תיאוריות אישיות- רחלי-ליפשיץ אלכאווי - שנה א - 2008-9

תודה למעיין ארפה

התיאוריות שילמדו הן תיאוריות דינמיות- בהתחלה את הגישה הפסיכו אנליטית ואח"כ את הניאו-פרוידיאניות- תפקודי אגו.

אדם יכול להתרשם מאישיות של אדם מהתנהגות, מחשבות, ערכים ודעות, הבחירות שלו, הרקע, איך מתמודד עם בעיות. הבעיה עם זה שזה סובייקטיבי ולא בהכרח מהימן- יהיה פער בין מה שקורה אצלו לבין מה שהוא יציג ולכן ניתן לפתור זאת באמצעות מבחנים השלכתיים, מה קורה לנו עם האדם בחדר, תצפיות על האדם בסביבה.

ככל שהפער יותר גדול בין מה שהאדם מציג כלפי חוץ לבין מה שהוא מרגיש בפנים- ההתמודדות יותר קשה. הפער לוקח הרבה אנרגיה. כיצד ניתן ללמוד על הלא מודע של האדם? שפת גוף, פליטות פה, בעיות רפואיות- גידול בפה, גב תפוס, אקנה, קצב דיבור, חיוורון.

התיאוריות מנסות לתאר- מה אנו רואים בתופעה? (למשל אנו רואים תוקפנות )

איך זה קורה? מתי זה קורה? כשהוא לחוץ, מרגיש מאוים.

בנוסף, התיאוריות מנסות להבין למה דברים קורים? (במיוחד התיאוריה הדינמית)- אולי יש סיבה בעבר, סיפור אישי.

מה הופך תיאוריה לתיאוריה טובה?

מימד הכלליות- תחתור ליכולת הכללה, תאמר באופן גורף שלילדים בגיל 5-6 תהיה איזושהי עוינות כלפי הורה מהמין שלו. ילד בגיל 2 מודע להבדלים בין המינים.

יכולת להתרחב- אפשר יהיה להוסיף עליה עוד רעיונות, עוד ממצאים וזה לא יערער אותה אלא ירחיב אותה.

יכולת דיוק- שהדבירים יהיו נהירים לקוראים ושהמטרה תהיה ברורה וניתנת לבדיקה. בגישות דינמיות יותר קשה לדייק ולבחון ברמה אמפירית- התיאוריות הדינמיות תהליכיות יותר, פחות ניתנות להוכחה.

חסכנות- דרך מספר מושגים נוכל להסביר הרבה תופעות. מנגנוני הגנה, פנטזיה.

מקוריות- תספק נקודת מבט חדשה על משהו מוכר. למרות זאת אין לזלזל בממשיכים שמספקים עוד עיבוד עוד הבנה.

עומק- תיאוריה תהיה מעמיקה, תבין תופעות מעבר למה שנראה על פני השטח, אבל אז קשה לחקור אותה.

הנחות בסיסיות על טבע האדם:

חופש מול דטרמיניזם- האם האדם חופשי לבחור, חופשי לגורלו או שיש תפיסה שטוענת בעצם ההתנהגות שלו אולי חושב שהוא חופשי אבל הדברים מוכתבים ושיש משהו גדול יותר שמכתיב את ההתנהגות. אולי ההתנהגות מוכתבת על ידי דברים מולדים.

הגיון מול חוסר הגיון- מה מכתיב את ההתנהגות? האדם פועל משיקולים רציונליים או שמה מכתיב את האדם זה כוחות לא הגיוניים.

שלמות מול חלקים- איך נבין את נפש האדם? כשלם כוללני, כישות שלמה על כל המכלול או שכדי להבין את האישיות צריך להבין חלקים חלקים: קוגניציה, תודעה, התנהגות.

תורשה מול סביבה- מה יותר משפיע על ההתפתחות, על הנפש? מה שאנו נולדים איתו, המטען הגנטי או הסביבה, ההורים, היחס שקיבלנו, האנשים איתם גדלנו.

האדם ניתן לשינוי או לא ניתן לשינוי- האדם תמיד יכול להשתנות, או שהרבה דברים בהתנהגות של האדם נקבעים בשנים הראשונות של האדם, ניתן אולי לעשות שינויים קטנים אבל כמעט הכל בלתי ניתן לשינוי.

סובייקטוביות מול אובייקטיביות- האם האדם פועל מבפנים או מגיב למשהו. מה יותר משפיע? הגורמים החיצוניים, הגירויים בסביבה או החלק החווייתי הסובייקטיבי, הפנימי. הפנטזיה משפיעה על המציאות ולהפך.

הומיאוסטזיס (איזון) מול הטרוסטזיס- האדם שואף שיהיה כמה שפחות מתחים, מי שדוגל בגישה זה יתמקד יחפש את הדרכים להגיע למצב של רגיעה, או שהאדם שואף לאתגרים בכדי לצמוח, מעוניין בשינויים.

האם טבע האדם ידוע או בלתי ידוע- יש חלקים בנפש שלא ניתנים להבנה מדעית ויש לקבל את זה ולא לשאוף להבין, להתמקד בחוויה האישית ואותה לנתח- הגישה ההומניסטית, או שטבע האדם ניתן להסברה, ניתן לחקר כמותי ומדיד.

פרויד (רקע)

חלוץ, פרץ דרך בפסיכו-אנליזה שהיא גם דרך טיפול וגם שיטה ברמה המתודולוגית.

נולד ב-1856, באוסטרו-הונגריה. הוריו היו עמליה ויעקב, אמו הייתה צעירה ב-20 שנה מאביו, שהיה כבר נשוי בעבר. לפרויד היו 2 אחים חורגים שפרויד בפנטזיה שלו חשב שאחיו הרבה יותר הולמים לאמו, בשל גילה הצעיר. את אימו הוא מתאר כאישה עם המון כוחות, תומכת ושאהבתה עזרה לו להתמודד עם ההתנגדות העזה לגישה שלו, למרות המורכבות שטענו שיש ליחס של פרויד לנשים. היה עני.

היה תלמיד בווינה והייתה תמיכה גדולה. שאף להתפרסם דרך המחקר בנוירולוגיה.

עסק במחקר ואחרי שהתארס למרתה, עזב את המחקר ועבר לעבוד בבית חולים, בהמשך פתח קליניקה לטיפול במחלות עצבים, תחום שלא היה ברור.

בתחילה התנגדו לרעיונותיו.

1906 ייסד את האגודה האנליסטית, אך התחום התפתח באיטיות.

תמך ברעיון שגם אנשים מחוץ לתחום הרפואה ילמדו פסיכו אנליזה.

היה בוינה עד 1938 ובשל עליית הנאצים עבר בעקבות הזמנה לאנגליה.

