חזרה לאתר הראשי

---

תאוריות באישיות - הסבה - מחברת 2008/9

תודה לאבי יולזרי

---

12.11.08

תיאוריות באישיות – שיעור 1

תיאוריות האישיות השונות מנסות לתאר אישיות בכמה מימדים:

1. מימד ה"מה" – ההתנהגות הנצפית – מה רואים בשטח: אדם מסוים מתרחק מקשרים אינטימיים.
2. מימד ה"איך" – מה הדינמיקה, איך מתרחשים הדברים שרואים בשטח. מתי מופיעה התוקפנות הנצפית של אדם, למשל. אולי זה קורה כשאותו אדם מרגיש מאוים או פגוע. אחר יכול דווקא להתכנס בעצמו במצבים דומים. דוגמה נוספת, אנשים על סף פרידה יכולים להדבק אחד לשני ולרצות עוד חיבוק ונשיקה, לעומת אנשים שמתרחקים בקיצוניות אחד מהשני.
3. מימד ה"למה" – נסיון להבין את הסיפור האישי של האדם, את המקורות להתנהגות הנוכחית.

מרכיבי התיאוריה האישיותית הטובה:

1. מימד הכלליות – התיאוריה חותרת ליכולת הכללה. לאמירה גורפת על קבוצת גיל מסויימת, למשל: לילדים בני 5-6 תהיה עוינות כלפי האבא, ילדים בני שנתיים מודעים להבדלים בין המינים.
2. יכולת התרחבות – אפשר להוסיף לה עוד רעיונות וממצאים ולהרחיב אותה מבלי לערער אותה.
3. דיוק ובהירות – המאפשרים לבדוק את התיאוריה
4. חסכנות – דרך מספר מושגים מצומצם יחסית נוכל להסביר הרבה תופעות.
5. חדשנות – נקודת מבט חדשה על דברים שידועים לנו.
6. עומק – הבנה של תופעות מעבר לנראה על פני השטח.

הנחות בסיסיות מאד על טבע האדם בתיאוריות האישיות השונות (הייד וזיגלר):

1. חופש הבחירה מול דטרמיניזם
2. הגיון מול חוסר הגיון
3. שלמות מול חלקיות – האדם כישות כוללת ואחת, או כחלקים שונים המתחברים (קוגניציה, תהליכי למידה ותהליכים אחרים)
4. תורשה מול סביבה
5. קביעות האישיות מול היותה בת שינוי
6. התפתחות האישיות לאורך השנים ועד כמה ניתן לשנות מבנים אישיותיים אחרי הגיל הקריטי
7. האדם כפועל מבפנים או כמגיב לגירויים חיצוניים
8. שאיפת האדם להומאוסתזיס (איזון) לעומת הטרוסתזיס (שינוי וגדילה)
9. טבע האדם- ידוע או בלתי ידוע (האם ניתן בכלל לשאוף להבנה מדעית של טבע האדם, או שהתפיסה היא שיש חלקים בנפש שאינם ניתנים להבנה מדעית ואין לשאוף להבין אותם).

בקורס נדבר על תיאוריות אישיות מכמה זרמים:

תיאורית האגו

יחסי אובייקט

תיאורית הסלף הזרם הדינמי

תיאוריות אינטר-סובייקטיביות

תיאוריות בין – אישיות

הזרם הביהביוריסטי

הזרם החברתי – הומניסטי

הזרם הדינמי - פרויד

פרויד נולד ב 1856 באוסטרו-הונגריה. הוא היה בן מנישואיו השניים שלו. אמו היתה צעירה מאביו ב 20 שנה. פרויד פינטז ששני אחיו הבוגרים מתאימים יותר מאביו להיות בני זוג לאימו. ב 1906 פתח את המכון הפסיכואנליטי. הוא נטש את וינה עם עליית הנאצים ב 1936. הוא נענה להצעת ממשלת בריטניה ועבר לשם ב 1938. הוא חי שם שנה בלבד ונפטר מסיבוכים של סרטן החיך (בעקבות התמכרותו לעישון). לאחר מותו התפצל המכון הפסיכואנליטי בין בתו של פרויד, אנה, לבין מלאני קליין.

