חזרה לאתר הראשי

---

תיאוריות האישיות סיכום והשוואה בין גישות לפי מאפיינים

פרוייד - המודל הפסיכואנליטי מושגים והגדרות רלוונטיים:

קתקסיס \ אנטי קתקסיס: עפ"י פרוייד הגורמים המניעים את האישיות הם האינסטינקטים, לאינסטינקט 4 מרכיבים: מקור מטרה אובייקט ודחף. מהותו של המודל הדינאמי הוא במשחק שבין ביטוי האינסטינקטים ועיכובם, כלומר בין הקתקסיס (כל התנהגות מתוארת כהשקעת אנרגיה באובייקט) לאנטי קתקסיס (מכשול המונע סיפוק אינסטינקט).

פוזיטיביזם: העובדות המדעיות הן המשמשות בסיס להכרת העולם.

נוירוזה: האני מצליח לפשר בין דרישות המציאות לבין דרישות הסתמי, במחיר כבד של חרדות והגנות.

פסיכוזה: האני נכנע לסתמי.

ביהביוריזם רדיקלי – סקינר, ווטסון

מקורותיו של הביהביוריזם הם:

• הפוזיטיביזם: הישענות על ידע אובייקטיבי בניגוד לפרוייד שביסס את מסקנותיו עקב פרשנות סובייקטיבית.
• אמפיריציזם: התבססות על תצפיות.
• אופרציונאליזם: הגדרות הנשענות על אופרציות (דברים הניתנים למדידה)
• ופונקציונליזם: גישה המסתמכת על תהליכים ומטרות ,מה שחשוב הוא מה שעובד. הפונקציונליזם אינו מעוניין במרכיבי התופעה אלא בתפקוד הכללי שלה בתוך המערכת. המחקר הביהביוריסטי הינו נומותטי בעיקרו (הגישה הנומותטית מחפשת את המשותף לבני האדם בניגוד לגישה האידיוגראפית המדגישה את ייחודיותו של כל אדם).

מה בין סקינר לפרוייד?

סקינר ייחס חשיבות רבה לתצפיות של פרוייד המתארות את המתרחש בחיי הנפש של האדם. הוא הסכים עם פרוייד שהתנהגותו של האדם מעידה על קיומם של קונפליקטים ועל שימוש במנגנוני הגנה שונים. עם זאת , סקינר התנגד להסבריו של פרוייד וסבר שהתנהגות האדם מבטאת לעיתים קונפליקט לא משום שקיימים בו כוחות פנימיים מנוגדים, אלא משום שקיימים ניגודים בהיסטוריית החיזוקים שלו. הניגודים מתבטאים הן בכך שהתנהגות מסוימת זוכה לעיתים בחיזוק ולעיתים בעונש והן בכך ששתי התנהגויות מנוגדות יכולות לזכות בחיזוקים. למשל, ילד יכול בהזדמנויות מסוימות, לקבל חיזוקים על התנהגות שקטה ומצטנעת, ובהזדמנויות אחרות לקבל חיזוקים על התנהגות מתבלטת המפגינה את כישוריו. כאשר ילד נענש על התנהגות מסוימת גם המחשבות המלוות את ההתנהגות מקושרות עם התחושה הלא נעימה שהעונש מעורר. בעקבות זאת כל אימת שהילד חושב את אותן מחשבות הוא מרגיש את אותה תחושה לא נעימה. בצורה זו הילד לומד להימנע מלחשוב מחשבות המתקשרות עם התנהגות שנאסרה. לדעת סקינר הימנעות זאת היא למעשה מנגנון ההדחקה שתיאר פרוייד. אולם בשונה מפרוייד סקינר טוען שהמחשבות המודחקות אינן ממשיכות להתקיים במקום מסתורי כלשהו הנקרא לא מודע. ההתנהגות שאינה מבוצעת אינה קיימת, ומבחינה זו אין הבדל בין התנהגות גלוייה להתנהגות סמוייה.

דטרמיניזם לעומת חופש

דטרמיניזם – האדם אינו חופשי לבחור את התנהגותו, זו נקבעת לחלוטין ע"י סביבתו.