חי באנגליה שנה ונפטר בסבל רב (אפילו ביקש מרופאו שיזריק לו מורפיום) מסרטן בלוע, כנראה בשל התמכרות לסיגרים. היה שלב שאנה פרויד, ביתו, (גם הייתה פסיכואנליטיקאית והייתה סועדת אותו, לא נישאה אף פעם) נאמה במקומו ממה שהמשיך לכתוב תוך כדי המחלה.

אחרי מותו היה פיצול בחברה הפסיכו אנליטית.

בשיעור הבא- התפתחות החשיבה של פרויד

התפתחות החשיבה של פרויד-

הבנת תת המודע- בשלב מסוים נשלח לצרפת להתמחות אצל שארקו (נוירולוג)- שארקו היה מהפנט אנשים ודרך זה להסיר תופעות של היסטריה (שיתוק של היד או הרגל), הבינו מבחינה גופנית נוירולוגית שתסמיני היסטריה הם לא אפשריים ולכן צריך לחקור את הנפש. בעקבות הלימוד אצל שארקו, פרויד מבין שיש תופעות נפשיות שמביאות לתסמינים גופניים. הוא חוזר הביתה ומתחיל להפנט, לא בהצלחה מרובה, מטופלים הראו התנגדות, אצל חלק הטיפול לא החזיק הרבה זמן או שחזר במקום אחר ופרויד הבין שלא מספיק להסיר את הסימפטום, צריך לחקור לעומק. מעבר לזה, הוא מבין כי למטופל יש יותר כוח מלמטפל ולכן צריך ברית בין שני הצדדים וצריך שהמטופל יבוא עם מוטיבציה, התחיל לכבד את המטופלים.

ברויאר- היה הספונסר של פרויד, תמך בו כלכלית וחנך אותו. ברויאר מספר לו על מטופלת אנה או, שמפתחת תסמינים היסטריים וברויאר לא מצליח למצוא טיפול מתאים בשבילה ומגלה כי הטיפול הכי מקל זה שהיא תדבר, זה מרפא סימפטומים היסטריים. בשלב מסוים הטיפול נקטע, לא בגלל אנה או (שנהיית פעילה וחוזרת ללמוד), באחת הפעמים בטיפול היא מספרת שבין ערות לשינה, היא רואה את עצמה בהיריון מברויאר, ברויאר מאוד נבהל ומפסיק את הטיפול. כאן מתחיל הקרע בין פרויד לברויאר שלא מסכים איתו וטוען כי אנה לא מאוהבת בברויאר אלא באבא שלה. כאן פרויד מתחיל לפתח את התיאוריות שלו בנוגע למיניות, ברויאר לא מסכים איתו ונוצר וויכוח כי אנה או לא זוכרת חוויה של התאהבות באבא. פרויד מבין שהיא לא זוכרת בגלל שהחוויה מודחקת וכאן מתפתח רעיון התת מודע. פרויד טוען כי לא מספיק לסלק את הסימפטום, צריך להבין מה האירוע הספציפי שהביא לסימפטום. רואה מהמטופלים כי ההדחקה מגיעה בעיקר מאירועים של התעללות מינית- תיאוריית הפיתוי הילדי. בילדות אנשים חוו דמות שפיתתה ושלחה מסרים מיניים, הדחיקו מתוך חוסר יכולת להתמודד ובושה ומתוך זה פיתחו סימפטום היסטרי.

פרויד החל לעשות לעצמו אנליזה והיה מקדיש לזה חצי שעה כל יום, תוך כדי האנליזה הוא מתחיל להיזכר כי הייתה לו משיכה לאימו כילד, הוא הרגיש עונג מהקרבה לאמא.

1897-1923- הרבה מהטראומות שמטופלים הביאו אלו לא היו זכרונות לאירועים ממשיים שהתרחשו אלא פנטזיות שמטופל יצר בילדות שלו והדחיק אותן והן ממשיכות להשפיע. מכאן הוא מבין שלא כל אנשי ווינה עברו התעללות מינית אלא אנשים בילדות חוו פנטזיות, תשוקות בילדות. פרויד חוזר בו מכל התיאוריות שלו וטוען כי הפנטזיות משפיעות על תפיסת המציאות- למשאלות יש המון כוח (אם אני מקנא באחי כל כך , אני ארצה שהוא יעלם ומכאן אני מתחיל להרגיש מאוד אשם. בעתיד יהיה לו מכשול גדול במצבי תחרות.). מטרת הטיפול אצל פרויד הייתה להפוך את הלא מוחשי אל המודע- כי אם לא מדברים ומבינים את הדברים מתנהגים את זה. הגישה היום היא להתייחס לכאן ועכשיו- מה המטפל מרגיש בחדר במהלך הטיפול? פרויד מבין שברויאר אולי גם חש גירויים כלפי אנה או. פרויד עובר ממצב של רק מהפנט למישהו ששומע סיפורי חיים של אנשים, נהיה יותר שוויוני בקשר. האזנה זה שיטת טיפול.

בשנים אלו פרויד מפתח את האנליזה של החלום- מייצג את תכני הלא מודע. ההיפנוזה, מכות חשמל, כבר לא עשו את העבודה. 1900- מתפרסם ספרו "פשר החלומות", שנמכר בעותקים ספורים, שם הוא מנתח חלומות. הוא הרגיש שהוא מגלה דברים כל כך חשובים, אף אחד לא רוצה להקשיב לו, לועגים לו, מצבו הנפשי מעורער. מפתח את שיטת האסוציאציות החופשיות. 1906- מתחיל לקבץ סביבו אנשים וללמד אותם על התיאוריה שלו. פיתוח המודל הטופוגרפי. פיתוח תיאוריה על ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית. פיתוח נושא היצרים והדחפים בנפש.

1923-1939(שנת מותו)- המודל הסטרוקטוראלי (המבני)- אגו, סופר אגו וכו'. פרויד מתחיל לפתח איך אנחנו מפנימים את ההורים. בכתביו בסוף ימיו יש מעבר מהדחף לאגו, מתחיל לפתח את פסיכולוגיית האגו ונפטר.