19.11.08

תיאוריות באישיות – שיעור 2

התפתחות המחשבה הפרוידיאנית:

1. 1886 – 1897: פרויד עסק בהיפנוזה וגרם להסרה של סימפטומים היסטריים (טענות של המטופל לשיתוק של כף היד בלבד, למשל). החלו לחשוב שהסימפטומים אינם רק אורגניים פיזיולוגיים, אלא שיש גם גורם אחר שמתערב – הנפש. המקור לבעיה אינו תמיד פיזיולוגי ולכן הטיפול צריך להיות רגשי. זו תחילת החיבור גוף – נפש. לפרויד היתה קליניקה למחלות עצבים בוינה. לא כל ההיפנוזות עבדו לפרויד. חלק מהמטופלים התנגדו להתהפנט, חלקם התהפנטו, אך התסמין חזר אחרי זמן מה, או שהופיע תסמין אחר. פרויד הבין שיש כאן משהו שלא מצליח להחזיק מעמד ושלא מספיק להסיר את הסימפטום. צריך לעשות משהו אחר כדי שהטיפול יהיה יותר יעיל. הוא הבין שהחולה קובע יותר מהרופא. זו תחילת המחשבה על הפסיואנליזה – המטופל צריך להיות שם גם ולהסכים ולרצות לבצע עבודה טיפולית. פרויד התחיל להתייחס ברצינות להתנהגויות שונות של פאציינטים, דבר שהוא למד משארקו. משום שהוא היה צעיר ועני באותה תקופה היה לו "אבא", ברוייאר, שתמך בו גם נפשית וגם כלכלית. ברוייאר סיפר לפרויד על המטופלת שלו ברטה פפינהיים, שכונתה אנה או. הוא הציג אותה כאישה אינטיליגנטית וחריפה שהחלו אצלה תסמינים היסטריים של שיתוק איברים, אובדן תחושה, אובדן זכרון, שינויי מצב רוח. היא נפגשה עם ברוייאר כל יום והוא טיפל בה בשיחות, כי לא היה לו מענה לבעיות כרופא. היא דיווחה על תחושת הקלה וטיהור בעקבות השיחות. היא אפילו הצליחה להפטר מסימפטומים (למשל דחייה משתייה מים – בעקבות השיחות עלה שהכלב של האומנת שלה בילדותה נהג לשתות מכוסות המים שבבית). הטיפול הזה נקטע למרות שהצליח (היא חזרה ללמוד והיתה פעילה בתחומים רבים), משום שהמטופלת טענה שהיא בהריון ממנו. ברוייאר נבהל מההתאהבות של המטופלת בו, והפסיק את הטיפול. כאן החל גם הקרע בין פרויד לברוייאר (דבר שמשחזר דפוס אצל פרויד – קרע שקורה דווקא ביחסים קרובים עם אחרים). פרויד טען שהמטופלת אינה מאוהבת בברוייאר, אלא מאוהבת באבא שלה ומתיקה את רגשותיה לברוייאר. פרויד גם הסביר דרך דחפים מיניים, דבר שברוייאר לא היה מוכן לקבל. ב' טען שהחוויות המנותקות הן כאלה שלא עברו אינטגרציה משום שקרו בזמנים קשים בחייה ופ' לא הסכים איתו. פ' טען שלא מדובר במצב תודעה מתחלף, כמו שטען ב', אלא שמה שהמטופלת הרגישה לגבי אותה חוויה היה קשה מדי ולכן התוכן הודחק. פ' החל לפתח את רעיון הלא-מודע. תוך שהוא המשיך לטפל במטופלות שהגיעו אליו הוא הבין שצריך להבין את האירוע הספציפי שקרה ושגרם להתפתחות הסימפטום הגופני. אם נגיע לאירוע והאדם יזכר בו, הוא יוכל להשתחרר ממנו. זו מחשבה שהשתנתה בהמשך – הבינו שלא תמיד חייב להיות אירוע ספציפי. פרויד קישר את זה בדרך כלל להתעללות מינית – תיאורית הפיתוי הילדי – בעיה נוצרת בבגרות בעבות פיתוי מיני שעברו בילדותם, בשלב אסור, שבו לא היו בשלים לכך. בשלב מאוחר יותר עשה פרויד אנליזה לעצמו ובעקבות המוות של אביו שינה את הגישה לגבי האירוע הספציפי, שלא חייב להיות אירוע ספציפי. הוא נזכר בתשוקה שחש לאימו כילד ובתחרות אם אביו על רקע זה – הוא רצה את אימו רק לעצמו. הוא הבין שלא יתכן שכל הסובלים מקשיים עברו התעללות מינית, שהדיווחים אינם בהכרח על אירועים אמיתיים. הוא