דבר המצביע על כך שלבישת מדים מעודדת את האדם לשחק את התפקיד עליו הם מרמזים. מחקר זה מראה שאנונימיות לא בהכרח מובילה לאגרסיביות מוגברת. מחקר עדכני יותר הראה שדה-אינדיבידואציה הובילה נבדקים להיות גם יותר אגרסיביים וגם יותר נדיבים.

התערבות של משקיפים מהצד

אנשים לא מגיבים רק למאפיינים האובייקטיבים של מצב, אלא גם לפירושים הסובייקטיביים שלהם. אפילו סיוע חברתי, צורה פרימיטיבית של השפעה חברתית, תלוי בחלקו בפירושים של האינדיבידואל לגבי מה אנשים אחרים עושים או חושבים. אבל הגדרה או פירוש של מצב היא לעיתים אותו המנגנון דרכו אנשים משפיעים אחד על השני. ב- 1964 אישה צעירה בשם קיטי ג'נובס הותקפה מחוץ לביתה מאוחר בלילה. היא נלחמה בתוקפים מעל לחצי שעה, אבל לבסוף נרצחה. לפחות 38 שכנים שמעו את צעקותיה לעזרה, אבל אף אחד לא בא לעזור לה. אף אחד גם לא התקשר למשטרה. פסיכולוגים חברתיים התחילו לחקור את מה שנקרא אדישות של משקיפים מהצד (bystander apathy). המחקר שלהם הראה ש"אדישות" היא לא מונח מאד מדויק. לא אדישות מונעת מצופים מהצד להתערב במקרי חירום. ישנם גורמים מציאותיים המרתיעים מהתערבות, כמו סכנה פיזית. יתרה מכך, המשמעות של התערבות יכולה להיות הופעות ארוכות בבית-משפט או מחויבויות אחרות. כמו כן, מקרי חירום אינם צפויים ודורשים תגובה מהירה ולא מתוכננת. רק מעטים מוכנים למצבים כאלה. לבסוף, יש סיכון שנביך את עצמנו אם נפרש את המצב כמצב חירום למרות שהוא אינו כזה. חוקרים הסיקו שהמשקיף מהצד במצב חירום נמצא במצב שאין לקנא בו. בכלל העובדה שמישהו מתערב צריכה להפתיע אותנו. למרות שאנו יכולים להניח שהנוכחות של משקיפים אחרים תעודד אדם לפעול למרות הסיכונים, מחקרים הראו ההפך: לעיתים קרובות דווקא הנוכחות של אחרים מונעת מאתנו להתערב. אנשים נוטים פחות לעזור כאשר אחרים נוכחים. לטנה ודרלי (Latane' & Darley) טענו שהנוכחות של אחרים מרתיעה אחרים מלהתערב ע"י:

1. הגדרת המצב לא כמצב חירום
2. פיזור האחריות לפעולה

הגדרת המצב – הרבה מצבי חירום מתחילים בצורה מעורפלת. דרך נפוצה להתגבר על הדילמה מה לעשות היא לדחות את הפעולה, להתנהג כאילו לא קרה שום דבר, ולהסתכל מסביב לראות איך אנשים אחרים מגיבים. מה שסביר שנראה הוא אנשים אחרים, שמאותן סיבות, מתנהגים כאילו לא קרה שום דבר. מתפתח מצב של בורות פלורליסטית (pluralistic ignorance), כלומר כל אחד בקבוצה מוליך שולל את כולם ע"י הגדרת המצב לא כמצב חירום. בניסוי אחד, הזמינו סטודנטים בקולג' לריאיון. בזמן שהם ישבו בחדר המתנה קטן, החל לצאת עשן מחור אוורור בקיר. חלק מהמשתתפים היו לבד בחדר וחלק היו בקבוצות של שלושה. החוקרים בחנו אותם דרך מראה דו-כיוונית, וחיכו 6 דקות כדי לראות אם מישהו ידווח על המצב. מבין המשתתפים שנבדקו לבד, 75% דיווחו על העשן בתוך 2 דקות. בניגוד לכך, פחות מ- 13% מהמשתתפים שנבדקו בקבוצות דיווחו על העשן במשך 6 הדקות, למרות שהחדר התמלא בעשן. אלה שלא דיווחו על העשן אמרו לאחר מכן שהם החליטו שזה קיטור, אדים של מיזוג אוויר או ערפיח – כמעט כל מצב שאינו עשן אמיתי או מצב חירום. הניסוי הראה שמשקיפים מהצד יכולים להגדיר מצבים כלא מצבי חירום אחד עבור השני. אבל ייתכן שהמשתתפים פשוט פחדו להראות פחדנים. כדי לבדוק את האפשרות הזו, תוכנן ניסוי דומה בו מצב החירום לא עירב סכנה אישית. הנבדקים שחיכו בחדר ההמתנה שמעו חוקרת במשרד ליד מטפסת על כסא כדי להגיע למדף ספרים, נופלת על הרצפה וצועקת "אוי, הרגל שלי". היא המשיכה להיאנח במשך דקה לאחר מכן. כל התקרית נמשכה בערך 2 דקות. רק וילון הפריד בין המשרד של החוקרת לבין חדר ההמתנה, בו הנבדקים חיכו לבד או בזוגות. התוצאות אוששו את הממצאים של ניסוי העשן.

בניסויים האלה הנוכחות של אחרים יצרה בורות פלורליסטית, כל אדם צפה ברוגע של אחרים ופתר את העמימות של המצב בהחלטה שאין מצב חירום.

פיזור אחריות – בורות פלורליסטית יכולה להוביל אנשים להגדיר מצבים לא כמצבי חירום, אבל תהליך זה לא מסביר מקרים כמו הרצח של קיטי, בהם ברור שמדובר במצב חירום. יתרה מכך, השכנים של קיטי לא יכלו לראות זה את זה מבעד לוילונות ולכן לא יכלו לקבוע אם האחרים רגועים או בפאניקה. התהליך הקריטי פה היה פיזור אחריות (diffusion of responsibility). כשכל אינדיבידואל יודע שרבים אחרים משקיפים יחד איתו, עול האחריות לא נופל רק עליו. כל אחד יכול לחשוב "בטח מישהו כבר עשה משהו עד עכשיו, מישהו כבר יתערב". כדי לבדוק את ההשערה הזו, חוקרים שמו נבדקים בתאים נפרדים ואמרו להם שהם ייקחו חלק בדיון קבוצתי על בעיות אישיות של סטודנטים בקולג'. כדי למנוע מבוכה, הדיון ייערך דרך אינטרקום. כל אחד ידבר במשך 2 דקות. המיקרופון יהיה דולק רק בתא של הדובר, והחוקר לא יקשיב. בפועל, כל הקולות מלבד אלה של הנבדק היו מוקלטים מראש. בסיבוב הראשון אדם אחד הזכיר שיש לו בעיה עם התקפים. בסיבוב השני הוא נשמע כאילו הוא באמת חוטף התקף והתחנן לעזרה. החוקרים חיכו לראות האם הנבדק יעזוב את התא כדי לדווח על מצב החירום וכמה זמן זה ייקח. יש לשם לב ש: א) מצב החירום אינו מעורפל. ב) הנבדק לא היה יכול לדעת איך יתר הצופים בתאים האחרים מגיבים. ג) הנבדק ידע שהחוקר לא היה יכול לשמוע את מצב החירום. לחלק מהנבדקים אמרו שהדיון הורכב רק מהם ומקורבן ההתקף, לאחרים אמרו שהם חלק מקבוצה של שלושה ולאחרים שהם חלק מקבוצה של שישה. מבין המשתתפים שחשבו שרק הם יודעים על ההתקף, 85% דיווחו עליו. מבין אלה שחשבו שהם בקבוצה של 3 אנשים, 62% דיווחו עליו. מבין אלה שחשבו שהם בקבוצה של 6 אנשים, רק 31% דיווחו. ריאיונות הראו שכל המשתתפים תפסו את המצב כמצב חירום. רובם היו מאד מודאגים מהקונפליקט בין לתת לקורבן לסבול לבין לרוץ לסייע. בעצם הנבדקים שלא דיווחו על ההתקף נראו מודאגים יותר מאשר אלה שכן. לא ניתן לפרש את חוסר ההתערבות שלהם כאדישות או חוסר אכפתיות. במקום זאת, הנוכחות של אחרים פיזרה את האחריות לנקיטת פעולה.