הנחות יסוד בסיסיות בגישתו:

הפסיכו-אנליזה זה לא תיאוריה למחלות נפש, אלא תיאוריה לגבי נפש האדם- הגבול בין שיגעון לשפיות הוא דק. התפקודים הנפשיים הם אותם תפקודים, אך הוא שם דגש על המינון, האינטנסיביות של השימוש.
הלא מודע- בתפיסה של הגישה הדינמית, הלא מודע הוא חלק חיוני ביותר בהבנת נפש האדם. אולי אפילו, מוקד בהבנת הנפש, משפיע על ההתנהגות החיצונית הלא מודעת. חומר בלא מודע שואף לצאת החוצה כל הזמן.
דטרמיניזם- לכל התנהגות יש סיבה, משמעות, אין מקריות. גישה שמחפשת סיבה. הדברים לא מקריים, יש נסיבות פנימיות או חיצוניות. מה שקרה בילדות השפיע על המבנה הנפשי שלנו, על התפקוד שלנו.
קונפליקט- התיאוריה הדינמית מניחה כי הקונפליקט הוא חלק בלתי נפרד באישיות האדם. הנפש היא זירה שיש בה כל הזמן כוחות מנוגדים פעילים. האדם מנסה להגיע כל הזמן לאיזשהו איזון וכל התנהגות שאנו רואים זה תוצר של האיזון שהאדם יצר בין כוח אחד לאחר.
יש לנו מנגנונים פיזיולוגיים ויש מנגנונים נפשיים- יש מבנים היפוטתים שאפשר רק להסיק על קיומם. המבנה הנפשי הפסיכולוגי מתפתח לאורך השנים, נולדים עם מבני נפשי מאוד ראשוני. פרויד טען שהאנרגיה הנפשית, מקורה בתהליכים הפיזיולוגיים. בהתחלה יש דחף והדחף הוא ייצוג פסיכולוגי למשהו פיזיולוגי. ניסה להתעסק במפגש בין הביולוגי לנפשי. מאיפה זה מתפתח?

פרויד:

המודל הטופוגרפי- האדם כקצה הקרחון

מודע- הבנת המציאות, הנורמות, והתאמה להן, עיבוד, חשיבה- זוהי אנרגיה ניטרלית (לעומת אנרגיה יצרית) הגיוני- משני.

טרום מודע- תכנים שניתן להעלות מתוך ריכוז ומאמץ. יש פה תהליך חשיבה משני הגיוני (לעומת ראשוני- אסוציאטיבי לא מאורגן) רצון ייצרי יותר לעונג שאינו מתחשב בעקרון המציאות.

קיימת צנזורה בין הטרום מודע למודע. לא נותן לכל דבר לעלות למודע- דברים שיש להם פוטנציאל כאב או הרס, הוא מאפשר להם לעלות אבל בתחפושת, הסוואה שמאפשרת חשיפה איטית ומדורגת יותר. יש מאבק בין חשיבה לוגית לחשיבה יצרית.

לא מודע- מתחת לפני השטח, קיים עולם שלם שמשפיע עלינו. חומרים שאם יעלו למודע, יעוררו חרדה אך התכנים רוצים לעלות לפני השטח כל הזמן וכל הזמן הנפש משקיעה אנרגיה להשאיר אותן בפנים. תהליך החשיבה בלא מודע הוא תהליך ראשוני. העקרון הקובע הוא עקרון העונג. הכל אפשרי שם. גם שם יש מנגנון סינון שלא נותן לו לעלות לטרום מודע וכם המידע שעולה, עובר עיבוד ולא מגיע לטרום מודע גולמי (אנו זוכרים חלומות בחלקים). פרויד עבר משיטה אקטיבית של היפנוזה לשיטה פסיבית של הקשבה, צריך לתת למנגנוני הצנזורה של האדם להירגע ולתת לדברים לצוף. ממשימת טיהור הלא מודע פרויד עובר לניסיון לרכך את ההגנות בין השלבים- להוריד את השליטה.

אנשים מתרצים התנהגות שמגיעה ממקום לא מודע בכל מיני סיבות שלא באמת קשורות.

פרויד מתחיל להבין כי המודל הטופוגרפי לא מספיק . הצנזור ותפקידו קשור למודע כי הוא מפעיל שיקול דעת הגיוני, אבל אז יש בעיה כי זה אומר שהמודע יודע מה קורה בלא מודע- אם אתה יודע שצריך לסנן אז אתה יודע שיש חומרים בלא מודע. הוא ניסה ליצור עוד מודל שיבין איפה נמצאים ההגנות.

המודל הסטרוקטורלי-

איד (נמצא כולו בלא מודע)- איתו האדם נולד, תורשתי. שם יש דחפים, תוקפניים ומיניים. האיד שואב את האנרגיה שלו מפעולות פיזיולוגיות. מתהליכים גופניים עולים הצרכים התוקפניים והמיניים. בלידה, רק האיד שולט. האיד עיוור למציאות, רוצה לקבל סיפוק מיידי. אין מושג דחייה. הדרך להפחית מתח היא פרימיטיבית ולא כל כך יעילה. התהליך הראשוני (שמאפיין את הלא מודע)- עקרון העדר השללה- אין לא! הכל אפשרי, חשיבה ללא גבולות. דרך החשיבה היא לא לוגית- דבר והיפוכו יכולים לשכון בו. טוב ורע ביחד. אין אחדות מקום, זמן, אובייקטים. מיזוג- עיבוי, קונדנסציה, לדבר אחד נדחסים המון משמעויות. מערכת אינסופית- רעיון או אובייקט יכולים להיות מיוצגים על ידי אינסוף רעיונות, תחליפים. התקה- משהו מייצג משהו אחר, הרגש הופנה מדמות אחת לאחרת.

האיד לא מבדיל בין סיפוק אמיתי לצורך לבין פנטזיה. אדם רק עם איד לא יכול לפעול באופן יעיל ולהסתגל לסביבה.

האגו- מתחיל להתפתח כשהתינוק מבין שהוא לא מקבל כל סיפוק מיד, מבין שיש מישהו בחוץ. כאשר יש הבנה של עולם חיצוני, מתפתחת החשיבה והזיכרון. פרויד מגדיר את האגו שמכיל את כל התפקודים שהם ביחסי גומלין עם העולם החיצוני והפנימי. האיד מכוון לרצונות והתביעות של האדם- סובייקטיבי והאגו הוא גם אובייקטיבי, כולל את עיקרון המציאות. רמת התפקוד המנטלית גבוהה יותר. כולל את התהליך המשני- הערכה, קבלת החלטות, זיכרון. האגו שואב את האנרגיה מהאיד על ידי cathexis- קתקסיס- השקעת אנרגיה באובייקט בשביל סיפוק הדחף. כשהאיד רוצה לספק את הדחף, אין לו יכולת להבחין האם הוא באמת מספק את הדחף ולכן האגו מציע לאיד דרך אמיתית לספק את הדחף. לאגו יש דחף להסתגל למציאות. האגו נוצר כדי לשרת את האיד- מסייע לספק את הדחף. האגו פועל ברמה המודעת והלא מודעת. פעולה משמעותית של האגו היא עיכוב ודחיית סיפוקים. תפקידי האגו:

הסתגלות לחברה החיצונית
שיפוט- האם מה שאני רואה זה אמיתי
התנהגות- תגובה מוטורית.
מול העולם הפנימי- סיפוק הדחף באופן מבוקר, מה האופן הכי טוב לספק את הדחף.

לאגו יש יכולת שאין לאיד- לשאת כאב, תסכול, חסך.

מתוך התסכול ודחיית הסיפוקים נובעת יצירתיות.