החל לחשוב שהוא מכוון את האנשים לכך. שהדיווחים הם בעצם תשוקות, משאלות ופנטזיות של אנשים – שאמא תהיה רק שלי, שאבא יאהב אותי מכל הבנות במשפחה וכו'. בבושה רבה הוא כתב לידידו, רופא אף אוזן גרון, שהוא צריך לנטוש את כל מה שכתב וחשב. הוא פרסם גם שהוא חוזר בו ממחשבתו הקודמת. הוא העלה את חשיבות הפנטזיה בתפקוד האמיתי של אנשים – למשל אדם שהתקנא בילדותו באחיו עד שרצה שהוא ייעלם, יתכן שיסבול מקשיים בתחרות בעולם האמיתי בבגרותו. הוא גם יישא תחושת אשמה, שתתגבר אם יקרה לאח משהו רע, אם הוא יכשל, למשל.
   פרויד הבין שמטרת הטיפול היא בעצם להפוך חומר לא מודע למודע. לדעת מול מה המטופל נלחם. אם יש מטופלת שמקנאת באח שלה והוא באמת מקבל יחס מועדף בבית, יתכן שהקנאה שעליה היא נושאת רגשות אשם, תתבטא בבגרותה כאמא – לקנות לילדיה הכל שווה בשווה, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הקשיים בתחרות שהיא חוותה בילדותה. עד שזה לא יעלה בשיחה, המטופלת תתנהג כך. אם לא מדברים על הדברים, מתנהגים אותם. צריך להזכר, לעבוד ולחבר את הדברים, גם ברמת הקשר בין המטפל למטופל. העבודה הטיפולית כיום מתמקדת גם ברגשות שעולים למטפל – זו אינדיקציה גם לגבי המטופל. פרויד החל להבין את זה בזמנו – הוא כתב לברוייאר שההתאהבות של המטופלת בו היא לא רק מצד המטופלת, אלא שכדי שהמצב הזה יתאפשר ברוייאר צריך להיות ברוייאר, כלומר שגם הוא מפעיל אצל המטופלת משהו. בעקבות הקרע עם ברוייאר על הרקע הזה, פרויד החל להבין שאין די בלחקור ולחפור, כי זה גם עשוי להפריע לטיפול. ערכו של המטופל עלה בעיניו, כשווה. מטופלת אחת אמרה לו שאם הוא ישתוק קצת, היא תוכל לספר לו על הבעיות. הוא אכן עשה את זה, והפסיק לכוון. הוא החל להבין את חשיבות ההאזנה ושל הבזקי מחשבה – לא חייבים להפנט, אלא אפשר להגיע לאותן תוצאות דרך זה שניתן לאדם לדבר.
2. 1897 – 1923: הבנה שהטראומות עשויות להיות פנטזיות מודחקות מילדותו של המטופל, שמשפיעות עליו ביומיום שלו כבוגר ושעולות בטיפול, ולא זכרונות של אירועים ממשיים. הדגש עבר לעולם הפנימי ולא לאירועים חיצוניים. פרויד פיתח את האנליזה של החלום – החלום מייצג את הלא מודע. ב 1889 יצא ספרו של פרויד "פשר החלומות" שנמכר בעותקים ספורים. ההתחלה של הקונספט היה קשה – פרויד זכה להתנגדויות והיה בקשיים כלכליים. בעקבות ההבנה הגדלה שלו לגבי חשיבות ההקשבה, הוא פיתח את שיטת האסוסיאציה החופשית בפסיכואנליזה – הוא ישב מאחורי המטופל, כשהאחרון שוכב, ולכן הוא רפוי יותר, גם פיסית וגם מחשבתית. פרויד גם עשה זאת כי היה לו קשה להסתכל למטופל בעיניים לאורך זמן. הלא מודע נגיש יותר בזמן שהאדם נינוח ופחות בשליטה. ב 1906 חלה התפתחות נוספת בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו – המודל הטופוגרפי. הוא שילב את רעיונות ההתפתחות הפסיכוסקסואלית, חשיבות הדחפים בנפש – הבסיס לחיי הנפש הם הדחפים המיניים והתוקפניים.
3. 1923 – 1939: פיתוח של המודל הסטרוקטורלי – הפנמת ההורים, הסופר אגו. יש הטוענים בשנתו האחרונה של פרויד, 1939, התקיים שלב נוסף במחשבתו – בשנות מחלתו האחרונות הוא עבר מהדחף לאגו , כלומר פיתוח של פסיכולוגיית האגו. הטענה היא שאם הוא היה ממשיך לחיות זה היה הכיוון שמחשבתו היתה תופסת.

