תקציר החומר למבחן - סמסטר ב

חזרה לאתר

---

יסודות – סמסטר ב'

1. ראיון ראשוני:

• וודס והוליס פרק 4

• וודס והוליס פרק 11

2. קשר מקצועי – מיומנויות ראיון:

• בנבנישתי פרק א'
• בנבנישתי פרק ב'
• בנימין פרק 1 
• בנימין פרק 3
• בנימין פרק 5
• בנימין פרק 7
• ברמר
• רוזנהיים
• וודס והוליס פרק 5

3. הערכה וקביעת מטרות:

• וודס והוליס פרק 12
• וודס והוליס פרק 13

4. התנגדות:

• מיכאלי

 

1. ראיון ראשוני

וודס והוליס פרק 4 –Classifications of casework treatment

התערבות ישירה

התערבות ישירה נעשית בין העובד לפונה.

טכניקות התערבות

Sustainment – החזקה:

הכלה, החזקה ברמה הנפשית. הבעת עניין, הבנה, רצון לעזור, לשדר לפונה אמונה ביכולותיו. העובד מעביר לפונה בצורה וורבלית ולא-וורבלית את רצונו בטובתו של הפונה וכן כי הוא נמצא שם בשבילו. יש כבוד הדדי בין העובד והפונה, אין מעמדות, שני אנשים נפגשים כדי לפתור ביחד בעיה.

Reaching out – אמצעי ליצירת קשר, מעשה מגביר אמון. הוכחה ע"י מעשים יותר מאשר במילים. לדוג' – ביקור בית.

Direct influence – השפעה ישירה:

השפעה ישירה על הפונה באמצעות מתן עצה, נקיטת עמדה. יעיל במקרים בהם יש צורך באמירה ברורה. לדוג' – כאשר הפונה מתכוון להזיק לעצמו.

Exploration, description and ventilation – חיפוש, תיאור וונטילציה:

אמצעים אלו משמשים להבנת הבעיה של הפונה לעומק וכן לשחררו מן המתח.

ונטילציה – שחרור קיטור. הפונה מדבר ותוך כדי דבריו מתחילה חקירה לאיסוף מידע על הבעיה.

Person-situation-reflection – שיקוף:

הרחבת המודעות העצמית של הפונה לגבי עצמו ולגבי היחסים שלו עם הסביבה שלו, להבין את עצמו ואת ההתנהגויות שלו טוב יותר.

Pattern-dynamic reflection – הדגמת דפוסים המעורבים בדינמיקה של הפונה:

לעזור למטופל לחבר בין דברים – בין סיבה לתוצאה, בין התנהגות למניע האמיתי ברמה הפסיכולוגית.

Developmental reflection – שיקוף התפתחותי:

עוזרים לפונה להתמודד עם אירועים מוקדמים בהיסטוריה שלו ובודקים כיצד הם משפיעים עליו היום בקשר עם המטפל ועם אחרים.

 

התערבות לא ישירה

התערבות לא ישירה נעשית בין העובד לסביבתו של הפונה. זהו חלק חשוב בעבודתו של העו"ס – לשפר את התנאים הסביבתיים של הפונה ואת ההזדמנויות שלו, להתאים בין האדם לסביבה.

סוגי תפקידים ומשאבים

      - התערבות בסוכנות בה עובד העו"ס – גיוס משאבים, השפעה על הצוות

      - פניה לספקי משאבים

      - פניה ליוצרי משאבים

      - סנגור על הפונה – פירוש צרכיו לאחרים

      - תווך בין הפונה לבין אדם שאינו אוהד אותו או שאינו משתף איתו פעולה

- התערבות אגרסיבית – התערבות ערה ותקיפה על מנת להבטיח שהפונה יממש את זכויותיו.

 

וודס והוליס פרק 11 –Initial interviews and the Psychosocial Study

 

2. קשר מקצועי – מיומנויות ראיון

בנבנישתי פרק א' – הראיון כתקשורת בינאישית

ראיון = מפגש של שיחה בין שני אנשים המכיל בתוכו אינטראקציה מילולית ולא מילולית.

מטרות מקובלות לראיון: איסוף אינפורמציה, העברת אינפורמציה, הערכה ואבחון, שינוי התנהגות ותפיסה.

מודל תקשורת בינאישית

• המרואיין מביע בהתנהגות מילולית ובלתי מילולית את רגשותיו, אינפורמציה מעברו, מצבו בהווה, דעותיו, עמדותיו וכו'.
• המראיין תופס התנהגות זו ומגיב רגשית וקוגנטיבית וכן מגיע להבנה או שיפוט של הנאמר.
• המרואיין קולט את ההתנהגות המילולית והלא מילולית של המראיין. קליטה זו מביאה לתגובה רגשית וקוגנטיבית אצל המרואיין ובהתאם לה הוא ימשיך להביע את רגשותיו ועמדותיו.

ההקשר וחשיבותו בראיון

אינטראקציות בינאישיות אינן זהות, אותן התנהגויות עשויות להיתפס בצורה שונה ע"י אנשים שונים. ההקשר הוא זה שנותן משמעות להתנהגויות.

ההקשר התרבותי:

ההקשר התרבותי קובע במידה רבה את הציפיות של המשתתפים בראיון, את ההתנהגויות שיבחרו, את הדרך בה יפרשו התנהגות וכן את השפה, הדימויים והאסוציאציות בהם ישתמשו. מראיינים שאינם ערים להבדלים בין-תרבותיים מפרשים בצורה לא מדויקת את התנהגות המרואיינים. בנוגע לתקשורת לא-מילולית – על המראיין להיות מודע להבדלים בין-תרבותיים בנושאים כמו שימוש בידיים, מרחק ישיבה ושימוש בסימנים ואיתותים מסוימים. כמו כן, המראיין צריך להיות מודע לכך שהוא עצמו מושפע מתרבות מסוימת וכך דרך חשיבתו והבנתו בדיוק כפי שהמרואיין מושפע מתרבותו שלו. מראיין שעובד עם אוכלוסיה מתרבות שונה צריך ללמוד על האפיונים המיוחדים להם.

ההקשר התפקידי:

ראיונות שונים זה מזה מבחינת המאפיינים של יחסי התפקיד של המראיין והמרואיין. מימדים של יחסי תפקיד:

• מימד ההשתתפות של המרואיין – השתתפות כפויה או וולונטרית
• מימד של כוח יחסי – מידת התלות של המרואיין במראיין והשפעת המראיין מעבר לגבולות הראיון
• מימד הזמן – ראיון יחיד או ראיון אחד מתוך סדרת מפגשים

כמראיין יש לדעת מהם יחסי התפקיד וכיצד המרואיין תופס אותם. כמו כן, חשוב להגדיר בשלב מוקדם מה מצב היחסים. 

ההקשר הבינאישי:

הכוונה בהקשר הבינאישי היא מצב היחסים הבינאישיים – יחסי אי-אמון, עוינות וביקורת או יחסי חום וקירבה. יש להעריך כיצד מצב היחסים עלול להשפיע על האינטראקציה ועל התנהגויות המראיין והמרואיין.

ההקשר האישי:

מעבר להשפעות חיצוניות, כל אחד מושפע מאישיותו שלו. עלינו להיות ערים להבדלים אישיים בין מרואיינים ולהגיב בהתאם. ככל שנכיר את המרואיין הספציפי טוב יותר נדע לפרש את תגובותיו בצורה מדויקת יותר וכן כיצד הוא מגיב לכל אחת מההתנהגויות שלנו. מעבר לזה, עלינו להכיר את עצמנו, כיצד אנו משפיעים על הראיון וכיצד הוא משפיע עלינו.

תקשורת בינאישית היא בו זמנית ודו-סטרית

במהלך הראיון כל משתתף הוא בו-זמנית, באופן שוטף ובלתי נפסק, גם המשדר וגם הקולט. כל תגובה או חוסר תגובה שלנו – היא תגובה, גם מבט, גם תנועה. כשאנו מדברים אנו גם קשובים לקלוט את המרואיין ואת תגובותיו לדברים וכשאנו מקשיבים אנו גם שומעים וגם מעבירים מסר של התעניינות, הזדהות, אמפתיה וכו'. עלינו להיות ערים למה אנו משדרים גם כאשר איננו מדברים, לתגובות המרואיין אלינו ולתגובותינו אליו – "משוב חוזר". חוץ ממודעות להתנהגותו עלינו גם לנסות ולשלוט עליה, לשדר מה שאנחנו רוצים לשדר.

קשיים בהבנה בינאישית

כאשר מרואיין חווה רגש או חוויה הוא מביע אותם באמצעות התנהגות מילולית ולא-מילולית – כלומר, הוא מתרגם אותם להתנהגות נצפית. המרואיין מפרש התנהגות זו ולהבינה, מתרגם אותה מהתנהגות נצפית לתפיסה והבנה במחשבתו.

"רעש" – גורמים שונים היוצרים מצב של בעיה בקליטת השידור.

לכל אחד מאיתנו יש 'מסננים' שמשפיעים על תרגום החוויה. מרכיבים המשפיעים על תרגום החוויה להתנהגות:

• מסננים הנובעים מצורך של המרואיין לא לחשוף את מצבו כדי לא להיפגע
• מסננים הנובעים מחוסר יכולת להתבטא

מרכיבים המשפיעים על תרגום ההתנהגות לחוויה:

• מראיין המרוכז בעצמו או בתכנון דבריו הבאים
• מחסומים רגשיים של המראיין
• צפיות מוקדמות

השלכות הקשיים בהבנה הבינאישית:

• הבנה שכל שיפוטינו נעשה על סמך השערות ואינפורמציה לא חד משמעית, יש צורך להיות מודעים ולחפש מידע שיאושש או יפריך את הנחתנו.
• לימוד הגורמים המביאים לעיוות בתפיסה ומציאת דרכים להתגבר עליהם. הלימוד יכול להיעשות גם ע"י התנסות מבוקרת וצבירה שיטתית של נסיון אישי.

מימד התוכן ומימד היחסים בראיון

בכל מסר תקשורתי במגע בינאישי יש שני מימדים:

• מימד התוכן – אינפורמציה/ שאלה
• מימד היחסים – הגדרת היחסים

קשיים רבים בתקשורת בינאישית נובעים מהקושי להבחין בין שני המימדים ו/או להתייחס לשניהם ולא רק לאחד מהם. מראיין צריך למצוא את המסר שמעבר לתוכן.

מימד היחסים ומימד המשימה

גם בראיון בכללותו ניתן לראות שני מימדים:

• מימד משימתי – משימת הראיון (איסוף אינפורמציה, אבחון)
• מימד היחסים – יחסים בינאישיים בין המראיין למרואיין

כאשר מנסים להשיג את מטרות הראיון צריך להיות ערים כל הזמן למצב היחסים עם המרואיין. יחסים טובים בראיון שוררים כאשר המרואיין תופס את המראיין כחם וכאשר המראיין מקבל את המרואיין בצורה לא שיפוטית, מכבד אותו, מבין ומחבב אותו. מצב יחסים מסוים הוא הכרחי להשגת המטרות, מרואיין לא ישתף אותך ברגשותיו ועמדותיו אם לא רכשת את אמונו. ככל שמידת האמון של המרואיין במראיין גדולה יותר, יהיה ניתן לקדם את הראיון יותר. בנוסף, עבור המרואיין, החוויה של קשר עם מישהו שרוצה בקשר ומקבל אותו כפי שהוא היא חוויה מיוחדת ובונה, לעתים זה מביא לשינויים בתפיסה העצמית שלהם.

החשיבות היחסית של המימד "המשימתי" לעומת המימד "היחסי" משתנה בהתאם לסיטואציה ולשלב בו הקשר עומד, בכל מקרה אסור לשכוח ששני המימדים משפיעים ומופיעים בכל רגע של הראיון. לעתים יש ניגוד בין מה שמועיל למימד אחד לבין מה שמועיל למימד השני אך הניגוד בין שני המימדים אינו עקרוני והרבה פעמים ניתן לנווט את הראיון כך שהיחסים הבינאישיים יתרמו להשגת המטרות ולהיפך.

קומפלמנטריות וסימטריות בראיון

ישנם שני דפסי תקשורת בינאישיים עיקריים:

• מערכת קומפלמנטרית (משלימה) – אחד מבני הזוג יותר דומיננטי ולו יותר שליטה ואחריות בראיון.
• מערכת סימטרית (דומה) – לבני הזוג מידה דומה של אחריות להגדרת ההתנהגויות והיחסים.

בראיון שנועד לסייע למרואיין נראה בד"כ מערת משלימה של יחסים. אך למרות האחריות המוטלת על המראיין יש לזכור שמרכז הראיון המסייע הוא קודם כל המרואיין וצרכיו ומצבו הם שמכתיבים את אופי הראיון. יש צורך לוודא שהראיון יוביל להשגת המטרות אך זה צריך להיעשות מתוך רגישות לצרכיו ולהתנהגותו של המרואיין, צריך לזכור כי אחריות אינה עליונות.

 

בנבנישתי פרק ב' – האזנה

אחד התפקידים המרכזיים של מראיינים הוא להאזין. האזנה נכונה מאפשרת לזהות ולהביא למודע פרטים נסתרים של הנפש.

האזנה כקליטה

האזנה נכונה מאפשרת הבנה של המרואיין. האזנה קשובה מאפשרת להבין את האינפורמציה שהמרואיין מוסר, את מצבו הרגשי, את השפעת המראיין עליו וכו'.

עמדת המאזין: על המראיין לרצות להאזין ולהעביר למרואיין תחושה של עניין בו ובדבריו. יש לראות בזמן ההאזנה את החלק החשוב של הראיון, להתמקד במרואיין ולא בשאלה הבאה שתישאל.

האזנה טובה היא קשה: האזנה דורשת מאמץ רב ויש לכך השלכות בשני מישורים:

• במישור המיידי – על המראיין להכין את עצמו לכך שהראיון ידרוש האזנה מאומצת. כאשר המראיין אינו מרוכז זה פוגע בהאזנתו ובתועלת הראיון.
• במישור ארוך הטווח – יש לראות את הקושי שבהאזנה טובה כאתגר לימודי והתפתחותי.

למה אנו מאזינים: בראיון מאזינים למה שהמרואיין אומר, בודקים מה זה מלמד על מצבו, איך ניתן להבין מדבריו על רגשותיו, מחשבותיו וכו'. כמו כן המראיין לומד מה יחס המרואיין אליו וכיצד הוא רואה אותו. מעבר להאזנה לדיבור יש האזנה לטון הדיבור, מידת הביטחון, התוקפנות, יש הסתכלות על הבעות פנים והתנהגויות ותגובות  לא-מילוליות.

קליטת התנהגויות מילוליות ולא-מילוליות בו-זמנית: אסור להאזין רק לערוץ תקשורת אחד, צריך לשים לב גם למה ששומעים וגם למה שרואים. מידת הדמיון, ההתאמה או ההבדלים בין שני ערוצי התקשורת הללו הם חומר רב ערך להבנת המרואיין.

היכולת להאזין למה שאיננו: אנו נוטים להתרכז בהאזנה למה שהמרואיין אומר ועושה ואיננו שואלים מה היה צריך להיאמר ולא נאמר. לעתים היעדר תגובה רגשית מסוימת היא בעצם תגובה משמעותית. כשמראיינים יש צורך לצאת מהאזנה למה שהמרואיין אומר למה שחסר ולבדוק למה הוא חסר.

התכוננות להאזנה: על המראיין לחשוב מראש על ההיבטים להם הוא עומד להאזין. כאשר מתכננים לאיזה היבטים להאזין ההאזנה ממוקדת יותר ויודעים מה לחפש. כך גם אין חשש שראיון ילך לאיבוד. חשוב לזכור תמיד גם בעת האזנה ממוקדת להשאיר "משושים" פתוחים לקליטת נושאים אחרים. האזנה ממוקדת עוזרת לשלב האזנה לעובדות היבשות עם האזנה למרכיבים אחרים העוזרים להגיע לכל מסקנה והחלטה.

קשיים בהאזנה

ההאזנה שלנו עלולה להיות מאד מוגבלת ובעייתית. לעתים מחשבותינו סוטות לכיוון אחר, אנו מפספסים כמה משפטים של המרואיין, אסוציאציות מובילות אותנו למקום אחר או שאנו עסוקים במה שנגיד בהמשך.

 

האזנה כשידור

כדוברים יש לנו צורך בקבלת משוב חוזר על דברינו. כמאזינים יש לנו את היכולת לספק את המשוב החוזר.

האזנה וסינכרוניזציה

בני זוג לשיחה מנהלים דו-שיח של סימנים לא מילוליים והוא מארגן את חלוקת ה"תור" לשיחה – אינטונציה, הטיית הראש, עפעוף, מצמוץ וכו'. התיאום הבינאישי – הסינכרוניזציה של שיחה הוא כל כך טבעי שאיננו שמים לב אליו.

מה מראיין עשוי להפיק ממודעות להתנהגויות תיאום:

• לעתים נסיון לעקוב אחר התנהגות אוטומטית זו עלול לבלבל ולהפריע לזרימה
• זיהוי הסימנים שמראיין עצמו נותן ותגובתו בעיתוי נכון יעזור לו להיתפס כאמפתי בעיני המרואיין
• מודעות להתנהגות האזנה מאפשרת להשתמש בה בצורה מותאמת למרואיינים שונים
• מודעות זו מאפשרת צפייה מדויקת יותר של מה שקורה בין המראיין למרואיין
• המודעות להתנהגויות תיאום מאפשרת למראיין לגרום לשטף שיחה בצורה רגישה ולא בולטת וכך המרואיין ירגיש יותר בנוח לדבר

האזנה כמשוב חוזר

תפקידי המשוב החוזר המשודר ע"י המאזין:

• המאזין משדר שהוא מעוניין, מאזין ועוקב אחר הדברים
• המאזין משדר את מידת הבנתו את הדברים
• המאזין משדר את יחסו הבינאישי אל המרואיין
• המאזין משדר עמדה חיובית כלפי המרואיין

 

הדרכים הלא-מילוליות בהם המאזין יכול להשתמש כדי לשדר את עמדותיו:

מרחק בינאישי:

קיימים הבדלים בין-תרבותיים גדולים במרחק הנחשב כמתאים לשיחה ולראיון. מרחק בינאישי קטן יותר אצל אנשים המחבבים זה את זה או דומים זה לזה – ככל שהאינטימיות בין בני זוג גדלה המרחק ביניהם קטן. כשמראיין מתכונן לראיון עליו להכין את המרחק במידה כזו שישקף את מידת האינטימיות שהוא רוצה בראיון. ניתן להגדיר מחדש את האינטימיות ע"י שינוי המרחק. יש לשים לב גם לתגובות המרואיין לתזוזות המראיין.

צורת ישיבה ותנוחה:

ידיים שלובות ורכינה אחורה יוצרת תחושה של מרחק וסגירות, ישיבה פתוחה ורכינה קדימה עשויות לתת הרגשה של חום, עניין ופתיחות. אם אין סיבה מיוחדת – אסור למראיין לנטות הרחק מהמרואיין. שינוי תנוחה יכול להעיד על עניין או חשיבות של נושא שיחה מסוים אך שינויים תכופים אינם מומלצים. כאשר יש הרגשת קרבה וחום בין מטפל ומטופל רואים הרבה פעמים מצבים של "התאמת ראי" בתנוחותיהם, מעיד על הסכמה ביניהם. מראיינים שהתאימו את תנוחתם לתנוחת המרואיין נתפסו כיותר אמפתיים. מכאן שניתן ללמוד ולהפעיל באופן מכוון התנהגות של התאמת ראי וכן שאפשר להשפיע על תפיסות המרואיין ע"י שימוש נכון בתנוחות גוף הדומות לשלו.

