חזרה לאתר הראשי
מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו. תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 37-72.
פרוייד ומעבר לו
סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק
מהי
פסיכואנליזה
מושגים
פסיכואנליטיים קשוים קשר הדוק לחחויות
ההתנסות של התהליך האנליטי, שזו חוויה עזה
וטעונה לשני המשתתפים בה. בעיני אלה שחווים
אותה, מטפלים מטופלים, זהו עולם עשיר ומרתק;
מושגי הפסיכואנליזה נטועים בחוויה האישית,
בעלי בהירות מושגית ושימושיים לחיי היום
יום. החוויה הפסיכואנליטית קושרת תחומי
חוויה שונים – שינה וערות, חשיבה ורגש,
אירועים בין אישיים ופנטזיות כמוסות.
הנפש
המונחית באופן פסיכואנליטי (psychoanalytically
informed) מושגים
אנליטיים ספקים כלים להרחבה, למיצוק (consolidation)
ולהעשרה של החיים האישיים. ארבעה להסביר
מהי פסיכואנליזה קשה הן בגלל התוכן החוויתי
שלה, והן בגלל ארבע מיתוסים שקשורים אליה:
- הפסיכואנליזה היא יצירה של אדם אחד ( וגם: מיטשל סוגר חשבון עם פרויד)
- הפסיכואנליזה בת זמננו, הן בתיאוריה והן בעבודה הקלינית, זהה לגמרי לזו שהיתה בימי פרויד (not)
- הפסיכואנליזה יצאה מהאופנה (או: מיטשל מוכיח שיש לפסיכואנליזה אחות)
- הפסיכואנליזה היא כת אזוטרית הדורשת הן המרת דת והן שנים של לימוד (לא בבית ספרנו)
זיגמונד פרויד והמסורת הפסיכואנליטית הקלאסית
פרויד היה נוירולוג, ובראשית דרכו המקצועית עסק במחקר. את המעבר מעיסוק ברוח לנפש, עשה לאחר שצפה בהדגמות של הנוירולוגים הידועים שארקו וברנהיים. שארקו היה הראשון שלמחשבות ורעיונות יש השפעה על מצבים כמו אלחוש כפפה (בו יש היעדר תחושה בכף היד בלבד), עוורון היסטרי ושיתוק היסטרי. שארקו הוכיח שרעיונות יכולים להשפיע – באופן זמני – על ריפוי. הוא היה מהפנט את מטופליו – גורם להופעת סימטומים, ולהסרתם – באופן זמני. הבעיה אינה בבשר, אלא ברעיון, המצוי מחוץ למודעות. פרויד, בעקבות עבודתם של שארקו וברנהיים, הראה כי היסטרים סבלו ממחלה שאינה מוחית כי אם נפשית – רעיונות, ולא עצבים, היו מקור הצרות. שותפו הראשון לעבודה של פרויד היה יוזף ברויר. ברויר טיפול בברטה פפנהיים – “אנה או” (מחלוצות העבודה הסוציאלית, כן, כן.) בעת שסעדה את אביה החולה, סבלה פפנהיים מסימפטומים רבים שכללו שיתוקים, הפרעות בדיבור והידרופוביה. ברויר ניסה לטפל בפפנהיים בהיפנוזה ללא הצלחה, אך במהלך הטיפול התחילה פפנהיים לדבר על הסימטומים שלה. במהלך הדיבור היא הגיע למקורו של הסימפטום, וברויר גילה שהדבור על האירוע בו התחיל הסימפטום הקל על הסימפטום עצמו (לדוגמה – הפחד מהמים אצל אנה או נבע מכך שראתה את הכלב של בת הלויה שלה שותה מהכוס שלה; כשהתעוררה מההיפנוזה בה דברה על האירוע היא בקשה כוס מים) היא נגעלה אך נמנעה מלהעיר לבת לוויתה מטעמי נימוס. בתהליך הזה שפפנהיים קראה לו “ניקוי ארובות” נעלמו הסימפטומים. פרויד וברורי הניחו ש”ההיסטרי סובל בראש ובראשונה מזכרונות”. – זכרונות לכודים ורגשות הנלווים אליהם שאינם נחווים באופן רגיל. הם מתפצלים מהנפש על מנת להעלות רקב ולהתפרץ בדמות סימטומים מביכים. מעקב אחרי מקור הסימפטום מבהיר את משמעותו. הרגשות מקבלים פורקן – קתרזיס – והסימפטום נעלם. פרויד (בניגוד לברויר, שהסביר זאת אחרת) הניח שהזכרונות היו מנותקים מהנפש בגלל שהתוכן של הרגשות והזכרונות היה מטריד, ושרוי בקונפליקט עם יתר הרעיונות והרגשות של האדם – שזהו האופן בו המשיך לראות את האנשים ההיסטריים גם בהמשך – בעלי נפש שסועה בקופליקט ונוצרת סודות גם מעצמה.
