פסיכולוגיה של האישיות כוללת 3 תחומים מרכזיים:
פסיכואנליזה – טיפול בדיבור. בעבר טיפול נפשי ניתן ע"י רופאים פרופר.
פסיכותרפיה – פיתוח של האחרון, פחות נוקשה ואינטנסיבי מפסיכואנליזה. האינדיאנים היו מבצעים טיפול קבוצתי במהלכו אדם היה מדבר על מצוקותיו והשאר שתקו. (המדבר מרים נוצה, כמובן)
פסיכולוגיה של האישיות מכירה באדם כישות אחדותית, האדם נבחן במגוון יכולותיו – קוגניטיביות ורגשיות.. נסיון להגדיר מהי אישיות נעשה לראשונה ע"י אלפורט ב 1937, מקור המילה אישיות הינו Persona בלטינית שמשמעה מסיכה אותה עטו השחקנים, מסיכות בעלות הבעות שונות ייצגו טיפוסים שונים. החלה להתבסס ההבנה שגם אנשים בחייהם עוטים מסיכות במסגרות שונות. ממשיכו של פרויד, ויניקוט, המשיג באופן תאורתי את המסכה לעומת האדם שבפנים. המסיכה יכולה להיות שמחה בעוד האדם שבפנים מת.
עצמי אמיתי – הגרעין האותנטי, ועצמי מזויף –המעטפת. שלעיתים יכול להיות גדול ומוגזם. המזויף מתפתח בעיקר בינקות המוקדמת וחיוני לנו לצורך חיי היום יום. כאשר תינוק לא מקבל יחס לצרכיו האמיתיים הוא לא לומד לזהוך את צרכיו האמיתיים. ללא "מירווינג" – מראה שמשקפת לו את מצבו ובונה את צרכיו. הוא הופך לאדם שכולו עצמי מסתגל, מזוייף, שמתאים את עצמו לסביבתו. ילד הורי שדואג לצרכי האימא וכד'. אינו יודע מה הוא צריך בעצמו. לא מחובר לעצמו.
במצב הפוך האמא נכנסת לחיי הילך ברמות כ"כ גבוהות שהילד לא בונה עצמי משלו... "אמא שלי אומרת ש..."
בסופו של יום, לאחר כל הניסיונות להגדרת הנפש, מדובר במושג מופשט. נצטרך להשתמש הכלים ברי ניתוח כדי להתייחס ולחקור אותה. מדדים תצפיתיים.
תוקפנות – לכל הגדרה תיאורטית צריכה גם להיות הגדרה תצפיתית, אופרטיבית, לצורך אבחון התופעה כימות שלה בשדה. התאמה בין המונח התיאורטי להגדרה התצפיתית איננה מובטחת כשמדובר באנשים. הגיוון האנושי משחק תפקיד גדול. ניסיון לבודד את התצפית לתחום מסויים ולא פרמטרים נוספים תאפשר דיוק רב יותר בתצפית.
1/11
השאיפה היא לאלימה מקסימלית בין ההגדרה התצפיתית לאישיות.תצפית ניתנת באמצעות:
הגדרת תיאוריה:
מערכת מונחים טענות והגדרות שמייצגות השקפה על תופעה מסויימת. נסיון להציג קשר בין מושגים או משתנים וע"י הקשר לנבא תופעות מסויימות. דוג' – אדם מתוסכל מגיב בתוקפנות, כלומר – לצרך הפחתת תוקפנות אפחית את התסכול. תאוריה מדעית חייבת להיות מדעית – אמפירית. מדידה.
PERVIN – טען שתאוריית אישיות נועדה לענות על 3 שאלות:
תיאוריות אינן מוחלטות. לצורך אישור תיאוריה יש צורך במספר מחקרים המצביאים על אותן מסקנות. ת' ברות שינוי, בשנות השבעים חשבו שכל אישה יולדת סובלת מדכאון. כיום מבדילים בין תחושת דכדוך של אובדן לבין דיכאון. אם נמתין בסבלנות האשה תתמלא ותצמח שוב. הפמיניזם השפיע רבות על שינוי הגישה.