 

מבט עין:

למבט-עין יש שתי פונקציות בראיון:

• קליטה ומשימתיות – לסייע באיסוף אינפורמציה על תגובות המרואיין
• שידור ומימד היחסים – סימון עמדה בינאישית כלפי המרואיין

מבט אל שותף לאינטראקציה הוא סימן לקשר חיובי, של נכונות לקיים מגע. מראיינים שמביטים אל מרואייניהם נתפסים כיותר מעוניינים ממראיינים שנמנעים ממבט עין. כמו כן, קל יותר להאמין לדובר שמסתכל אליך. מצד שני, מבטים ממושכים מאד עלולים להיות לא נוחים ולבטא עמדת סמכות ועליונות למרות שהם תורמים למימד המשימתי – להוסיף הרבה אינפורמציה על המרואיין. קיים מצב של איזון בין מרחק בינאישי, כיוון הגוף, המבט והאינטימיות. כל שינוי באחד מהם מביא לשינוי באחרים כדי להחזיר את האיזון. לכן, לפעמים נראה מרואיינים שמסיטים את מבטם מפני שהמראיין התקרב אליהם יותר מדי. על המראיין לשים לב כיצד צורת מבטו משפיעה על המרואיין וכיצד הוא יכול לגוון את מבטו בהתאם לצרכי הראיון.

הבעות פנים:

הבעות פנים הם אמצעי התקשורת הבלתי-מילולי החשוב ביותר. ככל שהמרואיין פחות מתוחכם מבחינה מילולית הוא משתמש יותר בהתנהגויות הלא-מילוליות של המראיין בשביל להעריך את מצב היחסים ביניהם. התנהגויות לא-מילוליות פחות ניתנות לשליטה מתגובות מילוליות ולעתים הן מסגירות תכנים רגשיים שהיינו מעדיפים להסתיר. לכן מרואיינים נוטים להאמין יותר לתגובות לא-מילוליות. הבעת עניין והבעת שעמום הן הבעות מוכרות ובסיסיות, בעזרתן ניתן לדובב מרואיינים או להשתיק אותם. ככל שהבעת הפנים של המראיין פחות אינפורמטיבית המרואיין חרד יותר ומתבטא בצורה פחות שוטפת. הבעות הפנים חייבות לשקף הבנה לרגשות ולתכנים שמעלה המרואיין. מרואיינים שציינו שהבעות הפנים של המראיינים שלהם היו תואמות לתוכן דבריהם תפסו את מראייניהם כאמפתיים ורצו להמשיך בקשר איתם.

הנהון ותגובות מילוליות קצרות:

הנהון ושימוש בקולות הם התנהגויות האזנה שמשפיעות באופן חיובי על מרואיינים. טוב להשתמש בתגובות אלה לעתים די תכופות אך יש להיזהר לא להפריז ולהשתמש בהם בעיתוי הנכון. עיתוי לא נכון מפריע לשטף השיחה ומצביע על כך שהמאזין מהנהן באופן מכני מבלי להתייחס לתוכן הנאמר.

האזנה כהתניה

התנהגות האזנה יכולה לפעול כהתניה והמראיין יכול להשתמש בה בצורה מכוונת כדי לחזק באופן סלקטיבי התנהגויות מסוימות של המרואיין. תגובות זעירות שלא תמיד אנו ערים להם של חוסר עניין, אי-אמון, כעס, סלידה וכו' יכולות לגרום למרואיין לחוש רתיעה ולהימנע מלהעלות נושאים מסוימים.

 

בנימין פרק 1 – סיוע

למי ניתן לעזור

מי יכול לעזור לעצמו באמצעות טיפול – הדבר תלוי בפונה ובמטפל ובשניהם ביחד. לדברי הכותב, ככל ששומעים פחות על המטופל ויותר מפיו כך יותר טוב. הדרך הטובה ביותר לעזור לאחרים היא לאפשר להם לעשות את מה שהם עצמם היו רוצים ביותר לעשות. על המטפלים להיזהר ולא לעזור יותר מן המידה כדי שהעזרה לא תהפוך להתערבות בלתי רצויה ובלתי נחוצה.

תנאים חיצוניים

החדר:

חדר הטיפול צריך להיות לא מדכא, רועש או מסיח את הדעת. מה שלא רוצים שהמטופל יראה יש לסלק לפני שהוא נכנס לחדר. המטרה היא ליצור אווירה שתסייע לתקשורת בין המראיין למרואיין, החדר צריך להיות נוח גם עבור המרואיין. המראיין צריך להתלבש בהתאם לטעמו האישי מתוך התחשבות בסטנדרטים המקצועיים.

סידור הכיסאות בחדר – המראיין יכול לשבת מאחורי שולחן, מול המטופל או לידו בזווית של 90 מעלות. כדאי לאפשר למטופלים חדשים לבחור בעצמם את המקום הישיבה.

הפרעות:

מטפל נדרש להתרכז במתרחש כדי ליצור קשר ולבנות אמון. הפרעות חיצוניות כמו צלצול טלפון או נקישות בדלת עלולות לפגוע בכך. אם הפסקה קלה לא תפריע לפגישה הטיפולית אפשר לענות לטלפון בקצרה וכחוזרים לשיחה עם הפונה לחזור על המילים האחרונות שנאמרו. שלט האומר "נא לא להפריע" ותלוי על הדלת עשוי לעזור ולמנוע הפרעות אך הוא יכול גם להרתיע מטופלים שממתינים מחוץ לדלת.

תנאים פנימיים

להביא את עצמנו; הרצון לסייע:

תנאים פנימיים שהכרחיים למטפל ואשר יכולים לסייע להתקדמות הטיפול:

• להביא הרבה ככל האפשר מעצמו
• להרגיש כי ברצונו לעזור למטופל ככל האפשר

אם המטופל אינו חש אמון במטפל ולא חש כי הוא מכבד אותו, יהיה קשה להשיג את המטרות החשובות. אווירה המסייעת לתחושת אמון וכבוד נוצרת בעקבות העניין שמפגין המטפל בדברי המטופל ובדרך הבנתו את רגשותיו. יחס זה מועבר ע"י דרכים לא-מילוליות – ארשת פנים, מחוות גופניות, קול.

דעת עצמנו; אמון ברעיונותינו:

ככל שניטיב להכיר את עצמנו כן ניטיב להבין, להעריך ולבקר את התנהגותנו ואת התנהגות הזולת, כמו כן, ככל שנכיר את עצמנו נהיה פחות מאוימים ממה שנגלה ובעיותינו האישיות פחות יפריעו לנו בשעת הראיון. הכרה עצמית מאפשרת לנו להיות יותר נינוחים ובעקבותיה לסייע לאחרים לחוש נינוחים.  עם זאת, חשוב שנוכחות המראיין לא תכביד על הראיון ושתשומת הלב תהיה ממוקדת במטופל ולא במטפל.

תנאי פנימי נוסף הוא אמונה ברעיונותינו וברגשותינו ולשתף בהם את המטופל כאשר הוא מוכן לכך. יש ללמוד לסוך על האינטואיציה האישית ולפעול לפי המחשבות והרגשות.

להיות ישר; מאזין וקולט:

כדי להיות ישר עם המטופל על המטפל להיות קודם כל ישר עם עצמו. קל יותר למטופל להיות באינטראקציה עם מטפל שהוא מודע לכך שגם הוא בעל חסרונות.

נכונות להסתכן:

נכונות להסתכן היא חלק מהחיים. אנו מסתכנים בגילוי לב, בגילוי יוזמה, בעמידה על דעתנו וגם בנסיון להימנע מהסתכנות.

אווירה:

אווירת הטיפול צריכה להיות תומכת ולא מאיימת, מעודדת חקירה וגילוי, ניטרלית אך חמימה, שתקיף הכול אך תהיה מוגבלת בזמן. מטרת יצירת האווירה היא כדי שהמטופל יעיז להכיר במציאות חייו, להתמודד איתה ואף לשנותה. בשביל לעשות כן הוא זקוק לתנאים שיעזרו לו לוותר על הגנותיו.

המטפל אינו צריך להיות לחוץ ממה עליו להגיד או כיצד להוכיח עצמו. סבלנות ובטחון עצמי יעזרו. עלינו לעזור למטופל למצוא את מרחב המחיה האישי שלו בסיוענו אך לא לכפות עליו את מרחב המחיה שלנו.

התמודדות לעומת מנגנוני הגנה

מנגנוני ההגנה – אמצעים שאנו נוקטים באורח בלתי-מודע כדי להגן על ה"אני" שלנו. מנגנוני ההתמודדות – אמצעים שאנו נוקטים באורח מודע כדי להסתגל אל תביעות המציאות. אווירה נכונה תאפשר למטופל להתמודד עם רגשותיו  במקום להדחיקם או לעשות להם רציונליזציה. להתמודד פירושו להכיר בעובדות ואח"כ להחליט כיצד לנהוג בהן.

 

בנימין פרק 3 – גישות והתנהגות

לכל מראיין ומטפל יש גישה על פיה הוא מתפקד. גישה זו משפיעה על מה שהוא עושה ומה שאינו עושה וכן על האופן בו מבצע את המוטל עליו. כאשר המטפל מודע לגישתו הוא יכול להחליט אם ברצונו להוסיף ולנהוג על פיה או להעדיף דרך אחרת.

גישת הכותב

הראיון המסייע מעניק למטופל חוויה בעלת משמעות המובילה לשינוי, חווית הקשר עם המטפל.

סוגי השינוי הרצויים:

המטפל והמטופל דנים ביחד בשינוי שרוצה המטופל בחייו. למטופלים שונים סוגי שינויים רצויים שונים, בהתאם לנסיבות חייהם ולסיבות שהביאו אותם לטיפול.

כיצד מגיעים לשינוי הרצוי:

בתחילה השינויים מכוונים להשתחררות ולא להישג – השתחררות מכאב, מפחדים וכו', עיסוק בהווה ובעבר מאפשר לפנות ולהתעסק בעתיד. שינוי כרוך בלמידה ובעקבותיו יזכה המטופל במידע קוגנטיבי ורגשי חשוב. המטופל זקוק למטפל ולרוב המטפל זקוק שיזדקקו לו. חשוב שהמטפל יהיה מודע לצורך זה שלו על מנת שזה לא יפגע בעזרתו למטופל.

העזרה יכולה להינתן בשלושה תחומים עיקריים:

• מידע ומשאבים
• מודעות עצמית ומודעות לזולת
• צמיחה אישית

סיוע בהשגת שינוי

הדרך הטובה לסיוע היא ביצירת אווירה של אמון ויחס של כבוד אמיתי כלפי המטופל. המטפל מספק לו מידע, מציע את המקורות העומדים לרשותו אך בסופו של דבר המטופל הוא שיחליט אם, מתי וכיצד להשתנות. על המטפל לעודד את המטופל לחקור את עצמו ואת יחסיו עם אנשים. התייחסות אל המטופל בהערכה וכבעל אחריות תביא לכך שהוא ילמד להתייחס אל עצמו ככזה.

כיצד למלא תפקיד חיוני ופעיל:

על המטפל להיות פעיל כל הזמן, שהמטופל ירגיש בכל רגע בנוכחותו ובהתעניינותו. הוא פעיל בשותפותו לתהליך השינוי ובהתעניינות בשינוי וכן בנתינה מעצמו. התרפיסט משתמש בסמכותו – כדי להעמיד את המטופל במרכז הבמה, תורם מהידע המקצועי שלו – כדי לעזור למטופל, הוא מעמיד עצמו לרשות המטופל. עליו להתנהג באחריות אך מבלי להסיר אחריות מעם המטופל.

רק אחרי שהמטופל מבין את עצמו ואת האופן שבו המטפל תופס אותו הוא יכול לקלוט את המטפל ודבריו. רק כאשר הוא רוצה ונותן למטפל לחדור לחייו יוכל לעשות זאת המטפל ולתרום מעצמו ומהידע שלו.  

מתן כבוד:

יחס של כבוד למטופל ולעולמו מחייב התעניינות אמיתית בו ובעולמו, ע"י מניעת הפרעות חיצוניות, הקדשת זמן הפגישה לו בלבד והוכחה כי מה שחשוב בעיני המטופל חשוב גם בעיני המטפל. מטופלים מעריכים התעניינות ונפגעים מסקרנות. הם מבינים כי התעניינות נעשית למענם ואילו סקרנות למען השואל.

קבלה – עניין של כבוד:

קבלה בטיפול כוללת את היסודות הבאים:

• כבוד עמוק כלפי כל בני האדם המהווים את המין האנושי
• אמון בסיסי בבחירותיו ובהחלטותיו של המטופל
• לראות את המטופל כשווה-ערך ולהתייחס למחשבותיו ורגשותיו בכבוד אמיתי
• יכולת לנהוג מתוך כבוד ושוויון כלפי אדם בן תרבות, גזע, צבע או אמונה שונים משלי
• על המראיין לקבל גם את עצמו, רעיונותיו ורגשותיו ולהתנהג בהתאם להם.

חיבה אמיתית ודחייה:

חיבה אמיתית היא מתנה אשר חלק מהאנשים נולדים איתה וחלק לא. מי שמחבב ואוהב אנשים בהכרח אוהב גם את עצמו. אין כל מתאם, חיובי או שלילי, בין מידת החיבה או הדחייה למטופל לבין תוצאות הטיפול. תחושות אלו יכולות לעכב את הטיפול או לקדמו אך אינן הכרחיות להשגת שינוי. כאשר מטופל לא אוהב את מטפלו כאדם או להיפך עדיף לשניהם ולטיפול להיפרד ולא להמשיך את הטיפול הכוח.

הבנה:

קיימות שלוש צורות של הבנה:

• להבין את הנאמר על הזולת, להבינו כפי שהוא נראה בעיני אחרים ולא בעיני עצמו או בעיני
• להבין אדם כפי שהוא נראה בעיני – ע"פ מושגי, מונחי, מרחב המחיה ומסגרת ההתייחסות הפנימית שלי
• להבין עם הזולת, להשתחרר ממה שאינו חלק מהאנושיות המשותפת לכולם ולנסות להבין ביחד איתו איך הוא חושב, מרגיש ורואה את העולם, לאמץ את מסגרת ההתייחסות הפנימית שלו ולהיות הוא

כלי חיוני בהבנה – קשב:

קשב מחייב שהדעת לא תהיה נתונה לדבר אחר, הוא מחייב להתאמץ ולשמוע מה שלא נאמר, מה שהוסתר ונמצא מתחת לפני השטח. המטרה היא להקשיב מתוך הבנה. ככל שנשפר את יכולתנו להקשיב מתוך הבנה לזולת נשפר גם את יכולתנו להקשיב מתוך הבנה לעצמנו ולבסוף נוכל להקשיב למטופל ולעצמנו בו זמנית. יש לשים לב שהריכוז בדברי המטופל לא תגרום לנו להתייחס לדברים מתוך מסגרת ההתייחסות של המטופל אלא משלנו, התרחקות מהעצמי והתקרבות למטופל תפריע לעזור למטופל לפעול מתוך מסגרת ההתייחסות הפנימית שלו. 

קשב והבנה:

לתהליך ההקשבה שני היבטים:

• קשב באופן מלא, קליטת כל מילה וגוון של הבעה מילולית ולא-מילולית
• ניתוק הקשב, "אי-הקשבה סלקטיבית" – הבנת המטופל מבלי להתרכז בדבריו תוך שימת לב להתנהגותו ולתגובותיו

למה להקשיב:

• מה חושב המטופל על עצמו, כיצד תופס את עצמו
• מה חושב המטופל על אנשים משמעותיים בחייו ועל אנשים בכלל
• כיצד נתפסים אנשים בעיני המטופל, מה לדעתו הם חושבים עליו ומרגישים כלפיו
• כיצד נתפסים בעיניו הנושאים שהוא או המטפל מעוניינים לשוחח עליהם
• מה שאיפותיו ומטרותיו
• באילו מנגנוני הגנה הוא משתמש
• באילו מנגנוני התמודדות הוא משתמש
• מה הם ערכיו ופילוסופיית החיים שלו

אמפתיה

אמפתיה פירושה לקחת חלק בעולמו הפנימי של הזולת מבלי לאבד את עצמיותך. המטפל שחש אמפתיה לא שוכח לרגע את עצמו ואת היותו נבדל מהמטופל. הוא מנסה להרגיש את המטופל כדי להבינו טוב יותר אך כדי בשביל להיות מסוגל לעזור לו עליו לחזור לעצמו ולמסגרת ההתייחסות הפנימית שלו.

אמפתיה איננה הרגשת השתתפות ואיננה הזדהות. הזדהות דורשת ויתור על העצמיות, אמפתיה מציבה הפרדה ברורה בין העצמי שלי לעצמי של המטופל.

ככל שהמטופל ספציפי יותר בדבריו קל יותר למטפל לגלות כלפיו אמפתיה ולהכיר את עולמו הפנימי. אמפתיה היא מצב של התמזגות – בו המטפל הופך להיות חלק מהמטופל, אך לאחר מכן הוא יוצא מן ההתמזגות, חוזר לעצמו ומביט מנק' מבט חיצונית על המטופל, רק שעכשיו המבט החיצוני זוכר גם את החוויה שעבר בעת ההתמזגות.

אנשים הרואים את עצמם כחריגים יכולים להיתרם מהאזנה אמפתית – המטפל נתפס בעיניהם כמייצג את החברה ואחרי שהם קולטים שהוא מקבל ומכבד אותם הם מעיזים לחשוף את אישיותם. כאשר הם מרגישים פחות מאוימים הם נזקקים לפחות הגנות ומוותרים על תחושת חוסר השייכות שלהם. 
 
 

ההתנהגות שלנו

הדרך בה המטפל מעביר למטופל את התחושה שהוא אמפתי כלפיו ומקשיב לו היא באמצעות התנהגותו המילולית והלא-מילולית. המטופל יגיב על מה שהמטופל מגלה ולא מגלה על עצמו.

העיקר האנושיות

על המראיין להתנהג קודם כל כיצור אנושי ולהימנע מהתנהגות של בובה על חוט או טכנאי. עליו להיות גלוי לב ופתוח כדי שהמטופל יוכל ליצור איתו יחסי אמון וביטחון. להיות אנושי זה לא רק לנהוג בכנות אלא להיות כנה, לא רק להקשיב, להבין ולהיות אמפתי אלא להפוך את הדברים הללו לממשיים. יש לגלות רגישות בראיון המסייע, לפתח "אוזן שלישית" לשמיעת מה שלא נאמר ולנהוג בחופשיות ובספונטניות מבלי להסתיר דברים על עצמנו ולהציג בפני המטופל "דמות מראיין מושלם".

אובדן ידידות והיווצרותה

בטיפול מתקיימים אלמנטים מסוימים של ידידות כמו חיבה, הקשבה והתעניינות אך חסרים בה היבטים אחרים – הדדיות, חוסר רשמיות וכו'. טיפול הינו חד-צדדי ואילו ידידות אינה יכולה להיות כזאת. מוטב לא לערב טיפול עם ידידות.

אתיקה אישית ומקצועית

ערכינו כאנשי מקצוע משפיעים על השקפותינו ועל התנהגותנו עם מטופלים ועם החברה בכלל. לא תמיד קיימת הסכמה בינינו לבין המטופלים בנוגע לערכים. כשהם שואלים אותנו על ערכנו אנו יכולים לגלות אותם, לתת להם לגלות בעצמם או להגיד כי אין הם קשורים לטיפול. בכל מקרה המטופל הוא שיקבל את ההחלטות ע"פ עולם הערכים שלו.

• אל לנו לעודד מטופלים לחשוף את ערכיהם, השקפותיהם ומעשיהם אם איננו יכולים להבטיח לשמור זאת בסודיות.
• לעתים עולם הערכים של המטופל יתנגש עם ערכינו עד כדי כך שלא נוכל להבינו ולחוש כלפיו אמפתיה ועדיף שמישהו אחר יטפל בו.
• מטפל הקשור לארגון או מוסד צריך להסתגל לעקרונות הנוהגים בהם ואם אינו מסכים איתם בכלל – עדיף שלא יעבוד שם.
• על כל מטפל לבדוק מהם חובותיו וזכויותיו המוסריות כלפי מטופליו כפי שאומר הכתוב החוק ולפעול בהתאם.