מהיפנוזה לפסיכואנליזה
בעשור הבא – 1895 – 1905, בפרץ של הגות, הניח פרויד את הבסיס לחשיבה הפסיכואנליטית. התיאוריה צמחה מתוך ההישגים הקליניים, שיצרו שינוי בתיאוריה, שהובילו לשינויים וחידושים בטכניקה הטיפולית. השינויים יצרו הישגים קליניים חדשים, וחוזר חלילה. פרויד גילה שיעילותה של ההיפנוזה בתהליך הטיפולי אינה רבה. עם התפתחות נסיונו הקליני הוא גילה שהסרה של סימטומים לצמיתות מתרחשת כאשר החומר הלא מודע שמעורר התנגדות ומיצר את הסימטום, הופך לנגיש ומודעות הנורמלית. בעת הטראנס ההיפנוטי הזכרונות עלו, אך נעלמו כשהמטופלת יצאה מן הטראנס. בנפשה של המטופלת היה משהו שפרויד קרא לו “הגנה” ושמנע מהזכרונות להפוך למודעים; הטראנס ההיפנוטי עקף את ההגנה הזו באופן זמני בלבד. אם המטפל יידע את המטופלת במה שנחשף בעת ההיפנוזה, היא היתה זוכה במודעות אינטלקטואלית בלבד אך לא היתה חווה את הרגשות – כלומר זוכה במודעות חוויתית.
הדגם הטופוגרפי בהתמודדות עם הבעיה הזו, יוצר פרויד את המודל הטופוגרפי של הנפש”
- המודע - רעיונות ורגשות מודעים בכל זמן
- סמוך למודע - רעיונות ורגשות מקובלים שיכולים להפוך למודעים
- לא מודע - רעיונות ורגשות פסולים
- הזכרונות והרגשות הסודיים
- ההגנות – המחשבות והרגשות שדוחים את הזכרונות הללו.
תיאור מקרה: גלוריה עו”דית אמריקאית שניגשת לטיפול כי מתקשה להחליט אם להתחתן עם בן הזוג שלה. גלוריה מתקשה בעבודה עם האסוציאציות, נלחצת מהטיפול, מכינה “סדר יום” למה שהיא רוצה לדבר עליו, או שותקת. מתברר שהיא חוששת מ”לזרום” עם המחשבות והרגשות שלה כי היא מפחדת שאם תרשה לרעיונות ולמחשבות שלה “לזרום” מחשבות ופנטזיות קונפליקטואליות ומסוכנות יעלו.