היכולת של האגו להרגיש חרדה, בושה, אשמה זה איתות בשבילו שחומרים מהאיד עולים. לאגו יש יכולת לפתח תהליך חשיבה משני שעוזרת למעבר לעיקרון המציאות מעיקרון העונג. אם אחד מתפקידי האגו נפגעים, נפגע מכך ההסתגלות לסביבה.

פרויד הבין שכאשר מתרחש אירוע שגורם לחרדה- זה איתות לאגו לעשות משהו מול החרדה, החרדה נגרמה מקונפליקט נפשי. האגו מפעיל מנגנוני הגנה שעוזרים להדחיק או להפנות את החומר המאיים לביטוי לא מאיים. ההקלה היא שיש הפחתה של החרדה- מצב תקין. במצב לא תקין, האדם עובר קריסה והחומר מהאיד מתחיל לצאת דרך סימפטום.

מנגנוני ההגנה הם בחלק הלא מודע של האגו. יש מצבים שהאגו מוצף כל כך שהוא לא יכול להתמודד איתו- מצב טראומטי וייתכן שהדברים יעלו שנים אח"כ בעקבות גירויים שונים- אזכור של אירועים דומים, שינויים בחיים. ככל שהאגו חלש יותר, ההתמודדות פחות מצליחה.

חוץ מהאיד, האגו צריך להתמודד עם מבנה נוסף, הסופר אגו.

סופר אגו- מבנה קיצוני עם עכבה מוחלטת, מייצג חלקים נוקשים.

סופר אגו מצפוני- קובץ חוקים של מוסר, מותר ואסור, נכון ולא נכון. מערכת שיפוט שבודקת האם עברת על החוק. מערכת הענישה- אשמה, מאזוכיזם. מנגנון החינוך, חותר לקראת שלמות. מבחינת מערכת זו צריך לדכא לגמרי את דחפי האיד. מנסה לשכנע את האגו להחליף מטרות מציאותיות במטרות מוסריות. במצב שהסופר אגו מאוד חלש, נוצר אדם סוציופת שאין לו מערכת מוסרית שמגדירה מה טוב ומה רע, אדם עם אגו חלש יהיה לא יציב, לא מסתגל לסביבה- פעם האיד מנצח ופעם הסופר אגו. בסופר אגו יש חלק לא מודע והוא מדגים אותו על רגשי אשם לא מודעים- פרויד מתאר מטופלים שברגע שהמטפל מביע תקווה לטיפול, דווקא אז המצב מחמיר- התגובה הריפויית השלילית. פרויד טוען כי המקור של התגובה הריפויית השלילית נובע מרגש אשם לא מודע ומתשוקה של האדם לעונש בלא מודע, האדם לא מרגיש אשם אלא חולה.

הסופר אגו המצפוני מבטיח את הרציפות הדורית של הערכים, הנורמות, ההורים מעבירים לנו מסורת. הסופר אגו המצפוני מתחיל להתפתח בשלב האנאלי (שנה וחצי), האגו לא בשל, כשהוא עושה משהו טוב הוא מקבל חיזוקים, אהבה. האגו מאוד רגיש לאובדן פוטנציאלי של אהבה מצד ההורה. זה קורה אם הוא לא מפנים את ערכי ההורים. הילד מזדהה עם ההורים ומייצג בהתנהגות שלו את הדרישות של ההורים, כי הם האובייקטים הראשוניים שלו וחשוב לו שההורים יאהבו אותו ויהיו מרוצים ממנו. בשלב הראשוני הערכים של ההורים הם חיצוניים לילד, והוא כועס על אמא. בשלב מאוחר יותר הוא כבר צופה את ההשלכות של מעשיו ומראש לא עושה את המעשה- מפנים את הדרישות. הסופר אגו מתפתח מאוד בסיום התסביך האדיפלי כשהילד מבין שאי אפשר לאהוב אהבה ארוטית את ההורה מהמין השני אבל אז קורה שהילד מזדהה עם ההורה מהמין שלו, בערך בגיל 6, מתחיל להפנים ממנו את הסטנדרטים שלו לגבי טוב ורע, עקרונות של מוסר, חשוב שיגיע לא ממקום של השפלה אלא מאהבה אמיתית להורה. פרויד אומר שהמצפון מתפתח כמו הורה שמגדיר מותר ואסור, נותן עונשים, מוסרי ולא מוסרי. לאט לאט מוסיפים דמויות נוספות: מדריכים, מורים משמעותיים.

סופר אגו אידיאל- קובץ חוקים של יעדים, שאיפות, העצמת מחוזות חפץ שרוצים להגיע אליהם בעתיד. מערכת שיפוט של קרבה או מרחק ליעד שהצבת לעצמך. מערכת ענישה- אם מתקרבים ליעד, יש מערכת מתגמלת, מתנהג לפי האידיאל. אם אתה רחוק, אתה לא שווה, מערכת ענישה. הסופר אגו הוא חלק טוטאלי רוב הזמן, מתייחס למסגרת, כאשר מתעוררת רכות נתייחס למהות הדברים. עם החיים הסופר אגו קצת יתגמש, והתייחסות למהות ולא רק לצורה. איך מתפתח הסופר אגו אידיאל? מתפתח בשלב מוקדם, כבר הגיל שנה, כשילד מתחיל ללכת, יוצר תחושת גאווה, כל יכול, הילד לא מרגיש פחד ולכן צריך לשמור עליו, המפגש שלו עם המציאות הוא ללא גבולות. זהו הגרעין הראשוני של הסופר אידיאל. שלב זה מלווה בשיקוף של ההורה לילד מה הוא יכול ומה הוא לא יכול, מנסה להעביר אותו למקום יותר מחובר למציאות. שיקוף מציאות בצורה עיקבית יכולה להיות מסרסת- ההורה נתפס כמושלם ואידיאלי והילד לא יכול לפתח חלק גרדיוזי ולא מפתח שאיפות. מצד שני הורים שלא משקפים מציאות ורק מתפעלים כל הזמן, יוצר בעיה של חוסר התאמה למציאות.