שתי שיטות מחקר מרכזיות:
כמותית נומותטית – נטייה לניסוח חוקי ההתנהגות כלליים שמאפיינים אנשים. נסיון לנבא את התנהגות האדם ע"פ מאפייני אישיותו. דימוי עצמי גבוהה ישפיע על מעורבותו החברתית של האדם. כיצד אדם תופש את עצמו? יכולותיו? מראהו? גופו?
ישנם שתי גישות:
ניסויית - א' גורם ל ב'. צריך לבודד את הגורם ולהוכיח שהוא יחידני ובלעדי לתוצאה. יצירת תנאים דומים בכל שאר המשתנים. אמנם במדעי החברה לעולם לא נגיע למסקנות חד משמעיות
מחקר מתאמי
– מציג קשר בין משתנים אך לא מתיימר לקבוע
סיבתיות בלעדית. המחקר מוגבל ולא סטרילי,
בערבון מוגבל. דוג': העלאת נושאים קיומיים
כגון מוות גורמת להתנהגות אנושית שונה.
מחקרים חברתיים בעייתיים בסיבות של
גישה אידיוגרפית – התמקדות באדם בספציפי הנמצא לעינינו ולא באוכלוסי שלמה.
גישת חקר המקרה "Case Studying " פרוייד השתמד רבות בתיאוריה הנ"ל, הנס הקטן שמפחד מסוסים, למעשה סובל מתסביך הסירוס ומפחד מאבא. שימוש נוסף הוא על מנת לתאר אישיות טיפוסית להתנהגות מסויימת. ועוד – הדגמת תהליכי טיפול – אדם מגיע עם חרדה, תיאור התהליך הטיפולי והשפעתו.
הביקורת המרכזית
היא על "חוסר המדעיות של המחקרים הנ"ל.
אמנם לאחרונה קיימים יותר ויותר מחקרים
שעושים שילוב בין הגישות – איכותניים,
שמים דגש על הפרט אך מגבים את המחקר במחקר
רחב יותר. יש בעייה של חשיפה גבוהה "סטריפטיז
נפשי" של האדם הבודד – אלווין ילום
– תליין האהבה ספר יסוד המספר לפרוטרוט
על מטופלים. הוחלט על שורת אמצעי טשטוש
בכדי לכסות על זהות המטופלים.
8/11
שילוב בין תיאוריות לאנשים
תיאוריה איננה רק תוצר של מחקר וצפיה אלא גם אמונות על טבע האדם – האם הוא טוב או רע מייסודו, מה מניע אותו? הסביבה? האינטראקציה איתה?.. תפישתו של מציע התיאוריה תשפיע רבות על התיאוריה
מקובל לדבר על 3 זרים מרכזיים:
שאלת היסוד: האם אדם בונה את סביבת חייו או שמא סביבת חייו בונה אותו (כמו קידר..)
אסכולות
קמו כריאקציה לאסכולות קודמות..
פרויד (פסיכואנליזה) ושני תלמידיו: יונג (פסיכולוגיה אנליסטית) ואדלר (פס' אינדבדואלית)
גישות בינאישיות - חברתיות שמדגישות את הקשר עם הסביבה.
יחסי אובייקט – התמקשות בשנת החיים ה- I ובקשר עם הדמות המעניקה יחס באותה תק'.
המשותף לכל אותן גישות הוא ההתמקדות בדינמיקה הפנימית של האישיות – מה קורה בפנים.
פרוייד רואה את הנפש כשדה קרב בין ירים ודחפים מנוגדים, בין חלקי אישיות שונים, בין דרישות הסביבה ליצר האדם, מתח שלא נגמר.
הנפש מתפקדת כגורם מאזן בין כל אותם קונפליקטים, לפתור אותם ולשלוט בהם כדי להצליח לתפקד בחברה. הנחת היסוד הינה שיצר לב האדם רע מנעוריו - מיניות, תוקפנות, האדם מונע ע"י דחפים. מאבק מתמיד מול החברה והתרבות. יונג מעדן את התאוריה הזו אך משאיר את קווי היסוד. אדלר כן מדבר על שליטה עצמית ולא מפקיר את האדם כיצור סביל בלבד.