אם ממזערים בורות פלורליסטית ו- פיזור אחריות, האם אנשים יעזרו אחד לשני? כדי לבדוק זאת, פסיכולוגים ביצעו ניסוי ברכבת התחתית בניו-יורק. שני גברים ושתי נשים עלו על הרכבת בנפרד. הנשים התיישבו ותעדו את התוצאות, בעוד הגברים נשארו לעמוד. בזמן הנסיעה, אחד הגברים התנדנד קדימה והתמוטט, נשאר שוכב ובוהה בתקרה עד שתגיע עזרה. אם אף אחד לא עזר, הגבר השני עזר לו לבסוף. נעשו כמה וריאציות על הניסוי: הקורבן נשא מקל (כדי להיראות חולה) או הריח מאלכוהול (כדי להיראות שיכור). לפעמים הוא היה לבן ולפעמים שחור. לא היתה עמימות, ברור שהקורבן צריך עזרה. פיזור אחריות מוזער כיוון שאף צופה מהצד לא היה יכול להניח שמישהו אחר מתערב. הציפייה היתה שאנשים יעזרו, והתוצאות תמכו בציפייה האופטימית הזו. הקורבן עם המקל קיבל עזרה ספונטנית ב- 95% מהמקרים בממוצע של חמש שניות. הקורבן "השיכור" קיבל עזרה במחצית מהניסיונות בממוצע של שתי דקות. קורבנות עם מקל שחורים ולבנים קיבלו עזרה ממשקיפים לבנים ושחורים. לא היה קשר בין מספר הצופים לבין מהירות העזרה, דבר המצביע על כך שפיזור האחריות אכן מוזער.

התפקיד של מודלים מסייעים – במחקר הרכבת התחתית, כשאדם אחד ניגש לעזור, רבים הלכו אחריו. זה מצביע על כך שכמו שאנשים משתמשים אחד בשני כדי להגדיר מצבים לא כמצבי חירום, הם גם משתמשים אחד בשני כמודלים שמראים מתי צריך לסייע. אפשרות זו נבחנה ע"י ספירת מספר הנהגים שיעצרו לעזור לאישה החונה בצד הדרך עם פנצ'ר בגלגל. מצאו שמספר גדול יותר של נהגים יעצור לעזור אם הם ראו אישה אחרת עם בעיות רכב מקבלת סיוע חצי קילומטר לפני כן. באופן דומה, אנשים נוטים יותר לתרום לאדם המבקש צדקה אם הם רואים אחרים עושים זאת. מחקרים אלה מראים שאחרים לא רק עוזרים לנו להחליט מתי לפעול במצב חירום, אלא גם משמשים מודלים שמראים לנו איך ומתי לעזור. אפילו מודלים בטלוויזיה יכולים לקדם עזרה.

התפקיד של מידע – ניסוי שנערך באוניברסיטת מונטנה מראה שהכרת הגורמים שמונעים מצופים מהצד להגיב מעלה את הסבירות שנגיב במצבי חירום. העבירו לסטודנטים הרצאה או הראו להם סרט בנושא. שבועיים מאוחר יותר כל סטודנט היה צריך להתמודד עם הדמיה של מצב חירום בעודו הולך עם אדם אחר (משתף פעולה של החוקר). קורבן גברי היה שרוע על הרצפה במסדרון. השותף לא הגיב, כאילו לא מדובר במצב חירום. אלה ששמעו את ההרצאה או ראו את הסרט נטו יותר לעזור מאשר אנשים אחרים.

אלטרואיזם

אלטרואיזם היא התנהגות שנועדה לעזור לאחרים, גם אם לא מצפים לתמורה עבורה.

ישנן כמה גישות לאלטרואיזם:

1. גישת social exchange - התנהגות אלטרואיסטית אינה לחלוטין לא מספקת תמורה, כיוון שהאדם שמתנהג בצורה אלטרואיסטית זוכה לקבלה חברתית ומרגיש טוב עם עצמו. האדם המסייע והאדם שמקבל סיוע מחליפים ביניהם תמורות, ואלטרואיזם אינו באמת נטול אנוכיות.
2. גישת אמפתיה - אנשים מציגים אמפתיה, כלומר הם מרגישים מצוקה כשהם רואים אדם אחר במצוקה, וזוכים להקלה כשהסבל שלו נפסק. ניסויים שנועדו לבדוק את הגישה הזו מצאו שאמפתיה מובילה לעיתים קרובות להתנהגויות מסייעות רק כאשר האדם העוזר מאמין שהאדם השני באמת יזכה לעזרה, ואין זה משנה אם הוא ידע מי סיפק את העזרה.
3. נורמות חברתיות - הנורמה של הדדיות לדוגמה אומרת שנעזור לאלה שעזרו לנו. עם זאת, אנו מכירים בכך שאנשים מסוימים לא יכולים לדבוק בנורמה עקב תנאי עוני או נכות. הנורמה של אחריות חברתית אומרת שאנו צריכים לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, בלי קשר לשאלה האם יוכלו להחזיר טובה במועד מאוחר יותר.
4. לעיתים קרובות התנהגות מסייעת עולה כאשר האינדיבידואל חש אשמה, וההתנהגות מספקת דרך להקלת האשמה. הסבירות שנעזור עולה גם כאשר אנו במצב רוח טוב או כאשר צפינו בהתנהגות מסייעת. כמו כן, אנשים דתיים מאופיינים בשיעורים גבוהים יותר של התנדבות ונתינת צדקה לעומת אנשים פחות דתיים.
5. גישה ביולוגית - ישנן הוכחות לכך שלהתנהגויות פרו-חברתיות יש בסיס גנטי. אתיולוגים מצביעים על כך שחיות עוזרות לבני אותו מין, לעיתים תוך העמדת עצמן בסכנה גדולה. מאמינים שבמקרים כאלה המבנה הגנטי של החיה יוצר התנהגות שמגנה על הקבוצה החברתית ובכך תורם להישרדות המין. לא ברור כיצד בדיוק זה עובד, אבל מאמינים שמעורבות תגובות רגשיות מולדות.
6. התפתחות אמפתיה מצריכה סביבה טיפולית חזקה ורמה מסוימת של התפתחות קוגניטיבית. מדגישים את התפקיד של גורמים תרבותיים ביצירת התנהגות.

היענות והתנגדות

קונפורמיות לרוב

כאשר אנו בקבוצה, אנו עלולים למצוא את עצמנו בדעת מיעוט בנושא מסוים. אם אנו מחליטים שהרוב הוא מקור אמין יותר למידע מאשר הניסיון שלנו, אנו עשויים לשנות את דעתנו ולהסכים לדעת הרוב. אבל מה קורה במצב בו אנו בטוחים שאנו צודקים והקבוצה טועה? האם נכנע ללחץ החברתי? את סוג הקונפורמיות הזה בדק סולומון אש (Solomon Asch) בסדרת ניסויים קלאסית. בפרוצדורה הסטנדרטית שלו הנבדק ישב סביב שולחן עם קבוצה של בין 7 ל- 9 אנשים, כולם משתפי פעולה עם החוקר. הראו לקבוצה תצוגה של 3 קווים אנכיים באורכי שונים, וביקשו מהם לשפוט איזה קו זהה לקו מתצוגה אחרת. כל משתתף הכריז על בחירתו בתורו, כאשר הנבדק ישב כסא לפני הסוף. השיפוט הנכון היה ברור מאליו, וברוב הניסיונות כולם נתנו את אותה תשובה. אבל בכמה ניסיונות שנקבעו מראש, הורו למשתפי הפעולה לתת תשובה שגויה. אש בחן את מידת הקונפורמיות שהמצב יעורר אצל הנבדקים. התוצאות היו מסעירות. למרות שהתשובה הנכונה היתה תמיד ברורה מאליה, הנבדק הממוצע הסכים עם הקונצנזוס הקבוצתי השגוי בשליש מהפעמים, בערך 75% מהנבדקים הסכימו לפחות פעם אחת. יתרה מכך, הקבוצה לא היתה צריכה להיות גדולה כדי ליצור כזו קונפורמיות. קבוצה של 3-4 משתפי פעולה היתה יעילה באותה מידה כמו קבוצות גדולות יותר. מדוע זה קרה? ע"פ קו טיעונים אחד, זה בדיוק העדר הספק לגבי התשובה הנכונה שיצר כזו קונפורמיות. אי-הסכמות בחיים האמיתיים מערבות בדר"כ שיפוטים קשים או סובייקטיביים. במקרים כאלה אנו מצפים לא להסכים עם אחרים לפעמים, ואנו יודעים שקיימת אפשרות שנהיה מיעוט מול קבוצה של פה אחד, גם אם האפשרות הזו אינה נוחה. המצב בניסויים של אש הוא הרבה יותר קיצוני. כאן הנבדקים עומדים מול חוסר הסכמה של פה אחד לגבי עובדה פיזקלית פשוטה, התרחשות מוזרה ללא תקדימים שנראה שאין לה הסבר הגיוני. ברור שהנבדקים מבולבלים ומתוחים, מנסים למצוא פתרון לתעלומה. לאחר הניסוי הם מציעים השערות כנות על אשליות אופטיות או משערים שהאדם הראשון טעה לפעמים וכל היתר המשיכו אחריו בגלל לחץ לקונפורמיות. יש לחשוב על המשמעות של התנגדות לרוב בנסיבות האלה. בדיוק כפי שהשיפוטים של הקבוצה נראים לנבדק לא נתפסים, כך הנבדק מאמין שההתנגדות שלו לא תיתפס ע"י הקבוצה. חברי הקבוצה ישפטו אותו כאדם חסר יכולת, אפילו לא בקשר עם המציאות. באופן דומה, אם הנבדק מתנגד שוב ושוב, זה ייראה כקריאת תגר ישירה על היכולת של הקבוצה, קריאת תגר שדורשת אומץ רב כאשר מפקפקים ביכולות התפיסתיות שלך בצורה לא צפויה. כזו קריאת תגר פוגעת בנורמה חברתית חזקה נגד העלבת אחרים. הפחד של "מה יחשבו עלי" ו"מה הם יחשבו שאני חושב עליהם" מעכב התנגדות ויוצר את הלחץ החזק לקונפורמיות בניסוי של אש. לחץ לקונפורמיות הוא חלש הרבה יותר כאשר הקבוצה אינה מסכימה פה אחד. אפילו אם אדם אחד אינו מסכים עם הרוב, כמות הקונפורמיות יורדת מ- 32% ל- 6%. קבוצה של 8 שמכילה מתנגד אחד יוצרת פחות קונפורמיות מאשר רוב של פה אחד בקבוצה של שלושה. באופן מפתיע, המתנגד לא חייב לתת את התשובה הנכונה. אפילו כאשר תשובתו של המתנגד פחות מדויקת מזו של הרוב, ההשפעה נשברת והנבדקים נוטים יותר לתת את התשובה הנכונה שלהם. אין זה משנה מי המתנגד. מתנגד שחור מפחית את רמת הקונפורמיות בקרב גזענים לבנים באותה המידה כמו מתנגד לבן. בוריאציה של הניסוי שמתקרבת לאבסורד, הקונפורמיות פחתה למרות שהנבדקים חשבו שהמתנגד היה בעל ליקויי ראייה חמורים עד כי לא היה יכול לראות את הגירוי. נראה ברור שנוכחות של מתנגד אחד, שיחלוק את אי-הקבלה או הלעג הפוטנציאליים מצד הקבוצה, מאפשרת לנבדקים להתנגד בלי לחוש מבודדים לחלוטין.

