מבוא לעבודה סוציאלית - 2008 - ד"ר ענת בן פורת
חזרה לאתר הראשיתודה להיידי ברכה פרייס
האחריות הינה בידי המשתמש
שיעור 1 22.10.07
לימודי עבודה סוציאלית מורכבים משלושה חלקים. הידע, הפרקטיקה והערכים. סוציאליזציה- הפנמה של הערכים. בבית הספר לעבודה סוציאלית סוציאליזציה היא בלתי נמנעת.
20% מהציון בקורס הוא תרגיל ביניים שיבחון את ההטמעה של התיאוריות בשטח. מבחן 80%.
מדוע נכנסתי עו"ס.
אלטרואיזם. הבנה שיש המון בעיות בחברה ואמונה שיש ביכולתי לתקן בהם משהו במקצת.
רצון להביא לשינויי, במקרו ובמיקרו. לעשות טוב. רצון למקצוע בו יש דינמיקה עם אנשים
– לא ספרים. סקרנות.
ישנה חשיבות לסיבה שנכנסו
למקצוע מכיוון שאנחנו הכלי בטיפול. כל אדם שבוחר מקצוע טיפולי ניגש מתוך צרכים
פנימיים. הרבה פעמים המניע לטפל יכול לתרום לעבודה אולם לפעמים הוא גם יכול לפגוע.
צריך להבין מה הצרכים ומדוע בחרנו לגשת למקצוע. למה אני כאן.
בסיליבוס יש מאמר של קורי וקורי . הם התייחסו לשאלה מדוע אנשים בוחרים במקצועות העזרה. הדבר הראשון הוא שאיפות אלטרואיסטיות , לנסות להפוך את העולם ליותר טוב. רצון לגעת בחיים של אנשים. מקום שפוגע , זה הרבה פעמים פנטזיה של הצלה. עלינו להבין שהרבה פעמים אין ביכולתנו להציל אנשים. זה הרבה פעמים מעורר תסכול. לא תמיד הסוף טוב. חשוב שהערך העצמי של המטפל לא ישען על מידת ההצלחה בטיפול. צורך נוסף הנידון במאמר הוא הצורך להשיב טובה , הזדהות. יש בחיים שלנו הרבה פעמים דמויות חיוביות שהשפיעו ושינו לנו את החיים. הרבה פעמים יש הזדהות עם אותן דמויות ואנו רוצים ללכת בעקבותם. צורך נוסף הוא הצורך לדאוג לזולת. ישנם אנשים שכבר המסגרת המשפחתית היו "עוזרים". ייתכן שמדובר בדבר מולד או נרכש, אחים בכורים לעיתים הוריים. (אליס מילר כתבה על ילדים מחוננים והראתה שמדובר באינטיליגנציה ריגשית לא אינטלקטואלית). ילדים כאלו עם אינטיליגנציה רגשית גבוהה ויכולות לעזור, יהיו הרבה פעמים מטפלים אולם ישנה בעיה שאותם אנשים מתקשים לקבל עזרה והם מגדירים את עצמם על ידי הטיפול שהם מעניקים. כל מטפל צריך לבחון באיזו מידה הוא מסוגל לקבל עזרה. הצורך בעזרה לעצמך גם עלה במאמרם. הרבה פעמים המטפל רוצה לעבוד על עצמו תוך כדי הטיפול. הרבה פעמים אדם מנתב את עצמו למקומות ברלוונטיות אליו. דרך המטופלים המטפל נפגש עם הפצע. ברגע שהמטפל לא מודע לבעיות שיש אצלו הסכנה היא שיהיה קשה להפריד בין הבעיות של המטופל לשלך. יש סכנה של השלכה, הזדהות, וניתוב לדברים שקשורים בך ולא במטופל עצמו. הרצון להיות נצרך משחק תפקיד בעבודות טיפוליות. אחד התגמולים הגדולים בעבודה היא תחושת העזרה והצורך שיש בנו. צריכה להיות תלות חיובית, לא מקום שבו המטופל תלויי בנו ולא יכול לתפקד. יש גם מטופלים שמנסים לרצות כל הזמן. אם מטפל מעודד תלות יש לבחון את זה. צריכה להיות שאיפה להעביר את השליטה אל המטופל. חשוב שהערך שלנו כאנשים לא יוגדר ע"י המקצוע. לא צריך להיות מוגדר לפי כמה אתה נצרך. לאדם יש רצון לשלוט. הרבה פעמים כשהאדם בשליטת יתר הוא מצמם את הספונטיניות. יש אנשים שמרגישים צורך לשלוט באחרים. צריך להיזהר במקצוע העבודה הסוציאלית לא להיכנס למקום של שליטה , בפרט עם האוכלוסיות הרמוסות שיצא לנו לעבוד איתן. אנחנו צריכים להיזהר מהמקומות הללו בנו ששולטים וחושבים שאנחנו יכולים להגיד לאנשים אחרים מה לעשות.
הסטטוס של המקצוע קשור הרבה ביחס שיש לחברה כלפי אוכלוסיות נחשלות.
הסטטוס של המקצוע הוא דבר מתפתח. הרי התחום צמח מתוך הפסיכולוגיה וצריך לבחון איפה חלק של כל מקצוע. לעיתים אומרים לעובדים סוציאלים שהם לא פרופסיה אלא לקחו את התיאוריות מתוך הפסיכולוגיה וכו'.
עלינו לשאול את עצמנו שאלות
לגבי בחירת המקצוע. למה בחרתי? האם ועד כמה אני מודע לצרכים שלי ולמניעים שלי
בבחירת המקצוע? האם אני מרגיש התנצלות או אשמה על הצרכים האלו? האם אני מסוגל
לספק את צרכי ובו בזמן לספק את צרכי המטופל? האם באמת אני יכול להתעניין בחייו של
הזולת? האם אני יודע לקבל עזרה ומה קורה לי במקום הזה?
תוכנות משותפות המופיעות אצל עובדים יעילים:
צריך לאהוב קשר, חמלה, אמפטיה, בשלות רגשית, אמונה ותקווה לשינוי, גמישות, יכולת לקבל משוב. הגינות, ואמינות (סודיות, כבוד), מתן דוגמא אישית, יכולת ניתוח ותובנה.
היכולת שלנו להעריך את עצמנו כאדם. להבין את היכולות והחולשות שלנו – אנחנו הכלי. אנחנו כמטפלים צריכים להיכנס לעולמו וחייו של מטופל מבלי לכפות את הדעות שלי. לכבד את השונה, ודעותיו.
צריך להיות ריאליים, להבין שאנחנו לא תמיד יכולים להביא לשינוי. להבין שלא הכל תלוי בך.
היכולת של המטפל לטפל בעצמו כמו שהוא מטפל באחרים. מטפל שבאופן מתמיד בודק את הצרכים והערכים שלו.
להיות אדם שנמצא בלמידה מתמדת.
שיעור 2 29.10.07
התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שהשפיעו על המקצוע.
