חזרה למאמרי מדיניות א
חזרה לאתר הראשי

מדינת רווחה לפתחה של מאה חדשה / י. קטן (עמ' 9-30)
קטן, י. (2000). מדינת הרווחה לפתחה של מאה חדשה. ירושלים: מכון הנרייטה סאלד, עמ' 9-30

מאמר זה עוסק ב3 תפיסות עיקריות:


הוא סוקר בקצרה 3 גישות נוספות:


יש לציין כי הוגי הדעות לתפיסות אלו ומפלגות וארגונים שהושפעו מהן, לא בהכרח מבטאות דעות אחידות בסוגיות העוסקות במדינת רווחה. לכן נעסוק בעקרונות המייחדים כל תפיסה.

הגישה הליברלית

תפקידה המרכזי: להגן על חירותו ורכושו האישי של הפרט. הגישה מתנגדת נחרצות למעורבות המדינה בקידום יעדים חברתיים וכלכליים.

עיקרי הגישה:

  1. אחריותו האישית של האזרח לדאוג לרווחתו האישית, עליו להתמודד עם בעיות בכוחות עצמו.
  2. האזרח יכול להסתייע ע"י משפחתו וע"י ארגונים התנדבותיים הפועלים בקהילה.
  3. מעורבות מקיפה של המדינה במתן סיוע ומענה, חורגת מגבול עיסוקיה הלגיטימיים, מאיימת על חירות האזרחים, פוגעת ביוזמתם ואחריותם האישית ומקשה על פעילות הארגונים ההתנדבודתיים.
  4. אין המדינה מסוגלת ו/או זכאית לקבוע את צרכי האזרחים.
  5. העברת כספים של אזרחים, למשל דרך מיסוי, לסיוע אזרחים אחרים אינה מוסרית ופוגעת בחירות האזרחים. היא פוגעת בנסיון של האזרחים הזקוקים לסיוע, להפוך עצמאיים ולקדם את מצבם באופן עצמאי.

השורה התחתונה: נסיונות הסיוע של המדינה בסופו של דבר פוגעות במטרות שהיא הציבה לעצמה.

אמצעי עיקרי לקידום הגישה: כלכלה קפיטליסטית דינמית.

זוהי כלכלה המונעת ע"י יוזמה חופשית של האזרחים. כל אזרח יכול לבחור איזה מענה הולם אותו ביותר, ע"מ לסייע לעצמו. ה"שוק" הוא המסגרת ההולמת ביותר למתן המענה.

המסגרות המתאימות ביותר לקידום רווחת הפרט הן משפחתו, אירגונים התנדבותיים ובעיקר השוק.

עם זאת קיימת מעורבות מצומצמת של המדינה ביצירת והפעלת רשת ביטחון המשמשת מפלט אחרון לחסרי האונים. חסרי האונים הם אותם האזרחים שלא יכולים להסתייע בגורמים הנ"ל. רשת הביטחון מעניקה מענה לצרכים חיוניים ביותר, אך הסיוע שניתן הוא עדיין מצומצם ביותר.

יש המחייבים את המדינה בסיפוק "סחורות ציבוריות" כגון: הבטחת הסדר הציבורי (ע"מ להגן על רכוש האזרחים) והפעלת שירותי חינוך ציבוריים.

עקרונות בסיסיים:

  1. שמירת חירות הפרט והדגשת זכויות קניין
  2. טיפוח עצמאות (אחריות ויוזמה אישית)
  3. קיום כלכלת שוק הכוללת תחרות בין ספקים
  4. בחירה עצמאית ורצונית של האזרחים באמצעי סיוע
  5. מעורבות מוגבלת של המדינה

הגישה הסוציאל-דמוקרטית

תפקידה המרכזי: בנוסף להגנה על חירותו ורכושו האישי של הפרט, יש להבטיח זכויות יסוד חברתיות ואיכות חיים ראויה. על המדינה להבטיח מימוש זכויות אלה. זכויות היסוד - חינוך ודיור הולמים, בריאות תקינה, הכנסה מספקת.