פרויד מצא שהטיפול היעיל ביותר הוא לא לעקוף את ההגנות, אלא להתייחס אליהן ישירות – ההגנות מבטאות את עצמן בסיטואציה האנליטית באופן דומה לביטויין בנפש –
- העברה – העתקה של הרגשות והמשאלות הקונפליקטואליות אל המטפל
- ההתנגדות – המעצורים לאסוציאציות חופשיות
חלומות
בין האסוציאציות שהביאו המטופלים היו החלומות שלהם. הוא ננהג בהם בדרך דומה לאסוציאציה – חיבור למחשבות נסתרות ומחשבות קודמות. פרויד ניתח גם את חלומותיו שלו, בעזרת חבר רופא איתו התכתב, ווילאם פליס, שתפקד כאנליטיקאי של פרויד. פרויד האמין שחלומות הם הגשמה מוסווית של משאלות קונפליקטואליות. במהלך השינה כוחן של ההגנות שמונעות את גישתן של משאלות אסורות למודעות – נחלש. אם השמאלה היתה מיוצגת ישירות בחלום, השינה היתה מופרעת ולכן יש צורך בשרה – בין הכוח הדוחף את החלומות למודעות לבין זה שחוסם אותן מלעלות לשם. המשאלה עשויה להופיע כדמות מוסווית, מחופשץ כדי להיראות כשייכת למקום. מחשבות החלום החבויות, המשמעות האמיתי של החלום עוברת תהליך עיוות שבא לידי ביטוי בתוכן הגלוי של החלום כפי שהחלום נחווה. עיבוי (condensation), התקה והסמלה כולם מופעלים כדי להמיר מחשבות חלום פסולות לדימויים מקובלים, גם אם חסרי פשר, שנשזרות לסיפור – עיבוד משני - שמטרתו להסיט את החולם מהתוכן האסור עוד יותר. הטכניקה לפירוש החלומות נובעת מההמשגה של ההווצרות שלהם – כל רכיב של בתוכן של החלום מבודד ומשמש מושא לאסוציאציות – האסוציאציות חושפות זכרונות מחשבות ורגשות אשר יצרו אותן (באמצעות עיבוי, התקה והסמלה). בסופו של דבר האסוציאציות נפגשות ומתלכדות למחשבות החלום החבויות. פירוש החלום הופך את כיוון ההווצרות צשלו, בהליכה בכיין ההפוך של השביל בו הוא נוצר – מהתוכן הגלוי לסמוי. הטכניקה שפרויד התווה בפירוש החלומות הפכה לדפוס המרכזי שלו להבנת כל התופעות החשובות – מבנה הסימטומים הנוירוטיים, פליטות פה וטעויות שיש להן מניע (טעויות לא מודעות – Parapraxis): פשרה מושגת בין מחשבה או רגש פסולים לבין ההגנה עליהם. החומר האסור מקבל גישה רק בצורה מוסווית .
...ואנחנו חוזרים לגלוריה: גלוריה חולמת שהיא בת 5, ומחכה בהתרגשות לאבא שלה שיחזור מהעבודה. כשהוא מגיע מתברר שמשהו מגעיל, כנראה צואת כלבים, דבוק לו לנעל. יש משהו מבשר רעות לגבי מה שהוא מביא איתו. הלום מסתיים בתחושה חסררת שקט (הדימוי בספר – כמו הרגשות שנוצרים ע”י החייזרים בסרט פלישת יחוטפי הגופות....). במהלך האנליזה התברר שכשגלוריה היתה בת 5 נולד לה אח. היא זוכרת שהיא ידעה בערך מה התפקיד של אבא שלה בהכנסתה של אמא שלה להריון, ושהיא קצת קנאה בזה שאבא שלה העניק לאמא שלה תינוק ולא לה. יש לה זכרונות טובים של בובות של תינוקות, וזכרונות רעים מהיחסים עם אחיה, שאת בואו לעולם הגדירה בסוף כאסון ממשי. הפרשנות לחלום אדיפאלית (או יותר נכון, אלקטריאלית....): גלוריה קשורה לאביה מאוד, וגם לפין שלו - הריגוש האירוטי של יחסה לאביה שעובר עיבוי לדימוי של הציפיה לבואו הביתה. ההתעניינות שלה בפין שלו עוברת התקשה לנעל שלו. אחיה, כך היא מאמינה הוא חתיכת חרא (כך במקור! אני נשבעת!!) ובואו לעולם חיבל ביחסים האירוטיים שלה עם אבא שלה. ניא לא מסוגלת להאשים את אביה באירוע הזה (לידת האח), ולכעוס עליו, ולכן הוא מתורגם בחלום למשהו שנמצא מחוץ לשליטתו. התוכן של החלום מכיל משאלות ילדות, זעם ופחדים – ושל ההגנות שלה מהמשאלות האלה, שהצטרפו לעיבוד משני של נרטיב מוזר.