עבודה הסוציאלית היא תוצר של החברה המודרנית. מצד אחד החיים המודרניים הביאו לשיפור באיכות החיים שלנו. אולם מאידך אנשים נתקלים בבעיות שונות. בעיות של חולי אישי. בעיות משפחתיות, או בעיות קהילתיות. יש קהילות שמתוחמות גיאוגרפית ומתמודדות עם בעיות משותפות.
אנו רואים במהלך השנים עלתה השאלה מה ניתן לעשות עם הבעיות. כך צמחו מקצועות העזרה השונים. אנו רואים את תחילתה של העבודה הסוציאלית בתחילת המאה תשעה עשרה עם התיעוש; החל תהליך מואץ של עיור שסימל מעבר מחברה כפרית מסורתית לחברה עירונית. החברה הכפרית התאפיינה במרכזיות של המשפחה ובמערכות תמיכה קהילתיות ומשפחתיות. כתוצאה מהמעבר לחברה עירונית, חל תהליך של ניכור, כל משפחה היא תא בפני עצמה ומערכות התמיכה שהיו קיימות החלו להתערער. בד בבד קמו תופעות חדשות, ניצול עובדים , ילדים, שעות עבודה רבות . מתעוררות בעיות כמו עוני, הזנחת ילדים, חולי ועוד. בשלב הזה קמו שני מענות. המענה הראשון הוא מענה שהמדינה ניסתה לתת, כמו חוק העניים באנגלים שפינה הומלסים לבתי מחסה. המענה השני הוא ארגונים התנדבותיים, המורכבים בעיקר מאנשים מהמעמד הבינוני וגבוהה,המכוון לפיעלויות צדקה. ארגון הגג הראשון בבריטניה הCOS, איגוד את הקבוצות השונות שהעניקו צדקה. הם התחילו לקבוע אמות מידה לפעילות שלהם. הגדרת תוכנית טיפול, ביקורי בית, פתיחת תיק. פעם ראשונה שהחלו להתמקצע. באנגליה קם ארגון תנועת ההתיישבות הביתית. הם שמו להם למטרה להעלות את הרמה התרבותית בשכונות עוני. אנשים מאוד אידיאליסטיים שעברו לגור בתוך השכונות, עזרו ועוררו את האנשים למודעות לזכויות שלהם. בארה"ב זה היה לרוב נשים פמיניסטיות. מארגונים וולנטריים אלו קמה העבודה סוציאלית.
מתעוררת שאלה, אם אדם שבא לעזור זקוק להתמקצעות או לא. שאלת הפרופסיה של עבודה סוציאלת.
מרי ריצ'מונד, באנגליה, הייתה הראשונה שאמרה שצריך להפוך את העבודה הסוציאלית למקצוע. עד אז היה מקובל שכל מי שרוצה לעזור יכול. ריצ'מונד דיברה על כך שצריך לנסות להכיל אלמנטיים מדעיים על הטיפול. היא כתובת את "דיאגנוזה חברתית" שם היא מבטאת את משנתה. החל משנות העשרים רואים תהליך התפתחותי, ורואים התמקצעות של האנשים שעוסקים בעזרה סוציאלית , ולהפוך אותו למקצוע שנשען על ידע, שיטות התערבות ומחקר. מקצוע העבודה סוציאלית משתנה כל הזמן, בפרט עם השינויים החברתיים. בתחילת המקצוע רואים שהוא שאב הרבה מהפסיכולוגיה והייתה התרכזות בתיאוריות הפרואידיניות. בשנות השישים כאשר הממשל החל לפתח תוכניות להתגבר על העוני ואנו רואים יותר התרכזות באינטראקציה בין האדם לחברה וההשפעות ההדדיות. ההבדל בין עבודה סוציאלית לפסיכולוגיה הוא ההתייחסות לפרט דרך החברה, ונדרשות לעיתים התערבויות עם המשפחה, החברה והקהילה.
בישראל בשנות השלושים, הועד הלאומי החליט להקים מחלקה לעבודה סוציאלית, והזמינו את הנרייטה סאלד להשגיח על כך. לפני כן הסיוע שניתן בישראל התחלק לשלושה. היה את הישוב היהודי הישן, חרדים בערי הקודש שעזרו לעצמם בדומה לגמ"חים. הקבוצה השנייה הייתה עולים אידיאליסטיים, הם הקימו קיבוצים ואת הסתדרות העובדים. מגזר נוסף היה המעמד העירוני הבינוני, שהקימו ארגונים פילנתרופיים בדומה לתהליכים שחלו בחו"ל. בארגונים הללו היה סוג של התמקצעות וחלק קיבלו שכר. אולם רק עם הנרייטה סאלד נקבע שהעזרה לקהילה מחייבת ידע והתמקצעות בעבודה סוציאלית. היא קבעה שלשה עקרונות שמנחים את מערכת הרווחה בישראל.
- יחידת היעד שנקבע היא המשפחה. והפרט הוא חלק מהמשפחה.
- מי שמפעיל את השירות הוא הקהילה. (משרד הרווחה מפקח אולם בכל עיר ועיר הרשות המקומית מנהלת את השירותים החברתיים).
- השירות ינתן על ידי עובדים סוציאלים שהוכשרו לכך ומתנדבים.
שר רווחה ß מנכ"ל
ß
שירותי תיקון \ שירותים חברתיים\ לטיפול באדם המפגר\ שיקום
שירותים חברתיים ß לשכות רווחה\ שירות לזקן \ שירות לפרט ומשפחה\ שירות לילד ולנוער \ השירות למען הילד ( אימוץ) \ שירות לעבודה קהילתית
אגף לשירותי תיקון
ß
חסות הנוער (פנימיות) \ שירות מבחן \ שרות לנערות \
התמכרויות.
בשירותי תיקון מטפלים באנשים שהם במצב של התדרדרות שולית , עבריינית.
פקיד סעד, עו"ס שמשרד הרווחה
הסמיך אותו לאכוף חוקים מסוימים.
בשנת 34' נפתח הקורס הראשון לעבודה סוציאלית בירושלים. ב 37' הוקם האיגוד של העובדים הסוציאליים. העבודה הסוציאלית בראשיתה בישראל עסקה בבעיות של עליה ושל מלחמת הקוממיות ורוב הפעילות הייתה פעילות חירום. מדינת ישראל ירשה את מבנה הארגונים החברתיים מלפני היווסדה. במהלך השנים אנו רואים כיצד הוקמה הלשכה לשירותים חברתיים (לפני קום המדינה היא נקראה לשכת סעד). בתוך הלשכות החלו ליצור חלוקות פונקציונאליות. יש שתי שיטות עבודה בלשכה- השיטה הפונקציונאלית, לכל עובד יש תחום ממוחיות, וכל אנשי האיזור שרוצים להתמודד עם בעיה מסוימת ילכו לאותו עובד המטפל בבעיה. שיטה- אזורית.
במהלך הזמן, הפרידו בין העיסוק בהבטחת הכנסה לבין העבודה הסוציאלית, והיום הביטוח הלאומי מטפל בכך. חל תהליך מעבר מהשמה במוסדות טיפוליים אל תוך הקהילה.
הגדירו תפקידים במסגרת חקיקה.
הקוד האתי הוא חלק מההתפתחויות החשובות . הוא נוסח ב 78'. יש את הנוסח המתוקן מ 94 אותו נלמד. הקוד הוא מצפן, מדריך שיסייע לנו בקשר עם המטופל ועם הקולגות.
