חזרה למאמרים של תאוריות באישיות
חזרה לאתר הראשי

---

פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל – אביב : דביר. פרקים א' – ג'

---

האני ומנגנוני ההגנה/ אנה פרויד

שלושה פרקים במאמר:

פרק 1- מתאר את התנאים הדרושים לצפייה פסיכואנליטית בתהליכי הנפש.

פרק 2- מדבר על התאמת הטכניקה האנליטית לתנאים שהוזכרו בפרק הקודם.

פרק 3- מתמקד בפעולות ההגנה של האני בתור מושא באנליזה.

הגדרת הפסיכואנליזה:

המחברת עומדת על הטעות שהייתה נפוצה בימיה הראשונים של התפתחות הפסיכואנליזה. לדבריה, טעותם של רבים הייתה בכך שראו את מדע הפסיכואנליזה כמדע שעוסק בחלקים הלא- מודעים של הנפש, כלומר לדחפי האינסטינקטים ולפעולות מודחקות, או בקיצור- לסתם. (האיד)

כל פעם שהמחקר פנה לעסוק קצת באני (האגו) היה בכך הרגשה של "כפירה" בפסיכואנליזה. אך, לדברי המחברת, מדע הפסיכואנליזה כלל לא מתמקד רק בסתם.

האנליזה עוסקת בראש ובראשונה באני ובסטיותיו. חקר הסתם ותחום הלא מודע היה למטרה אחת- תיקון הדברים שאינם שלמים והחזרת האני לשלמותו: חקר הסתם נועד "לתקן" את האני.

תפקיד האנליזה הוא ללמוד על כל מוסדות הנפש (סתם, אני ואני עליון) ועל השפעתם אחד על השני ועל העולם החיצון.

מכאן ואילך המחברת מתמקדת בצפייה במוסדות אלו, כחלק מתהליך הלמדה עליהם.

פרק 1- האני בתור מקום תצפית(התנאים הדרושים לצפיה פסיכואנליטית בתהליכי הנפש)

הסתם, האני והאני העליון בתפיסת האדם את עצמו

לפני שאנו באים לצפות בכל אחד מהמוסדות, חשוב שנדע שהם לא שווים אחד לשני בצפייה בהם, זאת אומרת- לא תמיד אפשר לצפות בהם ולכל מוסד יש מצב אחר בו הוא ניתן לצפייה.

הסתם- כשיש שקט וסיפוק בסתם, ז"א- כששום דחף או יצר לא פולש אל האני, כי הסתם חש מסופק- אי אפשר ללמוד עליו כלום והוא לא ניתן לצפייה.

האני העליון- הוא פועל בעיקר במודע (ולא בתת- מודע כמו הסתם) ולמרות זאת לא תמיד הוא ניתן לצפייה- כשיש הרמוניה בינו לבין האני, אי אפשר ללמוד עליו. מתי כן אפשר? כשיש עימות בינהם. אז ניתן לראות הפרדה בין האני לאני העליון. כמו הסתם, גם האני העליון לא נתפס אלא מתוך המצב שהוא יוצר באני. (למשל- כשהוא גורם לרגש אשמה באני, מצפון)

האני בתור צופה

מכל בדברים הנ"ל ניתן להסיק מסקנה-

שדה הצפייה שלנו הוא האני. דרכו אנו לומדים על 2 המוסדות האחרים.

מתי כן ניתן לצפות בסתם? כשיש יחסי שלום בינו לבין האני, זאת אומרת- כשהסתם שולח דחפים אל האני, והאני מסכים ללא עימות. במצב זה האני כבר לא חלק מהתמונה, ואפשר לצפות בסתם, בדחפים שהוא מעלה ובמטרה שהוא מבקש להשיג בצורה ברורה.

אך הדברים לא תמיד עוברים על מי מנוחות. דחפי הסתם חייבים לעבור באני בדרך לסיפוקם ושם הם נתונים באווירה זרה. בין האני לסתם יש הבדלים מהותיים- העיקרון ששולט בסתם הוא עקרון העונג, והיפוכו של דבר באני- שהולך לפי דרישות המציאות.

הדחפים צריכים להתחשב הן בדרישות המציאות והן בחוקי המוסר והאתיקה- אותם האני העליון מנסה להשליט על האני.