פרויד
נולד וגדל בווינה (1856), תק' חסרת יציבות פוליטית חברתית (אוסטרו הונגריה). תנועות שונות מנסות להביא שינוי, איגודים מקצועיים מתפתחים, במקביל המדע מתחיל לצבור תאוצה. פרוייד נמנה על קהיליית המדענים הגדולה בוינה, שמתחילה את ראשית המהפכה הפסיכולוגית – ראיית הנפש כניתנת לחקירה והסתכלות, וגזירת שיטות טיפול להטבת מצב האדם.
דרווין (מוצא המינים) משפיע רבות על פרוייד, התאוריה של ד' מקבלת אצלו העמקה אל תוך נפש האדם, תפישה אבולוציונית שאינה מייחדת אותה משאר הנפשות בעולם החי, אלא גורסת שיצרים וכוחות חייתיים הם המקור להתפתחות ופעילות הנפש. פרויד מציג את התפתחות האדם מיצור פרימיטיבי שכולו יצר לבן תרבות בעל עולם פנימי ורוחני, הנמצא בקשרי גומלין עם זולתו. השכלתו הרפואית של פרויד גרמה לו לדבר במושגים של "סימפטום" ו"מחלה" – מינוחים רפואיים, בהקשר נפשי. פעמים רבות מדגיש פרוייד את השפעתה הרבה של אימו עליו, במידה ואהבת האם הינה אבסולוטית ולא "על תנאי" – הבן תמיד ירגיש מנצח.
לאחר התלבטות בין משפטים למסחר הלך פרוייד לכוון הרפואה, סיים לימודיו בגיל 25 ועסק במחקר, לאחר שנישא למרתה – אם חמשת ילדיו, עבר לעיסוק בפרקטיקה – נוירולוגיה, בכדי לפרנס את משפחתו. במהלך השתלמותו הגיע לפריז שם שמע על טיפול חדשני למחלת ההיסטריה, שעד אז נתפשה כגופנית. הטיפול נעשה באמצעות היפנוזה, מצב של תנומה קלה הנגרם באמצעות סוגסטיה – שכנוע של המטפל, שמסוגל באופן זה לשנות תפישות של המטופל על עצמו. פרוייד חוזר לווינה ומטפל באמצעות היפנוזה, או קתרזיס (שחרור) כפי שהוא קורא לזה. בשלב הזה פרוייד מפתח את השיטה הפסיכואנליטית- קתרטית. יחד עם ברויאר הוא כותב את "מחקרים בהיסטריה", בין השאר מתואר בספר סיפורה של אנה או, שבאמצעות הטיפול הצליחו להעלות מחשבות ורגשות מן הלא מודע אל המודע ובכך לשחרר אותה מהסימפטומים. סוף המעשה בהעברה ארוטית של המטופלת אל ברויאר, היא טענה שהיא נושאת ברחמה את ילדו. ברויאר ברח מהעיר.
בשנות ה60 לחייו עבר פ' תקופה קשה. ביתו סופי נפטרה, אחריה היה זה בנה, לפרוייד עצמו התלה סרטן והוא עבר סדרת ניתוחים קשים. ספריו נשרפו בשל יהדותו, בית ההוצל"א נשרף ע"י הגסטאפו, פרויד ומשפחתו היגרו ב 38' ללונדון, שם המשיך לעסוק בטיפול במשך שנה אחת. בסופה מת ממחלתו.
מקובל לדבר על 4 מודלים מרכזים בתורתו של פרוייד. אשר החליפו/השלימו אחד את השני.
מודל טופוגרפי מדבר על שלוש רמות מודעות באישיות:
2 תפקידים: אחסון חומר שאינו נצרך כרגע, זכירת אירועים באופן כרונולוגי
3. לא מודע – לא נמצא ולא יכול להימצא בהכרה, חומר שמאיים עלי. הלא מודע איננו זמין באופן מיידי, פליטת פה או התנהגות נוירוטית – פעולה ללא הגיון, ללא התחשבות במרחב הזמן.