ב96 נחקק חוק העובדים הסוציאליים. כתוצאה מכך רואים כיצד אנשים שלמדו קרימינולוגיה וכו' לא מוצאים עבודה. בגלל שהגדירו תפקידים שרק עו"סים יכולים לבצע.
ב 89 הוקמה מועצת העובדים
הסוציאליים. דרך האיגוד הוקמה המועצה שנבחרת בבחירות. הם קבעו תחומי מומחיות.
שיעור 3 5.11.07
מה היא העבודה הסוציאלית ואילו תחומים היא מקיפה? ומה היא רווחה חברתית?
למושג רווחה חברתית יש משמעויות רבות והוא מכיל בתוכו עבודה סוצאלית. מדינת רווחה חברתית היא מדינה שמחליטה להתערב בשוק החופשי על מנת לספק צרכים בסיסיים של תושביה כחלק מהזכויות הבסיסיות של אזרחיה. יש למדינה שאיפה לספק מינימום חברתית מסוים , של חינוך, בריאות כלכלה וכו'. זה בא להבטיח התקדמות של פרטים וקבוצות בחברה. כמו למשל ביטוח לאומי, אבטלה, מגורים. ישנו שירות שנראה בעין, לאו דווקא כסף , כמו עוזרת בית. בתוך כל זה המדינה צריכה לספק אנשי שירות לאותה אוכלוסיה, ושם נכנסת העבודה הסוציאלית.
ההנחות עליהם מבוססת העבודה
הסוציאלית: שהאדם הוא חשוב. ניתן לעשות משהו כדי להקל על חייו של האדם ולעזור לו
(לעומת גישה דטרמיניסטית), לאדם יש בעיות אישיות, משפחתיות וקהילתיות שנוצרות מתוך
אינטראקציה עם אנשים.
כל השנים מאז היווסדו של
המקצוע ישנו נסיון להגדיר את המקצוע. ההגדרה משתנה מחברה לחברה ומזמן לזמן והיא
קשורה למצב הפוליטי ואקונומי של החברה.
למשל בשנת 56 בארה"ב איגוד
העובדים הסוציאליים NASW ניסה להגדיר את המקצוע: א. לסייע לפרטים וקבוצות בזיהויי
ופיתרון או הקטנת בעיות שנובעות מחוסר איזון בינם לבין הסביבה . ב. לזהות איזורים
פוטנצאלים של חוסר איזון בין פרטים וקבוצות לבין סביבתם על מנת למנוע חוסר איזון
בעתיד. ג. לחפש, לחזק, לזהות את הפוטנציאל הקים בפרטים, קבוצות והקהילה.
הדגש הוא על כך שהפרט צריך
להסתגל לחברה.
היום רואים שלא כולם רוצים
להסתגל , ואולי אין זה תפקידנו. העניים נעוץ בשאלה את מי אנו אמורים לייצג, את
החברה או את הפרט. האם מותר לנו לקומם קבוצה נגד הממשלה? האם יש להתרכז בפרט או
בקהילה.
הגדרה מ61 של שוורץ : מטרת
העבודה הסוציאלית היא לתווך בתהליך בו הפרט או החברה נפגשים באמצעות הצורך שלהם.
הנחת היסוד היא שהאדם מצד אחד שואף להצטרף לחברה כאדם פרודוקטיבי ומצד שני החברה
שואפת לאחד את פרטיה לשלם.
הגדרה נוספת של סקידמור מ 91:
עבודה סוציאלית היא אומנות, מדע ומקצוע שמסייע לאנשים לפתור בעיות אישיות קבוצתיות
וקהילתות באמצעות פרקטיקה שכוללת עבודה פרטנית קבוצתית וקהילתית, אדמינסטרצה ומחקר.
המיקוד העקרי הינו הפחתת בעיות והעשרת החיים באמצעות אינטראקציות אישיות טובות
יותר. המיקוד הוא בקשר.
ההגדרה האחרונה מאיגוד העו"ס
בארה"ב ב96. המטרה העיקרית של המקצוע היא לקדם את הרווחה האנושית ולסייע בסיפוק
הצרכים הבסיסיים של כל האנשים ובמיוחד העצמתם של אוכלוסיות מדוכאות, פגיעות החיות
בעוני. המאפיין ההיסטורי של העו"ס הוא מיקוד ברווחת הפרט בתוך הקונטקסט החברתי
ורווחת החברה כולה. העו"ס מתמקדת בגורמים החברתים התורמים לבעיות אלו.
ההצהרה הזו באה לענות על השאלה
של אוכלוסיית היעד. אם פרט או חברה ומה עם האוכלוסיות החדשות. יש נסיון להזכיר את
ההקשר ההיסטורי של המקצוע, סוכני שינוי חברתיים. יש הגדרה של המקצוע מול
הפסיכולוגיה . יש התמקדות בגורמים החברתיים שמשפיעים על הפרט.
בשנים הארונות נוצר מיזוג בין
העו"ס לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה. התפקיד ושיטת ההתערבות אינם ברורים. דורון במאמרו
קורא לנו להגן על הייחודיות של המקצוע. תפקידינו בתור סוכנים חברתיים, צימצום
עוולות מקצועיות ודאגה לאוכלוסיות המוחלשות. בהתמקדות בפרקטיקה הפרטית אנו משאירים
מאחור את הקבוצות העיקריות שלנו שייתכן שלא זקוקים
לפסיכותרפיה.
תפקיד העו"ס לפי הפו ולארסן: אנו עוסקים בשפור איכות החיים, הרווחה הנפשת והתפקוד של פרטים משפחות קבוצות וקהיולות. לפיכך אנו עוסקים בשלושה מישורים של התערבות: מניעה, אנו מתערבים עם אוכלוסיות שאנו חושבים שהם מועדות לפגיעה עוד לפני שנקבעו. (בגלל העדר תקציב לפעמים לא מגיעים למניעה). המישור השיקומי, עושים התערבות עם אנשים שהתפקוד שלהם נפגע, עקב בעיה פיזית או נפשית, על מנת להחזיר אותם לתפקוד מקסימלי. המישור הטיפולי, טיפול בבעיות משבר נורמטיבי, כמו לידה, זקנה, הורות והתבגרות וכו'. או שיכול להיות טיפול בבעיות של חוסר תפקוד אישי, כמו העדר מיומנויות, התמכרויות, אלימות.
מטרה נוספת היא הרחבת סל המשאבים כלכליים, ארגוניים של המטופל בין אם ע"י הפניה לגורמים, בין אם סיפוק של ידע, בין אם עזרה כלכלית.
מטרה נוספת היא הקמת מערכות של משאבים שלא היו קמים לפני כן.
קידום צדק חברתי הוא מטרה
נוספת, שיתוף פעולה עם קולגות, התערבות בחקיקה.
שיעור 4 19.12.07
רווחה חברתית- אנו מנסים לאתר את צרכיהם של הפרטים ומנסים לתת להם מענה, אישי, קהילתי, משפחתי וחברתי.