האני נעשה חשדני ומנסה לשים קץ לפעולת האינסטינקטים, אחת ולתמיד, ע"י אמצעי ההגנה שמכוונים להגן על גבולותיו.

התמונה שמעלה לנו האני במצב כזה היא יותר מבולבלת אך ערכה רב יותר-אנו רואים 2 מוסדות בפעולה. אין זה דחף מעוות של הסתם אלא דחף סתם שעבר עליו שינוי מצד אמצעי הגנה של האני.

תפקיד הצופה- להפריד את התמונה הנראית כפשרה בין האני, הסתם ואולי האני העליון.

פלישות הסתם והאני בתור חומר צפייה

יש סוגים שונים של פלישות דחפים. כל אמצעי ההגנה פועלים בשקט, אנו לעולם לא עדים לפעולתם ממש. הכי הרבה- אפשר לשחזר אותם.

למשל- הדחקה שהצליחה. האני לא יודע עליה דבר. אנו (בתור צופים) מבחינים בכך שיש משהו חסר-שחסר לאדם דחפי- סתם מסוימים שציפינו שיעלו לאני. אם הם כלל לא עולים- סימן שדרכם חסומה חסימת קבע. הדבר מעיד על אמצעי ההגנה, ההדחקה.

אותו דבר לגבי עיצוב תגובה שנועד למנוע דחף. האני לא יודע על דחיית הדחף. צופה היה עלול בטעות לחשוב שיש כאן התפתחות טבעית של האני- אם לא היו ראיות ברורות לכך שיש כאן הפרזה כפייתית, התנהגות יוצאת דופן, שמרמזת שזוהי תגובה שנועדה להסתיר קונפליקט מתמשך.

לחוסר הבהירות המלווה הדחקה שהצליחה יש מצב הפוך- הבהירות של תהליך ההדחקה בשעה שהחומר המודחק חוזר. כאן אפשר לעקוב אחרי כל שלב בקונפליקט בין הדחף לבין הגנת האני. כשעצובי התגובה (מנגנוני ההגנה) מתפוררים- זהו זמן אופטימלי לבדיקתם. אז פלישת הסתם מתחזקת, הדחף יכול לפרוץ לתודעה, וזמן מה אנו רואים בתוך האני גם את הדחף וגם את עיצוב התגובה זה לצד זה. אבל תנאים אלו נמשכים רק כמה רגעים בכל פעם. אם ההגנה שהקים האני מוצלחת, הדחף נוחל תבוסה, שוב יש שלום בנפש, ובמצב זה התצפיות שלנו לא מעלות כלום.

פרק 2- שימוש בטכניקה האנליטית בחקר מוסדות הנפש

הטכניקה ההיפנוטית בתקופה שקדמה לאנליזה

מטרת המהפנט הייתה להגיע אל תוכן הלא- מודע. האני היה גורם מפריע בדרך. ע"י היפנוזה היה אפשר לסלק את האני או לפחות להתגבר עליו. הרופא נעזר בביטול האני כדי לגשת אל הלא מודע.

כשהיה עולה חומר לא מודע בהיפנוזה, הרופא הכניס אותו לאני. האני לא התנגד כי היה מושפע מהשפעת הרופא המהפנט, אך תמיד בשלב מסוים האני התקומם והריפוי שהושג בעמל רב כ"כ פג. ההצלחה הגדולה של ההיפנוזה- סילוקו הגמור של האני, פגעה בהשגת תוצאות קבע ולכן שיטה זו נכשלה.

סמיכות חופשית

זוהי מתודה שבאה אז במקום ההיפנוזה, גם בא מעלים את הסתם ללא התערבות האני. אמנם לא מסלקים את האני בכוח, אך דורשים ממנו לא להתערב, להימנע מביקורת. הסתם מוזמן לדבר בחופשיות, בלי שיתקל בקשיים של האני, אך לא מובטח לו שיבוא לסיפוק. ההבטחה היחידה- תרגומו למילים. נוצר משחק כפול- מצד אחד, מעודדים את הסתם להתבטא בחופשיות, מצד שני- מונעים ממנו ,בתוקף, להגיע לסיפוק. מצב זה מעלה קושי רב בשימוש בטכניקה האנליטית.