השפעת המיעוט

היו שביקרו את המחקר שעוסק בהשפעת הרוב על המיעוט, וטענו שיש לחקור את השפעת המיעוט על הרוב. לשם כך הקימו סביבת מעבדה דומה לזו של אש. ביקשו מהנבדקים לבצע סדרה של שיפוטים תפיסתיים פשוטים מול משתפי פעולה שבאופן סיסטמטי נתנו תשובה שגויה. אבל במקום לשם נבדק אחד בתוך קבוצה של משתפי פעולה, החוקרים שתלו שני אנשים, שבאופן שיטתי נתנו תשובה שגויה, בתוך 4 נבדקים אמיתיים. החוקרים מצאו שהמיעוט הצליח להשפיע על כ- 32% מהנבדקים כך שיבצעו לפחות שיפוט שגוי אחד. עם זאת, כדי שזה יקרה, המיעוט היה חייב להישאר עקבי לכל אורך הניסוי. אם הם היססו או הראו חוסר עקביות בשיפוטים שלהם, הם לא הצליחו להשפיע על הרוב. ניסוים דומים שדרשו מהקבוצות לדון בנושאים פוליטיים וחברתיים מצאו שהמיעוט יכול להשפיע על הרוב אם הוא מציג עמדה עקבית, בלי להראות קשוח, דוגמטי או שחצן. מיעוטים כאלה נתפסים כבעלי ביטחון רב יותר, ולפעמים בעלי יכולת רבה יותר מאשר הרוב. מיעוטים יעילים יותר גם כאשר הם מציגים עמדה שעקבית לנורמות החברתיות המשתנות של חברות גדולות (לדוגמה: פמיניזם). אבל הממצא המעניין ביותר מהמחקר הזה הוא שחברי הרוב בניסוי הזה הראו שינוי בעמדות אישיות – כלומר הפנמה – ולא רק את הקונפורמיות הפומבית שנמצא בניסויים של אש. מיעוטים גורמים לפעמים לשינוי הדעות הפרטיות של חברי רוב מסוימים, גם אם הם לא הצליחו להשיג קונפורמיות פומבית. חוקר טען שמיעוטים מסוגלים להביא לשינוי בעמדה כיוון שהם גורמים לאינדיבידואלים מהרוב לחשוב מחדש על הנושאים. גם אם הם לא מצליחים לשכנע את הרוב, הם מרחיבים את טווח הדעות המקובלות. בניגוד לכך, רוב של פה אחד כמעט לא מקדם חשיבה מעמיקה על הדעה.

הממצאים מזכירים לנו שבאופן טיפוסי לרוב יש את הכוח החברתי לקבל ולדחות, וזה הכוח הזה שיוצר ציות או קונפורמיות פומבית. בניגוד לכך, רק לעיתים רחוקות יש למיעוטים כוח חברתי. אבל אם יש להם אמינות, יש להם כוח ליצור שינוי עמדות אמיתי ובכך להחדיר חידושים, שינוי חברתי ואפילו מהפכה.

ציות לסמכות

חנה ארנדט (Hannah Arendt) טענה שרוב "האנשים הרעים" בגרמניה הנאצית היו פשוט אנשים רגילים שמילאו פקודות של הממונים עליהם. היא טענה שבנסיבות מסוימות אדם הגון רגיל יכול להפוך לפושע. הנושא נחקר אמפירית בסדרת ניסויים נתונים במחלוקת שנערכו ע"י סטנלי מילגרם (Stanley Milgram) באוניברסיטת ייל. נשים וגברים רגילים גויסו דרך מודעה בעיתון להשתתף ב"מחקר על זיכרון". כשהנבדק הגיע למעבדה נאמר לו שהוא ישחק תפקיד של מורה. הוא אמור להקריא סדרה של צמדי מילים לאדם אחר, ואז לבחון את הזיכרון של האדם הזה ע"י הקראת המילה הראשונה בצמד, ולבקש ממנו לבחור את המילה השנייה מתוך ארבע אפשרויות. בכל פעם שהלומד עשה טעות, הנבדק (המורה) היה צריך ללחוץ על לחצן שנותן לו שוק חשמלי. הנבדקים צפו בזמן שהנבדק נקשר לכסא ואלקטרודה הוצמדה לפרק ידו. אז הושיבו את הנבדק בחדר צמוד מול מחולל שוקים חשמליים שהפאנל הקדמי שלו הכיל 30 לחצנים בשורה אופקית. ליד כל לחצן צוין איזה מתח הוא מעביר בין 15 ל- 450 וולט. כל קבוצה של מקשים סמוכים סומנו בצורה תיאורית כנעים בין "שוק חלש" עד ל: "סכנה-שוק חמור". כאשר לחצו על לחצן, נשמע צליל חשמלי, אורות הבהבו והמחט במד הוולטים נעה לימין. כדי להדגים איך זה עובד, נתנו לנבדק שוק דוגמה של 45 וולט. כשהתחילו בפרוצדורה, החוקר הורה לנבדק לנוע רמה אחת גבוה יותר על הפאנל לאחר כל טעות רצופה של הלומד. הלומד לא באמת קיבל שוקים חשמליים, הוא היה אדם שהוכן מראש לתפקיד. כשהוא התחיל לטעות ורמת השוק עלתה, ניתן היה לשמוע אותו מוחה מעבר לקיר המשותף. כשהשוקים התחזקו, הוא התחיל לצעוק ולקלל. ב- 300 וולט הוא התחיל לבעוט בקיר, וברמה הבאה שסומנה כ"שוק בעוצמה גבוהה ביותר" הוא הפסיק לענות על השאלות או להשמיע קולות. כפי שניתן לצפות, נבדקים רבים מחו נגד התהליך והתחננו מהחוקר שיפסיק את הניסוי. אבל החוקר הגיב בסדרה של דרבונים, והשתמש בכמה שצריך כדי לגרום לנבדק להמשיך. ציות לסמכות נמדד ע"י המידה המקסימלית של שוק שנבדק הפעיל לפני שסרב להמשיך. מילגרם מצא ש- 65% מהנבדקים המשיכו לציית כל הדרך עד שוק ברמה של 450 וולט. אף אחד מהנבדקים לא הפסיק לפני 300 וולט, הנקודה בה הלומד התחיל לבעוט בקיר (גרף בע' 655). מילגרם טען שהפוטנציאל לציות לסמכות הוא כזו דרישה הכרחית לחיים קהילתיים שהוא כנראה נבנה לתוך הגנים שלנו ע"י האבולוציה. חלוקת העבודה בחברה דורשת שאנשים יסכימו לעיתים לשעבד את הפעולות העצמאיות שלהם כדי לשרת את המטרות של הארגון החברתי הגדול יותר. כדי להבין את הציות במצב מסוים, יש להבין את הגורמים שמשכנעים אינדיבידואלים לוותר על האוטונומיה שלהם ולהפוך בהתנדבות לסוכנים של המערכת. הניסויים של מילגרם מדגימים ארבעה גורמים כאלה: נורמות חברתיות, פיקוח, חוצצים וצידוק אידיאולוגי.