צורך- מדובר בדבר מה שהוא חיוני לתפקוד באופן סביר במצב מסוים. יכול להיות כלכלי, חברתי רגשי או פיזי שהוא הכרחי עבור התקדמות, בריאות נפשית, הגשמה וכו'. צורך הוא חיוני לעומת רצון. הרצון הוא לא חיוני לתנאי המחייה, הם יכולים להעשיר אותו אולם לא הכרחיים.
סולם הצרכים של מאסלו מדבר על הררכיה של הצרכים.
- פיזיולוגים – מים מזון מחסה וכו'.
- ביטחון- יציבות, הגנה, מסגרת בטוחה בחיים.
- צורך בהשתייכות ואהבה.
- צורך בהערכה עצמית. סיפוק עצמי, השגיות, לקבל הערכה מאחרים.
- הגשמה עצמית.
ישנן ביקורות על ההררכיה, ישנם
תמיד יוצאים מן הכלל. יש אנשים המוטבציות שלהם לא מונעות בצורה היררכית. כמו אנשים
שמוכנים לרעוב ללחם בשביל ההגשמה העצמית שלהם. אנשים שמונעים מאידאולוגיה קיצונית
ואף מוכנים לסכן את חייהם בשביל זאת.
בעו"ס אנו עסוקים באיתור צרכים, לברר מה הצרכים הבלתי מסופקים של המטופל. אנו צריכים לזהות את הצורך בהתאם למקומו במעגל החיים של האדם. הצרכים משתנים כל הזמן. התפקיד שלנו הוא להתערב כאשר ישנו חוסר בצרכים. אנו מתערבים במקומות שיתכן ויש מחסום אישי.
מחסום אישי – יש אנשים בעלי מוגבלויות או צרכים מיוחדים שאנם יכולים לחפש בעצמם את המענה (קשישים, נכים, פגועי נפש, ילדים קשישים), במקרים כאלו העזרה תהיה תיווכית, אנו ננסה לעזור לו להשיג את הצרכים.
מצב נוסף הוא אנשים שכן יש להם את הרצון לחפש מענה למצוקותיהם, אולם יש להם מחסום פסיכולוגי, יש להם חוסר מיומנויות וכו'. במקרה כזה תהיה התמקדות בלימוד מיומנויות כך שיגיע לפתרון בעצמו. המצב האחרון הוא אנשים לא קונפורמים, שאינם משתפים פעולה, כמו עבריינים או אנשים שהם חסרי מוטיבציה. יש להם אולי את היכולת אבל לא את הרצון. במקרים כאלה אולי נדרשים להתערב כדי לדאוג לסיפוק הצרכים של אלה הקרובים לשלוחן, כמו ילדים.
מחסום סביבתי- ישנן מחסומים פיזיים שמונעים נגישות, כמו חוסר נגישות לנכים או אסון טבע.
מחסום חברתי- מקרים בהם החברה והאוכלוסיה מדכאות ומחלישות פרטים. החברה ממקמת אותם במקום יותר חלש ומונעת מהם לממש צרכים ולספק מאוויים. התפקיד שלנו הוא להעצים את אותן אוכלוסיות מוחשלות.
בעיה אישית הופכת לחברתית כשהיא פוגעת בקבוצה גדולה של אנשים והיא מתחילה להיות מאיימת על החברה כולה. כמו הקמפיינים הגדולים שנעשו למניעת איידס בסוף שנות השמונים כאשר האייס הפך מהבעיה של ההומוסקסואלים לשל כל החברה.
בלומר 71 מגדיר בעיה חברתית כתופעה שנוגדת , מעוררת תגובה ציבורת ומהווה אובייקט לשינוי ותיקון. גם קלנר '78 אומר שבעיה חברתית היא בעיה שמבקשת התערבות חברתית והיא תוצר של תהליכים חברתיית, כלכליים ותרבותיים שיוצרים הפרת איזון. תהליך נוסף שיוצר בעיה חברתית זה מצבי אנוש אוניברסליים שקורים להרבה אנשים. למשל נשים חד הוריות כבעיה חברתית.
קלנר אומר שבעיה חברתית מורכבת משלושה חלקם. ישנה פער בין הרמה הסטנדרטית של קבוצה אחת לזו של קבוצות אחרות. ישנה תודעה ציבורית לגבי המשמעות של הפער והכרה ציבורית שהפער פוגע בערכי החברה, בהתפתחות תקינה של קבוצות מסוימות. המרכיב השלישי הוא שברגע שיש הכרה ציבורית מחפשים דרך אלטרנטיבית, אז תגיע מחאה ציבורית. כמו החד הורות שעוררו מחאה ציבורית ונעשתה חקיקה.
לעיתים יש צמצום של התודעה. הכחשה של המציאות. כמו למשל שבד"כ אין חרדה להיכנס לאוטו למרות שישנה בעיה חברתית קשה של תאונות. או חוסר תודעה לאפליה כלפי ערבים. ייתכן שהבעיה כל כך מאיימת שלא ניתן להתמודד איתה. תפיסת עולם פטאליסטית כולה לתרום לצמצום התודעה. ככל שהתודעה יותר אקטבית ונתמכת על ידי שינוי והישג תהיה לה תפיסה חברתית רחבה יותר. כשאנו רואים בעיה אנו צריכים לדעת שיש אלטרנטיבה, אנו רוצים תוצאות מיידיות ובולטות. ככל שהתחושה שאין אלטרנטיה גדלה כך קטנה התפיסה החברתית וההכרה הציבורית בבעיה.
כיצד בעיה הופכת לחברתית וכיצד הזיהוי שלה הופך אותה לזו.
בלומר 71 מדבר על תהליך זיהוי הבעיה שבנוי מחמישה שלבים. 1. הצמיחה של בעיה חברתית, יש זיהוי שקיימת בעיה ברמה החברתית הטומנת בחובה נזק וסכנה לחברה. 2. מתן לגיטימציה לבעיה. צריכה להיות הכרה ולגיטימציה חברתית להכרה בבעיה כבעיה חברתית. זה נעשה דרך השיח התקשורתי והפוליטי.הבעיה צריכה לקבל משקל. 3. שלב ההתגייסות לפעולה. ברגע שהבעיה מקבלת מכובדות ועולה על הסדר יום הציבורי, נרקמת פעילות וישנה התגייסות לפעולה. 4. יצירה של תוכנית מניעה ותוכנית פעולה, להזרים תקציבים, לעשות חקיקה. (כמעט תמיד כשיש חלוקה של תקציב יש התנגדויות). 5. שלב יישום התוכנית.
ניתן לראות שתוכניות שמיועדות
לפתור בעיה חברתית לעיתים מיושמות באופן חלקי בלבד או נדחקות בגלל שיקולים
תקציביים.
שיעור 6 3.12.07
שבוע שעבר דיברנו על ערכים. האתיקה נשענת על הערכים וקובעת כיצד הערכים יבואו לידי ביטוי. הקוד האתי מציג מערכת של עקרונות ערכים וסטנדרטים המשמשת כלי לקבלת החלטה כשיש דילמות ערכיות.
הקוד אינו מחייב מבחינה חוקית אולם הוא מציב סטנדרטים להם העוסקים במקצוע מחויבים.