 

בנימין פרק 5 – השאלה

הצורך לשאול והצורך לספר על עצמנו

מרבית האנשים חשים צורך לשאול ולהישאל במסגרת הטיפולית ומחוצה לה.

סיבות לשאילת שאלות:

• לבטא התעניינות ויחס
• לספק סקרנות
• לאסוף מידע
• להבהיר לזולת כי זוכרים את דבריו

סיבות לרצון להישאל:

• רצון להרגיש אהובים
• לדעת שזוכרים אותנו
• לדעת שמתייחסים אלינו ברצינות ומחשיבים אותנו

המטופל מצפה לשאלות בעקבות ניסיונות קודמים. היענות המטפל לכך מוכיחה לו כי אכפת לו ממנו וכי הוא מתעניין בו.

חיוני להבהיר למטופל כי הוא האחראי על המתרחש בטיפול וכי הטיפול מתמקד בו ובדבריו ולכן ימעט המטפל בשאלות מכוונות. לעתים יש צורך שהמטפל יסייע לגשר על שתיקות לא נוחות או יעודד. לרוב, מבין המטופל את התפקיד המוטל עליו – לדבר והוא נפתח בהדרגה ופורק את המעיק עליו.

הטלת ספק בשאלה

הכותב מסתייג משימוש בשאלה מפני ששאילת שאלות ונתינת תשובות יוצרת דפוס יחסים בו המטפל הינו בעל הסמכות והמטופל הינו אובייקט שמשיב על השאלות ומצפה מן המטפל לתת לו פתרונות קסם. דפוס של שאלות ותשובות אינו מאפשר יצירת אווירה בה מתפתח קשר חיובי וחם ובו מרגיש המטופל כי הוא עובר חוויה משמעותית. כאשר בכל זאת נעזרים בשאלה יש לשים לב למס' דברים:

• הכרה בעובדה שנעשה שימוש בשאלה
• בדיקת השאלות שרוצים לשאול והאם רצוי לשאול אותן
• בחינת סוגי השאלות
• נסיון למצוא דרכי הידברות אחרות להצגת שאלות
• גילוי רגישות לשאלות המטופל
• בדיקת תפקיד השאלה בראיון והאם היא מסייעת לו או מעכבת אותו

שאלות פתוחות לעומת שאלות סגורות

 

שאלות ישירות לעומת שאלות עקיפות

שאלות ישירות – מבררות דברים באופן ישיר, שאלות עקיפות – מבררות בצורה עקיפה ולרוב לא יישאלו עם סימן שאלה בסופן אם כי ברור כי נשאלה שאלה ויש ציפייה לתשובה.

שאלות כפולות

שאלות כפולות – מגבילות את המרואיין לבחור באחת מתוך שתי אפשרויות או שנשאלות שתי שאלות בו זמנית. השאלה יכולה לבלבל את הנשאל והמראיין לא תמיד ידע על מה ענה המרואיין, כדאי להימנע מסוג כזה של שאלות ולשאול אותן אחת-אחת כך יצליחו המרואיינים להשיב עליהם ולהישאר בשליטה.

"הפגזות"

הפגזת שאלות היא כלי קטלני המופעל כלפי המרואיין ואינו תורם ליצירת אמון הדדי ואווירה נוחה. הפגזת שאלות מקשה לעקוב אחרי הנאמר ואינה מאפשרת לזהות מחשבות ורגשות.

הנעל על הרגל השנייה

כאשר המטופל שואל שאלות, אין צורך לענות על כולן אך יש צורך להגיב על כולן כמו לכל דבר אחר בשיחה, מתוך כבוד למטופל.

תחומים עליהם עשוי המטופל לשאול:

• על אנשים אחרים
• על המראיין עצמו
• על עצמו (המטופל)
• השגת מידע

לעתים מאחורי השאלות מסתתרים רגשות ואמירות שחשוב לזהות כדי לענות בהתאם להם וברגישות.

על כל שאלה יש להגיב בדרך שתסייע למטופל. בין אם התגובה היא ישירה או עקיפה עליה להיות רגישה וכנה.

שאלות המטופל על אחרים:

הקשרים בהם עשוי המטופל לשאול על אחרים:

• כאשר המטפל והמטופל הכירו את אותו אדם עוד לפני הטיפול
• כאשר רק המטופל מכיר את האדם
• כאשר המטפל נפגש במסגרת הקשר הטיפולי עם אדם המוכר למטופל

בתשובתו על המטפל לומר ביושר מה יגלה ומה לא, להביע את מחשבותיו בכנות ולחזור בסיום דבריו אל מסגרת ההתייחסות של המטופל.

שאלות המטופל עלינו:

יש לענות בישירות כאשר יש בכך צורך אך לחזור במהירות האפשרית ולדון במטופל במקום במטפל.

שאלות המטופל על עצמו:

גם כאשר המטופל שואל על עצמו יש להגיב בכנות ולהחזיר את הכדור לידיים שלו.

בכל מקרה של שאלות מטופל הדברים תלויים באופיו ובאופי המטפל וכן באינטראקציה ביניהם.

למה?

המילה "למה" משמשת להשגת מידע אך כיום היא משמשת גם לביטוי אי הסכמה ואי שביעות רצון. מטופל עלול לחוש נזוף ולהסתגר כאשר המטפל שואל שאלת "למה" גם אם לא זו היתה הכוונה. למטופלים קשה לענות על שאלות למה, לא תמיד הם יודעים מה לענות והדבר יוצר הרגשה של יחסי כוחות ואף חטטנות בין הצדדים.לעתים המרואיין ייתן תשובה שתספק את השואל אך למעשה תגרום לו עצמו להסתגר בתוך עצמו.

ניתן להשתמש ב"למה" כשהמטופל נוכח כי אין בכך איום עליו וכשרוצים לקבל מיגע עובדתי.

הרהורים מסכמים

כיצד להשתמש בשאלות:

שאלה היא כלי יעיל כאשר משתמשים בה בעדינות ובצמצום. על השאלות להיות רחבות ופתוחות ככל האפשר, יחידות ולא כפולות, קצרות ככל האפשר ועם זאת ברורות ומובנות. עדיף שיהיו עקיפות ולא ישירות ולהימנע משאלות "למה".

מתי לשאול:

• כאשר מסיבה זו או אחרת לא שמע המטפל את הנאמר או לא הבין אותו
• כאשר המטפל לא בטוח שהמטופל הבין אותו
• כאשר רוצים לעזור למטופל להבהיר לעצמו מחשבה או רגש שביטא
• כאשר יש צורך במידע נוסף כדי לסייע למטפל להבין טוב יותר את המתרחש
• כאשר המטופל מתקשה להמשיך לדבר אך יש לו עוד הרבה מה לומר שאלה תוכל לעזור לו.

השאלה – מבט לאחור

ככל שנמעיט בשאלות כן ייטב. אם יש צורך להתחיל בשאלה כדי לסייע למטופל כדאי שהיא תהיה ניטרלית ככל האפשר. לעיתים ניתן להשתמש במילה "למה" בצורה פרובוקטיבית ומעוררת עניין ואבסורד.

 

בנימין פרק 7 – תגובות והנחיות

תגובה – מונחים המתייחסים לדברי המטופל, תגובה על המחשבות והרגשות שהביע בתוספת משהו משל המטפל. תגובה מתייחסת למרחב המחיה של המטופל ומציבה אותו במרכז.

הנחיה – הבעת מחשבות ורגשות מפי המטופל בכוונה שהמטופל יגיב עליהם. הנחיה מתבססת לרוב על מרחב המחיה של המטפל ומציבה אותו במרכז.

תגובות והנחיות המתרכזות במרואיין

שתיקה:

שתיקה היא תגובה בלתי-מילולית שניתן להביע הרבה באמצעותה. כשם שיש משמעות למילים כך יש משמעות לשתיקה. השתיקה יכולה להצביע על קירבה או על מרחק בין המראיין והמרואיין, לעיתים היא יכולה להעיד על אי-הבנה, לעיתים ניטרלית ולעיתים אמפתית. על המטפל להימנע משתיקות ממושכות אלא אם כן הוא בטוח שזאת ההתנהגות הנכונה למצב. השתיקה כתגובה מכוונת וכשמשתמשים בה נכון עשויה להיות חוויה מיוחדת למטופל המרגיש כי הקשיבו לו באמת.

הממ...

שימוש ב"המממ" עשוי להביע מספר דברים:

• הסכמה לדברי המטופל
• אישור לדרך בה התמודד המטופל
• ביקורת
• השהיית השיפוט
• המתנה לראות מה יתפתח בהמשך דברי המטופל
• לאפשר למטופל להמשיך ולבחון את החלטתו

צליל זה הוא לכאורה ניטרלי אך למעשה הוא מכיל משמעויות רבות הברורות למטפל אך לא תמיד גם למטופל.

חזרה על הנאמר:

מטרת החזרה על הדברים היא לשמש הד ולאפשר למטופל לשמוע את דבריו בתקווה שזה יעודד אותו להמשיך לדבר, לבחון ולהעמיק את התבוננותו.

דרכים עיקריות לחזרה על דברי המטופל:

• לחזור מילה במילה מבלי לשנות אפילו את שם הגוף
• לחזור מילה במילה ולשנות רק את שם הגוף
• חזרה על החלק החשוב מבין כל מה שנאמר
• חזרה על תמצית הדברים, הדגשת היבט אחד במילים של המטפל
• חזרה על הדברים בסרקזם או אי-אמון

לחזרה על דברי המטופל יש השפעה קוגניטיבית המעודדת מחשבות והתבטאויות נוספות. תגובה זו יעילה מאד במקרה בו המטופל מנסה לבחון קונפליקט.

הבהרה:

1. ניסיונות של המטפל להבהיר למטופל מה אמר או ניסה לומר. יכול להופיע בשתי צורות:
• היצמדות לדברי המטופל תוך כדי הפשטה שלהם כדי להבהירם
• שימוש בדברי המטפל, סיכום זמני של המחשבות והרגשות שביטא המטופל כדי שיוכל לאשרם/ לדחותם
2. צורך של המטפל להבהיר לעצמו מה אמר המטופל.

שיקוף:

שיקוף רגשותיו של המטופל דורש הקשבה והאזנה מתוך אמפתיה עמוקה. על המטפל לזהות את הרגשות והגישות שעומדים מאחורי דבריו של המטופל ולתת להם ביטוי מילולי, לחשוף את הגוונים הרגשיים שמאחורי התוכן הקוגניטיבי וכך לעודד את המטופל לבטא את רגשותיו. שיקוף איננו ניחוש או השערה אלא ביטוי לתוכן שלא בוטא במפורש ע"י המטופל. מטופל עלול לדחות שיקוף שאינו נכון או שיקוף נכון אם הוא מאיים עליו. בשיקוף אין התייחסות למסגרת הפנימית של המטפל אלא רק התייחסות לביטוי הרגשי של המטופל. 

פירוש והסבר:

פירוש נעשה במסגרת ההתייחסות של המטפל ולא בזאת של המטופל. יש להיזהר שלא יתפוס המטפל את מקומו של המטופל בטיפול. פירוש יכול להתבסס על מסגרת ההתייחסות הפנימית של המטופל ואז ההתייחסות היא אל המטופל והוא יכול גם להתבסס על מסגרת ההתייחסות הפנימית של המטפל, תוך שימוש במונחים שלו וציפייה שהמטופל יתייחס אליו. תגובה של מטפל מתוך עולם המונחים האישי שלו הופך את התגובה להנחיה.

הסבר הינו אמירה מתארת העשויה לכלול כוונות נסתרות וייתכן שהמטופל יחוש בהן. את ההסבר מתאר את מצב העניינים ויש לומר אותו בנימה ניטרלית ככל האפשר. הוא נוטה להיות בלתי אישי, הגיוני ועובדתי. הסבר ניטרלי עשוי לסייע למטופל להתקרב למציאות או להישאר בתחומיה. הסבר מסייע למטופל להבין דברים הנראים לו מבולבלים או חסרי היגיון, מפשט ומשליט סדר באנדרלמוסיה.

הסבר בראיון מתחלק להיבטים שונים:

התמצאות במצב

הבהרת המסגרת וטיב היחסים בין המטפל למטופל או בין המראיין למרואיין, מה יכול ורצוי להיאמר, מה מסגרת מציעה וכו'. 
 

הסברת ההתנהגות

הסברת התנהגותו של המטפל או של המטופל, התרשמות מן המטופל או הסבר אפשרי להתנהגותו כפי שמבין אותה המטפל.

הסברת הסיבות

הסברת הסיבות האמיתיות שעומדות מאחורי התנהגות המטופל בצורה מסוימת.

הסברת עמדתו של המטפל/המראיין

הסברת עמדתו של המטפל המובילות אותו לנקיטת מעשים מסוימים.

הנחיות ותגובות שהתרפיסט במרכזן

כאשר אנו מנחים יש להביא בחשבון את התוצאות של כך – אנו יוצרים תלות של המטופל, המונחה, אנו למעשה אומרים לו שאינו יכול לפעול בכוחות עצמו, אנו נוטלים אחריות. יש לדעת את מי מנחים ולאיזה יעד ולדעת מתי לסגת מן ההנחיה.

עידוד:

לא רק מחוות בלתי-מילוליות או "הממ.." מהוות עידוד, ישנן תגובות והנחיות בהם העידוד מובע במילים מפורשות. המטופל עשוי להפנים הנחיות אלה ולהתחזק אך הוא גם יכול להילחץ מכך ולהרגיש שדוחקים אותו לפינה. ההחלטה לביצוע דבר מה היא תמיד של המטופל אך לעיתים הוא מהסס או אינו בטוח ביכולתו לבצע את המטלה, במקרה כזה עידוד לפעולה יתרום לו.

תמיכה מילולית:

תמיכה מילולית אומרת למטופל כי המטפל מאמין ביכולתו לפעול, להתמודד ולהתגבר על המכשולים, הוא יכול להרחיק מהמטפל ולקבל תמיכה ועידוד חיצוניים להחלטותיו האישיות. כשהתמיכה המילולית מודגשת מדי היא גובלת בהטפת מוסר ואז עלול להשתמע ממנה חוסר אמון.

הצעה:

הצעה מבהירה למטופל את דעות המטפל אך משאירה לו חופש פעולה האם לקבלם, לדחותם או להציע חלופות. הצעה אמיתית היא פתוחה ולא סגורה, זמנית ולא סופית, היא העלאת כיוון פעולה אפשרי אך לא מחייבת.

עצה:

עצה – לומר למישהו אחר איך להתנהג ומה לעשות או לא לעשות. ייעוץ יכול להיעשות ישירות או בעקיפין, בצורה בלתי מאיימת או בצורת אולטימטום. סיבות לייעוץ:

• נראה כי זה הדבר הטוב ביותר למטופל
• רצון להיחלץ ממצב לא נוח
• סיפוק יצר השלטון
• סיפוק הצורך לציית

אם מטופל אינו מסוגל להחליט לאחר שבדק את כל האפשרויות והוא פונה בבקשה לייעוץ שיש בכוחו של המטפל לתת – תיעשה החלטה משותפת עם המטופל ועם זאת למענו. על המטפל לשמור על ראש פתוח ולסייע למטופל להתאים את העצה לצרכיו וליכולותיו. לפני שנענים לבקשת מטופל לעצה כדי לראות מה הוא עצמו חושב על המצב ומה האפשרויות שחשב עליהן. חשוב לסייע לו קודם כל להגדיר ולתחם את התחומים בהם הוא מבקש עצה. לעיתים כשמטופל מבקש עצה הוא מבקש לשמוע משהו מסוים וזהו סוג של עידוד.

חשוב שהמטפל ישאל את עצמו אם יש לו צורך לייעץ בנסיבות מסוימות או בכלל.

לאחר שניתנה עצה יש לראות כיצד תופס אותה המטופל במונחיו הוא, לשם כך אפשר לבקש ממנו לחזור עליה במילותיו שלו. לאחר שניתנה עצה יש לעקוב אחר תוצאותיה – האם הועילה או לא, ואם לא – מה הסיבה לכך.

המרצה:

המרצה קרובה במשמעותה לשכנוע או פיתוי. מטרתה – להמריץ את המטופל ולא להניח לו להתחמק, לעודד אותו להמשיך במה שהוחלט. זהו הצד המעשי, לאחר קבלת ההחלטה מה צריך להיעשות. תוצאות ההמרצה יכולות להיות חיוביות ולחזק את המטופל כך שירגיש שהוא מסוגל לפעול אך בהמרצה טמונה גם סכנה שהמטפל יפרש חוסר מעש כמצב בו המטופל צריך המרצה בעוד למעשה המטופל לא מסכים להחלטה כלל או שברצונו ליזום פעולה בעצמו. כאשר ממריצים את המטופל יש לבדוק כיצד זה משפיע עליו. 

הטפת מוסר:

הטפת מוסר היא תערובת של ייעוץ והמרצה בתוספת שימוש במצפון ובמוסר – נורמות חברתיות. הטפת מוסר היא כלי יעיל אך לרוב המטופל לא באמת נכנע ללחצים אלא מעמיד פנים או מתנגד בגלוי לדברי המטפל. על המטפל שנוקט בהטפת מוסר לבחון את התנהגות המטופל גם כעבור זמן ולברר מה המחיר שגבתה ממנו ומהמטופל.

הנחיות ותגובות סמכותיות

ביסוד העמדה הסמכותית מונחת ההשקפה של המטפל כי הוא מסוגל לפתור את בעיית המטופל לאחר שאבחן אותה. יש לבדוק שהמטופל מוכן לשתף פעולה ולציית.

הסכמה ואי-הסכמה:

לאחר שאסף המטפל מספיק מידע על המטופל וממנו הוא אומר לו האם הוא צודק לדעתו או לא. הוא מניח כי שיפוטו נכון ומצפה שהמטופל יתייחס אליו ברצינות.

אישור ומניעת אישור:

המטפל משמיע שיפוט ערכי – מה טוב ומה רע ע"פ מסגרת ההתייחסות הפנימית שלו, הוא מאשר או מסרב לאשר את התנהגות המטופל או השקפתו. מניעת אישור משיקולים מקצועיים ובשימוש נכון עשויה למנוע מצבים בלתי רצויים ואף מסוכנים.

התנגדות וביקורת:

כאשר המטפל מתנגד הוא אומר "לא" לדרך פעולה שהוצעה, כאשר הוא מבקר הוא מביע את אי שביעות רצונו מהתנהגותו "הרעה" או "המוטעית" של המטופל, אין לו ספק כי התנגדותו או ביקורתו מבוססים. 
 

אי-אמון:

מאי-האמון משתמע כי המטופל תופס מצב מסוים בצורה לא נכונה והמטפל מסוגל לפרש את המצב בצורה נכונה יותר, יכול לעזור לו להתקדם בכוון הנכון. המטפל מודיע למטופל כי עדיף לו להיות מודרך על ידו.

לעג:

לעג הינו חריף וסרקסטי, באמצעותו מנסה המטפל להבהיר למטופל עד כמה מגוחכים דבריו, סוג של התגרות שנועדה לבייש את המטופל ולגרום לו לנהוג בהגיון, כמו כולם, לראות את הדברים כפי שרואה אותם המטפל.

הכחשה:

המטפל בטוח בעמדתו ומניח למטופל לחוש בה, אין מקום לספקות ואין מקום לשתי נקודות מבט שונות. המטפל מנסה להוכיח את צדקת דרכו ולהנחות את המטופל ללכת בה, כופר ברגשותיו ה"מוטעים" של המטופל.

מניעה ודחייה:

המטפל דוחה את רעיונותיו, מחשבותיו ורגשותיו של המטופל ועלול אף לדחות את המטופל עצמו. הוא משדר לו כי אם לא ישתנה לא יוכל לעזור לו ויהיה עליו לעזוב את הטיפול.

שימוש גלוי בסמכותיות

המטפל נוטל לעצמו אחריות מלאה למתרחש בראיון ושולט במצב. נוסף על כך שהוא מביע את עמדותיו הוא גם מתנהג על פיהם בהנחה שאם יאלץ את המטופל לאמץ עמדות אלה זה יעזור לו.