נורמות חברתיות – בכך שענו למודעה והסכימו להשתתף במחקר, הנבדקים בניסוי של מילגרם הסכימו במרומז לשתף פעולה עם החוקר, למלא את ההוראות של האדם האחראי ולבצע את העבודה עד הסוף. זוהי נורמה חברתית חזקה מאד, ואנו נוטים להפחית בערכו של הקושי להפר כאלה הסכמים ולסגת מההסכמה המרומזת שלנו לשתף פעולה. הניסוי תוכנן לחזק את הנורמה הזו בכך שהקשה על העצירה לאחר שכבר התחיל. הניסוי מתחיל בצורה תמימה יחסית כניסוי על זיכרון ומחריף בהדרגה. ברגע שהנבדקים מתחילים לתת שוקים ולהעלות את עוצמתם, אין יותר נקודת עצירה טבעית. כשהם כבר רוצים להפסיק, הם במלכודת. החוקר לא בא בדרישות חדשות, רק שהם ימשיכו את מה שהם כבר עושים. כדי לסגת, הם צריכים לספוג את האשמה והמבוכה של ההכרה בכך שהם טעו שבכלל התחילו. ככל שהם משהים את הפרישה, כך קשה יותר להודות בשיפוט הלא נכון שלהם שגרם להם להגיע עד לנקודה הנוכחית. קל יותר להמשיך. היה פחות ציות אם הנבדקים היו צריכים להתחיל עם השוק החזק ביותר. לבסוף, הפורש הפוטנציאלי מתמודד עם דילמה של הפרת נורמה של כללי התנהגות (לא להיות חצוף) הדומה לזו איתה התמודדו הנבדקים בניסוי של אש. התנגדות בניסוי של אש רמזה שהנבדק חושב שהקבוצה חסרת יכולת. התנגדות בניסוי של מילגרם שווה להאשמת החוקר שהוא אינו מוסרי – כוח מחייב עוד יותר שדוחף את הנבדק להמשיך בניסוי.

פיקוח – גורם ברור בניסוי של מילגרם הוא הפיקוח מצד הנסיין. כאשר הנסיין עזב את החדר ונתן את ההוראות דרך הטלפון, שיעור הציות פחת מ- 65% ל- 21%. יתרה מכך, כמה מהנבדקים שהמשיכו תחת התנאים האלה רימו ונתנו שוקים בעוצמה נמוכה יותר ממה שהם היו אמורים.

חוצצים – הנבדקים בניסוי של מילגרם האמינו שהם מבצעים מעשה אלימות, אבל היו כמה חוצצים שטשטשו את העובדה הזו או דיללו את המיידיות של החוויה. לדוגמה: הלומד היה בחדר אחר, מחוץ לטווח הראייה וללא יכולת לתקשר. שיעור הציות יורד מ- 65% ל- 40% אם הלומד נמצא באותו חדר של הנבדק. אם הלומד חייב להבטיח בעצמו שהלומד מחזיק את היד על משטח השוק, הציות יורד ל- 30%. ככל שהחוויה של הנבדק עם הקורבן ישירה יותר, ככל שיש פחות חוצצים בין האדם לבין התוצאות של מעשיו, כך הנבדק יציית פחות. החוצץ הנפוץ ביותר במלחמות הוא הריחוק של האדם מהתוצאה הסופית של מעשיו. מילגרם ביצע אנלוגיה לתפקיד "החוליה בשרשרת" בכך שביקש מהנבדק למשוך ידית שאפשרה למורה אחר (משתף פעולה) להפעיל שוק על הלומד. בתנאים האלה שיעור הציות המריא: 93% מהנבדקים המשיכו עד הסוף. במצב הזה הנבדק יכול להעביר את האחריות לאדם שנותן את השוקים בפועל. גם מחולל השוקים עצמו שימש כחוצץ – סוכן מכני לא אישי שנתן את השוק (בניגוד לאגרופים למשל).

צידוק אידיאולוגי – הגורם הרביעי והחשוב ביותר שמביא לציות מרצון הוא שהאינדיבידואל מקבל אידיאולוגיה – סדרה של אמונות ועמדות – שנותנת לגיטימציה לסמכות של האדם האחראי ומצדיקה את מילוי הפקודות שלו. בניסוי של מילגרם "חשיבות המדע" היא האידיאולוגיה שנותנת לגיטימציה אפילו לדרישות חריגות. יש מבקרים שטענו שהניסוי של מילגרם היה מלאכותי, שהיוקרה של ניסוי מדעי גרמה לנבדקים לציית בלי לפקפק בתהליך בו השתתפו, ושבחיים האמיתיים אנשים לא היו עושים כזה דבר. ואכן, כשמילגרם חזר על הניסוי תוך עריכתו במשרדים ניטרליים בלי קשר לייל, שיעור הציות ירד מ- 65% ל- 48%. אבל הביקורת הזו מפספסת את הנקודה העיקרית. היוקרה של המדע אינה מלאכותיות או לא רלוונטית, אלא חלק אינטגרלי מההדגמה של מילגרם. זו בדיוק האמונה בחשיבות המחקר המדעי שגרמה לאנשים לשעבד את האוטונומיה המוסרית שלהם לאלה שטוענים שהם פועלים בשם המדע.

נושאים אתיים – ביקרו את הניסויים של מילגרם מכמה סיבות. ראשית, טענו שהניסויים יצרו אצל הנבדק רמת לחץ בלתי מתקבלת על הדעת. שנית, הביעו דאגה מההשפעות פסיכולוגיות ארוכות טווח שיהיו לנבדקים, שלמדו שהם יהיו מוכנים לתת למישהו שוק שיכול להיות קטלני. שלישית, טענו שהנבדקים עלולים לחוש מטופשים ומנוצלים כשיסבירו להם את טבע הניסוי, ובכך יפחיתו מהאמון שלהם בפסיכולוגים בפרט ובסמכות בכלל. בתגובה לביקורת, מילגרם הצביע על כך שלאחר הניסוי הוא ביצע תדרוך זהיר, הסביר את הסיבות לפרוצדורה ושיקם את היחסים החיוביים עם הנבדק. זה כלל שיחה עם "הקורבן" שכביכול קיבל שוקים. בסיום סדרת הניסויים, שלחו לנבדקים דו"ח מפורט של המטרות והתוצאות של הניסוי. מילגרם ערך סקר בו הוא גילה ש- 84% מהנבדקים שמחו שלקחו חלק בניסוי, 15% דיווחו על רגשות ניטרליים ורק 1% הצטערו שהם השתתפו. האחוזים האלה היו פחות או יותר זהים אצל אלה שצייתו ואלה שלא צייתו. בנוסף, 74% ציינו שהם למדו משהו בעל חשיבות אישית כתוצאה מהשתתפות במחקר. מילגרם גם שכר פסיכיאטר כדי לקבוע האם היו למחקר השפעות מזיקות, ולא נמצאו כאלה.

עםזאת, יש להניח שהיום לא היו מתירים לבצע ניסוי כזה.

ציות בחיי היומיום - כיוון שביקרו את הניסויים של מילגרם שהם מלאכותיים, יש להסתכל על דוגמה לציות תחת תנאים רגילים יותר. חוקרים חקרו האם אחיות בבתי חולים יצייתו להוראה ויפרו את חוקי בית החולים והמקצוע. במהלך משמרת רגילה, האחות קיבלה שיחת טלפון מרופא, שידעה שהוא שייך לצוות אך היא לא פגשה בו מעולם. הוא אמר לה שהוא צריך לבדוק חולה מסוים ושהוא רוצה שהחולה הזה יקבל תרופה עד שהוא מגיע למחלקה. הוא אמר לה לבדוק האם יש בארון תרופה מסוימת לא מוכרת. היא בדקה וראתה שעל הקופסא כתוב שהמינון הרגיל הוא 5 מ"ג ושהמינון היומי המקסימלי הוא 10 מ"ג. לאחר שהיא דיווחה לרופא שהתרופה נמצאת, הוא אמר לה לתת לחולה 20 מ"ג. הוא אמר לה שהוא יגיע למחלקה תוך 10 דקות ויחתום על ההוראה כשהוא יגיע, אבל הוא רוצה שעד אז התרופה כבר תתחיל לפעול. רופא שהוצב בסמוך מבלי לגרום להפרעה הפסיק את הניסוי כאשר האחות שפכה את התרופה (בעצם פלסבו) או סרבה לקבל את ההוראה או ניסתה ליצור קשר עם איש צוות אחר. ההוראה הפרה מספר חוקים: המינון היה מוגזם, אסור לתת הוראות על תרופה דרך הטלפון, התרופה לא היתה מוכרת וההוראה ניתנה ע"י אדם לא מוכר. למרות כל זאת, 95% מהאחיות התחילו לתת את התרופה. יתרה מכך, כל שיחות הטלפון היו קצרות והאחיות כמעט שלא הראו התנגדות. אף אחת לא התעקשה על הוראה כתובה, אבל כמה ביקשו הבטחה שהרופא יגיע במהרה. בריאיונות לאחר הניסוי הן ציינו שהוראות כאלה התקבלו בעבר ושרופאים מתעצבנים אם האחות מהססת.

