חזרה לאתר הראשי

---

תאוריות באישיות - מחברת 2007/8

בתיאוריות באישיות יש 3 מישורי התייחסות:

1. מה רואים מבחינה חיצונית, התנהגותית. דוגמא: ריחוק של ילד מאמא שלו
2. איך הדברים מתרחשים. דוגמא: איך במצב מסוים הריחוק נהיה חמור יותר, למשל כשהיא מביאה אותו לגן.
3. למה- הסיבה להתרחשות. דוגמא: כי האמא של הילד המתרחק עשתה משהו שגרם לו להתרחק.

מה ייחשב תיאוריה טובה מבחינה מדעית?

• כלליות- יכולת הכללה של תופעות ברמה אוניברסלית. דוגמא: כל האנשים בעולם יגיבו לתופעה מסויימת באחת מ- 5 דרכים.
• יכולת התרחבות- שאפשר יהיה להוסיף ולעבות את התיאוריה מבלי לפגוע בתיאוריה עצמה. דוגמא: תיאוריות ניאו פרוידיאניות שהוסיפו, פיתחו והרחיבו את התיאוריות של פרויד.
• דקדוקיות- ניסוח ברור להשערות ולרעיונות בתיאוריה כך שהיא תהיה מובנת לכולם.
• חסכנות- הסבר של תופעות רבות דרך מושים מעטים.
• מקוריות- שהתיאוריה תתן נקודת מבט חדשה על דברים.
• עומק- שהתיאוריה תהיה מעמיקה, מעבר למה שמצוי על פני השטח. החסרון שבזה הוא שיש קושי בבדיקת תיאוריה כזו. את רוב התיאוריות כמעט שאי אפשר לבדוק.

הנחות בסיסיות על טבע האדם ונפשו:

ישנן 9 הנחות כאלה שנוסחו על ידי הייל וזיגלר.

1. חופש מול דטרמיניזם- לכל תיאורטיקן יש השקפה האם האדם חופשי לגורלו או שהתנהגותו מוכתבת ע"י גורמים חיצוניים או פנימיים שהוא לא מודע להם.
2. הגיון מול חוסר הגיון- מה מכתיב את ההתנהגות- האם ההגיון, המחשבה, השכל (ואז אלו יהיה במוקד ההתערבות), או שהתנהגותו של אדם אינה רציונאלית.
3. שלמות מול חלקים- איך אפשר להבין את האדם, כישות שלמה שצריך תמיד להתייחס אליה כמכלול, או שהאדם מורכב ויש לבודד אותו לחלקים- תהליכי חשיבה, התנהגויות ספציפיות וכד'.
4. תורשה מול סביבה- קשור למס' 1. מה יותר משפיע על האדם, הסביבה או התורשה. היום רוב התיאוריות משלבות את שני הגורמים ( טוענות שיש השפעה גם של תורשה וגם של סביבה).
5. האדם בר שינוי או לא בר שינוי- האם כל החיים יכול להתרחש שינוי או שהאישיות הבסיסית מתייצבת כבר בילדות. מי שטוען שיכול להתרחש שינוי ידבר על התפתחות האדם במהלך חייו. מי שטוען שהאדם אינו בר שינוי, בתיאוריה שלו יהיה דגש על הילדות והיחסים עם האם.
6. סובייקטיביות מול אובייקטיביות- האם האדם מושפע מגורמים אובייקטיביים חיצוניים, ואז הדגש בתיאוריה יהיה על ההתנהגות, או מגורמים סובייקטיביים, ואז בדגש בתיאוריה יהיה על העולם הפנימי של האדם.
7. הומאוסטזיס מול הטרוסטזיס- האם נפשו של האדם שואפת להיות במצב שלו ונטול מתחים, ואז התיאוריה תתמקד בדרכיםשל האדם להקטין את המתח, או שהאדם רוצה כל הזמן שינויים, גדילה, הגשמה עצמית, ואז התיאוריה תתמקד באיך האדם מתפתח ומגשים את עצמו.
8. טבע האדם ידוע או בלתי ידוע- האם ניתן להבין ולחקור את אובייקטיביות נפש האדם, או לא.
9. פעולה מול תגובה- הסיבה לפעולה מסויימת- האם אדם פועל מבפנים או רק מגיב למצב חיצוני. הטענים שהאדם פועל מבפנים יתמקדו בתיאוריה על החוויה והתת מודע, ואילו הטוענים שאדם רק מגיב יעסקו במניעים החיצוניים שמובילים אדם להתנהגות מסויימת.

זרמים מרכזיים התיאוריות באישיות:

הזרם הדינאמי= הפסיכואנליטי- מייסד הזרם הוא פרויד. גישתו המשיכה להתרחב למספר כיוונים:

א. פסיכולוגית האגו- טוענים שהם מרחיבים את פרויד. מהעוסקים בגישה זו : אנה, בתו של פרויד.

ב. פסיכולגית יחסי אובייקט- מפתחים את נושא האינטראקציה בין האם לתינוק והקשרים של האדם.

ג. גישות בין אישיות- חברתיות- מפתחים את נושא היחס לסביבה התרבותית- חברתית של האדם.

הזרם ההתנהגותי- ניתוח האישיות מהיבט קוגניטיבי. ההתנהגות היא תהליך ממשוך של למידה. חוקרים יותר את הסביבה החיצונית ופחות את התהליכים הלא מודעים.

הזרם ההומניסטי- טוענים כי האדם הוא יצור שמגשים את עצמו וניתן לטפח את היכולת שלו לממש את עצמו.

פרויד

מייסד הגישה הפסיכואנליטית.

הנחות היסוד של הפסיכואנליזה:

• זו תיאוריה של נפש האדם ולא של מחלות נפש. התפקוד הנפשי לבריא ולחולה הוא אותו תפקוד. דוגמא: במצבי חרדה כולנו נוטים להשליך את הבעיה על מישהו אחר. השאלה היא באיזה מינון אנחנו משתמשים בהשלכה. פרנואידים ישתמשו בזה שימוש מוגזם וקיצוני.
• הקונפליקט הוא חלק בלתי נפרד באישיות שלנו. עפ"י התפיסה יש באישות כוחות מנוגדים וכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. השאיפה היא להגיע למקום של שלווה ובלי מתחים (הומאוסטזיס).
• לכל דבר יש סיבה ומשמעות. אין התנהגות מקרית. הכל תוצר של אירועים שקדמו להתנהגות, שום דבר שאדם אומר או עושה הוא לא סתם. זו גישה דטרמיניסטית- משהו שקרה בגיל 5 ישפיע על ההתנהגות בלי יכולת לשנות זאת.
• לכל אדם מנגנון נפשי ומנגנון פיזיולוגי. המנגנון הנפשי הוא סובייקטיבי ונהיה מורכב עם השנים. המנגנון הנפשי נובע המפיזיולוגי- האינסטינקט הוא הדחף הבסיסי המפתח את הנפש. דוגמא: אני רעב (מנגנון פיזי)ß יש לי רצון לאכול (מנגנון נפשי).
• התפיסה שלכל אדם יש לא מודע והוא מרכזי בהבנת נפש האדם והתנהגותו.
  שיעור 2 31.10.2007

התפתחות החשיבה של פרויד

נולד ב 1856, ילד מבריק ותלמיד טוב, 8 אחים, אמא צעירה ואבא מבוגר (פרויד נולד בנישואיו השניים). למד רפואה. חי עד 1939. בעקבות עליית הנאצים לשלטון עבר לאנגליה, שם בילה את שנתו האחרונה. נפטר מסרטן. בתו, אנה פרויד סעדה אותו בסוף ימיו.

שלב ראשון- בשנים 1886-1897

פרויד פתח מרפאה בווינה לטיפול בבעיות עצבים. תחום הפסיכולוגיה והנוירולוגיה היו אז משולבים. הוא התיל להבין בשלב זה שיש מחלות שהגורם להם הוא נפשי ולא עצבי. באותה תקופה הושפע משרקו, רופא מפריז. הוא ראה אותו משתמש בהיפנוזה בטיפולים, והוקסם מכך. הוא הבין שיש בעיות שמקורם לא נודע, שהוא לא פיזי.

פרויד ניסה להשתמש בהיפנוזה, אך הבין שהיא לא מרפאה, והתסמינים חוזרים לאחר ההיפנוזה. הוא התחיל לחפש דרך שתפתור את הבעיות לאורך זמן.

הוא נפגש גם עם ברויאר, רופא בעצמו וגם ידיד טוב של פרויד. ברויאר שיתף את פרויד בטיפול באישה בשם אנה או. הטיפול נעשה דרך דיבור, והוכיח את עצמו. המטופלת סיפרה שהדיבור טוב לה ומרפא אותה, ואכן הסימפטומים נעלמו לאט לאט. הטיפול נפסק כי המטופלת חשבה שהיא בהריון מברויאר. ברויאר נבהל מזה, אבל פרויד הרגיע אותו שהיא לא באמת מאוהבת בו, אלא משליכה אהבות אחרות עליו. ברויאר עדיין התעקש להפסיק את הטיפול.

בעקבות הטיפול הזה הבין פרויד שאופי המטפל משפיע על הטיפול, וגם שיש מחשבות שעוברות על אדם והוא מדחיק, אבל למעשה הוא מבעבע ויוצא בצורה שונה. בשלב זה או אחר המחשבה תתפרץ בצורה התנהגותית או נפשית.

פרויד טיפל בעצמו באותה הדרך, הוא ניתח את עצמו ורשם הכול.

פרויד חיפש דרך להגיע אל מקור הבעיה, כי סילוק הסימפטום באופן מכני אינו מספיק. הוא מבין שצריך להיות תהליך של פירוש ועיבוד של הבעיות. אם לא יהיה תהליך כזה- הסימפטום יחזור. אחת הדרכים ליצור את התהליך הוא ליצור אותו תוך שיחה, דרך מה שקורה בין המטפל למטופל בחדר. הדיבור בתוך החדר "כאן ועכשיו" מביא לתובנות מועילות, שמביאות לשיפור המצב.

במשך הזמן פרויד פיתח דרך איך להיות פחות סמכותי ומכוון, איך לא להשתמש באמצעים פיזיים, איך לתת לשיחה להתפתח לפי איך שהמטופל רוצה. הוא ניסה למצוא את הדרך איך להגיע לשורש הבעיה דרך השיתוף. פרויד גם ראה איך בעיה פיזית היא תוצר של בעיה נפשית. הוא נהייה רגיש לסיפורי החיים של המטולים, לאופן הסיפור ולדרך בה התהליך הטיפולי מעצב סיפור חיים, מאיר את סיפור החיים ונותן למטופל איזשהי הסתכלות אחרת על דברים שעברו עליו.