בטיפול נשאף להגיע אל הלא מודע, לפרש את הסמלים המופיעים שם ומלמדים אותנו משהו על מה הדברים שמניעים את האדם. פרויד היה עסוק מאד במיניות והסביר הרבה דברים באופן זה
פרוייד חילק את הנפש ע"פ הנחות:
15/11/06
פרויד ראה במודל הטופוגרפי כזמני בלבד, הוא לא הצליח להציג בעזרתו את כל התהליכים הנפשיים והקונפליקט בין היצרים והדחפים שבלא מודע מול המציאות הקיימת. כמענה ללקונות הביא פרויד את המודל הסקטוריאלי שלו שהוצג ב 1923 תחת הכותרת האגו והאיד. המודל קבע כי האישיות מורכבת מ 3 מבנים תיאורתיים – סתמי (איד) האגו (האני) והאני עליון (סופר אגו). לכל חלק תפקיד נפשי שונה,ולעיתים חלק אחד סותר אחר.
בראשית חיינו האיד הוא תמצית מהותנו, דחפים – לישון לאכול, צרכים, האדם הוא מאגר דחפים ויצרים שדוחפים לסיפוק מיידי, אמנם המציאות החיצונית לא מאפשרת את הסיפוק. מתוך התסכול שבחוסר הסיפוק נוצרים שני המבנים החיצוניים. תפקיד האגו הוא למצוא פשרה בין הדחף למציאות. הסופר אגו הוא "שומר פנימי" – הנורמות שהאדם מפנים מהסביבה.
איד – סתמי קיים מרגע הלידה, אינסטינקטים, המאגר היחיד לאנ' הנפשית של האדם, פועל על פי עיקרון העונג, מווסת את פעולת הגוף שאינו יכול לסבול אי נוחות או כאב ושואף לעונג תמידי. הפקת ההנאה ואי הכאב מושגת ע"י פעולות רפלקסיביות כגון מצמוץ או עיטוש, או תהליכי חשיבה ראשוניים פרימיטיביים המביאים לסיפוק ועונג, העצמתו. האיד מקיים רק דימוי של האובייקט.
אגו. פעולת האיד לבדו – לפי דחפים בלבד - תמיט אסון. האגו מופקד על שימור החיים. תיווך בין צרכים פנימיים ודרישות המציאות ע"י תהליכי חשיבה ותפישה – כוחות אגו- המבחינים בין אישות חזקה לרופפת – יכולת התמודדות. תהליכי החשיבה באגו נחשבים "תהליכים משניים" העוזרים לאיד לספק את הצורך באופן מציאותי – התחשבות בקיומם של אנשים נוספים, נסיבות שונות וכד'. האגו צריך להיות מודע הן לסביבה החיצונים והן לאיד.
על האגו להתייחס לסביבה הפנימית ולהחליט האם דחף מסוים צריך לבוא לידי סיפוקו המיידי או שניתן לדחות זאת. מרגע התפתחות האגו- אני כזרוע מבצעית של האיד, משתכללות דרכי ההתמודדות מול העולם. ע"י השהייה זמנית של עקרון העונג ע"י האגו ושימוש בחשיבה ותפישה כדי להכניס את האיד לכלים.
מנגנוני הגנה הם דרך נוספת של האגו להתמודדות עם האיד. תפקידם להדחיק מהמודעות את דחפי האיד. בניגוד לתהליכים המודעים של האגו, מנגנוני ההגנה אינם מודעים. פרויד מכנה אותם בשם "צנזור" היושבים בחלק הלא מודע. תפקידם לזהות סכנה של התפרצות האיד, חוסר נעימות שלא אוכל לעמוד בה.
הסופר אגו מתפתח לאחר האיד והאגו, מצוי כמעט אצל כל בנה"א, מייצג מצפון, אידיאלים חברתיים. האני העליון מתפתח עם סיום התסביך האדיפאלי, כשהילד מבין שלא ניתן לאהוב אהבה ארוטית את ההורה בן המין השני וכפתרון מזדהה עם ההורה בן מינו, מאמץ את אפיוניו, ערכיו המוסריים וזהותו המינית. במידה וההורה לא שם גבולות חברתיים כגון "אסור לגנוב" לאנוס וכד', הילד יתפתח בהתאם.