מיניות ילדית
הגילוי המשמעותי השני שגילה פרויד בשנים האלה קשור לסוג הזכרונות והסודות המטרידים אליהם הגיע עם מטופליו . ככל שנסיונו הקליני התרחב, הוא מצא שסימטומים שכאילו הוסרו בשיטה הקטארטיתעלו שוב. הוא דילה שהאירוע המטריד שנחשב כמקור הסימפטום מכסה על חוויה מוקדמת יותר. אם לא עלה האירוע המוקדם, הסימפטום חזר ועלה. לעיתים קרובות זו היתה סדרה של אירועים שתחילתם בילדות המוקדמת – ופרויד התחיל לחשוד שכל הקונפליקטים בבגרות, ללא יוצא מן הכלל, קשורים לחוויות ילדות, ושכל החוויות הללו קשורות למעורבות מינית בטרם עת. יחסיה של גלוריה עם אביה נפרשים בטיפול. מתברר שאביה נהג להסתובב בעירום בבית, ולהעיר הערות שהביכו את גלוריה על ההתפתחות המינית שלה. גלוריה חשה דחיה ומשיכה לאביה בו זמנית, כשהיא חוששת מגודלו של הפין שלו, ולא מבינה כיצד הנרתיק הקטן שלה יוכל להכיל אותו. מיניות נראתה לגלוריה מאיימת מאוד, ורוצופת סכנות. היא עשתה העברה ליחסיה עם האנליטיקאי, והתייחסה לפרשנויות שלו בדרך דומה, גדולות, מרגשות, ומסוכנות. היא רוצה להכניס את הפרשנויות לנפשה הקטנה והפגיעה, אך חוששת שהפרושים של המטפל יפגעו בה ויהרסו אותה.
פרויד מציג את תיאורית הפיתוי הילדי (infantile seduction), לפיה הסיבה לכל הנוירוזות היא הכנסה בטרם עת של מיניות לילדה. התמימות הטבעית של הילדה אינה מאפשרת לה לעבד את ההתנסות, וכשהרגשות המיניים פורצים שוב בגיל ההתבגרות, הם מעוררים את הזכרונות והרגשות המוקדמים, והלא מעובדים, המצויים מתחת לפני השטח, ויוצרים לחץ המייצרים סימפטומים נוירוטיים. על פי התיאוריה הזו הזכרונות מכסים על טראומה ממשית, המצויה מתחת לפני השטח. בשנת 1896 מת אביו של פרויד. הוא חולם סדרת חלומות בהם מופיעים הוריו. פרויד סבל מכמה סימפטומים נוירוטיים, אך מבין, לאחר מחשבה שלא חווה פיתוי בילדותו – יחד עם זאת הוא מזהה רגשות חזקים כלפי אימו ואביו. אלה גורמים לו לשנות את תיאורית הפיתוי הילדי: פרויד מבין שהוא לא פותה, אלא ערג להיות מפותה. התיאוריה של הפיתוי הילדי מתחילה לאבד מסבירותה, ופרויד מבין תוך ניצול הכשלון לחקירה נוספת, שאין מדובר מפתוי ממשי, אלא במשאלות ובכמיהות הקיימות אצל הילד. פרויד זונל את תיאורית הפיתוי הילדי, ומעלה את תיאורית המיניות הילדית (infantile sexuality): מיניות קונפליקטואלית שולטת גם בילדותם של כל הגברים ונשים. המיניות אינה מוגבלת לזו של יחסי מין הטרוסקסואלית, אינה דומה למיניות של סטיות. מעורבים בה אבריה גוףרבים, לבד מאברי המין, ופעולות כגון מציצה, הפרשת צואה והבטה (looking). פרויד מאמין שניתן למצוא את שורשיה של המיניות הנוירוטית והסוטה כאחד במיניות הטבעית