	איד	אגו	סופר אגו
תרומה	דחפים-תוקפנות, מיניות	תפקודים, חוויתיות- התייחסות לעצמי.	מצפון, שאיפות.
זמן	מיידיות	ההווה- מציאות, עתיד- התיכנון	העבר (סופר אגו מצפוני).
עקרון	עונג	מציאות	מוסר
מטרה	סיפוק מיידי, חיפוש הנאה, מינימום כאב	איזון, פשרה, הסתגלות	מושלמות, ייצוג הטוב והרע
רמת מודעות	לא מודע	בכל הרמות	בכל הרמות

בין 3 המבנים קיים מאבק על האנרגיה כל הזמן, מתחרות על האנרגיה הנפשית. על פי פרויד כמות האנרגיה הנפשית מוגבלת ויש מחיר, כלומר, אם יש אנרגיה שמושקעת בסופר אגו זה בא על חשבון האיד והאגו. האינטרסים של כל מבנה קצת סותרים והאגו צריך כל הזמן לעמוד על המשמר ולהתמודד עם חוסר האיזון. במצב של סופר אגו מאוד חלש זה ישפיע מבחינת יכולת ההשפעה על האגו- אדם שפחות מתחשב במוסר, בנורמות, בכללים. אם האגו מאוד חלש תהיה בעיה מבחינת יכולת הסתגלות וניווט בין שני המבנים האחרים, בעיה בקבלת החלטות ופעולה, תחושת ניטרול. המצב האידיאלי להסתגלות זה אם רוב האנרגיה תהיה באגו. יש משהו בסיסי במבנה ויש כל הזמן דינמיקה באנרגיה. אין מנוחה בנפש האדם.

ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית

מבחינת פרויד, 5 השנים הראשונות אלו השנים הקריטיות לעיצוב האישיות. פרויד אמר ששלבים אלו קשורים לאזורים ארטוגנים= אזור רגיש בגוף שאפשר להפיק ממנו הנאה. הנאה ליבידנאלית יכולה להיות מעשיית צרכים, מכל שחרור מתח. האנרגיה עוברת משלב התפתחותי אחד לאחר, אך תמיד נשאר קצת אנרגיה בשלב הקודם. מבחינת פרויד, ככל שנגיע עם יותר כוחות לשלב הבא, יש יותר סיכוי שנצליח להתמודד עם המשימות של השלב הבא.

קיבעון, זהו מצב בו יותר מדי אנרגיה נשארה בשלב הקודם, זוהי עצירה התפתחותית מגיע מ-2 סיבות:א. כאשר הדחפים לא באו על סיפוקם, יש חסך ותסכול- אירוע טראומטי- שיגרום קיבעון וחוסר באנרגיות בשלב הבא. ב. יכול להיות מצב של יותר מדי סיפוק, וחוסר רצון להמשיך לשלב הבא. פרויד מדבר בקבעון על שלב בוגר שרואים בו סימפטומים של השלב הילדותי- קיבעון אוראלי או אנאלי.

מול הקבעון יש תהליך פרוגרסיבי- שעובר מהר משלב לשלב. רגרסיבי- חזרה לשלבים קודמים בגלל חוסר סיפוק בשלב הנוכחי.

השלב האוראלי- 0-1.5- בהתחלה זה באופן פאסיבי- מקבלים מוצץ, אוכל ובהמשך זה אקטיבי- נוגסים (סאדיסטי), משיכה ודרישה של אוכל. מבחינת הילד, השאיפה היא לספק את היצר כמה שיותר. הילד רוצה לקבל סיפוק ומול זה יש את ההורים שמציבים גבול, פרויד אומר שלא צריך להציף כל הזמן את הסיפוק של היצר אבל גם לא ליצור תסכול כל הזמן. מתחבר גם למנגנון ההשלכה- כל מה שלא נעים לנו, אנו מקיאים החוצה ולמנגנון ההכחשה- הכחשת הנפרדות בין הצורך שלו לבין הסביבה.

א. אישיות אוראלית מקבלת- חמדנית, מתקשה לעכב סיפוק, תובעניים, רוצים שידאגו ויספקו להם, יאהבו עישון, אוכל מתוק, מין אוראלי.

ב. אישיות אוראלית אגרסיבית- סרקסטיים, ציניים, חדי לשון, ווכחניים, החלק של הקיפוח, אם לא אקבל את מה שאני רוצה, אני אקח בכוח ממקום של חסך.

תמות מרכזיות: תחושת רעב, קיפוח, אמון פגוע, מישהו חסך ממני ואנ י רעב לעוד, דורשת נתינה, תלותית, החוויה המרכזית בשלב האוראלי זה לקבל מיד.

השלב האנאלי- 1.5-3.5- פי הטבעת. הסיפוק מתרחש כשעושים צרכים, משתחרר מתח שמגרה את האיזור האנאלי. ההתחלה תהיה רק כאשר יש פיקוח על השרירים הטבעתיים (איפוק, התרוקנות). בהפרשה הילד נותן את הצייתנות שלו להורים או שלא. הקונפליקט הוא בין להחזיק לבין להרפות, האם להקשיב לעכבה שההורים מטילים עליי או לעשות מה שאני רוצה? כאן מתחילה ההתנהלות מול דמויות סמכות. טיפוס מרדן, עקשן מול מקבל מרות. אם השלב לא נפתר כמו שצריך מתפתחים: הטיפוס האנאלי המחזיק- קמצנות, חוסר נדיבות, לא חווה חווית נתינה מאהבה, קושי להביע רגשות, דייקנות מוגזמת, תורך בכללים, אספנים כפייתיים, דחיית סיפוק עד הרגע האחרון. טיפוס אנאלי - מרושלים, מלכלכים, לעשות צרכים איפה שאני רוצה, לא ניתנו גבולות, חוסר דייקנות.

תמות מרכזיות: שליטה, גילוי כי ניתן לשלוט על הגוף, לשלוט על הסביבה, ההורים רוצים לחנך את הילד לניקיון ולשלוט עליו. נתינה, עקשנות, סרבנות, חודרנות, אגרסיביות, בד"כ ילך על ציר אחד- או לפה או לפה.

השלב האדיפאלי- 3-6- אברי המין. גירוי אברי המין, אוננות, פנטזיות, סקרנות לגבי הבדלים בין המינים, סמירנוף אומר שהילד לא סופג את מה שהוא לא יכול לתרגם רגשית.

בנים: הבן רואה שהבת חסרה את איבר המין הזכרי: בהתחלה מנסה להכחיש את זה ואז מופיע נושא הפנטזיה לגבי הסירוס (הבת הייתה ילדה לא טובה והיא סורסה), הבן מסרב להכליל על כל הבנות, משליך את היצר הסאדיסטי על ההורים. הילד לראשונה מעורב במשולש רגשי, מרגיש שתלטנות כלפי האמא, האבא הופך יריב ומתפתחות עוינות כלפי האבא. הילד רוצה בעלות על האמא, מפתח איבה כלפי האבא, פחד כי האבא רוצה לסלק אותו ולהעניש אותו בסירוס. הילד ניצב בצומת: לאבד את איבר המין, להיענש או לוותר על תשוקה לאמא. הילד יבחר באפשרות לוותר על אמא ויקבל את הסטטוס הדומיננטי של האבא ויזדהה איתו, ירצה לחקות אותו. בתהליך הזה, הילד פונה לאבא ומפנים את ערכיו ומוותר על האמא. שלב זה, מתפתח הסופר אגו- הפנמת הקודים החברתיים וחוסר הסיפוק. מבחינת פרויד, חשוב כי החיבור לאבא יבוא מהערכה וכבוד לאבא, אך לראשונה הילד מתמודד בחיים עם משולש, תחרות, קנאה. פרויד אומר כי ההורים הם המושא המיני הראשון של הילד ויכול להיות כי מה שיקרה פה, ישפיע אח"כ על בחירות מיניות, על קשרים רומנטיים. הבעיות מתבטאות אם ההורים נענים לילד שזה לא רק פנטזיה, שיש לזה אחיזה במציאות (בגידה, ריבים, גירושין). אז עלול להיות מצב של פיתרון לא אופטימלי לתסביך האדיפלי- קיבעון רגשי לאמא, הגבר בהמשך חייו יימשך רק לנשים לא פנויות, אולי תהיה בהמשך בעיה עם תחרות. החשיבות היא כי זה יהיה בבסיסו בפנטזיה ולא תהיה אחיזה במציאות וכי זה קורה לכולם.