ההורים מעצבים את אישיותו (התנהגותו) של הילד במשך השנים באמצעות מערכת החיזוקים שלהם. אין לאדם שום בחירה חופשית בכל הנוגע לעיצוב התנהגותו, זו תלויה לחלוטין בסביבה.

חוסר הגיון לעומת הגיון

ממד זה קשור לקופסה שחורה שסקינר הזכיר, ולפיכך אין לו דבר לומר עליה. הרציונאליות כמו גם האי-רציונאליות קשורות בתהליכים פנימיים היפותטיים שכביכול מניעים את ההתנהגות ע"פ הגישות הדינאמיות. לסקינר אין כל עניין בתהליכים הללו, ולכן ממד זה אינו ישים לגביו.

חלקים לעומת שלמות

האישיות לדעת סקינר היא רק מאגר של התנהגויות אופייניות, ולכן החלקים הם העניין המרכזי ולא השלמות. כדי להבין את ההתנהגות יש להבין את היסטוריית החיזוקים המרכיבות אותה.

סביבה לעומת תורשה

כדי לשנות את האדם יש לשנות את מערכת החיזוקים של הסביבה ולכן התיאוריה מתמקדת בסביבה בלבד.

אינו בר שינוי לעומת בר שינוי

השינוי באדם אפשרי ומתרחש עקב שינויים בסביבתו. אם הפסיכופתולוגיה נגרמת בעקבות מערכות חיזוקים לקויות, הרי שהפסיכותרפיה יכולה לפעול על בסיס של יצירת מערכת חיזוקים מתוקנת. המשימה הראשונה של המטפל תהיה לזהות את ההתנהגויות השליליות הפוגעות בתפקודו של המטופל, ואת ההתנהגויות החיוביות החסרות במאגר ההתנהגות שלו, בהמשך המטפל ינסה לזהות כיצד הסביבה מחזקת את ההתנהגויות השליליות, ולהציע שינויים לסביבה באופן מתן החיזוקים שיגרמו להכחדת ההתנהגות השלילית, ובמקביל ינסה המטפל לגבש עבור הסביבה תוכנית חיזוקים שתעודד למידה של התנהגויות חיוביות.

אובייקטיביות לעומת סובייקטיביות

ההתייחסות לפנימיותו של האדם כאל קופסה שחורה מלמדת על גישתו האובייקטיבית של סקינר. אפשר להסביר, לדעתו, את כל מערכת ההתנהגות האנושית במונחי קשרים אובייקטיביים בין גירויי לתגובה. סקינר מתנגד לסובייקטיביזם מכל סוג שהוא. ע"פ סקינר מונחים תיאורטיים כגון: אגו, משבר זהות, צרכים, ואפילו אישיות הם סובייקטיביים לחלוטין ומעמידים מכשול בפני הסבר להתנהגות.

תגובה לעומת פעולה

פעולת האדם נקבעת בדרך כלל ע"י גירויים חיצוניים, האדם מגיב יותר מאשר פועל. כאשר אדם הולך לקולנוע, אין הוא עושה זאת משום שהוא רוצה ללכת לקולנוע, אלא משום שהליכה לקולנוע היא התנהגות שבעבר זכתה לחיזוקים. תחושת הרצון שהאדם מדווח עליה אינה הגורם להתנהגות אלא תוצר נלווה שלה.

הטרוסטזיס לעומת הומיאוסטזיס (שיווי משקל)

שני הקצוות של מימד זה מתייחסים לדחפים הפנימיים המניעים את האורגניזם לפעולה. מכיוון שמדובר בדחפים, אין לסקינר או לביהביוריזם הקיצוני המיוצג על ידו כל אמרה בהקשר הזה.

בלתי ידוע לעומת ידוע

ידוע - הנחותיו של סקינר בנוגע לאובייקטיביות ולדטרמיניזם מכתיבות גם את הנחתו לגבי הידע שלנו על ההתנהגות, כל התנהגות ניתנת לצפייה ולחקירה.
ביהביוריזם קוגניטיבי (בנדורה,קלי)

מטרתה הראשונית של התיאוריה הביהביוריסטית הייתה למצוא דרכים אמפיריות ואובייקטיביות לחקר ההתנהגות האנושית. בעבר ניתן היה ליישם זאת רק באמצעות ההתנהגות הגלויה, אולם כיום, עם השתכללות דרכי החקירה, אפשר לחקור בדרכים אלה גם תהליכים קוגניטיביים סמויים. משום כך אפשר לומר, שהגישה הקוגניטיבית אינה חורגת למעשה מעקרונות היסוד של הפסיכולוגיה הביהביוריסטית.