כוחם של מצבים

אנשים נוהגים לבצע הערכת יתר של תפקיד הגורמים האישיים ולהפחית מערך הגורמים המצביים ששולטים על התנהגות (טעות הייחוס הבסיסית). מחקרים על קונפורמיות וציות מדגימים את הנקודה הזו – לא דרך התוצאות שלהם, אלא דרך ההפתעה מהתוצאות. כשביקשו מאנשים לשער מה יהיו תוצאות הניסוי, הם נתנו אחוזי ציות נמוכים בהרבה. אנו פשוט לא מצפים מהגורמים המצביים להיות כה יעילים כפי שהם. מחקר מפורסם שמראה עד כמה הגורמים המצביים יכולים להיות חזקים הוא מחקר כלא סטנפורד (Stanford Prison Study) שנערך ע"י פיליפ זימברדו (Philip Zimbardo). הוא התעניין בתהליכים הפסיכולוגיים המעורבים בלקיחת התפקיד של אסירים וסוהרים. הוא יצר מודל של כלא במרתף של בניין באוניברסיטת סטנפורד ופרסם הודעה בעיתון לנבדקים בתשלום. הוא בחרו 24 תלמידי קולג' לבנים מהמעמד הבינוני שהיו "בוגרים, יציבים רגשית, נורמליים ואינטליגנטיים". לאף אחד מהם לא היה תיק פלילי והם נראו מאד דומים בערכים שלהם. באמצעות הטלת מטבע, חלק מונו לסוהרים וחלק לאסירים. הסבירו ל"שומרים" מהי האחריות שלהם והזהירו אותם מפני סכנות. "האסירים" נלקחו במפתיע מבתיהם ע"י ניידת משטרתית מזויפת, נכבלו באזיקים והוסעו מכוסי עיניים לכלא המאולתר. ערכו להם חיפוש, פליית כינים, לקחו מהם טביעות אצבע, נתנו להם מספרים ושמו אותם בתא עם עוד שני "אסירים". הניסוי היה אמור להיערך שבועיים אבל הופסק לאחר 6 ימים, כיוון שהתוצאות היו מפחידות מדי. הרוב באמת נהפכו לסוהרים או אסירים ולא יכלו להפריד בין עצמם לבין התפקיד שהם משחקים. כליאה של פחות משבוע ביטלה (באופן זמני) חיים שלמים של למידה: ערכים אנושיים הושעו, מושגי העצמי אותגרו והצד המכוער והפתלוגי ביותר של המין האנושי נחשף. חלק מהסוהרים התייחסו לאסירים כמו חיות ונהנו להתאכזר אליהם, בעוד שהאסירים נעשו כנועים, רובוטים לא אנושיים שחשבו רק על בריחה, ההישרדות האישית שלהם ושנאתם לסוהרים.

התמרדות

סיבה אחת שהמחקרים על קונפורמיות וצייתנות מכילים כזו רמה גבוהה של ציות היא שהלחץ החברתי במחקרים האלה מכוון כלפי אדם יחיד. בוריאציה על הניסוי של מילגרם השתמשו בשני משתפי פעולה נוספים. הם הוצגו כמשתתפים שישחקו גם הם תפקיד של מורה. מורה 1 יקריא את רשימת המילים, מורה 2 יאמר לתלמיד אם הוא צדק או טעה, מורה 3 (הנבדק) יפעיל את השוק. משתפי הפעולה נענו להוראות עד שהגיעו לשוק של 150 וולט, נקודה בה מורה 1 הודיע לנסיין שהוא פורש. למרות ההתעקשות של הנסיין שהוא ימשיך, הוא קם מהכיסא וישב בפינה מרוחקת של החדר. לאחר השוק של 210 וולט, גם מורה 2 פרש. אז הנסיין פנה לנבדק וציווה עליו להמשיך לבד. במצב הזה, רק 10% מהנבדקים הסכימו להשלים את הסדרה. בוריאציה נוספת, היו שני נסיינים במקום שני משתפי פעולה. לאחר כמה שוקים הם החלו להתווכח. אחד טען שהם צריכים להפסיק את הניסוי, השני טען שהם צריכים להמשיך. בנסיבות האלה אפילו משתתף אחד לא המשיך למרות שהנסיין השני הורה לו לעשות זאת.

ניסוי עדכני חקר בצורה ישירה יותר את האפשרות שקבוצות באמת יתמרדו נגד סמכות לא צודקת. שילמו לאזרחים כדי להשתתף במחקר על "סטנדרטים של קבוצות" שנערך במלון ע"י חברה פיקטיבית בשם MHRC. 9 משתתפים (גברים ונשים) גויסו לכל פגישה. הסבירו להם שלעיתים תיקים משפטיים תלויים בסטנדרטים של קהילות, ושהחברה הזו אוספת מידע על הסטנדרטים האלה בכך שהיא עורכת דיונים קבוצתיים. המשתתפים מילאו שאלון פרטים אישיים וחתמו על "סכם השתתפות" שמאפשר ל- MHRC לצלם אותם במהלך הדיון. האחראי הציג פרטי תיק משפטי: אדם תבע חברה שפיטרה אותו כי גילתה שהוא חי עם אישה ללא נישואין, דבר המפר את הסטנדרטים המוסריים של הקהילה. הנבדקים דנו בנושא כשהם מצולמים. עם הזמן חברי הקבוצה הבינו שמנסים לצלם אותם אומרים משהו שהם לא מאמינים בו, כדי שיוכלו להציג את דבריהם כהוכחה בבית-משפט. 32 קבוצות מתוך 33 החלו למחות. 16 קבוצות התמרדו לגמרי וכל המשתתפים בהן סרבו לחתום על מסמך שמאפשר להשתמש בקלטות בבית-משפט. ב- 9 קבוצות רוב המשתתפים התמרדו. ב- 8 קבוצות רק מיעוט התמרד, אבל נשמעו מחאות. בהשוואה לניסוי של מילגרם, בהחלט ערערו על הסמכות. שני המחקרים נבדלים בכמה מובנים, כך שלא ניתן להיות בטוחים שההבדל החשוב הוא שהיתה קבוצה ולא אדם יחיד. עם זאת, זה נראה הגורם ההגיוני ביותר. נראה שהנסיבות שיצרו התמרדות במחקר MHRC דומות לאלה שראינו שפועלות בהקשרים חברתיים אחרים: הגדרת המצב וקונפורמיות.

למשתתפים במחקר MHRC ניתנו הזדמנויות רבות במהלך ההפסקות להגדיר ולהבהיר את המצב אחד לשני ע"י שיתוף החשדות לגבי המניעים של MHRC. שאלון הפרטים האישיים שהם מילאו חשף ש- 80% עד 90% הביעו עמדה המנוגדת לזו שרצו שהם יביעו. חברי הקבוצה יכלו לחלוק את דעותיהם עם יתר חברי הקבוצה. כשהשוו 23 קבוצות בהן הרוב החזיק מראש בעמדות מנוגדות ל- 10 קבוצות בהן היו פחות מתנגדים, 65% מ- 23 הקבוצות הראו התמרדות מלאה בעוד שרק 10% מ- 10 הקבוצות הראו התמרדות מלאה ואף אחד לא חתם על הטפסים. רוב הקבוצות כללו אנשים שהיו פעילים בעבר במחאות ושביתות, וקבוצות כאלה נטו יותר להתמרד מאשר קבוצות שלא כללו מודלים כאלה. למשתתפים היחידים בניסוי של מילגרם לא היתה אפשרות לחלוק מידע, לקבל תמיכה חברתית להתמרדות או לצפות במודלים לאי-ציות. ממצאים אלה מצביעים על כך שרבים מהמשתתפים בקבוצות לא בחרו בין ציות לאוטונומיה אלא בין ציות לקונפורמיות: לציית לאחראי או להתאים לנורמות של הקבוצה לא לציית לאחראי. החוקרים הבחינו בכך שרבים לא היו בטוחים מה לעשות במצב הזה, חיכו לראות מה אחרים יעשו, השההו את ההחלטה כמה שניתן. לבסוף הם ניצבו מול הבחירה הבלתי נמנעת – לחתום או לא לחתום – ונאמנות לקבוצה הפכה לגורם המכריע בהחלטה שלהם. יש כאלה שכבר חתמו קודם לכן אבל מחקו את השם שלהם או קרעו את הנייר. שתי האפשרויות לא נראות מאד הירואיות, אבל ציות וקונפורמיות מספקים את הדבק החברתי של המין האנושי.

הפנמה

בחיי היומיום אלו שמנסים להשפיע עלינו רוצים בדר"כ לשנות את העמדות שלנו, לא רק את ההתנהגויות החיצוניות, הם רוצים להשיג ששינויים שיימשכו גם לאחר שהם יעזבו. שינוי כזה נקרא הפנמה (internalization). באופן כללי, הפנמה נרכשת ע"י מקור השפעה שהוא או:

1. מציג מסר משכנע.
2. נתפס כאמין, כבעל מומחיות ושניתן לתת בו אמון.