עד היום אנליטיקאים מתחילים רבים סבורים שהם חייבים להביא את החולים למצב שימסרו לידיהם לגמרי את התת- מודע שלהם (שיצייתו לגמרי לכלל היסוד האנליטי). גם אם מצב זה היה אפשרי (והוא לא..) הוא לא היה מביא להתקדמות, משום שהיינו מגיעים לאותה נקודה כמו בהיפנוזה- מצב בו הרופא מתרכז אך ורק בסתם.

כלל היסוד האנליטי תקף עד לנקודה מסוימת, עד הנקודה בה האני מתעורר. מה שקורה מצב כזה הוא שהאני, שזרמי סתם רבים מציפים אותו, מתערב ע"י איזשהו מנגנון. כמו שאמרנו קודם, אלו רגעים נדירים (שאפשר לצפות במנגנוני ההגנה בפעולה) ומן הראוי שהאנליטיקאי יתמקד כעת בהם.

באנליזה של הסתם יש מן "שיתוף פעולה" בינם לבין האנליטיקאי- לדחפים יש נטייה טבעית לעלות על פני השטח וגם האנליטיקאי שואף למצב זה.

באנליזה של הגנות האני אין שיתוף כזה. אי אפשר לעקוב ישירות אחרי מגננות האני, אלא לשחזר אותם מתוך השפעתם על החולה. יש כמה שלבים-

1. לזהות באיזה מנגנון הגנה השתמש האני.
2. לבטל את פעולת ההגנה- לדוגמא- לגלות את מה שהושמט ע"י הדחקה, להחזיר דברים שבודדו לקשרם האמיתי, להחזיר התקות.
3. שוב אפשר לפנות מהאנליזה של האני לאנליזה של הסתם.

רק כשמוקד הצפייה שלנו הוא דו- צדדי, ז"א – עובר מן הסתם אל האני וחוזר חלילה, וההתעניינות היא כפולה, אפשר לדבר על פסיכואנליזה ממש- להבדיל מההיפנוזה, החד צדדית.

פירוש חלומות

מצבו הנפשי של החולם לא שונה בהרבה ממצבו של החולה בזמן הפגישה האנליטית. הוא משעה מרצון חלק מתפקודי האני- אצל החולם ההשעיה אוטומטית, בהשפעת השינה. לכן נביא את החולה למצב שכיבת מנוחה.

תרגום מחשבות חלום חבויות לתוכן חלומות גלוי כולל תהליך של עיוותים, התקות, השמטות שמתאים למה שקורה בטיפול, בלחץ של התנגדות כלשהי. פירוש חלומות מסייע לנו גם בחקירת הסתם (מחשבות החלום) וגם בחקירת האני ומנגנוני ההגנה שלו- מתוך שחזור הצנזורה שהאני נוקט.

סמלים

אלו יחסים קבועים ותקפים באופן אוניברסלי, אצל כל אדם. תרגום סמלים עוזר לנו להבין את הסתם- מתוך תיאור החלום אפשר להוציא את סמלי החלום. אלו מעין "קודים", נוסחאות מתמטיות, שמאפשרות לנו הקשה כמעט אוטומטית מהמודע אל הלא- מודע. זהו מעין "קיצור דרך" להבנה- קפיצה בבת אחת מהתודעה הגבוהה אל החלק הנמוך של התת- מודע, בלי להיעצר בשלב הביניים- השפעותיו של האני. תרגום סמלים עוזר לנו לגלות את תוכן הסתם, מבלי שנוסיף עומק בהבנה הפסיכולוגית של היחיד בו אנו עוסקים.

מעשי כשל

דרך נוספת להציץ אל הלא- מודע. מעשי כשל מתרחשים כשנוצרים תנאים מיוחדים המביאים את ערנותו של האני להרפיה או הסחה, ודחף לא מודע מקבל חוזק פתאומי. מעשי כשל כאלו-בעיקר פליטות פה ושכחה, יכולים לקרות גם בטיפול. ואז הם מאירים איזה חלק בלא מודע שניסינו להסביר זמן רב. בתחילתה של הפסיכואנליזה מקרים אלו היו מין הוכחה לכך שהתת- מודע אכן קיים. אך חשיבותם מעטה לעומת חשיבות התפרצויות הסתם שמובאות בכוונה כדי לסייע בטיפול.