בנוסף לכך (כמו בגישה ההומניסטית) הגישה הקוגניטיבית נשענת על גישה פנומנולוגית, כלומר, מתמקדת במשמעויות הסובייקטיביות שהאדם נותן להתנסויותיו. אנשים שונים יחוו את אותו אירוע באופן שונה לפי צורת מחשבתם.

נבחן כעט את ההשלכות השונות להוספת מימד הקוגניציה ולהשפעת עיקרון הפנומנולוגיה על המאפיינים השונים כפי שבאים לידי ביטויי בתיאוריה הקוגניטיבית:

חופש מול דטרמיניזם

בניגוד לפרוייד ולסקינר שטענו שהאדם אינו חופשי לבחור, המודלים הקוגניטיביים ממקמים את האדם במרכז הרצף שבין בחירתו החופשית לבין היותו פאסיבי לחלוטין ומוכתב אם ע"י דחפים פנימיים (פרוייד) ואם ע"י השפעת הסביבה (סקינר). בנדורה מציג את מודל הדטרמיניזם ההדדי – משולש אדם - סביבה – התנהגות. ע"פ המודל הסביבה מהווה מקור מידע אשר לפיו האדם מגבש את מערכת הציפיות שלו, כלומר האדם מתנהג באופן שלפי ציפיותיו יביא אותו לקבלת חיזוקים מהסביבה. ההתנהגות משפיעה על הסביבה ומשנה אותה, הסביבה שהשתנתה מספקת מקור מידע חדש למערכת הקוגניטיבית (ציפיות האדם) וכך נמשך המעגל.

שילוב התהליכים הקוגניטיביים בתיאוריית הלמידה והאמונה בהשפעתם של כוחות פנימיים כמו גם חיצוניים מצביעים על האופי האינטגרטיבי של התיאוריה, תיאוריה זו שילבה מרכיבים מהתיאוריות ההומניסטיות, בהדגישה את יכולתו של האדם להשפיע על סביבתו ולשנותה, כמו גם להשפיע על גורלו ולקבוע אותו.

חוסר הגיון לעומת הגיון

בניגוד לפרוייד שטען לחוסר הגיון (דחפים לא מודעים, האדם פועל ממקום לא רציונאלי) ולסקינר שהתעלם לחלוטין מהיבט הרציונאליות (קופסה שחורה) ניתן לראות שלפי המודל הקוגניטיבי ההיגיון משחק תפקיד ראשי.

אובייקטיביות לעומת סובייקטיביות

כאן בניגוד לסקינר ובדומה לפרוייד (להנחה זו אין תפקיד חשוב בתיאוריה של פרוייד) יש נטייה חזקה לכיוון הסובייקטיבי (גישה פנומנולוגית). הבנת האדם את העולם לפי עולם הפירושים שלו.ע"פ קלי לאנשים יש אינספור מבנים אישיים (תבנית מחשבתית שאדם ממשתמש בה כדי לפרש, להסביר או לחזות את התנסויותיו) אשר המציאות עוברת דרכם אל האדם.

תגובה לעומת פעולה

לפי קלי אנשים מונעים מעצם כך שהם חיים, האדם אינו נדחף מבפנים ע"י דחפים (פרוייד) או מבחוץ ע"י הסביבה (סקינר), האדם הוא אקטיבי ומעצב את פעולתו. תפיסת האדם כמדען החוקר כל העת את סביבתו נמצאת בבסיס האוריינטציה הקוגניטיבית של מחקר האישיות. לבני אדם מבנים אישיים דרכם הם מפרשים את המציאות, הפרט יכול לשנות את הסכמות, להרחיבן או להזניחן. המודלים של ויסות עצמי (למידה באמצעות חיזוקים שאדם נותן לעצמו) ולמידה ע"י צפייה שטבע בנדורה מעידים גם הם על יכולתו של האדם להשפיע על חייו ולא רק להגיב אוטומטית לסביבה. ניתן לומר אם כן שעל פני הרצף שבין תגובה (מושפע מהסביבה) לפעולה ניתן למקם את האדם פחות או יותר במרכז.