תקשורת משכנעת

בכדי לקבוע מהם המאפיינים של דוברים משכנעים, של תקשורת מוצלחת ושל האנשים שמשתכנעים בקלות הוצעו מספר תיאוריות, חלקן וריאציות של תיאוריית התגובה הקוגניטיבית (cognitive response theory). התיאוריה טוענת ששכנוע שנוצר ע"י התקשורת הוא בעצם שכנוע עצמי שנוצר ע"י מחשבות שהאדם מייצר בזמן שהוא נחשף לתקשורת או אפילו רק מצפה לה. המחשבות יכולות להיות על המסרים עצמם (התוכן) או על אספקטים אחרים של המצב, כמו האמינות של הדובר. אם התקשורת מעוררת מחשבות שתומכות בעמדה המוצגת, האדם ינוע לכיוון העמדה. אם התקשורת מעוררת מחשבות שליליות, האדם יישאר לא משוכנע או אפילו יתרחק מהעמדה המוצגת. לעיתים קרובות ההתמדה בשינוי הדעה אינה קשורה לזיכרון של האינדיבידואל לגבי הטיעונים שיצרו את השינוי. תיאוריית התגובה הקוגניטיבית טוענת גם שתקשורת משכנעת לא תהיה מוצלחת במידה שלקהל המטרה יש מוטיבציה, יכולת והזדמנות ליצור טיעונים נגד העמדה המוצגת.

מסלולי שכנוע ישירים מול עקיפים – למרות שהמחקר על תיאוריית התגובה הקוגניטיבית התמקד בעיקר במחשבות של האינדיבידואל על הטיעונים העצמאיים, הוא יכול להגיב גם למאפיינים אחרים של המצב, כמו רמזים על האמינות של הדובר. אומרים ששכנוע נעשה במסלול ישיר (central route) כאשר האדם מגיב למידע על הנושא. זה יכול להיות המידע שהתקשורת מכילה או מידע שהוא חלק מהידע הקיים של האינדיבידואל. אומרים ששכנוע נעשה במסלול עקיף (peripheral route) כאשר האינדיבידואל מגיב לרמזים לא תוכניים בתקשורת (כמו מספר הטיעונים שהיא מכילה) או להקשר של התקשורת (כמו האמינות של הדובר או מידת הנעימות של הסביבה). משתמשים במסלול הישיר לשכנוע רק כאשר יש לאינדיבידואל מוטיבציה לחשוב על תוכן של התקשורת ויש לו את היכולת וההזדמנות לעשות זאת. משתמשים במסלול העקיף כאשר האינדיבידואל אינו מסוגל או אינו יכול לבצע את העבודה הקוגניטיבית הדרושה כדי להעריך את תוכן התקשורת. כמה גורמים יכולים להשפיע על השיקול באיזה מסלול לנקוט. גורם אחד כזה הוא מעורבות אישית. אם התקשורת נוגעת לנושא בו לנמען יש עניין אישי, תהיה לו נטייה להעמיק בטיעונים. במקרה כזה סביר שיהיה לו מידע קודם רב ודעה בנושא. מצד שני, אם לנושא אין רלוונטיות אישית לנמען, הוא לא ישקיע מאמץ כדי לתמוך או לשלול את הטיעונים. במקרה כזה, הוא ישתמש בכללי אצבע פשטניים, היוריסטיקות, כדי להסיק על תוקף הדברים. מתייחסים למקרה כזה של תגובה קוגניטיבית כאל תיאוריית ההיוריסטיקה לשכנוע

(heuristic theory of persuasion). במחקר אחד סטודנטים בקולג' קראו מאמר שהציע שסטודנטים יצטרכו לעבור בחינה מקיפה לפני שהם יקבלו את התואר. לחלק אמרו שאם ההצעה תתקבל היא תיושם כבר בשנה הבאה (כך יצרו רמת מעורבות גבוהה), ולחלק אמרו שהיא תיושם רק בעוד 10 שנים (כך יצרו רמת מעורבות נמוכה). כמו כן השתמשו בגרסאות שונות של המאמר: חלקן הכילו טיעונים חזקים וחלקן חלשים, חלקן הכילו רק 3 טיעונים וחלקן 9. בתנאי מעורבות גבוהה, טיעונים חזקים יצרו עמדה אוהדת יותר מאשר טיעונים חלשים. 9 טיעונים חזקים יצרו הסכמה גדולה יותר מאשר רק 3 טיעונים חזקים, בעוד ש- 9 טיעונים חלשים יצרו פחות הסכמה מאשר 3 טיעונים חלשים.

התיאוריה של מסלולי שכנוע חוזה שלסטודנטים ברמת מעורבות גבוהה תהיה מוטיבציה לעבד את הטיעונים במאמר, לכן הם יצרו תגובות קוגניטיביות שרלוונטיות לנושא. זהו מסלול שכנוע ישיר. 9 טיעונים חזקים משכנעים יותר מאשר 3 טיעונים חזקים כיוון שככל שהנמען נתקל ביותר טיעונים חזקים, כך התגובה הקוגניטיבית שהוא ייצור תהיה תומכת יותר. בניגוד לכך, 9 טיעונים חלשים יהיו פחות משכנעים מאשר 3 טיעונים חלשים כיוון שככל שהנמען נתקל ביותר טיעונים חלשים, כך הוא יוצר יותר טיעוני נגד. דפוס שונה מתרחש אצל סטודנטים בתנאי מעורבות נמוכה. התיאוריה חוזה שהם לא יעמיקו בטיעונים אלא ישתמשו בהיוריסטיקות כדי להעריך את המאמר ולגבש דעה. זהו מסלול עקיף ותיאוריית ההיוריסטיקה לשכנוע חוזה שהנמען לא יטרח אפילו להחליט אם הטיעונים חזקים או חלשים, אלא פשוט ישתמש בהיוריסטיקות כמו "מסרים עם הרבה טיעונים נוטים יותר להיות תקפים יותר מאשר מסרים עם מעט טיעונים". לכן טיעונים חזקים לא יהיו יעילים יותר מאשר טיעונים חלשים ו- 9 טיעונים יהיו משכנעים יותר מאשר 3 טיעונים, בלי קשר לשאלה האם הטיעונים חלשים או חזקים.

ניסוי שביצע מניפולציה על מידת המומחיות של הדובר הגיע לתוצאות דומות: נמענים בתנאי מעורבות גבוהה הושפעו יותר מכוח הטיעונים, אבל משתתפים בתנאי מעורבות נמוכה הסתמכו יותר על ההיוריסטיקה "טיעונים שנאמרים ע"י מומחה תקפים יותר מאשר טיעונים שנאמרים ע"י אדם שאינו מומחה".

הזדהות וקבוצות הזדהות

כמעט לכל קבוצה אליה אנו משתייכים יש סדרה גלויה או מרומזת של אמונות, עמדות והתנהגויות שהיא מחשיבה לנכונות. כל חבר בקבוצה שסוטה מהנורמות החברתיות האלה מסתכן בבידוד ודחייה חברתית. בעזרת חיזוקים ועונשים חברתיים הקבוצות אליהן אנו משתייכים משיגות את הציות שלנו. בנוסף לכך, אם אנו מעריכים או מעריצים קבוצות או אנשים אחרים, אנו נציית לנורמות שלהם ונאמץ את האמונות, העמדות וההתנהגויות שלהם בכדי להידמות להם, להזדהות איתם. תהליך זה נקרא הזדהות (identification). קבוצות הזדהות

(reference groups) הן קבוצות איתן אנו מזדהים: אנו פונים אליהן כדי להעריך ולווסת את הדעות והפעולות שלנו. קבוצות התייחסות יכולות לשמש גם כמסגרת התייחסות בכך שהן מספקות לנו לא רק אמונות ועמדות ספציפיות, אלא גם פרספקטיבה כללית דרכה אנו רואים את העולם – אידיאולוגיה או סט של פירושים מוכנים לסוגיות ואירועים חברתיים. אם בסופו של דבר אנו מאמצים את העמדות האלה ומבצעים אינטגרציה בין האידיאולוגיה של הקבוצה לבין מערכת הערכים שלנו, אומרים שקבוצת הייחוס יצרה הפנמה. אם כן, תהליך ההזדהות יכול להיות גשר בין ציות להפנמה. אדם לא חייב להיות חבר בקבוצת ההזדהות בכדי להיות מושפע מהערכים שלה. החיים היו פשוטים אם כל אחד היה מזדהה רק עם קבוצת הזדהות אחת. אבל רובנו מזדהים עם כמה קבוצות הזדהות, דבר שעלול להוביל ללחצים מתנגשים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הקונפליקט שאנשים צעירים חווים בין קבוצת ההתייחסות של המשפחה לבין קבוצת ההזדהות של בני גילם. מחקר שנערך על דעות פוליטיות של סטודנטיות בקולג' הראה שבכל שנה בקולג' הן התרחקו מהעמדות של ההורים שלהן והתקרבו לעמדות של קהילת הקולג'.