אין סדרי עדיפויות בין הערכים. ולפעמים ישנה התנגשות של ערכים. גם ערכים שהקוד מבטא.
הקוד הוא מדריך, ומקל עלינו בקבלת החלטות כשאנו נמצאים בדילמות אתיות.
הקוד האתי מאפשר לנו להגן על הלקוחות, מפני שרלטנים, מפני פגיעה מסוימת. החוק מאפשר לעו"ס לחיות בשלום בינם לבין עצמם. הוא מסדיר את היחסים בין הקולגות. הוא גם מגן עלינו מפני תביעות משפטיות. הוא גם מגדיר את מערכת היחסים עם המטופל.
לקוד יש חמישה סעפים. האחריות של העובד כלפיה לקוחות- מסירות, מקצועיות, שמירת סודיות. הפרק השני מתייחס לעו"ס מתוקף תפקידו החברתי. הפרק השלישי עוסק באחריות כלפי עמיתים. הרביעי הוא היחס בין העו"ס למקום השירות, מצפים לנאמנות, וכבוד כלפי המעסק והמקצוע. החלק האחרון זה האחריות האתית של העובד על שמירת המקצוע, הרחבת הידע המקצועי...
בפרק הראשון נאמר שלא רק שאסור לנו להפלות, אנו צריכים להיות ערים לאפליה. כעו"ס אסור לפעול על בסיס אפלייתי. לא רק שאסור לעשות זאת אלא צריך לנסות למגר אותה.
שמירת סודיות, אנו מחויבים לסודיות מוחלטת של המטופלים למעט כאשר יש נושא המעוגן בחוק. הסודיות היא אחד הנושאים המורכבים. ישנו משולש, המטופל, המטפל והגורם המבקש הפרה של הסודיות (זה חושף אותנו למתח בין המחויבות למטופל, לבין מקום העבודה, לבין ערכינו עצמנו). דבר ראשון יש לידע את המטופל על זכויות הסודיות שלו. אנו מחוייבים לסודיות, למעט מקרים בהם אנו זקוקים לייעוץ. יש הרבה פעמים החתמה גורפת של ויתור סודיות אולם גם במקום כזה יש לנהוג בכבוד ובשיקול דעת , יש מקרים בהם צריך צריך להחתים על נושאים ספציפיים.
החוק כן קובע מתי מותר להפר את הסודיות. יש לנו חובת דיווח חוקית, במקרים בהם אנו חושבים שיש ילד בסיכון, כשיש פגיעה או התעללות בחסרי ישע. כאשר פקידת סעד מנהלת חקירה, היא רשאית לחקור גם אותנו, גם זה צריך להיות בחוזה. מבחינת החוק יש אפשרות של גישה מבוקרת לתיקים, לכן, יש לכתוב בתיק עובדות, רישומים פורמליים.
האנציקלופדיה של העו"ס מחלקת את הדילמות לשבעה תחומים עקריים.
1. סודיות ומידע חסוי. 2. מה שקשור לאמירת אמת למטופלים. 3. פטרנליזם מול החלטה עצמית 4. חוקים והוראות מדיניות 5. הלשנה על עמיתים 6. חלוקת משאבים מוגבלת 7. ערכים אישיים מול ערכים מקצועיים.
איך בכל זאת מתקבלות החלטות? דילמות בדרך מתקבלות בצורה אינטואטיבית אולם צריך לפתח מודעות בנוגע לדפוס קבלת ההחלטה. ישנן שתי גישות. הגישה התועלתנית מתמקדת בהשלכות על כל צד. ההחלטה שצריך לקבל היא היכן יהיו השלכות חיוביות יותר. יתמקד בהשלכות הצפויות, מה עשוי להתרחש בכל בחירה או פתרון, והשלכות אלו יהיו מבוססות על הידע התיאורטי, והידע על החיים של אותו מטופל. הגישה השניה היא הגישה האבסולוטית. היא פחות נפוצה בשדה, היא אומרת שחוקים הם מוסריים וקבועים. ופעולות הן טובות או רעות כשלעצמן (קאנט), עלינו להיות נאמנים לחוקים ללא קשר להשלכות.
מתיסון מציעה מודל לקבלת החלטות. היא אומרת שאנו מושפעים מערכים שלנו, מהתרבות שלנו וגם מהתרבות הארגונית ומאוד חשוב שנעשה הפרדה בין מה שקשור אלינו ולארגון לבין הרצונות והצרכים של הפונה בנפרד. היא מציעה כמודל במקרים של דילמות, בשלב הראשון לאסוף את כל המידע על הפונה והמקרה, גם מידע תיאורטי. יש לעשות ניתוח שיעשה הפרדה בין המרכיבים והערכים שלי והארגון, ומה השיקולים המקצועיים שרלוונטיים. לזהות איזה מתח נוצר בין אילו מרכיבים. מתיסון אומרת שלפעמים יש לפנות לקוד האתי כמדריך, אולם הדבר החשוב ביותר הוא המדריך הפנימי.
יש להימנע מניצול המטופלים
לצרכים האישיים שלנו.
שיעור 7 10.12.07
בקוד האתי מדובר על כך שעלינו להעדיף את חובתינו לציבור במצבי חרום מאשר עצמנו ומשפחתינו.
ברגע שלקחתם על עצמכם את
התפקיד, יש מחויבות אליו. הצפיה מאתנו היא לא להיכנע מבחינה חברתית למדיניות ממשלה
אלא להיות סמן.
רגישות בין תרבותית- מתחבר לנושא של ערכים, ועבודה עם השונה והאחר. תרבות – יצירה דינאמית של קולקטיב, היא שילוב של תוצרים חומריים, התנהגותיים, ורגשיים. היא מתייחסת לעובדה שאנו מסוגלים להבדיל בין קבוצות אנושיות על ידי האופן שהן מכוונות ובונות התנהגות, ובעצם תרבויות שונות זה מזה בהשקפותיהם על מנהגים, תפיסת החיים, הטבע והאנשות. כל התפיסות האלו מובעות בתרבות על ידי סמלים, שפה, אומנות. תרבות מועברת מדור לדור בתהליך סוציאליזציה. בתהליך זה יש סוכני חיברות , ההורים, מנהיגים מורים וכו'. והזהות התרבותית של כל אדם נגזרת מהשתייכותו לקבוצה חברתית, אתנית. הזהות היא למעשה השקפת העולם שמניעה את ההתנהגות.
מפגש בין תרבותי מתרחש בכל
חברה פלורליסטית, הוא מביא להעשרה. יכול להרחיב את ההבנה כלפי האחר, הוא יכול
לסקרן. מצד שני המפגש הוא גרום לקושי, תקריות, קונפליקטיים, שיפוטיות ויכול לגרום
אף לסלידה מהשונה ממני. נשאלת שאלה מה קורה לנו כאנשי מקצוע.