אינו בר שינוי לעומת בר שינוי

ע"פ קלי ובנדורה האדם יכול להשתנות והוא אכן עושה זאת כל הזמן ע"י התאמת המבנים האישיים בהתאם לחוויות המציאות כך שיוכל להסביר את העולם.

בלתי ידוע לעומת ידוע

ידוע - בדומה לסקינר ופרוייד (ניתן להבין את האדם כפי שניתן להבין כל אורגניזם אחר) כל התנהגות ניתנת לצפייה ולחקירה.

סביבה לעומת תורשה

קלי נוטה לכיוון הסביבתי, אין הכרה בתורשתיות, ואנשים משנים את המבנים שלהם כל הזמן לפי האירועים בסביבה. האדם מנסה כל העת לפרש את הסביבה כך שיוכל להבין אותה טוב יותר. לסביבה אין את העוצמה שיש אצל סקינר. קיים תהליך קוגניטיבי פנימי מאוד משמעותי ולא התעצבות מיידית לפי גירויי הסביבה.

סיכום ביניים

בדומה להתפתחות שחלה בגישות הדינאמיות, שבראשיתן טען פרוייד כי בני האדם מעוצבים ע"י גורמים פנימיים לא מודעים, ומאוחר יותר טענו ממשיכי הדרך שיש לשלב גורמים סביבתיים ומודעים, כך גם חלו שינויים בגישות הביהביוריסטיות – קוגניטיביות, אם כי בכיוון ההפוך: מסקינר שטען להשפעתם של גורמים חיצוניים בעיצוב ההתנהגות, ועד בנדורה שדרש את צירופם של גורמים פנימיים.

תיאוריות אקסיסטנציאליות והומניסטיות (רוגרס ומאסלו)

שתי הגישות אקסיסטנציאליות והומניסטיות פנומנולוגיות והומניסטיות כלומר דוגלות בהבנת האדם דרך החוויה הסובייקטיבית שלו (בדומה לגישה הקוגניטיבית) ורואות את היחיד כשלם בעל אחידות פנימית.

לדעת מאסלו הפסיכולוגים עסקו זמן רב מידי בניתוח של אירועים נפרדים והתעלמו מן האדם השלם כלומר הם חקרו את העצים ולא את היער. שתי הגישות מתנגדות לדטרמיניזם ורואות את האדם כבעל חופש בחירה. שתיהן רואות את התנהגות האדם כמעוצבת בעיקר ע"י שאיפותיו לעתיד ופחות ע"י גורמים בעברו, והשאיפה להגשמה עצמית נמצאת במרכז הדיון בתיאוריות אלו.

היחס להגשמה עצמית שונה בשתי הגישות, הפסיכולוגיה האקסיסטנציאליסטית מצפה מהאדם להיות "אותנטי" כלומר להגשים את עצמו, אולם כדי לעשות כך, על האדם להתעלות במידת מה על טבעו האנושי, לקחת על עצמו אחריות, לעמוד באומץ מול חרדות קשות ולחפש ללא ליאות אחר המשמעות בחייו. לפסיכולוגיה ההומניסטית יש דרישות קלות יותר מהאדם. היא אינה רואה בהגשמה עצמית התעלות על הטבע האנושי אלא מימושו של טבע זה, שנתפס כטוב מיסודו.

הפסיכולוגיה ההומניסטית נוצרה כתגובת נגד לגישה הפסיכואנליטית, הרואה את האדם כלא רציונאלי, כאנוכי וכהרסני לעצמו ולאחרים, ולגישה הביהביוריסטית, הרואה את האדם כרובוט. לדעת ההומניסטים בכל אדם קיים הפוטנציאל לצמיחה בריאה ויצירתית. הכישלון להגשים פוטנציאל זה נובע מהשפעות שליליות של ההורים, של החינוך ושל לחצים חברתיים אחרים. האדם יכול להתגבר על השפעות אלה אם הוא מוכן ליטול אחריות לידיו.