של הילדות. על מנת להסביר את התופעה פרויד מתחיל לחשוב על טבעה של המיניות ועל תפקידה בנפש. תיאורית הדחף היצרי פרויד טען שהנפש (mind) היא מכשיר לפריקה של גירויים המתנגשים בה. יש שני סוגי גירויים: חיצוני ופנימי. מגירויים חיצוניים נתן להמנע, גירויים פנימיים שבים ועולים. היצרים המיניים עומדים במרכז הגירויים הפנימיים. פרויד האמין שמתחים שונים עולים מחלקי גוף שונים, ודורשים פעילות לצורך פריקתם: למשל: ליבידו אוראלי – עולה בחלל הפה, יוצר צורך בפעולת יניקה, ושם לו דבר מה כיעד, למשל השד הנחוץ לשם סיפוק. המקור והמטרה הן תכונות מובלעות של הדחף, האובייקט מתגלה במהלך ההתנסות. כך באיכלה לקראת שימור עצמי התינוק מגלה שהשד הוא מקור לעונג ולסיפוק הליבידו, וכך הוא הופך לאובייקט הליבידיאנאלי הראשון. האזורים הארוגניים הם איברים שכולם בעלי פוטנציאל להתעוררות מינית, אך בכל שלב ניתנת הבכורה לאיבר אחר. הפעילות שאותו איזור מעורב בה הופכת למקור האירגון המרכזי של נפשו של הילד. הוא הציע רצף של שלבים פסיכוסקסואלים: אוראלי, אנאלי, פאלי וגניטאלי. התיאוריה הפסיכוסקסואלית פרויד מניח שאין טראומה ספציפית שמעוררת את המיניות (כמו בתיאורית הפיתוי הילדי) אלא שיש לה ערוצים רבים – דחפים חלקיים או יצרים רכיביים (component instincts). המיניות אינה מתחילה כגינטלית, אלא מפוזרה בחלקים רבים של הגוף, ומגורה באמצעות פעילויות רבות בשנות החיים הראשונות. האימפולסים של המיניות בילדות שורדים בצורה מוסווית (סימטומים נוירוטים) או גלויה (סטיות). חלקם נכללים במטרה הסופית של יחסי מין מלאים. החוויה המינית מעוררת התנגדות בנפש הבוגרת והמחוברתת – ובמקרה הטוב הם מגיעים לצורות סיפוק מעודנות ומכוונות מטרה. רבים מהדחפים פסולים מכדי להרשות שיספקו אותם, הגנות מפורטות נבנות כדי להדחיק אותם או להסיט אותם לפעולות בלתי מזיקות. החוויה הבוגרת בנויה מזרימה מהמקורות הילדיים, הממוזגים ומוסווים לכלל מה שנראה כשלם. למשל: ארוטיקה אנאלית: בשלב האנאלי פי הטבעת הוא איזור ארוגני חשוב. לילדים יש משאלות להפריש צואה בכל מקום ובכל זמן, ולהגביר את העונג החושי של ההתרוקנות. תהליך החברות דורש מערכת מורכבת של עכבות ומגבלות – ווסות ושליטה על הפרשת הצואה. פרויד מבין שאל החוויה הבוגרת זורמים אימפולסים אנאליים (כמו אוראליים ופאליים), וכי התפקיד הבוגר מובנה לאספקת צורות מוסוות של סיפוק, או של הגנות יעילות – וברוב המקרים צירוף של סיפוק והגנה. אי סדר קיצוני ושמירה מופרזת על נקיון וסדר הם שני צדדים של זרימה של אימפולסים אנאליים אל תוך החוויה הבוגרת:
- אי סדר – חיפוש מתמיד אחרי מוצא לאימפולסים האנאליים, כשהם מוסווים מעט.