החברה הישראלית מורכבת מקבוצות אתניות רבות , במהלך השנים פעלו להתבוללות חברתית, הייתה צפיה שקבוצת המיעוט תנוע לכיוון הכלל, מתוך מחשבה שהומגניות מטיבה. תפיסה זו חילחלה לעו"ס. בשנים האחרונות התחילו לשים לב לרגישות בין תרבותית. זה צמח מתוך לחצים של קבוצות אתניות להכרה ביחודיות ובצרכים הייחודים. שמו לב שיש נשירה גדולה מאוד מטיפול של אנשים מקבוצות אתניות שונות, הם הרגישו שלא עוזרים להם. הבינו שההומגניות אינה מתאמה לכל קבוצה ויש לפתח סוגי התערבות שמתאימים לאותה תרבות. (בדומה למה שקורה עם עולי אתיופיה). סיבה נוספת היא כי מחקרים הראו שלסטודנטים יש הרבה פעמים דעות קדומות, ולא רק זאת אלא הם מכחישים זאת. זה עלול להביא לכשלים בטיפול, לא מבינים מי מולנו, לעיתים מסתכלים ממרחק, או בסלידה.
הפחד מהאחר נמצא ומקונן בתוכנו. כעובד סוציאלי אי אפשר להתנהל עם דעות קדומות, זה יכול להפריע בטיפול, בקשר הטיפולי, הוא נכנס לאבחון.
רגישות תרבות מושתת על פלורליזם חברתי, ומושתת על מתן טיפול רגיש מתאים בין הלקוח לעו"ס.
האוגדה הפסיכולוגית האמריקאית הגדירה עבודה רגישת תרבות בשלשה מרכיבים:
1. מודעות עצמית תרבותית, מודעות המטפל לתרבותו ולרקע האתני כשמדובר בבחינת האמונות והערכים האישיים. התבוננות פנימית שכוללת בתוכה זיהוי סטריאוטיפים ודיעות קדומות, תוך הבנה שהשקפת העולם שלנו משפיעה על הטיפול. חשוב שנשאל את עצמנו, מה הן העמדות והסטריאוטיפים שיש לנו על אותה תרבות, מה נקודות הדמיון והשוני, מה מחבר ביני למטופל ומה מבחין בינינו. ומה הדבר הקשה ביותר עבורינו עם אותה קבוצה.
2. מרכיב הידע- אנחנו צריכים לרכוש ידע על התרבות, השקפות העולם, האמונות הערכים וסגנון החיים. מעבר לכך מה המשמעות של קשר טיפולי בתוך אותה תרבות. אנו צריכים להבין איפה מדובר בדפוסים אישיותיהם ואיפה תרבות.
3. מרכיב המיומנויות- יכולת
המטפל להתאים את ההתערבות לתרבות הפונה. יכולתו לזהות מסרים מילוליים ולא מילוליים.
הרבה פעמים טיפולים לא מערביים כמו להעזר בקאדי, שייח או רב.
מטפל רגיש תרבות אמור להיות
מסוגל להתסכל על תרבותו מבחוץ, בעל פתיחות ורצון ללמוד מאחרים בלי להסתכל דרך נקודת
ראות של התרבות שלו. היא המפתח ליכולת שלנו ליצר קשר חם, אמפתי ואמיתי. מאפשר לנו
לערוך אבחנה מדויקת.
גולדברג בשנת 2000 כתבה מאמר
על הקשיים והקונפליקטים מול פונים מתרבות אחרת. היא מתארת שלושה סוגים: 1. קונפליקט
בין הרצון לתת כבוד לתרבות מסוימת ובין הרצון לזכויות אדם. איך אפשר לכבד תרבות
אחרת שנותנת פגיעה לזכויות אדם. 2. קושי בין להבין את צרכי והשקפת העולם של פונים
מתרבות אחרת לבין הרצון לעסוק בעו"ס על פי הבנתינו והשקפתינו. ("את לא מבינה
אותי").3. קונפליקט בין הזכות של עו"ס להעדפה אתנית ותרבותית מול מחויבותו למנוע
אפליה כנגד תרבות מסוימת.
שיעור 8 17.12.07
המשך של רגישות תרבותית, בהקשר של עו"ס, הגישה האקולוגית והגישה המערכתית. שבוע הבא נדבר על העצמה וגישת הכוחות.
(שירות ראשוני- שירות שהמהות
שלו זה עו"ס, לקדם את ערכי החברה ושירות סוציאלי, כמו לשכת רווחה. שירות משני הוא
כזה שהעיקר שלו הוא לא עבודה סוציאלית אולם יש שם שירות משני של עו"ס, כמו בבית
חולים. )
הגישה האקולוגית מיוצג על ידי
קורט-לווין, וברונפנברנר. גישה שרואה את האדם, ומנתחת אותו בהתאם ליחסי הגומלין שלו
עם הסביבה, עם מעגלים שיש סביבו, משפחה, חברה, קהילה, מדינה. זה מאפשר לנו רמת
ניתוח רחבה יותר של האדם בהקשר לסביבה שלו. קיימת הבנה שכאשר יש אינטראקציה חיובית
לאדם ולסביבה, האדם מועשר, אבל גם החברה מועשרת. אם הסטודנט ירגיש טוב, הוא יועשר,
וגם הסביבה תועשר כי הוא פעיל. מדובר בסביבה הן ברמה הפיזית של הטבע, תנאי הדיור.
כלומר האם יש גורמי טבע שמשפיעים עליו. מדובר גם על סביבה חברתית- המקלעת החברתית.
מקלעת היחסים האנושיים בין בני אדם, בין דרגות ארגון שונות שיש לסביבה עם היחיד.
פרופנברנר ב79 ערך מיפוי של מערכות ההשתייכות של האדם, וחילק המערכות לארבע אלו
שמבנות את הסביבה שלנו.
הרמה הראשונה היא המיקרוסיסטם, רמת האינטראקציה של הפרט עם הסביבה המיידית שלו, עם המשפחה, עם האחרים המשמעותיים בחייו, ועם קבוצת השווים.
הרמה השנייה זה המזוסיסטם, האינטראקציה של הפרט על מערכות פורמליות בחיים שלו, וגם האינטראקציה של המיקרוסיסטם עם אותן מערכות. (גם הילד מול בית הספר, וגם משפחתו מול בית הספר).
הרמה השלישית היא אקזוסיסטם, כל המסגרות הארגונים המשפיעים על הפרט באופן עקיף אך הוא אינו משתתף בהם באופן יום יומי. מוסדות המדינה, הסדרים חברתיים וכו'.
הרמה האחרונה היא רמת המאקרו,
כל מה שקשור לערכים, נורמות, אידיאולוגיה.
בשנת 80 הוסיף בייסלי רמה נוספת, שהיא הכי בפנים, המערכת האונטוגנית, התוך אישי, הבין אישי, המאפיינים האישיים של היחיד, שמשפיע ישירות על האינטראקציה של האדם עם החברה.
על פי הגישה האקולוגית ניתן לנתח אדם ברמות שונות. למשל אלימות, בודקים מה יש באישיותו שגורם לו להיות אלים, במיקרוסיסטם נבדוק מה ביחסים עם אישתו מעודד את האלימות, במזוסיסטם נבדוק, אם הוא מועסק מתוך ידיעה שזה משפיע, באקזוסיסטם נבדוק השפעה שם גורמם מדיניים, ובמאקרוסיסטם נבדוק מה היחס של החברה כלפי אלימות ומאיזו תרבות הוא בא. הגישה האקולוגית מאפשרת ניתוח בכמה רמות ולאפשר שיטות התערבות שונות.