נזיפה:

המטפל מפרש ומעריך את רעיונותיו, רגשותיו ומחשבותיו של המטופל ולאחר שהבינם הוא מגיב עליהם בשלילה. על המטופל לתקן דרכיו והצלפה מילולית תוכל להביא תוצאות.

איום:

המראיין מודיע למרואיין על צעדים שינקוט אם ימשיך בהתנהגותו הנוכחית, יפעיל את כוחו שהוא למעשה רב מכוחו של המרואיין, מזהיר אותו מפני התוצאות הצפויות לו אם ימשיך בדרכו המוטעית.

הוראות:

המטפל מורה למטופל באופן חד משמעי לציית להוראותיו. הנחתו היא שיש לנהוג במטופל ביד תקיפה וכי יש לו את הכישורים הנדרשים לכך.

עונש:

כאשר המראיין מעניש הוא משתמש בכוח ובהשפעה שנובעים מסמכותו. ייתכן שיטען כי הוא אפילו עוזר למרואיין בכך וייתכן כי זהו הקלף האחרון בידו – אם עונש לא יעזור כנגד מעשה לא נכון שעשה המרואיין, שום דבר כבר לא יעזור. 
 

הומור

שימוש נכון בהומור יכול להועיל לא פחות מתגובות אחרות ואף יותר. הכוונה היא להומור הנובע מהאזנה אמפתית ומהסתכלות חיובית על החיים. הומור ספונטאני עשוי ליצור קרבה בין שני השותפים לראיון, קשר של חיבה הדדית אמיתית ואמון ברצון האנושי לעזור.

 

ברמר – מיומנויות עזרה לצורך הבנה

מיומנויות קשב

לכאורה נראה כי המונח "קשב" מורה על פעולה פסיבית של נטילת תוכן התקשורת של הנעזר, אך למעשה זהו תהליך פעיל של תגובה למסרים שלמים, תפיסה כוללת של האזנה והסתכלות – הקשבה באוזן השלישית.

שימת לב – הבחנה בהתנהגויות מילוליות ובלתי מילוליות:

• קשר עין – הסתכלות באנשים מעידה על התעניינות בהם. יש להיזהר כאשר מסתכלים שלא יהיו המבטים נבובים או מאיימים. העוזר והנעזר צריכים למצוא מה המרחק שטוב ונכון עבורם ליצירת קשר עין ובכלל.
• תנוחה – הרפיה הינה חשובה משום שמתח נוטה להסיט את ההתמקדות מן הנעזר לעוזר ומעורר בנעזר תגובה אמפתית מתוחה.
• תנועות הבעה – תנועות הגוף של העוזר משדרות רבות לעיתים גם דברים שהעוזר לא התכוון לשדר לכן יש לשים לב אילו מסרים מעבירות התנועות וההבעות.
• התנהגות מילולית – קשורה לדברי הנעזר. דברי העוזר יכולים לעזור בהתרכזות, להוות הערות אישור, דרבון או  להבטיח את הקשבתו.

המרכיבים האלה תלויים גם בהקשר התרבותי – כל תרבות מייחסת נורמות ומשמעויות משלה לקשר עין ומרחב. להתנהגות של שימת לב יש הצלחה רבה – הגמול בה רב ונעזרים אוהבים אותה, יש לה השפעה מחזקת רבת עוצמה והיא תורמת לתקשורת של נעזרים ונוטה ליצור תחושת אחריות לגבי הראיון. בנוסף, זוהי שיטה בטוחה לפתיחת ראיון מאחר והיא מקדמת את מטרות הבירור העצמי של הנעזר ומקטינה את הסיכוי להתערבות הרסנית.

קווים מנחים להתנהגות יעילה של שימת לב:

1. ביסוס קשר ע"י הסתכלות בנעזר כשהוא מדבר
2. שמירה על תנוחה רגועה וטבעית שמעידה על עניין
3. שימוש בתנועות הבעה טבעיות המשדרות את המסרים הרצויים
4. שימוש בהצהרות מילוליות שמתקשרות לדברי הנעזר בלי הפרעות, שאלות או נושאים חדשים.

הבעה בנוסח אחר – הגבה למסרים בסיסיים:

זוהי דרך לחזור שנית על המסר הבסיסי של הנעזר במילים דומות ומעטות יותר. זוהי גם הגדרה אובייקטיבית ל – "הבנה". מטרות ההבעה בנוסח אחר:

• לאפשר לעוזר לבחון האם הבין את הנעזר
• לשדר לנעזר כי נעשה ניסיון להבין את המסר העיקרי שלהם

על העוזר לחזור רק על המסר של הנעזר מבלי להוסיף עליו את דעותיו האישיות. להבעה בנוסח אחר יש בד"כ אופי קוגניטיבי חזק והיא מועילה במיוחד לצורך חשיפה והבהרה של מסר כפול או מעורפל.

הבעיה הכרוכה במיומנות זו היא שעוזרים שאינם זהירים או מיומנים עלול לפתח ניסוח שיכעיס את הנעזרים או שיראה מלאכותי מדי.

קווים מנחים:

1. הטיית אוזן למסר הבסיסי של הנעזר
2. חזרה על המסר בצורת סיכום מדויק ופשוט
3. צפייה ברמז או תגובה של הנעזר לקבלת אישור/ הכחשה של הניסוח

הבהרה – חשיפה עצמית ומיקוד השיחה:

מטרת ההבהרה היא לחדד נתונים מעורפלים כאשר העוזר מנחש מהו המסר הבסיסי של הנעזר ומציע לו זאת. בקשת הבהרה יכול להיעשות גם כאשר העוזר אינו מבין את תגובותיו של הנעזר. הערות הבהרה מבוטאות במונחים של רגשות הבלבול של העוזר כדי להימנע מן ההשלכות של ביקורת בשלב רגיש זה. תגובות או בקשות הבהרה חייבות להביא לידי הצהרות ברורות יותר של הנעזר – ניסיונות לנסח שנית, לסכם או להדגים.

קווים מנחים:

1. הודאה במבוכה לגבי פירוש דבריו של הנעזר
2. ניסיון לחזור שנית או לבקש הבהרה, חזרה או הדגמה

בדיקת תפיסה – קביעת מידת הדיוק בה נשמעו הדברים:

על העוזר לבקש מן הנעזר לאמת את האופן בו הוא תפס את דבריו, נתינת וקבלת משוב לגבי דיוק ההקשבה והתקשורת. השפעת בדיקת התפיסה על הנעזר עשויה להיות הרגשתו כי הוא מובן. בדיקת תפיסה משמשת לתיקון תפיסות מוטעות של העוזר בטרם יהפכו לחוסר הבנה.

קווים מנחים:

1. ניסוח מחדש של מה שהעוזר חושב שנאמר
2. בקשת אישור מהנעזר לגבי מידת הדיוק בדרך בה תפס העוזר את דבריו
3. נתינת אפשרות לנעזר לתקן את תפיסת העוזר

מיומנויות הכוונה

הכוונה היא המידה בה משפיע העוזר על הנעזר או מקדים אותו, זוהי פעולה ספציפית של ראייה מראש של יעדו של הנעזר ופעולת תגובה מלווה בהערה מעודדת ומתאימה. מיומנויות הכוונה מועילות במיוחד בשלבי הפתיחה של היחסים לצורך עידוד ביטוי מילולי. מטרות ההכוונה:

• עידוד הנעזר לבחון רגשותיו ולפרט את הרגשות שנדונו
• לאפשר לנעזר חופש לבחון בכיוונים שונים ולהגיב בחופשיות למתרחש
• עידוד הנעזר להשתתף באופן פעיל בתהליך ולשמור על אחריות עיקרית לכיוון הראיון 

הכוונה בלתי ישירה – התחלה:

נועדה לאפשר לנעזר ליטול על עצמו את האחריות להמשך הראיון. הכלליות של ההכוונות מאפשרת לנעזר להשליך דעותיו לראיון ולכוון אותו. הכוונות בלתי ישירות נתפסות אצל הנעזר כהזמנה לספר את סיפורו או לפתח את מה שכבר נאמר.

קווים מנחים:

1. קביעת מטרות ההכוונה בצורה ברורה
2. שמירה מכוונת על הכוונה כללית ומעורפלת
3. יצירת הפסקות ממושכות מספיק כדי שהנעזר ייטול לידיו את ההכוונה

הכוונה ישירה – עידוד שיחה ופיתוחה:

דרך להתמקד באופן ספציפי יותר בנושא. שיטה המעודדת נעזרים לפרט, להבהיר או לתאר את מה שאמרו. התוצאה העיקרית היא העמקת מודעותו של הנעזר ואף הבנתו באמצעות בחינה מפורטת של רגשות.

קווים מנחים:

1. קביעת מטרת ההכוונה
2. ביטוי המטרה בנוסח מפורט
3. נתינת חופש פעולה לנעזר לפעול ע"פ הכוונת העוזר

התמקדות – שליטה במבוכה, פיזור וערפול:

כאשר עוזר סבור כי הנעזר בחן את ענייניו העיקריים עשוי לבקש ממנו להתמקד בהיבט אחד מאחר וההתמקדות נועדה להדגיש רגש או דעה יחידים מתוך קשת רחבה של גיבוב מילים או מאחר והיא מסייעת לנעזר להתחבר עם רגשותיו. הדרך להתמקד היא בחירת מילה או משפט מתוך דברי הנעזר וחזרה עליו עם סימן שאלה או דגש. התמקדות נוטה להפחית את רגשות הבלבול, הפיזור והערפול של הנעזר. התוצאה – ביטוי מילולי משמעותי יותר והבנה רבה יותר.

קווים מנחים:

1. שימוש ברגשות הבלבול של העוזר כדי להחליט מתי להתמקד
2. ערנות למשוב מן הנעזר לגבי קדימויות של נושאים
3. סיוע לנעזר להתמקד ברגשות שעשויים להיות חבויים בשיחה

שאלות – עריכת בירורים פתוחים וסגורים:

שאלות פתוחות מאפשרות לנעזר חופש לבחון ולהוביל את הראיון בכל כיוון שעולה בדעתו. השאלות אמורות לסייע לנעזר להבין ולא להעמיק את הבנתו של העוזר.  
 

למה משמשות השאלות:

• לבקש מאנשים להרחיב נקודות
• לפתוח בשיחות
• לשמוע תיאורים ספציפיים
• לבדוק תפיסות
• להשיג מידע

שאלות פתוחות מונעות מצבים של:

• פגיעה בנעזר שמרגיש בחקירה
• הפחתת אחריות אישית לתהליך העזרה
• הגברת תלות של הנעזר בעוזר
• עידוד תשובות המקובלות מבחינה חברתית ולא תשובות כנות

קווים מנחים:

1. שאילת שאלות פתוחות שאינן ניתנות למענה "כן" או "לא"
2. שאלות המעוררות רגשות ע"י הנעזר ולא מידע
3. שאלות שיביאו להבהרה עבור הנעזר ולא מידע עבור העוזר

מיומנויות שיקוף

שיקוף – דרך להביע בפני הנעזר כי אנו נמצאים במסגרת מחשבתו וכי אנו מאשרים את דאגותיו העמוקות. שיקוף נועד להבין את התנסותו של הנעזר ולשדר לו כי מנסים לתפוס את עולמו כפי שהוא תופס אותו.

שיקוף רגשות – תגובה לרגשות:

כרוך בביטוי רגשותיו הבסיסיים של הנעזר, שהובעו או נרמזו ברורות, במילים חדשות. מטרות שיקוף הרגשות:

• התמקדות ברגש ולא בתוכן
• הבהרת רגשות שבוטאו בצורה מעורפלת
• סיוע לנעזר להיות "בעלים" על רגשותיו

עוזרים חייבים להתנסות בעצמם ברגשות ולהתחבר עם אותם רגשות. כאשר נעזר מבטא רגש חזק אין צורך בשיקוף אך רגשות עדינים מסתתרים לעיתים מאחורי מילים ואותם העוזר מחפש כדי לאפשר לנעזר לזהותם. צעדי שיקוף הרגש:

1. זיהוי הרגש שהנעזר מבטא
2. תיאור ברור של רגש זה
3. צפייה בהשפעה
4. הערכת המידה בה תרם או הזיק השיקוף

 

שיקוף התנסות – תגובה להתנסות שלמה:

משוב תיאורי המעיד על הבחנות רחבות של העוזר. העוזר קורא גם את הרגשות המרומזים בשפת גוף בלתי מילולית ולא רק את הרגשות שבוטאו מילולית. בשיקוף כזה ראוי להתחיל מתיאור ההתנהגות שנצפתה ואח"כ שיקוף הרגש שעולה ממנה.

שיקוף תוכן – חזרה על דעות במילים חדשות או לצורך הדגשה:

חזרה על עיקר דעותיו של הנעזר במילים מעטות וחדשות בדומה לניסוח חדש. לעיתים נעזרים חסרים אוצר מילים לבטא דעות בצורה ברורה ופשוטה ושיקוף תוכן נועד לתת להם מילים כדי לבטא את עצמם.

שלושת מיומנויות השיקוף מתמזגות זו בזו, זוהי דרך לשלוט במודעות לרגש וביטויו בראיון עזרה. הנעזר חש את העוזר המשקף כאדם שמבין מה הנעזר חש. תוצאות השיקוף:

• בטווח הקרוב – יכולת הנעזר לזהות ולבטא רגשותיו
• בטווח הארוך – הבנת האני והאחר

שגיאות שכיחות בשיקוף:

• תגובות סטריאוטיפיות – יוצר רושם של חוסר כנות או אוצר מילים דל
• תזמון השיקוף – יעיל לקטוע את דברי הנעזר מדי פעם
• הרגעה מופרזת – עלולה לעכב את הראיון

השפה בה מדבר העוזר חייבת להתאים לרמת ההתנסות התרבותית והחינוכית של הנעזר.

קווים מנחים:

1. קריאת המסר בכללותו – רגשות מוצהרים, רגשות גוף בלתי מילוליים ותוכן
2. בחירת התערובת הטובה ביותר של תוכן ורגשות למימוש מטרות ההבנה

מיומנויות סיכום

מיומנויות סיכום כוללות:

• תוכן – שימת לב למה שהנעזר אומר
• רגשות – הדרך בה זה נאמר
• תהליך – מטרה, תזמון והשפעה של ההצהרות.

גיבוש נושאים:

סיכום כרוך בשילוב מס' דעות ורגשות (בסיום יחידת דיון או בסיום ראיון) בהצהרה אחת. הרעיון הוא ללקט את נק' השיא ואת הנושאים הכלליים של תוכן ורגשות. סיכום תהליך כולל הצהרות לגבי המשך תהליך העזרה ושלבו הנוכחי. מטרות הסיכום:

• להקנות לנעזר הרגשת תנועה בבחינת דעות ורגשות וכן מודעות להתקדמות בלמידה ופתרון בעיות
• סיום ראיון בטון טבעי
• הבהרת ומיקוד רעיונות מפוזרים
• פילוס הדרך לקראת רעיון חדש
• אמצעי יעיל לבדיקת דיוק התפיסה של העוזר

סיכום יהיה מאמץ משותף של העוזר והנעזר לתפוס את הנקודות העיקריות שנבחנו, את ההתקדמות שנעשתה ואת הצעדים המתוכננים הבאים.

קווים מנחים:

1. שימת לב לנושאים שונים ולמשמעויות נוספת כאשר הנעזר מדבר
2. שילוב הרעיונות והרגשות העיקריים בהצהרות מקיפות של משמעויותיהן הבסיסיות
3. אין להוסיף רעיונות חדשות לסיכום
4. החלטה מה יועיל יותר – סיכום של העוזר או סיכום של הנעזר. לשם כך יש לשקול מהי המטרה:

• חימום הנעזר בתחילת הראיון

• מיקוד מחשבות ורגשות מפוזרים
• סגירת דיון בנושא מסוים
• בדיקת הבנת העוזר לגבי התקדמות הראיון
• עידוד הנעזר לבחון נושאים בשלמות
• סיום היחסים בסיכום ההתקדמות
• הבטחה לנעזר כי הראיון התקדם היטב

מיומנויות עימות

העמדה פנים אל פנים כרוכה בזיהוי כן וישיר של המתרחש והצבעה בפני הנעזרים על כך או על מסקנות לגבי המתרחש. מיומנויות עימות כרוכות בסיכון ותוצאותיהן האפשריות הן התנגדות של הנעזר או פתיחות. שיטה זו, להגיד את הדברים כפי שהם, עשויה לאיים או לשמח בהתאם לתזמון ולמוכנותו של הנעזר לעמוד בפני משוב כן.

הכרה עצמית של רגשות – מודעות להתנסותו של העוזר:

הבסיס ליכולתו של עוזר לזהות את רגשותיהם של נעזרים ולהגיב להם היא יכולתו לזהות את רגשותיו שלו. מחובתם של עוזרים להיות מודעים לגוונים העדינים של רגשות בתוך עצמם, אשר לעיתים קרובות הינם תגובות לדברי הנעזר ועשויים לשמש מנחים לתגובות. ע"פ התיאוריות של העוזר לגבי מה מועיל הוא מבטא רגשות שהוא ער להם מאחר והנעזר חש ברגשות אלו בכל מקרה בין אם יבטא אותם מילולית או לא.

תיאור רגשות ושיתופם עם אחר – מתן דוגמא לביטוי רגש:

זוהי צורה עזה יותר של חשיפה עצמית. תיאור הרגשות של העוזר מבהירה את הרגשתו ומהווה מודל לנעזר להכרת רגשותיו וביטויים. מצב של אמון תלוי בשיתוף גלוי של רגשות. שיתוף רגשות מועיל לנעזר – הוא חש הקלה ממתח וכן סיפוק על שהיה לו את האומץ להתייצב בפני רגשותיו ולשחרר אנרגיות חדשות. יש להיזהר שההרגשה הטובה הזאת לא תביא לידי הפסקת הטיפול בבעיות.

יש להיזהר מביטוי חופשי של רגש אם:

• הנעזר ידוע כבעל הפרעה רגשית חמורה
• חי הנעזר רצופים משברים ולחצים רגשיים עד כי דיון בהם יעורר רגש שאינו יוכל להתמודד איתו
• היסטוריית הנעזר בהתמודדות עם משברים ידועה כשברירית
• הובחנה התנגדות עזה לבירור רגשות
• יכולת העוזר להתמודד עם אנשים מופרעים מוטלת בספק
• חייו הרגשיים של העוזר אינם מתנהלים על מי מנוחות
• הזמן שעומד לרשות העוזר אינו מספיק לעבודה יסודית על הרגשות
• אין שירותי תמיכה מקצועיים זמינים או שאינם מספיקים
• מדיניות הסוכנות היא הימנעות מבירור חיים רגשיים עזים של לקוחות
• גישות וציפיות האחראים על נעזר צעיר אינן נבחנות

כאשר העוזר מתמקד בתוכן או כשהנעזר משתמש בביטוי "אני מרגיש" בהתייחסו לדעה ולא לרגש זהו תת-ביטוי של רגשות הנעזר או התעלמות מהם.

כאשר העוזר משתמש בעימות מטרתו היא להציב בפני הנעזר אתגר של הכללת רגשות כנים בהצהרותיו. אחת הדרכים ליצירת מצב כזה היא ביטוי של העוזר רגש לדוגמה.