- סדר כפייתי - האנשים מקדישים עצמם להקמת הגנות מפני אימפולסים אירוטיים אנאליים, חריגה מהמשטר היא מסוכנת אם יורשה קיומו של סדר, אי אפשר יהיה להכיל את הפרשת הצואה, ויקרה אסון.
תסביך אדיפוס (ובפולנית: אדיפוס, שמדיפוס, העיקר שהוא אוהב את אמא) פרויד האמין שיסודות שונים של מיניות מתכנסים בגיל 5 או 6 בארגון גניטלי. היצרים הטרום גניטלים (אנאלי, אוראלי) כלולים תחת המטריה הגניטלית. מטרת כל הילדים היא קיום יחסי מין עם ההורה מהמין הנגדי, ויראה בהורה השני יריב מסוכן. מאוחר יותר ב”תרבות ללא נחת”, דבר על תסביך אדיפוס שלילי בו הילד נמשך להורה בן אותו המין. התסביך יצבע באופן בו אורגנו השלבים הקדם גניטלים –
- ילדה בעלת קבעון אנאלי חזק – הגניטליות תמצבע בדימויים של שליטה והכנעה.
- ילדה בעלת קבעון אוראלי חזק – מאפיינית של תלות
הסימפטום הראשון של גלוריה הופיע בגיל 11-12; מחשבות אובססיביות היו תוקפות אותה והיא היתה הולכת לאמבטיה ופותחת את זרם המים החמים והקרים לחילופין, עד לתשישות, ללא יכולת להגיע לסיום מספק. הסימפטום הופיע בתחילת ההתבגרות המינית שלה, אביה הגיב לקבלת הוסת ולצמיחת השדיים שלה בהתחהבות ובברכות. ההתרגשות המינית שחשה היתה בעייתי בגלל שהיתה כרוכה בדימויים של כניעה לדמויות גבריות מאיימות וגדולות. יתכן שהזרם יצג את המיניות המתפרצת שלה, והחם-קר של המים את החם-קר של רגשותיה. אם הסימפטום על פי פרויד היא תצורת פשרה מוסוות – המאבק של גלוריה עם הזרם היה ביטוי של הקונפליקט שלה בין רצונה להיות מגורה לבין רצונה לכבות את עצמה, ואת הנסיון להשיג שליטה על גופה ועל התהליכים הטבעיים הקורים בו. בבגרותה של גלוריה המין היה חסר עונג ולעיתים מכאיב – פנטזיות של חטיפה שעבוד ושליטה עוררו בה הנאה רבה – הפנטזיה הנתנת לשליטה היה בטוחה דיה כדי לאפשר לה התרגשות וסיפוק. גם בחייה בכלל התגלו עקבות של הקונפליקט – היא נסתה לשלוט בכל דבר; היא נהגה לקנות שתילים ולטפל בהם ביעילו, אך כשהחלה צמיחה חדשה לא יכלה לעמוד בפיתוי, פתחה באופן ידני את הניצנים וכך עצרה את ההתפתחות. בכל תחום בחייה היא חשה שעליה לעמוד על המשמר ולשלוט בכל ביטוי הרגש והגוף, פן יצאו משליטתה ויסכנו אותה.