בנות: תסביך אלקטרה- הבת חווה קנאה- קנאת הפין- חווה נחיתות על זה שאיברי המין אצלה נסתרים. דוחה את האימא וכועסת עליה שלא נתנה לה איבר מין זכרי ופונה אל האבא כי יש לו פין. אין פה חרדת סירוס. האם נתפסת כמישהי שחסר לה איבר מין זכרי וגם נכשלה בלתת לבת, היא גם מפריעה ליחסים בין הבת לאבא. ההזדהות עם האמא היא קשה ומצד שני אוהבים אותה מאוד. ההזדהות עם האמא תוכל להיות אם הילדה תרצה להשתוות לאמא במה שאמא יכולה לעשות- ללדת. הרצון לפין מוחלפת לרצון לילד זכר. מהחלק הזה עולים הרבה פרשנויות על התיאוריה של פרויד- עלול להשתמע מזה שפרויד אומר כי התסביך של הבן שוקע מהר בעקבות חרדת הסירוס, אך הוא רומז כי יותר קשה להזדהות עם אמא והתסביך יותר מורכב, כי כנראה הסופר אגו הנשי הוא חסר, נחות יותר. על פי פרויד, חשוב שהאם לא תתפוס את מקומה כאישה כנחות, כי אז כשהבת תפנה לאב זה יבוא ממקום של שיקום הדימוי העצמי, יש חשש שערכה יהיה תלוי בזה שהאבא יעריך אותה. פרויד אומר כי איך שההורים פתרו בעצמם את התסביך האדיפלי משפיע על איך שיתמודדו עם התסביך האדיפלי של ילדיהם- הזדהות בין דורית. אם התסביך יעבור בסדר, האדם יאהב את גופו, תהיה מיניות בלי מבוכה, יכולת להיות תחרותי, אמבציוזי.

שלב החביון (שלב הביה"ס היסודי)- בתק' זו הדחפים המיניים מודחקים, הילד משקיע את כל המשאבים שלו כדי לפתח מיומנויות חברתיות, לרכוש ידע, לחקור את הסביבה. מעבר מהמשפחה הגרעינית אל החברה. המשימות של השלב הזה זה התפתחות קוגניטיבית, קבלת החוקים החברתיים. מישהו שהמון אנרגיה נשארה בשלבים הקודמים, תהיה לו פחות פניות לשלב זה. מבחינת פרויד, זה שלב רגוע.
השלב הגניטלי (מגיל ההתבגרות והלאה)- תוצר של השלבים הקודמים, לא ישפיע.אהבה מינית בוגרת. ההשקעה הליבידינאלית מושקעת כלפי אובייקט אמיתי חיצוני. להיות מסוגל להעניק לאחר. סיום טוב של השלב הגניטלי, זה אהבה ועבודה- להיות פרודוקטיבי לחברה ולתרבות. התחום הפרוורטי, יתבטא בשלב זה. כל האזורים הארוטוגניים פעילים בשלב זה.

סיכום:

אוראלי- 0-1.5- פה. מציצה, יניקה. תלותי ולוקח
אנאלי- 1.5-3- פי הטבעת. עשיית צרכים. מאופק ומשוחרר.
אדיפאלי- 3-6- איבר המין. אוננות. הזדהות עם ההורה מהמין שלך.
חביון- 6-11. אין אזור ארוטוגני פעיל. פעילות חברתית קוגניטיבית. הדחקת הדחפים המיניים ורכישת ידע. הפעלת מנגנוני העידון.
גניטלי- גיל ההתבגרות והלאה. אין אזור ארוטוגני מוגדר. מושפע משאר השלבים. המשימה היא אהבה ועבודה.

הטיפול של פרויד הוא מאוד ארוך ומאוד יקר.

הנחות שונות בטיפול:

חופש מול דטרמיניזם- פרויד מאוד דטרמיניסטי, הכל קבוע מראש. לאנשים אין בחירה חופשית ברמה מסוימת. יש דחף וכוחות לא מודעים.

שלמות מול חלקים- דובק בשלמות, יש מערכת קבועה שהוא מתייחס אלה כמערכת שלמה. לא ניתן להפריד בין השלבים.

תורשה מול סביבה- יש השפעה להורים בשנות החיים הראשונות אך יש דגש חזק על החלק המולד, לאיד, לדחף ולאנרגיה הליבידנאלית.

רציונאלי ולא רציונאלי- דרך הטיפול תגיע למקום של הבנה ומודעות. האומללות באה מאי ידיעה. בנפש האדם יש כוחות לא רציונאליים.

יכולת לשינוי מול חוסר יכולת לשינוי- המבנה הבסיסי נבנה בילדות. בשיטת הריפוי הוא אומר שלא יהיה מהפך, יש מקום לעידון אך לא לשינוי.

מנגנוני הגנה- תהליך לא מודע שמפקח על מה מותר, לדעת, לזכור, להרגיש. הם עוזרים לנו לעשות עריכה מחדש של מה שקורה כדי ליצור מצב שאפשר לחיות איתו.

כל מנגנוני ההגנה פועלים בצורה לא מודעת, הם מעוותים את המציאות וצורכים אנרגיה.