הנחות יסוד של הפסיכואנליזה (הגישה הדינמית):

1. הפסיכואנליזה היא תיאוריה לגבי נפש האדם בכלל, ולא רק לגבי חולי הנפש – משתמע מכך שהגבול בין בריאות וחולי, שגעון ושפיות הוא דק. הם נמצאים על אותו רצף. אלה אותם תפקודים נפשיים, אך במינונים, אינטנסיביות וגמישות משתנים של התפקודים. הטיפול מאפשר לבדוק את התפקודים הפגועים ומאפשר לפתוח אותם, מבלי שבהכרח הם יהיו פתולוגיים.
2. הלא מודע הוא חלק חיוני בהבנה של נפש האדם.
3. דטרמיניזם – אין מקריות, לכל התנהגות יש סיבה ומשמעות. זו גישה שמחפשת סיבה וחוקרת את ה"למה". ההנחה היא ששנות הילדות הן קריטיות בעיצוב האישיות שלנו ודרכי ההתמודדות שלנו כבוגרים. גם זה חלק דטרמיניסטי בתפיסה.
4. הקונפליקט הוא חלק בלתי נפרד באישיות האדם – הנפש כזירה שפועלים בה באופן תמידי כוחות מנוגדים מבלי שצד אחד מנצח. התנהגותו של האדם היא תוצר של הנסיון שלו להגיע לאיזון בין הכוחות. לכן לפעמים קשה להפטר מסימפטומים – זה הפתרון שהנפש מצאה לקונפליקט, ולכן נאחזת בו. צריך להבין את הקונפליקט כדי להסיר את הסימפטום.
5. מנגנונים פיזיולוגיים מול מנגנונים נפשיים – המבנה הנפשי הפסיכולוגי מתפתח עם השנים. יש לציין שתיאורטיקנים אחרים טוענים למבנה מורכב כבר כשנולדים. פרויד ניסה להסביר את מושג האנרגיה הנפשית – מקורה בתהליכים הפיזיולוגיים. הדחף הוא יייצוג פסיכולוגי לתופעות פיזיולוגית – ביולוגיות. פרויד חקר את מפגש העולמות הזה ולא לקח כמובן מאליו את נושא האנרגיה הנפשית.

26.11.08

תיאוריות באישיות – שיעור 3

המודל הטופוגרפי של פרויד

לפי המודל יש שלושה חלקים באישיות, הבנויים כקרחון:

1. המודע – כולל תהליכי חשיבה לוגיים ומאורגנים לפי עקרון המציאות.
   זהו תהליך החשיבה המשני. הוא כולל הבנה של המציאות והתחשבות בה,
   נורמות חברתיות וכך הלאה. האנרגיה הנפשית הקשורה במודע היא
   ניטראלית ולא יצרית.
2. הטרום מודע – כולל תכנים שיכולים לעלות למודע. גם כאן מתרחש
   תהליך חשיבה סיסטמטי ולוגי, של סיבה ותוצאה, כלומר התהליך
   המשני, אך לצידו תהליך חשיבה ראשוני. יש שילוב של עקרון
   המציאות מול עקרון העונג – הרצון לסיפוק מהיר ומיידי
   מבלי להתחשב במגבלות המציאות. ישנו מעין "צנזור"
   שמונע את מעבר התכנים הלא רציונליים לחלק המודע.
3. הלא מודע – תחתית הקרחון, מכיל את החומרים שלא
   יכולים לעלות למודע שכן הם יכולים לעורר חרדה.
   התכנים האלה טעונים באנרגיה נפשית ורוצים לפרוץ למעלה והנפש משקיעה אנרגיה כדי להשאיר את החומרים האלה מודחקים ולמנוע מהם לעלות למודע. תהליך החשיבה של הלא מודע הוא ראשוני והוא מונחה ע"י עקרון העונג. החומר שם לא מתחשב במגבלות המציאות.