לסופר אגו 3 תפקידים מרכזיים:
פרוייד הציג את המודל הדינאמי כדי להעשיר את הבנת עולם המושגים שיצר. לפיו, האישיות מורכבת התהליכים דינאמיים הבאים לידי ביטוי בתנועה של האנרגיה בין שלושת המבנים – איד, אגו, סופ"א. תיאורית התנועה הנפשית בין המבנים נקראת פסיכודינאמית. בראשית החיים כל האנ' מצויה באיד, משומשת למילוי משאלות באמצעות תהליכים ראשוניים. לאגו אין אנרגיה משלו והוא צריך לשאול אותה ע"י תהליכים כגון הזדהות. העברת אנ' ע"י הפנמת אישיות חיצונית, התינוק לומד מה לעשות כשיש לו צורך, מזדהה עם האם כשזו מתכסה בשמיכה כשקר לה, וגם הוא פועל כך כשהוא מרגיש קור. המערבולת התמידית בה נתונה האישיות מעוררת את הצורך להיערך לסכנות אפשריות, גם כשאלה נמצאות בחוץ וגם פנימיות. תחושת החרדה יכולה להיות
מציאותית חרדת נטישה ע"י האם כשזו הולכת לעבודה.
נוירוטית פחד מאיבוד שליטה על הדחפים שלי, מה שיגרום לי לעשות מעשה קיצוני שאיענש עליו.
מוסרית רגשות אשם על מעשה שנעשה או מחשבה שעלתה בראש, אדם חשב להכניס את אמו לבית אבות ולא יכול לסבול את המחשבה שזה עלה בדעתו...
מול חרדה זו
האדם מפתח מנגנוני הגנה, אסטרטגיה שננקטת
כדי להגן על עצמו מביטוי ישיר של דחפי האיד
ומצד שני מלחצי הסופר אגו. המנגנונים פועלים
ברמה לא מודעת כשיש בהם סילוף ועוות של
המציאות, השימוש בהם צריך אנ' רבה מהמאגר
הזמין. המנגנונים חיוניים לכולנו אל אנו
נבדלים אחד מרעהו בסוג ההגנות שלנו ומידת
השימוש בהם.
22/11/06
בספרה, אנה פרנקל מפתחת את עניין מנגנוני ההגנה, המנגנון המרכזי עליו דיבר פרויד הינו הדחקה (= ממש שם נרדף להגנה) בפעולת ההדחקה אנו מסלקים דחפים או מחשבות מן המודע לתת מודע בגלל תחושת האיום שאנו חשים במחשבה הזו. ילד שמקנא באחיו ידחיק את תאריך יום ההולדת שלו.
מנגנון הגנה נוסף הינו תגובת היפוך - אנו מסתירים משאלות ודחפים הפוכים ע"י פעולה הפוכה. אדם ינהג בנדבנות כדי להיכנס למרכז החברה ולקבל מהסביבה..
בידוד הפרדה שעושה האגו בין החלק הרגשי לתוכן הדברים. אדם המספר באופן פלסטי עדות על מראות זוועתיים שראה – ללא חיבור לרגש, רק כך הוא יכול להתמודד עם זה.
השלכה האגו מייחס רעיונות שמציקים לו לאנשים אחרים וכך מסלק אותם.
הזדהות הפנמה, חלק מתהליך הלמידה. הזדהות עם ההורה בן אותו המין. יש כאן גם אלמנט של למידה הפנמה – כיסוי על האני האמיתי שלי. יבוא לידי ביטוי בהפנמה מוגזמת – הזדהות עם האנס, התוקף וכד'.
הכחשה הכנסת התוכן המאיים למודעות אך אומרים לעצמנו שהוא לא קיים – "אני לא שמנה", "טוב לי שאני רווקה"..
אינטלקטואליזציה מאפיין בני נוער, נתינת הסבר אינטלקטואלי למצב הרגשי בו האדם נתון במקום לחפש את המקום הרגשי אישי. זה מציק מידי לדבר על זה.
התקה העברת רגשות מאיימים מאובייקט אחד לאחר. הבוס מעצבן אותי, אני לא יכול לפעול נגדו ואוציא את הקריז על הילדים.
רגרסיה חזרת אגם בוגר לדפוס התנהגות מוקדם יותר. נסיגה של האגו ברוורס, רצון להתפנק, לקבל תשומת לב.