העברה

המונח העברה פירושו- כל הדחפים שהחולה נתנסה בהם במהלך הטיפול. מדובר בדחפים מוקדמים, ש"חזרו לתחייה" בהשפעת כפיית-החזרה. מכיוון שאלו דחפים קודמים, ולא יצירות חדשות שנוצרו אצלו במהלך הטיפול, ערכם גבוה ביותר- הם אמצעי מידע על פעולות החולה בעבר.

העברת דחפי ליבידו (=האנרגיה המינית)

אצל החולה עולים רגשות שונים כלפי המטפל, כגון- אהבה , שנאה, קינוי וחרדה. החולה מרגיש מבויש ומושפל בעקבותם. לעיתים נצליח להעלות ריגושים אלו למודע רק ע"י התעקשות על כלל היסוד של האנליזה. כשנמשיך לבדוק נגלה את אופיין האמיתי של היפעולויות אלו- אלו דחפים מתוך הסתם, שמקורם בהיפעלויות ישנות, כגן תסביך אדיפוס או תסביך הסירוס. צריך להוציא אותם מההקשר האנליטי ולהכניסם לתוך מצב היפעלות ינקותי. כך אני מגלים תוספת מידע על חיי האינסטינקט של החולה בינקותו. החולה בד"כ משתף פעולה כי הוא עצמו חש שדחפים אלו הם גורמים זרים לו. סוג העברה זה עוזר לנו בצפייה בסתם בלבד.

העברת הגנה

סוג שני של העברה. כפיית-החזרה חלה לא רק על דחפי סתם קודמים, אלא גם על אמצעי הגנה קודמים. סוג זה מעביר לא רק דחפי-סתם ינקותיים בלתי מעוותים אלא גם דחפי סתם בכל צורות העיוות. הצורה הקיצונית ביותר- הדחף עצמו לא נכנס כלל להעברה, ורק הגנה מסוימת, שאימץ לו האני, היא המופיעה. קשה מאוד להביא את החולה לידי כך שיחשוף את דחף-הסתם המסתתר מאחורי ההגנה שנתגלתה בעבר. במצב כזה האנליטיקאי לא צריך להשתדל להגיע ישירות אל הדחף הפרימיטיבי ולהכניסו אל תודעת החולה. הוא צריך לשנות את מוקד תשומת הלב ולהעבירו מן האינסטינקט אל מנגנון ההגנה המסוים שלפנינו. כלומר-מן הסתם אל האני.

תופעת ההעברה שפירשנו מתחלקת לשניים: יסוד ליבידו או יסוד תוקפני- ששייך לסתם- ומנגנון הגנה, ששייך לאני. (ובמקרים מאלפים ביותר- לאני מתקופת הינקות שעלה בה דחף-הסתם הזה בפעם הראשונה...) אנו מקבלים מידע המשלים וממלא פערים בתולדות התפתחות האני של החולה.

סוג העברה זה פורה יותר מהראשון, אך הוא מביא לקשיים העולים בין המטפל לחולה. סוג זה של העברה, בניגוד לקודם, לא גורם לחולה תחושה של "גוף זר". לא קל לשכנע את החולה שאלו תופעות של חזרה, מן העבר. לאני יש חלק גדול מאוד (אפילו לאני של השנים המוקדמות) ביצירת תגובה. לכן הם מופיעות בצורה שמתיישבת עם האני של החולה. לכן קשה ליצור שיתוף פעולה.

כשפירוש ההעברה נוגע ביסודות לא- ידועים של האני, האני מתנגד לגמרי לאנליזה.

פירושי העברה מתייחסים לעבר ולפעמים מאירים תקופות שלמות בחיי החולה בעבר. אך תוכן הסתם אינו קשור בתקופה מסוימת ופעולות ההגנה של האני- הגיוני ששייכות גם להווה.

(אם לא הבנתם את הקטע האחרון אני לא מאשימה אתכם- הוא לא ברור בעליל.. אתם מוזמנים להציע פירוש אחר...)

פעולה בהעברה

צורה שלישית של העברה. מוסיפה דבר חשוב בהכרת החולה.