פרויד התחיל לנסות לרכך את ההגנות מפני הלא מודע. לכן הוא טען שהמטפל לא צריך להרבות בדיבור ולא צריך לספר על עצמו, כך המטופל יכול להשלים בעצמו את החסר ולהשליך על המטפל.
פרויד הבין שהמודל הטופוגרפי לא מספיק, בין השאר בשל קיום הצנזורים. הם מחוברים למודע ומסננים מעבר של חומר אליו. נסיונו הקליני של פרויד הראה לו שההגנות שלנו אינן במודע. על כן פיתח את -

המודל הסטרוקטורלי

(המשך בשיעור הבא)

3.12.08

תיאוריות באישיות – שיעור 4

המודל הסטרוקטורלי

גם במודל זה מחלק פרויד את הנפש לשלושה מבנים:

1. האיד – נמצא כולו בלא מודע. שם נמצאים הדחפים התוקפניים והמיניים. מבחינת פרויד האיד שואב את האנרגיה שלו מתהליכים פיזיולוגיים. הדחף כיצוג נפשי לעוררות פיזיולוגית, בדומה לתהליך של פירוק חומרים. מדובר בבסיס פרימיטיבי שרוצה לקבל סיפוק מיידי מבלי התחשבות במציאות, שהוא בעצם עיוור אליה. לא קיימת שם דחיית סיפוקים. זה דומה להתנהגות של תינוק. האיד מפחית מתח בצורה פרימיטיבית ולא מאד יעילה – דרך התהליך הראשוני:
   מאפייני תהליך החשיבה הראשוני
   
   א. העדר השללה – אין לא. הכל אפשרי, גם דברים לא מציאותיים.
   ב. חשיבה לא לוגית – מלא סתירות וחסר אחדות של מקום וזמן, וגם של אובייקטים.
   ג. עיבוי (קונדנסציה) – משהו אחד יכול להכיל משמעויות רבות, למשל דמות אחת יכולה לייצג שלוש דמויות שונות.
   ד. ייצוג אין סופי לאובייקטים – לאובייקט מסויים יכולים להיות אינסוף תחליפים, לדוגמה האם היא גם עץ בחלום.
   ה. התקה – DISPLACEMENT – משהו מייצג משהו אחר, לדוגמה חלום שבו כועסים על אמא, בשעה שהיא מייצגת את בן הזוג שעליו יש כעס במציאות.
   
   האדם לא יכול להסתדר רק עם האיד. לכן קיימים מבנים נוספים.
2. האגו – התינוק מבין שהוא לא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה (לפי האיד) ולכן מתחיל לפתח הבנה שיש מציאות, יש מישהו בחוץ, עולם חיצוני. ההבנה הזו מביאה להתפתחות של האגו. זהו מונח מופשט המתאר את כל התפקודים שנמצאים בקשר עם העולם החיצוני והפנימי. בניגוד לאיד שהוא רק סובייקטיבי, כלומר מכוון רק לרצונות ולתביעות של האדם עצמו, האיד כולל גם את הדרישות החיצוניות – הוא כולל בנוסף לעקרון העונג גם את עקרון המציאות – לאגו יש אפשרות לדחות סיפוקים והוא כולל רמת תפקוד מנטאלית גבוהה יותר. מתקיים בו תהליך משני – חשיבה, זכרון, תכנון, קבלת החלטות ועוד. על פי פרויד, האגו שואב את האנרגיה שלו מהאיד. הוא עושה זאת באמצעות תהליך ה CATHEXIS – השקעת אנרגיה באובייקט כדי שיספק את הדחף. האגו מציע לאיד דרך אמיתית לספק את הדחף – למשל סיפוק רעב באמצעות השגה של מזון ולא באמצעות פינטוז על מזון, שהוא דימוי של אובייקט ונותן רק פתרון רגעי. הוא נותן דרך להתנהל בעולם ע"י העברה של אנרגייה מהאיד אליו, אל האגו. זה קורה בתהליך התפתחות – הזדהות, למידה, הפנמה. לאגו יש דחף להסתגלות. מבחינת פרויד, המרכז של הנפש הוא האיד, והאגו נוצר על מנת לספק את דרישות האיד, הוא מקבל אנרגיה ממנו והוא למעשה שלוחה שלו. על פי פרויד, האגו פועל ברמה המודעת והלא-מודעת כאחד. פרויד ממשיל את הקשר איד-אגו לסוס ולרוכב שלו – אחד רוצה לרוץ קדימה ולעשות כרצונו והשני מרסן אותו ומכוון אותו. האגו אמנם נוצר מתוך האיד, אך מעכב אותו ומרסן אותו.
   