עיקרי הגישה:

  1. מעורבות מקיפה של המדינה בתחום הלכלי והחברתי- יש להקצות משאבים ולפתח שירותים חברתיים.
  2. אין זה מוצדק (ולעיתים בלתי אפשרי) להטיל את אחריות הסיוע על האזרח, משפחתו והארגונים ההתנדבותיים. זאת מפני שהיקף צרכי האזרחים גדול וכן מפני שמצוקות אלה הן התוצר של גורמים מבניים-חברתיים.
  3. העברת כספים של אזרחים, למשל דרך מיסוי, לסיוע אזרחים אחרים אומנם מגבילה את חירות האזרחים. אך תפיסתה של חופש הפרט שונה לחלוטין מן הגישה הליברלית. למרות שלאזרחים במצוקה יש חופש מוחלט אך הוא כלא קיים כאשר אין הם יכולים למצות את ההזדמנויות שהוא מספק.

השורה התחתונה: הסיוע של המדינה צריך לאפשר לאזרחים במצוקה לממש את חירותם. סיוע זה אף מאפשר לאוכ' שונות להשתלב בחברה ומחזקת יציבות פוליטית ומאפשרת צמיחה כלכלית.

אמצעי עיקרי לקידום הגישה: יש להפעיל את כל האמצעים העומדים לרשות המדינה כגון, חקיקה, הפעלת שירותים חברתיים ומיסוי. עם זאת הגישה לא מבטלת לחלוטין את הכלכלה הקפטליסטית אלא עורכת בו תיקונים שתתאים ותקדם את הגישה.

עקרונות בסיסיים:

  1. אחריות המדינה לרווחת אזרחיה
  2. מעורבות המדינה בתכנון חברתי ומימוש זכויות חברתיות וזכויות יסוד
  3. צרכים אישיים כצרכים חברתיים ולא רק פרטיים
  4. סולידריות חברתית
  5. הומניזציה של המשטר הקפיטליסטי

הגישה הקהילתית

תפקידה המרכזי: שימת דגש על סיוע הקהילה המקומית לפרט.

עיקרי הגישה:

  1. מאז ומתמיד קהילות ענו על צרכי האזרחים בצורה פורמלית ובלתי פורמלית.
  2. אומנם הקהילות הלכו ונחלשו אך זה הזמן לחזור ולהעצים אותן.
  3. יכולתה של הקהילה לדאוג לרווחת האזרחים נובעת ממספר תכונות., כגון: ההיכרות בין חברי הקהילה, קירבת הארגונים הקהילתיים שמעניקה תחושת אחריות, מעורבות הדדיץ וסולידריות.
  4. יכולות הקהילה עולות על יכולת הפרט ויעילה יותר מתפקוד המדינה.

השורה התחתונה: המסגרת הכי טובה לתת סיוע היא הקהילה המקומית. שלילת 2 הגישות הקודמות.

אמצעי עיקרי לקידום הגישה: דרך הקהילה וארגונים התנדבותיים בקהילה.

עקרונות בסיסיים:

  1. ערבות הדדית
  2. הזדהות
  3. מעורבות
  4. מקומיות

הגישה השמרנית: דומה לגישה הליברלית, שמה דגש על אחריות המשפחה, מחייבת את חיזוק המסגרת המשפחתית.

הגישה הקומוניסטית: שלילת שלטון קפיטליסטי וכן מדיניות רווחה באותה הרוח.

חיסול בעלות פרטית של קניין ואמצעי ייצור – הלאמתם לידי המדינה. המדינה אחראית לרווחת הפרט באופן מלא. (*בסופו של דבר מדובר במשטר מדכא ומנצל שהתמוטט)

הגישה הפוסט-מודרנית: התפתחה בשנים האחרונות. הגישה מעודדת הרכב מגוון של החברה וזכות קיום של ערכים מנוגדים. היא מטילה ספקות ערכים, דפוסי התנהגות, עובדות מדעיות ואמיתות שונות. היא מדגישה את הההרכב המגוון של החברה ואת זכות הקיום של ערכים שונים ומנוגדים בה.