מהזדהות להפנמה - רבות מהאמונות והעמדות החשובות שלנו התבססו במקור על הזדהות. בכל פעם שאנו מתחילים להזדהות עם קבוצת התייחסות חדשה, אנו נוקטים בתהליך של "מדידה" של סט חדש של אמונות ועמדות. מה שאנו "באמת מאמינים" בו יכול להשתנות מיום ליום.

יתרון אחד של הפנמה על פני ציות הוא שהשינוי נשמר לבד. מקור ההשפעה המקורי לא צריך לפקח על האינדיבידואל כדי לשמר את השינוי. אם כן, מבחן ההפנמה הוא יציבות ארוכת טווח של האמונות, העמדות וההתנהגויות. במחקר עוקב על הסטודנטיות בקולג' 25 ו- 50 שנה מאוחר יותר נמצא שהן נשארו עם הדעות של הקולג'.

אנו אף פעם לא נגמלים מהצורך להזדהות עם קבוצות התייחסות תומכות.

לעיתים קרובות אנו בוחרים את קבוצות ההתייחסות שלנו כיוון שהן חולקות את העמדות שלנו, וקבוצות ההתייחסות שלנו בתורן מסייעות לפתח ולשמר את העמדות שלנו. הקשר הוא מעגלי. לכן ההבחנה בין הזדהות להפנמה היא מועילה להבנת השפעה חברתית, אבל בפועל לא תמיד ניתן להפריד ביניהן.

קבלת החלטות קולקטיבית

החלטות רבות אינן מתקבלות ע"י יחידים אלא בקבוצה.

קיטוב קבוצתי (group polarization)

בשנות ה- 50 האמינו שהחלטות שמתקבלות ע"י קבוצות הן באופן טיפוסי זהירות ושמרניות יותר מאשר החלטות של יחידים. ג'יימס סטונר (James Stoner) החליט לבדוק את ההשערה הזו - משתפים התבקשו לחשוב על כמה דילמות היפותטיות של לקיחת סיכון (לדוגמה: לעזוב עבודה בטוחה בשביל עבודה מכניסה יותר אבל בלי ביטחון לטווח ארוך). המשתתפים התבקשו להחליט כמה טובים סיכויי ההצלחה לפני שייעצו לאדם לבחור באפשרות המסוכנת יותר. תחילה המשתתפים הגיעו להחלטות לבד, כיחידים. לאחר מכן הם נפגשו בקבוצות והגיעו להחלטה לגבי כל דילמה. לאחר הדיון הקבוצתי, הם שוב חשבו על הדילמות לבד. כאשר סטונר השווה את ההחלטות הקבוצתיות להחלטות האינדיבידואליות המקוריות, הוא מצא שההחלטות הקבוצתיות היו מסוכנות יותר. יתרה מכך, התזוזה הזו שיקפה שינוי אמיתי בדעות של חברי הקבוצה, לא רק קונפורמיות ציבורית להחלטת הקבוצה: ההחלטות הפרטיות של האנשים שנעשו לאחר הדיון הקבוצתי היו מסוכנות יותר מאשר החלטותיהם המקוריות. תופעה זו נקראה בתחילה risky shift effect, אבל התברר שזה אינו אפיון מדויק. מחקרים מאוחרים יותר הראו שדיונים קבוצתיים נטו לנוע בעקביות דווקא לצד הזהיר יותר בדילמה אחת או שתיים. לאחר מחקרים רבים נוספים התברר שדיון קבוצתי מוביל להחלטות שאינן בהכרח מסוכנות יותר אלא יותר קיצוניות מאשר ההחלטות של אינדיבידואל: אם חברי הקבוצה נטו במקור לקחת סיכון בדילמה מסוימת, ההחלטה הקבוצתית תעשה מסוכנת עוד יותר. אם חברי הקבוצה נטו במקור להיות זהירים, ההחלטה הקבוצתית תהיה זהירה עוד יותר. בהתאם לכך, תופעה זו נקראת כעת אפקט הקיטוב הקבוצתי (group polarization effect). אפקט זה נמצא גם מעבר לנושאים של סיכון וזהירות. ישנם שני הסברים עיקריים לאפקט: השפעה אינפורמטיבית (informational influence) והשפעה נורמטיבית (normative influence). השפעה אינפורמטיבית מתרחשת כאשר אנשים לומדים מידע חדש ושומעים טיעונים חדשים שרלוונטיים להחלטה אליה מנסים להגיע בדיון. ככל שעולים יותר טיעונים התומכים בעמדה מסוימת, כך סביר יותר שהקבוצה תנוע לכיוון העמדה הזו. וכאן נכנסת הטיה – חברי קבוצה נוטים להציג טיעונים שתומכים בעמדה הראשונית אותה העדיפו, ולדון במידע אותו הם כבר חלקו. בהתאם לכך הדיון יהיה מוטה לכיוון העמדה הראשונית של הקבוצה, והקבוצה תנוע לכיוון העמדה הזו ככל שיותר חברי קבוצה ישתכנעו. באופן מעניין, אפקט הקיטוב מתרחש גם אם נותנים לכל המשתתפים רשימה מפורטת של טיעונים לפני תחילת הניסוי – ממצא שמעלה ספקות לגבי ההסבר האינפורמטיבי. השפעה נורמטיבית מתרחשת כאשר אנשים משווים את הדעות שלהם לנורמות של הקבוצה. במהלך הדיון הם עשויים ללמוד שלאחרים יש עמדות דומות לשלהם או אפילו קיצוניות יותר. אם יש להם מוטיבציה שהקבוצה תראה אותם באור חיובי, הם עשויים להתאים את עצמם לעמדת הקבוצה או אפילו לבטא עמדה קיצונית יותר מאשר זו של הקבוצה. אבל השפעה נורמטיבית אינה רק לחץ להתאים. לעיתים קרובות קבוצות מספקות מסגרת התייחסות, הקשר בתוכו חברי הקבוצה יכולים להעריך מחדש את העמדות המקוריות שלהם.

גם השפעה חברתית וגם השפעה אינפורמטיבית מתרחשות סימולטנית בדיונים קבוצתיים. כמה מחקרים ניסו להפריד ביניהן. חלק מהמחקרים הראו שאפקט הקיטוב מתרחש אם המשתתפים פשוט שומעים את הטיעונים של הקבוצה, בלי לדעת את העמדות האמיתיות של חברי הקבוצה האחרים. זה מדגים שההשפעה האינפורמטיבית בפני עצמה מספיקה כדי ליצור קיטוב. מחקרים אחרים הראו שאפקט הקיטוב מתרחש גם כאשר אנשים מגלים מהן העמדות של האחרים אבל לא שומעים טיעונים תומכים, דבר המדגים שההשפעה הנורמטיבית בפני עצמה מספיקה כדי ליצור קיטוב. בדר"כ, האפקט האינפורמטיבי גדול יותר מאשר האפקט הנורמטיבי.

חשיבה קבוצתית (group think)

ג'אניס (Irving Janis) הציע את תיאוריית החשיבה הקבוצתית – תופעה בה חברי קבוצה מדכאים את ההתנגדות שלהם לטובת הקונצנזוס הקבוצתי.

מחקרים הראו שחשיבה קבוצתית נוטה להתרחש בעיקר במצבים שמערבים איומים חיצוניים לקבוצה.

כמה אמצעי הגנה שיכולים למנוע את הסיכונים של חשיבה קבוצתית:

1. יש ליידע את חברי הקבוצה על החשיבה הקבוצתית, הגורמים לה והשלכותיה.
2. מנהיג הקבוצה צריך ליצור אווירה של דיון פתוח ולא לתמוך באף עמדה לפני תחילת הדיון.
3. לפחות חבר אחד בקבוצה צריך לערער על החלטות הקבוצה בצורה אקטיבית.
4. יש להביא מומחים חיצוניים שיבחנו את החלטת הקבוצה ויתנו לה פרספקטיבה חדשה.
5. לאחר שהקבוצה הגיעה לקונצנזוס, צריכה להיות פגישת "הזדמנות שנייה" בה חברי הקבוצה יוכלו לדון מחדש בהסתייגויות או ספקות שעדיין קיימים.

היתה גם ביקורת על התיאוריה של Janis –

• היא מבוססת יותר על ניתוח היסטורי ולא על מחקרי מעבדה.
• ניסויים הראו תוצאות מעורבות.