קווים מנחים:

1. הצגת רגשות העוזר כמודל
2. עידוד הנעזר לחלוק את רגשותיו
3. נקיטת זהירות לגבי עומק השיתוף ומידתו

משוב לגבי דעות – תגובה כנה לביטויים של הנעזר:

משוב הוא נתינת מידע לנעזר בצורת דעות ותגובות כך לומד הנעזר על אופן התנהגותו ויכול להשתמש במידע לשינוי התנהגותו. האופן בו אנו מגדירים את עצמנו הוא פועל יוצא שלתגובות אחרים כלפינו. נעזרים יכולים למלא פערים במודעותם העצמית באמצעות משוב יעיל מאנשים שהם בוטחים בהם. מתן משוב בונה כרוך במלכודות כרוכות בגישה:

• דרישה עדינה לשינוי
• רמיזה מתנשאת – "אני עושה זאת לטובתך"
• שיפוט לגבי מידת הטוב/הרוע של האדם

קווים מנחים:

1. הבעת דעות בצורת משוב רק כאשר הנעזר מוכן לכך
2. תיאור ההתנהגות בטרם התגובה לה, על התגובה להיות תיאור ולא הערכה
3. נתינת משוב של דעות לגבי התנהגות ולא שיפוט הנעזר
4. נתינת משוב לגבי דברים שבאפשרותו של הנעזר לשנות
5. נתינת משוב במינונים קטנים כדי לאפשר לנעזר לחוש את מלוא השפעת תגובתו של העוזר
6. משוב צריך להיות תגובה מהירה להתנהגות נוכחית וספציפית ולא עניין רגשי בלתי פתור מן העבר
7. בקשת תגובות הנעזר על המשוב

מדיטציה – קידום עימות-עצמי:

מדיטציה מדגישה את הערך של הבנה עצמית. היא מאופיינת בהפסקת הזרימה הפעילה של רעיונות ופעולות בתהליך העזרה והיא מאפשרת לנעזרים להתחבר עם עצמם ולהגיע לרווחה פסיכולוגית. היא פותחת אפשרויות של מודעות לאני ביחס לעולם וכשהיא מיושמת בהתמדה היא משמשת אמצעי למעבר לרמות גבוהות יותר של מודעות.

קווים מנחים:

1. על הנעזר להכיר לפחות סגנון אחד של מדיטציה מתוך ניסיון אישי
2. הסברת ערכה של השיטה לנעזר
3. על הנעזר למצוא לעצמו תנוחה נוחה ורגועה בעיניים עצומות
4. על הנעזר להיות בשקט ולתת למחשבותיו להיעלם
5. על הנעזר להתמקד במשימתו כאמצעי להתחבר עם תהליכי גופו ורגשותיו
6. בקשה מהנעזר לתאר את ההתנסות בעזרת רמזים מתוך הצהרות רגש כדי לעודדו להמשיך ולבחון
7. בקשה מהנעזר להמשיך לתרגל צורת עימות זו בבית אם זה יעיל ומספק עבורו

חזרה – התחברות לרגשות עמומים:

הנעזר מתבקש לחזור על מילה או משפט קצר פעם אחת או יותר. העוזר מציע לו להתמקד באחת מהצהרותיו הנראית כבעלת משמעות רבה בעיניו ואח"כ מבקשו לחזור על כך בצורה ישירה ופשוטה. המטרה היא לעורר רגשות נוספים הקשורים לאותן המילים. שיטה זו מאפשרת לנעזר להתמקד ברגשות משמעותיים ולהימנע מהפיתוי לעבור מהר לנושאים בטוחים יותר, היא מביאה רגשות מכאיבים לנקודה בה אפשר לדון בהם בצורה ישירה.

קווים מנחים:

1. שימת לב להצהרות או הבעות המעידות על רגש
2. בקשה מהנעזר לחזור על מילה או משפט מפתח פעם אחת או יותר עד שיתעוררו רגשות
3. עידוד הנעזר להמשיך בחזרה בגוף ראשון
4. נתינת מספיק זמן כדי שההשפעה הרגשית תורגש ותפורש באופן משמעותי ע"י הנעזר לפני שעוברים לנושא אחר

 
 

אסוציאציה – קידום שחרור רגשות:

מטרת האסוציאציה היא לשחרר את הנעזר מהצהרותיו המדויקות, ההגיוניות והמתוכננות אל עולם רגשי יותר, מפוצל וחסר היגיון. זה יכול להיעשות ע"י הצעה לשחרור עצמי או ע"י בחירת מילה מתוך דברי הנעזר ובקשה כי יעלה את המילים שעולות לו בראש בעקבותיה. תוצאות האסוציאציה הן שחרור רגשות ויכולת לנהל דיון ישיר.

קווים מנחים:

1. בקשה מהנעזר לומר את כל אשר עולה במחשבתו
2. הסבר כי זרם הרעיונות אינו חייב להיות הגיוני או עקבי
3. שימוש בתוצאות כדי לסייע לנעזר לבחון את רגשותיו
4. וריאציה – בחירת מילה בעלת משמעות רגשית מתוך הצהרות הנעזר ובקשה כי יגיד בחופשיות את הרגשות והמחשבות העולים בו בעקבות אותה מילה

מיומנויות פירוש

פירוש הוא הסברת משמעות של אירועים לנעזר כדי שיוכל לתפוס את בעיותיו בדרכים חדשות. המטרה העיקרית היא ללמד את הנעזר לפרש אירועים בחייו בכוחות עצמו, מסגרת ההתייחסות של הנעזר נשמרת והעוזר מציע מסגרת התייחסות נוספת. העוזר מחפש את המסר הבסיסי של הנעזר, חוזר עליו בצורה מתומצתת ומוסיף את הבנתו לגביו.

שאלות פירוש – קידום מודעות:

הבעת פירוש באמצעות שאלה מרמזת על תכונה ניסויית יותר מאשר משפטי הצהרה וכן יש לה השפעה ממקדת.

פנטזיה או מטפורה – סימבוליזציה של דעות ורגשות:

ניתן להציג את הפירוש בצורת פנטזיה (חלום בהקיץ) או בשימוש בשפת הדמיון של מטפורה. פנטזיה העולה בקנה אחד עם מודעותו של הנעזר תעורר בו דרכים חדשות לתפיסתו את עצמו. מיומנות נוספת בשימוש במטפורה דורשת הבחנה במילים המיוחדות בהן משתמש הנעזר לתיאור ניסיונותיו – דימויים ויזואליים, שמיעתיים וכו'. עיקר העניין הוא להקשיב למטפורות הסנסוריות בהן משתמש הנעזר ואז על העוזר להתאים את שפת העזרה שלו לאותו סגנון סנסורי דומיננטי. המטרה היא להיכנס להתנסותו של הנעזר כדי להעמיק את הבנתו העצמית וכדי להגביר את השפעת העוזר עליו.

רמות פירוש:

  ניתן להציב פירוש ברצף, החל משיקוף בו נשארים ברמת המשמעות והרגש של הנעזר וכלה בהסבר תיאורטי מפורט של התנהגות הכרוך בפירוש מעמיק.

העמדת נעזרים בפני פירושים גורמת בעיקר להרחבת האופן בו הם תופסים את התנהגויותיהם ונותנת להם דרכים חדשות לבחון את בעיותיהם וכן פתרונות אפשריים. פירוש גם מעמיק את המעורבות הרגשית של הנעזרים ולכן רבה יותר האחריות שהם נוטלים על עצמם לגבי פירושיהם שלהם. 

קווים מנחים:

1. חיפוש המסר הבסיסי של הנעזר
2. ניסוחו מחדש ע"י העוזר
3. הוספת הבנתו של העוזר לגבי משמעות המסר במונחי תיאוריה או הסבר כללי
4. דיבור בשפה פשוטה הקרובה ברמתה למסר הנעזר, הימנעות מהשערות פראיות
5. הצגת דעות העוזר באופן המעיד על כך שהן ניסוייות לגבי משמעות הדברים או ההתנהגות
6. בקשת תגובת הנעזר לפירוש
7. לימוד הנעזר לפרש בכוחות עצמו 

מיומנויות מתן מידע

יעוץ – מתן הצעות ודעות על סמך ניסיון:

יש טוענים כי עצה אינה מועילה וכי היא מפתחת תלות. אבל היא יכולה להיות יעילה כאשר היא ניתנת ע"י אנשים אמינים בעלי דעות מומחה המבוססות על ידע מוצק בתחום תומך. יש מקום להצעות המותירות את ההערכה וההחלטה הסופית לגבי אופן הפעולה בידי הנעזר. לעיתים כאשר אנשים מבקשים עצה הם לא באמת רוצים אותה אלא מבטאים רגשות תלות. המשימה העיקרית היא להבדיל בין בקשה כנה וישירה למידע או הצעה לבין ביטוי רגשות בלתי החלטיים או תלותיים.

מתן מידע – מתן מידע תקף על סמך מומחיות:

לעיתים שיתוף עובדות פשוטות הידועות לעוזר הוא הדבר המועיל ביותר שבאפשרותו לעשות. ישנם סוגי מידע הדורשים מיומנויות מיוחדות ומומחיות.

קווים מנחים:

1. על העוזר להכיר את מקורות המידע שבתחום מומחיותו
2. אין להשתמש בכלי מבחן חינוכיים/פסיכולוגיים ללא הכשרה יסודית לשימוש בהם
3. אין להשתמש בעצה אלא אם היא ניתנת בצורת הצעה המבוססת על מומחיות

 

רוזנהיים – אמפתיה: מהותה ודרכיה

"יציאת הנפש" לקראת הזולת היא התייחסות או עמדה פנימית שהאדם יכול להעמיד לרשות זולתו בכל עת, גם כאשר נבצר ממנו למלא את צרכיו החומריים של הנזקק.

אמפתיה – הכנסת הזולת לתוך עולמנו הרגשי. השתתפותו של אדם בתהליכים רגשיים והנעתיים (מוטיביציוניים) המתרחשים בעולמו של הזולת. המעשה האמפתי מתרחש כאשר האחד פותח את עצמו לעולמו הסובייקטיבי של האחר. הוא מנסה לחוש את מה שחש הזולת, לראות דרך עיניו ולשמוע דרך אוזניו. מעמדה זו הוא מסוגל לנחם את הזולת. אמפתיה היא חוויה רגשית, תגובה למה שע"פ תפיסתנו מתחולל בעולמו האישי-סובייקטיבי של האחר. אמפתיה היא תנאי להיווצרות קשר בינאישי בעל משמעות.

התהליך האמפתי מורכב מערנות לפנימיותו של הזולת ומהשתתפות רגשית במה שהוא מתנסה בו ברגע זה. האמפתיה אינה תוצאה של תהליכים שכליים, היא אינטואיטיבית ונובעת מן המקומות הלא-מודעים. היא מתאפשרת ע"י שימוש מבוקר במנגנון ההשלכה. השלכת עולמנו הפנימי ומסגרת ההתייחסות שלנו על האחר יכולה לסייע לעמוד על מה שמתרחש בעולמו הפנימי אך רק בתנאי שעומדים על המשמר ומוודאים את תקפותה ואמיתותה.

בתהליך אמפתי מתקרבת נפש אחת לרעותה במידה של "הזדהות ניסיונית" או "כניסה לנעליו" של הזולת. ההבדל בין אמפתיה להזדהות הוא שבעל האמפתיה נכנס לנעלי האחר רק באופן זמני, ייחודו של כל אחד מהצדדים נשמר, ואילו המזדהה נשאר כלוא בנעלי זולתו ואין הוא מפריד עוד בין עצמו ובין זולתו, כאילו הם התמזגו והפכו לאחד.

כאשר חז"ל מדברים על אמפתיה הם מדברים על "גמילות חסדים נפשית" אך הם מדגישים את המעשה האמפתי, את החמלה היישומית. החוויה האמפתית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לעשייה אמפתית.

התשתית האידיאולוגית

האמפתיה נחשבת כאחת מתכונותיו של הקב"ה ולכן האדם והחברה צריכים לנקוט דרך של אמפתיה במסגרת שאיפתם להידמות לאל וללכת בדרכיו. מי שאינו מרחם נתפס לא רק כמי שלא נתן מה שהיה עליו לתת אלא כמי שלקח ממה שמגיע לחברו. אמפתיה אינה רק אופציה אלא חובה דתית מפורשת הנובעת מהתפיסה של האל כמודל של רחמים. קריאת חז"ל לאמפתיה נובעת גם מן התפיסה של שוויון בערך האנושי, בכבוד האנושי ובצרכים הרגשיים האנושיים. הגישה האמפתית של "ואהבת לרעך כמוך" אומרת כי גם כאשר אני פגוע או סובל תעמוד לנגד עיני טובת הזולת ולא רק טובתי האישית או רצון אפילו להרוס את עצמי כדי לא לתת לאחר.

גם אם יכול אדם לחרוג מהאגוצנטריות הטבועה בו, סביר להניח שיוכל לעשות זאת רק כלפי אנשים מסוימים הקרובים אליו במיוחד ולא כלפי כל הבריות. לכן, משמעות "ואהבת לרעך כמוך" היא גם הימנעות מלעולל לזולת מה שאינך חפץ שיעשו לך, הימנעות יכולה להיחשב כהתנהגות חיובית.

יש לציין כי הקב"ה ישרה את שכינתו רק בעולם בו קיימת חמלה של אנשים כלפי זולתם, בעולם של נתינה ואכפתיות.

לחשיבות שמירת כבוד האדם יש ממעות הלכתית – לעיתים מותר לעבור על צווי של התורה בשביל לא לפגוע בכבודו ובמעמדו של אדם.

מהות האמפתיה

כל אדם זקוק לאמפתיה מצד הזולת במצבים שונים במהלך החיים. הליכה בחיים בלי אמפתיה היא היעדר הד אנושי למתרחש בעולמנו החוויתי. היעדר מענה אמפתי אינה רק בדידות אלא הוא יכול גם לגרום לאדם לפתח דימוי עצמי נמוך ביותר מאחר והוא חש כי מה שעובר עליו הינו חסר משמעות לאחרים.

חז"ל תופסים את מעשה החסד כהרבה מעבר לעזרה כלכלית-פיזית, גם כאשר העזרה היא פיננסית מה שחשוב הוא החסד שהושקע. החסד עומד מעל הצדקה.

לפי תפיסת חז"ל המימד הסובייקטיבי הוא חלק בלתי נפרד מהעמדה האמפתית. אמפתיה יכולה להתרחש רק כאשר כוללים בתפיסה האובייקטיבית את תפיסתו הסובייקטיבית של הזולת ורק כאשר מבססים את התגובה על צרכיו הסובייקטיביים.

כאשר שוקלים דרך של תגובה ומבקשים להימנע מגרימת צער לזולת א"א לקחת בחשבון רק מה שנחשב לנורמות של תגובה אלא יש צורך לאמוד את מצבו הנפשי של הזולת, את מבנה אישיותו ואת מה שידוע על עברו והתנסויותיו. כמו כן, לפני שמגיבים לזולת יש לבדוק מה ההסתברות שהדברים יפגעו בו ולוודא כי מה שיאמר והדרך בה זה יאמר ישמרו על כבודו של הזולת.

אמפתיה של אדם כלפי חברו (ובייחוד כלפי אשתו) היא ערך כה עליון עד ששאר ערכים וצרכים חשובים כשלעצמם נדחים מפניה.

התנסויות דומות שעברו אנשים שונים יכולות לקרב ביניהם ולהגביר את ההבנה והקבלה ההדדית וכן לתרום להיווצרותה של אמפתיה. אך אין זה תנאי הכרחי. גם ללא התנסות אישית דומה אפשר לנסות "להגיע למקומו" של הזולת. הרבה תלוי במוטיבציה האמפתית של האדם – מי שרוצה באמת לצאת מעצמו ולהיכנס לעולם החוויתי של זולתו יוכל לשער את מקום הימצאותו המנטאלי של הזולת.

חז"ל תפסו את האמפתיה כתכונה אישיותית – נטייה של האדם להגיב בדרך מסוימת בכל מצב.

יכולתו של אדם להיות אמפתי כלפי הזולת יש לה קשר אמיץ עם יכולתו להיות אמפתי כלפי צרכיו שלו.

מי שליבו פתוח וקשוב לצרכי הזולת יביא תכונה פנימית זו לידי מימוש ע"י כך שיחפש נזקקים ויסעד אותם. התכונה של רצון-צורך לסייע היא שמפעילה את האדם לנקוט יוזמה ביצועית.

האמפתיה אינה מוגבלת לתגובה נקודתית במצב נתון, מיצוי של אמפתיה יעשה ביצירת אווירה או סביבה רגשית תומכת בה יהיה קל יותר לנהל את החיים. האדם האמפתי קשוב למעמסות הקיומיות של סביבתו ומגיב עליהן בדרך ש"מרפדת" את הקשיים שהינם חלק בלתי נפרד מחיינו. האמפתיה במובנה הרחב יש בה כדי לשנות את האקלים הרגשי שבו חי האדם עם עצמו ועם זולתו .

עמוד התווך של מדיניות האמפתיה ע"פ חז"ל הוא כבוד ללא גבולו לחוויתו הסובייקטיבית של הזולת.

הליכות האמפתיה

חז"ל לא רואים באמפתיה הלכה תיאורטית-עיונית אלא התייחסות פנימית המביאה לידי מעשה. משמעותה של "חמלה יישומית" היא חיפוש אקטיבי אחר הדרכים האופטימליות להוצאת האמפתיה מן הכוח אל הפועל. לא מספיק שאדם יחוש אמפתיה כלפי לברו, עליו לנהוג בהתאם. שני קריטריונים עיקריים לאיכות התובה האמפתית:

• צרכיו הרגשיים-סובייקטיביים של מקבל האמפתיה
• המוטיבציה של הנותן והמידה בה הוא מעורב נפשית

חכמים מורים לנו לשים לב לכך שמושא האמפתיה נוטה להיות תלוי מאד בנותן האמפתיה מבחינה אמוציונלית.

לפני שמוציאים את הכוונה הטובה לפועל יש לבחון מה נוח לנזקק ומה עלול לצערו. אמפתיה מחייבת לסרוק בקפידה את צרכיו המיוחדים של הנזקק באותה שעה. עזרה אמפתית כוללת גם הבנה לקושי שיש לנזקק לקבל סעד מהזולת. חז"ל רואים בהתנהגות האמפתית הרצויה פונקציה ישירה של המצב הסוציו-פסיכולוגי בו שרוי מושא האמפתיה. לכן, הנתינה לזולת מוכתבת ע"פ הכלל "הכול לפי כבודו" מבחינת האיכות ומבחינת הכמות. זיהוי זהיר של צרכי הזולת נועד להבהיר מהו העיתוי הנכון להתערבות תומכת – מתי לתת ומתי לחדול מלתת.

ביקורת בונה ומשקמת מהווה גם היא מעשה אמפתי. קשר שאינו כולל מקום לביקורת חיונית הוא קשר חלקי ושטחי ואינו יכול להיקרא "אהבה". כמובן שיש להשמיע את הביקורת בזמן הנכון, בזמן בו הזולת מסוגל ומוכן לקלוט ולקבל ביקורת. הטובה שבכוונות יכולה להחטיא את מטרתה ואף לפגוע במושא האמפתיה אם מבחינתו אין השעה מתאימה לקבל את מה שמוצע לו. כיבוד הזולת משמעותו גם כיבוד הקצב שלו. פעמים רבות נתינה צריכה להיעשות בחשאי – גם נתינה חומרית וגם סעד נפשי, לא כל אחד רוצה שיתייחסו למצוקתו הרגשית בגלוי. החשאיות מגנה גם על הרגשתו של מי שאינו יכול לתת. דרושה אמפתיה גם כלפי מצבו של הנותן הפוטנציאלי לא פחות מאשר כלפי המקבל הפוטנציאלי.

הקשב האמפתי נועד לווסת ולהסדיר לא רק את העיתוי אלא גם את צורת ההבעה האמפתית. ביחסים בינאישיים נותן ה"איך" את הטון לא פחות מאשר ה"מה". הצורה הראויה יכולה להיות מזוהה ומוגדרת רק ע"י ערנות מלאה למצבו הרגשי של מושא האמפתיה.

המעשה האמפתי מגיע לידי מיצוי רק כאשר כוונה "כשרה" והולמת מניעה אותו ומלווה אותו, השאלה היא עד כמה נתון ליבו של העושה אל מעשהו לטובת זולתו. בהיעדר תום לב, לא רק שהנתינה לא מועילה, היא יכולה גם להזיק. הכנות גם היא תנאי לאפקטיביות של המעשה האמפתי.