עד כה החולה תמיד נראה לעינינו במצב האנליטי, כלומר במצב לא טבעי.

במצב זה לסתם תמיד היה יתרון: בחלום- השינה היא הגורמת לכך, ובסמיכות חופשית- כלל היסוד של הפסיכואנליזה משפיע על כך. חסרות לאנליטיקאי הזדמנויות לצפות באני של החולה כשהוא פועל בשלומותו.

אך יתכן מצב בו החולה מפסק לקיים את הכללים החמורים של האנליזה, והוא מתחיל לפעול בצורה שמבטאת גם את דחפיו וגם את תגובות ההגנה שלו, כפי שהוא מתנהג בחיי היומיום.

זה מה שקרוי- פעולה בהעברה. תהליך זה חורג מתחומי האנליזה. אם נצליח לפרש פעולה זו , נוכל לראות את הפרופורציות הטבעיות שבהן מחולקת האנרגיה בין המוסדות השונים אצל החולה.

אך בד"כ הטיפול לא יוצא נשכר הרבה מפעולה זו. העלאת הלא מודע אל התודעה והשפעה על היחסים בין הסתם, האני והאני העליון- דורשות יצירת מצב אנליטי, מצב מלאכותי. כל עוד האני פעל בחופשיות – אי אפשר להשפיע מבחוץ. לכן אנליטיקאים רבים מנסים להגביל סוג העברה זה.

היחס בין האנליזה של הסתם לבין האנליזה של האני

כותבת המאמר מצינת שתיארה עד כה את 3 תופעות ההעברה (העברת נטיות ליבידו, העברת עמדות הגנה ופעולות בהעברה) כדי להראות שהקשיים באנליזה גדולים יותר כאשר היא צריכה להתמודד עם הלא מודע של האני, מאשר כשהיא צריכה להעלות נגזרי סתם אל התודעה.

הדבר נגרם לא עקב חיסרון בטכניקה האנליטית, אלא משום שאנליטיקאים מכירים את קשיי האנליזה של האני פחות משהם מכירם את אלו של הסתם.

יש כאן חידוש- התיאוריה האנליטית מכירה בכך שמושג "האני" לא זהה למערכת התודעה.

אנו לומדים שגם באני ישנם חלקים גדולים שאינם מודעים. התוצאה- האנליזה של האני חשובה בעינינו לא פחות מזו של הסתם.

הקושי הוא בכך שכל מה שבא מן האני, בא בצורה של התנגדות- זהו כוח שמתנגד להעלאת הלא מודע על פני השטח, ולכן- מתנגד גם לפעילותו של האנליטיקאי.

השאיפה- ללמוד לעסוק באנליזה אפילו ללא רצונו של האני, מתוך ביטחון עצמי שווה לזה של הסתם.

חד צדדיות בטכניקה האנליטית והקשיים העולים מזה

כפי שראינו-

אם נרכז את תשומת הלב לסמיכותם החופשית של החולים, למחשבות החלום, תרגום הסמלים ותוכן ההעברה- אמנם נתקדם בחקירת דחפי הסתם, אך לא נלמד על התהפוכות שעברו עליהם ועל מיקומם במבנה האישיות- זוהי אנליזה חד צדדית.

וכן, אם נרכז את תשומת הלב בחקר ההתנגדויות,הצנזורה של החלומות ותגובות ההגנה למיניהם- נלמד על פעילויות לא מודעות של האני והעליון אך נוותר על עומק ושלמות האנליזה של הסתם- זוהי גם אנליזה חד- צדדית.

רק צירוף שני קווי המחקר-בלי להטות את הכף לצד אחד- יתנו תמונה שלמה על מצבו הנפשי של החולה.

פרק 3- מעשי ההתגוננות של האני בתור מושא האנליזה

האני ויחסו אל המתודה האנליטית

לכאורה נראה שאפשר לסכם בכמה משפטים- תפקידו של האנליטיקאי הוא להעלות את הלא- מודע בכל אחד ממוסדי הנפש, ועליו לכוון את תשומת ליבו במידה שווה לכל אחד מהם.

אבל הדברים לא פשוטים כ"כ. כל מוסד ממוסדות הנפש מגיב בצורה אחרת למאמצי האנליטיקאי.