השלכות: מפני שגישה זו מטילה ספקות במטרות חברתיות (כגון: שיוון וצדק חברתי וצורך המדינה להתערב ע"מ להשיגם) ומדגישה את הגיוון החברתי – היא עלולה לגרום לשלילת מס' עקרונות יסוד של מדינת הרווחה (למשל התייחסות שיוויונית ואחידה למגזרים שונים).

לסיכום, ההבדלים בין הגישות מבוססות על מספר עקרונות:

  1. תפקיד המדינה ורמת מעורבותה
  2. תפקיד ואחריות הפרט, משפחתו וקהילתו
  3. הזיקה בין כלכלה לחברה
  4. תפקיד השוק
  5. זכויות היסוד של האזרחים

שלבי התפתחות עיקריים של מדינת הרווחה

כל שלב משקף מגמות מרכזיות ולאו דווקא את אופי ההתפתחות של כל מדינה.

במדינות שונות ניכרים כיווני התפתחות ייחודיים אך ישנן גם תכונות משותפות.

שלב א' – בראשית

(מסוף המאה ה-19 ועד לאחר סיום מ.ע. ה-II)

בשלב זה בלטה הגישה הליברלית אך ניכרה גם השפעת הסוציאל-דמוקרטית.

המדינה הייתה מעורבת במס' תחומים חברתיים, בעיקר הבטחת הכנסה בסיסית לאוכ' מוגדרות.

בגרמניה הפעילו תוכניות פנסיה, בארה"ב הניחו יסודות למע. ביטחון סוציאלי (זקנים ומובטלים). בבריטניה, אוסטרליה, נ"ז וסקנדינביה הונהגו תוכניות שונות לביטחון סוציאלי (עובדים, מובטלים וזקנים).

הממשלה הייתה היוזמת והמפעילה של תוכניות אלו. התוכניות היו מוגבלות בהיקפן ובסוג האוכ', ההוצאה הכספית הייתה מצומצמת.

הגורמים למעורבות המדינה:

  1. התחזקות האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאליות. אלו פעלו לשיפור מצב אוכ' חלשות. כוחן ויכולת ההשפעה שלהן הלכה וגברה אל מול הממשלות שהיו לרוב ליברליות. יש מדינות שבהן הסוציאלים אף עלו לשלטון.
  2. המשבר הכלכלי בשנות ה20 שימש כקטליזטור לסייע לאוכ' חלשות. האבטלה הרבה, תסיסת האזרחים ואוזלת היד של השוק לסייע וממנוע משברים הניעו ממשלות לנקוט בדיניות התערבותית בתחומי הכלכלה והחברה.

רוזוולט למשל, פיתח את "מדיניות המערך החדש", במסגרתה הוקמה מע. ביטחון סוצ' ופותחו תוכניות שונות לייצור מקומות עבודה. מדיניות התערבותית זו חרגה מגבולות הגישה הליברלית.

הכלכלן הליברלי קיינס, טען כי חובת המדינה להתערב במקרים קיצוניים של משבר כלכלי. זאת ע"מ להניע את המשק ולהעלותו על מסלול של צמיחה.

מדיניות הרווחה התפתחה כדי לתת מענה לאוכ' במשבר, לתת מענה ללחצים פוליטייםף למנוע תסיסה חברתית שמהווה איום על יציבות השלטון.

שלב ב' – הפריצה וההתבססות

(התקופה שלאחר מ.ע. ה-II עד אמצע שנות ה70')

הגישה הסוציאל-דמוקרטית הלכה וגברה.


שרר קונצנזוס בין הליברליים לסוציאליסטים ואירגוני העובדים – כי על המדינה להיות מעורבת חברתית-כלכלית, תוך שמירה על משטר קפיטליסטי. "מדינת רווחה קפיטליסטית".