מנגנון הדחקה- ראשוני, הרבה פעמים הבסיס למנגנונים אחרים. מרחיק חרדה באופן הכי ישיר. ההדחקה חוסמת לגמרי את ההבעה או המודעות לחומרים שיכולים לעורר החרדה. מצריך כל הזמן אנרגיה נפשית.
מנגנון ההכחשה- פרימיטיבי, החומר המאיים עולה למודע אבל הוא מלווה בטענה שזה לא נכון, זה לא קיים. מעוותים את המציאות. ילדים עושים את זה הרבה כדי להקל עליהם. מבוגרים שעושים את זה הרבה, לא מתמודדים עם המציאות. האדם לא משקר. לדברים קשים מנשוא שאי אפשר להתמודד איתם יש נטייה לגרום להכחשה. הכחשה היא הכרחית אבל גם הרסנית ומסוכנת.
מנגנון ההשלכה- תהליך לא מודע בו האדם מייחס דעות, התנהגויות, דחפים שלא מקובלים עליו לאנשים אחרים. מנגנון פרימיטיבי. מה שלא טוב הוא לא אני. שימוש בהכחשה יכול להביא לעיוות של המציאות. יש פיצול- לא ניתן לראות את העולם על כל המורכבות שלו, יש טוב ורע, אין באמצע. אני לא יכול להכיל בתוכי שני חלקים.
מנגנון הביטול- מתבטא בפעולה או המחשבה שדרכה אנו שוללים באופן סימבולי, מחשבה קודמת או פעולה קודמת. מכוון ספציפית למחשבה מוגדרת, לעשייה ספציפית. אנו עושים במעשה הזה מעשה מסוים בודד וזה נועד להגן מפני ביטוי בחשיבה של המשהו האסור. יש כאן חשיבה שאם אני אחשוב על משהו רע זה יתקיים. אדם שכל הזמן שוטף ידיים בעקבות מחשבה לא טובה.
תגובת היפוך, תצורה- תגובה- קו התנהגות. האגו מגן על עצמו מפני הבעה של דחף אסור על ידי הבעה הפוכה שלו. שני שלבים: קודם כל מדחיקים ואז האגו מפתח התנהגות או תכונות אופי שהם מנוגדים לתוכן המשאלות המודחקות. עד כדי כך עד שזה הופך את עליית הדבר לעלות ללא אפשרית. ההתנהגות ההפוכה הופכת מחסום לביטוי של המשאלה.

איפה האדם בתוך כל זה?- אפשר וצריך להבדיל בין המקרים.

קודם כל צריך להסתכל על מידת השימוש והצורה שבא התנהגות באה לידי ביטוי, אם זה במצב נוקשה ומוקצן ובלתי נמנע- זו תוצאה של היפוך. אם החומרים שלא עלו עד עכשיו יעלו, זה יקרה בעוצמה חזקה מאוד.

מנגנון הבידוד- הפרדה שהאגו עושה בין החלק הרגשי לחלק התוכני של המחשבה או הזיכרון שנמצא במודע אך מנותק מהרגש בד"כ מתלווה לאותו הזיכרון. כלפי חוץ נראה אדישות. לדוג': הפרדה בין אהבה לתשוקה.
מנגנון ההתקה (displacement)- הכוונת קונפליקט או רגש מחדש לאובייקט אחר, במקום האובייקט המקורי שהוא מאוד מאיים. הרגש המקורי נשאר, האובייקט משתנה. מאפשר שחרור של הדחף לכיוון אחר.
רציונאליזציה- הצדקת הדחף או האירוע באופן של הסבר הגיוני למשהו שהוא לא מקובל או לא נוח איתו ונעשה את זה עד שזה יראה בסדר. הרגעת כישלונות דרך מנגנון זה. ההבדל בין רציונאליזציה כמנגנון הגנה לבין מתן הסבר הגיוני למצבים הוא שלא לוקחים אחריות ומתכחשים. התוכן המאיים הוא במודע, רק אני שמה אותו בהקשר ראציונלי.
מנגנון איטלקטואליזציה- הרחבת שטח ההתעניינות לנושאים יותר פילוסופיים, תרבותיים. מבטאת את המתח והאינסטינקט של הדחף בצורה מילולית ורחבה. הרחקה למישור כלל אנושי.
מנגנון העידון/ הסובלימציה- מטים את הדחפים כך שהם שיובעו ע"י פעולות מקובלות מבחינה חברתית. בהבעת הדחף אנו משנים את האובייקט או את המטרה המקורית של הדחף. האנרגיה מתועלת לאפיקי הבעה שהחברה מקבלת. מציאת פתרון מוסכם ע"י 3 המרכיבים. מבחינת פרויד, כל ההתפתחות של האנושות זה תוצר של עידון הדחפים . יש שאומרים כי זה לא מנגנון הגנה, כי אין כאן מניעה של חרדה ספציפית וגם היתרון הוא שהעידון לא מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע ביטוי של דחף, כי הביטוי נעשה. על פי פרויד הבסיס לכל פעולה הוא יצרי. הסכנה היא שאתה עושה מעשים מאוד קשים בשם התרבות וההתפתחות.

כולנו משתמשים במנגנוני הגנה- מתי השימוש במנגנונים הוא הסתגלותי ומתי הוא בעייתי?

מידת השימוש- האם השימוש מאסיבי?
גמישות- האם יש גיוון בשימוש במנגנון או שיש קביעות למנגנון אחד?
מידת היעילות- האם זה אוטומטי ויש הקלה או שאין סיפוק והחרדה ממשיכה להציף אותי?
עד כמה השימוש במנגנונים פרימיטיביים- הגוזלים הרבה אנרגיה ומעוותים מאוד את המציאות- בעייתי?
חלוקה לאשכולות: פרימיטיבי מאוד, עיוות של המציאות- הכחשה, השלכה. מתקדם יותר אך לא מתמודד עם המציאות- בידוד, ביטול, תצורה- תגובה, התקה. מתקדם עוד יותר- רציונאליזציה, אינטלקטואליזציה.

חרדה

פרויד חשב בתחילה שהדחקה גורמת לחרדה. מה שהדחקנו עושה טרנספורמציה ויוצא בצורת חרדה. בהמשך, ראה דברים אחרים והתחרט על תיאוריה זו. בהמשך, אמר כי תחושת החרדה מצריכה הדחקה. לכן על פי זה חרדה זה דבר חשוב, מאותת ת לאגו להפעיל מנגנוני הגנה. החרדה מזהירה בפני סכנה.

פרויד מדבר על כמה רמות של חרדה- בהתחלה, החרדה באה בעקבות אירוע ובהמשך החרדה קיימת גם ללא האירוע.

רמות החרדה על פי חשיבות וגם על פי התפתחות הילד:

חרדת הכחדה- האגו כל כך לא בשל בשלב הינקות, שתינוק שלא מקבל את האוכל מרגיש כי הוא הולך למות. חרדה קיומית.
חרדה מאובדן האובייקט- דמות משמעותית וחיונית. הבנה כי יש מישהו בחוץ, חיצוני ממני.
חרדה מאובדן אהבת האובייקט- יש קביעות אובייקט כלומר שגם אם לא רואים את האובייקט יודעים שהוא קיים, אבל חרדים שהוא לא יאהב אותי יותר.
חרדה מעונש- האובייקט יעניש אותי בעקבות מעשה לא טוב (שייך לתחילת השלב האדיפלי- חרדת סירוס).
חרדה מעונש שלי- מהסופר אגו, נובע מעונש פנימי שאני אביא על עצמי, להיות חסר אונים מול התקפת הסופר אגו: רגשות אשם, מצפון. חרדה ברמה הגבוהה ביותר.