הסתם- שאיפתו הטבעית היא לעלות לתודעה כדי להגיע לסיפוק. עבודת האנליטיקאי נעשית באותו כיוון ולכן בעיני דחפי הסתם- האנליטיקאי הוא בעל ברית ומשחרר.

לא כך לגבי האני והעליון. הם רוצים לרסן את הסתם ואילו האנליטיקאי מעוניין להעלות אותו לתודעה. פעולותיהם סותרות זו את זו. ולכן האנליטיקאי נתפס בעיניהם כגורם מפריע וכסכנה.

היחסים בין האני לאנליטיקאי מורכבים: כפי שאמרנו בהתחלה, האני משמש כמקום תצפית על 2 המוסדות האחרים. אבל אי אפשר לסמוך על האני, משום שאין הוא צופה בעצמו בלי פניות. הוא מדווח ביושר על עובדות מסוימות, אך מזייף אחרות. זוהי סתירה עבור המחקר האנליטי. ובנוסף- האני עצמו הוא מושא האנליזה. כל מעשי ההגנה שלו נעשים שלא במודע.

הגנה מפני אינסטינקט המתגלה בצורת התנגדות

ההגנות שהאני מקים בפני האינסטינקטים מופיעות כהתנגדות לאנליטיקאי עצמו. איבה לאנליטיקאי וחיזוק ההגנות מפני דחפי הסתם מתלכדות. מה שנראה כהתנגדות לאנליטיקאי הוא בעצם הגנה של האני מפני דחפי הסתם.

יש צורות רבות של התנגדות . חוץ מהתנגדות האני, יש התנגדויות העברה, ועוד כוחות מתנגדים שמקורם בכפיית החזרה. אי אפשר לומר שכל התנגדות עולה מתוך אמצעי ההגנה של האני.

אבל כל התנגדות בפני הסתם, בזמן האנליזה- נוכל לגלות אותה רק כשתופיע בצורת התנגדות לאנליזה עצמה.

האנליזה של התנגדויות האני נותנת לנו הזדמנות לצפות במעשי ההגנה הלא מודעים של האני, ולהעלות אותם לתודעה.

הגנה מפני היפעלויות

ההיפעלויות הם התוצאות, או התופעות הנלוות אל דחפי הסתם. למשל- אהבה, געגוע, אימה וכאב- מלווים רצונות מיניים. שנאה, כעס וזעם- מלווים רצונות תוקפניים.

האני נתון לקונפליקט לא רק עם דחפי הסתם אלא גם עם ההיפעלויות שלהם. כשהוא דוחה את הדחפים הוא חייב להשתלט על ההיפעלויות. כלומר- על ההיפעלויות לעבור גלגול צורה. (למשל אדם בעל רצונות עזים לרצח שהופך לקצב..). היחיד בוחר לו כל פעם אמצעי הגנה אחר- הדחקה, התקה, היפוך וכו'. והוא יכול להשתמש בהם בין בפעילותו נגד הדחף ובין בהגנתו מפני שחרור ההיפעלות.

תופעות הגנה קבועות

וילהלם רייך דיבר על תופעות אלו. עמדות גוף (כמו קשיחות), זרויות אישיות (כמו חיוך של קבע), התנהגות זלזלנית, צינית או מתגרה- כל אלו משקעים של תהליכי הגנה נמרצים מאוד בעבר. בינתיים נותק הקשר בינם לבין המצב המקורי שהביא אותם והם התפתחו לקווי אופי. (רייך קורא לזה "שריון אופי"). מכיוון שנעשו קבועים, אנו לא יכולים למצוא קשר וודאי בין הופעתם לבין הופעת דחפים אינסטינקטים. אנליזה של תופעות הגנה אלו קשה במיוחד. אך כשאנו מצליחים למצוא קשר בינם לבין מקורם ההיסטורי, כושר התנועה חוזר אליהם, והם אינם חוסמים את הגישה לפעולות ההגנה של האני.