הגורמים להתרחבות מדינת הרווחה ולקונצנזוס:

  1. לקום מעפר מ.ע. ה-II ולבנות עולם חדש. עולם זה מבוסס על ערכי צדק חברתי, מוסר ודאגה כנה למצוקות הפרטים. משפ' משמשת אבן יסוד ועל המדינה למלא תפקיד מרכזי במימוש מטרות אלו. דו"ח ועדת בוורידג'.
  2. השפעה גוברת של גורמים סוצ'. למשל: עלייה לשלטון של מפלגת הלייבור בבריטניה הביאה לפריצה משמעותית בתחום הסוצ'.
  3. מענה המדינות הדמו' למפלגות ומשטרים הקומוניסטים. הקומוניסטים טענו כי הקפיטליזם לא ייפתור את בעיית הניצול ודיכוי הפועלים. המדינות הדמו' חיפשו פיתרון שיישמר את עקרונות הקפיטליזם תוך דאגה סוצ'.
  4. יכולתן של מדינות הרווחה לעמוד ברמת ההוצאה הכרוכה בכך. ארה"ב סייעה לשיקום כלכלי באירופה, וגם השיעור הנמוך של אוכ' זקנה (שזקוקה לסיוע סוצ') הקלו על מימון שירותי הרווחה המתפתחים.
  5. ההכרה שמדינה יכולה להתמודד בצורה מוצלחת עם בעיות חברתיות ולתת להן מענה. תכנון מרכזי פיתוח שירותים ותוכניות חברתית.

בשלב זה התוותה פשרה בין 2 גישות (ליברלית וסוציאל-דמוקרטית). הליברלים הבינו כי המציאות החדשה מחייבת את התערבות המדינה ואימוץ רעיונות סוצ', ובכל זאת לשמור על שלטון קפיטליסטי יציב.

באמצע שנות ה70' החלו אותות שחיקה בפשרה זו.

שלב ג' – הבלימה

(החל משנות ה80' ועד מחצית שנות ה90')

החלה חזרה של הגישה הליברלית, שכונתה "ניאו-ליברליזם" או ה"ימין חדש". מפלגות ליברליות חזרו לעקרונות הישנים – המדינה לא צריכה להתערב, האחריות היא על הפרט. דבר זה בא לידי ביטוי למשל בבריטניה (מרגרט תאצ'ר) ובארה"ב (רונלד רייגן).

מס' מגמות התפתחו בהשראת הליברליזם:

  1. בלימה והקפאת חקיקה חברתית ואף שינויים בחוקים קיימים
  2. הפחתה בהוצאה ציבורית המיועדת לשירותים חברתיים
  3. סינון והגבלת זכאות של אוכ' שונות (ע"י מבחני אמצעים ורכוש)
  4. הפרטה (מעבר שירותים מבעלות ממשלתית לפרטית)
  5. עידוד פיתוח שירותים פרטיים במקביל לממשלתיים הקיימים
  6. ביזור – העברת אחריות בתחומים שונים מממשלתית למקומית

מטרת מגמות אלו, לצמצם באופן ניכר את היקף התערבות ופעילות המדינה ולהחדיר אל השירותים החברתיים כלכלת שוק (תחרות בין ספקים ואפשרות בחירה לצרכנים).

אך שינויים אלו לא הביאו לחיסול רעיון מדינת הרווחה. למשל: לאחר כהונתה הארוכה של תאצ'ר התברר כי היא אומנם פגעה ברעיון אך לא העלימה אותו כליל. (דוגמאות עמ' 21)

גורמים להתחזקות הגישה הליברלית:

  1. בלימת הצמיחה הכלכלית והתעסוקה המלאה. אלו אפיינו את מדינות המערב עד אמצע שנות ה70' שתרמו לעיצוב הסדרי מדינת הרווחה וסייעו במימונם.
  2. בלימת הצמיחה הכלכלית ועליית שיעורי האבטלה. אלו החלו במחצית הראשונה של שנות ה70', יצרו משבר כלכלי שהקשה על המדינות להמשיך ולממן ללא הגבלות את תוכניות הרווחה.
  3. שיעור האבטלה הגבוה וגידול אוכ' הזקנים. אלו חייבו את המדינות להגדיל את ההוצאות המיודעות לאוכ' אלו (מובטלים, זקנים ושאר אזרחים במצוקה).
  4. בלימת הצמיחה הכלכלית והירידה בשיעור השתתפות האוכ' בכוח העבודה. ירידה בהכנסותי ממיסים וביכולת המדינה לממן את ההטבות הסוצ' לאזרחים.
  5. לאור קשיים כלכליים הועלו שאלות קשות בנוגע לקשר שבין צמיחה כלכלית לבין הוצאה חברתית גבוהה. גברה ההבנה של כלכלנים כי המשבאים שהמדינה משקיעה בתמיכה סוצ', מחבלים בצמיחה הכלכלית ובסופו של דבר באוכ' החלשות. על כן פותחה הגישה שיש להתרכז בפיתוח כלכלי ובהכשרה מקצועית ולא בטיפוח מדינת רווחה.
  6. הועלו טענות כי מדיניות הרווחה לא פתרה בעיות סוצ' מרכזיות כגון העוני.
  7. הועלו טענות כי מדינת רווחה משרתת יותר את המעמד הבינוני מאשר את המעמד החלש. מנגנוני הסיוע הממשלתיים עסוקים בביורוקרטיה יותר מאשר לסייע.
  8. הועלו טענות כי עובדי השירותים הסוצ' עסוקים בלקדם אינטרסים אישיים ולא של האוכ' אותם הם משרתים.
  9. שבו ועלו הטענות המוכרות שהתערבות המדינה מחלישה אותה, על הפרט להיות עצמאי ולהסתמך על מסגרות כגון משפחה וקהילה.
  10. מפלגות ואירגונים סוצ' שלא הצליחו לספק מענה לטענות הרבות שקיבלו חיזוק רב בגלל המציאות הכלכלית הקשה.

ובכל זאת, רעיון מדינת הרווחה שרד.

הגורמים לכך:

  1. התנגדות עזה לשינויים מהותיים במבנה המדינה, חוזקם הפוליטי של איגודי העובדים, עובדי שירותי הרווחה והאזרחים שנהנו מהטבות אלו (גימלאים, נכים).
  2. חוסר הנכונות של רוב האזרחים לפגוע בשירותים הבסיסיים שנועדו לכלל האוכ' (בריאות, חינוך וביטחון סוצ'). עמדה זו באה לידי ביטוי בסקרים אך עם זאת בוצעו מס' שינויים בתוכניות המיועדות לאוכ' מסויימות, כמו: מובטלים ומשפ' חד-הוריות.
  3. רתיעת הממשלות מלבצע שינויים שהאזרחים כה התנגדו להם. חשש מעירור השלטון.
  4. השינויים שכן נעשו ברוח הליברלית, לא הצליחו לפגום ביסודות מדינת הרווחה שכבר הושרשו במערכת. למרות שיכלו לבצע שינויים בחוק על מנת להפחית הוצאות חברתיות (בעקבות המיתון כלכלי והאבטלה גבוהה) הפוליטיות הקשו על כך.


שלב ד' – התגבשות הקונצנזוס החדש

(מן המחצית השניה של שנות ה90' ועד היום)

הקונצנזוס (בין ליברלים לסוצ'-דמוקרטיים) כולל מספר מרכיבים מרכזיים שהוזכרו בשלב ג' אך תוך שימת דגש רב יותר על עקרונות מסויימים. שלב זה בא לידי ביטוי במיוחד ע"י ממשל קלינטון וממשלת בלייר.

  1. שילוב מובטלים וקב' אחרות זכאיות סיוע (חד הוריות) בעולם העבודה
  2. צמצום ההוצאת הציבורית על שירותים חברתיים
  3. צמצום הבסיס האוניברסלי של שירותים חברתיים (ע"י תהליכי סינון ובחינות זכאות שונים)
  4. העדפת שירותים המעוגנים בתשתית ביטוחית (בריאות, ביטחון סוצ') על פני שירותים הממומנים ע"י הממש' (מיסים). שינוי זה נותן העדפה לאוכ' עובדת.
  5. זירוז תהליכי הפרטה וביזור של שירותים ממש' סוצ'
  6. מתן לגיטימציה להתפתחות מערכת שירותים מקבילה לזו של הממש', תוך מתן דגש חיובי על תחרות בין ספקים.