השלב השני- 1897-1923 (פחות או יותר).

פרויד מתחיל להיות מטפל נפשי. בשלב הזה הוא מבין שהרבה ממה שהמטופלים מספרים לו הוא לא תיאור של דברים שהתרחשו במציאות, אלא הם מספרים על פנטזיות שלהם. עד אז הוא חשב שכל המטופלים הנוירוטים, שיש להם בעייה נפשית, חוו ניצול/פיתוי מיני בילדות שגרם לתופעה של הילד המבוגר.

על המחשבה הזאת היו המון ביקורות והסתייגויות. הוא קנה המון אויבים.

באותה תקופה אביו נפטר (1896) ויש לו כל מיני חלומות. הוא יודע שזה לא קשור לניצול מיני ומבין שהוא טעה עם התיאוריה שלו. הוא תיקן את עצמו ופיתח את התיאוריה שלא הכול קשור לניצול מיני, אלא כבר אצל ילד קטן יש מיניות ילדית שגורמת לקונפליקטים של אותו ילד כשיהיה מבוגר. מקור הבעיות הוא בפנטזיות של הילד. הוא פיתח גם את האנליזה של החלום, המודל הטופוגרפי (נלמד בהמשך). יש לו כבר ממשיכים, תלמידים קבועים שלמדו אצלו בבית פעם בשבוע.

השלב השלישי- 1923-מוות ב 1939

התחיל לדבר על המודל הסטרוקטורלי (המבני). לקראת הסוף הוא גם מתחיל לשים דגש על מבנה האגו, אבל הוא לא הספיק למצות את הרעיון. ממשיכיו פיתחו את התיאוריה וטענו שזה המשך של מה שלא הספיק לעשות.

המודל הטופוגרפי¹

המבנה הראשון דרכו פרויד תיאר את הנפש.

הנפש מחולקת ל-3 חלקים:

1. החלק המודע- כולל את כל מה שנמצא כרגע בהכרה, במודעות. חלק זה פועל על פי עקרון המציאות ומבוסס על תהליך חשיבה משני, כלומר תהליך חשיבה הגיוני, מסודר ומציאותי.
2. החלק הטרום- מודע (או הסמוך למודע)- בחלק זה נמצאים מחשבות, רעיונות וזיכרונות, היכולים לעבור למודע. עם זאת יכול להיות שיהיו רעיונות ומחשבות שלא יצליחו לעלות למודע כיין שהן עלולות לעורר חרדה. יש איזושהי צנזורה בין הטרום- מודע למודע, שלא נותנת למחשבות בעייתיות לצאת החוצה. מחשבה כזאת תמצא דרך לצאת החוצה בצורה אחרת. בחלק זה יש גם חשיבה הגיונית (חשיבה משנית) וגם חשיבה ראשונית.
3. החלק התת מודע (לא מודע)- החלק בו יש רעיונות פסולים, מודחקים. יש בו את הדחפים. התכנים בחלק זה הם עם אנרגיה הרוצה לפרוץ החוצה והגיע למודע. ההדחקה היא המנגנון המונע מהרעיונות לצאת החוצה- אל הטרום מודע, וגם למודע. למרות ההדחקה, הרעיונות בתת מודע יכולים לצאת ע"י סימפטומים, מחלות, חלומות וכד'.

שיעור 3 07.11.2007

המודל הסטרוקטורלי (המבני)

המודל הטופוגרפי לא סיפק את פרויד. לפי המודל יש באדם חומר בתת מודע שמצונזר ולא יוצא החוצה. אבל אם יש חומר שלא נותנים לו לפרוץ, הוא לא באמת לא מודע. הוא חיפש איך עובד באמת התת מודע והתהליכים הנפשיים שבו.

מבנה האישיות מחולק ל- 3 חלקים:

1. האיד-

האיד הוא מבנה מולד שנמצא ויישאר בלא מודע. זהו המבנה הראשוני בותר בנפש שלנו. במבנה הזה יש את היצרים והאינסטינקטים. הוא עיור למציאות. הוא מאופיין בעקרון העונג, כלומר הוא רוצה סיפוק והנאה מידיים בלי תסכול והמתנה. עקרון החשיבה באיד הוא ראשוני, לא הגיוני. זהו החלק שאיתו נולד כל תינוק. הסיפוק מושג ע"י תהליך החשיבה הראשוני.

מה מאפיין את תהליך החשיבה ראשוני שיש באיד?

• היעדר השללה- המילה "לא" לא קיימת. הכל אפשרי ואין התנגדות לשום דבר. אפשר לעבור דרך הקיר, לעוף וכד'.
• חשיבה לא לוגית- דבר והיפוכו יכולים להיות ביחד. יש סתירות, אין אחדות מקום וזמן. בקיצור- אין היגיון.
• עיבוי- מספר משמעויות נדחסות לדבר אחד. לדוגמא- דמות אחת יכולה לייצג כמה דמויות. אובייקט אחד יכול לייצג כמה אלמנטים.
• התקה- יכול להיות שבחשיבה נתייחס לדמות מסוימת המייצגת דמות אחרת. נחלום על השכנה ומכעס עליה, כשבעצם אנחנו כועסים על אמא.
• הסמלה- הסיפוק באיד מושג ע"י סמל- תינוק רעב, אז הוא מדמיין בקבוק. כל רעיון יכול להיות מיוצג באופן אינסופי ע"י אינסוף תחליפים. הכל עובר על דמיונות, תמונות, אסוציאציות. דבר X מסמל את דבר Y.

אפשר לדעת אם אדם נמצא בתהליך חשיבה ראשוני אם הוא מדבר ללא הגיון וסדר הגיוני. במצב כזה ניתנת למטפל הזדמנות להצצה לתוך הנפש של אותו אדם.

פרויד נתן דוגמא לחלום של אישה, שהם יושבים בתיאטרון והאולם חצי ריק. בעלה מספר לה שחברה שלה המאורסת רצתה לבוא עם ארוסה, אבל הכרטיסים שהוצעו לה לא היו טובים ובמחירים גבוהים. היא אמרה שבכל זאת החברה יכלה לבוא.

רואים שזהו תהליך חשיבה ראשוני כי הוא לא הגיוני- איך אין מקומות אם האולם חצי ריק?. פרויד ניתח את החלום וטען שהאישה הזדרזה להתחתן ומוציאה את זה על החברה שלה שנמצאת באותו גיל ורק עכשיו מתחתנת. בחלום הזה יש את כל מאפייני החשיבה הראשונית.

פרויד ביקש שהמטופלים שלו ישכבו על הספה, כי במצב של שכיבה, רגע לפני שהולכים לישון, באים רעיונות ומחשבות בלי שליטה.

2. האגו-

בעולם המציאות אי אפשר לחיות רק עם איד. לכן פרויד מוסיף מבנה נוסף שצריך להיות באישיות. הוא מבין שהתפקיד הכי כפוי שתינוק צריך ללמוד הוא לדחות את הסיפוקים שלו. בשביל להיות מסוגל לדחות סיפוק צריך לפתח הבחנה בין העולם הפנימי של האדם לבין העולם החיצוני שלא קשור אל האדם המסוים ורצונותיו. במילים אחרות כל אחד צריך להבין שהוא לא מרכז העולם. לאט לאט תינוק מבין את זה ויודע שגם אם הוא קצת יתאפק, בסוף הוא יקבל מה שהוא רוצה.

האגו הוא מונח למבנה שכולל בתוכו את כל התפקודים שנמציאם ביחסי גומלין עם העולם הפנימי והעולם החיצוני. הוא מקשיב למגבלות המציאות, מה שהאיד לא עושה. הוא יכול יותר לשלוט על הדחפים, להפריד בין מציאות לדמיון. יש בו גם תפקודים של תפיסה, זיכרון וכד'. האגו הוא הגשר למציאות. תפקודי האגו מסייעים לאדם להסתגל יותר טוב לעולם ומבטיחים שהאדם יגיע לסיפוק, אבל באופן שיגן עליו, דרך יותר אפשרית.

פרויד טוען שרק האיד מולד והאגו נוצר בתהליך שלוקח אנרגיה מהאיד. לדעתו האנרגיה הנפשית של האדם היא מוגבלת ולא אינסופית. יש מאבק בין החלקים ל האנרגיה הזאת.

הוא טען שיש תהליך של קטקסיס- תהליך של השקעת אנרגיה באובייקט שתספק את הדחף. קטקסיס של האיד מושקע באובייקט מפונטז, בדמיונות. תינוק לא משקיע באמא כי זה יעזור לא, אלא מפנטז על אוכל וצורח כשהוא לא מקבל את זה.

האגו תפקידו לספק את הדחף של האיד. באגו שולט תהליך החשיבה המשני, שהוא יותר אפקטיבי בהפגת מתחים. בגלל זה עוברת יותר אנרגיה לאגו.

עם התגברות האגו, האנרגיות עוברות אל האגו יותר ויותר, עד שהוא יותר ויותר משתלט על האיד. האגו גם מספק את האיד, אבל גם שולט בו (אבל אף פעם לא לגמרי).

האגו שונה מאדם לאדם. כל אחד לומד בצורה שונה להתמודד עם תסכולים.