הומיאוסטזיס לעומת הטרוסטזיס

הנטייה להגשמה כמניע מרכזי.

רוגרס רואה בבסיס כל התנהגות מניע אחד - הנטייה להגשמה. לדעתו כל הדחפים והמניעים האחרים הן הפיסיולוגיים (רעב צמא מין) והן הפסיכולוגים (הצורך בכוח בהישגים ובריגוש) הם למעשה ביטויים של אותו מניע בסיסי – הנטייה להגשמה. נטייה זו מולדת ודוחפת את האדם לפתח את הכשרים והיכולות שלו, ליצור ולהיות יצרני, ולבחור במצבים ובכיוונים המאפשרים המשך והגברה של תפקודו החיובי גם בעתיד.

מאפיין חשוב נוסף של הנטייה להגשמה הוא היותה דחף המביא להעלאת המתח. בניגוד לתיאוריה של פרוייד שלפיה האדם ובעצם כל יצור חי, שואף להגיע להומיאוסטזיס, למצב שבו הדחפים סופקו ונוצרת רגיעה, התיאוריה של רוגרס טוענת שקיים באדם כוח שדוחף אותו קדימה לעבר גירויים חדשים, תוך כדי התמודדות ומאבק עם קשיים ומכשולים.

בתיאוריה המבוססת על הומיאוסטזיס ההנחה המרכזית היא שהאדם פועל להפחית את הדחף. הדחף יוצר מצב של מתח בלתי נעים, והפעולה מנסה לבטלו ולהחזיר את מצב הרגיעה. בתיאוריה המבוססת על הטרוסטזיס – הגברת מתח, פעולה המגבירה את המתח יוצרת תחושה נעימה, המעודדת את המשך הפעילות. המשך הפעילות מעודד את התחושה הנעימה וכך מעודד פעילות נוספת.

בניגוד לפרוייד רוגרס מאמין שטבע האדם טוב מיסודו ואין בו דחפים הרסניים. משום כך אין קונפליקט בין האדים לחברה. חברה בריאה תוציא מתוכה בני אדם בריאים, שימשיכו ויתרמו לאותה חברה.

החוויה האורגניזמית ומושג העצמי ע"פ רוג'רס

רוגרס מדמה את תפיסת העולם שלנו לתהליך מדעי של בניית השערות, בדיקתן, ואישושן או הפרכתן. החוויה כוללת את כל מה שמגיע אל המודעות ברגע נתון, אך לדעת רוגרס חלק גדול ממנה מתרחש בלא מודע דווקא. רוגרס מכנה זאת בשם "תת תפיסה". מאחר שהחוויה מתרחשת לא רק במודעות מכנה אותה רוגרס "החוויה האורגניזמית". האורגניזם ע"פ רוגרס הוא האדם השלם, על כל מרכיביו – המודעים והלא מודעים. כדי שחוויה תקבל ייצוג במודעות, עליה לעבור תהליך שרוג'רס מכנה "הסמלה". תהליך זה מלווה בהענקת שם לחוויה, ובסיווגה לקטגוריה מסוימת, כמו למשל: נעים – לא נעים, חם – קר. לא כל החוויות של האדם עוברות הסמלה, וחלקן עוברות הסמלה בצורה מעוותת. עקב זאת אין חפיפה מלאה בין החוויה האורגניזמית בכללותה לבין המודעות שהיא חלק ממנה, ולעיתים אף יש התנגשות ביניהן. בתוך החלק המודע של החוויה האורגניזמית, המרכיב החשוב ביותר הוא האופן שבו האדם תופס את עצמו. למרכיב זה קורא רוגרס "העצמי". העצמי כולל את כל מה שהאדם רואה בעצמו כישות ייחודית ונפרדת מן הזולת ומן הסביבה, והוא מורכב מתפיסות שיש לאדם על איזה אדם הוא, מבחינה אישית, מקצועית, חברתית וכדומה. בנוסף למושג העצמי קיים גם "העצמי האידיאלי" זהו האופן שבו האדם היה רוצה לראות את עצמו. תחושת ערך העצמי מושפעת מהפער בין העצמי האידיאלי לבין העצמי כפי שהוא נתפס בהווה. ככל שהאידיאל של האדם רחוק יותר מהאופן שהוא תופס את עצמו בהווה, כך הערך העצמי שלו נמוך יותר.למידת ההתאמה בין העצמי לאידיאלי יש השלכות חשובות ביותר על בריאותו הנפשית של האדם.