ע"פ חז"ל האמפתיה אינה מוגבלת להשתתפות עם הזולת בכאבו ועצבו אלא היא רלוונטית גם להשתתפות עם הזולת בשמחתו.

למעשה האמפתי יש מימד פעיל ואדם בעל רגש אמור לבחון את שפת הגוף של הזולת כדי לעמוד על מצבו הרגשי ולעיתים יראה כי ראוי שיפתח איתו בשיחה ויברר מה עובר עליו. רגישות למצבו המנטאלי של הזולת מתחייבת גם במצבים יומיומיים, ניטרליים או שגרתיים לכאורה. אמפתיה במצבי יום-יום כוללת גם התחשבות בחוש האסתטי של הזולת. האדם מצופה להימנע מהתנהגות העלולה לפגום בטעם הטוב של הסובבים.

אמפתיה יישומית

האמפתיה "מבקשת" שיוציאו אותה מן הכוח אל הפועל, שיתרגמו אותה לכדי מעשים. המעשה האמפתי אינו בהכרח פיזי, כל מילה ומבע שמפיק אדם מתוך עצמו נועד להתחבר אל הזולת ולסייע לו במה שהוא זקוק.

לפעמים הימנעות מעשייה היא שמהווה את המעשה האמפתי הראוי.

חכמים ממליצים לנזקק כי ייטול אחריות ויפנה את תשומת ליבם של האחרים לצרכיו. אדם במצוקה צריך להיות אקטיבי, להודיע על כך ובדרך זו יעודד את האחרים לתגובה אמפתית.

בקשת סליחה המשכנעת בכנותה היא עשייה אמפתית במיטבה.

שכר האמפתיה ומחירה

אנו מוצאים גמול לעשייה אמפתית בבחינת "אמפתיה תחת אמפתיה": "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה". עמדה אמפתית הנובעת מהתנסות או כמיהה דומה, כוחה רב יותר להניב פרי למושא האמפתיה וממילא גדול גם גמולו של בעל האמפתיה. מעבר לכך, חז"ל ראו את מעשי החסד כאמצעי להתעלות האנושית של האדם, היא גם מקרבת אותו אל הבורא שהוא המודל לרחמים.

לצד השכר יש לאמפתיה גם מחיר – רגשות עזים עלולים לשבש את תפיסת האדם ואת התנהגותו בפועל כלפי זולתו וכן להטיל עליו מעמסה נפשית. נטייה להזדהות מוחלטת עם מועקותיו של הזולת עלולה לחבל באורח איכות החיים. מי ש"לוקח ללב" עלול לשלם על רגישותו, מי שרחמיו נכמרים בלא סייג על הנתון במצוקה עלול להטות את מהלך חייו עד שענייניו שלו ידחו כליל מפני המסכנות של חברו. חובה על האדם להציב גבולות גם לטובה שבתכונותיו ולשלוט בה פן תשלוט היא בו.

אמפתיה של הנהגה

קיימת תמיד סכנה ממשית להתנהלות בלתי אמפתית של ההנהגה, אם היא נישאת על כנפי היוהרה וההתנשאות ומתרחקת מחוויותיהם של המונהגים. חשיבות האמפתיה איננה רק מצד ההנהגה כלפי הציבור, ההנהגה נזקקת גם היא להתקבלות רגשית ע"י המונהגים.

תפקיד מרכזי המיוחס להנהגה הוא לשמש סמל ומופת אישי להתנהגות אמפתית. מנהיגות ראויה אינה יכולה לנהוג בפסיביות בנושאים של אמפתיה, עליה לפעול כדי למנוע התנהגות הפוגעת בכבודן של הבריות.

כשם שהאדם זקוק לאמפתיה מהציבור ומהנהגתו, כך יש חשיבות להשתתפותו הרגשית של היחיד עם הציבור.

יש נסיבות בהן זקוקה החברה להשתתפות הרגשית והמעשית של כל אחד מחבריה. גם מבחינה פסיכולוגית, רק מי שמעורב עם סביבתו בעת מצוקה מסוגל לחוות באופן מלא את ההקלה כשחל שינוי לטובה במצב.

אמפתיה עצמית

יכולתו ונכונותו של האדם להתייחס אל עצמו בהבנה, בקבלה ובחמלה הן חשובות וחיוניות גם בראיית הפסיכולוגיה. במקרה הצורך אף נעשים מאמצים לעידוד ופיתוח תכונות אלו.

אדם שעקרונית רוחו נוחה מעצמו ידאג לרווחת עצמו לא פחות מאשר לרווחת זולתו. עמדה זו תסייע לו להגן על עצמו מפני שיפוט מפליג או פיחות עצמי במקרה של כישלון. אדם אינו בן חורין להיות בלתי אמפתי כלפי עצמו! התחשבות אמפתית של האדם בעצמו מחייבת שהוא יהיה קשוב לצרכיו וינסה לממש אותם. מי שאינו אמפתי כלפי עצמו, לא רק גורם נזק לעצמו אלא זה גם מעיד עליו כי תכונת האמפתיה היא ממנו והלאה, הוא לוקה בקשיחות וברוע לב כלפי עצמו וכלפי זולתו, הוא רחוק מעולמה של החמלה אשר חז"ל ניסו בדרכו רבות להחדירה ולהעמיקה.

 

וודס והוליס פרק 5 –

Sustainment, Direct influence and Exploration-Description-Ventilation

כעו"סים אנו עובדים במס' מישורים:

• תמיכת התנהגויות מותאמות
• הכרה במציאות החיים, הבנתם והתמודדות איתם, שליטה על משימות בחיים
• עיצוב ושינוי התנהגות, שיפור תפקוד
• קישור בין הפונה לבין משאבים בסביבתו

ההתערבות צריכה להיות מכוונת לשימוש ברגשותיו, מחשבותיו והתנהגותו של הפונה.

טכניקת תמיכתיות – תומכות בהתנהגות ובפונה, מבססות את הביטחון העצמי שלו וכו'. הטכניקות התמיכתיות הן הבסיס להתערבות הטיפולית "המעצבת".

הליכים מחזקים

קבלה:

קבלת הפונה כמו שהוא, ללא שיפוטיות. זהו ביטוי לרצונו הטוב ולהתעניינותו של העובד ללא קשר להסכמה עם עמדותיו ודעותיו של הפונה.

הרגעה:

תגובה מרגיעה של העובד להתעוררות רגשות לא-נוחים של הפונה (חרדה, כעס, אשמה וכו'), כולל מתן לגיטימציה לרגשות אלו.

עידוד:

ביטוי ביטחון ביכולת הפונה והכרה בהישגיו. פעולה זו מחזקת את ביטחונו, תקוותו ואומץ ליבו.

יישוג (reaching out):

ביטוי מוחשי דרכו מסמן העובד לפונה את הדאגה, האכפתיות והרצון לעזור שהוא חש. זוהי הוכחה ממשית העוזרת לבנות קשר ואמון (ביקור בית, טלפון להתעניינות, סידור דבר מה עבורו וכו').

תמיכה לא-מילולית:

ביטויים לא-מילוליים של הקשבה – הבעות פנים, הערות קצרות, מחוות גופניות.

האזנה אוהדת:

הקשבה דרוכה, גילוי עניין בפונה ובדבריו והתייחסות בכבוד לדבריו.

הליכים של השפעה ישירה

השפעה על הפונה במטרה לעודד התנהגות ספציפית, לשפר את תפקודו של הפונה וליצור התנהגות ממוקדת. ניתן למקם את ההליכים על רצף דרגות הכוונה מאקטיביות לפסיביות.

הדגשה:

חזרה וסיכום דברים משמעותיים שאמר הפונה במטרה למקד את הדברים ולהדגיש את הדברים החשובים.

הצעה:

הבעת דעה/עמדה של העובד אך השארת הבחירה בידיו של הפונה מבלי לדחוף אותו לבחירה מסוימת, מעין "הרהור בקול".

נתינת עצה:

אמירה ברורה וגלויה לגבי עמדתו הסובייקטיבית של העובד. בד"כ משתמשים בטכניקה זו כאשר העובד מאמין שהפונה מתכוון לגרום לעצמו נזק.

אי-ויתור, עמידה:

הוספת "כוח" לעצה שניתנה כאשר רוצים להשפיע באופן אקטיבי. נכון להתעקש כאשר עלולות להיווצר תוצאות חמורות לפונה בגלל אימפולסיביות או שיקול דעת לא נכון.  

התערבות ישירה:

הפעלת כוח בניגוד לרצונו של הפונה במטרה להגן על הפונה ועל שלומו הגופני והנפשי. לפני שנוקטים בצעד זה יש לבדוק אם הוא אכן מוצדק.

הליכים של גישוש, תיאור ואוורור

הליכים אלו מאפשרים לפונה להיות במגע עם מצבו ולבטא את הרגשות הנלווים, להביא להקלה רגשית.

גישוש:

איתור החומר עליו יש לעבוד – על מה נדבר היום, אילו רגשות עולים במצב זה או אחר, איזה מחשבות זה מעורר.

תיאור:

העובדות כפי שהפונה מתאר אותם. שימוש בטכניקות כמו שיקוף, האזנה אוהדת וכו' ובאמצעותן מתארים את האינטראקציה בין הפונה והעובד.

אוורור:

ביטוי רגשות הקשורים לעובדות, זהו מעשה המאפשר הקלה, חלוקה בנטל ובניית אמון. יש לשים לב – אצל מטופלים שסובלים מחרדה קשה ונטילציה רק תסלים את החרדה.

 

3. הערכה וקביעת מטרות

וודס והוליס פרקים 12, 13

המטופל הוא המומחה לבעיותיו אבל לפעמים בגלל שהוא מעורב מבפנים הוא לא יכול לראות את כל משמעויות הבעיה והגורמים הקשורים אליה. העו"ס – כאדם שבא מבחוץ, יכול לשים לב לדברים שהפונה לא ער אליהם.

לאנשים קשה להעריך את התרומה שלהם לבעיה – הגנות, הכחשות, השלכות, לקיחת אחריות וכו'. לעו"ס יכולה להיות הבנה שמבוססת על תיאוריות, יכולת לקשר בין אירועים בעבר לאירועים בהווה וכל היד הזה מהווה בסיס להערכה.

דיאגנוסטיקה = אבחנה, תיעשה בד"כ תוך כדי המפגשים הראשונים ותכלול ראיון ראשוני, חוזה ראשוני, האזנה ושאלת שאלות.

הגורמים עליהם יש להתבונן

מערכת הבעיה:

חשוב להבין כי הסימפטומים של הפונה מעבירים מסר שמשהו אינו בסדר אך הם אינם הבעיה עצמה, הם רק ביטוי שלה. לא צריך להתערב בסימפטום אלא לברר מה הבעיה, מי מעורב בה, מתי היא מתרחשת, איפה, באיזו תדירות, מה המשמעות שמייחס הפונה לבעיה ומה התגובה הרגשית שלו אליה. בנוסף, יש לבדוק איזה כישורים ויכולות יש לפונה להתמודד עם הבעיה ולאיזה מקורות חיצוניים יש צורך לפנות כדי לפתור את הבעיה.

מערכת הפונה:

• בדיקת התפקוד הביו-פיזי של הפונה – לפעמים בעיה במישור הפיזי משפיעה על המצב הנפשי ולהיפך. ישנן גם תרופות מסוימות שמשפיעות ברמה הנפשית.
• הערכת אישיות הפונה – חשוב לבדוק בהקשר הסביבתי והתרבותי של הפונה על מנת שלא להיות שיפוטיים. בודקים מהו השלב ההתפתחותי בו נמצא הפונה ומה המטלות של שלב זה. כמו כן, בודקים את המוטיבציה של הפונה להגיע לטיפול. התנגדות לטיפול קשורה גם בהגנות הקשורות להערכת האישיות – תפקודי האגו.

מערכת המשפחה והסביבה:

סביבה – יש להעריך את הסיטואציה של הסביבה בהשוואה לסביבה ממוצעת, סבירה ומתקבלת על הדעת. כלומר, לבדוק האם סביבת הפונה היא בטווח הנורמלי והבריא.

משפחה – חשוב להסתכל על המשפחה בהקשרה התרבותי ולבדוק האם היחסים במשפחה הם סבירים ומהווים ביטוי לסביבה סבירה, האם המשפחה מספקת הזדמנויות ליחסים קרובים, מהם הגבולות במשפחה, מבנה הכוח, דפוס התקשורת, דפוס הבעת הרגשות וחלוקת התפקידים. 

חשוב לבדוק גם את היסטוריית הפונה – יש אבני דרך בעבר שיש להם השלכות על ההווה לכן יש ללמוד על אבני דרך מרכזיות בהתפתחותו של הפונה, על דפוסי התנהגותו ועל דרכי התמודדותו בעבר.

4. התנגדות

מיכאלי: התנגדות בטיפול – של מי ההתנגדות?

לכל מטופל יש רצון לשינוי ופחד מפניו. הרצון לשינוי מניע אותו לחפש עזרה והפחד מפניו מניע אותו להתנגד.

הגישות המסורתיות

הגישה הפסיכו-דינאמית מאמינה שההתנגדות עולה על מנת להגן על הקליינט מפני רגשות בלתי נעימים ומאיימים. ההתנגדות, ע"פ הגישה הפסיכואנליטית, נמצאת באופן קבוע במשך כל הטיפול ולא רק בסיטואציות מסוימות.

בעבודה הסוציאלית ההתנגדות מתייחסת לכל מאמצי הפונה להתחמק מתובנה לא נעימה.

פולנסקי: קיימות שתי תופעות בולטות של תקשורת ורבלית – שניות, והן ממלאות שתי פונקציות הגנתיות:

• דרך להתחמק מאחריות
• דרך לשמור על שליטה

גרינסון: כל סוגי ההתנגדויות יכולים להיות מסווגים ע"פ מס' קריטריונים:

1. מקור – איד, אגו, או סופר-אגו
2. נקודת הקיבעון – שלבי ההתפתחות
3. סוג ההגנות – איזו הגנה מגויסת לשירות ההתנגדות
4. קטגוריות דיאגנוסטיות
5. התנגדות "אגו-אליאן" (זרות וחיצוניות לאגו ההגיוני) לעומת התנגדות "אגו-סינטון" (מוכרות, רציונליות ובעלות מטרה)

אסוציאציות חופשיות בפני מאזין ניטרלי מעלות בד"כ את ההתנגדות העיקרית – התנגדות ההעברה.

גרינסון: בשביל לפתור את בעיית ההתנגדות יש לפעול בששה שלבים:

1. זיהוי ההתנגדות
2. הצגתה בפני הקליינט
3. הבהרת מניעי ההתנגדות וצורותיה
4. אינטרפרטציה של ההתנגדות
5. פירוש צורת ההתנגדות
6. עיבוד

תפיסת ההתנגדות

הגישה הפסיכו-דינאמית תלתה את האחריות להתנגדות בקליינט וכמעט שלא התייחסה לתפקיד המטפל או המערכת בהיווצרות ההתנגדות.

הכותב טוען כי בניגוד לגישות המסורתיות יש להתנגדות תפקיד פונקציונלי עבור הקליינט. ההתנגדות נבחנת מתוך תפיסה שהאדם פועל בקונטקסט, לכן, המטפל הוא חלק מהדפוס שהוא בעצמו מזהה והגדרת המושג "התנגדות" מורחבת כך שתכלול גם את התנהגויות המטפל בסיטואציה.

לרנר ולרנר: התנגדות הפרט חיובית ומשרתת פונקציות אדפטיביות במערכת המשפחה. שינוי אצל אחד מבני המשפחה ישפיע על התקשורת ויביא לשינוי של כל המערכת כולה, לן התנגדות של אחד מבני המשפחה היא ניסיון להגן על מדפוסי המשפחה, שמירת האיזון והלכידות הופכים להיות יותר חשובים מאינטרסים והתפתחות אישית. התנגדות הפרט נתפסת כעמדה חיובית.

תפיסות אופטימיות כאלה רואות את התנגדות הפונה כהתנהגויות בדרך להשגת התוצאות הטיפוליות המקוות, התנגדות יכולה להיתפס כעדות לדרכו הייחודית של הפונה בשיתוף פעולה. התנגדות ושיתוף פעולה צריכים להיראות כשני צדדים של אותו מטבע. מטפל שבוחר לראות התנגדות לא יוכל לזהות ניסיונות לשיתוף פעולה ומטפל המסתכל בעין של שיתוף פעולה לא יוכל לראות התנגדות. ע"פ מודל זה כל משימה שהמשפחה מדווחת עליה גם אם שונתה או לא בוצעה היא דרך בניסיונה לשתף פעולה.

תפקיד המטפל

בפני העובד הפרטני והמשפחתי ניצב אתגר – להשתמש בהתנגדות, המצביעה על רצון לשתף פעולה, כדי לבסס את היחסים הטיפוליים. על המטפל להשתמש בעולם המושגים של המטופל ובשפתו – ערכים, אמונות ודימויים. עליו להיות אקטיבי ולהשתמש בהומור ובקבלה, לכבד את תפיסות המטופל ולא לעסוק ב"למה".

דולן: שלוש דרישות מהמטפלים:

1. לקבל ולכבד את התנהגות הפונה ואת התפיסה המתנגדת כחלק לגיטימי של תקשורת, כחלק מעולמו הפנימי של המטופל והמודל שלו כלפי העולם
2. לראות בהתנהגות המתנגדת פוטנציאל טיפולי בעל ערך
3. לשדר קבלה והבנה לקליינט בדרך ברורה וישירה

טכניקות לעבודה עם התנגדות

• לא מוכיחים לקליינט שהוא טועה אלא משתמשים בעמדתו כדי להגביר את שיתוף הפעולה.
• Reframing: הגדרה מחדש של ההתנהגות כדי להבטיח שיתוף פעולה – החלפת הערכים הקשורים בהתנהגות או בתפיסה מסוימת וכתוצאה מכך בוחר הפונה לשנות את הבעיה, החלפת הקונטקסט או המשמעות.
• ריסון השינוי – הקצנת הסימפטום עד שהוא מביא לרוויה ורצון להיפטר ממנו, שינוי הסימפטום יביא לשינוי המערכת

אריקסון: טכניקות העוזרות למטופל להגיב בדרכים טיפוליות בלתי מודעות:

• הנחות מראש – רעיון המובלע בתוך המשפט בדרך כזו שהשומע מחויב לקבל את מציאות הרעיון על מנת שהמשפט יהיה הגיוני
• שיבוצים – יכולים ללבוש צורה של מסרים וכוונתם להחליף את תפיסות הקליינט, יכולים להיות משובצים עם עוד תקשורות כלליות לקליינט. המסר מודגש בטון הדיבור ובתנועות הגוף

מטאפורה וסיפורי עם

במטאפורה מעבירים באמצעות השוואה מרומזת או אנלוגיות מושג מנושא אחד לאחר.

סיכום

על העובד מוטלת המשימה לזהות את ההתנגדות ולהיות ער דרכה למסרים של הפונה. הגישות השונות להבנת התנגדות נמצאות על רצף בין גישות הרואות בהתנגדות אלמנט מפריע והגנתי לבין גישות הרואות בה שיתוף פעולה. נראה כי ההתנהגות המתנגדת היא גשר בין הפונה למטפל בהקשר המסוים של הסיטואציה הטיפולית ועשויה לקדם אותה.

עקרונות וערכי העבודה הסוציאלית, המבטאים קבלה וכבוד לפונה, מכירים ביחידנותו ומאמינים ביכולתו, תואמים את הגישות הרואות בהתנגדות כלי חיובי בטיפול.   