לאגו 3 תפקידים מרכזיים:

• הסתגלות האדם לעולם החיצוני- הוא צריך לקלוט מה שיש בסביבה, לנתח ולקלוט אותו, לשפוט את המציאות באופן לוגי ולהגיב בהתאם. הוא צריך למצוא פתרונות, להימנע מסכנות, ללמוד לשנות את הסביבה החיצונית כדי שהוא יוכל לשרוד בה (למשל- אם חם, צריך ללמוד להפעיל מזגן).
• התמודדות עם העולם הפנימי- לשלוט על הדחפים, לווסת אותם, לדחות את הסיפוק שלהם עד לזמן המתאים. לפעמים צריך גם למצוא איזה תחליף או הסחת דעת לסיפוק הפנימי. האגו מצליח לעשות את הדברים האלה בעזרת (מס' 1) תהליך החשיבה המשני, (מס' 2) בעזרת פיתוח היכולת לדחות סיפוקים ולהרגיש תסכול, חסך, כאב- דברים שלא קיימים ומוכרים באיד. עזרה נוספת שיש לאגו מול העולם הפנימי (מס' 3)- יכולת להרגיש חרדה או בושה, תחושה זו מאותתת לאדם שיש בעיה וצריך לפתור אותה.
• תיווך בין העולם הפנימי לחיצוני- האגו צריך להתחשב בשני העולמות ולאזן את הנפש ביניהם. כדי לעזור לו בתיווך יש לאגו כלי נוסף: מנגנוני הגנה. פרויד טוען שיש אנרגיה יצרית שרוצה להגיע לסיפוק, שמישהו יממש אותה. הדבר יוצר קונפליקט בין הצורך לבטא את הדחף אל מול האיסור לבטא אותו. הפער הזה יוצר תחושה של אי נוחות וחרדה. תחושת החרדה הזו היא איתות לאגו להפעיל מנגנון הגנה. מנגנון ההגנה משקיט ומדחיק את המשאלה היצרית או יפנה אותה לאיזשהו אפיק ביטוי שהוא לגיטימי. המנגנון הוא החלק באגו שהוא לא מודע.

כשמנגנוני ההגנה לא עושים את העבודה הרצויה, זה יפרוץ החוצה ע"י איזשהו סימפטום שיבטא באופן סימבולי את הדחף. הסימפטום הוא דרך אחרת להתמודד עם הקונפליקט. הסימפטום הזה יכול לקחת הרבה אנרגיה, על חשבון האגו (והיכולת להתמודד עם העולם).

סדר האירועים: מתרחש אירוע ß האירוע מזכיר אירוע טראומטי בעבר ßקונפליקט, מתח מהצורך לבטא שאסור לבטא אותו ß חרדהß מנגנוני הגנה ß סימפטום, אם מנגנון ההגנה לא עובד או התערער בעקבות האירוע שהתרחש. לעיתים בעקבות החרדה במקום הפעלת מנגנוני ההגנה יהיה מצב של חוסר תפקוד מוחלט (רגרסיה).

שיעור 4 14.11.2007²

3. הסופר אגו-

בסופר אגו 2 מבנים:

• הסופר אגו המצפוני- יש בו קובץ של חוקים שאומרים מה מותר ואסור, נכון, לא נכון, יפה, לא יפה, הנורמות של התרבות. יש בו מערכת של שיפוט שאומרת אם עברתי על החוק או לא עברתי על החוק. אם יש שיפוט אז יש גם עונש. העונש הוא אשמה. יש גם פידבקים חיוביים.

זה המנגנון של החינוך, החוסר ספונטניות, החותר לשלמות. מטרתו לדכא באופן טוטאלי וקיצוני את האיד ולשכנע את האגו להחליף מטרה מציאותית במטרה שהיא מוסרית לפי הערכים של החברה שבה הוא חי.

הוא דומה לאיד בטוטאליות שלו, ולאגו בכך שמטרתו להשתלט על האיד. ההבדל הוא שהסופר אגו לא מתחשב במציאות ומנסה לפשר בינה לבין האיד. כשהסופר אגו משתלט האדם מתנזר, צייתן, מחמיר עם עצמו. המון אנרגיה מושקעת בלהדחיק את האיד עד שלא נשארת אנרגיה לדברים אחרים. סופר אגו חלש קיים אצל פושעים וכד', אנשים שהמוסר אצלם לא תופס חלק מרכזי.

גם הסופר אגו בחלקו לא מודע. לדעת פרויד רואים את זה דרך התופעה של תגובה ריפואית שלילית- זוהי תופעה של מטופלים שבה ברגע שהמטפל מביע איזשהי תקווה לריפוי או שיפור, חלה הרעה במצב. ההחמרה נובעת מאיזושהי תשוקה לעונש הנובעת מרגש של אשם שהוא לא מודע. המטופל עצמו כמובן לא מרגיש שהוא אשם, אלא מרגיש שהוא חולה.

התפתחות הסופר אגו המצפוני-

הסופר אגו מתפתח בתהליך של חינוך. מחנכים אותנו למה מותר ומה אסור. בהתחלה ההורים הם אלה שמלמדים אותנו את הכללים. אצל ילד קטן האגו לא מפותח והוא מאוד רגיש לאובדן אהבה מצד ההורה. הוא מפחד לא לעשות מה שההורים עשו כי הוא מפחד שהם לא יאהבו אותו. כך הילד מזדהה עם ההורים ומתנהג לפי מה שהוריו דורשים ממנו, וגם מפנים את הערכים שהם מנחילים לו. כך העולם הערכי של ההורים הופך להיות עולם המצפון והערכים של הילד.

הסופר אגו לפי פרויד הוא החלק שמנחיל את הרציפות הדורית של הערכים. "האני העליון של הילד אינו נוצר בדמות ההורים אלא בדמות האני העליון שלהם. הוא מתמלא באותו תוכן ונעשה נציג של המסורת ושל כל השיפוטים הערכיים".

בתחילת החיים הסופר אגו מאוד נוקשה ופשטני (אסור/מותר). עם השנים הוא אמור לעבור התגמשות כתוצאה מהשפעה של דמויות נוספות. סופר אגו נוקשה מתבטא בחשיבות שהוא נותן לצורה "צריך להישאר נשוי" ולא "איך הנישואים נראים". עם הזמן, כשהוא מתגמש הוא יתייחס גם לתוכן הדברים ולמורכבות שבהם.

הסופר אגו מגיע לשיא התפתחותו עם סיום התסביך האדיפלי. כשמופנם הערך של איסור גילוי עריות וההזדהות עוברת מההורה מהמין השני, להורה מהמין שלו.

השאיפה היא שאת הערכים צריך לקבל מתוך תהליך של קבלה ואהבה ולא מתוך איום ופחד. אם זה לא יהיה ככה זו לא תהיה הפנמה אמיתית. לכל ילד לוקח זמן להפנים את הערכים. בהתחלה הסופר אגו חיצוני לילד, הוא לא בהכרח מאמץ את הערך של אמא של לא לאכול ממתקים, אבל לאט לאט הוא מפנים את הערך הזה והוא אל צריך אמא מבחוץ שתגיד לו את זה.

מעבר לדרך הפנמת הערכים, המטרה היא שהסופר אגו יתגמש עם הזמן, ולא יישאר נוקשה. התפיסה של עולם ערכים של שחור- לבן משתמרת בסופר אגו, אבל התפיסה של חומרת העונש משפיעה עד כמה הסופר אגו יהיה גמיש או לא.

• הסופר אגו האידיאל- יש הצבה של יעדים ושאיפות שיש לנו בחיים. גם בו יש מערכת של שיפוט- כמה אני קרוב או רחוק ליעד. וגם בו יש מערכת של ענישה. הישג ייתן תחושה של גאווה, כבוד עצמי וכד' ואם ההישג הרצוי לא יתרחש, תהיה תחושה לא טובה, אכזבה מעצמי, דימוי עצמי נמוך.

הסופר אגו האידיאל מתחיל להתפתח עוד לפני האגו המצפוני, כשהילד קטן ומרגיש שהוא כל יכול. בעיקר כשהילד מתחיל ללכת (גיל שנה בערך), הוא מרגיש שהוא כל יכול. כשילד מתחיל ללכת ההורים רצים אחריו כל הזמן כי אין לו עדיין את השיפוט של מה הוא יכול לעשות ומה לא. תפקוד האגו של קליטת המציאות עוד לא מפותח דיו בשלב הזה. בשלב הזה הילד גם צריך את התחושה של ההתפעלות, שאמא תגיד שהוא מיוחד ומקסים וכל הכבוד לו. כאן מתפתחת התחושה אצל הילד שהוא שווה ויכול לעשות מה שהוא רוצה. ההורה נתפס בעצמו ככל יכול. הסופר אגו האידיאל הוא הפנמה של דימויים כל יכולים (=אומניפונטיים), הפנמה שיש אצלו גרעין של כל יכול, גם אם זה לא קשור למציאות.

גם זה צריך בשלב מסוים להתגמש, כשהילד נפגש עם המציאות ויש דברים שהוא לא מצליח.

ההורה צריך להראות לילד שהוא (הילד) לא כל יכול. הוא צריך גם לתת חיזוקים כשהילד עושה משהו טוב, אבל גם לא להגזים ולהגיד שהוא טוב במשהו שהוא לא. ההורה צריך לאזן- לא להתפעל מכל דבר שטותי שהילד עושה, וגם לא לדכא אותו ובכל דבר לתקן אותו ולהגיד לו שהוא לא עושה טוב. דוגמא: ילד מרכיב פאזל ולא מצליח. אפשרויות התגובה של הורה: "יופי, כל הכבוד" או לחילופין "אתה לא מצליח, אתה לא יודע איך עושים" (אלו 2 המצבים הקיצוניים), או שיושבים בצד ומדי פעם עוזרים לו, וכשהוא מצליח להגיד לו כל הכבוד.

בקיצור- הורה אחראי לפתח את הסופר אגו אידיאל, אבל גם לדאוג להגמיש אותו.

גם בסופר אגו יש חלקם מודעים ולא מודעים.

שיעור 5 21.11.2007³

סיכום מבנה האישיות:

בין החלקים השונים באישיות יש תחרות על האנרגיה הנפשית. יש סתירה בין החלקים, וקונפליקט אינסופי, ולכן הנפש לא יודעת מנוח. חלוקת האנרגיה בין החלקים משפיעה על אופי האדם. למשל: יותר אנרגיה באיד תאפיין אדם לא מוסרי.

האנרגיה הבסיסית תלויה באיד המולד, אבל היא נעה בין המערכות השונות. פרויד טוען שרוב האנרגיה צריכה להיות באגו, והמטרה הטיפולית היא לחזק את האגו כי הוא זה שאחראי להתנהגות של האדם בסופו של דבר. האגו מוצא פשרה בין האיד (הדחף) לסופר אגו (המצפון, מה טוב לעשות), הוא מוצא דרך לשרת את האיד, אבל בהתאם למציאות.

"השאיפה של האדם היא לאושר. שאיפה זו אין היא בת ביצוע מעיקרה וכל תנאי היקום וסדריו נוגדים אותה. הסבל הוא השליט בחיינו. הכוונה שהאדם יהיה מאושר אין היא בתכלית הבריאה" (פרויד).