דחף התוקפנות עד שנת 1920 החשיב פרויד את דחף המין שמקור לכל הקונפליקטים והפתולוגיות – הוא כתב על דחפים אחרים אך הניח שהם מתפצלים (self fragmentation) מדחף המין. בשנת 1920 הציג את התיאוריה הדו-יצרית (dual instinct theory) שהעניקה לתוקפנות מעמד שווה לזה של המיניות כמקור לאנרגיה וליצרים. זה היה שינוי מהותי, שכן עד אז פרויד הניח שהמאבק בביטוי המיני הוא בשל כניעה למוסכמות ולעכבות חברתיות. המעבר לתיאוריה הדו יצרית בטא את תפיסתו על טבע האדם, שהלכה והאפילה: בכולנו טמונה הרסנות רבת עוצמה שנובעת מיצר המוות. זה היה שינוי לאופן בו הוא תפס את הקשר בין פרט לחברה – הדחקה אינה נכפית על ידי חברה מגבילה, אלא צורה של שליטה חברתית המצילה את בני האדם מעצמם ומאפשרת להם לחיות יחד, מבלי להרוג זה את זה. בריאות נפשית אינה גוררת עימה היעדר הדחקה, אלא שימור של הדחקה שעבר התאמה (modulated repression), המאפשר סיפוק ובו זמנית מונעת מאימפולסים מיניים ותוקפניים להשתלט. ב”תרבות ללא נחת” מצייר פרויד תמונה של אדם הזקוק לתרבות לצורך השרדות – אך בשל הויתור היצרי שהיא גוררת עימה הוא בהכרח מצוי במצב של חוסק סיפוק תמידי.
מטופוגרפיה למבנה עם הזמן המבנה הטופוגרפי היה ללא מספק. הגנות אינן יכולות להיות נגישות למודעות – כי אז האדם יודע ממה הוא מנסה להגן על עצמו. פרויד מתחיל להבין שהקונפליקט אינו בין המודע ללא מודע, כי אם טמון כולות בתוך הלא מודע. בלא מודע מגלה פרויד גם אשמה – איסורים והענשה עצמית. הוא יוצר את הדגם המבני: סתמי, איד – “קלחת שורצת רחשים תוססים” (מתוך תרבות ללא נחת) של אנרגיות אינפולסיביות גולמיות וחסרות מבנה. אני – אוסף של תפקידים מווסתים השומרים את האימפולסים תחת שליטה. אני עליון – מערכת של ערכי מוסר ועמדות ושל ביקורת עצמית, המאורגנים סביב דימויים הוריים מופנמים. פרויד השתמש במטאפורות הדרוויניסטיות של תקופתו כשתיאר את המין האנושי המפותח רק בחלקו, וכקרוע בין מניעים חייתיים והתנהגות מתורבתת. תהליך החברות גורר ניכור עצמי ורמיה עצמית – האדם “מונע” לרדוף אחרי עונג, וכדי להיות מקובל, הן על עצמו והן על אחרים, עליו להסתיר מעצמו מניעים נהנתניים אלה. האני, בעזרת הנוכחויות ההוריות המופנמות באני העליון, מדחיק ומווסת אימפולסים חייתיים באיד כדי לשמור על בטחונו שלו בעולם של אנשים אחרים. התוצאה היא נפש שברובה אינה מודעת לעצמה, מלאה בסודות ובאימפולסים מוכחשים, מיניים ותוקפניים. הלחץ של האימפולסים האלה יוצר את הסימפטומים הנוירוטיים.
מורשתו של פרויד פרויד תמיד החשיב את הגילוי של פשר החלומות כתרומתו הגדולה. מחברים פסיכואנליטיים שבאו אחריו הראו שכל הסיפורים שאנו מספרים על עצמנו הן הרחבות משניות (secondary elaborations) של משאלות, פנטזיות ותפיסות. עבודתם של רבים אחרים, שבזמנו של פרויד התנתקו או נותקו מהפסיכואנליזה שבו והתקבלו מאוחר יותר: התוקפנות אצל אדלר, הרוחניות של יונג; הורני פרום סטאק וסאליבן – שהעמידו את התרבות במרכז, ופרנצי – שעבודתו השפיעה רבות על התפתחויות בפסיכולוגיה הבינאישית ועל תיאוריות יחסי אובייקט. עבודתו של פרויד וגילוייו הולידו את היקום של הפסיכואנליזה ואפשרה לתיאורטיקנים מהדור השני להרחיב ולפתח היבטים שונים של תרומתו.