ביטול פעולה שמבטלת פעולה או מחשבה קודמת. אני רוצה להרוג מישהו ופונה אליו בצורה הנחמדה ביותר.. המחשבה הרעה מאיימת עליי ומפחידה אותי. במצבים שאדם לא מצליח להיפטר מהמחשבה המציקה והיא מציפה אתו הוא יפתח התנהגות כפייתית.
סובלימציה-
מנגנון עידון – מנגנון חיובי, החלפת
דחפים הרסנים בהתנהגות חיובית יצרנית ובריאה.
נטייה למציצנות תביא אדם לתחום המחקר, מחשבות
על רצח יביאו לרופא מנתח.
למעשה המודל הדינאמי אומר שהנפש היא מע' אנרגיה הפועלת לסיפוק דחפים בדרך של פשרה. הפשרה היא בין 3 המערכות שמרכיבות את הנפש – סופר אגו, אגו, איד. פעמים רבות המאבק בין האיד לסופ"א יביא לחרדה, וכשזו תבוא נשתמש במנגנוני ההגנה. שהם חיוביים כל עוד השימוש בהם סביר. ברגם שהתפקוד היומיומי נפגע יש אובר שימוש.
לעיתים החרדה היא כה גדולה שאין די במנגנוני ההגנה. או אז יבואו לידי ביטוי ההפרעות הנפשיות, פסיכופתולוגיה, שפרוייד דיבר על כמה סוגים מרכזיים שלהן.
נוירוזה
כשהאגו לא מצליח
להתמודד עם תביעות הסופר אגו ואז חייב לעוות
רגשות ומחשבות שמציפים אותו. סימפטומים
כגון כסיסת ציפורן ומציצת אצבע, קשורים
למצב הפסיכו סקסואלי בו האדם נתקע. מעבר
משלב סקסואלי אחד לאחר. הנוירוזה מקשה על
תפקוד יומיומי אך אפשר לחיות איתה.
פרברסיה
הפסיכופתולוגיה
לא קשורה למאבק בין דחפים אלא באגו ילדותי
ולא בשל, ניתן לראות אנשים שנחשפים ברבים,
מתפשטים ברחוב ילדותיים. לאחר מכן הם יכולים
לחזור לעצמם. יש חיבור למציאות.
המודל הפסיכו-סקסואלי אשר הוצג ע"י פרוייד ותרם רבות להבנת האישיות. המודל הדגיש היבטים התפתחותיים של האישיות בשנות הינקות והילדות המוקדמות (גילאי 0 עד 3 או 5), ואת התפקיד המכריע של שנים אלו להתפתחות האדם בהמשך. כל התפתחות מעבר לשים אלו הינה רק הרחבה של מבנה האישיות הבסיסי שהושג קודם לכן. החזרה לשנים אלו בלטה אצל מטופליו המבוגרים של פרוייד. אליבא דפרויד, ההתפתחות נובעת בעיקר מדחפים ביולוגיים, בראש ובראשונה מיניים, שנמצאים במוקד התעניינות הילד מהרגע הראשון. מישוש עצמי של הגוף, חיפוש של נק' עונג והנאה. עם ההתפתחות חיפוש מקום ההנאה מתמקד באזור ארוטוגני אחר. החל מהפה – השלב האוראלי.
לפי פרוייד המעבר משלב אחד לאחר הינו מעבר של אנרגיה פסיכולוגית, אך תמיד נשארת מאחור קצת אנרגיה בשלב הקודם. "להחיות" את השלב הנ"ל.
יש מקרים בהם נוצר קיבעון – פוקססיה, בתלוי בהתנסות האדם באותו שלב, יהיו אנשי שיתחילו למצוץ אצבע בעת מצוקה, ויש שיחלו לשלשל או בעצירות.
קיבעון שלילי – הדחפים לא באו לסיפוק מלא והמעבר לשלב הבא הוא עם חסך מסוים. כגון תינוק שמפסיק לינוק מוקדם מדי.
קיבעון "חיובי"
– אובר סיפוק של הצרכים, לא עברנו שלב כי
היה לי נח להישאר שם. תינוק ממשיך לינוק
ולא עובר לאכילת מוצקים. נוצר קיפאון
29/11
פרויד - קיבעון.