עיצוב תיסמונים

האני משתמש באופן בלבדי בפעולת הגנה מיוחדת כלפי דחף מסוים של האינסטינקט. אותו דחף הופך אצלו למעין "סטריאוטיפ" והוא חוזר על התהליך כל פעם שאותו דחף עולה. יש זיקה קבועה בין דחפי אינסטינקט לאופני הגנה מסוימים, כמו- היסטריה והדחקה, אובססיה ובידוד וביטול. מתוך גישתו של היחיד לפעולות דחפיו, מצורת השתלטותו ומצורת דחייתו את ההיפעלויות הלא רצויות, אנו למדים את טבע עיצוב התסמינים שלו. לימוד התסמינים עצמם (למשל חרדה) מאפשר לנו ללמוד בדיעבד את מבנה התנגדותו ואת הגנתו נגד היפעלויות ודחפים (למשל הדחקה).

הטכניקה האנליטית וההגנה מפני אינסטינקטים והיפעלויות

מובא מקרה של נערה שסבלה מהתקפי חרדה קשים שהפריעו לה ביומיום. הנערה היתה ידידותית כלפי המטפלת ושיתפה פעולה. אבל, כל פעם שהמטפלת ניסתה להכניס לטיפול את עניין התיסמון(החרדה)- התוצאה הייתה מטח הערות של בוז ולגלוג. כל ניסיון לגשת אל הבעיה הביא רק להתעצמות תגובת ההגנה.

אם רוצים להעלות את הבעיה, אי אפשר לעשות זאת מבלי להעלות גם את פעולת ההגנה של החולה- רק העלאת מנגנון זה של זלזול ובוז יכול היה להוציא אותו מכלל שליטה. היה צריך להתחיל באנליזה של הגנת החולה מפני היפעלויותיה, להבהיר את ההתנגדות(שהתבטאה ע"י בוז וזלזול), ורק אז- אפשר להמשיך באנליזה של החרדה של החולה.

החיסרון של הטכניקה האנליטית בקשר של ילדים היא שעל ילדים אי אפשר לעשות סמיכות חופשית. אפשר לקבל מילדים מידע על הסתם בדרכים אחרות- חלומות, דמיון במשחק, ציורים וכו', אך כשאנו מוותרים על כלל היסוד של האנליזה- להעלות את דחפי הסתם אל המודע- אנו מוותרים על הקונפליקט שנוצר בין האני לדחפים. והקונפליקט הזה הוא המקור לידע על ההגנות של האני.יש חשש שאנליזה של ילד מעלה שפע של מידע על הסתם, אך מידע דל על האני הינקותי.

לפי אנליטיקאים מסוימים, משחק אצל ילדים הוא המקבילה לסמיכות חופשית אצל מבוגרים.

זרימה חופשית של סמיכויות מתאימה למהלך לא מופרע של משחק. ואילו בהפסקות במשחק אפשר לראות כאמצעי הגנה מצד האני, ואפשר להשוותו להתנגדות שעולה בסמיכות החופשית.

מי שיש לו קושי לקבל את הגזירה השווה הזו בין משחק לסמיכויות חופשיות, עליו לחפש מתודה אחרת כדי לחקור את האני באנליזה של ילדים.

המלצת כותבת המאמר- להשתמש בשינויים העוברים על היפעלויות הילד.ילדים הם שקופים יותר ממבוגרים. אפשר לצפות מה יעורר היפעלויות אצל הילד , ולראות אם זה באמת קרה. לדוגמא- ילד המצפה לעונש- אנו נצפה שיגיב בחרדה, ילד שרואה שמתייחסים יותר לילד אחר- נצפה שיגיב בקנאה וכו. בדרך כלל אנו מצפים שילדים יגיבו על התרחשויות מסוימות בהיפעלויות מוגדרות. אבל במקרה שהילד לא יגיב כמו שמצופה, למשל- ילד שיראה אדיש בזמן שנצפה לראות אצלו אכזבה, במקרה זה קרה משהו שהפר את התהליך התקין. יד האני הייתה בדבר, וגרמה לשינוי בהיפעלות. מתוך האנליזה אנו לומדים משהו על הטכניקה המסוימת שאימץ לו האני של אותו ילד. באנליזה של ילד אנו כמעט ולא זקוקים לשיתוף הפעולה מצידו- היפעלויותיו מסגירות אותו, הוא שקוף יותר ומורכב פחות ממבוגר.

דוגמאות לכך כדי לקרוא במאמר. (ע"מ 96 בחוברת, 33 במאמר, מתחיל ב"אביא דוגמה לדברי..")