   תפקידי האגו:
   I. הסתגלות לסביבה החיצונית והפעלת שיפוט לגבי הסביבה
   II. סיפוק הדחפים של האיד, כלומר עבודה מול העולם הפנימי.
   
   סביבה אגו איד (העולם הפנימי)
   חיצונית
   

לאגו יש יכולת שאין לאיד – לדחות סיפוקים, בעצם לשאת כאב. התינוק לומד שהוא לא יכול לקבל כל דבר כאן ועכשיו. אגו פגוע עושה בצורה פחות טובה את עבודת ההסתגלות ונשיאת התסכול. אגו תקין גם מאפשר להרגיש חרדה, אשמה ובושה. אלה איתותים בשבילו שעולה חומר מסוכן מהאיד, או מהמציאות. לאגו יש יכולת לפתח תהליך חשיבה משני, שעוזר לו לפתח את התפקידים שלו, ולמעבר מעקרון העונג לעקרון המציאות. אם אחד מתפקודי האגו פגום – היכולת להפעיל תהליכי חשיבה משניים, היכולת לחוש אשמה, חרדה וכך הלאה, תהיה בעיה בתיווך ובפעולת האגו. חרדה מתעוררת כתוצאה מקונפליקט כלשהו. האגו מתארגן מול החרדה ומפעיל מנגנוני הגנה, אשר גיוסם עוזר להדחיק את החומר המאיים ולהפנות אותו לתצורה של ביטוי לא-מאיים. כתוצאה מכך החרדה פוחתת ואפשר להמשיך לתפקד. במצב בעייתי החרדה יכולה להתפתח למצב רגרסיבי ולחוסר תפקוד, יש קריסה של המערכות בשל פגיעה ביכולת להפעיל מנגנוני הגנה מסתגלים. אז היציאה של החומר מעורר החרדה תהיה בדרך כלל דרך סימפטום כלשהו – התקף חרדה, פוביה, פחד לצאת מהבית ועוד.

קונפליקט חרדה

מנגנוני ההגנה הם החלקים הלא מודעים של האגו. בדיעבד אפשר לזהות את המנגנונים שהופעלו, אבל כאשר הם מופעלים הם לא מודעים.

3. הסופר-אגו – מכיל שני מבנים:
   I. סופר אגו מצפוני – כולל חוקי מוסר, מה מותר ומה אסור, מה נכון ולא נכון. יש שם גם מערכת של שיפוט הבודק אם עברת על החוק או לא. יש שם גם מערכת ענישה – באמצעות אשמה, מזוכיזם. זהו ייצוג קיצוני של החברה בתוכנו, על הסטנדרטים של התרבות שלה, החינוך מול הספונטניות והחופש. המבנה הזה חותר לשלמות. הוא מנסה לדכא לחלוטין את דחפי האיד. הוא מנסה "לשכנע" את האגו להחליף מטרות מציאותיות במטרות מוסריות. הוא טוטאלי בהפעלת עכבות, בדיוק ההיפך מהאיד. אין פשרות, בניגוד לאגו. המטרה היא לרסן ולחסום לצמיתות את דחפי האיד. במצב האידיאלי רוב האנרגיה תופנה לאגו כדי שיוכל לתווך בין המבנים האחרים. אם הסופר-אגו מקבל הרבה אנרגיה האדם יהיה נוקשה ובעל ייסורי מצפון תמידיים. פרויד דגל בדטרמיניזם – מאבק מתמיד על האנרגיה הנפשית בין המבנים הנפשיים השונים. עדיין אפשר לראות אנשים עם סופר אגו חלש מאד באופן תמידי – סוציופאתים למשל. שם עיקר האנרגיה מופנית לאיד. בסופר אגו המצפוני יש חלק לא מודע – רגשות אשם לא מודעים למשל. פרויד תיאר מטופלים שמצבם מחמיר ברגע שהמטפל משבח את ההתקדמות שלהם או מעלה איזו תקווה לעתיד. פרויד כינה זאת "התגובה הריפויית השלילית". זהו מסר נושא שמקורו ברגש אשם לא מודע אצל המטופל ומתשוקה לא מודעת שלא להענש.