גם במודל הפסיכו סקסואלי יש שלבים.
אוראלי - ממוקד באזור הפה, תחילתו בלידה עד גיל שנה, הכל ממוקד בפה. התינוק חסר אונים ותלותי לחלוטין, הפה הוא החוליה המקשרת בין התינוק לאם.
שני אופני פעילות: אכילה - בליעת מזון ופליטה/יריקה.
עם צמיחת השיניים התינוק שואב הנאה מהבליעה והלעיסה. נשיכה ובליעה מאפיינות תכונות אישיות רבות שמתגלות בבגרות, המקור שלהן הוא קיבעון או פיקססיה לשלב האוראלי. "בליעת ספרים" מגיעה בדיוק מאותו מקור, ההנאה של משהו שממלא אותי. "נשיכה" => תוקפנות מילולית, אדם שנותק מהנקה בשלב מוקדם נותר עם חסך שלא בא על מימושו.
אנאלי – פי הטבעת, סביב גיל שנה. הילד מתחיל ללכת ומתחיל להרגיש שליטה על שרירי הגפיים, יש רצון לשלוט גם על שרירים אחרים, להיגמל מחיתולים ולשלוט בסוגרים. (ילדים אוטיסטים חסרי שליטה בגפיים לא ישלטו בסוגרים).
הילד לא ירגיש דחייה לצואה שלו – זה כמו למשחק בבוץ..
ההורה בא ומגביל את הנאת הילד – זה איכס! במקביל להגבלה מתחיל חינוך להיגיינה. הילד שזקוק ואהב את הוריו רוצה להעניק להם "מתנה" – לעשות צרכים במקום ובזמן המתאימים, הילד שולט במשהו לראשונה. זהו מאבקו הראשון של הילד לעצמאות, לעשות צרכים מתי והיכן שהוא רוצה .
דרישות מוגזמות מדי או מוקדמות מדי מצד ההורים לפני שהילד בשל יכולות לגרום לשתי תגובות אפשריות: עצירות – עצירת הצואה ואי שחרורה. התפרצות – לעשות מייד, מתי שאני רוצה במקום ובזמן לא מתאימים.
במצבי מצוקה או לחץ נצפה חזרה אל אחד משני הדפוסים – שלשול או עצירות, אצל מי שתקוע בשלב הזה.
פאלי פאלוס, איבר זכרי) – איזור הסיפוק העיקרי הוא איברי המין, גיל 3 עד 5-6. תופעות כגון אוננות ילדית, מתגבשת ההכרה בדמות האם המטפלת, ממלאת הצרכים. הדרמה של גיל הילדות – תסביך אדיפוס, הילד רוצה בכיבוש אירוטי של אימו אך אביו עומד בדרכו. הילד כועס על האב ורוצה לסלקו,(יש ילדים בגיל הזה שיאמרו שיתחתנו עם אמא ויהרגו את אבא). הילד נבהל שאולי יענישו אותו על מחשבותיו, פחד מסירוס. שיקחו לו את מקור ההנאה שלו, ייחודו. כשהוא מגלה שלבנות אין פין הוא טוען שאותן כבר סירסו.. פחד אימים. הפתרון שמוצא האגו – הזדהות עם האב.
הבת מגלה שלאמא חסר מה שיש לבנים "קנאת פין", מקנאת בבנים שיש להם איבר גלוי לעין. בטוחה שאמא שלה אשמה בזה שאין לה כזה, מפנה אהבה כלפי אביה ושנאה כלפי אמה. כשהיא מבינה שאבא לא יתן לה את הפין שלו היא מזדהה עם האמא ומאמצת את זהותה כאשה.
השלב מאופיין בכיבוש, תחרות, אנשים שלא פתרו את התסביך לא מסוגלים לנהל מע' יחסים תקינות.
חיביון – הדחפים המיניים מודחקים ללא מודע, עד לשלב גיל ההתבגרות, עיסוק בלמידה, לילד יש משאבים ואנרגיה לרכישת ידע ומיומנויות חברתיות.