טבלת סיכום והשוואה למבנה האישיות:

כשלאגו אין אנרגיה כמעט- אדם שלא מסתגל למציאות ולא מחובר אליה, פסיכוטי/ במחלקה סגורה. ביטויים יצריים שלא מתאימים למציאות ואולי אפילו מסוכנים. האיד והסופר אגו יהיו בקונפליקט מתמיד וכל פעם משהו אחר ישתלט. אם הסופר אגו ישתלט אז האדם יהיה נוקשה מאוד. התנגשות חזקה בין השניים, ללא יכולת לפשר בניהם.

כשהסופר אגו קטן אבל האגו מתפקד- תפקוד התואם את המציאות, אבל ללא התחשבות במוסר וערכים. למשל: אדם רואה שרשרת יקרה בחנות- האגו יגיד שזה יקר מדי ולכן כדאי לגנוב בשעת לילה, אבל לא יהיה סופר אגו שיגיד שאסור לגנוב.

אם הסופר אגו קיים אבל לא חלש, זה אולי יהיה אדם דווקא משוחרר יותר.

כשהסופר אגו גדול יותר מהאחרים- אדם נורמאלי ומציאותי. יש לו עדיין קונפליקטים אבל הוא מסוגל יותר להתמודד איתם.

שיעור 6 28.11.2007

חרדה

חרדה היא אי נוחות רגשית, לעיתים מלווה בדפיקות לב והזעה. בהתחלה פרויד חשב שחרדה היא סימפטום של הדחקה. אחרי כמה שנים הוא אמר שהוא טעה ואמר שהחרדה מצריכה הדחקה. החרדה גורמת לאגו להשתמש בהדחקה. האגו מזהה את החרדה וזה נותן לו סימן למה שצריך לעשות כדי להסתגל- להפעיל מנגנון הגנה.

הייתה טענה של רנק שהאבטיפוס של כל החרדות היא הלידה. פרויד חלק עליו וחשב שהדברים הם מורכבים יותר.

סוגי החרדה לפי פרויד:

• חרדת הכחדה- חרדה שאני הולך למות, להיעלם.
• חרדה מאובדן אובייקט- חרדה לאבד את הדמות המרכזית שמטפלת ומספקת צרכים. אם היא תיעלם אז גם לי אין סיכוי. זה מאפיין תינוקות, ולעיתים גם מבוגרים.
• חרדת אובדן אהבת אובייקט- לדוגמא: פחד של ילד שאמא תפסיק לאהוב אותו. זה משהו שמתחיל בילדות אבל ממשיך ללוות את האדם במשך חייו. זה יכול להיות מבוסס על מציאות, על איזשהו מאורע שבו באמת מישהו הפסיק לאהוב, או אפילו שרק היה נראה שהוא הפסיק לאהוב (למשל כעס של אמא).
• חרדה מעונש מהאובייקט (או חרדת סירוס)- פחד שאולי עשיתי משהו לא בסדר, שיענישו אותי. כמו שרואים שוטר ומיד חושבים מה עשיתי.
• חרדה מעונש של הסופר אגו- פחד להיות מותקף ע"י הסופר אגו, שיהיו רגשות אשם, או כל עונש פנימי שאדם מביא על עצמו. אדם יפעל על מנת לא להרגיש אשמה ולא להרגיש רע עם עצמו.

מנגנוני ההגנה

ההבנה של פרויד לגבי החרדה והפעלת מנגנוני ההגנה נתנה אצל פרויד מקום מרכזי לאגו. הוא מארגן את האישיות ולא רק מגיב לסופר אגו.

מנגנוני ההגנה- תהליכים לא מודעים שמפקחים על מה שמותר לאדם לדעת, לזכור, להרגיש על עצמו, להציג על עצמו בפני אחרים. הם עוזרים לערוך מחדש ולסנן את החומרים כדי לביא את האדם למצב שהוא יכול לחיות עם עצמו. הם מאפשרים לאדם לעוות, לסלף, לשנות אינפורמציה כדי שהדברים יהיו יותר נסבלים ופחות מאיימים. לכן מצד אחד מנגנוני ההגנה מעוותים לנו את המציאות, ומצד שני הם עוזרים לנו להסתגלות, או במילים אחרות- עוזרים לאגו להתנהל.

איך מבחינים מתי מנגנוני ההגנה הם בריאים ומתי הם בעייתיים?

• כמות השימוש- הבחנה בין שימוש מסיבי במנגנוני ההגנה, לבין שימוש שאינו מסיבי המביא לאדפטיביות (הסתגלות).
• גמישות בשימוש- שימוש במספר מנגנוני הגנה הוא יותר טוב מאשר שימוש במנגנון אחד בלבד בכל בעייה.
• מידת היעילות- האם השימוש במנגנון מביא לרגיעה, זהו מצב אדפטיבי- הסתגלותי, כלומר השימוש במנגנון הוא טוב. אם השימוש לא מביא לשיפור, סימן שהמנגנון הוא בעייתי.

סוגי המנגנונים:

יש מנגנונים שהם יותר פרימיטיביים. ככל שהוא יותר פרימיטיבי המציאות תיראה בו יותר מעוותת והוא יצרוך יותר אנרגיה.

1. הדחקה- מנגנון בסיסי, ראשוני. הוא מרחיק את החרדה באופן הכי ישיר ועליו נשענים כל המנגנונים האחרים. כשיש הדחקה הבעיה עדיין קיימת, החומר לא נעלם. הוא ממשיך לחיות בלא מודע ורוצה כל הזמן לצאת החוצה. צריך להשקיע כל הזמן אנרגיה כדי למנוע ממנו לצוץ. האנרגיה המושקעת הזאת גורמת לאדם לשטחיות, לא לזכור דברים- שמות, תחושות, למחוק אירועים ורגשות שקורים לו.

2. הכחשה- החומר המאיים עולה למודע, אבל מלווה בטענה שהוא לא נכון. זה איזשהו עיוות מסיבי לא מודע של מציאות פנימית או חיצונית שקשה לנו איתה. זה לא שאדם משקר, הוא אפילו לא יודע שזה באמת קרה. לפעמים חייבים להכחיש כדי לחיות, למשל להגיד "לי זה לא יקרה". המנגנון הזה מאוד מאפיין ילדים, למשל ילד שאומר שהוא לא שבר את המשחק- הוא באמת מאמין בזה, מבחינתו הוא לא משקר.

ההכחשה היא פחות יעילה מהדחקה, כיוון שהחומר לא נמצא בלא מודע, אלא נוכח במציאות. הכחשה יכולה לסייע בתפקוד, היא לא בהכרח רעה. למשל חולה שלא ניתן להביא לשיפור במצבו והוא מכחיש, זה עוזר לא לחיות ולהתמודד וזה לא בהכרח בעייתי. זה הופך להיות בעייתי כשמשהו בעייתי מאוד ודורש טיפול וההכחשה גורמת לכך שהעניין לא יטופל.

3. השלכה- תהליך לא מודע בו אדם מייחס דעות, התנהגויות, מחשבות, דחפים שלא מקובלים עליו, למישהו אחר. את הדבר שקיים אצלו והוא רוצה שלא יהיה קיים, הוא ייחס לאדם אחר. זה משחרר את האדם מרגש לא נעים. האדם מפנה את האנרגיות השליליות במקום על עצמו, על האחר, וזה מקל עליו. דוגמא: נכשלתי במבחן, ובמקום להגיד שנכשלתי אני אומרת שהמבחן היה קשה מדי ולא על החומר וכד'. זה מנגנון פרימיטיבי- כמו תינוק שפולט החוצה מה שלא טוב לו.

4. ביטול- פעולה שדרכה אנחנו מבטלים מחשבה או התנהגות פסולה. מנסים למחוק את המעשה או המחשבה עצמה. זוהי פעולה פיזית ממש במטרה לבטל, למשל רחיצת ידיים כפייתית, לבדוק שהדלת סגורה ועוד. זהו גם מנגנון לא מודע.

5. תגובת היפוך- הבעת הבעה או תגובה הפוכה של אותה מחשבה או אותו דחף, במטרה למנוע את אותו דחף או מחשבה. למשל אדם שהוא חמדן או תאוותן וכדי להתמודד עם זה הוא הופך את עצמו לנותן יותר מדי. אמא שהיא עוינת כלפי הילד והיא חונקת אותו מרוב אהבה והגנה.

זה דפוס התנהגות שהוא מוגזם ומוקצן, בלי פרופורציה ומאופיין בחוסר עקביות, כלומר מדי פעם ההגנה נשברת והרגש המקורי מתפרץ החוצה.

שיעור 7 05.12.2007 כ"ה כסלו נר ראשון של חנוכה.

6. בידוד- במנגנון זה נעשית הפרדה בין החלק הרגשי של הדחף או המחשבה לבין התוכן שלה, למשל הזיכרון. דוגמא: לדבר על דמות אהובה בלי להביע רגש, נאנסת שמספרת מה קרה לה כאילו זה קרה למישהו אחר. ההתחברות לרגש תוציא רגשות כואבות, לכן האדם מנתק את הרגש וכלפי חוץ זה נראה כאילו האדם אדיש. הרגש מופרד מהתוכן במטרה להגן מפני החרדה.

לפעמים הבידוד נדרש כדי לתפקד רגעית (לדוגמא: אמא שאוספת את עצמה כדי לטפל בהלוויה של הבן שלה), הוא בעייתי כשהוא מתמשך מעבר לכך כי זה מראה התמודדות לא טובה. עם זאת יכול להיות שהאדם כבר עיבד את האירוע והוא שלם איתו ולכן הוא מדבר על האירוע עם פחות סערת רגשות.

7. התקה- רגש שלילי שמכוון ממטרה אחת למטרה/ אובייקט אחרים. למשל אם יש כעס ותוקפנות על אבא אבל אני לא יכולה להביע אותה, אני אביע את הכעס כלפי בן הזוג. הרגש הוא אמיתי באותו רגע, ההתקה עצמה היא תהליך שהוא לא מודע. ניתן לעשות התקה כלפי עצמי, זה יתבטא בהלקאה עצמית, דיכאון וכד'. פוביות יכולות להיות גם סוג של התקה.

8. רציונליזציה- מנגנון מתקדם ומפותח השייך לגיל בגרות. הצדקה של מצב לא נח. נטייה לספק הסבר הגיוני להתנהגות שהיא לא מקובלת במטרה לתת תחושה יותר נוחה עם אותה התנהגות. דוג': לא הצלחתי במבחן כי המורה דפוק.