גורמים להתפתחות הקונצנזוס (דומים לשלב ג'):

  1. קושי במימון הוצאת רווחה
  2. עלייה במס' הנזקקים בקרב האוכ' השונות (זקנים, מובטלים, חד הוריות)
  3. ביקורת גוברת על חוסר יעילות הממש' בתחום הרווחה
  4. טענות כי סיוע המדינה מטפח אוכ' תלותית ופסיבית
  5. ירידה באמון כי קיימים פתרונות המבוססים על ידע מדעי שמסייעים לפתור בעיות חברתיות

השפעת גורמים אלה התחזקה מפני ש:


כתוצאה מהקונצנזוס הגובר, נחלשו איגודי העובדים. עם זאת, קיימת ההבנה שהמדינה צריכה לגלות מעורבות ולו צמומצמת מפני שמדינת הרווחה מושרמשת עמוק בתודעת הציבור.

ובכל זאת, קשה להעריך מה יהיה בעתיד, האם מגמות השינוי במדיניות הרווחה ימשיך או יעצר.

מדינת ישראל

ישראל עברה תהליכים דומים לשאר המדינות ממנה היא מושפעת ובכל זאת, כאשר מדיניות הרווחה עברה בלימה במקומות אחרים, בישראל עדיין המשיכו לפתח תחומי שירות חברתיים.

להלן התפתחויות מרכזיות אשר מעניקות לישראל את צביונה המיוחד:

  1. 1988, חוק ביטוח סיעוד. חוק זה מעניק שירותי טיפול ביתי לזקנים מוגבלים שהוכרו כזכאים. הזכאות מותנית במבחן אמצעים, אך סף ההכנסה לקבל השירות נותן סיכוי גבוה. זקנים מעט לא זכאים לשירות זה.
  2. 1995, חוק ביטוח בריאות ממלכתי. חוק זה מעניק לכל אזרח סל בריאות מקיף. המדינה משמשת גורם מרכזי במימון שירותי הבריאות בה.
  3. מניעצ הקמת רשת בי"ס יסודיים פרטיים.
  4. 1995, עקרות בית בנות 65+ זכאיות לקבלת ביטוח זיקנה.
  5. 1993, הזכאות לקבלת קיצבת ילדים הפכה אוניברסלית. בוטלו מבחני ההכנסה.
  6. מאז 1985 חלה עלייה ריאלית בהוצאות הממשלה בתחומים החברתיים.
  7. מערכת ביטחון סוצ' ממשיכה לפעול בישראל.

עם זאת, ישראל אינה מנותקת מן העולם. הגישה הניאו-ליברלית נתנה אותותיה:

  1. מועלות הצעות לקצץ בהוצאות חברתיות ולפגוע בתוכניות אלו. עד כה הצעות אלו נדחו אך הלחץ לא נעלם.
  2. מתרחש תהליך הפרטה חלקית מואץ בשירותי הרווחה האישיים.
  3. התפתחות מע. שירות פרטית, מקבילה לזו של הממש'. הפעלת עקרון כלכלת השוק (רפואה פרטית, חברות כוח אדם...)
  4. לחץ על מובטלים להיענות להצעות עבודה. תשלומים סלקטיביים בביקורי רופאים.


לסיכום,

המציאות המשתקפת היום היא שילוב של 2 גישות. מדיניות הרווחה מצד אחד, מושרשרת בחלק מהשירותים והתחומים. מצד שני, הגישה הליברלית השפיעה בקיצוץ במשאבים, שימת דגש על אחריות הפרט ומבחני זכאות וסינון.

מחד, מדינת הרווחה האידיאלית עליה חלמו – עם שיוויון וצדק לכל, עברה שינויים. מאידך, מדינת הרווחה לא קרסה ונעלמה כפי שהליברלים הסקפטים צפו שיקרה.