גניטלי - מוקד במרכזי הרבייה עד לבגרות. הנאה מינית לא רק לשם הנאה אלא גם לשם רבייה. אופי הסיפוק של הדחפים המיניים הוא המבחן בין מיניותו של הילד לבין זו של המבוגר. בילד מדובר יותר בסיפוק עצמי (נרקסיסטי) ואילו בבוגר מדובר בסיפוק האחר.(סיפוק בוגר)
לקרוא: אופי
הטיפול לפי פרויד – יח' 1 באונ' הפתוחה עמ'
116-127 מטרות הטיפול ושיטותיו, בדיקה אמפירית
של שיטת פרויד.
יונג.
נולד בשוויץ, עבד כפסיכיאטר מגיל 27. העריץ את פרויד שבחר בו מהר מאד כממשיכו. היו באותה תקופה ביקורת רבה על התיאוריות הפסיכואנאליטיות של פרוייד מעצם היותו יהודי. אנטישמיות, בבחירת יונג הנוצרי היה הגיון. עם כל ההערצה לפרוייד , חלק יונג על קביעתו בדבר המניע המיני העומד בשורש כל נוירוזה. הוא חקר את האישיות באופן עצמאי ופיתח את התאוריה שלו – הפסיכולוגיה האנליטית. הוא מתבסס על סמלים ומיתוסים קדומים שהופיעו דרך אסוציאציות חופשיות לא רק בפנטזיות של מטופלים. יונג מסתמך גם על כתבים עתיקים המתארים את ההסטוריה של המין האנושי. הוא נדהם לגלות שסיפור שסופר ע"י אחד המטופלים (ראיתי את איבר המין של השמש) נמצא במיתולוגיה היוונית "צינור היורד מהשמש והוא מקור הרוח". ישנם סמלים ומיתוסים שקיימים בלא מודע של כולנו, מוטבעים מעצם היותנו בני אנוש ואנו נולדים אתם. המיתוסים יכולים לעלות תוך כדי טיפול.
יונג פיתח השקפה על מבנה האישיות:
האגו – מרכז האישיות, המודע. אך בנוסף לו יש שני מבנים נוספים בשונה מפרויד.
לא מודע אישי – שילוב של סמוך למודע (פרויד) ולא מודע. כולל תכנים שלא נמצאים במודעות אך ניתן לשלוף אותם בקלות. גם דחפים ומחשבות שהורחקו מהמודעות ע"י הדחקה – איימו על האגו. בלא מודע יש חלק שמסוגל לראות קדימה בנוסף להדחקות מהעבר. זה מה שמניע את האדם קדימה להשגת מטרות עתידניות.
לא מודע קולקטיבי - מבנה בעל השפעה מכרעת על האישיות. כולל את אוצר החוויות של המין האנושי במהלך הדורות. מה שנשאר בעקבות הזיכרון. עקבות זיכרון עברים בתורשה, לכל עם ותרבות עקבות משלה.
עקבות זיכרון אנושיות – יש ארכיטיפים המשותפים לכולם – אלוקים, ילד. ויש ארכיטיפים המיוחדים לתרבות מסוימת.
שלושת הארכיטיפים המרכזיים עליהם דיבר יונג הם הצל, הפרסונה והאנימוס.
הצל- אותו צד באישיות שמודחק כי איננו מוכנים להודות בקיומו – מופע כשד, מפלצת, מכשפה.
פרסונה – המסכה שאדם מאמץ לעצמו בפעילות הגומלין עם החברה. האישיות החברתית שמתפקדת לפי הציפיות החברתיות. תוצר של פשרה בין דרישות החברה בעבר וההווה לאישיות האדם.
אנימה ואנימוס – בכל אדם יש את שתי היסודות.
אנימה – החלק הנשי באישיות הגבר שנוצר עקב חוויות עם הנשים בחייו. מה שנכנס לתוך הלא מודע אישי, אך גם חוויות עם נשים ממהלך ההסתוריה האנושית. האנימה של הגבר קובעת גם את היחס שלו לנשים במאלך חייו ואת מידת הצדדים הנשיים שקיימים בו.
אנימוס –
חלק גברי באישיות האישה, נוצר מחוויות עם
גברים במהלך חייה וחווות אנושיות הסטוריות.