מושג נוסף בתיאוריה זו הוא הסתגלות והתאמה. האדם מחפש איזון והסתגלות בין הצרכים והרצונות שלו לבין צרכי הסביבה ומה שהיא מספקת לו. אנשים שואפים להתאמה.
כעו"ס אנו מתערבים כשיש חוסר איזון, כשאין התאמה. כשיש חוסר איזון אדם מנסה להסתגל מחדש ויש שלוש אפשרויות פעולה. 1. שהסביבה תשתנה. 2. האדם משתנה (האדם עושה שינוי כדי לשפר את טיב ההתאמה). 3. פרדה (האדם והסביבה יפרדו להם).
אנחנו מתערבים כשיש בעיה עם הסביבה. אם אנו רואים שהסביבה עוינת, בלתי מזינה, עם אפליה, מתעללת, שלא מספקת לאדם את מה שהו זקוק לו. כשיש בעיות דיור מאוד קשות.
בשלב השני יש התערבות עם האדם עצמו, אנו מסתכלים על הפרט ורואים שהוא עצמו חסר משאבים אישיים להתמודדות, דפוסי התנהגות שליליים, חוסר תפקוד.
התפקיד שלנו הוא לאתר את מקור הבעיה, ומה ואיפה צריך לשנות. אנו מתערבם במעברים חיים ושינויים לעיתים, היה איזון אבל הנסיבות הפרו את האיזון. צריך לעזור מחדש להסתגלות והתאמה בין האדם לסביבה. לפי גישה זו לחץ הוא תוצר של חוסר איזון, בין התביעות של הסביבה והיכולת שלנו להתמודד איתה.
משאבים אישיים מתייחסים למערכת האונטוגנית, מוטיבציה, הערכה עצמית, פתרון בעיות, כוחות אגו, היכולת לקבל עזרה מהסביבה.
משאבים סביבתיים הכוונה היא יחסי הגומלין ומערכות התמיכה שיש לאדם. אחד התפקידים שלנו היא לפתח את מערכות התמיכה.
הגישה מאפשרת למפות בכמה רמות ולנתח במספר רמות ולפי זה להחליט איפה להתערב.
פונקציה מקצועית נוספת, היא
עבודה על רמת המאקרו האקזו, ארגונים שקובעים מדיניות, מדיניות חברתית, שאיפה לצדק
חברתית ואפליה. השפעה דרך יוזמה של חקיקה ויצירה של לחץ על אוכלוסיות מדוכאות
ומופלות.
גישת המערכות- היא גישה או
תיאוריה שמיוחסת לעו"ס, מנקודת מבט מדעית ישנו ויכוח אם הגישה הזו היא ידע שניתן
לקרוא לו תיאוריה או שזה סט של השערות שמאפשרות להבין בצורה שיטתית יותר יחסי
גומלין ותהליכים. היא נשענת על תיאורית המערכות הכללית שהיא תיאוריה ביולוגית.
ברטהלאפי ב 71 פיתח תיאוריה ביולוגית, שטענה שכל אורגניזם הוא מערכת שמורכבת מתת
מערכת וכל המערכות משפיעות ומושפעות זו מזו.
כל אורגניזם בנו מתת מערכות ועוד תתי מערכות (חברה, קהילה, קבוצה, משפחה ויחיד)
השלם גדול מסף כל חלקיו.
לכל מערכת יש צורך בסיסי להתפתח, לצמוח, להשתנות. האדם רוצה להתפתח, המשפחה גם רוצה. על מנת להתפתח, המערכת יכולה להיות עם גבולות חדירים או לא חדירים לסביבה. והגבולות החדירים מאפשרים תהליכים בהם מושקעות תשומות (משאבים, כסף, אנרגיה), אותן תשומות עוברות תהליכי המרה, ובסופו של דבר ישנן תפוקות שמשפיעות מחדש על מתן תשומות.
בעיה בתפקוד היא אינה פתולוגיה של הפרט, אלא יכולה להיות קשורה למערכות היחסים בין הפרט למערכות אחרות בסביבה שלו.
הדדיות- שינוי באחד החלקים או המערכות, מוביל לשינוי במערכת אחרת, כאשר האינטראקציה היא היא הדדית.
למערכת יש מבנה מוגדר, לכל תת
מערכת יש גבולות ברורים שקובעים מי שייך למערכת, ומה הזיקה שלהם עם מערכות אחרות.
ישנם משפחות שהם מערכת סגורה. זה משמר מצב שמעכב גדילה מכיוון שאין תשומות
שמתקבלות. אין תהליכים של שינוי.
הגישה האקולוגת יותר ממפה,
המערכתית יותר מובנת ומתארת את יחסי הגומלין בינהן. שתי המערכות הם מעגליות, משפיע
ומושפע. שתיהם שמות דגש על האדם בהקשר הסביבתי שלו. אולם יש לזכור שמדובר בתיאוריות
יותר כלליות, שמאפשרת ניתוח והבחנה.
פינקוס ומנהיים, השתמשו בתיאורית המערכות כדי לנתח את העבודה הסוציאלית. הם ניתחו ארבע מערכות שרלוונטיות לתהליך האבחנה והטיפול. המערכת הראשונה נקראת מערכת סוכן השינוי, העובד הסוציאלי והארגון שהוא עובד בו. המערכת השניה היא המערכת של הלקוח, כל האנשים הקבוצות והקהילות שלהן ניתן הסיוע. המערכת הבאה היא מערכת המטרה, כל הגורמים שסובבים את הלקוח, בהם סוכן השינוי עושה שינוי על מנת להשיג את המטרה. (הרבה פעמם כדי להקל על הלקוח צריך לפעול במערכת המטרה. מערכת הפעולה היא כל הארגונים איתם עובד סוכן השינוי על מנת להשיג את המטרות או השינוי המתוכנן. (למשל להעזר בפסיכיאטר, יועץ בבית ספר). במקרים שונים יש לפעול על מערכת שונות. יש לעשות הבחנה עם מי עובדים, מי הלקוח כמערכת, מי האנשים שדרכם משיגם את השינוי, מערכת המטרה, ובמי אנו נעזרים להשיג את המטרה, מערכת הפעולה.
ישנן יחסי גומלין בין כל
המערכות האלה.
שיעור 9 24.12.01
גישת הכוחות
העצמה זה מושג שהתחיל להתפתח בשנות השבעים, בשנות השמונים הוא צבר משמעויות נוספות. בשנות התשעים, נושא ההעצמה היה בשיאו. גישת ההעצמה היא גישה פוסטמודרנית, בעוד שהגישות הקלאסיות יוצרות אי שוויון במובן שהמטפל הוא בעל הידע והכוח, בעוד המטופל לא. גישת ההעצמה מבוססת על הגישה ההומניסטית, ערך הדטרמיניזם העצמי, חשוב הוא אמונה באדם, ובכוח שיש בתוכו, מתוך אמונה שכל אדם יודע הכי טוב מה מתאים לו.