איך אפשר לדעת מתי זה מנגנון הגנה ומתי באמת ההסבר אמיתי? אי אפשר באמת לדעת אבל יש סימנים. למשל: בדר"כ רציונליזציה תהיה מלווה בבידוד (לעיל), היא תהיה מקיפה- יהיו הרבה הסברים משכנעים למה לא הצלחתי ובדר"כ גם האשמה תיתלה במישהו אחר.

גם זה תהליך לא מודע, האדם באמת מאמין שהבעיה היא לא בו.

9. אינטלקטואליזציה- לוקחים נושא לעיל והופכים את זה לדיון פילוסופי- אינטלקטואלי. ככה נמנעים מהפחד והרגשות שהעניין מעורר בי. זהו גם מנגון מפותח יותר.

10. סובלימציה- עידון- מנגנון שאין לו ייעוד למניעת חרדה ספציפית, אלא מנגנון המאפשר להטות דחפים ורגשות דרך פעולות שהן מקובלות מבחינה חברתית. זה מנגנון חיובי ובריא שמקדם את האדם והאנושות. דוג': את העובדה שאתה לא נרתע מדם ומוות אדם יכול להפנות בשביל להיות כירורג. לפי פרויד כל פעולה שלנו נובעת מיצר. המנגנון הזה מעדן את היצר ודוחף אותו לצורה המקובלת שלו. העולם מונע מעידון של אנרגיה יצרית.

החיפוש אחר פעילות תחליפית להבעת היצר היא לא מודעת. יתרונו בכך שלא צריך כל הזמן להשקיע אנרגיה כדי לחסום את הביטוי של הדחף, כי הוא מתבטא בצורה לגיטימית. עם זאת יש חשיבות גם להבעת הדחף בצורה פחות מעודנת כי בסופו של דבר זה מה שיביא לרגיעה מלאה.

המנגונים הם לפי סדר מבחינת ההתקדמות שלהם: הכחשה והשלכה מאפיינים ארגון אישיות יותר פרימיטיבי, פסיכוטי. הם מאפיינם את השלה האוראלי. הבידוד, ביטול, היפוך והתקה הם יותר מתקדמים ומאפיינים הפרעות אישיות אבל לא פסיכוטיים. הם מאפיינם את השלה האנאלי. הדחקה היא השלב האדיפאלי. הרציונ', אינטלק' וסובלי'- כבר מנגנונים מפותחים. על השלבים והשמות נלמד בהמשך.

ככל שהמנגנון יותר פרימיטיבי הוא גוזל יותר אנרגיה.

חזרה על המנגנונים:

המקרה: כעס 'פסול' על אבא.

הכחשה: אבא לא עשה לי את זה. הדברים קיימים אבל הם לא קרו לי. אין לי על מה לכעוס.

השלכה: אבא שלי כועס עלי, במקום לומר שאני כועס עליו.

בידוד: לספר מה אני מרגיש ומה אבא עשה בלי רגש.

ביטול: לנקות חזק את הבית או משהו דומה.

תגובת היפוך: להעריץ את אבא ולהתעסק בכך באופן קיצוני, להחרים את כל מי שכועס עליו וכד'.

התקה: אני אכעס על בעלי או מישהו אחר שזה בטוח לכעוס עליו.

הדחקה: אני ארגיש לא טוב ולא אדע למה.

רציונליזציה: אבא היה לא בסדר ולכן הגיוני שאני כועס עליו.

אינטלקטואליזציה: נלך לדיונים שעוסקים בנושא יחסי אבות ובנים. נכתוב דוקטורט על הנושא.

עידון: אקח את הדחף למקום מועיל, למשל נעסוק בהדרכה הורית, אוציא את האנרגיות על משהו אחר (נעשה ספורט), נשחק שחמט מולו וככה נבטא את היריבות בנינו.

המודל הפסיכוסקסואלי

המיניות הילדית

כשפרויד מדבר על מיניות ילדית הוא מדבר באופן כללי על תחושת הנעה ועונג הקשורים לגירוי באיזור אירוטוגני, איזור שבו יש יכולת להרגיש תחושת הנאה ועונג. האזורים האלה הם הפה, פי הטבעת, אברי המין.

פרויד מניח שמבנה האישיות נקבע עד גיל 5, לכן יש חשיבות רבה להתפתחות של ילד. את ההתפתחות הוא מתאר ב-5 שלבים כשבכל שלב יש את אופן הסיפוק המיוחד לו ובכל שלב מושקעת אנרגיה. לא כל האנרגיה עוברת משלב לשלב, תמיד נשארת אנרגיה בשלב ההתפתחות הקודם. חלק מהאנרגיה משמרת את מה שהושג בשלב הקודם וחלק מושק בשביל ההתקדמות. זה כמו במלחמה כמשאירים חיילים איפה שכבשנו שישמרו על המקום וכדי שיהיה לאן לסגת, ואת שאר החיילים שולחים להמשיך לכבוש את היעדים.

המשמעות של האנרגיה שנשארת בשלב מסוים היא שלפעמים נשארת יותר מדי אנרגיה בשלב מסוים, ואין מספיק אנרגיה בשלב המתקדם. אדם מגיע לבגרות עם כוחות מדוללים, בלי מספיק אנרגיה בשביל להתקיים.

קיבעון כזה זה יכול לקרות במספר מצבים:

# מקום שבו טוב לי ואין לי סיבה להתקדם הלאה.

# חסך בסיפוק של הדחפים בשלב הקודם.

לפי המאפיין של האדם נדע איפה נוצר אצלו הקיבעון.

המצבים שיכולים לקרות הם קיבעון (לא להתקדם הלאה), רגרסיה או פרוגרסיה (התקדמות משלב לשלב).

שיעור 8 12.12.2007

השלב האוראלי:

שלב ראשון : גיל 0 עד גיל שנה- שנה וחצי.

האזור האירוטוגני בשלב הזה הוא הפה. התינוק מתרכז בסיפוק הצרכים של הפה. לפה יש גם תפקיד פיזיולוגי, התינוק שורד דרך האוכל, אבל גם תפקיד של סיפוק עונג, למשל ע"י מציצה. יש הנאה מהגירוי של הפה. כשמשהו לא טוב לתינוק הוא מקיא.

המנגנונים השייכים לשלב הזה הם השלכה והכחשה. כמו כן קיים תהליך של הפנמה של התנהגויות של העולם החיצוני כל אלה מתאימים למקום המרכזי של הפה בשלב הזה- הילד בולע מה שטוב לו (ברמה הסימבולית) ומקיא מה שלא טוב לו (השלכה למשל היא הוצאה של מה שמפריע לי החוצה, למישהו אחר).

הקונפליקט בשלב הזה הוא שהילד רוצה להגיע למקסימום אושר ועוג ע"י הפה, אבל ההורים בחוץ מגבילים אתה זה- הם לא רוצים לתת מוצץ, הם מגבילים את זמן היניקה. הילד יכול להבין שהעולם החיצוני מונע ממנו יותר מדי עונג, או לחילופין שנותנים לו את כל העונג הדרוש לו - אין שום מגבלות והוא קולט את זה.

צריך להימנע מלגרום לקיבעון בשלב הזה- לדעת לא לתת יותר מדי ולאפשר הכול, ומצד שני לא למנוע יותר מדי כי הילד זקוק לזה והוא לא יכול להתמודד עם החסר הזה.

לפי פרויד יש מנגנוני סיפוק אצל ילד: מנגנון של קבלה, ע"י זה שנותנים לילד חלב, ומנגנון של לקיחה, לקחת בכוח מה שמגיע לי, הנאה מהיכולת לקחת (אצל תינוק זה יכול להתבטא, למשל, בשיניים).

לפי פרויד יש 2 סוגי אישיות שקשורים לקיבעון בשלב האוראלי:

אישות אוראלית מקבלת- אנשים שהיה להם קיבעון כזה בינקות הם אנשים מאוד תובעניים, רוצים כל הזמן שיתנו להם, לא יכולים לעכב סיפוקים, בעלי נטיה להתמכרות כחלק מהצורך להתעסקות עם הפה, השמנת יתר. רוצים הכל.

אישיות אוראלית אגרסיבית- מי שקיבל פחות מדי סיפוק. תאופיין כאישיות אגרסיבית, צינית, וכחנים, בעלי לשון ארסית. הפה שלהם משמש לפגיעה, לדברים הרסניים.

על בסיס סוגי האישיות האלה מאפיינים אנשים בטיפול קליני. באופן כללי כשמדברים ברמה קלינית על אישיות אוראלית הכוונה לאדם שכל הזמן חסר לו דברים, מישהו שצריך שיתנו לו, תלותי ונוטה לקנא.

השלב האנאלי

השלב השני- גיל שנה/ שנה וחצי עד גיל 3

האזור הארוטוגני הוא פי הטבעת. השלב הזה מגיע כאשר יש שליטה או פיקוח על השריר הבעתי. הסיפוק מגיע מלהתאפק מלעשות צרכים, מלהתרוקן, מהיכולת לשלוט על ההפעלה של הגוף. הילד פתאום מגלה בעזרת האזור הזה כי הוא מגלה גם את השליטה שלו על אחרים. ההורים והחברה מתחילים לחנך אותו לניקיון, לגמול אותו ולהגביל את מה שהוא יכול לעשות ואיפה. הסביבה דורשת מהילד למנוע מעצמו את העונג. הילד יכול לבחור אם לתת לאחרים מה שהם צריכים, או לא לשים עליהם, להגיד "לא רוצה". הוא יכול דרך השליטה על הצרכים של להביע עוינות ועקשנות או צייתנות וויתור. הוא מחליט אם לתת את הדבר ששייך לו או לא.

לפי פרויד מה שיקרה ב'מאבק' הזה, התגמול שהילד יקבל, ישפיע אחר כך על התמודדות של האדם עם דמויות סמכות. הורה צריך לשאוף לכך שהילד ירצה לתת לו את המתנה הנהדרת של עשיית צרכים בעיתם ובמועדם. חוויה קשה בנושא, הורים שלא הגיבו טוב בתהליך הזה, תגרום לעוינות בהמשך ומרדנות במסגרות שונות בהמשך.

נושא השליטה והשחרור גולש גם לחומים אחרים של המשחק- הילד בונה מגדל קוביות ומפרק אותו, משחק בחנות- לתת ולקבל וכד'. גם במובן הסימבולי יש כאן התפתחות- האם הילד נוטה לתת או לקבל, האם ההורה מקבל אותו ואיך.

המנגנונים ששייכים לשלב הזה הם בידוד והיפוך.