פרויד ראה את החרדות כמשהו שעוזר להסתגלות ויפעיל מנגנון הגנה באופן לא מודע. לפעמים זה לא יספיק ונמשיך להרגיש חרדה ואז נפעיל עוד מנגנון הגנה ואם שום דבר לא יעזור, אז יצא הסימפטום. התפיסה והפיתוח של החרדה באגו עשה שינוי בחשיבות האגו המסתגל- כבר לא חלק חלש שרק משרת את האיד והביא להתפתחות בעבודה הטיפולית.

בעבודה הטיפולית, נותנים שם ,מתיידדים עם החרדה.

יצרים:

פרויד ניסה לת סיבה לכל דבר- מאיפה דברים מגיעים? ומבחינתו היצרים הם סיבה להרבה מההתנהלות שלנו. היצרים הם התשתית שלנו, הוא דיבר על שתי קבוצות:

יצר השימור העצמי- הצורך לתקוף כדי להגן על עצמי
יצר המין

בהמשך, שינה את הגישה כי ראה יצרים של הרס עצמי, אנשים חוזרים על דברים שגורמים להם סבל והבין כי זה חייב לנבוע מדחף אחר. הוא לא ידע להסביר את החזרה הכפייתית על דברים קשים. הוא הצליח להסביר את הסדיזם ממקום של מין וממקום של שימור העצמי אבל את המזוכיזם לא הצליח להסביר. הוא שינה את המערכות היצריות, טען כי יש מערכת של יצר החיים שבתוכה נכלל יצר המין- הארוס- האנרגיה היצרית שיוצאת מיצר המין, נקראת ליבידנאלית. ומול זה הכוח המנוגד לחיים, יש את יצר המוות- הטאנטוס- החלק שמכוון להרס, לפירוק, למוות. נגזרת של יצר זה היא התוקפנות.

אין רק ארוס או רק טנטוס אלא מיזוג ובשלות של השניים. שילוב בין הצורך להיצמדות לבין הצורך בניתוק. אצל תינוקות, רואים תינוקות שלא בהכרח נצמדים, לא יונקים תמיד ויש תינוקות שלא שובעים מתשומת לב, כי הם כל הזמן מפרקים את האהבה ודורשים עוד.

לכל יצר יש 4 מרכיבים קבועים משותפים:

המקור הביולוגי של היצר והחיבור לנפש- קטאבוליזם ומטאבוליזם= פירוק וחיבור.
המטרה- מטרת היצרים היא להגיע להנאה, להתממש, לפרק את המתח
העוצמה- מה כמות האנרגיה שיש ליצר?
האובייקט- כל יצר מכוון לאדם או חפץ ושבאמצעותו יוכל להגיע לידי סיפוק.

כמות האנרגיה היא מולדת, ניתן להשפיע על העידון, על המיזוג על דרך הביטוי אך לא על הכמות. היצרים הם האנרגיה המניעה את האיד.

תפקודי אגו-

האגו מגיע לבשלות אחרי ההתבגרות.

בוחן מציאות: ללא גירוי חיצוני , אדם בעל לקות בבוחן מציאות ישמע קולות, יראוה וכו'. במצב טוב יש הבחנה בין מציאות לדמיון, גם אם אין גירוי ממשי. עד כמה אדם יכול לדייק בתפיסה של אירוע חיצוני.
שיפוט: שיקול התנהגות ותוצאות של התנהגות. עד כמה ההתנהגות תואמת את המודעות שלנו?
תחושת מציאות של העולם ושל העצמי: תחושת זרות גם במקומות מוכרים. איך אני חווה את הגוף שלי? אין תחושה של איברים או תחושת של היקטנות איברים. הערכה עצמית- האם יציבה או משתנה?
ויסות ושליטה על דחפים: במשך ההתבגרות יש זמן להכניס את ההתאפקות והעיכוב. להרחיב את מרווח התיסכול, הכנסת מחשבה ושיקול דעת. התמודדות עם תסכול. מי שאין לו וויסות ושליטה, נראה התנהגות חסרת מעצורים, אין התנהגות עקיפה, אימפולסיביות, חוסר תכנון.
יחסי אובייקט- self object: מצב בהתפתחות שבו האובייקט נתפס כשלוחה של העצמי, כלומר, אין יכולת להתייחס לאובייקט כאל יחידה נפרדת. תהליך של הפנמה ממירה- מפנימים את הפונקציות שהself object ממלא עבורנו, בהתבגרות מסגלים את הפונקציות האלה והצורך באחר פוחת. במצב בעייתי, הוא מתייחס לאובייקטים שלו כאובייקט עצמי (רק במערכת יחסים משמעותית)- תהיה ציפייה שהאחר יבין אותי בלי מילים, אני מרכז העולם, תהיה המון תלות ותובענות. Part object- תפיסת האחר באופן חלקי, באופן שמתאים לצרכים ולתפקידים ספציפיים, תפיסת הנפרדות אך אין יכולת למזג את האיכויות השונות של בני האדם. למשל: מישהו בטיפול רק מוכן לקבל בחלק המבין, הנחמד, המחבק ולא מוכן לקבל את החלק שמציב גבול, שמפרש. קביעות אובייקט- כמה אדם יכול לשמר התייחסות . קבועה לאובייקט. יכולת לאינטימיות בלי חשש לאבד את הזהות, כמה יכול לשתף בחולשות, כמה אפשר להבין מה האחר מרגיש, כמה אדם יכול להתגבר על האמביוולנציה. כדי ליצור דיפרנציאציה טובה אצל ילד צריך שזה יהיה ממקום ליבידנאלי.
תהליכי חשיבה: יכולת תקשורת, קונקרטיות, המשגה, תוכן המחשבה- האם ריאלי או לא? האם יש מחשבות שווא? באיזה תהליך אדם נמצא? תהליך ראשוני נמצא בדיבור אסוציאטיבי, מבולבל, חסר לוגיקה וכו'. בטיפלו יש רצון להגיע לחשיבה הראשונית שקיימת גם במקום שיש חשיבה משנית. חשיבה ראשונית יוצאת במצבי לחץ, אלכוהול וכשהאגו לא מתפקד, כשאין שליטה.
רגרסיה בשירות האגו: שימוש בתהליך ראשוני באופן נשלט ע"מ להתמלא כוחות, עוזר להסתגלות והתמודדות. יכולת להרפות קשר עם המציאות.
מנגנוני הגנה: אם יעילים להסתגלות יפחיתו חרדה
חסימת גירויים: לא מצליחים להתעלם ממחשבות, הרגשות וכשיש גירויים חיצוניים: חום, רעש,אור. יש אנשים שיחפשו גירויים קיצוניים, כאלה שכל גירוי קטן יפריע להם נורא. במצב של עודף גירויים, לא מצליחים להתאים עצמם. מצוקה עם כל שינוי בגרייה.