10.12.08

תיאוריות באישיות – שיעור 5

3. הסופר-אגו – מכיל שני מבנים:
   
   I. סופר אגו מצפוני (סא"מ) – כולל חוקי מוסר, מה מותר ומה אסור, מה נכון ולא נכון. יש שם גם מערכת של שיפוט הבודק אם עברת על החוק או לא. יש שם גם מערכת ענישה – באמצעות אשמה, מזוכיזם. זהו ייצוג קיצוני של החברה בתוכנו, על הסטנדרטים של התרבות שלה, החינוך מול הספונטניות והחופש. המבנה הזה חותר לשלמות. הוא מנסה לדכא לחלוטין את דחפי האיד. הוא מנסה "לשכנע" את האגו להחליף מטרות מציאותיות במטרות מוסריות. הוא טוטאלי בהפעלת עכבות, בדיוק ההיפך מהאיד. אין פשרות, בניגוד לאגו. המטרה היא לרסן ולחסום לצמיתות את דחפי האיד. במצב האידיאלי רוב האנרגיה תופנה לאגו כדי שיוכל לתווך בין המבנים האחרים. אם הסופר-אגו מקבל הרבה אנרגיה האדם יהיה נוקשה ובעל ייסורי מצפון תמידיים. פרויד דגל בדטרמיניזם – מאבק מתמיד על האנרגיה הנפשית בין המבנים הנפשיים השונים. עדיין אפשר לראות אנשים עם סופר אגו חלש מאד באופן תמידי – סוציופאתים למשל. שם עיקר האנרגיה מופנית לאיד. בסופר אגו המצפוני יש חלק לא מודע – רגשות אשם לא מודעים למשל. פרויד תיאר מטופלים שמצבם מחמיר ברגע שהמטפל משבח את ההתקדמות שלהם או מעלה איזו תקווה לעתיד. פרויד כינה זאת "התגובה הריפויית השלילית". זהו מסר נושא שמקורו ברגש אשם לא מודע אצל המטופל ומתשוקה לא מודעת שלא להענש. על פי פרויד, הסא"מ מבטיח את הרציפות הדורית של הערכים והנורמות, שמועברים מדור לדור בידי סוכני הסוציאליזציה – ההורים, המורים וכו'. ע"פ פרויד ההתפתחות של הסא"מ מתחילה בשלב האנאלי. האגו של הילד בשלב הזה מאד לא בשל. כשהילד מתנהג לפי מה שההורים רוצים, הוא מקבל אהבה וחיזוקים – הוא לא מרביץ, לא משתין על הרצפה, לא מצייר על הקירות. הוא מתנהג לפי הנורמות בבית. משום שהאגו של הילד לא בשל, הוא מאד רגיש לאובדן, אפילו פוטנציאלי בלבד, של אהבה של ההורה. הוא חושש שאם לא יפנים את ההערכים של ההורים, הוא יאבד את אהבתם. הילד מזדהה עם ההורים ומייצג בהתנהגותו את הדרישות של ההורים. אלה האובייקטים הראשוניים שלו ולכן הוא מפנים את דרישותיהם. הם מספקים את הצרכים שלו והוא תלוי בהם ולכן הוא משקיע את האנרגיה שלו בהם. לכן חשוב לו לקבל את האהבתם ושיהיו מרוצים ממנו. הערכים והדרישות של ההורים לא מופנמים באמת אצל הילד בשלבים הראשונים, הוא משאיל את הסופר-אגו מההורים. למשל, אם הוא רוצה סוכריה והאמא שלו מסרבת, הוא יכעס עליה ולא יבין שזה עשוי להזיק לו לשיניים, למשל. בשלב מתקדם יותר הילד לא יקח את הסוכריה כי הוא מפחד מכעסה של האם, מבלי שהאמא צריכה ממש לאסור עליו. זוהי רק תחילתה של הפנמה של הסופר-אגו של ההורים. כך נוצרת ההזדהות. בשלב השלישי מתרחשת ממש ההפנמה וההזדהות – הוא לא יקח את הסוכריה משום שהוא הפנים שזה לא טוב לו. שיא תהליך התפתחות הסופר אגו הוא בסיום התסביך האדיפלי, כשהילד מבין שאי אפשר לאהוב את ההורה בן המין השני אהבה אירוטית. הוא מתחיל להבין את האיסור על גילוי עריות. הילד פונה ומפתח הזדהות עם ההורה בן המין שלו (סביב גיל 5-6). יש הפנמה של הסטנדרטים של אותו הורה לגבי טוב ורע, נורמות חברתיות, עקרונות מוסריים ועולם הערכים בכלל. חשוב שההזדהות הזו לא תבוא ממקום של השפלה ופחד, אלא מתוך קבלה אמיתי של מערכת הערכים של ההורה ואהבה אליו. כך מתפתח המצפון שלנו, שהוא מעין הורה שלנו שמטיל עלינו עונשים ואיסורים, מגדיר מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ומה לא מוסרי. התהליך לא מסתיים, אלא ממשיך משם ע"י הפנמה נוספת של דמויות משמעותיות אחרות ונורמות חברתיות נוספות שלהם. ההפנמה בסופר אגו מוקצנת, זה שחור ולבן. "הסופר אגו של הילד אינו נוצר בדמות ההורים, אלא בדמות הסופר אגו שלהם ומתמלא באותו התוכן ונעשה נציג של המסורת ושל כל השיפוטים הערכיים" (פרויד).
   