סוגי אישיות שמתפתחים בעקבות קיבעון בשלב האנאלי:

האישיות האנאלית המחזיקה- האישיות שלא נותנת בקלות, שומרת דברים לעצמה. מאפיינים נוספים: סדר, תגובת נגד לכך שהכריחו אותם לעשות דברים, פדנטיות, דייקנות, עקשנות, צריכים בעלות על דברים, צורך בשליטה מתמדת. זו תגובה להורים שהיו נוקשים והכריחו את הילד לתת ולעשות דברים איך שהם רוצים ולא לפי הסדר הפנימי שלו. זוהי אישיות כפייתית, בעלת הפרעת אישיות.

ילדים בגיל הזה מאופיינים ב "לא רוצה, תן לי" ילדים שמחפים על הצורך המדוכא ללכלך ע"י זה שהם צריכים סדר וניקיון, לא רוצים להתלכלך, צריכים שהכול יהיה להם לפי הסדר שהם רגילים ומכירים, הכול צריך להיות לפי החוקים. זהו שימוש במנגנון של היפוך.

אישיות אנאלית מתפרצת- מישהו שעושה את הצרכים איפה שהוא רוצה. זו אישיות של אדם שאין ל רסן, הוא בלי גבולות. אדם שחי איפה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.

באופן כללי מדובר על תכונות של שליטה, סדר, לתת ולקבל, פזרנות מול קמצנות, צייתנות מול עקשנות, וכד'. אם השלב הזה עבר בצורה טובה, האדם יוכל לשתף פעולה ולקבל דמויות סמכותיות בלי להרגיש שהוא או אחרים פחות שווים.

חשוב: אלו תיאורים קליניים של סוגי אישיות. אין בהכרח קשר בין בעיה בשלב האנאלי לבין אישיות אנאלית. זה שילד עשה בעיות להורים בגמילה לא אומר שיש לו אישיות אנאלית מסוג זה או אחר. על בסיס מה שקורה בשלב האנאלי אפשר לאפיין סוגים של אנשים שיכולים להיות.

השלב האדיפלי

השלב השלישי- גיל 3 עד גיל 6

האזור הארוטוגני בשלב הזה הוא אברי המין. העונג מושג דרך אוננות. ילדים מתחילים בשלב הזה להבחין בין המינים, לשאול שאלות על הלידה. החלק המרכזי בשלב האדיפלי הוא הגילוי שלבנים יש איבר מין זכרי ולבנות אין. מגלים שלמישהו יש ומישהו אין.

תסביך אדיפוס (לבנים):

המחשבה שעולה לבן לנוכח התובנה הזו היא שכנראה הבת קיבלה עונש ולכן אין לה איבר מין. הילד נמצא באיזשהו משלוש רגשי הכולל את אמא, אבא והוא. הוא מפתח אהבה שתלטנית כלפי אמא, רוצה שהיא תהיה רק שלו. הוא מבין שאבא מפריע לו בדרך ולכן הוא עוין אותו. בתת מודע הילד היה מעוניין להיפטר מאבא אבל זו מחשבה מבהילה ומעוררת חרדה, ואבא גם יעניש אותו אם ידע על המחשבה הזאת. החרדה הזאת נקראת חרדת סירוס. הילד מפחד שאבא ייקח ממנו משהו אם ידע מה הוא רוצה. בנוסף הוא גם בכל זאת אוהב את אבא- יש לו רגשות מעורבים כלפי אבא, בנוסף לחרדת הסירוס.

בשלב שבו ילד מפחד מעונש על המחשבות שלו אל מול הרצון להיות עם אמא, הילד לומד את הטאבו החברתי הגדול של איסור עריות.

כשהוא לומד את זה הילד לומד מאבא איך להתנהג. הוא מתחיל להזדהות עם האבא וכך מפנים את ערכיו. הוא מבין שם יתנהג כמו אבא תהיה לו אישה כמו אמא. כך הילד מפנים, כתוצאה מחרדת הסירוס ואהבת אבא שלו, את עולם הערכים של הוריו, וכך מתפתח הסופר אגו.

בשלב הזה ההורים צריכים להבהיר בהתנהגות שלהיות עם אמא זו רק פנטזיה- אם אבא בוגד באמא כנראה שאפשר להיכנס במקום שלו, אם הילד כל הזמן ישן עם אמא ומתקלח איתה כנראה שהפנטזיה יכולה להתגשם, אם אמא מגיבה ברתיעה לגילויי חיבה של הילד זה יכול לגרום למחשבה שהפנטזיה יכולה להתגשם, אחרת היא לא הייתה נבהלת כל כך.

קיבעון בשלב בזה יכול להתבטא בחיי האהבה בבגרות של אותו אדם. זה יתבטא ביכולת של האדם להתאהב רק כשיש צד שלישי, למשל להיות עם אישה נשואה. זה יכול להתבטא בקשר אובססיבי או קנאי שקשור לצורך בבלעדיות. הוא יוכל למצוא את האהבה רק במצב של תחרות- שאולי הא לא נאמנה, שיש עוד מישהו שצריך אותה, שיש גורם נוסף.

מישהו שעבר את השלב הזה בשלום הוא אדם שיוכל לנהל מערכת יחסים, ליהנות מתחרות ולא לחפש אותה או להיבהל ממנה, התחרותיות תהיה משהו שאפשר לחיות איתו להתמודד איתו ולא משהו שצריך אותו או מפחדים ממנו. הוא יוכל ליהנות ממיניות. זוהי התשתית של הקשר הזוגי שיהיה לילד בהמשך חייו.

שיעור 9 26.12.2007

תסביך אלקטרה (לבנות)

הבת מגלה שאברי המין שלה נסתרים והיא מקנאה שלה אין איבר חיצוני, יש לה תחושה של נחיתות והשפלה בגלל זה. היא מפנה את הכעס כלפי אמא ומעריכה אותה פחות. את האהבה שנגרעת מהאם, היא מעבירה לאבא. הילדה מפתחת רגש אמביוולנטי- מצד אחד היא אוהבת את אמא, ומצד שני כועסת עליה גם מקנאה בה, שהרי בגללה היא לא יכולה להיות עם אבא.

אצל בת אין חרדת סירוס שתניע את הפתרון של התסביך ולכן תיקון הוא יותר קשה. אין תיקון למצב אלא רק השלמה עם המצב. לפי התפיסה הזאת ההזדהות עם אמא היא יותר קשה. אצל בנים ההזדהות עם האבא הוא כי הוא חזק. אצל אמא אין הערכה, אין לה למה לשאוף להזדהות עם אמא. ההזדהות עם אמא תהיה רק אם היא תשאף להיות או לעשות משהו שיש רק לאמא, שרק יהא יכולה לעשות. הדבר הזה הוא ילדים. רק אם לילדה תהיה שאיפה להביא ילדים לעולם, היא תמצא את ההזדהות עם אמא. ההזדהות הזו נובעת מחוסר ברירה, ולא מחרדת סירוס שהיא חזקה ומשמעותית הרבה יותר. זה גורם לכך שהסופר אגו הנשי יהיה פחות מפותח מהגברי. השלב בו יש הזדהות עם ההורה מהמין שלך הוא השלב בו נבנה הסופר אגו המצפוני. אצל בת השלב הזה פחות חזק ולכן הסופר אגו יהיה פחות מפותח.

לדעת אוגדן- אם לאמא אין כוח בבית, היא חלשה ויש לה דימוי עצמי נמוך, יהיה לבת קשה להזדהות איתה. אם אמא משדרת שלהיות אישה זה חיסרון, מה שהבת תבין זה שלהיות אישה זה פגם וחיסרון. היא תצטרך כל הזמן לפנות לאבא כדי לקבל הערכה. אם האבא ייתן לה הערכה, היא תסתדר ותקבל כוח ממנו. אם הוא לא ישדר לה את זה היא תחפש כל החיים גברים כדי להרגיש שהיא שווה.

אם הכול תקין בבית תתפתח אישה שנח לה עם עצמה, תהיה לה יכולת ליהנות ממגע מיני, היא תתמודד עם תחרותיות בצורה טובה, זה ישפיע על כל היחס שלה למין השני, לקשר איתו וההרגשה שלה עם הגוף והמיניות.

אצל בנים- עד גיל 5 הם רוצים את אמא. אצל בנות- בהתחלה קרובות לאמא, רק בהמשך (גיל 3?) הן רוצות את אבא.

שלב החביון גיל 6 עד גיל 10/12 (תלוי את מי שואלים)

בשלב הזה אין איזור אירוטוגני פעיל. הדחפים המינים בשלב הזה מודחקים ללא מודע. הסופר אגו והאגו יותר בשלים ויש יותר שליטה על הדחף. יש תהליך של עידון וסוציאליזציה, מכוונים את הדחפים לכיוון שהוא יותר מקובל- ספורט, יצירתיות. הילד מפנה בשלב הזה את האנרגיות לפיתוח ידע, חיפוש חיי חברה ופיתוח מיומנויות. מ"אני" עוברים ל"אנחנו". בשלב הזה יש הפרדה בדר"כ בין בנים לבנות פשוט כי הם לא מעניינים אחד את השני. בשלב הזה יש איזון נפשי בין האגו לאיד, נוצר שיווי משקל בין החלקים השונים באישיות.

השלב הגניטלי- עד סוף החיים

זהו השלב של האהבה המינית הבוגרת, מתפתחים תשוקה ורגש כלפי אדם אחר. יש התעוררות יצרים אבל שונה משלושת השלבים הראשונים. האנרגיה המינית בשלבים הראשונים מושקעים ב'עצמי'. העונג מושג ע"י הפעלה של איזורים בגוף שלי. בשלב הגניטלי מופנה אנרגיה גם כלפי בן הזוג. זו האישיות הבשלה שיכולה ורוצה גם לענג את האחר, שיש לה דאגה ורגש לאחר.

קבעונות יתבטאו בשלב הזה- סטיות מיניות, הנאה שמופקת רק באופן סוטה, דרך איזור מסוים וכד'. יש עדיין הנאה מאיזורים אירוטוגניים נוספים, וכל עוד כולם פועלים ולא רק אחד, זה בריא.

בשלב הזה הבשלות של האדם גם מניעה אותו להשקיע בסביבה גם בעבודה, בתרומה חברתית וכד'.