סיכום

1. לרוב האנשים המושג השפעה חברתית מתקשר לניסיונות ישירים ומכוונים לשנות את האמונות, העמדות או ההתנהגויות שלהם. אם אנו מצייתים להשפעה כזו ע"י היענות לרצונות המשפיע, מבלי לשנות את האמונות והעמדות שלנו, התגובה הזו נקראת היענות. אם אנו משנים את העמדות והאמונות שלנו בנוסף לציות, התגובה הזו נקראת הפנמה. צורות רבות של השפעה חברתית אינן ישירות ואינן מכוונות. מספיקה נוכחות של אחרים כדי שנושפע. אנו מושפעים גם מנורמות חברתיות, חוקים וציפיות מרומזות לגבי איך אנחנו אמורים לחשוב ולהתנהג. ההצלחה של השפעה חברתית ישירה ומכוונת תלויה לעיתים קרובות בנאמנות שלנו לנורמות חברתיות.
2. גם בני אדם וגם בע"ח מגיבים מהר יותר בנוכחות אחרים מאותו המין. הסיוע החברתי הזה מתרחש גם אם האחרים מבצעים את אותה משימה וגם אם הם רק צופים. נראה שהנוכחות של אחרים מעלה את רמת הדחף של האורגניזם. זה מסייע לביצוע נכון של תגובות פשוטות אבל פוגם בביצוע של תגובות מורכבות. אצל בני-אדם, גם גורמים קוגניטיביים כמו הדאגה מהערכה של ע"י אחרים משחקים תפקיד.
3. ההתנהגות האגרסיבית נטולת העכבות שנראית לפעמים אצל אספסוף וקהל עשויה להיות תוצאה של מצב של דה-אינדיבידואציה, בו האנשים מרגישים שהם איבדו את הזהות שלהם והתמזגו לתוך הקבוצה. אנונימיות מפחיתה את המודעות העצמית ותורמת לדה-אינדיבידואציה. חלק מההשלכות של דה-אינדיבידואציה הן היחלשות ריסונים של התנהגות אימפולסיבית, עלייה ברגישות לרמזים חיצוניים ולמצב הרגשי הנוכחי, והפחתת הדאגה מפני ההערכה של אחרים. עם זאת, השתייכות לקבוצה והרגשת אנונימיות לא בהכרח מובילות לעלייה באגרסיביות.
4. צופה מהצד על מצב חירום ינטה פחות להתערב או לעזור כאשר הוא בקבוצה מאשר כשהוא לבד. שני גורמים עיקריים שמרתיעים מהתערבות הם הגדרת המצב ופיזור אחריות. בניסיון להיראות רגועים, צופים מהצד עשויים להגדיר את המצב אחד לשני לא כמצב חירום, ובכך יוצרים מצב של בורות פלורליסטית. הנוכחות של אחרים יכולה גם לפזר אחריות, כך שאף אחד לא מרגיש צורך לפעול. צופים מהצד נוטים יותר להתערב כאשר הגורמים האלה ממוזערים, בעיקר אם אדם אחד לפחות מתחיל לעזור.
5. בסדרה של ניסויים קלאסיים על קונפורמיות, סלומון אש מצא שקבוצה של פה אחד יוצרת לחץ חזק על האינדיבידואל להסכים לשיפוטים של הקבוצה – גם כאשר ברור שהשיפוטים האלה אינם נכונים. ישנה הרבה פחות קונפורמיות אם אדם אחד אחר חולק על דעת הקבוצה.
6. בסדרה של ניסויים קלאסיים על ציות, סטנלי מילגרם הדגים שאנשים רגילים יצייתו להוראות של החוקר לתת שוקים חשמליים לקורבן תמים. גורמים שמביאים לשיעורי הציות הגבוהים כוללים נורמות חברתיות (לדוגמה: חוזה מרומז להמשיך בניסוי עד סופו), פיקוח של החוקר, חוצצים שמפרידים בין האדם לבין ההשלכות של מעשיו והעובדה שהמדע מספק לגיטימציה, דבר שגורם לאנשים לבטל את האוטונומיות שלהם בפני החוקר. היו חילוקי דעות רבים לגבי האתיקה של הניסויים.
7. ניתן לערער על ציות לסמכות וליצור התמרדות אם האדם נמצא בקבוצה שלחבריה יש הזדמנות לחלוק את דעותיהם, שהם יכולים לספק תמיכה חברתית אחד לשני ולהיות מודלים לחיקוי לאי-ציות. אבל אז האינדיבידואל חייב לבחור בין ציות לסמכות לבין קונפורמיות לקבוצה שהחליטה להתמרד.
8. מחקרים על קונפורמיות וציות מגלים שלגורמים המצביים יש יותר השפעה על ההתנהגות מאשר רובנו חושבים. אנו נוטים להפחית בערכם של כוחות מצביים על התנהגות.
9. מיעוט בתוך קבוצה יכול להזיז את הרוב לכיוון נקודת הראות שלו אם הוא שומר על עקביות בדעות שלו מבלי להיראות נוקשה, דוגמטי ושחצן. לפעמים מיעוטים משיגים שינויי דעה אישיים בקרב חברי רוב גם אם הם לא השיגו קונפורמיות פומבית.
10. תיאוריית התגובה הקוגניטיבית טוענת ששכנוע הנעשה ע"י התקשורת הוא בעצם שכנוע עצמי שנוצר ע"י המחשבות שמתעוררות תוך כדי חשיפה לתקשורת. אם התקשורת מעוררת מחשבות שתומכות בעמדה המוצגת, האדם ינוע לכיוון העמדה הזו. אם התקשורת מעוררת מחשבות לא תומכות, כמו טיעוני נגד או מחשבות מזלזלות על הדובר, האדם לא ישתכנע.
11. שכנוע יכול להיעשות בשני מסלולים כדי ליצור שינוי באמונות ובעמדות: המסלול המרכזי בו האדם מגיב לטיעונים בתוך התקשורת, והמסלול העקיף בו האדם מגיב לרמזים חיצוניים בתקשורת (כמו מספר הטיעונים) או לרמזי הקשר (כמו האמינות של הדובר או מידת הנעימות של הסביבה). תקשורת על נושא בעל רלוונטיות אישית נוטה יותר ליצור מחשבות בתגובה לטיעונים המועלים. כאשר אין לנושא הרבה רלוונטיות אישית או כשהאדם אינו יכול או אינו מסוגל להגיב לתוכן של התקשורת, הוא נוטה להשתמש בהיוריסטיקות פשוטות – כללי אצבע – כדי לשפוט את התוקף של התקשורת.
12. בתהליך ההזדהות, אנו מצייתים לנורמות ומאמצים אמונות, עמדות והתנהגויות של קבוצות שאנו מכבדים ומעריצים. אנו משתמשים בקבוצות הזדהות כדי להעריך ולווסת את הדעות והפעולות של עצמנו. קבוצת הזדהות יכולה לווסת את העמדות וההתנהגויות שלנו ע"י נתינת פרסים ועונשים חברתיים או ע"י סיפוק מסגרת התייחסות, פירוש מוכן מראש לאירועים ונושאים חברתיים.
13. רוב האנשים מזדהים עם יותר מאשר קבוצת הזדהות אחת, וזה יכול להוביל ללחצים מנוגדים על אמונות, עמדות והתנהגויות. לעיתים קרובות סטודנטים מתרחקים מהדעות של המשפחה שלהם לכיוון אלה של קבוצת ההזדהות בקולג'. הדעות החדשות נשמרות מאוחר יותר בחיים כיוון ש: א) מפנימים אותן ו- ב) לאחר קולג' נוטים לבחור קבוצות התייחסות שחולקות את אותן דעות.
14. לעיתים קרובות כאשר קבוצות מקבלות החלטות הן מציגות קיטוב קבוצתי: ההחלטות של הקבוצה הן באותו כיוון אבל קיצוניות יותר מאשר הממוצע של העמדות המקוריות של חברי הקבוצה. זו אינה רק קונפורמיות פומבית, העמדות הפרטיות של חברי הקבוצה זזות בהתאם לדיון הקבוצתי. אפקט זה נובע בחלקו מהשפעה אינפורמטיבית, בה חברי הקבוצה לומדים מידע חדש ושומעים טיעונים חדשים שרלוונטיים להחלטה שעל הפרק. חברי הקבוצה נוטים להעלות יותר טיעונים לטובת העמדה המקורית שלהם, ובכך מטים את הדיון ומושכים את ההחלטה הסופית עוד יותר לכיוון העמדה המקורית שלהם. קיטוב קבוצתי נוצר גם עקב השפעה נורמטיבית, בה אנשים משווים את העמדות המקוריות שלהם לנורמות של הקבוצה. אז הם עשויים להתאים את העמדות שלהם לאלה של הרוב. בנוסף, הקבוצה יכולה לספק מסגרת התייחסות שגורמת לחבריה לתפוס את העמדה המקורית שלהם כחלשה או מתונה מדי.
15. ניתוח של החלטות מדיניות הרות אסון מגלה שקבוצה מלוכדת של מקבלי החלטות עם מנהיג יכולה ליפול למלכודת של חשיבה קבוצתית, בה חברי הקבוצה מדכאים את ההסתייגויות שלהם לטובת הקונצנזוס הקבוצתי. זה גורם לאשליה קבוצתית של אי-פגיעות, מוסריות והסכמה בפה אחד. זה, בתורו, יוצר תהליך קבלת החלטות לקוי ומביא להחלטות גרועות. נטען שניתן לעקוף חשיבה קבוצתית אם המנהיג יוצר אווירה של וויכוח פתוח ולא תומך בשום עמדה לפני שהדיון מתחיל, אם חלק מחברי הקבוצה ממונים להיות דוברים של הצד הנגדי, אם מתייעצים במומחים מבחוץ ואם נערכת פגישת "הזדמנות שנייה" בה החברים יכולים לשקול מחדש הסתייגויות או ספקות שמציקים להם.