   II. הסופר-אגו אידיאל (סא"א) גם הוא כולל מערכת חוקים, אך זו נסבה סביב שאיפות, רצונות עתידיים. גם כאן יש מערכת שיפוטית, אך לא של מוסר ומותר ואסור, אלא של בדיקה האם אתה קרוב או רחוק ליעד שהצבת לעצמך. גם כאן יש מערכת ענישה, בהתאם להתקרבות לאידיאל. אם אתה מרגיש קרוב, אתה מקבל חיזוקים ואם אתה רחוק, אתה מקבל תחושת חוסר ערך. הסופר-אגו ככלל מייצג חלקים מוקצנים ופחות גמישים. עם הזמן זה מתרכך אצל האדם המסתגל, אך עדיין יש שם משהו טוטאלי. כשיש גמישות מתאפשרת התייחסות למהות של הדברים ולא רק למסגרת, כלומר לחלק החיצוני.
   התפתחות הסופר-אגו-אידיאל:
   כבר בגיל שנה, כשהתינוק עובר מזחילה לעמידה ולהליכה, מתחילה להתגבש תחושת הגאווה והפוטנטיות. ההורה המודאג מתחיל לרדוף אחרי הילד, משום שבוחן המציאות של הילד לא מפותח, הוא מרגיש כל יכול. זהו הגרעין הראשון של הסא"א. ההורה בעצם משקף לילד את המציאות – את מה שהוא יכול ומה שלא. מצד שני, עם ההורה מפקח בחומרה רבה מדי, עשוי החלק הגרנדיוזי לרדת למחתרת, יש כאן סירוס של החלק הזה, במצב שבו אין מספיק הערכה או התפעלות של ההורה מהילד. זה יראה כאילו לילד אין שאיפות והערכה עצמית, אך בטיפול יעלו תכנים גרנדיוזיים ולא מחוברים למציאות, מרחק גדול בין המקום בו נמצא האדם בחייו האמיתיים והשאיפות שלו.