חקר העבר של פרוייד מול התמקדות בהווה של רוג'רס

לפי המודל של פרוייד הפעילות המנטאלית מתבצעת בשלושה אזורים: המודע, התת מודע, והלא מודע. גם רוגרס מדבר על תפיסה מודעת, על תת תפיסה ועל חוויות מוכחשות שאינן נכנסות למודעות. מבחינה זו יש דמיון בין שני המודלים, ההבדל ביניהם הוא שהלא מודע אינו מתפקד כמחסן של חוויות הממשיכות להשפיע על האדם למרות שהוא אינו מודע להן. חוויות מאיימות שהוכחשו אינן עוברות כלל הסמלה, כלומר אין להן ייצוג מנטאלי, ולכן דינן כאילו לא אירעו כלל. הנזק שנגרם לאדם הוא מעצם הוויתור שלו על חוויות אלו, וויתור שמשמעותו צמצום באישיות. אצל פרוייד לעומת זאת החוויות המאיימות מקבלות ייצוג מנטאלי באזור הלא מודע, ושם הן נמצאות ומהוות מקור לחרדה, מכיוון שקיים חשש שתפרוצנה למודעות. מתוך ההבדלים האלה ניתן להבין מדוע פרוייד העדיף את חקר העבר ואילו רוגרס העדיף להתרכז בהווה.

היחסים בין העצמי והחוויה האורגניזמית

רוג'רס טוען שלכל אדם מינקותו יש צורך בסיסי בקבלת יחס והערכה חיוביים מן הסביבה, צורך זה חיוני לאדם ובהעדרו העצמי שלו נפגע. הבעיה המרכזית של האדם היא שההערכה החיובית אשר לה הוא זקוק כילד אינה ניתנת לו בהתאמה לתהליך ההערכה האורגניזמית שלו, אלא על פי מה שנראה להורים כרצוי וכנכון. נחשוב לדוגמה על ילד שמקנא באחותו התינוקת ורוצה להכות אותה. בתגובה הוא מקבל מהוריו את המסר שהוא ילד רע, ושהם לא יאהבו אותו אם ימשיך להכותה. כדי להתגבר על הרצון להכות את אחותו, הילד עשוי לעוות את החוויה הפנימית שלו, ולומר לעצמו שבעצם הוא אוהב את אחותו ואינו רוצה לפגוע בה. כך נוצר עיוות בתפיסת העצמי שלו. רגש הקנאה שהוא חלק ממושג העצמי של הילד אינו נכנס למושג העצמי. הפתרון למצב זה ע"פ רוגרס הוא הערכה חיובית בלתי מותנית. על האם להמשיך ולאהוב את ילדה למרות התנהגותו השלילית, עליה לכבד את רגשותיו של הילד מבלי להרשות לו להכות את אחותו. האם יכולה לומר לילד שהיא מבינה כי הוא מקנא בה ושונא אותה, מותר לו להרגיש כך וגם לבטא זאת במילים, אך היא כאם אינה יכולה להרשות לו להכותה. כך האם שוללת את התנהגותו אך אינה שוללת את רגשותיו, ואף מלמדת אותו לכבד את רגשותיה.

שיבוץ השקפותיו של רוג'רס בתשעת המאפיינים של היל וזיגלר

השוואה ביו רוג'רס לפרוייד

בניגוד לפרוייד רוג'רס מדגיש את חופש הבחירה, את הרציונאליות ואת היכולת של האדם להשתנות. הנטייה להגשמה עצמית היא מצב של הטרוסטזיס, המנוגד לתיאורית הפחתת הדחף של פרוייד. רוג'רס שדגל בעמדה פנומנולוגית האמין שאי אפשר לחקור את האדם במונחים מדעיים – איש אינו יכול להבין את האדם אלא הוא עצמו. בדומה לפרוייד גם רוג'רס האמין בהסתכלות על האדם כשלם, בחוסר יכולת להבינו אלא מתוך התבוננות בכל מרכיביו. הנטייה המולדת להגשמה מצביעה על הדגש שהקנה רוג'רס לנטיות המולדות, אם כי בניגוד לפרוייד האמין כי הן ניתנות לשינויי. וכמו פרוייד כך גם רוג'רס הדגיש את הראייה הסובייקטיבית של האדם ואת הפרשנות שהוא נותן לסביבתו.