טבלה לסיכום נושא:

היצרים

פרויד היה מדען והוא חיפש דרך מובנית להסביר את נפש האדם. הוא ראה בדחפים את הבסיס לנפש שלנו. כל פעילות שלנו היא נגזרת של הדחפים. הוא דיבר על 2 קבוצות יצרים: יצרים של האגו שבאים לשמור על האדם (רעב, פחד), ויצרים של אברי המין.

הוא לא הסתדר עם התיאוריה הזאת כי הוא לא ידע איך להסביר את הנושא של הרס עצמי ותוקפנות המופנית פנימה. אחרי שנפטרה לו בת הוא שינה את דעתו ואמר שיש 2 מערכות יצרים: של חיים ושל מוות.

יצר החיים- המקור האנרגטי- פיזי הוא הארוס, כלומר תהליך של חילוף החומרים בגוף. הוא בא לידי ביטוי בתהליך חשיבה ע"י חיבור של דברים- הרמוניה, רצון להיות בקשר, דברים שקשורים להתחברות, אכילה. היצר המרכזי כאן גם היא המיניות, שהיא גם הרצון ליצור חיים (=הליבידו).

יצר המוות- ברמה הפיזית המקור האנרגטי הוא ה thanatosתהליך של פירוק חומרים בגוף. זה יבוא בחיים לידי ביטוי בהרס ובתוקפנות. בחשיבה זה יתבטא בפירוק לגורמים. נגזרות נוספות של יצר המוות- רצון להיפרד, תוקפנות, הרס עצמי.

פרויד שואל את עצמו למה לקח לו יותר מדי זמן לקבל את זה שיש יצר מוות בסיסי. בהתחלה הוא אמר שאדם הוא תוקפן כדי לשמור על עצמו ולשרוד. הוא הסתבך עם כל הנושא של הרס עצמי ולא הצליח למצוא לזה הסבר. זה מה שגרם לו לחשוב שיש בנפש גם חלק של יצר מוות והרס. היה לו כואב לגלות את החלק הזה.

בתחילת החיים הארוס והתנתוס הם נפרדים. המטרה היא להגיע לאיזושהי בשלות ומיזוג שלהם. זהו המצב התקין, כשהיצרים פועלים יחד.

היצר יכול לבוא לידי סיפוק גם אם הוא מופנה כלפי פנימה- ביצר החיים זה יתבטא למשל באוננות, וביצר המוות למשל בדיכאון. זה יכול כמובן להיות מופנה החוצה בכל צורה שהיא, וגם להשתנות במהלך החיים.

שיעור 10 02.01.2008

בכל יצר יש 4 מרכיבים:

1. מקור היצר, התשתית הביולוגית שלו- חילוף החומרים.

2. לכל יצר יש מטרה. המטרה היא לפרוק את היצר ולהגיע להנאה, וכה להשיג איזשהי רגיעה.

3. לכל דחף יש אנרגיה שמבטאת את עוצמת הדחף ואת עוצמת הכח שיש לדחף. יש אנשים שיש להם יצר ודחף גבוהה ועוצמתית יותר.

4. האובייקט- האדם או החפץ אליו מכוונים את הדחף ודרכו הדחף יגיע לסיפוק והנאה. הרבה פעמים יש תחליפים כי אסור לספק את הדחף כלפי האובייקט המקורי. כשזה קורה אנחנו עושים התקה למקור אחר. הסיפוק יהיה שונה אבל יפתור לנו את הבעיה.

איפה פרויד ממוקם לפי 9 ההנחות שמאפיינות תיאוריה של הייל וזיגלר:

1. חופש מול דטרמיניזם- פרויד דוגל בדטרמיניזם. הכול נשלט ע"י הדחף והלא מודע. זה החלק הפסימי אצלו.

2. האדם הוא בר שינוי- פרויד האמין ביכולת להביא לשינוי והשלמה. עם זאת יש לאדם מבנים בסיסיים של הנפש שהדינאמיקה בניהם נקבעת בשנות הילדות ולכן יש פחות מקום לשינוים. הטיפול יכול לתת שליטה על זה. כשאנחנו מכירים את "החלקים האפלים" שלנו, אנחנו שולטים יותר ובוחרים איך להתמודד עם זה. רק אז יש אפשרות לשינוי.

3. הגיון וחוסר הגיון- האדם הוא לא יצור רציונאלי לפי פרויד. היצר שולט עליו ויש חלקים שונים שאינם במודעות. יחד עם זאת דרך טיפול ניתן להבין את ההיגיון.

4. שלמות מול חלקים- פרויד רואה את האישיות כאישיות שלמה ולא מחולקת. הוא מסתכל מה קורה במעבר בין החלקים השונים, האנרגיות וחלוקתן בין החלקים השונים.

5. תורשה מול סביבה- מתייחס לסביבה אבל שם דגש על הדברים המולדים- האנרגיה המולדת שעוברת בין בחלקים, השלבים הקבועים בהתפתחות, הדחפים שאיתם הוא נולד.

6. פעולה מול תגובה- הפעולה היא מקור ההתנהגות שלנו. אנחנו פועלים תוך אינסטינקטים ומושפעים מהאנרגיה שנמצאת בתוך הגוף שלנו. האדם פועל מתוך החלקים הלא מודעים שלו, ופועל מתוך העולם הפנימי שלו.

7. הומאוסטזיס מול הטרוסתזיס- לאן מכוונת ההתנהגות שלנו, להיות במצב עם מתח או בלי מתח. פרויד טוען שהאישיות רוצה רגיעה, אבל זה לא אפשרי כי תמיד יהיה מתח. האישיות מחפשת ורוצה משהו שלא יהיה לה לעולם.

8. טבע האדם ידוע או לא- בתפיסה הבסיסית של פרויד הוא מנסה להבין את יצר האדם ואת החוקיות שעל פיה פועלים בני האדם.

9. סובייקטיביות מול אובייקטיביות- פרויד הולך לכיוון הסובייקטיביות. הוא דוגל בהבנת הפנטזיות של האדם. האדם פועל ממקום סובייקטיבי של הפנטזיות שלו והמשאלות שלו.

תפקודי האגו

לקראת סוף חייו של פרויד החל להתפתח זרם שדיבר על פסיכולוגית האגו. הם קיבלו את דבריו של פרויד אך אומרים שהוא לא התייחס מספיק לאגו ולתפקידים נוספים שיש לו. עם המובילים של הזרם נמנית בתו של פרויד אנה.

אחריהם התפתח זרם שונה שדיבר על החלק החוויתי ופחות על התפקידים של כל חלק במבנה האישיותי- תיאורית הסלף (וויניקוט).

תפקידי האגו בם בחלקם מולדים וחלקם משתנים במהלך החיים כתוצאה מאירועים שונים שקורים להם.⁴ כאנשי מקצוע חשוב להכיר את תפקודי האגו ולהבחין מתי ואיזה תפקוד הוא לקוי.

התפקודים השונים:

בוחן מציאות-

1. להבחין בין גירוי פנימי לגירוי חיצוני- יכולת של אדם, כל אדם ברמה אחרת, להבחין בין מה שקרה במחשבות שלו לבין מה שקורה במציאות.
2. דיוק בתפיסת אירוע חיצוני- האם אדם יודע באיזו שנה הוא נמצא, זיהוי מקומות מפורסמים, לדעת מה הגיל שלו ואיפה הוא גר, התמצאות של אדם בזמן ובמקום, שלא יהיה פירוש מעוות ולא מדויק של מציאות חיצונית כמו למשל תיאור מוגזם של אירועים.
3. דיוק בתפיסה של אירועים פנימיים כולל מודעות לכך שהתפיסה העצמית מועדת לעיוותים- איך אדם תופס את התמונה, כמה אדם יכול להרהר על מה שקורה לו בפנים, להיות ער להתנהגות שלו, לרגשות שלו, כמה הוא מסוגל לבצע התבוננות פנימית.

שיפוט

1. יכולת לצפות את המשמעות והתוצאות של ההתנהגות- הבנת ההתנהגות וההשלכות של ההתנהגות שלי. דוגמא: האם אני מודעת למה יקרה אם אני אתפרע באיזשהו מקום, מודעות למה שיכול לקרות, כמה ההתנהגות שלך תואמת את מה שאתה יודע שיקרה (אני יודעת שלנהוג בפראות זה מסוכן אבל עדיין עושה את זה, אולי יש בעיה בתפקוד האגו שלי).
2. יכולת להתאים התנהגות לתנאים בשטח ולמציאות החברתית- התנהגות בטקט שמתאים למקום שבו נמצאים, למשל התנהגות בכיתה באוניברסיטה בצורה שלא מתאימה לכך, לצעוק בטלפון באמצע קונצרט. הרבה פעמים זה תלוי בנורמה חברתית כזו או אחרת.

תחושת מציאות של העולם ושל עצמי

1. המידה בה האדם חווה את הסביבה כקיימת בתוך קונטקס מוכר- כמה אדם מרגיש שמקום מסוים שהיה בו הרבה פעמים הוא מוכר לו, או שהוא רואה בו משהו חדש ומנוכר.
2. עד כמה אדם חש את גופו שייך ומוכר לו- ההתמצאות של אדם בתוך עצמו, כמה לאדם יש תחושה מציאותית של הגוף שלו. למשל אדם שלא מצליח להרגיש את הגוף שלו, או כשיש הפרעות אכילה (החולה לא חש את הגוף שלו באופן מציאותי)
3. עד כמה האדם התפתח כיחיד נבדל עם תחושת עצמי יציבה והערכה עצמית- תחושת ערך עצמי, כמה יש תחושה של המשכיות אצל כל אדם לגבי איך הוא מרגיש עם עצמו. דוגמא לטיפול לקוי- מישהו שחושב יום אחד שהוא קיסר ויום אחד שהוא לא שווה כלום, או אדם שכל עולמו זו העבודה וכשקורה שם משהו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום.