העצמה- נותנים כוח, אולם יש מישהו שצריך לקחת את הכוח הזה. יש תהליך בין שני אנשים, כשהמהות היא מעבר של האדם ממצב של חוסר אונים למצב שיש לו שליטה יחסית בחיים שלו, בגורל שלו ובסביבה.
הגדלת היכולת של פרטים קבוצות וקהילות, לפעול למען עצמם, על מנת להשיג שליטה רבה יותר בחייהם. מדובר בתהליך, תהליך שיש בו תוצרים. נוצר מצב שהפרט רוכש משאבים, אישיים (דימוי עצמי גדול יותר, תחושת מסוגלות), וגם משאבים ארגוניים ( הרווחה יכולה להיות משאב ארגוני). שליטה בסביבה, יכולת למקסם את המשאבים המגיעים מהסביבה. הדבר נכון גם לגבי קהילות. ברמה הקהילתית ישנה הנחה שישנם קבוצות שמדוכאות על ידי קבוצות אחרות, ואותן קבוצות זכאיות לצדק חברתי והעצמה ואפשר להביא את אותן הקבוצות לשליטה בחייהם. ישנם גורמים בחברה שהם נוגדי העצמה, disempowerment. אפלייה, (מצב שיש קבוצות שהן מוחלשות. התיאוריות הפמיניסטיות מדברות על צפיות נוגדות העצמה, חוסר שיוויון הזדמנויות, היא אומרת שבכלל המבנה החברתי נוגד העצמה), אפליה דומה לניכור, שם ניתן להוציא קבוצה מסוימת מהשיח הציבורי, ופוגעת בהעצמה. כל מי שמובטל לא צריך לקבל כסף- היא אמירה של ניכור. יש גורמים נוגדי העצמה שנולדים לתוכם (חוסר בכוח), כמו מחלה או מצב סוציולוגי שלא מאפשר מוביליות חברתית. (אחד הדברים שמאפשרים מובליות חברתית הוא השכלה).
ברמה הפרקטית ישנם מספר רמות של העצמה, הפרטנית, הקבוצתית, הארגונית וקהילתית. בכל הרמות האלה, בפרקטיקה הכוח מושג על ידי הפונה, והוא זה שבוחר מתוך מגוון אפשרויות שאנו מציגים לו, המטרה היא להרחיב את אפשרויות הבחירה. התהליך הוא תהליך בו ישנה שותפות מלאה בין העו"ס לבין הפונה, כשההעצמה בעצם מניחה שמי שמחולל את השינוי הוא הפונה, והעובד הוא למעשה כלי בידי הפונה. ברמה הפרטנית העצמה מתרחשת בתהליך של התפתחות אישית, מדברים על גדילה בכוחות, ביכולות, הרחבת הידע שיש בידי הפונה, יידוע שלו על זכויותיו. ברמה הפרקטית, אנו מסייעים למטופל לרכוש מיומנויות שיעזרו לו לרכוש את זכויותיו הליגטימיות, כך שיוכל לספק את צרכיו בסביבה שלו. זה דורש מאתנו לווסת את עצמנו ולאפשר למטופלים לקחת את הכוח מאיתנו, לא לעשות בשבילהם. אם יש משהו שהוא יכול, לא לקחת את זה ממנו, אם יש משהו שהוא עדיין לא יכול, אז להתחיל ללמד אותו. ברמה הקבוצתית, יש ליצור התאגדות של פרטים שיש להם בעיה זהה ואינטרס דומה, למיצוי זכויות, השגת משאבים והתפתחות אישית. ההעצמה הקבוצתית הופכת לקהילתית ברגע שהם מחליטים לפעול למען קהילה שלמה, כמו קבוצה של הורים לילדים אוטיסטים שרוצים לעזור לכלל האוכלוסיה הזו. כמו קבוצת הנכים שהחליטה לפעול למען כל קהילת הנכים, התנאי לכך הוא שאותה קבוצה צריכה לזכות בהכרה של אותה קהילה אותם הם רוצים ליצג.
העצמה ארגונית- הלקוח שלנו שותף פעיל במדיניות הארגון, השירות וקביעת הנושאים שעומדים על סדר היום. ז"א שמערכת הלקוח בחלקה או בשלמותה מהווה תמיד חלק מהפעילות של השירות בכל מה שקשור לקבלת החלטות. ניתן לראות זאת גם במסגרות סגורות, במקומות טוטאליים, כמו פנמיות, מועדונים. גם בלשכת הרווחה יש לשאול מה מקום הלקוח בקביעת מדיניות. (יש מחקרים שאומרים שהמקלט הוא נוגד העצמה)
גישת הכוחות, צורת התבוננות, פרספקטיבה על האדם.
לכל אדם יש כוחות שיאשפרו לו לבנות, להתמודד, הכוחות האלה קיימים באדם גם היום, בפרקטיקה גישת הכוחות אומרת שיש לבנות את הטיפול על הכוחות, ולא על הפתולוגיה. במקום לראות את מה שאין, לראות את מה שיש. לראות את האדם כשורד, לא דרך פתולוגיה.
בוכבינדר ובן ציון אמרו שיש לעו"ס נטייה מופרזת להתמקד במחלה, בפתולוגיה, משתמשים בשפה מקצועית, דיאגנוסטית, שהיא רווית סטיגמות, ואז בעצם הופכים את הבעיה לזהות הדומיננטית של אותו אדם. ישנו הבדל רב בין "חולת נפש" לאישה שסובלת ממחלה נפשית, הם טוענים שבתיוג הזה אנו מאשימים את הקלינט במצבו ולא מתמקדים בכוחות שכן בשליטתו. העקרונות של גישת הכוחות ע"פ סלביי 2002, -לכל פרט קבוצה או משפחה יש כוחות, לכן חשוב לכבד את הכוחות האלו ולסייע לפונה לגלות את הכוחות שטמונים בו. חלק מהעבודה שלנו היא לבדוק עם המטופל איך הוא התמודד עד עכשיו וכיצד הוא יכול לפתח כוחות אחרים להתמודדות. – טראומה, התמודדות או מאבק יכולים להיות פצע אבל יכולים להיות גם מקום לצמיחה, הם לא בהכרח במביעים פתולוגיה, אלא יכולים לאפשר צמיחה מטרואמה. הרבה פעמים ליד הסבל והמצוקה, באופן פראדוקסאלי יכולה להיות צמיחה. – אין לדעת את גבולות היכולת והשינוי שהפרט יכול להגיע אליהם. יש להבין שישנם מקומות של עצירה, שאין בהם גדילה ושלא יכולים להשתנות, אולם עוד כמה שנים הדברים ישתנו. עקרון נוסף שדומה להעצמה הוא שיתוף לקוחות, גישת הכוחות תופסת שהמטפל אינו כל יודע, והפגישה הטיפולית שהיא של שני מומחים שבאים לשתף ידע ולעבוד ביחד. המטופל הוא המומחה לחיים שלו. אנו לא יכולים להבין את החוויה של המטופל עד הסוף. אנחנו צריכים ביחד להבין את החוויה, לעו"ס ישנם כלים לעזור למטופל לעבד את החוויה.