---

ראיון ראשוני

וודס והוליס 4:

התערבות ישירה – בין העובד לפונה

• החזקה
• השפעה ישירה
• חיפוש, תיאור וונטילציה
• שיקוף
• הדגמת דפוסים פסיכולוגיים המעורבים בדינמיקה של הפונה
• שיקוף התפתחותי

התערבות לא-ישירה – בין העובד לסביבת הפונה

• התערבות בסוכנות בה עובד העו"ס
• פנייה לספקי משאבים
• פניה ליוצרי משאבים
• סנגור על הפונה
• תיווך בין הפונה לאדם שלא משתף איתו פעולה
• התערבות אגרסיבית

קשר מקצועי – מיומנויות ראיון

בנבנישתי א':

* מודל תקשורת בינאישי – תפיסה רגשית וקוגנטיבית של התנהגות הצד השני בראיון ותגובה בהתאם.

* ההקשר הוא הנותן משמעות לראיון:

• ההקשר התרבותי
• ההקשר התפקידי
• ההקשר הבינאישי
• ההקשר האישי

* משוב חוזר

* קשיים בהבנה בינאישית – תרגום התנהגות נצפית לחוויה ותרגום חוויה להתנהגות.

* מימדים בראיון – מימד התוכן, מימד היחסים והמימד המשימתי.

* דפוסי תקשורת – מערכת קומפלמנטרית (משלימה) ומערכת סימטרית (דומה)

בנבנישתי ב':

* האזנה כקליטה

יש לשים לב:

• עמדת המאזין
• למה מאזינים
• קליטת התנהגויות מילוליות ולא-מילוליות בו-זמנית
• האזנה למה שאיננו

קשיים בהאזנה – סיבות לבריחת מחשבות:

• מהירות המחשבה
• נושא מטריד
• הצורך להגיב
• רגישויות ואסוציאציות אישיות
• חרדת מראיין מתחיל
• הפרעות חיצוניות
• דפוס התנהגות של מרואיין

* האזנה כשידור

• סינכרוניזציה
• משוב חוזר

המאזין משדר את עמדתו ע"י:

• מרחק בינאישי
• צורת ישיבה ותנוחה
• מבט עין
• הבעות פנים
• הנהון ותגובות מילוליות קצרות

* האזנה כהתניה

חיזוק התנהגויות מסוימות והכחדת אחרות ע"י תגובות המאזין. 

בנימין 1:

תנאים חיצוניים:

• החדר
• הפרעות

תנאים פנימיים:

• רצון לסייע
• אמונה ברעיונותינו
• האזנה וקליטה
• נכונות להסתכן
• אווירה

מנגנוני הגנה – אמצעים בלתי-מודעים להגנה על האגו

מנגנוני התמודדות – אמצעים מודעים הננקטים לשם הסתגלות

בנימין 3:

השגת השינוי תלויה בגישת המטפל:

• מילוי תפקיד חיוני ופעיל
• מתן כבוד
• קבלה (כבוד, אמון ושוויון)
• חיבה (מקדמת טיפול אך לא מתחייבת לשם הצלחתו)
• הבנה (בעיני אחרים, בעיני או בעיניו של המטופל)
• קשב (קשב מלא או אי-קשב סלקטיבי)
• אמפתיה
• אנושיות
• שמירה על אתיקה אישית ומקצועית

בנימין 5:

סיבות לשאילת שאלות:

• ביטוי התעניינות ויחס
• סיפוק סקרנות
• איסוף מידע
• הבהרה לזולת כי זוכרים את דבריו

סיבות לרצון להישאל:

• רצון להרגיש אהוב
• רצון לדעת כי זוכרים אותי
• רצון לדעת שמתייחסים אלי ומחשיבים אותי

סוגי שאלות:

• שאלות פתוחות
• שאלות סגורות
• שאלות ישירות
• שאלות עקיפות
• שאלות כפולות
• "הפגזות"

שאלות שהמרואיין ישאל:

• על אחרים
• על המראיין
• על עצמו

שימוש יעיל בשאלה:

• שימוש מצומצם
• שאלות רחבות
• פתוחות
• קצרות
• יחידות
• ברורות ומובנות

מתי לשאול:

• כאשר המראיין לא שמע או לא הבין
• כאשר המראיין לא בטוח שדבריו הובנו
• סיוע למטופל להבהיר את עצמו
• כאשר יש צורך במידע נוסף
• כאשר המרואיין מתקשה לבטא את עצמו

 

בנימין 7:

* תגובה – התייחסות לדברי המטופל

* הנחיה –  הבעת דעה משל המטפל כדי שהמטופל יגיב לזה.

תגובות והנחיות המתרכזות במרואיין:

• שתיקה
• הממ..
• חזרה על הנאמר
• הבהרה
• שיקוף
• פירוש
• הסבר

תגובות והנחיות שהמרואיין במרכזן:

• עידוד
• תמיכה מילולית
• הצעה
• עצה
• המרצה
• הטפת מוסר
• הומור

הנחיות ותגובות סמכותיות:

• הסכמה ואי-הסכמה
• אישור ומניעת אישור
• התנגדות וביקורת
• אי-אמון
• לעג
• הכחשה
• מניעה ודחייה

שימוש גלוי בסמכותיות:

• נזיפה
• איום
• הוראות
• עונש

 

ברמר:

* מיומנויות קשב:

• שימת לב – הבחנה בהתנהגויות מילוליות ובלתי-מילוליות
• הבעה בנוסח אחר – הגבה למסרים בסיסיים
• הבהרה – חשיפה עצמית ומיקוד השיחה
• בדיקת תפיסה – קביעת מידת הדיוק בה נשמעו הדברים

* מיומנויות הכוונה:

• הכוונה בלתי-ישירה – התחלה
• הכוונה ישירה – עידוד שיחה ופיתוחה
• התמקדות – שליטה במבוכה, פיזור וערפול
• שאלות – עריכת בירורים פתוחים וסגורים

* מיומנויות שיקוף:

• שיקוף רגשות – תגובה לרגשות
• שיקוף התנסות – תגובה להתנסות שלמה
• שיקוף תוכן – חזרה על דעות במילים חדשות או לצורך הדגשה

* מיומנויות סיכום:

• גיבוש נושאים

* מיומנויות עימות:

• הכרה עצמית של רגשות – מודעות להתנסותו של העוזר
• תיאור רגשות ושיתופם עם האחר – מתן דוגמא לביטוי רגש
• משוב לגבי דעות – תגובה כנה לביטויים של הנעזר
• מדיטציה – קידום עימות עצמי
• חזרה – התחברות לרגשות עמומים
• אסוציאציה – קידום שחרור רגשות

* מיומנויות פירוש:

• שאלות פירוש – קידום מודעות
• פנטזיה או מטאפורה – סימבוליזציה של דעות ורגשות

* מיומנויות מתן מידע:

• יעוץ – מתן הצעות ודעות על סמך ניסיון
• מתן מידע – מתן מידע תקף על סמך מומחיות

רוזנהיים

אמפתיה – הכנסת הזולת לתוך עולמנו הרגשי. השתתפותו של אדם בתהליכים רגשיים והנעתיים (מוטיביציוניים) המתרחשים בעולמו של הזולת. המעשה האמפתי מתרחש כאשר האחד פותח את עצמו לעולמו הסובייקטיבי של האחר. אמפתיה היא חוויה רגשית, תגובה למה שע"פ תפיסתנו מתחולל בעולמו האישי-סובייקטיבי של האחר. אמפתיה היא תנאי להיווצרות קשר בינאישי בעל משמעות. התהליך האמפתי מורכב מערנות לפנימיותו של הזולת ומהשתתפות רגשית במה שהוא מתנסה בו ברגע זה. האמפתיה אינה תוצאה של תהליכים שכליים, היא אינטואיטיבית ונובעת מן המקומות הלא-מודעים. היא מתאפשרת ע"י שימוש מבוקר במנגנון ההשלכה. בתהליך אמפתי מתקרבת נפש אחת לרעותה במידה של "הזדהות ניסיונית" או "כניסה לנעליו" של הזולת. ההבדל בין אמפתיה להזדהות הוא שבעל האמפתיה נכנס לנעלי האחר רק באופן זמני, ואילו המזדהה נשאר כלוא בנעלי זולתו ואין הוא מפריד עוד בין עצמו ובין זולתו.

* התשתית האידיאולוגית:

האמפתיה נחשבת כאחת מתכונותיו של הקב"ה ולכן האדם והחברה צריכים לנקוט דרך של אמפתיה במסגרת שאיפתם להידמות לאל וללכת בדרכיו. אמפתיה אינה רק אופציה אלא חובה דתית מפורשת הנובעת מתפיסה זו. קריאת חז"ל לאמפתיה נובעת גם מן התפיסה של שוויון בערך האנושי, בכבוד האנושי ובצרכים הרגשיים האנושיים.

* מהות האמפתיה:

היעדר מענה אמפתי אינה רק בדידות אלא הוא יכול גם לגרום לאדם לפתח דימוי עצמי נמוך ביותר מאחר והוא חש כי מה שעובר עליו הינו חסר משמעות לאחרים. אמפתיה יכולה להתרחש רק כאשר כוללים בתפיסה האובייקטיבית את תפיסתו הסובייקטיבית של הזולת ורק כאשר מבססים את התגובה על צרכיו הסובייקטיביים. כאשר שוקלים דרך של תגובה ומבקשים להימנע מגרימת צער לזולת א"א לקחת בחשבון רק מה שנחשב לנורמות של תגובה אלא יש צורך לאמוד את מצבו הנפשי של הזולת, את מבנה אישיותו ואת מה שידוע על עברו והתנסויותיו. כמו כן, לפני שמגיבים לזולת יש לבדוק מה ההסתברות שהדברים יפגעו בו ולוודא כי מה שיאמר והדרך בה זה יאמר ישמרו על כבודו של הזולת. מי שליבו פתוח וקשוב לצרכי הזולת יביא תכונה פנימית זו לידי מימוש ע"י כך שיחפש נזקקים ויסעד אותם. התכונה של רצון-צורך לסייע היא שמפעילה את האדם לנקוט יוזמה ביצועית. עמוד התווך של מדיניות האמפתיה ע"פ חז"ל הוא כבוד ללא גבולו לחוויתו הסובייקטיבית של הזולת.

* הליכות האמפתיה:

משמעותה של "חמלה יישומית" היא חיפוש אקטיבי אחר הדרכים האופטימליות להוצאת האמפתיה מן הכוח אל הפועל. לא מספיק שאדם יחוש אמפתיה כלפי לברו, עליו לנהוג בהתאם. לפני שמוציאים את הכוונה הטובה לפועל יש לבחון מה נוח לנזקק ומה עלול לצערו. אמפתיה מחייבת לסרוק בקפידה את צרכיו המיוחדים של הנזקק באותה שעה. עזרה אמפתית כוללת גם הבנה לקושי שיש לנזקק לקבל סעד מהזולת. ביקורת בונה ומשקמת מהווה גם היא מעשה אמפתי. הטובה שבכוונות יכולה להחטיא את מטרתה ואף לפגוע במושא האמפתיה אם מבחינתו אין השעה מתאימה לקבל את מה שמוצע לו. כיבוד הזולת משמעותו גם כיבוד הקצב שלו. פעמים רבות נתינה צריכה להיעשות בחשאי – גם נתינה חומרית וגם סעד נפשי, לא כל אחד רוצה שיתייחסו למצוקתו הרגשית בגלוי. המעשה האמפתי מגיע לידי מיצוי רק כאשר כוונה "כשרה" והולמת מניעה אותו ומלווה אותו, השאלה היא עד כמה נתון ליבו של העושה אל מעשהו לטובת זולתו. למעשה האמפתי יש מימד פעיל וישלבחון את שפת הגוף של הזולת כדי לעמוד על מצבו הרגשי ולעיתים יראה כי ראוי שיפתח איתו בשיחה ויברר מה עובר עליו.

* אמפתיה יישומית:

יש להוציא את האמפתיה מן הכוח אל הפועל, לתרגם אותה לכדי מעשים. המעשה האמפתי אינו בהכרח פיזי, כל מילה ומבע שמפיק אדם מתוך עצמו נועד להתחבר אל הזולת ולסייע לו במה שהוא זקוק.

לפעמים הימנעות מעשייה היא שמהווה את המעשה האמפתי הראוי. חכמים ממליצים לנזקק כי ייטול אחריות ויפנה את תשומת ליבם של האחרים לצרכיו. אדם במצוקה צריך להיות אקטיבי, להודיע על כך ובדרך זו יעודד את האחרים לתגובה אמפתית.

* מחירה של האמפתיה:

רגשות עזים עלולים לשבש את תפיסת האדם ואת התנהגותו בפועל כלפי זולתו וכן להטיל עליו מעמסה נפשית. נטייה להזדהות מוחלטת עם מועקותיו של הזולת עלולה לפגוע באיכות החיים. מי ש"לוקח ללב" עלול לשלם על רגישותו, הוא עלול להטות את מהלך חייו עד שענייניו שלו ידחו כליל מפני המסכנות של חברו. חובה על האדם להציב גבולות גם לטובה שבתכונותיו ולשלוט בה פן תשלוט היא בו.

*אמפתיה עצמית:

יכולתו ונכונותו של האדם להתייחס אל עצמו בהבנה, בקבלה ובחמלה הן חשובות וחיוניות גם בראיית הפסיכולוגיה. במקרה הצורך אף נעשים מאמצים לעידוד ופיתוח תכונות אלו. אדם שעקרונית רוחו נוחה מעצמו ידאג לרווחת עצמו לא פחות מאשר לרווחת זולתו. עמדה זו תסייע לו להגן על עצמו מפני שיפוט מפליג או פיחות עצמי במקרה של כישלון. אדם אינו בן חורין להיות בלתי אמפתי כלפי עצמו! התחשבות אמפתית של האדם בעצמו מחייבת שהוא יהיה קשוב לצרכיו וינסה לממש אותם. מי שאינו אמפתי כלפי עצמו, לא רק גורם נזק לעצמו אלא זה גם מעיד עליו כי תכונת האמפתיה היא ממנו והלאה, הוא לוקה בקשיחות וברוע לב כלפי עצמו וכלפי זולתו, הוא רחוק מעולמה של החמלה אשר חז"ל ניסו בדרכו רבות להחדירה ולהעמיקה. 

וודס והוליס 5:

המישורים בהם עוסקים עו"סים:

• תמיכת התנהגויות מתאימות
• הכרה במציאות החיים, הבנתם והתמודדות איתם
• עיצוב ושינוי התנהגות
• קישור בין הפונה למשאבים בסביבתו

טכניקות תמיכתיות – תומכות בהתנהגות ובפונה ומהוות בסיס להתערבות הטיפולית "המעצבת".

* הליכים מחזקים:

• קבלה
• הרגעה
• עידוד
• יישוג
• תמיכה לא-מילולית
• האזנה אוהדת

* הליכים של השפעה ישירה:

• הדגשה
• הצעה
• נתינת עצה
• אי-ויתור
• התערבות ישירה

* הליכים של גישוש, תיאור ואוורור:

• גישוש אחר החומר עליו יש לעבוד
• תיאורו בפני הפונה (שיקוף, האזנה אוהדת וכו')
• אוורור – חלוקת הנטל, הקלה

 
 
 
 

הערכה וקביעת מטרות

וודס והוליס 12-13:

דיאגנוסטיקה = אבחנה כוללת ראיון ראשוני, חוזה ראשוני, האזנה ושאלת שאלות.

הדברים אותם יש לבחון:

• מערכת הבעיה – למצוא את הבעיה שמסתתרת מאחורי הסימפטום ולבדוק אילו כלים יש לפונה להתמודדות איתה
• מערכת הפונה – בדיקת תפקוד ביו-פיזי והערכת אישיות (תפקודי אגו)
• מערכת המשפחה והסביבה – הערכת הסביבה ביחס לסביבה הממוצעת, לבדוק את יחסי הכוחות והתפקידים במשפחה וכן את דפוסי ההתנהגות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

התנגדות

מיכאלי:

* הגישות המסורתיות:

ההתנגדות עולה על מנת להגן על הקליינט מפני רגשות בלתי נעימים ומאיימים. אסוציאציות חופשיות בפני מאזין ניטרלי מעלות בד"כ את ההתנגדות העיקרית – התנגדות ההעברה.

פתרון ההתנגדות:

1. זיהוי ההתנגדות

2. הצגתה בפני הקליינט

3. הבהרת מניעי ההתנגדות וצורותיה

4. אינטרפרטציה של ההתנגדות

5. פירוש צורת ההתנגדות

6. עיבוד

* תפיסת ההתנגדות:

הכותב טוען כי בניגוד לגישות המסורתיות יש להתנגדות תפקיד פונקציונלי עבור הקליינט. ההתנגדות נבחנת מתוך תפיסה שהאדם פועל בקונטקסט, לכן, המטפל הוא חלק מהדפוס שהוא בעצמו מזהה והגדרת המושג "התנגדות" מורחבת כך שתכלול גם את התנהגויות המטפל בסיטואציה. התנגדות ושיתוף פעולה צריכים להיראות כשני צדדים של אותו מטבע. מטפל שבוחר לראות התנגדות לא יוכל לזהות ניסיונות לשיתוף פעולה ומטפל המסתכל בעין של שיתוף פעולה לא יוכל לראות התנגדות. ע"פ מודל זה כל משימה שהמשפחה מדווחת עליה גם אם שונתה או לא בוצעה היא דרך בניסיונה לשתף פעולה.

* תפקיד המטפל:

• לקבל ולכבד את הפונה ואת תפיסתו המתנגדת כחלק לגיטימי של תקשורת, כחלק מעולמו הפנימי של המטופל והמודל שלו כלפי העולם
• לראות בהתנגדות פוטנציאל טיפולי בעל ערך
• לשדר לפונה קבלה והבנה בדרך ברורה וישירה

*טכניקות לעבודה עם התנגדות:

• שימוש בעמדת הפונה כדי להגביר את שיתוף הפעולה
• הגדרה מחדש של ההתנהגות – החלפת הקונטקסט או המשמעות של ההתנהגות
• ריסון השינוי – הקצנתו עד למידה בה ירצה הפונה להיפטר ממנו
• הנחות מראש – הבלעת רעיון במשפט בדרך בה השומע חייב לקבל את ההנחה הבסיסית
• שיבוצים – מסרים המחליפים את תפיסת הקליינט ומודגשים בטון הדיבור ותנועות הגוף
• מטאפורה – העברת מושג מנושא אחד לאחר באמצעות השוואה מרומזת או אנלוגיה

* סיכום:

על העובד מוטלת המשימה לזהות את ההתנגדות ולהיות ער דרכה למסרים של הפונה. הגישות השונות להבנת התנגדות נמצאות על רצף בין גישות הרואות בהתנגדות אלמנט מפריע והגנתי לבין גישות הרואות בה שיתוף פעולה. נראה כי ההתנהגות המתנגדת היא גשר בין הפונה למטפל בהקשר המסוים של הסיטואציה הטיפולית ועשויה לקדם אותה.

עקרונות וערכי העבודה הסוציאלית, המבטאים קבלה וכבוד לפונה, מכירים ביחידנותו ומאמינים ביכולתו, תואמים את הגישות הרואות בהתנגדות כלי חיובי בטיפול. 

---

במבחן יהיה צורך לתת דוגמאות!! (מה זה סימפטומים אצל המטופל, מה היא סביבה ממוצעת וכו')

וודס והוליס

יש להתמקד בוודס והוליס במושגים. בספר שלהן, וודס והוליס מדברות על התערבות פסיכו סוציאלית- התערבות בעלת פנים רבות. הן מדברות על התערבות פסיכוציאלית בכמה היבטים:

הערכה ואבחון (פרק 12)- הבנה של מה הבעיה, מה הם הגורמים התורמים לבעיה וניסיון שלנו כמטפלים להעריך מה יכול להשתנות.

סימפטומים- שילוב של הגישה הפסיכואנליטית (סימפטומים שהם תוצאה ותוצר של מאבק בין רשויות שונות של הנפש).

האישיות של האדם לעומת הסביבה (הסביבה הממוצעת עמ' 250). בהמשך הן מדברות על 3 סוגים של קלסיפיקציה (אבחון ומיון): הבריאות, הבעיה והחלק הקליני.