וויסות ושליטה על דחפים, מניעים ורגשות

1. יעילות מנגנוני עיכוב ושליטה- האגו צריך לפעול כמעכב, לפעול נגד הפורקן המיידי של הדחף, למשל לעצור את היד לפני שהיא נוגעת בסברס. כל אדם צריך שתהיה אפשרות להכניס חשיבה בין תחושת הדחף לשליטה עליו. בעיה בתפקוד הזה תביא התנהגות חסרת מעצורים בכל פעם שמופיע דחף, אימפולסיביות, חוסר שיקול דעת, חוסר יכולת "להשאיר דברים בפנים" או להעביר את הדחפים לרמה של הבנה נשלטת של הדחף שאפשר לדבר עליה ולפתור אותה.
2. מידת סובלנות לתסכול

יחסי אובייקט

1. סוג ההתייחסות לאחרים (עד כמה אדם מגיב לאחרים כישויות נפרדות או המשך של עצמו)- איך האדם מתייחס לאחר, קליטה ברמה הרגשית שיש הפרדה ביני לבין האחר, שכדי שהוא יבין אותי אני צריכה לדבר הוא לא יבין אותי מעצמו. תינוקות כשהם נולדים לא קולט את האחר כישות נפרדת. האובייקט נתפס כשלוחה של עצמי- self object. זה מלווה בתובענות גדולה וחוסר אמפתיה למצב רגשי שהאחר נמצא בו. האדם השני צריך להיות שם בשבילי בלבד. כשתינוק מבין את זה הוא לומד להרגיע את עצמו, להרדים את עצמו וכד'. ייתכן מצב של part object כאדם הוא לא ישות נפרדת בתפקוד מסוים שלו, למשל מישהו חשוב לי רק בשביל לתת לי כסף אין לי שום עניין בו מעבר לזה. הוא מבחינתי קיים רק בשביל לתת לי כסף. את התפקוד של יחסי אובייקט אפשר לגלות רק מקשר אינטימי- הורה, חבר, בן זוג, מטפל וכד'. אי אפשר לראות את זה מתוק הקשר עם פקיד הבנק למשל.
2. קביעות אובייקט רגשי- יכולת לשמר התייחסות קבועה לאובייקט, גם כשהוא מאכזב אותי, גם כשהוא משמח אותי, למשל אהבת אם, גם כשהיא כועסת, אני גם אזכור את אמא כשהיא לא נמצאת לידי. היכולת לאמביוולנטיות כלפי אדם ולפתור את זה כלפי בן אדם מסוים, להשלים עם האמביוולנטיות ולבחור עדיין להיות בקשר עם אותו אדם למרות זאת.
3. יכולת לאינטימיות ואמפתיה- היכולת לפתח קשר אינטימי מבלי לפחד להיבלע, חשש להראות את החלקים החלשים בקשר כזה, היכולת להיות אמפתי לאחר- להרגיש את החוויה שלו ולהתייחס אליה.

שיעור 11 09.01.2008

תהליכי חשיבה

1. יכולת המשגה- חשיבה מופשטת וקונקרטית- עד כמה לאדם יש יכולת לחשיבה מופשטת, כמה הוא יכול להבין דימויים, מטאפורות, סמליות. אדם שמתייחס למה שנאמר לו באופן מילולי ללא יכולת הבנה מעבר לכך. עד כמה החשיבה מסודרת ותקינה, עם קו ברור, הם אדם יכול להעביר מסר ברור, לדבר לעניין ולהגיע לעיקר.
2. תהליכי חשיבה ראשוניים ומשניים- חשיבה משנית זו חשיבה הגיונית ומסודרת, וחשיבה ראשונית זו חשיבה אסוציאטיבית וללא מגבלות מציאותיות. בבדיקת תפקוד האגו יש לבדוק כמה הדם נמצא בתהליכי חשיבה ראשוניים וכמה במשניים, כמה הוא מסוגל לעבור ממשית לראשונית ולהיפך. האם לאדם יש יכולת השללה בחשיבה או שהכול אפשרי בחשיבה שלו. זה סימן לסוג הטיפול המתאים- אם לאדם יש בעיה במעבר בין חשיבה משנית לראשונית, לא נטפל בו באמצאות חשיבה ראשונית כי הוא אולי לא יצליח לחזור לחשיבה משנית כמו שצריך.

רגרסיה בשירות האגו

1. עד כמה הנסיגה נשלטת ומועילה להסתגלות- המצב הרגרסיבי הוא מצב בו האדם חוזר לשלב קודם בהתפתחות שלו. לדעת אנשי תיאורית תפקודי האגו רגרסיה בשירות האגו היא גם רגרסיה שיכולה לשרת את האדם ולסייע לו בהסתגלות. זו היכולת של אדם להרפות לעיתים כדי להשתחרר מלחצים. לדוגמא ללכת לישון מוקדם כי עייפים ומותשים. השאלה היא עד כמה האגו מתפקד בצורה בריאה, כלומר צריך שתהיה רגרסיה נשלטת שמפיקים ממנה הנאה אבל היא לא משתלטת על החיים. מי שזה משתלט לו ל החיים, למשל מישהו שכול הזמן ישן ולא מצליח לקום בבוקר ולתפקד באופן קבוע, יש לו בעיה בתפקוד האגו הזה. הבדיקה היא מתי הרגרסיה מסייעת בהסתגלות ומתי היא כבר לא.
2. עד כמה יש שימוש נשלט בתהליכים ראשוניים- יכולת לשלוט ברגרסיה והרפית הקשר עם המציאות. התהליך הראשוני הוא החלק שפחות מחובר למציאות, עד כמה השימוש בנסיגה אליו נשלט.

מנגנוני הגנה

1. האם המנגנונים פרימיטיביים- יש מנגנונים שבהם עיוות המציאות הוא מסיבי ולכן גם דורש הרבה אנרגיה. יש לבדוק האם הדם משתמש בהכחשה או השלכה (הפרימיטיביים), או במנגנונים המתקדמים (אינטלקטואליזציה וכד'). אדם שמשתמש במנגנונים הפרימיטיביים הוא אדם שתפקוד האגו שלו פחות טוב.
2. עד כמה המנגנונים יעילים- עד כמה השימוש במנגנון באמת מקל על תחושת החרדה, עד כמה השימוש הוא גמיש, כלומר השימוש הוא בכל המנגנונים ומה המינון של כל מנגנון. אם המנגנונים לא יעילים זה מעיד על רמת התפקוד של האגו, האם האדם נמצא ברמה פסיכוטית, של הפרעת אישיות וכד'.

חסימת גירויים

1. סף רגישות לגירויים פנימיים וחיצוניים- במצב שהתפקוד פחות יעיל יש סף נמוך מאוד לגירויים. כל רעש או שינוי בתיאורה מוציא את האדם מריכוז. לכל אדם יש סף גירויים שונה יש. מי שכל גירוי מסיח את דעתו ויש אנשים שצריכים המון גירויים בשביל לשים לב ולהתרכז.
2. מידת הסתגלות וארגון תגובה לרמות שונות של גירויים- איך האדם מגיב לשינויים ברמת הגירויים. האם שינוי בגירוי מסוים מוציא את האדם מתפקוד או לא. למשל אם שואלים שאלות באמצע השיעור, יש מי שזה יוציא אותו לחלוטין מריכוז והוא לא יוכל לחזור לעקוב אחרי השיעור ויש כאלה שזה לא יפריע להם. כשיש שינוי בסף הרגישות- איך זה משפיע על הגוף- האם זה גורם למיגרנות ומוציא מתפקוד או שהגוף מסתגל לשינוי. ככל שיש יותר לחץ רואים יותר את הבעיה בתפקוד הזה.

תפקודים ראשוניים של האגו (או: תפקודים עצמאיים)

1. רמת התפקוד של תהליכי קשב, ריכוז, זיכרון, למידה, תפיסה ותפקוד מוטורי- לא כל האגו קשורים לקונפליקטים בין האיד לסופר אגו. יש חלקים מולדים שלא קשורים לדחף, בעלי אוטונומיה ראשונית.
2. מידת העמידות לקונפליקטים ולחדירת חומר אינסטינקטואלי- כמה החלקים המולדים הנ"ל מושפעים מקונפליקטים. מה קורא לתפיסה או לקשב תחת לחץ, עד כמה התפקודים האלה מצליחים לתפקד ברמה סבירה למרות איזשהו קונפליקט פנימי או משבר חיצוני שאירע. הרטמן מדבר על תפקודים בעלי אוטונומיה משנית- יכולת שיש לאדם שהתפתחו סביב איזשהו תסכול, קונפליקט או אירוע חיצוני שקרה, ומאוחר יותר התפקודים האלה עברו שינוי ורכשו עצמאות, הם מתקיימים בזכות עצמם גם בלי קשר ל קונפליקט. לדוגמא: בריחה מהמציאות- ילד שחי במציאות קשה ובורח למחוזות של דמיון, אבל הבריחה הזאת מהמציאות תקבל אוטונומיה משנית ותתקיים גם בלי קשר למציאות של הילד בילדותו, למשל הוא יכתוב מחזות. התפקוד המשני ישרת את האדם ויסייע לו לתפקוד בהמשך חייו. הרטמן לא רואה בתפקוד עם אוטונומיה משנית תוצר של דחפים. זה ההבדל ממה שפרויד אמר- לדעת פרויד הכול קשור לדחפים, והרטמן אומר שיש גם תפקודים שלא קשורים לאיד ולדחפים.

יכולת ושליטה

1. עד כמה האדם חש שליטה בסביבה- כמה אדם מרגיש שהוא יכול להשפיע על מה שקורה בסיסה, האם האדם מרגיש שיש לו יכולת לעשות שינוי או שהוא מרגיש חסר אונים.
2. תחושת המוכשרות והמסוגלות- כמה יש התאמה בין היכולת שלי להשפיע לבין מה שבאמת אני מסוגל לעשות. לפעמים אדם מרגיש שהוא יכול לעשות יותר ממה שהוא באמת מסוגל, ולהיפך לפעמים אדם יכול אבל מרגיש שהוא לא מסוגל. בטיפול ננסה לתת למטופל כלים להעריך את הכוחות שלו.
3. עד כמה האדם פועל בהתאם ליכולתו
4. עד כמה יש התאמה בין תחושת יכולת ליכולת ממשית

סינתזה ואינטגרציה

1. עד כמה עמדות, ערכים והתנהגות תואמים זה את זה- יכולת לעשות חיבור בין חלקים שונים באדם למבנה אחד אינטגרטיבי שפועל מול העולם. יכולת להבין את רצף החיים, מה בא אחרי מה.
2. יכולת לקבל סתירות- יכולת לקבל מצבים שונים שאדם נמצא בהם, בין התפקידים השונים שיש לכל אחד. דוגמא: כמה אישה יכולה להבין שהיא גם אמא, גם רעיה, גם עובדת פשוטה שאומרים לה כל היום מה לעושת, כמה היא מבינה שבכל מקום יש את ההתנהגות המתאימה לו.
3. יכולת להתמודד עם משימות- יכולת להבין מי אני, מה אני, מה אני צריך לעשות ואיפה.