שאלה

רוג'רס מדבר על קונפליקט בין הנטייה להגשמה לבין הצורך בהערכה עצמית חיובית. פרוייד מדבר על קונפליקט בין הסתמי לבין האני העליון. עמוד על הדמיון והשוני בין קונפליקטים אלה ועל הדרכים לפתרונם.

תשובה

בשני המקרים מדובר על קונפליקט בין כוח ביולוגי ובין חלק מהאישיות הכולל הפנמה של ערכי הסביבה. השוני בין התיאוריות נובע מכך שבסתמי קיימים דחפים מיניים ותוקפניים שהם אנטי חברתיים מטבעם, ואילו הנטייה להגשמה היא כוח חיובי, שאין סתירה בינו ובין טובת החברה. משום כך בתיאוריה של פרוייד לאני העליון – אם אינו נוקשה מידי – יש תפקיד חשוב וחיובי. ללא אני עליון האדם צפוי להיות פסיכופת. אצל רוג'רס, לעומת זאת, הצורך בהערכה חיובית הוא שלילי ומעכב את ההתפתחות. כאשר האני העליון אינו נוקשה מידי, יכולים להיות פתרונות חיוביים לקונפליקט – עידון הדחפים והתקתם לאפיקים תואמים. בתיאוריה של רוג'רס לעומת זאת, הפיתרון החיובי היחיד הוא התגברות על "תנאי הערך", כלומר ניצחון של הנטייה להגשמה על הצורך בהערכה חיובית. הפתרון השלילי אצל רוג'רס הוא ויתור על חלק מהנטייה להגשמה, ואצל פרוייד הסימפטום - שמהווה פשרה לא טובה בין הסתמי והאני העליון. פרוייד מניח שמאבק בין שני הכוחות יביא לפשרה, שלעיתים היא מוצלחת ולעיתים אינה כזו. רוג'רס לעומת זאת מניח שהמאבק יביא לוויתור על חלק אחד לטובת החלק השני.

השוואה בין רוג'רס לסקינר

רוג'רס וסקינר האמינו ביכולת האדם להשתנות. אולם חוץ מדעה משותפת זו הם מחזיקים בדעות מנוגדות בכל אחד מהמאפיינים הנוספים. למרות שהגישה ההומניסטית צמחה כזרם שלישי, מנוגד לשני הזרמים הקיימים (שפרוייד וסקינר הם ממיצגיהם הבולטים) היא קראה תיגר בעיקר על הביהביוריזם.

הערכה וביקורת על התיאוריה של רוג'רס

גישתו לטבע האדם אופטימית ופשטנית מידי. ההנחה שטבע האדם רק טוב מיסודו נראית פשטנית מידי לאור המלחמות בין בני האדם ולאור ההרס הרב שהמין האנושי זורע מסביבו. קשה לקבל את הגישה שכל הבעיות האנושיות נובעות עקב חוסר בהערכה חיובית בלתי מותנית. ביקורות נוספות מופנות כלפי חוסר הפירוט בתיאוריה כלפי הבדלים בין אישיים וכלפי שלבי התפתחות.

תרומתו של רוג'רס בעלת ערך רב והוא תרם יותר מכל אדם אחר לביסוס זרם שלישי בפסיכולוגיה המהווה חלופה לגישה הפסיכואנליטית מצד אחד ולגישה הביהביוריסטית מצד שני. התפיסה החיובית של טבע האדם מהווים חידוש בפסיכולוגיה של האישיות, שעסקה עד אז בחלק החולה של האדם יותר מאשר בחלקיו הבריאים. עבודתו עודדה שפע של מחקרים בתחום הפסיכותרפיה ובתחום של מושג העצמי.