בפרק 4 המחברות עוסקות בסוגים שונים של התערבויות- ישירה (הכלה וכו') לעומת לא ישירה (הפעלת גורם שלישי למען המטופל- פנייה לרשויות למשל).

רוזנהיים- אדם נפגש עם עצמו

לדעת להגיד כמה מילים על כל סוג של אמפתיה.

כיצד אדם שפעל בצורה מסוימת לאורך תקופת חיים שלמה, מוצא את עצמו יום אחד כמישהו שלא מצליח להתמודד. כשאדם לא מצליח להתמודד אנחנו נראה בדר"כ את הסימפטומים, והם שמביאים את האדם לטיפול. השפה של הסימפטומים היא לא שפת הדיבור- בדר"כ אדם יבוא עם התנהגות כפייתית מסוימת ולזה רוזנהיים קורא 'סימפטומים בשפת החשיבה'. אדם יכול להגיע עם רגשות מסוימים שלמעשה מסתירים ומכסים על רגשות שאותם האדם מפחד לבטא. תפקיד המטפל הוא לתרגם את השפה שאיתה בא האדם לטיפול לשפה המקורית- להבין מה המקור של הסימפטומים ואיך הם נוצרו.

יש להתמקד גם בחוזה הטיפולי- המסר המרכזי של החוזה הוא שהמטופל יכול לדבר עם המטפל על כל מה שהמטפל רוצה. המטפל 'אומר' שהוא מקשיב ושכשיהיה לו משהו להגיד הוא יעשה את זה.

אברהם בנימין

אין צורך לרדת לפרטי פרטים.

בפרק 1 בנימין מדבר על התנאים הבסיסיים. הראיון מתחיל בתנאים חיצוניים (תנאי החדר וחוסר ההפרעה) וממשיך בתנאים פנימיים (הצורך בהכרת המטופל את עצמו- העברה נגדית, הרצון הכן להקשיב למטופל, התייחסות מכבדת למטופל).

בפרק 3 בנימין מדבר על התהליך. המטפל והמטופל צריכים להחליט ביחד על השינוי הרצוי, כאשר בהתחלה השינוי מכוון להווה ולאט לאט הוא מתחיל להתכוונן לעתיד. עלינו להעביר למטופל את המסר שהשינוי תלוי בו ושיש לו את האחריות על הבחירות שלו ועל ההתנהגות שלו. הוא מדבר על כך שאנחנו נותנים למטופל משאבים שדרכם הוא יכול להשיג יותר שליטה על החיים שלו. הוא מדבר על המאפיינים של העוסקים במקצועות הטיפוליים (חיבה בסיסית לבני אדם. ישנם 8 נושאים להם אנחנו מקשיבים בדר"כ ולאחר מכן הוא מדבר על האמפתיה (להיות מודעים להגדרות שונות של אמפתיה בין המאמרים השונים!!!).

בפרק 5 מדובר על סוגים שונים של שאלות- אין צורך לרדת לפרטי פרטים.

בפרק 7 ישנם סוגים שונים של תגובות והנחיות.

חשוב להבין את המסר של המאמר של ברמן.

---

שאלות ותשובות לפי מאמרים:

1. תצא נפשי עלייך- רוזנהיים:

ש:מהי "אמפתיה יישומית" לפי רוזנהיים (2003) ?

ת: מעשה אמפתי.הוצאה מהכח אל הפועל של האמפתיה. המעשה האמפתי מאופיין בד"כ ע"י מעשה אקטיבי, אך לעיתים דווקא הימנעות מעשייה- היא זו המהווה את המעשה האמפתי. המעשה האמפתטי אינו בהכרח משהו פיסי, אלא יכול להיות גם מילה טובה. (עמ' 360 במקראה, 104 במאמר עצמו

• ש: כיצד מגדיר רוזנהיים את מושג האמפתיה?

ת: השתתפותו של אדם בתהליכים רגשיים והנעתיים המתרחשים בעולמו של הזולת/ מתן הד בתוכנו למתרחש בליבו של זולתנו /כאשר האחד מתייצב לצידו של האחר ומנסה לקלוט, בצורה ברורה ככל האפשר תהליכים פנימיים של האחר. (עמ' 345 במקראה, 75 במאמר עצמו) אמפטיה מהווה תנאי להיווצרות קשר בין-אישי בין המטפל למטופל, שהוא המצע הטיפולי.

רוזנהיים מביא בדבריו שאין האמפטיה מתמצית בתגובה נקודתית למקרה נתון אלא ביצירת אווירה או סביבה רגשית תומכת.הוא גם מוסיף ואומר שאמפטיה היא לא רק לאנשים מסוימים ואינה נצרכת רק בתקופות מסוימות בחיים אלא "הכל צריכין לחסד",הכל צריכים לשותף בעולמם הפנימי ובלא אדם כזה יהיו בודדים וחסרי בטחון עצמי שכן מה שעובר עליהם הוא חסר משמעות לאחרים.

ההשלכה היא שמאפשרת לתהליך האמפטיה להתרחש.האמפטיה היא לרב תהליך אינטואיטיבי אך פעמים צריך לעמול בשבילה.

• ש: אילו "עמודי תווך אידיאיים" של האמפטיה מופיעים בתפיסת חז"ל?

ת: שני עמודי התווך הם:הידבקות בדרכי הבורא.

ושיוויון ובכבודן וערכן של הבריות:

ההליכה בדרכי הא-ל אינה מושג תיאורטי בלבד, אלא מידותיו של הקב"ה הן מודל התנהגותי "מה הוא רחום וחנון-אף אתה היה רחום וחנון"

הדבקות בדרכי הבורא ע"י התנהלות אמפטית באה לידי ביטוי פעמים רבות נוספות בחז"ל.אחת הדוגמאות היא ההסבר לבחירת אברהם אבינו.אברהם אבינו מייצג את מידת החסד והקב"ה פונה אליו ואומר לו "אני-אומנותי גומל חסדים.תפסת אומנותי". העמוד השני הוא של שיוויון בכבודן וערכן של הבריות שמתבטא במשפט הידוע "ואהבת לרעך כמוך" שיש לכבד את האחר כמו שאני מכבד את עצמי.

• ש: אילו קריטריונים הציגו חז"ל בנוגע לאיכותה של התגובה האמפתית?

ת: ישנם שני קריטריונים לאיכותה של התגובה האמפטית עפ"י חז"ל. הראשון הוא רמת ההתחשבות בצרכיו הסובייקטיבים של הזולת(הלל שרץ לפני בן טובים שירד מנכסיו כי היה רגיל שרצים לפניו).השני הוא ההנעה של הנותן.(שני בנים שאחד מאכיל את אביו מאכלים יקרים,שזה כביכול מעשה טוב, אך עושה זאת בצרות עין ואילו השני מעבידו ברייחים,שזה כביכול מעשה רע, אך מכבדו בדברים טובים וניחומים ומראה לו צורך השעה

2. בנימין...

• ש: מהו שיקוף ע"פ בינימין? מה המטרה של התערבות זו?

ת: שיקוף היא התערבות בה המטפל משמש מראה לגישותיו ורגשותיו של המטופל.השיקוף מתבצע באופן מילולי.למטפל אין נגיעה משל עצמו בשיקוף אלא הוא רק מחזיר למטופל את הרגשות והגישות שנבעו בבירור מתוך דבריו.מטרת השיקוף היא להעמיד מול המטופל מראה בה יוכל לבחון את עצמו. ( יש להבדיל בין חזרה על הנאמר לבין שיקוף! בחזרה על הנאמר- המטפל אמר למטופל מה אמר, בשיקוף הוא אומר לו מה הוא הרגיש) [ עמ' 326 במקראה,188 במאמר עצמו]

• ש: מה עמדתו של בנימין לגבי השאלה "למה"? נמקי והסבירי.

ת: הוא מסתייג מעצם המילה "למה" ומהשימוש בה. למרות שקיים בסיס לגיטימי לשאלה זו, המובן שלה סולף וכיום כשעולה השאלה "למה" ישר יש תחושה של האשמה. כי מה שמשתמע מהמילה זה אי הסכמה וחוסר שביעות רצון. (נגיד, כששואלים ילד "למה אתה יחף"? אז הוא ישר חושב שמאשימים אותו בזה הוא יחף ושהוא עשה משהו רע, הוא לא יחשוב ששואלים אותו, בשביל אשכרה לדעת מה הסיבה לזה שהוא עייף, וכשהילדים האלה גדלים, שזה בעצם אנחנו, המבוגרים, כששואלים אותנו "למה" אנחנו בד"כ ישר רוצים להתגונן ומרגישים כאילו עשינו משהו רע). בתגובה לשאלה "למה" המטופל עלול להסתגר בתוך עצמו, או לספק לנו הסברים רציונאליים, אך לא בהכרח את התשובה שאנו מחפשים. בסופו של דבר, בנימין סובר, שאם כבר משתמשים במילה "למה" עדיף להשתמש בה כמה שפחות, ובשביל לברר עובדות ומחשבות- לא רגשות ודחפים! ( עמ' 315-317 במקראה, 136-140 במקראה עצמה)

• ש: לפי בנימין, כיצד על המטפל להגיב לשאלות מצד המטופל?

ת:

לשאלות המטופל,באופן עקרוני, צריך להתייחס כחלק מהתהליך הטיפולי, כעוד צורת ביטוי של המטופל.לאור זאת צריך להקשיב להן בהאזנה מירבית ולשמוע מה שאלות אלו מספרות לנו.עלינו להגיב תמיד לשאלות אלה בדרך שתסייע לו-בין שאנו משיבים ישירות על שאלתו ובין שלא.

קיימות מספר צורות תגובה הולמות. ראשית- אין צורך להשיב על כל שאלה. אך כן יש להגיב עליהן ולהתייחס אליהן בהאזנה מירבית. גם אם לא עונים על השאלה, יש להגיב עליה באופן אישי. דבר חשוב- עלינו לוודא שלא מסתתר משהו נוסף מאחורי השאלה שמחייב תשובה. (השאלה "מה השעה" יכולה להתפרש כתמימה. אך מצד שני יכולהיות שזה אומר משהו אחר, אולי שהמטופל רוצה כבר ללכת כי הטיפול מציק לו. או שהוא מפחד שלא יישאר עוד הרבה זמן)

1. תאר בקצרה את התייחסותו של רוזנהיים (2003) לנושא: "אמפטיה ומנהיגות". :

אמפתיה היא אבן בוחן מרכזית והכרחית בבחירתם של מנהיגים וכדרך ראויה להתנהלותה של ההנהגה. מובאות דוגמאות שונות לכך: משה רבנו, שעל אף מעמדו הרם המצרים, ראה בסבלותיהם של אחיו, ויצא לעזרתם, גם במקרה המפורסם עם הגדי שברח לו, הוא לא כועס עליו אלא הבין שהוא רצה מים והיה עייף לכן נשא אותו על כתפיו. ועוד דוגמאות נוספות שממתנות מנהיגות ביכולתו ובנכונותו של המנהיג להגיב באורח אמפטי. כמו כן, חשיבות האמפתיה איינה רק מצד ההנהגה כלפי הציבור, אלא גם להפך, גם הציבור נדרש לנהוג באמפתיה ביחס להנהגה שלו. (לדוגמא- אחינו אתה אגריפס, אחינו..) בנוסף מובא שלא רק שההנהגה צריכה להיות אמפתית, היא מחיויבת לשמש סמל ומופת אישי להתנהגות אמפטית! (קמצא ובר קמצא..)

2. עפ"י בנימין מה הדרך הטובה ביותר להוביל שינוי?

הדרך הטובה ביותר להוביל שינוי היא באמצעות יצירת אווירה של אמון ויחס של כבוד אמיתי כלפי המטופל, מה שמכנה רוג'רס "יחס חיובי בלתי פונקציונאלי".באווירה מעין זו יכול המטופל לפרוש את רגשותיו ומחשבותיו, עמדותיו ותפיסותיו וכאשר יעשה כן יקל עליו לנהוג על פיהם או לשנותם אם יחפוץ.ככל שיכיר ויתקרב יותר אל עצמו כך יוכל להתקרב גם אל האחרים.ניטיב לעזור למטופל אם נראה לו כי לדעתנו הוא אחראי לעצמו.וכי אנו מאמינים ביכולתו להשתמש במידה גדלה והולכת במשאביו. צריך לעזור למטופל ללמוד כי השינוי אפשרי. אך הוא יהיה זה שיחליט אם מתי וכיצד להשתנות.

3. לאילו דברים חשוב להקשיב בעת הראיון המסייע? מנה לפחות 4 דברים

• מה חושב המטופל על עצמו- מה הוא מרגיש כלפי עצמו וכיצד הוא תופס את עצמו.

• מה חושב המטופל על אנשים אחרים ומה מרגיש כלפיהם. בייחוד כלפי האנשים המשמעותיים בחייו.
• כיצד נתפסים בעיני המטופל אנשים שיש להם קשר איתו,מה לדעתו חושבים עליו ומרגישים כלפיו אנשים אחרים, בייחוד המשמעותיים בחייו.
• כיצד נתפסים בעיניו הנושאים שהוא, התרפיסט., או שניהם כאחד, מעוניינים לשוחח עליהם. מה הוא חושב ומרגיש בקשר בקשר לנושאים אלה.
• מה הן שאיפותיו ומטרותיו.
• באילו מנגנוני הגנה הוא משתמש
• באילו מנגנוני התמודדות הוא משתמש, או היה מסוגל להשתמש
• מה הם ערכיו ומהי פילוסופיית החיים שלו
• להקשיב למה שלא נאמר
• למה שנאמר רק ברמז,או שהוסתר או שמצוי מתחת לפני השטח
• להקשיב לעצמו.מה המטפל חושב ומרגיש
• להקשיב גם להתנהלות המטופל,לדרך בה נאמרים דברים, לצורת הישיבה וכו'(83)

( עמוד 296 במקראה, 85 במאמר עצמו)

4. הגדר מהי אמפתיה. תאר התנהגות אמפטית שלך במהלך ההכשרה המעשית.

ע"פ בנימין במאמר המסייע : לקחת חלק בעולמו הפנימי של הזולת מבלי לאבד את עצמיותך. להבין ביחד עם הזולת מה הוא חושב. ניסיון להרגיש את מסגרת ההתייחסות של המטופל ולראות את העולם דרך עיני המטופל כאילו היה זה עולמו הוא.(עמ' 297)

קרומר נבו:

1. המאמר של קרומר נבו (1997) מבקר את תוכניות ההתערבות עם משפחות רב בעייתיות, מדוע?

כי תוכניות אלו הם תוצאה של מודלים דיאגנוסטיים הבוחנים את תכונותיהם הקוגנטיביות , אפיוניהם הרגשיים ודפוסי ההתקשרות החברתים שלהם אשר אינם מאפשרים לראותם בצורה רחבה וכוללת. המציאות שלהם ובעיותיהם לא נתפסות כדבר גדול וקשור, אלא כבעיות קטנות ומפורקות , ובכך א"א לפתח דרכי התערבות שיתנו מענה הולם למצוקות שלהם.

2 למה מתנגדת קרומר נבו במאמרה (1997) לשימוש בגישתו של מאסלו בטיפול בנשים ממשפחות רב בעיתיות?

כי לפי התיאוריה של מאסלו מי שצרכיו הראשוניים לא מסופקים לא יחוש בחוסר בצרכים מתקדמים יותר. ותפיסה זו מממעיטה בצרכי משפחות אלו, ומכאן נובעת התפיסה לפיה תוכניות עבור אוכלוסיות אלו צריכות להיות ממוקדות התנהגותיות וקצרות מועד במטרה לפתור צרכים בסיסים וקונקרטיים בלבד.

וודס והוליס...

• ש: מתי יש להשתמש בטכניקות של החזקה (sustainment) לפי וודס והוליס?

ת: כשרוצים להפחית תחושות של חרדה או חוסר בביטחון העצמי/הערכה עצמית של הלקוח, ע"י הבעה ישירה של ביטחון המטפל במטופל , או הבעת ביטחון שאיום חיצוני כלשהו הוא לא כ"כ נורא כמו שחושב המטופל. או ע"י הבעת עניין בלקוח- קבלתו, ונכונות לעזור לו. (עמ' 367 במקראה, 105 במקראה עצמה)

• ש: מתי יש להשתמש בטכניקות של "חקירה" (exploratation)?

ת: טכניקת החקירה משתמשים כחלק מהלימוד הפסיכו סוציאלי- כשרוצים לדלות מהמטופל תיאור של עצמם, של מצבים שונים ואינטראקציות בין אישיות. בטכניקה לא משתמשים רק בריאיון הראשוני אלא גם בכל הריאיונות הבאים, כאשר צצים לפני השטח מאורעות אחרים הקשורים למאורעות שסופרו עד כה ועברו טיפול. ( עמוד 377 במקראה, 115 במאמר עצמו. פרק 5)

• ש: איזו סכנה קיימת בתהליך האבחון הפסיכו סוציאלי,?

ת: קיימת סכנה שהאבחון הפסיכו סוציאלי יתערבב יחד עם ההבנה הדיאגנוסטית (understanding diagnostic- - כך זה רשום בספר) . וכשזה קורה, יש חשש שהמטפל ישאל שאלות יעוות את העובדות כך שיתאימו לתיאוריה שלו על המטופל, וישאל שאלות בצורה כזו שסביר להניח יאששו הנחות מקדימות שלו על המטופל.

• ש: מתי מוצדק לתת עצה לפונה?

ת: רק כאשר נבנו כבר יחסי אמון ; כשהלקוח בא מתרבות בה יש ציפייה לנתינת עצה, כשהמטפל הינו מומחה בתחום בו מתבקשת בעצה, כשלא נראה שלקוח מסוגל לחשוב בעצמו על פתרון לבעיה.

ש: מהי התערבות לא ישירה לפי וודס והוליס?

5. פרטו את שלושת הסיווגים האחרונים שיש לעשות בהערכה פסיכו סוציאלית (בריאות, בעיה ואבחון קליני).

• בריאות : הסיווג הרפואי ,או האבחון הבריאותי בדר”כ משפיע על המצב הנפשי והחברתי של האדם , מצבו הוא למעשה המדריך לדרך הטיפול. לדוגמא, ילד חולה סכרת עלול להיות זקוק לעזרה עם רגשותיו שהוא פגום והכעס שיש לו על שלילת האוכל והפעילויות שחבריו כן יכולים להנות מהם.

ידע על השלכותיהם של מגוון ליקויים פיזיים ומוגבלויות ועל ההסתגלויות המיידיות שמצבים אלה דורשים יספק לעו”ס מידע חיוני עבור ההערכה הכוללת ויקל עליו לבצע ההערכה כוללת זאת אחרי שישמע את האיבחון הרפואי.

• בעיה: בעיות המטופל השונות הצריכות התמקדות. בעיות שכוללות: אי תפקוד משפחתי, קונפליקט בנישואין, בעיות ילד –הורה , הריון לא רצוי, עבריינות,התעללות, אבטלה, זיקנה, לידת פג, לידות, גילוי עריות, ומצבים הכוללים ילדי אלכוהוליסטים, ומחלות סופניות. זה מראה משהו על הקושי ויכול להפוך לנקודה מרכזית באיסוף הנתונים=המידע בנוגע להפרעה. למעשה לכל בעיה מהכתובות למעלה יש דרך טיפול שכנראה העו”ס יצטרך להשתמש בה כדרך הטיפול העיקרית.
• קליני: מושגי פסיכיאטריה הנועדו לזהות מאפייני אישיות. שימוש בספר ה DSM לטובת תכנון טיפול, במקרים בהם הבעיה היא סביבתית/משפחתית אין צורך בתכנון שכזה, אך במקרים בהם הבעיה היא האישית של המטופל עצמו יש צורך. הסיווג הקליני חייב להיות מופק מעובדות והתבוננות על הלימוד הסוציאלי וההערכה . זה תלוי בחלקו בהכרת סימנים וסימפטומים שבאופן כללי מוכרים כאופייניים לנוירוטיות מסוימת, פסיכוזה, או הפרעה אישיותית.